ארה"ב

מעט על אנטי-אינטלקטואליזם בזמן הזה

עמוד הטוויטר של ד"ר גיא בכור היה גדוש וחגיגי ביום שני ה-14 בדצמבר, היום בו הקונגרס האמריקאי אישרר את בחירת האלקטורים בג'ו ביידן לנשיא ארה"ב הבא. בכור בישר לקוראיו שהאלקטורים הרפובליקאים של מדינות המפתח – פנסילבניה, נבאדה, אריזונה וג'ורג'יה – נותנים את קולותיהם לטראמפ, ולא לביידן. "איזה יום!" הוא הכריז, וקבע שבמקרה כזה יגיעו ב-6 לינואר שתי קבוצות אלקטורים לקונגרס, ומי שיחליט מי האלקטורים "הנכונים" יהיה מייק פנס. טראמפ יזכה לכהונה שניה.

בכור אינו לבד בבניית מציאות מקבילה עבור קוראיו. בארצות הברית פועלים סוחרי בדיות רבי כוח ועוקבים דוגמת אלכס ג'ונס, דינש ד'סוזה, סידני פאוול וכמובן, הנשיא היוצא עצמו, דונלד טראמפ. בישראל מוכרת מזה זמן חבורת ריקלין-מגל-תדמור-דיסטל-לינור-טאוב שמייצרת עבור קהילת הביביסטים נראטיב אלטרנטיבי על פיו האיש נקי כפיים ומתנגדיו תפרו לו תיק ממניעים אנטי-דמוקרטים.

בשתי מדינות, כמו גם במגוון נוספות, התופעה דומה למדי: את העובדות האלטרנטיביות מקדמים סוכני בורות במשרה מלאה, וכדי לבסס את ההטענות אין צורך בראיות, אלא בהכפשת הצד השני. עבורם התקשורת, האקדמיה, אנשי המקצוע, המדענים והמומחים למיניהם אינם מקצוענים שעושים את עבודתם, אלא חוג מלוכד של חורשי מזימות אשר ממניעים שאינם כשרים מבקש להטעות את הציבור. הם מגיעים כדי להציל את האדם הקטן ולהאבק נגד "האליטה".

אנטי-אינטלקטואליזם אינו תופעה חדשה. כבר בתחילת שנות השישים הקדיש ההיסטוריון ריצ'רד הופשטטר ספר להתפחותה של התופעה בארצות הברית, בו הוא סקר את לידתה ב"התעוררות" הדתית הפרוטסטנטית של המאה השמונה עשרה. אולם לא הכל זהה. בעבר המאבק נגד האליטה המשכילה, האמת המדעית והמומחיות באשר היא הגיע ממניעים דתיים או מסנטימנט רומנטי שכפר בעליונות השכל על הלב. בשני המקרים המגמה האנטי-אינטלקטואלית נבעה מתוך זיהוי מקור אלטרנטיבי לאמת: לא בתבונה, אלא בכתבי הקודש או ברגש.

היציאה נגד המחקר והמומחיות בזמן הזה אינה מגיעה מתוך מניעים כאלה, ואף כלל לא מתוך כפירה בידע כשלעצמו. הניסיון אינו לדחות את השגי התבונה, אלא להציג, כפי שהיתה מנסחת זאת יועצת הנשיא טראמפ קליאן קונווי, "עובדות אלטרנטיביות". משום כך הסוג הנוכחי של האנטי-אינטלקטואליזם אינו מתנגד למקורות סמכות תבוניים לאמת, אלא לאמת עצמה. מקדמיו הכריזו מלחמה על המציאות.

קחו למשל אדם כמו גדי טאוב. בעברו אינטלקטואל בפני עצמו, טאוב החל בשנים האחרונות במאבק כנגד האמת. מעל במות שונות, כולל עיתון זה, הוא ערך קמפיין תוקפני למדי שבמסגרתו קידם את תיאורית הקונספרציה הקרויה "אובמה-גייט". על פי הנראטיב הזה אנשי ממשל אובמה גייסו את סוכנויות הביון והאכיפה של ארה"ב על מנת להפליל את טראמפ. טאוב קידם במרץ את המעשיה הזו, כתב שהסיפור כנראה "יגמד את פרשת ווטרגייט", בישר לקוראיו ש"קרוב לודאי" יוגשו כתבי אישום נגד "בכירים מממשל אובמה", ואף תהה לתומו "האם ייתכן שאובמה ייכנס לכלא?"

כי כך זה עובד: עלילה שלמה נרקמת, שמות ומונחים נזרקים לאוויר (ג'ון ברנן! חוק לוגן! Unmasking! ג'ון דורהאם!), והקורא פעור העיניים מרגיש שלא רק שחושפים בפניו את שערוריית המאה, אלא שעושים זאת במקצוענות פדנטית. בנוסף דאג טאוב גם להשמיץ ולהסית נגד התקשורת, בעיקר כתבי החוץ, שבנבזותם הם אינם מדווחים על הסקנדל שיגמד את ווטרגייט. למאזיניו לא נותר אלא להתמלא הערצה לשליח האור שהגיע לפקוח את עיניהם לאמת.

ככל שהזמן עבר התברר, כמובן, שאין כלום, כי לא היה כלום. כתבי אישום לא מוגשים, בכירים לא נעצרים, אובמה לא בכלא ופרשת ווטרגייט אינה מתגמדת. הקונספירציה נשארת תיאוריה, וגם ככזו היא אינה מרשימה. זה הזמן לעבור לשערוריה הבאה (האנטר ביידן ו"הלפ-טופ מהגיהנום"?), והנה אפשר לכתוב עוד מאמרים ולהקליט עוד פודקסטים.

כפי שניתן להבין, המאבק כאן אינו כנגד המחקר או המומחיות, אלא נגד היש. בהמשך לכך, המניע אינו לערער את האמון בשכל, אלא להציג בפני השכל עולם אלטרנטיבי. היה אפשר להניח שמדובר במאבק על כוח, אולם בין אם האנשים בהם אותם אנטי-אינטלקטואלים תומכים נמצאים בשלטון ובין אם לא, הם ימשיכו להפיץ בדיות – יעידו על כך ארבע השנים האחרונות.

הסיפור הוא שונה: מה שאנחנו חוזים בסוג המסויים הזה של האנטי-אינטלקטואליזם הוא יצירה של עולם, של צורת חיים. הכישרון של סוחרי הבדותות הללו הוא בניית אקו-סיסטם אוטונומי שבו הטובין הינם תשומת לב (עוקבים), הערצה (לייקים) ופרנסה (הרצאות, מאמרים, משרות "פרשנות"). זהו משק אוטרקי שנטוע על מצא של בדיון אבל שמזין את עצמו באופן מופלא ובר קיימא.

תשאלו, אולי, מה חדש בזה, שהרי תמיד היו דתות וכתות. זה כמובן נכון, אלא שאלו היו צריכות למשטר את חבריהן (דוֹגמה) ולהתגונן באופן תמידי כנגד קולות סוררים (כפירה). החידוש בתקופה שלנו הוא שסיפורי הבדים האלה יכולים להתקיים ללא בידוד חברתי, ללא היררכיה וללא איומים בחרם או באקסקומוניקציה. הביזור המוחלט של כלי התקשורת והיכולת של כל אדם להפיץ את משנתו וגם לצרוך מידע ממגוון אדיר של ערוצים הביאה למצב בו ניתנה היכולת לכל מי שחפץ בכך לחיות במקביל לעולם המציאות. ולכל מי שחפץ בכך ניתנה היכולת להתפרנס מזה.

