תרשו לי לרגע, באמת, רק לכמה רגעים, הרי היום כבר אי אפשר, אני יודע, עם כל הבלגן שיצרנו לעצמנו, ואני רוצה לחזור רק לשניה ולתהות לרגע בתמימות, אני מבין שלא תאמינו לי שזה באמת בתמימות, ולכן אני מבקש רשות רק לרגע בכל זאת לדבר כמו בן אדם, או פחות מזה, כמו גבר, או אולי בעצם כמו ילד, אם רק תרשו לי, אם רק תרשנה לי גבירותי.

אני רוצה לכתוב על דבר מה קטן, כל כך גדול, דבר מה שנשכח בתוך המחאה על שירת הנשים והדרת הנשים והורדת הנשים מלוחות המודעות. באמת התחלתי לכתוב על הנושא מנקודת מבט עקרונית-מוסרית (זה עוד יגיע) ופתאום נזכרתי באותו דבר, אותו דבר מה שפוספס ושאסור היה שיתפספס, דבר מה שקצת קשה לומר אותו היום בקול מכל מני סיבות, לא משנה. כי אני רוצה לדבר רק לרגע על היופי הנשי. היופי הזה, שאליו אני רוצה להתייחס בעוונותי, ברוב חטאי, כגבר, וכהטרוסקסואל (סלחו לי על זה) היופי הזה שהוא חשוב כל כך, טוב כל כך, יפה כל כך.

ואולי אני בכלל רוצה להתייחס אל היופי הזה כאדם. כי מה שאני רוצה לומר הוא שהיופי הזה לא מעורר בי רגש מיני. באמת. לא תאווה, לא תשוקה, לא איווי, לא השתוקקות, לא חשק, לא שקיקה. לא שום דבר מיני בכלל. או אולי קצת, אבל באמת שזה זניח, בטל. זה פשוט לא העניין. אפשר אפילו לשער שזה נכנס איכשהו מהצד לכל הסיפור, כי זה לא קשור ליופי. יופי אינו סקס-אפיל. למרות שאלו קשורים, זה לא אותו יסוד פנומנלי. בקיצור, כשאני מביט באישה יפה, לא מתחשק לי לשכב איתה. באמת. אמרתי לכם שלא תאמינו לי, אבל באמת.

מה כן? כן אני רוצה להעריץ אותה. כן אני רוצה להוקיר לה תודה. כן אני רוצה לא להבין מה זה בכלל. כן אני רוצה להמשיך ולהתבונן בה בערגה (מיד נפרש מהי ערגה זו). כן אני רוצה להתבסם בזה, להתמוגג מזה, להתפעל מזה, להתפעם מזה. כי יופי נשי (אולי גם גברי, אבל כאמור) הוא אחד הדברים המקסימים ביותר, כלומר אחד מאלו שמכשפים אותנו בצורה היסודית ביותר, שמטילים עלינו קסם, שפורטים בנו על מיתרים דקים דקים דקים.

הגעגוע מהיפה, אל היפה

כדי לנסות לשכנע שאכן כך, אביא כמה שורות משיר ישן, שיר של קאלידאסה, שחי בתחילת המאה החמישית ושנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית ההודית. הנה:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה*

קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת (כבר כתבתי קצת על השיר הזה פעם, אבל עזבו). זאת הערגה שאליה כיוונתי, והערגה הזאת גדולה הכי כשהיא נולדת ממפגש עם אדם יפה, ובמקרה שלי עם אשה יפה – שורות השיר הללו הן מתוך המחזה שקונטלא, שכל כולו עוסק ביופי הנשי, ובערגה.

אבל רגע, שימו לב לחידה שמעלה השיר: האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין שביעות-רצון וחוסר תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי הזה, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

והתשובה: ביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו. מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שאינו מוגבל. ושוב: היופי מזמן אותנו מתוך שגרתנו, קורא לנו לשאת עינינו, שואל אותנו מעצמנו ומבקש תשובה, תשובה שהיא שיבה אל מהותנו, תשובה שהיא לגמרי "הן".

למה ככה? תראו, יופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. האם אפשר שבצורה פרדוקסלית גם הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם אפשר שיש ביופי הנשי (אולי גם בגברי, אבל כאמור) משהו שמעלה, משהו מרומם? נדמה לי שיש בו משהו שמוציא אותנו מהעבר שלנו ומזמן אותנו להווה. ואולי להוויה הוא מקרב אותנו, להוויה עצמה, כלומר לאלוהות, כלומר לשכינה. היופי, אני מציע, מביא אותנו לזה שבעולם, לעכשיו, לאמת לאמיתה, להכי הכי.

