על מקורה האפשרי וגלגוליה הנוכחיים של המעשייה החיננית בה הדלאי לאמה מסביר למחפשים הרוחניים היהודיים שמבקשים ללמוד תורה מפיו שאין להם מה לחפש בבודהיזם, ואין כמו היהדות

ההתייחסות הראשונה לדלאי לאמה בדברי ימי ישראל נמצאת ככל הנראה בספר מאורעות צבי, מעין רומן היסטורי על מעללי שבתי צבי שנכתב בגליציה או בווהלין ונדפס לראשונה ב-1814.* במסגרת הניסיון להסביר איך יכול היה שבתי צבי להוליך שולל אנשים רבים כל כך מפנה המחבר האנונימי את הקורא להערת שוליים, בה הוא מסביר את מה שאמור להיות ברור לכל מי שבוחן את שדה הניו-אייג' בזמננו: שערי שרלטנות לא ננעלו. לראייה הוא מביא את ה"לאמא" שב"טיבעט", שכמו שבתי צבי זוכה להערצה רבה (ומובן שהוא לא יכול להיות קשור לקדושה כלשהי). אכן, עד כדי כך מעריצים אותו חסידיו הפותים שסגניו משקים אותם בשתן, ואילו אלה האחרונים אומרים תודה ועונים אמן. הנה לשון קדשו:

כומר ע"ז [=עבודה זרה] במדינת שמים היא המארוי הגדולה בארץ טיבעט סמוכה לאינדיא מזרחית בעיר הגדולה שלה ששמה בארבטאלא ושם תמיד הכומר הגדול שבכל כמרי ע"ז שלהם ששמו לאמא הוא אב הטומאה […] והכומרים רימו באותו צורה את ההמון עם באמרם שהלאמא שלהם הוא אלוהות חי וקיים לעולם וקדוש ונורא הוא וכל א[חד] מההמון שזכה רק לשתות מהשתנות הלאמא (אשר השתינו הכמרים עצמם) נתקדש בקדושה פרטית וקדוש וטהור יקרא על שנתקדש בשתיית שתן זה בכל מני קדושות. (דף כ, עמ' 39-40)

לא הרבה היה ידוע ליהודים במזרח אירופה על הבודהיזם הטיבטי בתחילת המאה הי"ט, וכפי הנראה מצב זה היה נוח להם מאוד. בצורה כזאת היו בני ישראל מצד אחד רחוקים מאוד ממגע עם עובדי האלילים המסוכנים, ומצד שני היה אפשר להשתמש באלה האחרונים כאילוסטרציה זמינה לכל תועבה דתית, כדוגמת השבתאות, שהם בכל זאת עלולים להגיע איתה למגע.

אולם הימים האלה עברו חלפו. כיום לא רק שאנחנו יודעים הרבה יותר על הבודהיזם הטיבטי, אלא שיהודים רבים באים איתו במגע אינטימי למדי. כמה מהם אף מעדיפים את הנראטיב התיאולוגי שלו על זה של מסורת אבותיהם. ואם זה לא מספיק גרוע, הרי שדווקא מצב זה לא מאפשר להעליל על המסורת המפוארת הזו עלילות, ויש צורך באסטרטגיה מתוחכמת יותר כדי להתמודד עם האיום הרוחני.

התחבולה שנבחרה עבור המלחמה הזו היא אותו סיפור טיפולוגי, שאני בטוח שרבים מבינכם מכירים, אודות הגורו ההודי ששולח את המחפש הרוחני היהודי חזרה הביתה למסורת ישראל סבא. זו מעין ורייציה מדוללת של סיפור האוצר תחת הגשר שמיוחס לר' נחמן או לר' שמחה בונים מפשיסחה, כאשר במקרה הזה חותכים הישר לנמשל, ומוודאים שהמאזין יבין היטב את המסר: אין לך מה לרעות בשדות זרים, הפוך בה והפוך בה דכולא בה – בתורת משה הקדושה כמובן.

ובכן, פעמים לא מעטות אותו גורו פלוני מקבל פנים ושם והופך להיות הדלאי לאמה בכבודו ובעצמו. זאת התפתחות מעניינת, משום שבניגוד לגורו הודי עלום ונעלם, את הדלאי לאמה כולם מכירים, ולהמציא עליו סיפור זה עניין מסוכן יותר. מה שמאפשר את עליית המדרגה הזאת הוא גרעין של אמת שאכן יש בסיפור הזה כאשר הוא מסופר על הדלאי לאמה, והרי ידוע שכל שקר טוב זקוק לגרעין של אמת.