זה כמובן לא רק עניין של כסף. זה עניין של סדר. עולם המציאות המדומה נותן לנו את אותה ודאות שסיפקו בעבר מסגרות אמונה: את הידיעה שאנחנו באמת טובים, שהם באמת מנוולים, שהצדק לצידנו ושאנחנו מבינים יותר טוב מכולם מה "באמת" קורה. בתקופה כל כך מקוטבת, בה הזהות הפוליטית מאפילה על כל מימד אחר, העולם המקביל של בכור, טאוב או אלכס ג'ונס מספק לחסידיהם משמעות ונחמה. נותר רק לשאול, כמה זמן יוכלו לחיות זה לצד זה בשלום עולם המציאות ועולם הפנטזיה.

:

פורסם במדור הדעות של הארץ

דונלד טראמפ כאל פוסטמודרני

לנסיקתו מעלה של טראמפ בהיכלי תהילות רפובליקאים סיבות רבות. זעם כלפי הממסד, חרדות הגבר הלבן, מצוקות כלכליות של השכבות הנמוכות, ועוד. אולם לא נבין במלואה את האהדה הכבירה כלפי האיש אם לא נבחין במימד אחד עיקרי בו, שמהווה את מקור הכריזמה המיוחדת שלו.

אפשר להגדיר זאת כך: טראמפ הוא אל פוסטמודרני.

כמובן, הוא עשיר מאוד ולכן יכול לעשות כרצונו ולכאורה לא צריך להתחשב באיש. זה נכון, אבל העניין עמוק מזה. כאל, טראמפ חייב להיות לא רק כל יכול, אלא גם מרוחק ובלתי פגיע. כאל פוסטמודרני, אותו ריחוק ואותה חסינות חייבים לבוא על רקע שבירתו את הכללים, על רקע היותו, לכאורה, ubermensch שחותר תחת המוסכמות. ולא פחות חשוב: דווקא מתוך אותו ריחוק האל הפוסטמודרני חייב להקרין רגש, לבביות.

ללא ספק, טראמפ מצטיין בחתירה תחת המוסכמות. הוא אומר מה שהוא רוצה, משמיץ, מתגזען, מתבדח, משתמש במילים "גסות" שאף מועמד לנשיאות לא העז לומר, ולא פחות חשוב: לא מתאים את עצמו למוסכמות של השמרנות הרפובליקאית הסטנדרטית. העובדה שהוא לא שמרן קלאסי עוזרת לו מהבחינה הזאת כי היא מעצימה את האחרות שלו, ובכך את התפיסה שהוא לא מכאן – הוא עליון.

אבל כל זה לא היה מספיק אלמלא יכולתו של טראמפ להקרין אותנטיות. זאת משיגים בחברה הפוסטמודרנית על ידי ההקבלה המלאה בין פנים לחוץ, על ידי שבירת המחיצה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. טראמפ כידוע אומר בכל רגע מה שעולה בראשו. הוא לא מסתיר דבר. תוכו כברו. לא זו בלבד, אלא שהוא חסר בושה. אין לו מרחב פנימי נפרד מהחיצוני, שיכול לכאורה להסתייג ממה שקורה שם בחוץ. טראמפ הוא מופע מתגלגל של ספונטאניות וישירות, ללא שיקול דעת, תכנון או היסוס. משום כך הוא אינו יכול להיחשב "מזויף" או "צבוע" (החטאים הקרדילים של זמננו). הוא גלוי לב, וגם אם לבו מכוער, לא תוכנו אלא החשיפה שלו היא היא החשובה עבור מעריציו. גם אם הוא אומר דברים קשים, מבחינתם הוא לא מסתיר מהם דבר, הוא אותנטי, וזה העיקר.

ועם זאת, טראמפ גם אינו יוצא מגדרו, לא מאבד שליטה, לא רותח מזעם, לא בוכה, לא צורח. הוא קוּל. במילים אחרות, הוא חסין. הוא לבבי, ועם זאת מרוחק. הוא מדבר מהלב ואל הלב, ועם זאת בלתי פגיע. הסוציולוג האמריקאי ריצ'רד סנט (Sennett) הבחין כבר בשנות השבעים שכך נבנית משיכה ציבורית כלפי מנהיג בזמננו. "ספונטאניות נשלטת", הוא טען, יוצרת בנו אהדה, הערצה, ואת התחושה שאפשר להאמין לאדם שלפנינו. זו פירושה של כריזמה פוסטמודרנית.

אנשים מאמינים באל פרה-מודרני. באל פוסטמודרני הם נותנים אמון. ודוק: האמון הזה ניתן לא משום שהדברים שהאל אומר הם הגיוניים ולא משום שתוכניותיו הפוליטיות הן סבירות. האמון שלהם באל ניתן משום שהוא, כאמור, מקרין אמינות, כלומר אותנטיות. מבחינה זאת טראמפ מביא לשיא את הנטייה שלנו להעדיף את הצורה על התוכן: האמינות שלו נובעת מהאופן שבו הוא מתבטא, לא מהמובן של התבטאויותיו.

על אל פוסטמודרני כיף להסתכל. הקהל לא רוצה להיות חבר שלו – ברור שלאדם כזה אין באמת חברים – הקהל רוצה להיות קהל שלו. מכיוון שההצגה חייבת להימשך, הקהל יצביע לו. הדרך לעצור אותו אינה לספר לקהל שלו שהוא רע ("היטלר"), דהיינו על ידי הפיכתו לשטן (הרי אין הבדל צורני בין שטן לאל). הדרך לעצור אותו היא על ידי הפיכתו לאדם. זאת ניתן לעשות על ידי הוצאתו משלוותו, על ידי השפלתו. יש למפלגה הרפובליקאית זמן קצר מאוד להצליח בכך.

:

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'

המורמונים (אחרית דבר לספר 'שיר לאיזי ברדלי')

"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית."

כך כתב מבקר הספרות והתרבות הידוע הרולד בלום בתחילת שנות התשעים. עבור בלום המורמונים מגלמים תמצות של הרוח הדתית האמריקאית וביטוי מייצג של תרבותה. והוא צודק: כדי להבין את הדת המורמונית יש ראשית להבין שמדובר בדת צעירה, מודרנית, ואמריקאית מאוד. זוהי דת שהיא קהילתית ומשפחתית, ועם זאת מבוססת על אתוס אינדיבידואליסטי המפאר את האדם ומאדיר את הפרט. זוהי דת שלא מתגעגעת לעבר, לאיזה "תור זהב" אבוד, אלא מביטה אל העתיד ומטפחת אופטימיות קוסמית. זוהי דת שלא שקועה בפרשנות כתבי קודש עתיקים, אלא נסמכת על התגלויות נבואיות רעננות, ומקבלת את הוראותיה גם היום הישר מאלוהים.

ג'וזף סמית, איקונוגרפיה קלאסיתמייסד הדת, ששמה הרשמי הוא "כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים", היה אמריקאי בשם ג'וזף סמית (1805-1844). סמית נולד במדינת ורמונט כילד החמישי מבין אחד-עשר, לזוג הורים עניים. כנער התבלט כבעל כישרון חזיוני: הוא היה מסוגל לגלות היכן קבורים אוצרות, ומחפשי זהב שונים היו שוכרים את שירותיו של סמית כדי שיאמר להם היכן לחפור.

בגיל 14 חווה סמית משבר דתי. בהיותו בשדה בר – מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר האל לאשורו – הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו. תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו, "עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: 'ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך.'"