כך שייתכן שהיופי מעורר בנו געגוע להוויה עצמה. כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לקיום. געגוע ל-isness, ל-thusness, ל-suchness. לככיות, לכמו-שזה-עכשיו. כי היופי הזה הוא ממש כמו שהוא עכשיו, ולראות יופי פירושו לראות דבר שהינו "כפי שצריך להיות", דבר מה שאין בו צורך בשינוי – על כן ה"הן" ההחלטי ההוא. היופי, אם כן, הוא ביטוי מודגש של העכשיו. העכשיו שהוא הנצח. לא במקרה גם אפלטון רצה, על גבי נציג זה של הנצח, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו".

ואפלטון, הוא הבין משהו עמוק. כפי שרוג'ר סקרוטון כותב בספרו על היופי, היופי עבור אלפטון הוא לא רק הזמנה לתשוקה, אלא הקריאה לוותר עליה. אפלטון הרי רצה שנוותר עליה כדי להתנייד על כנפיו של היופי אל "היפה" עצמו, אולם אפשר שתחת החלוקה הדואליסטית השגויה שלו לבשר ורוח מסתתרת אינטואיציה בריאה: היופי קושר אותנו אל עצמו במערכת יחסים של הערצה אשר באופן עקרוני היא לא ממומשת. זו התעוררות של השראה, ולא פתרון של חידה. התמיהה כאן היא חלק מהעניין.**

יופי וחיפצון

רגע רגע, אני שומע אתכםן: אתה לא בסדר, אתה מחפצן. אוקי, רק שניה, אני דווקא חושב שלא. כי יופי אינו משהו שניתן לחפצן אותו. או לחילופין, היופי שניתן לחפצנו אינו היופי שאני מדבר עליו. כי נכון, בר רפאלי יפה ומחופצנת. אבל יופי כזה אינו המדובר כאן. כאן מדובר ביופי חי, יומיומי, נגיש, בלתי-מושלם. הנה כמה מילים של אורטגה אי גאסט שיבהירו את העניין. אי גאסט מדבר על האשה שלה יופי מושלם, ולכן היא "יפיפיה רשמית", אשר "הבריות מצביעות עליה ממרחק, כפי שמצביעים על אנדרטאות לאומיות". גברים נלכדים ביופי מושלם שכזה:

שלמות נדירה של פנים מביאה אותם לכדי אובייקטיביזציה של בעלת הפנים הללו, להקמת מחיצה בינם לבין הפנים הללו כדי שאפשר יהיה להעריצן כאובייקט אסתטי. באלה המכונות "יפיפיות רשמיות" מתאהבים רק שוטים וזבנים. יפיפיות כאלה הן מעין מנומנטים ציבוריים, אתרים שזורקים בהם מבט חטוף, ממרחק-מה. בנוכחותן מרגיש אדם יותר כתייר מאשר כמאהב. ***

ואל תבינו מאהב אלא כמי שאוהב. בקיצור, אין קשר ממשי בין היופי שאני מדבר עליו לבין דוגמניות. כלומר, לפעמים יש, אבל זה עניין מקרי. מפני שהיופי שאני מדבר עליו הוא חי, והוא מעודד התייחסות, ואילו היופי המונומנטלי, אם לשחק על משמעויות מילותיו של אי גאסט, הוא מת ומדכא כל יחס. היופי המדובר בו כאן אינו מחפש שלמות אלא חיים, לא סטטיות אלא זרימה, לא אידיאל אלא מציאות. לכן אין כאן אובייקטיביזציה של האישה, אלא דווקא הערכת הנשיות שלה. ניתן לומר שאין כאן רצון להשוות את האישה למודל (תרתי, תרתי) ערטילאי, אלא נכונות להקסם מקיומה של האישה הזאת ממש (והרי היופי, קבע קאנט, הוא חוק פרטי).

יופי ואלילות

יש ביופי בכלל, ואולי ביופי הנשי בפרט, יסוד של אלילות, נכון. הכישוף שהוא מטיל בנו יכול להטעות, יכול להכשיל. בעיקר, הוא יכול לשבור את שליטתו של הגבר בעצמו, ובעולם. אולי לכן דתות מונותאיסטיות מאוד לא אוהבות אותו. "הבל היופי" מספר לנו קהלת. אין צורך לדרוש בחוסר הטיפוח הכרוני של דוסים ודוסיות למיניהםן (הרגעו, ברור שלא כולםן). הגדיל חלק מהאיסלאם וכיסה את היופי הנשי לגמרי וחסל. רק לנצרות יש רגישות ליופי. טוב, לנצרות יש רגישות בריאה לאלילות.