גלגולי הנשמות של אגדה אורבנית

ברצוני להציג כאן שלושה גלגולים של הסיפור הזה, ואחר כך לנסות לאבחן את מקורו. גלגול ראשון הוא הפשוט ביותר: ב-2006 מתראין אהרון רובין, ראש המחלקה למאבק במיסיון וכתות של ארגון "יד לאחים", לערוץ הניו-אייג' ז"ל של אתר אנרג'י, ומספר כי

היו גם כל מני מקרים שאנשים הגיעו לדלאי לאמה והוא שלח אותם חזרה ליהדות.
אתה מכיר מקרים כאלה?
כן, אחד. הוא חרדי עכשיו. הדלאי לאמה הוא לא שקרן. הוא אדם הגון והוא אומר את האמת. עדיין יש אצלו הרבה יהודים – טוב, כנראה שהוא לא יכול לגרש אותם בכוח.

שימו לב שלכאורה הוא ממש מכיר האדם שהדלאי לאמה שלח חזרה ליהדות, וב"ה כיום הוא חרדי. כמובן, בשלב הזה מדובר פחות בסיפור ויותר בסיסמה של סטיקר, לאמור, "הייתי אצל הדלאי לאמה וגיליתי שאין כמו להיות יהודי". סטיקרים כאלה יש הרבה. הגלגול הבא (שמצאתי) של האגדה האורבנית-מסיונרית הזאת כבר מפותח הרבה יותר. ב-2008 מביא נתנאל קראוס באתר ערוץ 7 את הנראטיב המפותח הבא:

ישראלי שנסע לחפש את עצמו במזרח הרחוק מגיע לדלאי לאמה, משתקע ומתחיל לספוג מעט מהבודהיזם הטיבטי. בחלוף הזמן מגיע יומו, ככל התלמידים, לפגישה אישית עם המנהיג הרוחני עצמו. בשיחה, הבחור נשאל למוצאו. "יהודי?" תמה הדלאי לאמה "אתה לא צריך להיות פה". הדלאי לאמה הורה לו לחזור ארצה, מסביר לו שהדתות האחרות הן בבואה של היהדות. בסוף המפגש הדלאי לאמה ביקש ממנו לכתוב את שמו על פתק ולהשאירו אצלו. הבחור מגיע ארצה ומתעניין ביהדות. מוצא ישיבה, לומד וחוזר בתשובה. ובחזרה לטיבט. ישראלית שנסעה לחפש את עצמה במזרח הרחוק מגיעה לדלאי לאמה משתקעת ומתחילה לספוג מעט מהבודהיזם הטיבטי. הזמן עובר וגם היא בתורה מגיעה למפגשה האישי עם הדלאי לאמה, הסיפור חוזר על עצמו. היא נשאלת למוצאה וגם היא מקבלת את אותה התגובה. בסוף המפגש הדלאי לאמה מוסר לה את הפתק עם שמו של הבחור, "תמצאי אותו" אומר. היא שבה לארץ ולאחר מסלול דומה חוזרת, גם היא, בתשובה. בשלב זה או אחר (ייתכן שאני הורס את הרגע הרומנטי, סליחה) היא מחפשת ומוצאת את הבחור. הם מתחתנים וחיים עד עצם היום הזה באושר ואושר.

סיפור יפיפה. כאן לא רק שמובא ציטוט של ממש מפי הוד קדושתו, לא רק שהוא גם מגלה בקיאות תיאולוגית ומסביר ש"הדתות האחרות הן בבואה של היהדות", אלא שבסיפור הזה הדלאי לאמה לא מסתפק בתפקידו כמחזיר בתשובה, אלא מתפקד כצדיק המזווג זיווגים! הוא יודע מראש שהבחורה, שהיא זיווגו הכשר של אותו בחור שהוא שולח חזרה לישראל, עתידה להגיע, מבקש ממנו לכתוב את שמו על פתק ומביא לכך שהם יפגשו ויבנו בית כשר בישראל. טוב שמישהו דואג לבעיית הרווקות המאוחרת במגזר.