היה זה, יבהיר סמית מאוחר יותר, חזיון של אלוהים האב ובנו יחידו. לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא ונשענות על אמונות שאינן נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר. מועד זה הגיע שלוש שנים לאחר מכן, ב-1823. כשהיה במיטתו הופיע לפניו מלאך בשם מורונָיי (Moroni). הפעם שלח המלאך את סמית לגבעה סמוכה, שם על פי דבריו קבור ספר עתיק המתאר את סיפורם וגורלם של שבטים עבריים קדומים. שבטי בני ישראל אלו זכו, על פי דברי המלאך, להתגלות מלאה וסופית של ישו ותורתו – דהיינו התגלות שמשלימה ומתעלה על זו של הנצרות כפי שהתהוותה עד לימיו של סמית.

סמית הצליח לשים ידו על הספר רק ב-1827, דהיינו ארבע שנים מאוחר יותר. הוא הגיע למקום קבורתו לפני כן מספר פעמים, אך בכל פעם חסם את דרכו מלאך. רק אחרי שנישא לאשתו הראשונה, אמה הייל (Emma Hale) בראשית 1827, בהיותו בן 21, הצליח סמית לחלץ את הספר מהאדמה. הספר, שנודע לימים כ"ספר מורמון" (Book of Mormon), היה לעדותו של סמית לוחות זהב שעליהם חרוטות אותיות בשפה שסמית כינה "מצרית משופצת" (Reformed Egyptian).

ספר מורמון מחולק לחיבורים שונים, שכולם מספרים בצורה פחות או יותר כרונולוגית את מעלליהם של אותם שבטים עבריים קדומים, שלכאורה הגיעו לחופי צפון אמריקה בכמה גלים, החשוב שבהם בדיוק לפני חורבן בית המקדש הראשון (מורמון עצמו הוא אחד מהם, אביו של מורוניי, ומחברו ועורכו של רוב הספר). עיקרו סיפור עלילותיה של החברה שהוקמה במאות הראשונות לספירה בעקבות ההתגלות האחרונה והמשמעותית ביותר של ישו. על פי הנרטיב המורמוני ישו הגיע לאמריקה אחרי שנצלב וקם לתחייה, ולימד בה את תורתו בצורה המושלמת ביותר. הוא ייסד חברת מופת שמבוססת על תורתו, אולם למרות זאת כמה מאות שנים לאחר מכן אותה חברה קדמונית נחרבה בעקבות מלחמות פנימיות.

סמית תרגם את הספר לאנגלית והכתיב את התרגום לאשתו. הוא יצא לאור לראשונה בפלמירה, ניו יורק, ב-1830, והפך לסנסציה. לא כולם האמינו במה שכתוב בו כמובן, אולם דיבורים על חזיונות היו אז נפוצים, וגם היומרה העצומה של סמית, שבעצם הכריז שהוא מביא את המסר האחרון והשלם ביותר של ישו, עוררה עניין רב. יש להדגיש עד כמה מעשיו של סמית היו משמעותיים. המאה ה-19 בצפון אמריקה היתה מלאה בנביאים וחוזים, ובכך סמית לא חידש דבר. ברם סמית הביא לעולם לא עדות למפגש עם האל, אלא ספר קודש חדש. דבר כזה לא עשה איש. גם המתיימרים להתגלויות שהיו סביבו כמעט תמיד נופפו בתנ"ך כששאגו את בשורתם. סמית, שכינה את עצמו "נביא", הביא את הספר שיחליף אותו. את הברית החדשה החדשה. בני זמנו שרצו להדגיש את הסכנה שהיווה השוו אותו למוחמד.

סמית היה אדם יוצא מהכלל: מבריק, כריזמטי, יפה תואר ופוליטיקאי בחסד. בתוך 15 שנה יימנו חסידיו יותר מרבבה, והוא עצמו יהפוך לראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. סמית יהיה גם לגנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים, ולכוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת.

אולם כשבחר להתמודד כמועמד עצמאי בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1844 (הוא תכנן לכונן תיאוקרטיה) חברו כוחות שונים להפילו: הוא נעצר והושם בתא, שם חיכה למשפטו בעוון הריסת בית דפוס של אדם שביקר אותו. המון שנשלח על ידי גורמים שונים פרץ לתא המאסר ורצח אותו.

***

מקדש מורמונימותו של סמית היה רק פרק אחד במסכת של רדיפות אשר ממנה סבלו המורמונים, או "הקדושים" כפי שהם נקראים בפיהם (הרי זו הכנסייה של "הקדושים המאוחרים"). עד מותו של נביאם הראשון גורשו המורמונים משלושה ישובים שונים וראו עצמם, בצדק רב, כדת נרדפת. אחרי שאויביהם שרפו למעלה ממאתיים בתים בנאוו, הם הבינו שעליהם לעזוב גם את העיר הזו.

מי שהנהיג את הכנסייה אחרי נביאה הראשון היה בריגהם יאנג, שגם הוביל את הקהילה מערבה, עד לערבות המדבריות של מה שלימים יהיה מדינת יוטה. ביוטה התכוונו המורמונים לעשות ניסיון נוסף ולכונן את "ציון" שלהם, עיר אידיאלית שנבנתה על פי נבואותיו של סמית. למרות שבתחילה נטו המורמונים לאימוץ רעיונות שוויוניים, בעלי אופי קומוניסטי, עם הזמן רכוש פרטי הפך מובן מאליו. יחד עם זאת גם היום ידועים המורמונים בדאגתם לנזקקים.

יוטה הפכה למרכז העולמי של המורמונים, אולם כיום כמחצית מחברי הכנסייה חיים מחוץ לארה"ב, באירופה ובדרום אמריקה (בעיקר במקסיקו וברזיל). יש כ-15 מיליון מורמונים בעולם, וכמו מיעוטים דתיים אחרים (למשל, היהודים וההינדואים) מעמדם הכלכלי יחסית גבוה.

המורמונים רואים עצמם כקהילה מגובשת, ואף כאליטה בעלת תחושת שליחות ועליונות. הם מפרישים מעשר משכרם לכנסייה, מתנדבים בשרותי דת שונים כמה שעות בשבוע, והגברים יוצאים בצעירותם לשנתיים שלמות של שירות מיסיונרי בעולם (בכל רגע נתון פועלים מעל שמונים אלף מיסיונרים מורמונים בעולם). המאחד בינם הוא האמונה, והיא גם זו שמבדילה אותם מזרים: קשה מאוד להאמין בתיאולוגיה המורמונית, ובזאת היא עצמה הופכת למכשול שמבדיל בבהירות בין פנים הקהילה לעולם שמחוץ לה.

חברי הכנסייה של ישו המשיח והקדושים המאוחרים מאמינים שג'זף סמית היה נביא שהביא את בשורתו המלאה של ישו. הכנסיות הנוצריות האחרות מחזיקות בבשורה חלקית, ואף מעוותת, של הנצרות, ועל פי הכנסייה המורמונית אי אפשר להגיע דרכן לגאולה שלמה. מחליפיו של סמית בהנהגת הכנסייה גם הם נביאים, ויכולים בכל רגע לזכות למסר הישר מהאל. הכנסייה מונהגת על ידי היררכיה מאוד ברורה של נביא עליון ותחתיו גופים דתיים וניהוליים שונים, והכנסייה לא מהססת לגרש משורותיה מי שבעיניה כופרים בעיקרי אמונה.

עם זאת, התקווה להתגלות אינה מוגבלת לנביאים. מורמונים מחפשים השראה בכל ענייני היומיום, והמגע האישי עם האל הוא אפשרות זמינה תמיד, לפחות פוטנציאלית. כפי שג'וזף סמית זכה להתגלות בהיותו נער, שערי השמיים פתוחים לכולם, גם לפשוטי המאמינים. בכך מבטאים המורמונים אתוס אמריקאי של דמוקרטיזציה של הנבואה וקשר אינדיבידואלי עם האמת.