כי מי שלא מבין שהאלילות היא חלק מהאלוהות מפריד ומבדיל ועושק מעצמו את עולמו הדתי. מי שמחפש רק את האלוהות הטרנסצנדנטית, הגברית-רציונלית-מחוקקת-שולטת, ימצא שליטה וחקיקה ולא ימצא אלוהות. ימצא גברים רציונלים ולא ימצא נשים אלוהיות.

ולכן הדרת וכיסוי הנשים הוא לא פחות מפשע נגד האלוהות. אותם רבנים שה"צניעות" תקועה תמידית בגרונם הם האחרונים שמעוניינים בדעת ה', או אפילו בעבודת אלוהים אמיתית. הם רוצים שליטה, סדר, ציות. הם רוצים להיות בסדר, רק להיות בסדר, וזהו אחד מביטוייה העיקריים של האלילות.

סתם

—

* פרקים בשירה ההודית, תר. דוד שולמן, עמ' 67
** אגב, היוונים באופן כללי ידעו היטב שליופי נשי אין קשר הכרחי למין. הם העריצו אותו, אבל כידוע חשקו בנערים.
*** מסות על אהבה, תר. יורם ברונובסקי, עמ' 141

אמת ידועה היא שהיהדות בכללה מגלה יחס חשדני כלפי יופי חיצוני, אמת שניתן לראותה בצורה הבולטת ביותר בחצרות חסידים מסויימות ההופכות גישה זו לעיקרון מאפיין ומקפידות להתהדר בחוסר הידור. אולם העמדה כלפי "שקר החן" עומדת דווקא ביחס הפוך לתפיסה הכללית של המסורת היהודית ביחס לאסתטיקה, לפחות בכל הקשור להנאות החושים האחרים. כך אנו מוצאים, לשם דוגמא קטנה, ש"מצוה לברור יין טוב לקדש עליו" בשבת (שו"ע), דהיינו יין משובח וטעים, ובאופן כללי היהודי נדרש ביום הקדוש דווקא "להתענג בתענוגים". זאת בניגוד גמור למסורות דתיות אחרות, הגורסות שיש דווקא להסתגף כדי להתקרב אל האלוהים.

היחס העקרוני החיובי הזה כלפי החיים, אמירת ההן השמחה הזו כלפי העולם, באים לידי ביטוי ברור כמעט בכל כתיבתו של הראי"ה קוק. הרב תופס את המציאות כפי שהיא כגילוי אלוהי, ועל כן קל לו לקדש חלקים קטנים וגדולים ממנה, החל מדקדוקי הלכה ועד לתנועת הציונות כולה (למרות, ואפילו כולל, פריצת הגדרות של חלוציה). הרב נוטה הרבה יותר להלל מאשר לגנות, לאמץ אל לבו מאשר לדחות, ומרושם כללי מכתיבתו עולה שהראי"ה קוק הוא המחייב הגדול של החיים.

אך לא רק כלפי תופעות העולם האובייקטיבי, אלא אף כלפי תחושותינו הסובייקטיביות מגלה הרב יחס אוהד, ואף יותר מכך. בקטע קצרצר מאורות הקודש (ב, שצו) כותב הרב ש"הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד' הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו."

במבט ראשון אפשר לפספס את נועזות הדברים. הרב קובע כאן שהתענוג הרוחני שרעיון מסויים מסובב בנפשותינו הוא ההוכחה שלרעיון זה יש תוקף. כלומר עצם זה שרעיון מסויים הרחיב את דעתנו או הגביר את עוצמת חיינו הוא המופת לכך שיש בו אמת. הקריטריון לבחינת נוסחה מסויימת, אם כן, אינו אנליטי, רציונלי או אף קוגניטיבי באופן כללי, אלא פסיכוסומטי במלוא מובן המילה, כלומר שיתוף והיזון חוזר והדדי בין הנפש והגוף. אם נחזור ונבחן את המצווה להתענג בשבת, מתברר לנו שעל פי השקפה זו ההנאה ביום השביעי אינה רק לשם נוחותנו ואף לא רק משום שכך שכינה שורה בינינו, אלא היא לב ליבו של המעשה הרוחני, שכן יש בה כדי להעיד על אמיתותו ותוקפו הכללי.

הסכנה שבדברים אלה ברורה: הדוניזם דקדנטי עם לגיטימציה רוחנית. אולי לכן דאג הרב לכתוב שמדובר ב"תענוג רוחני" דווקא, וכך ייחד אותו והבדילו. אבל גם דקדוק זה אינו יכול להסוות את הטון הכללי של דבריו, שמדגיש יותר מכל את ראייתו החיובית, האופטימית תמיד של העולם. בקיצור נמרץ, אפשר לומר שהרב פשוט בטח בבני אדם: הוא הרגיש שהם, באופן כמעט טבעי, מונעים מהטוב – ואל הטוב.