בגלגול האחרון של הבדיה הפופולרית הזאת נתקלתי ממש השבוע עת עלעלתי להנאתי המזוכיסטית בגליון עלון בית הכנסת בראש יהודי. בראיון של עמית שולמן עם שלתיאל דגן בקשר לעבודתו של האחרון ב"בית היהודי" בדהרמסלה, מספר דגן (כאן ב-pdf, עמ' 9) שבזמן סדר פסח במקום הוא היה:

מספר סיפורים על הדלאי למה – שנמצא בכפר הסמוך אלינו, על כך שהרבה יהודים שהגיעו למקום גבוה בעבודת הבודהיזם, הגיעו אל הדלאי למה והוא אמר להם שאין להם לאן לעלות יותר מכאן, כי השורש שלהם הוא במקום הרבה יותר גבוה והם יכולים לעלות הרבה יותר מהמקום השייך להם, מהיהדות. הוא אומר להם שהם שייכים למקום הרבה יותר עתיק, ואז הם חוזרים ומביטים על עצמם ועל עם ישראל בצורה אחרת לגמרי. הם מגלים מקום חדש בישראליות שלהם וגאים להיות ישראלים.

מרשים ביותר: כאן הדלאי לאמה הופך למקובל הרואה את שורשי הנשמה של הבאים אליו, ומכוון אותם על פי מצבם הפנאומטי אל הדת המתאימה לדרגתם. מן הסתם חבל לבעלי נשמה יהודית לבזבז את זמנם במשחקי הילדים של הבודהיזם, ומנהיג העם הטיבטי – כאותה אצבע המצביעה על הירח – מסמן להם את דרך הנכונה עבורם.

מקורו של הסיפור על הלאמה הנדיב

כאמור, שקר טוב צריך להאחז בגרעין של אמת, ועתה נפנה למה שנדמה לי שהוא מקורו האמיתי של השקר הזה. ובכן, לעניות דעתי הפעם הראשונה שהדלאי לאמה מתייחס ליהדות בהקשר המתאים (ואשמח אם מישהו יתקן אותי ויביא ציטוט מוקדם יותר) היא בספרו רב המכר של רוג'ר קמנץ, The Jew in the Lotus. הספר (ששמו הוא משחק מילים מצויין על המונח The Jewel in the Lotus, המתייחס לדהרמה הבודהיסטית עצמה) עוסק במפגש בין משלחת של יהודים לדלאי לאמה, שהתרחש ב-1989, בו מתוך כוונה לייעץ למנהיג העם הטיבטי הגולה איך לשמר את אחידות עמו בגלות נערכו שיחות רבות גם על אופיה של היהדות בכלל, ועל המסורת המיסטית היהודית בפרט. למי שמתעניין במפגש בין יהדות לבודהיזם כדאי לקרוא את הספר. הוא מוצלח.

ובכן, בעמ' 228 בספר מציע הרב ייץ גרינברג לדלאי לאמה שיאמר למי שמגיע אליו "ראשית לחפש את העומק או המשמעות של דת הלידה שלהם", והדלאי לאמה עונה לו ש

בשיעורים הפומביים שלי אני תמיד אומר לאנשים שמתעניינים שלהחליף דת זה לא עניין פשוט. לכן עדיף לא לשנות. עדיף ללכת על פי המסורת שלך, שכן ממילא המסר הבסיסי, הפוטנציאל הבסיסי, נמצא שם.

הדלאי לאמה, אם כן, מתוך התחשבות בקושי שבהמרת דת, מציע ראשית להעמיק חקר במסורת שהאדם מגיע מתוכה, וזאת מתוך הנחת מוצא שממילא כל הדתות מכוונות אל אותו מקום. ודוק: הוא א) לא ממליץ ליהודים לחזור ליהדותם, אלא לכל מי שאינו בודהיסט-טיבטי לחקור את מסורתו המקורית; ב) לא חושב שמסורת כלשהי עדיפה מהבודהיזם, אלא להפך, חושב שכל המסורות ממילא מכוונות את בניהן אל אותה מטרה שהבודהיזם מכוון אותם אליה.

הספר יצא ב-1994, היה כאמור רב מכר גדול, ולדעתי הציטוט דלעיל ממנו הוא מקורה של הבדיה הפופולרית הנ"ל. בהזדמנויות אחרות חזר הדלאי לאמה על אותו המסר (למשל ב-1999 בכנס בין-דתי בז'נבה), ובכל פעם הדגיש את אותה עמדה (לא ממש מתוחכמת, אני חייב לומר) שממילא כל הדתות מכוונות אל אותו מקום (ראו למשל מאמר פובליציסטי שלו ברוח זו בניו-יורק טיימס מ-2010), ולכן עדיף לכל אחד להתעמק במסורת שלו וכו'. מי שרצה כנראה עיבד את מילותיו ולש אותן כדבעי עד ליצירת מאפה אמנון-יצחקי כשר.