לכנסייה המורמונית אין כמורה רשמית, בשכר. כל גבר מורמוני נחנך לכהונה בהתבגרותו, ומצופה ממנו להתנדב לפעילות כנסייתית, ולפעמים למלא בהתנדבות תפקיד של בישוף או מנהיג דתי. הכנסייה כולה, אפוא, נתמכת ותלויה בקהילת המאמינים.

המורמונים מקדשים את המשפחה, וזאת במובן המילולי ביותר של המילה. בני משפחה אחת קשורים זה לזה לנצח, ואחרי מותם ימשיכו ויפגשו בעולמות הבאים, וזאת במסגרת תהליך הפיכתם לאלים. המשפחה היא אבן הבניין המרכזית של הקהילות המורמוניות, והחתונה במקדש המורמוני היא הרגע המשמח ביותר בחייו של המאמין. לכנסייה אין נזירים וההימנעות מנישואים מגונה.

החל משנות השלושים של המאה ה-19 החל סמית לשאת נשים נוספות, מעבר לאשתו הראשונה. במהרה הפך המנהג לציווי דתי: גברים מורמונים הנהיגו משפחות פוליגמיות. מבחינת סמית היה המנהג בנאמנות לדוגמא שהציבו האבות מקראיים (אברהם ויעקב) ומלכי ישראל הקדומים. בהקשר הנכון מובנת הפוליגמיה כחלק משאיפתו של סמית לחדש ימים כקדם. סמית, כנביא ומנהיג רוחני, התכוון לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מדברת על האל כישות אנושית, קרובה וזמינה ומנהיגה נישואים פוליגמים. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים.

לא עברו שנים רבות ואורחות הפוליגמיה של המורמונים נודעו ברחבי ארצות הברית, דבר שגרר גינויים חריפים ואף את זעם הממשל הפדרלי. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי ולכן זכאי לכאורה להגנת חופש הדת. ב-1890 הגיע המנהג לקיצו, אחרי שראש הנכנסייה והנביא המורמוני דאז, ווילפורד וודראף, זכה להתגלות אלוהית שאסרה אותו (היה זה מעט אחרי שבגלל הפוליגמיה החרימה ממשלת ארצות הברית את כל רכוש הכנסייה).

כיום כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים אינה מנהיגה פוליגמיה, ומתוך היחס מלא היראה שלה למונוגמיה ולנאמנות בין בני זוג נשואים קשה להעלות על הדעת את יחסה הקודם של הכנסייה לזוגיות. גם המורמונים בעצמם נבוכים מול מעשי אבותיהם ונביאם, אולם בוחרים להאמין שכפי שזו היתה מצוות האל אז, כיום המצווה היא שונה. עם זאת, קיימות קבוצות מורמוניות שאינן חלק מהכנסייה המרכזית, שרואות באיסור על פוליגמיה כפירה ושעדיין מקימות משפחות מרובות נשים.

המורמונים מנהיגים איסור על צריכת אלכוהול, קפה, תה, טבק וסמים למיניהם. על פי הכנסייה אוסרים גם מין מחוץ לנישואים, מין הומוסקסואלי ואוננות. גם משחקי הימורים אסורים. חברי כנסייה משתדלים להימנע מעבודה בימי ראשון, והאדוקים מביניהם נוהגים לצום בכל יום ראשון הראשון בכל חודש. עוד מנהג כולל לבישת בגדים תחתונים מיוחדים המעוצבים בהשראת בגדי השרד של הכהן הגדול ומיועדים להזכיר למורמוני את אמונותיו ושליחותו. מנהגים יומיים כוללים תפילה, עשיית תשובה על חטאים, עיון בכתבי הקודש של הכנסייה והתנדבות בעבודת הקודש כאמור.

***

עטיפת הספר 'שיר לאיזי ברדלי'במרכז האמונה המורמונית עומדת האפשרות להאלהה אישית. כל בני האדם, קבע סמית, הם צאצאיו של אלוהים, ומשום כך ממילא חולקים איתו מהות משותפת. למעשה האל עצמו, אלוהיו של כדור הארץ, אינו אלא אדם רב עוצמה. יש לו גוף ודמות הגוף, והוא משתתף עם האנושות באותו מישור קיומי, למעשה באותו יקום פיזי. בעבר הרחוק היה אלוהים אדם פשוט, אולם בזכות שמירתו על עיקרי האמונה (אלו שגילה סמית) הוא התעלה והתגדל עד שהפך לאלוהיו של כוכב משלו – הכוכב שלנו. גם אנחנו (או, נכון יותר, הגברים שבינינו), אם נהיה ראויים לכך, נהפוך לאלים המושלים בכוכבים משלהם. מדובר, אם כן, בתיאולוגיה נטורליסטית של האלהה אוניברסאלית, כאשר כל כוכב נשלט על ידי אל, מנביט בני אדם, ואלה בתורם הופכים לאלים וחולשים על בני-אדם בכוכבים חדשים, שגדלים בעצמם להיות אלים. אופטימיות קוסמית, כאמור.

הדת שיצר ג'וזף סמית שונה אפוא מהנצרות לא רק בעיקרי אמונה, אלא גם במסר עבור הפרט. יותר מאשר דוֹגמה דתית מציג סמית דרך רוחנית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – וזאת על ידי הפיכתו של האדם לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא בפשטות מנוגד להנחות היסוד הבסיסיות של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם כישות בזויה, נגועה מינקותה בחטא הקדמון שבקושי מאפשר לה לבחור בטוב. כאן האדם הוא יצור אומלל, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית.

למעשה פיתח סמית לא גרסה נוספת של הדת האברהמית המונותאיסטית, אלא סינתזה של הנצרות עם עקרונות עיקריים מהמסורת האזוטרית המערבית. האלהתו של האדם, נשמתו כאלוהית ובעלת חיי הנצח לכתחילה, האפשרות לזכות בכוח אינסופי, והצורך בידע סודי לשם כך – כל אלה אינם רעיונות נוצריים, אלא מקורם במסורות חכמת הנסתר שליוו את הנצרות במשך אלפי שנים, ועלו על פני השטח רק ברנסנס. הם כולם גם מגולמים בעקרון המרכזי, והוא תפיסת חיי הדת לא כפולחן למען אלוהים, אלא ככלי לטרנספורמציה אישית של הפרט. בזמן הזה הם הפכו לרווחים במיוחד, בין מעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית.

עם זאת, כיום אין לחשוד במורמונים שהם "מחפשים רוחניים" המונעים מדחף להאלהה עצמית. הכנסייה המורמונית הפכה לגוף של מאמינים, לקהילה מגובשת ובעלת אופי ייחודי, ובעצם לחברה המפגינה מאפיינים של פרבר בורגני בארצות הברית ונשענת על קידוש "ערכי המשפחה". דבקותם של המורמונים באמונותיהם ואחדותם כלפי פנים, כמו גם שמרנותם וחריצותם הם מאפייניהם העיקריים היום. מזה זמן רב הם הפכו מילדיה הבעיתיים של אמריקה לדוגמא ומופת לאזרחות נאמנה וישרה.

ג'וזף סמית, כמו שכותב הרולד בלום, נתן לעולם את הגרסה האולטימטיבית של "הדת האמריקאית". דת שממוקדת בפרט, ועם זאת בונה קהילה יצרנית ומוסרנית. דת שעבורה אפילו השמיים אינם הגבול והאפשרויות הן בלתי מוגבלות, אולם שמקדשת את המשפחה, את ההשכלה ואת ההצלחה בעסקים. דת שמעבר לכל דבר אחר רואה בעצמה קבוצה מיוחדת ונבחרת, בעלת מסר ייחודי וחיוני עבור העולם כולו, מסר שמשלב בין הפוטנציאל האינסופי של כל אדם לבין הנאמנות המוחלטת למשפחה ולאלוהים.