ביטחון זה חוזר כבלולאה אל ראייתו של הרב את האלוהות כמקיפת כל וכפנימית לכל. אם אכן לית אתר פנוי מני, הרי שגם יצרינו הפנימיים מקורם באותה אחדות ברוכה. ברם עמדה זו נמצאת במתח מסויים עם המערך ההלכתי, שמבחינה עקרונית הוא הטרונומי וחיצוני לאדם: להבדיל מהמצוות שנכפות עלינו "מלמעלה" ושסמכותן נובעת ממסורת של קבלה ושכלול רב-דורי, כאן אמיתותה של השקפה או מעשה נובעת מהיחס הרוחני החיובי שנובע לקראתה בתוכנו. התענוג הרוחני הפנימי הוא שמוביל אותנו להבין אמת גדולה על קיומנו.

נביאי המקרא מבטאים את אותו הלך רוח כאשר הם קוראים לתיקון מוסרי, למשפט ולחסד. כפי שכולנו מרגישים, הרצון הפשוט לעשות טוב הוא משהו שמשותף לנו ונובע מפנימיותנו. כאשר נאמר שחוקי המוסר הם אותן מצוות שטעמיהן גלויים ומובנים (ושייתכן שאף היינו מסיקים אותן ללא מעמד הר סיני) נאמר בין השאר שאנחנו מרגישים, בעצמנו ובפנימיותנו, שראוי לשמרן, ומרגישים שאנחנו בהחלט רוצים לעשות כן. בהימנעות מעשיית רע לזולת יש את אותו תענוג רוחני שיש בחושבנו על תפיסת האלוהות המפולשת בכל.

הנבואה והמוסר אכן קשורים על פי הרב בקשר הדוק ונובעים מאותו מקור, שהוא גם פנימי. אותו שפע אורגני, טבעי של טוּב הוא מה שמניע גם את כתיבתו של הרב, ולפחות במובן זה ממקם אותו כחוליה נוספת, מודרנית, בשושלת הנבואה הישראלית. עד כה מרבית תלמידי הרב נטלו מתורתו את הדגש על בניין הלאום והארץ, אולם אין לי ספק שבעתיד יעבור יותר ויותר הדגש לרבדים היותר פנימיים של תורתו, וזו תפרנס ותטפח נתיבים ונתיבי נתיבים של תורה, חכמה, יפעת צדק והתחדשות רוחנית.



[הרשימה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון, אתמול, בגליון מיוחד לציון 75 שנה למותו של הראי"ה קוק. הגליון הכיל ודאי מאמרים וראייונות לא פחות ובוודאי אף יותר מעניינים מרשימתי, אבל לצערי אני לא יכול לומר עליהם דבר, שכן שירות המנוים של העיתון לא מגיע עד ורנסי, הודו, אשר ממנה אני כותב שורות אילו (כן, כאן יצאה השבת). אני מקווה כמובן לדווח על הרפתקאותי בקרוב. ולגנבים: תאמינו לי, הבית ריק. אין טלוויזיה, אין מערכת, והלפטופ אצל השכנים, ששומרים לי את הגליון, כדי שאקרא כשאחזור, בע"ה.]

את האפיפיור כבר ראיתי פעם. זה היה לפני תשע שנים כשנעתי בתוך נחלי אדם למיסה ההמונית שערך יוחנן פאולוס השני ליד הכינרת. בין מאות אלפי מאמינים, צליינים מהארץ ומכל העולם, הגעתי אל האזור שהוכשר למאורע ועמדתי שם כמה שעות, יותר מקילומטר מהבמה עליה ישבו שלל קרדינלים ובישופים ואחד אפיפיורנו. זאת לא היתה המיסה הראשונה בה השתתפתי, אני לא יכול לומר שאף המרגשת ביותר, אבל עצם העובדה שראש הכנסייה הקתולית ניהל אותה הקנתה לה חשיבות מסויימת. ואפילו הייתי אומר: קדושה.

כמעט עשור לאחר מכן לא התכוונתי לפספס הזדמנות נוספת להקשיב להילולי ישוע מנציגו הרשמי עלי אדמות. הבעיה היא שהימים בהם הייתי סטודנט חופשי עברו חלפו, ובבוקר יום חמישי שעבר הייתי קצת עסוק: פשוט עבדתי. מיד אחרי שסיימתי אצתי רצתי אל מכוניתי ודהרתי לנצרת, שם – כך ביררתי לפני כן – האפיפיור "נפגש עם מנהיגים דתיים" בכנסיית הבשורה (המקום בו, על פי המסורת הקתולית, מריה נתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בנו של האל).