למה דווקא לאמה?

אבל למה דווקא הדלאי לאמה? למה הוא אישית נבחר כדי להלל את היהדות? כלומר, לבד מזה שהצהרותיו מאפשרות אחיזה מסויימת להיתלות בה, מה רוצים מהבנאדם?

ובכן, ראשית יש לשים לב שהוד קדושתו מוצג בסיפורים האלה – בניגוד גמור לאותה הופעה ראשונה בספר מאורעות צבי – בהחלט באור חיובי: הוא דווקא מבין גדול בדתות, והוא יודע שהיהדות היא הגבוהה ביותר. לפעמים הוא כאמור גם מזווג זיווגים. לא פחות חשוב,הוא גם אדם הגון, ולכן, בענווה המתבקשת, מודה שהוא לא יכול לעזור למחפשים הרוחניים היהודיים, וממליץ להם לשוב לאחוריהם. כמובן שלא נשמע סיפור דומה על האפיפיור (או כל איש דת נוצרי או מוסלמי). לא רק כי הנצרות (והאיסלאם) מבחינה היסטורית בהחלט לא הפנתה יהודים שרצו להמיר את דתם לאחור, אלא מכיוון שהאפיפיור לא נהנה מאותה הילה אוריינטליסטית של מיסתורין, שדרכה ניתן לדמיין שהוא דווקא יודע את האמת העמוקה הזאת, ושהוא גם פרא מספיק אציל כדי לגלות אותה לאורחיו.

בנוסף לכך, שנית, יש לנו כמובן צורך בנציג עליון של "הבודהיזם", שאם הוא לכאורה יודה שהיהדות היא הטופ שבטופ, העניין יהיה סגור. הדלאי לאמה מאפשר, באופן נדיר עבור דתות המזרח, סמכות עליונה, כהן גדול של אלילות, שמודה שהיהדות היא הדבר האמיתי. מעין מלכיצדק של ימינו. וכפי שראינו, גם בגליציה בתחילת המאה ה-19 נתלו בדלאי לאמה יהודים כדי ללמד ממנו ראייה לענייני דת ואלילות.

אבל, בעיקר, אני חושב שברור שהדלאי לאמה מגוייס לחברות ביד-לאחים משום שאחת הבעיות המרכזיות שיש כיום למי שחרד להומוגניות היהודית היא עניינם המתמשך של יהודים רבים במסורת הרוחנית הבודהיסטית, וזאת לא פעם על חשבון עניין במסורת אבותיהם. תופעת ה-JuBu, אותם יהודים-בודהיסטים, היא ידועה, ובספרו הנ"ל מספר קמנץ שלא פחות משלושים אחוז מהמורים לדהרמה הבודהיסטית בארה"ב הם ממוצא יהודי. אז נכון שלא ברור מאיפה הוא מביא את הנתון הזה (מה שיכול להפוך אותו לאגדה אורבנית בפני עצמו), אבל בכל מקרה מדובר במספר שהוא הרבה יותר גדול משיעורם של היהודים באוכלוסיית ארה"ב, ולא נתחיל למנות כאן שמות. אל מורים אלה הוסיפו ותלמידים יהודים רבים, והנה קיבלנו תופעה בהחלט מרשימה.

לנוכח תופעה שכזו, מי כדלאי לאמה יכול להבהיר לנו אחת ולתמיד שהחוקים שמשה רבנו הוריד מהר סיני עדיפים מאלו שגילה הבודהה? מול הנהירה היהודית לבודהיזם מציגות לפנינו הגרסאות השונות למעשיה דלעיל את "מלך הבודהיסטים" שמספר לנו בכבודו ובעצמו ושאין כמו בבית. יש אנשים שזה עוזר להם להרגיש טוב עם יהדותם.