:

זוהי אחרית דבר שכתבתי לספר שיר לאיזי ברדלי, רומן (מצויין) שמספר על התמודדותה של משפחה מורמונית עם אבדן. ביום ראשון הקרוב אדבר על המורמונים באירוע השקת הספר:

החוק החדש באינדיאנה וההיתר לבעל עסק לסרב לסייע לחתונת להט"בים

חוק חדש שיכנס לתוקפו ביולי באינדיאנה, חוק "חופש הדת", נועד לכאורה להגן על חירות אמונותיהם הדתיות של תושבי המדינה, אולם נתקל בביקורת חריפה משום שהוא נתפס כרשיון להפלות כנגד להט"בים. החוק לא נועד להפלות להט"בים רק בגין היותם להט"בים, אולם כנראה יאפשר לבעלי עסקים לסרב לתת שירות לזוגות חד-מיניים שיבקשו להתחתן – למשל לבעלי אולם שלא ירצו שחתונה כזאת תתקיים באולמם.

על פי הפרשנות בנ"י טיימס, החוק מאפשר לפרטים ולחברות מסחריות לסרב לתת שירות שיגרום ל"עול משמעותי" (“substantial burden”) על אמונותיהם הדתיות. אם סירובם יגיע לבית המשפט, על השופט יהיה לאזן בין העול על העמדות הדתיות שלהם לבין רצונה של המדינה למנוע אפליה. היועץ המשפטי של CNN סבור שהחוק לא יאפשר לסרב לשרת פרטים להט"בים, אבל יאפשר לסרב לסייע בכל צורה מסחרית לחתונה להט"בית. העניין כבר עורר הפגנות נזעמות של הקהילה הגאה, וגינויים מצד פעילי זכויות שונים ופוליטיקאים (למשל הילרי קלינטון). מושל קונטיקט הבטיח לחתום על צו שמבטל נסיעות מסובסדות על ידי המדינה שלו לאינדיאנה, וכך גם ראש העיר של סיאטל. טים קוק כתב מאמר שמגנה את החוק. אשטון קוצ'ר ומיילי סיירוס מצייצים בטוויטר עם הסימון #boycottindiana.

אולי זכור לכם שמקרה כזה כבר הובא לפני בית המשפט הישראלי. ב-2012 "הטילה השופטת דורית פיינשטיין קנס של 60 אלף שקלים על בית ההארחה במושב יד השמונה, שסירב לערוך את חתונתן של טל יעקובוביץ' ויעל בירן בשל נטייתן המינית. […] השופטת ציינה כי מטרת הקנס לא רק לפצות את בנות הזוג, אלא גם לחנך את הציבור הרחב לערך השוויון וכבוד האדם." (מתוך כתבתו של אילן ליאור ב'הארץ'). כאן היה מדובר באולם השייך ליהודים משיחיים, שהעניין מנוגד לאמונתם.

האם נקבל בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונות של שחורים/מזרחים/יהודים? ודאי שלא, ובישראל, כמו במדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, יש חוקים רבים השוללים אפלייה על רקע גזעי. ומה עם בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונה בין-גזעית? כמובן, אותם חוקים לא יאפשרו לו גם את זה. מה עם בעל אולם שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לאנשים דתיים? או לחילוניים? נדמה לי שלא נקבל מצב כזה.

לכאורה, אם כן, אנחנו לא מוכנים לאפלייה כלפי מבקשי שירות. אבל העניין לא כל כך פשוט. נדמה לי שאיש מאיתנו לא חושב שלבעל עסק פרטי (לא איש ציבור או שירות ממלכתי) אין רשות לעולם, בשום סיטואציה, לסרב לשרת לקוח. כך למשל, בארה"ב היו כבר כמה מקרים  בהם אנשי דת (לא בעלי עסקים) נתבעים לדין על סירובם לחתן להט"בים – אבסורד מוחלט לדעתי. האם עורך דין חייב לקבל כל לקוח, גם מי שלדעתו הוא עבריין חסר מוסר? האם מנתח פלסטי חייב לערוך ניתוח להגדלת חזה לכל אישה שמגיעה אליו? איך אפשר להכריח אדם פרטי לא רק לקבל לקוח שהוא לא רוצה, אלא לקוח שהוא סבור שאסור לו לקבל?

מעמד חתימת החוק באינדיאנה. במרכז מושל המדינה, מסביבו התומכים בחוק

אבל בואו נתרכז רק בענייני אולמות וחתונות. חשבו למשל על הדוגמא הבאה:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם חרדים. יש לכם בעיה דתית להשכיר את האולם ליהודים בשישי-שבת, מפני שאתם מאמינים שיהודים מצווים לשמור שבת, ואתם לא מוכנים לסייע למה שהוא מבחינתכם דבר עבירה. באופן דומה לא תשכירו את האולם ליהודים שמעוניינים בקייטרינג לא כשר. אין לכם בעיה להשכיר את האולם ללא-יהודים בסופי שבוע או שלא-יהודים יערכו קייטרינג לא כשר.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם אתאיסטים ופמיניסטים. יש לכם בעיה אידיאולוגית להשכיר את האולם לדתיים שמנהיגים הפרדה מגדרית. אתם לא מעוניינים שבאולם שלכם גברים ישבו לחוד מנשים, שהמלצרים ישרתו רק את הגברים והמלצריות רק את הנשים. אין לכם בעיה להשכיר את האולם לדתיים, אבל לא אם הם מנהיגים הפרדה כזאת. אותו דבר לגבי חתונות של צעירים, בני ובנות 17 ובוודאי בני ובנות 14. זה, באולם שלכם, לא יהיה.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם צמחונים, או אולי טבעונים. אין לכם שירות קייטרינג באולם, ואתם מאפשרים ללקוחות לשכור שירותי קייטרינג חיצוניים. למרות שאתם מתנגדים בכל תוקף לאכילת בשר, אתם מבינים שרוב האנשים אוכלים בשר, ומוכנים לקבל זוגות שמתחתנים אצלכם ומזמינים קייטרינג בשרי. יום אחד מגיע זוג ומבקש לשכור את האולם. תוך כדי שיחה אתם מבינים שהם מתכוונים להזמין קייטרינג שיגיש לובסטרים. כדי שבשר הלובסטרים יהיה טרי (וכמובן, כעניין של רהבתנות) הם גם מתכוונים להציב אקווריום עצום באולם, שבו ישחו הלובסטרים החיים, עד שישלפו ממנו ויוטלו לתוך סירי מים רותחים. לזה אתם לא מוכנים ואתם מבהירים לזוג שהם לא יהיו יכולים לשכור את האולם שלכם.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. מסיבות פוליטיות ומוסריות אתם מתנגדים בכל תוקף לשליטת ישראל ביהודה ושומרון. אתם מחרימים מוצרים מההתנחלויות, ולא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות שבאים מההתנחלויות.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם מתנגדים בכל תוקף לחתונות בין יהודים ללא-יהודים. עבורכם זה באמת לא עניין גזעני, אלא דתי/מסורתי. חשוב לכם למנוע מה שבעיניכם הוא תהליך הרסני של דילול ואף התפוגגות היהדות. אתם לא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות של יהודים ולא-יהודים.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

לא כל הדוגמאות האלה זהות, וצריך להבחין ביניהן. יש הבדל בין אפליית לקוחות על בסיס הגזע/עדה/דת שלהם לבין אפליית לקוחות על בסיס מעשיהם. ההבדל נובע מכך שהמוצא או הדת של אדם הם חלק עמוק ומהותי מזהותו, ואילו מעשיו אינם על פי רוב חלק מזהותו. חלק נכבד משיח זכויות האדם מבוסס על מה שאנחנו תופסים כמקורות של זהות ומשמעות עמוקה בחיינו. חופש הביטוי, למשל, חשוב לא רק עבור חברה בריאה בה מתקיימים ריבוי דעות ויכולת לביקורת עצמית, אלא גם מפני שיכולתו של אדם לבטא את דעותיו היא נדבך מרכזי בתפיסתו העצמית, בכבודו הסגולי. כך גם חופש הדת והמצפון, או באופן הכי פשוט השלמות הפיזית של גופנו.