הגעתי הרבה לפני הזמן, ובאופן מפתיע עברתי ללא עיקוב את כל מחסומי המשטרה שבדרך (פשוט התלבשתי כמו תייר) והגעתי עד לשער האחורי של הכנסייה. לא היה עדיין תור, אך כשנכנסתי בשער הושבו פני ריקם, וזאת משום שלא היתה לי הזמנה. זה כבר לא הפתיע אותי, ושקלתי מה לעשות, כאשר לפתע הגיעה קבוצה גדולה של צליינים. מחשבה מהירה ואווילית עברה בראשי, והצטרפתי אל השיירה, מיד מאחוריה. כמובן ששוב נדחיתי והופניתי לאחור.

בעודי חוכך בדעתי מאין יבוא עזרי, באה מאבטחת נחמדה ושאלה אותי אם יש לי אמצעי זיהוי. האם האפיפיור קתולי? שאלתי, אבל זה לא הצחיק אותה, והיא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. ומאותו רגע התברר לי שאני "מעוקב". מספר הת"ז שלי הוזן מיד למחשבים הנכונים, ואחד אחרי השני יצאו אלי אנשי שב"כ שונים ושאלו אותי שוב ושוב את אותן שאלות. אחרי כן הבנתי מה היתה הטעות שלי: כששאלו אותי האם אני דתי או חילוני, אמרתי כמובן שאני דתי. המחשב הראה להם שגם עליתי להר הבית. הבעיה שלי היתה אם כן להסביר אחרי זה למחלקה היהודית של השב"כ מה אני בדיוק רוצה מהאפיפיור. שעה וחצי עמדתי שם ליד חומת הכנסייה, מנסה לנסח במילים מה אני מחפש אצל הוד קדושתו, והגעתי למסקנות הבאות.

העניין הוא כזה: אם ננסה להעריך את האפיפיור מהבחינה הרוחנית, אני חושב שזאת תהיה טעות אם נשתמש רק בחלוקה הבינארית (המוגבלת משהו) של מואר/לא-מואר. יש להעריך שמהבחינה הזאת יוזף רצינגר הוא לא המאור הכי גדול בעולם. אבל לרצינגר יש מה שלרבים מאוד (מאוד) במגזר הרוחניקי אין: הוא נהנה מקטגוריה אחרת ואולי לא פחות משמעותית של קדושה, והיא הקטיגוריה של המסורת.

האם אפשר לחלק את הקדוּשה לקטגוריות? אסביר למה אני מתכוון על ידי דוגמא מתחום אחר. כולנו ודאי מרגישים, גם אם לא במודע, שניתן לחלק את התפיסה (והחוויה) האסתטית שלנו לקטגוריות שונות. כי למרות שבהערכה אסתטית של משהו אנחנו בדרך כלל נהנים ממנו אם הוא יפה ונרתעים ממנו אם הוא מכוער, יש ודאי סוגים אחרים של הכרה אסתטית ואף התפעלות. למשל, אנחנו יכולים לחוות את האסתטי של המעניין, או האסתטי של המקורי, או האסתטי של המורכב, או האסתטי של המתוחכם.

ברור לכל, למשל, שבתחרות האירווזיון שנערכה זה מכבר נבחר השיר הזוכה (אם נניח בצד ענייני פוליטיקה, שכמובן קובעים הרבה) לא רק על שום יופיו, אלא גם על שום מידת העניין, המקוריות, המורכבות והתחכום שלו. אלו קטגוריות נוספות שעל פיהן אנחנו מעריכים אסתטיקה. ובאמנות המודרנית ניתן לראות זאת בצורה בוטה: ציור או פסל מסויים יכול להיות מכוער בעליל, אבל מפני שהוא מקורי, מתוחכם או מביע רעיון מורכב, הוא נחשב לאמנות טובה.

אני מציע להבחין בכך שהחוויה הדתית, החוויה וההערכה של "הקדוש", גם כן מחולקת לקטגוריות (ולצורך הדיון נתמקד רק בקדושה כפי שהיא מתבטאת באדם). התרבות הרוחנית של הניו-אייג' מתמקדת לרוב בהערכת ההשגה הרוחנית של המועמד לקדושה, ועל פי רוב כותפת אותו בדרגות שונות העולות בשלבי סולם ההארה. כך הבודהה הצהיר על עצמו שהוא "מואר לחלוטין ובצורה מלאה", אנדרו כהן מחלק את ההעפלה אל המימוש המקסימלי של "העצמי האותנטי" לאחוזים ומבקש מאיתנו להגיע ל- 51% מימוש לפחות (ומודה שגם הוא עדיין לא מיצה את הטיפוס ל-100%), אדי דא הבחין בשבע דרגות של התפתחות רוחנית (וקבע את עצמו בלבד בשביעית), ועוד כהנה וכהנה חלוקות ומדרגות.