סתם

—

* צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת רבי נחמן מברסלב, עמ' 37. בעקבות מרק אף אני כתבתי על הספר במאמרי "בדרכי נועם: הניו־אייג' כהטמעה של אתוס נוצרי־נבואי ביהדות בת זמננו", אקדמות, אקדמות כ"ד, ניסן תש"ע (כאן ב-pdf)

שני מנהיגים דתיים מדברים על חיסולו האלים של מנהיג דתי שלישי. הארכיבישוף מקנטנברי, רואן וויליאמס, האיש החשוב ביותר בכנסייה האנגליקנית, והדלאי לאמה, מנהיגם הדתי (אבל כבר לא הפוליטי) של הטיבטים, חולקים את דעותיהם על חיסולו של אוסמה בן לאדן, מנהיג אל קאידה.

וויליאמס אמר:

אני חושב שהריגתו של אדם לא חמוש תמיד תשאיר תחושה מאוד לא נעימה. לא נראה כאילו נעשה כאן צדק. […] במקרים כאלה, כאשר אנחנו ניצבים מול מישהו שהוא בברור פושע מלחמה במובנים של הזוועות שהוא המית, חשוב שהצדק ייראה.

הדלאי לאמה מצוטט כאומר ש:

כאדם, היה בן לאדן זכאי לחמלה ואף סליחה […] אולם סליחה אין פירושה שאנו שוכחים מה קרה. … אם משהו הוא רציני ויש צורך לנקוט בצעדים (countermeasures), אז יש צורך לנקוט בצעדים.

מה אפשר לומר על שתי התגובות השונות האלה? בעוד וויליאמס הנוצרי חושב שלא נראה צדק ומבקש שהצדק יראה, הדלאי לאמה מלא חמלה כלפי בן לאדן, אבל תומך בהריגתו. ראשית מעניין לראות את ההגיון העומד מאחורי דבריהם: וויליאמס מבקש צדק, וצדק עבורו הוא משפט בבית משפט. דווקא מכיוון שלדעתו בן לאדן הוא "בברור פושע מלחמה" וחולל "זוועות", חשוב להביאו לבית דין ולהעמידו מול שופטים. כדור במצח על ידי חוליית 'אריות הים' לא נראה לו כמו צדק.

לדלאי לאמה לעומתו לא חשוב כלל הצדק המופשט, ואף לא המימד הציבורי של הפעולה. חשוב לו, ראשית, להביע חמלה (ואולי זה יותר עניין אוטומטי עבורו), שנית, חשוב לו העקרון שעל פי לכל מעשה חייבת להיות תוצאה/תגובה, ושלישית, נדמה לי שאפשר להבין שחשוב לו למנוע סבל נוסף, וזאת על ידי נטרול מקורו. על כן בעוד הוד קדושתו חש חמלה כלפי בן לאדן, הוא מרוצה מזה שהוא התגלגל הלאה. לפני כשנתיים כתבתי על כך שבודהיזם אינו פציפיזם ואני חושב שהדלאי לאמה מדגים זאת היטב בדבריו. מה שחשוב למחשבה הבודהיסטית הוא לא האדם כאדם, אלא האדם כפוטנציאל ומוקד לסבל: תחושתו, גרימתו או מניעתו.

עוד דבר מעניין מאוד כאן הוא מקורות הסמכות שפונים אליהם שני המנהיגים הדתיים האלה בבואם לפסוק את פסוקם. די ברור שהארכיבישוף לא הציץ לברית החדשה לפני שקבע ש"לא נראה כאילו נעשה כאן צדק". הוא קבע כך משום שהוא מתבונן במצב על פי השקפת העולם הנוכחית במערב, זו של ההומניזם והפרדת הרשויות של הדמוקרטיה הליברלית. נכון שהברית החדשה לא ממש מספקת כלים לבחינת העניין, או לחילופין, מספקת כלים לא מספקים בהחלט (אלא אם כן אנחנו רוצים להושיט תמיד את הלחי השנייה), אבל נדמה לי שדי ברור שמה שמנחה את חשיבתו של וויליאמס אינם כתבי הקודש, אלא דיני הלוחמה של ועידת ז'נבה. (יש לציין עם זאת, שדיני לוחמה בכל זאת שייכים לתרבות המערבית, שאחד ממקורותיה הוא הנצרות).

לעומת וויליאמס הדלאי לאמה חושב על העניין, כאמור, כמו בודהיסט. בשביל לבחון את המעשה הוא פונה אל ההגיון הבודהיסטי הקלאסי, וממנו הוא מפיק את תובנותיו. העקרונות שמנחים אותו נובעים מתמונת העולם המטאפיזית של חוק הקארמה, גלגולי נשמות, והשאיפה לשחרור כל הישויות החיות מסבל.