לכן חוסר נכונות להשכיר אולם למי שמבשל לובסטרים אינו שקול לחוסר נכונות להשכיר אולם ליהודים. גם רצונו של אדם לשמור שהאולם שלו לא יחלל שבת, או לא יגיש מזון לא כשר, אינו אפליה לא הוגנת של לקוחות, אלא הגנה על האמונה הדתית שלו.

ומה עם חרם על מתנחלים? נדמה לי שכאן העניין מורכב יותר. יש אנשים שישיבתם ביהודה ושומרון היא חלק עמוק מזהותם. הם לא רק חיים בשטחים הכבושים – הם מתנחלים. כך הם תופסים את עצמם, זה חלק מרכזי בזהותם, הם רואים זאת כערך עליון ועל כך גאוותם. מצד שני, נראה לי שהזהות המתנחלית חלשה יותר מזהות יהודית או מזהות להט"בית. יש כאן מקרה ביניים. האם מותר להפלות מתנחלים לרעה ולא לעשות איתם עסקים? כשחוקק בישראל חוק החרם, האוסר על קריאה לחרם על בסיס מקום מגורים, רבים (כולל אני) ראו בו ניסיון מגונה ואנטי-דמוקרטי לאסור על התנגדות לגיטימית לכיבוש. נראה שאנשים רבים סבורים שמותר לבעל עסק פרטי (או לצרכן) להחרים מתנחלים רק מפני שהם מתנחלים.

ללא ספק, הומוסקסואליות היא עניין של זהות, ולא של פעילות מינית. נטייה מינית נחשבת כיום יסוד עמוק באישיותו של אדם, וממילא מימד מרכזי בתפיסתו העצמית ובכבודו הסגולי. לכן אנחנו כל כך מתרעמים כאשר מפלים לרעה להט"בים – משום שההגיון בבסיס שיח הזכויות מוביל אותנו למסקנה שיש להם בתור מי שהם זכויות שוות.

האם על כן אסור לאדם פרטי לסרב לתת שירות להומוסקסואלים שמעוניינים להתחתן? נאמר שאותו אדם מוכן להשכיר את האולם שלו למסיבת יומולדת של הומו או לסבית. אין לו בעיה עם הומוסקסואליות בפני עצמה – הוא לא הומופוב. השאלה היא האם עלינו לחייב אדם להשכיר את האולם שלו ספציפית לחתונה חד-מינית, כלומר לביצוע של מעשה שהוא מחזיק שאינו מוסרי ו/או בניגוד לציוויי האל.

הבה נשווה את זה לאדם שאינו מוכן להשכיר אולם לחתונה שיש בה הפרדה מגדרית. בכך הוא בעצם מדיר מהעסק שלו חרדים ואת רוב הציונים-הדתיים. האם זה מותר? יכול להיות שאנחנו חושבים שזה אסור, ושעלינו לחייבו. אולי אנחנו חושבים גם שאסור לסרב להשכיר אותם לחתונה חד-מינית, ועלינו לחייב פרטים שהדבר עומק בניגוד לתפיסת העולם שלהם להשכיר את האולם שלהם.

מצד שני, יכול להיות שאנחנו חושבים שאסור לסרב לחתונת להט"בים אבל מותר לסרב לחתונת חרדים. אני חושב שזו עמדה לגיטימית, אבל צריך להבין שהיא יוצאת מתוך תפיסה ליברלית מסויימת ונושאת אג'נדה ליברלית מסויימת. מדובר בקידום של אג'נדה שבבסיסה שיח הזכויות המתפתח, כאשר העמדה היא שאל המקום אליו הגיע שיח הזכויות בזמננו – זה המקום אליו החוק צריך לנוע. מותר לסרב לארח חתונת חרדים משום שהם פוגעים בזכויות נשים, ואסור לסרב לארח חתונת להט"בים משום שאין לפגוע בזכויותיהם להתחתן. מנקודת מבט אחרת יהיה אפשר לומר שיש כאן אג'נדה של חילון המרחב הציבורי, בדומה לחוק האוסר כיסוי הפנים בבורקה בצרפת או חוק האוסר בניית צריחי המסגדים בשוויץ, דהיינו חוק הדורס באופן מודע מצווה דתית מסויימת (במקרה זה איסור נישואים חד-מיניים), וזאת על מנת לקדם מרחב ציבורי חילוני יותר.

זו לא העמדה שלי, אבל אני כאמור חושב שזו עמדה לגיטימית. מה שהייתי רוצה להדגיש הוא שזאת עמדה. כלומר שיש כאן מטען אידיאולוגי (נאמר, המקדם דמוקרטיה ליברלית ו/או חילוניות). לכן באותה מידה צריך להכיר בכך שאין כאן משהו שהוא מובן מאליו, ושייתכן – ואף רצוי – פולמוס ציבורי בין העמדה הזאת לעמדות נגדיות.

דחיית לקוחות דתיים או להט"בים משום שאופי החתונות שהם מנהיגים הוא לא מוסרי לדעת בעל האולם תיתפס ככל הנראה על ידי הנדחים כדחיית זהותם, ולכן היא מעשה קשה מאוד. עם זאת, בהחלט אפשר לטעון שהדחייה היא לא של דתיים או להט"בים, אלא רק של המעשה הספציפי שהם עושים בנישואים. כמובן שגם המעשה הזה מגיע הרבה יותר עמוק אל תוך זהותם מאשר אכילת לובסטרים מורתחים מגיעה אל תוך זהותו של האוכל. יש כאן ביטוי הרבה יותר מהותי של "מי שהם". ועם זאת, אפשר לטעון שזה עדיין לא הופך את דחיית החתונה שלהם לדחייה שלהם. יכול בעל האולם לטעון שאין לו שום בעיה עם שומרי מצוות או הומואים, אלא רק עם אופן נישואיהם.

גם להקשר יש חשיבות כאן. אם הציבור המופלה המדובר הוא ציבור קטן וחלש ומוחרם על ידי רוב החברה, יש טעם שהחוק יגן עליו. לדוגמא, אילו להט"בים היו נדחים על ידי 90% מאולמות האירועים, ולא היתה להם אופציה סבירה לערוך את חתונתם, היה מקום לחוק שיגן עליהם ויכריח בעלי אולמות להשכיר להם את אולמם. נדמה לי שהמצב הוא הפוך: בעלי אולמות שלא מוכנים להשכיר אולמות ללהט"בים הם מיעוט, והעמדה הדתית-מוסרית שהם אוחזים בה הופכת לדחוייה יותר ויותר בחברה המערבית של זמננו. ראו לעיל את רשימת המוחים כנגד החוק החדש באינדיאנה.

אני חושב שזכותם של להט"בים להתחתן, כלומר שמדובר בזכות בסיסית, ולכן אני חושב שיש לדרוש מהמדינה לאפשר חתונות חד מיניות על פי חוק (אני מקווה לכתוב על זה מבחינה עקרונית מתישהו). מצד שני, אני חושב שבמצב הנוכחי, בו לא חסרים אולמות ועורכי חופות שישמחו לארח או לערוך חופה חד מינית, יש לאפשר לבעלי עסקים פרטיים לשמור על אמונותיהם ולסרב לערוך חתונות חד-מיניות בבתי העסק שלהם. זאת משום שיש לחברה אינטרס וגם חובה לאפשר לפרטים לשמר ולבטא את הכרתם הדתית ו/או המוסרית בחופשיות.