אבל נדמה לי שעיון פשוט בצורה שבה רבים מאיתנו מכירים בקדושה כוללת גם קטגוריות אחרות של התופעה. החוויה הדתית לסוגיה הרבה יותר מורכבת ועשירה. די לציין למשל את אמא תרזה, שחיה חיים של ספקות וניתוק מהאל, אבל הפגינה אהבה ומסירות שהקנו לה מעמד של קדוּשה עבור מרבית האנשים ששמעו עליה. מהאטמה גנדהי מהווה דוגמה נוספת של אדם שנחשב מקודש (וקדוש) על שם מסירותו הבלתי-נלאית ודבקותו הפנאטית ברעיון של חיי צניעות ואי-אלימות. והנה, אפשר להכניס את שני אלה תחת קטגוריות הקדושה של המסירות, או האהבה.

קטיגוריות נוספות של קדושה (בחיי אדם) יכולות להיות הכריזמה, האסתטיקה (ניתן לומר שתחום האסתטי כולו הוא תת-קטיגוריה בתוך הקדושה), המאגיה (כלומר בעל-הכוחות – אנשים כגון הרנטגן, ניר בן-ארצי, או להבדיל רספוטין), הזוועה (כלומר הן המפגש עם המוות, והן העמידה מול מעורר היראה – לדוגמה משה לאחר שירד מהר סיני), ולעניינינו: המסורתיות.

המסורתיות היא קטגוריה פופולרית מאוד של קדושה. כמעט כל אדם שלוקח חלק במסורת דתית עתיקה יציין זאת לזכותו ולזכותה, שכן נראה שהדת דומה בכך ליין: ככל שהיא ישנה יותר, כך עולה ערכה. דת מבוגרת היא דת מכובדת, והיא נחשבת ל"מסורת". המטען שנושאת המסורת נחשב על שום עתיקותו – גם אם הוא חסר הגיון או תועלת פרגמטית – לקדוש.

ולא רק אצל חברי הדת העתיקה. את קדושת העתיקות יכול להרגיש גם חילוני שמגיע לכותל (או לכנסיית הקבר, או למקדש בודהיסטי עתיק), ואת ההילה מעוררת ההשראה שבישן-רק-מפני-שהוא-ישן אפשר גם לקלוט מבגדי וינטאג', ממכוניות אספנים או מעצי זית בני מאות שנים. יש משהו בחלוף הזמן שמזכה את השורד בערך מוסף.

אם נחזור לחבר יוזף רצינגר, הרי שנבין שמרגע שהוא הפך להיות בנדיקטוס ה-16, נאצל עליו אור נגוהות והקדושה דבקה בו לבלי הסר. כי הכס הקדוש אינו סתם עניין מסורתי או עתיק. בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול ובעל העוצמה הרבה ביותר בעולם. השושלת שהוא החוליה האחרונה שלה מתחילה בפטרוס, לו נתן ישו את "מפתחות הכנסייה" לפני מותו, כלומר לפני כמעט אלפיים שנה, והכנסייה הקתולית חולשת על עושר עצום ומעל מיליארד מאמינים. הוא אמור להיות נציגו של ישו עלי אדמות, ובמובנים מסויימים אני חושב שהוא אכן זה.

מפגש עם האפיפיור הוא לכן עמידה מול הקדושה. מידת המוארות של רצינגר עצמו לא משנה כאן, גם לא חשוב שהוא לא כריזמטי, פופלרי פחות מקודמו, לא מקרין אהבה או מתמסר לאהבה, גרמני בעל עבר לא נעים, ובאופן כללי מחזיק בדעות דוגמטיות חשוכות. חשובה רק המסורת שהוא נציגה ומהווה את פסגת התגלמותה האנושית. המטען הדתי ההיסטורי שהוא נושא הוא עצום, ונדמה לי שכל מי שבא לראותו נושא תקווה דוממת שקרבה אליו תקרב אותו לאותה קדושה.

אולי לא תאמינו, אבל ההסברים האלה לא עשו שום רושם על השב"כניקים. אף שהיו מאוד נחמדים אלי, הם לא ממש הצליחו להבין מה אני בעצם רוצה מהכס הקדוש. בניסיון נואש ואחרון השתדלתי לפשט את העניין: תבינו, אמרתי, אני סתם רוחניק, אני  ר ו ח נ י ק ! אבל כלום כבר לא עזר: דברי נפלו על אוזניים נימולות. הוגדרתי כאיוּם, והוצמדו אלי שני שוטרים שליוו אותי אל מחוץ למתחם המגודר. מכיוון שישו אמר ש"האונס אותך ללכת עמו דרך מיל, לך אתו שנים", לא נותר לי אלא להושיט להם בהכנעה את הלחי השנייה.