יחד עם זאת, מכיוון שההגיון הבודהיסטי הפשוט אינו תואם את התדמית שנוצרה להגיון הבודהיסטי הפשוט, וכנראה גם לא את צרכיו היחצניים של הצוות של הדלאי לאמה, הלה הוציא סיכום משלו לשיחה, בה הוא מפרש כי

הוד קדושתו הדגיש שיש להבדיל בין הפועל לפעולה. הוא אמר שבמקרה של בן לאדן, הפעולה שלו היתה כמובן הרסנית […] ולכן יש להביא את הפעולה שלו לדין צדק (his action must be brought to justice), אמר הוד קדושתו. אבל לגבי הפועל עלינו להפגין חמלה ודאגה, הוא הוסיף. לכן הצעדים שנוקטים, לא משנה באיזו צורה, צריכים להיות בחמלה.

תהרגו אותי אם אני מבין איך מביאים פעולה לדין צדק. התגובה התמוהה והמגומגמת הזאת, שברור שיצאה בנסיון נואש לתקן נזק תדמיתי שלכאורה נעשה, דווקא יותר מתאימה ברוחה לאמרת הכנף הנוצרית הידועה על כך שיש "לתעב את החטא ולאהוב את החוטא". הנה כי כן, בעוד הארכיבישוף מקנטנברי כבר מזמן מדבר במערבית מודרנית, הדלאי לאמה מדבר בודהיסטית, ואילו הצוות הרשמי שלו מתקן את דבריו לנוצרית.

—

ומה עם היהודים? בעוד שכל כך ברור שרבנים בארץ שמחים על חיסולו של הארכי-טרוריסט עד שהם לא היו צריכים אפילו לומר זאת, הרב אריק יופה, מנהיגה של התנועה הרפורמית בארה"ב, אומר ש"לפעמים במסורת היהודית, בעיקר לאלו מאיתנו שנמצאים בצד הפרוגרסיבי, קל לשכוח את יכולתו של האדם לעשות רע". הוא משווה את רדיפת בן לאדן לרדיפת הטרוריסטים שטבחו במשלחת האולימפית הישראלית למינכן וטוען ש"רדיפת צדק פעמים רבות אינה נקייה ולא יפה, אבל היא הכרחית". צדק עבורו, אם כן, הוא חיסולו של בן לאדן. הרב יופה בוחר להתעלם מהחוק הבינלאומי היבש, ופונה להוויה היהודית, מעברה הרחוק והקרוב יותר.

ורק מילה קטנה לסיום. אני חושב שחשוב לומר שבמקרה של בן לאדן קל במיוחד להתעלם מהחוק היבש, וזאת מפני שהוא הודה במו פיו, בתפוצה עולמית, פעמים רבות, שהוא אחראי לרצח של המונים ומתעתד לרצוח עוד המונים. לא מדובר בחשד עלום של מערכת ביטחון כלשהי. לכן הגם שלדעתי היה עדיף להביא אותו למשפט, גם אני במקרה זה חושב שטוב מאוד שהרגו אותו. והנה עוד כמה תגובות של אנשי דת, מינורים יותר מהשלושה הנ"ל, למותו של הטרוריסט.

ככל שאני מתקדם בלימוד ובתרגול הדהרמה, כך אני מרגיש רחוק יותר מהבודהיזם כדת ממוסדת – סטיבן בצ'לור, Confessions of a Buddhist Atheist

בעשירי למרץ, 1973, עמד סטיבן בצ'לור עם עמיתיו הנזירים מזרם הגלוג הטיבטי מחוץ לספרייה הטיבטית בדהרמסלה, צופים בטקס לציון השנה הארבע-עשרה לבריחתו של הדלאי-לאמה מטיבט הכבושה. אחרי שעלה הדלאי-לאמה על הבמה, ואחרי שהקהל השתחווה אפיים ארצה לכבודו, הוא החל להקריא נאום מהיר בטיבטית שבצ'לור לא היה יכול עדיין להבין. טיפות של גשם החלו לרדת.

לפתע נשמע צפירה חדה, שפרצה מתוך עצם-ירך שלתוכה נשף לאמה זקן וממושקף שעמד על גבעה סמוכה, בעודו מצלצל בנחישות בפעמון. הקולות לווּ בתנועות ידיים שונות, במלמול חרישי של מילות קסם, וזרייתם של זרעי חרדל אל הרוח. אף טיפה של גשם לא נפלה על הקהל.