הסוגייה הזאת אינה פשוטה. היא מערבת דת ופוליטיקה, מוסר פרטי ודין משפטי. היא מערבת תפיסה חברתית מסויימת עם תרבות פוליטית מסויימת, וגם עם ניתוח הקשרי של המצב העובדתי בשטח. החוק באינדיאנה שמתיר לאנשים פרטיים לסרב להשתתף, כבעלי עסק, בחתונה להט"בית, מגן על מושג הטוב הפרטי שלהם, וזה חשוב. הוא לא מונע מהם את הצורך להצדיק אותו, אם יידרשו, בבית משפט. הוא גם לא מונע מחאות, ואף חרמות, על ידי הקהל הרחב כנגדם. אני חושב שיש כאן איזון נכון.

:

(תודה ליעל פלד על הערותיה המחכימות לגבי טיוטה של רשימה זו. כמובן שכל הדעות והטעויות כאן הן שלי.)

שנות השישים עכשיו: קשרי העומק בין ההיפים לנערי הגבעות

השמועות על סופן של שנות השישים מוקדמות מדי. להלן סיפור לדוגמא. פגשתי את חברי הטוב כמה ימים אחרי ל"ג בעומר לפני שנה, וניכר היה שהוא נמצא בחוסר נוחות מסויים. כששאלתי מה העניין הוא סיפר לי שבניו בני העשרה יצאו להשתתף בהילולת רשב"י במירון. כשהתעניינתי איך היה להם שם הוא ענה שהם לא הרבו בפרטים: היה להם צפוף, מלוכלך, מתיש, ולא נראה שהם עשו דבר מלבד להילחץ בין ההמונים במעלה ההר ומעט אחרי כן במורדו. אבל דבר אחד היה להם ברור, כך סיפר. מה שהיה שם היה להם "אמיתי". כלומר, עבורם לפחות. דהיינו, כך הם הרגישו. בקיצור, "היה שם משהו חזק" – חזק במובן הקיומי של המילה.

אותו חבר הוא סרוג כיפה, וכך גם בניו. הילולות של צדיקים אינם חלק מעולמם הדתי בדרך כלל, אבל זה לא מה שהפריע לו. מה שהפריע לו הוא שהם לא מצאו את אותו "משהו חזק" בבית הכנסת של הישוב בו הם גרים. דווקא בפסטיבל המוני סביב קבר קדוש הם גילו איזו פגישה בלתי אמצעית עם הקדושה, איזו אמת. העלנו יחד השערה שאולי לא ברעש ה', ולא באש ה', ולא בעשן ובאבק ובלכלוך, אלא בעצם המעשה הבלתי-שגרתי. כידוע, עצם היציאה מהשגרה מרגשת. אלא שאולי יש כאן משהו נוסף. אולי הבלתי-שגרתי מרגש במיוחד כאשר הוא בא מתוך מרד בשגרתי, ואף מרד בדתי השגרתי. וזה כבר באמת הדאיג את חברי.

כולנו נוהגים למרוד בשגרה, ובמובן מסוים כל דור צעיר מורד בדור שמעליו, הן באופן כללי והן בענייני דת. אולם בנסיעתם של בני חברי למירון יש משהו מעבר לזה, משהו המשותף גם להצטרפותם של צעירים רבים בארץ ובחו"ל לתנועות רוחניות חדשות, או לחיפוש הרוחני של הניו-אייג' באופן כללי. למעשה, יש כאן מעין המשך למסורת שיוצאת עוד משנות השישים בארצות הברית.

מרד נעורים – אב הטיפוס

העשור ההוא בארצות הברית מוצב כאבי אבות – ואב הטיפוס – של כל מרד נעורים מודרני, ובתוך כך הוא מכיל בתוכו את הזרעים לתהליכים שמתרחשים היום ברוחניות העכשווית. בספרו המרתק The Easternization of the West ("מזרוח המערב") מנתח קולין קמפבל את הקבוצות שהרכיבו את התמורה התרבותית הנרחבת שהתרחשה אז, תמורה שיצאה מתוך המשבר הערכי של סוף האידיאולוגיות הגדולות אחרי מלחמת העולם השנייה, תמורה שכללה לדעתו מהפכה רעיונית ששקולה לרפורמציה או לרנסנס, לא פחות.

על פי קמפבל שלוש קבוצות שונות הרכיבו אז את הגל הצעיר שמרד בחברה והפך למה שנקרא לימים "תרבות הנגד". הקבוצה הראשונה היתה מורכבת מצעירים פורעי חוק (teenage delinquents). אלו בני נוער שלראשונה מאז הקמתה של ארה"ב היה בידיהם די פנאי וכסף כדי לא להיות תלויים בהוריהם. הם הרגישו עצמאיים מתמיד, גאים בעצמם, וחשו שהמבוגרים לא מכבדים אותם ואת צרכיהם. מכאן היתה קצרה הדרך עד לנשירה מהמסגרות שאליהן השתייכו ולמרד זועם. חשבו על דמויותיהם של ג'יימס דין ומרלון ברנדו הצעיר לבושים מעילי עור שחורים ורכונים על אופנוע.

הקבוצה השנייה שקמפבל מזהה כחלק מ'תרבות הנגד' כללה בתוכה כל מני מתקני עולם. מדובר היה בדרך כלל בסטודנטים שמחו על מה שהם תפסו כעוולות מוסריות: המלחמה בויאטנם, קיומו של נשק גרעיני, והאפליה כנגד שחורים ונשים. זה הציבור שיצא למצעדי זכויות אדם, להפגנות למען השלום ושילב ביקורת חברתית מרקסיסטית עם דרישה מהדמוקרטיה האמריקאית לעמוד במחויבויותיה כלפי כל אזרחיה, ולהפסיק להפציץ את אזרחיהן של מדינות אחרות. חשבו על האנשים הצעירים שצעדו עם מרטין לותר קינג.

הקבוצה השלישית היא אולי הדומה ביותר לתופעה שתוארה בתחילת רשימה זו. מדובר בכל אלה שחיפשו לא רק אלטרנטיבה חברתית, אלא גם אלטרנטיבה רוחנית. ראשיתם של אלה במשוררי וסופרי ה-Beat, והמשכם בהיפים, בילדי הפרחים, בבולעי הל.ס.ד, בשוחרי הזן-בודהיזם ובחברי התנועות הדתיות המזרחיות למיניהן. אלה האנשים ששרו על "עידן הדלי", על peace and love, שהטיפו לחבריהם להתנתק מה"מערכת" ושהתאספו בפסטיבלי אהבה המוניים, בעיקר באזור סן-פרנסיסקו. חשבו (אתם כבר חושבים) על הדמויות מהמחזמר "שיער".

כמובן שהיו פרטים שעמדו בגבולות שבין הקבוצות האלה, אבל בסך הכל צריך להיות ברור שמדובר באנשים שונים לחלוטין: מה לסטודנטים שמוחים על עוולות הממשלה ולעבריינים צעירים? ומה להם עם הרוחניקים שלוקחים את הכל בסבבה? מה לאלו האחרונים עם אנשים שכל עיסוקיהם מאבקים פוליטיים? ומה לצעירים המרדנים עם מישהו בכלל? ובכל זאת, כדי ש"תרבות הנגד" תוכל להתממש כגל חברתי מקיף ומהפכני, היו חייבות שלושת הקבוצות האלה – כולם מהדור הצעיר באמריקה של אותה תקופה – להתאחד לכוח אחד. הסיבה שמתוכה נולד הכוח הזה הקשורה גם לתופעות הדומות לו בזמן הזה. והסיבה הזאת היא אחת: החיפוש אחר אותנטיות.