עד כאן, mutatis mutandis, לשון מעריב

נספח א': רצינגר והברמס ראש בראש

ב- 2004 נפגשו מי שהיום הוא האפיפיור ואז היה הקרדינל יוזף רצינגר (שתפקידו היה האחראי על הדוגמה, המכונה The Perfect for the Congregation for the Doctrine of Faith, תפקיד שכידוע מחזיקיו בעבר תיפקדו כראשי האינקוויזיציה) עם יורגן הברמס, מהפילוסופים החשובים החיים כיום ואדם שהשפעתו רבה בחוגים האינטלקטואלים של המערב. השניים התכנסו כדי לדון ביחסי רציונליות-מוסר-דת בעולמנו הפוסט-מודרני והפוסט-מטאפיזי (הכותרת שניתנה למפגש היתה בתרגום לאנגלית: Pre-political Moral Foundations in the Construction of a Free Civil Society"). רבים אז הופתעו מעמדותיו הפרו-דתיות של הברמס.

לא שמעתי או קראתי את כל הדיון. קראתי מעט מאוד עליו במאמר של כריסטוף שמידט בספר "האלוהים לא יאלם דום" שיצא זה מכבר (והוא ספר מעניין מאוד לדעתי), וקראתי את הסקירה הנאה עליו במגאזין הקתולי לוגוס, שנכתבה כמובן בצורה שמחמיאה לרצינגר (בקובץ ה-pdf הזה). באלה אני עושה שימוש כאן ודברי לקוחים מהם. ישנו גם דיווח קצר על הדיון בערך של הברמס בויקיפדיה, וכן דיווח קצר בערך עליו באינציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד על הרשת. המפגש כולו יצא כספר שנקרא The Dialectics of Secularization: On Reason and Religion.

בקיצור נמרץ, הברמס למעשה שואל האם כלל ניתן לכונן מערכת מוסרית חילונית שאינה ניזונה ממסורות דתיות. לעיתים הוא משיב שכן ולעיתים שלא, אבל נראה שבסופו של דבר הוא (בדומה לטרי איגלטון שכתבתי עליו שלשום) מרגיש שהמדינה הדמוקרטית המודרנית חייבת לינוק מהמוסר האנכי שמציגה הדת, שאם לא כן האגואיזם האנושי ינצל את שיח הזכויות (זכויות אדם, זכויות אזרח) למאבקים בין קבוצות ויחידים. הוא אומר שעולה "הדהוד חיובי שמגיע מהנוסחה שמודרניות מלאה חרטה יכולה למצוא עזרה בהיחלצות מהמבוי הסתום בו היא נמצאת רק דרך אוריינטציה דתית לקראת נקודת התייחסות טרנסצנדנטית" (ותארו לכם איך זה נשמע בגרמנית!). אבל זה לא שהוא מציע למלא מחדש את הכנסיות. הברמס מסכם שעבורו האידיאל יהיה קבלת ערכים ומושגים דתיים ברגע שהם מתורגמים לשפה חילונית (למשל: "צלם אלוהים" הופך לערכו האינהרנטי של כל אדם באשר הוא אדם).

רצינגר מצידו כמובן מדגיש ש"הרציונל חייב לקבל אזהרה בכל הנוגע למגבלותיו וחייב להיות מוכן להקשיב למסורות הדתיות הגדולות של האנושות", אבל הוא גם מודה שלחקירה רציונלית יש פוטנציאל "מזכך" עבור הדת, ושהיא על כן רצויה. מה שדרוש הוא "קורלציה של רציונל ואמונה, רציונל ודת, אשר שניהם נקראים בה לריפוי וזיכוך הדדי". לא רע, הא? היכן אם כן הרציונליות המזככת הזאת כאשר הוא מתעקש לאסור שימוש בקונדומים באפריקה נגועת האיידס?

Virgil Neomoianu, שכתב את הסקירה ב"לוגוס", מסביר שטוב עשו השניים שדבקו בדיונם בצד הסוציו-היסטורי של הנצרות, ולא נכנסו לכל הבלגן הדביק של הדוגמה או המטאפיזיקה הנוצרית. הוא טוען שאל לזה להטריד אותנו, שכן לבדוק בצורה רציונלית את תפיסותיה של הנצרות בנוגע, למשל, ללידת הבתולין, רק יחזיר אותנו אחורה לתחילת פרוייקט הנאורות וביקורתו על הדת. ללא הביקורת הזו, כך אני מבין ממנו, הנצרות יכולה לכאורה לשמש מקור טרנסצנדנטי לערכים. לדעתי כדאי לציין כאן שטיפול כפפות-משי שכזה לדת, לבד מזה שהוא בכל זאת מהווה נסיגה פחדנית משהו מדיוק שיכול להיות מעניין ואפילו עמוק (ענייני "קפיצת אמונה", "אני מאמין משום שזה אבסורד" וכו'), אפשרי באמת רק לנצרות, שממילא הולידה מקרבה את פרוייקט הנאורות ואת העולם המערבי על ההומניזם והדמוקרטיה שלו. הנצרות מותאמת מראש, ממקורותיה ההלניסטים, להיות דתו של עולם חילוני. להפוך את היהדות או האיסלאם, שעבורן עבודת האל איננה מוגבלת לאמונות וערכים ותחומה למקומות וזמנים ספציפיים, לדת שהיא למעשה שפחתה של הדמוקרטיה הליברלית, קשה הרבה יותר.