הפגנה בשנות השישים. מקור: ויקיפדיה

החיפוש אחר אותנטיות

אותנטיות פירושה התאמה בין לב לפה, בין פנים לחוץ, ובין מחשבה לרגש ולמעשה. קמפבל מראה בספרו שמה שאיחד את בני שלוש הקבוצות האלו היתה אכזבתם מחוסר היושר של החברה שסביבם: מבוגרים שהטיפו ליוזמה ולעצמאות לא כיבדו את עצמאותם של בני העשרה; מדינה שהתיימרה להיות דמוקרטית וחופשית הפלתה כנגד שחורים ונשים; חברה שחרתה על דגלה ערכים נשגבים התעניינה רק בכסף וברווחים. ממציאת דופי בנקודות שונות הפכה הביקורת של שלוש הקבוצות לפסילה כללית של "הממסד". החברה הישנה כולה צבועה, הם הסיקו, ועל כולנו להחרימה.

מתוך הפניית העורף לחברה הכללית מצאו חברי הקבוצות האלה את מה שחיפשו זה בזה: בין אם הם היו צעירים מרדנים, סטודנטים ממורמרים או רוחניקים על טריפ, דבר אחד היה משותף להם: הם היו אותנטים. 'תרבות הנגד' ביטאה למעשה מרד בחברה המערבית בשם האותנטיות שהיא לא הצליחה לממש. זה היה הניסיון הגדול ביותר עד כה להגשים את האותנטיות הלכה למעשה.

חשוב להבין עד כמה חדשני היה הניסיון הזה, ודאי בקנה המידה ההמוני שבו הוא הופיע. הצעירים גילו את העולמות הפנימיים שלהם: האגו, המצפון, הנשמה – ודרשו שהעולם החיצוני והחברה הכללית יתיישרו על פי האמת שהם חיו. הדורות המבוגרים יותר, הרגילים לאתיקה בה חשוב מה שאתה עושה, ולא משנה אם אתה מתכוון לזה, לא הצליחו להבין מה הצעירים רוצים. הצעירים מצידם בישרו על אתיקה חדשה, שבמרכזה עומדת הדרישה להיות נאמן לעצמך והדחייה של כל צורה של צביעות. מניע גרעיני שכזה יכול לתדלק לא רק זעקה כנגד עוולות החברה, אלא לחילופין גם עניין בחקירה עצמית הבאה לידי ביטוי דרך מדיטציה בודהיסטית, או בעיטה בצורות המסורתיות של המונותאיזם המערבי ומציאת בית רוחני חדש בתנועת 'הרה קרישנה'.

מרד נעורים – הדור הבא

מקור: ויקיפדיהנחזור אל חברי ושני בניו. לאחרונה יצא ספר חדש שמקבץ מאמרים של הרב שג"ר ז"ל, לוחות ושברי לוחות (ידיעות ספרים). הרב שג"ר הוא מגדולי הוגי הדעות שקמו לציונות הדתית בישראל, ובוודאי מי שלמד בצורה הרצינית ביותר את ההגות הפוסטמודרנית וניסח כלפיה תגובה מעמיקה מתוך עולם התורה. במאמר תחת הכותרת "חוויה, מיסטיקה וחידוש הנבואה" הוא מתייחס לגיוון ההולך וגובר בקרב צעירי הציבור סרוג הכיפה, ובכלל זה העניין המחודש בחסידות והחיפוש אחר החוויה הדתית. על פי שג"ר "כל אלו אינם בהכרח סימן של יראת שמים יתרה; לעיתים הם משדרים דווקא את ההפך, סוג של מרד ואי הזדהות."

הנה שוב אותו המרד, ושוב הפרשנות על פיה היציאה (בריחה?) אל הבלתי-שגרתי אינה הרבה יותר מהפניית העורף לשגרתי. ללא ספק, יש אמת בפרשנות הזאת, אולם אני חושב שעל רקע הדברים לעיל ניתן להבין את המרד הזה בצורה נוספת. כאשר צעירים דתיים "מורדים" במסורת וקוראים תיגר על הדור שלפניהם, אין זה רק מתוך חיפוש אחר ריגושים או ניסיון טיפש-עשרי לעצבן את ההורים. מדובר כאן גם בביקורת עמוקה על מה שנתפס בעיני הצעירים כצביעות של המבוגרים. ומדובר כאן גם בחיפוש של אותנטיות דתית.

הרב שג"ר היה יודע בדיוק למה הצעירים הללו מאוכזבים ממה שהם תופסים כצביעות בהתנהגותם של המבוגרים. הללו מספרים להם על יראת שמיים ועבודת ה', וממלמלים מהר את התפילות כדי לצאת ידי חובה. הם מטיפים על ערכים יהודיים, וחיים חיי בורגנים ברעננה. הם נשבעים אמונים לעיקרי האמונה, אבל לא בוער להם לחדש את עבודת הקורבנות והם לא ממש מצפים למשיח.

ראיית התנהגותם של המבוגרים כצביעות והדרישה העצמית לאותנטיות הן בערה פנימית שמניעה חיים של חיפוש ופעולה. זוהי האש שדוחפת את 'נוער הגבעות' לחפש קרבה לטבע ולאדמה. זה מה שמניע את הנוסעים לאומן המבקשים תפילה אמיתית, רבת עוצמה ונרגשת. למעשה, במידה רבה זה מה שהפעיל עוד את 'גוש אמונים' בזמנו. פריצתם של הצעירים אל גבעות יהודה ושומרון כוונה לא רק על מנת לממש את הבטחתו של הקב"ה לאבות, אלא לא פחות מכך על מנת להראות לאבותיהם הפרטיים שיש פגם בדתיותם. הצעירים הפגינו את מה שהם תפסו כדתיות מלאה, לא-מתנצלת, אותנטית, וזאת לעומת שמירת המצוות המגומגמת של הוריהם.

לכן יש להבין היטב שאותו מרד אינו דווקא בהלכה. אמת היא שהוא יכול לבוא על רקע חוסר האותנטיות שמוצאים צעירים בקיום המצוות הרפטטיבי ורצונם למצוא חוויה דתית עמוקה יותר, וחיה. אז מדובר בגוון נוסף של האתוס הניו-אייג'י. אולם פעמים רבות הוא בא דווקא מתוך ביקורת על מה שנתפס כזלזול של הדור המבוגר יותר בהלכה, ועל כן מתממש כדקדוק יתר ונטייה לחומרות. במקרים אלה המרד הזה נושא בתוכו פרדוקס מעניין: הוא חורג מהמסורת, אבל מקפיד על ההלכה. משנות השישים ועד ההילולה במירון, קו אחד של חיפוש אחר אותנטיות דתית מחבר בין השאיפות הרוחניות של המורדים הצעירים. חלק מהרוקדים במירון, על כן, הם ממשיכיהם הרוחניים, תרתי משמע, של ההיפים. אני לא בטוח שדווקא זה מה שירגיע את חברי הטוב.

:

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 3.5.13

ביום רביעי אשתתף בפאנל מטעם עמותת 'ישראל חופשית', שינסה לנתח את האפשרויות הפוליטיות להתקדמות בנושאי חופש דת בישראל: נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות, רבנות ראשית. משתתפים: ח"כ רות קלדרון (יש עתיד), ח"כ תמר זנדברג (מרצ), עמית סגל (ערוץ 2), ואנוכי כאמור. מנחה: מיקי גיצין, מנכ"ל העמותה. בשפגאט (נחלת בנימין 43), יום רביעי, 8 במאי, 20:30, כניסה חופשית. האירוע בפייסבוק.