נספח ב': שונות

1. כתבתי עוד על האפיפיור:
וקרבתו התיאולוגית החדשה לבודהיזם
ודבריו החכמים על צמצומה של הדת בימינו לתחום הסובייקטיבי

2. ניוזוויק על דבקותו של הפאפא בכתבי הקודש.

3. ג'ון סטיוארט מסכם גם הוא את הביקור:

The Daily Show With Jon Stewart	M – Th 11p / 10c
Roadus Triptum
thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Economic Crisis Political Humor

4. ואהבתי גם את הסיכום הקריקטורי של ערן וולקובסקי ב"הארץ":

הגעגוע לשלמות מלווה אותנו כל חיינו, אבל יש רגעים קצרים בהם הוא פורץ ביתר עוז:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה

את השורות האלו כתב קאלידאסה, שנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית שלהם. הוא חי בתחילת המאה החמישית בצפון תת-היבשת. קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת.

האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין החוסר ושביעות-הרצון תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

האם ייתכן שביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו? האם מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שהוא אינו מוגבל?

היופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. אם היופי הוא חוק פרטי, כפי שאמר קאנט, אפשר שבאותה צורה פרדוקסלית הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם ייתכן וזהו געגוע לשלמות ההוויה שמתעורר על ידי השלמות שביפה? כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לשלמות, למושלמות, שכן היופי הוא שגרירו של המושלם על פני האדמה. אף אפלטון רצה, על גבי נציג זה של המוחלט, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו", כדבריו.

לא קשה לראות כי היופי נגלה לנו כשלמות: כאשר דבר-מה יפה בעיננו פירושו של דבר שלדעתנו הוא "טוב בדיוק כפי שהוא". אדם יפה הוא "מודל", כלומר אידיאל שיש לנסות ולהידמות אליו, שכן "כך צריך להיראות". בכל הקשור לדבר היפה – "אל תשנה כלום", שכן יש בו כבר עכשיו את כל מה שצריך, וכל מה שיהיה בן אי פעם צורך – הוא מלא.

אבל היופי שניצב עכשיו מולנו אינו רק חץ המצביע לעבר משהו אחר – הוא גם אמיתי בפני עצמו, חי בפני עצמו. החפץ היפה, הניגון היפה, הרעיון היפה הינם מהותו של היופי המוחלט בזעיר אנפין. הם אינם רק בבואות שלו, או צלליות, אלא נציגים אותנטיים, בשר מבשרו (והבשר חשוב, כי בעולמנו היופי מתגלה בגופים, ולא ברוח חסרת-הצורה. התואר forma בלטינית, למשל, הוא גם "בעל צורה", וגם "יפה"). כמו היופי המוחלט, הדברים היפים יפים גם הם באופן מוחלט, אלא שהיופי שלהם מוגבל בתוך עצמם, לעצמם. בחתך הזה בין המושלם והמוחלט לחלקי והפרטי נמצא אותו מראה יפה. בדיוק משום כך דרכו אנחנו מתגעגעים לשלמות ולמושלמות בנו עצמנו, ובמציאות כולה. את זה גילה קלידאסה.

הפריצה של היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם. היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות. היופי מכניס צבע למציאות דהויה, או בעצם מכריח אותנו לעצור ולראות כי המציאות לא היתה אף פעם דהויה – אם רק היינו בוחנים את הדברים מקרוב, בעניין אמיתי ופליאה רעננה, היינו רואים כי הם יפים כולם.

השבירה של ההתקדמות המכאנית, השלשלתית מהעבר אל העתיד מתקיימת דרך היופי בהווה: מלאך זה נושא אותנו איתו מעלה, או במילים אחרות: מחדש אותנו. היופי מפתה אותנו לצאת מעצמנו. היופי שובר את השריון שסביבנו, קורע אותנו מתוך קליפתנו.

 

[שירו של קאלידאסה מתורגם ע"י דוד שולמן מתוך "פרקים בשירה ההודית". גרסה קצת שונה פורסמה מזמן באנרג'י]