אחרי הטקס דיבר בצ'לור עם הנזירים האחרים על כוחות הקסם אל אותו זקן, ישה דורג'ה, שהפסיקו את הגשם ומנעו מהקהל להירטב. אפילו בעודו מדבר איתם הרגיש בצ'לור שהוא משקר: הגשם כפי הנראה פשוט הפסיק באותה פתאומיות בא הוא התחיל. אבל "אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות באפשרות הזאת." כותב בצ'לור בספרו; "דבר כזה היה מקרב אותנו בצורה מסוכנת לפקפק בכוחותיו של הלאמה, ובהקשר לכך בכל מערך האמונות המתוחכם של הבודהיזם הטיבטי." ולמרות זאת, בצ'לור ידע שייתכן וזו האמת הפשוטה.

בספרו החדש, Confessions of a Buddhist Atheist ("וידוייו של אתאיסט בודהיסטי"), מספר בצ'לור על מאבקיו עם האמונות בהן נדרש להאמין כנזיר בודהיסטי, תחילה במסורת הטבטית ומאוחר יותר במסורת הזן הקוראינית. מהספר עולה תמונה מרתקת של אדם שלא היה מוכן להפסיק לחקור, שלא היה מוכן לשקר לעצמו, ושחקירותיו ונאמנותו לעצמו גרמו לו בסופו של דבר להיפלט מתוך הבודהיזם הממוסד ולהפוך לאחד המורים המערביים היותר ידועים – ושנויים במחלוקת.

על אותו מקרה כותב בצ'לור

אני מתאר לעצמי שהשקר ההוא לא הרגיש לי כשקר מפני שהוא שירת את ביסוסה של אמת גדולה יותר […] אמת שנחשפתי אליה מפי אנשים אנשים בעלי מעמד מוסרי ואינטלקטואלי מושלם. [… על פי מה שלמד בצ'לור] הם ודאי לא דיברו מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך החוויה והידע הישירים שלהם. ומכאן: ישה דורג'ה עצר את הגשם עם העצם, הפעמון, זרעי החרדל והלחשים שלו.

תהליך השכנוע העצמי הזה, שבצ'לור מפרט בכנות מרגשת, לא זר כמובן לאף אחד מאיתנו. כולנו מאמינים באמיתות שלא בדקנו על בסיס סמכותם של אנשים שאנחנו מעריכים. ההבדל נעוץ בעיקר במידת הפנטסטיות של האמונות שלנו, ובאפשרות שאנחנו נותנים – או לא נותנים – להסברים אלטרנטיבים, שנוגדים את אמונתנו, לפרש בשבילנו את המציאות. בצ'לור החליט לארח בתודעתו גם הסברים אחרים למתרחש סביבו, ודבר זה גרם באופן אירוני להתרחקותו מאותה סביבה.

חלקו העיקרי של ספרו של בצ'לור, אם כן, הוא סיפורו של נזיר שפשט את גלימתו, של בודהיסט שהחליט לאמץ בצורה בלתי-מתפשרת את הוראתו של הבודהה (ב- Kalama Sutta) לא להאמין בדבר על בסיס מסורת או קדושה אלא רק אם אישרת אותו בחווייתך האישית, ושכתוצאה מכך מצא את עצמו מתרחק והולך ממוריו ומהאמונות שאימץ בהתלהבות רבה לפני כן.

לדמיין עצמך כאלה מוארת

בצ'לור מתחיל את סיפורו כשהוא מגיע להודו, בדרך היבשה מאירופה, בתחילת שנות השבעים. הוא מתאהב בבודהיזם הטיבטי ובטיבטים עצמם, שאחרי בריחתם מהכיבוש הסיני בטיבט מתבססים במורדות ההימלאיה בצפון הודו. עד מהרה הוא לוקח את נדרי הנזורה והופך למתלמד אצל גשה רבטן (Geshe Rabten), מורה מוערך מאוד ואחד הטיבטים הראשונים שלימדו מערביים.

לימודי הבודהיזם הטיבטי הופכים לכל עולמו: הוא לומד טיבטית, ודרכה את הטקסטים המקודשים למסורת העצומה הזו. בצ'לור גם נחנך לטכניקות מיסטיות ומאגיות אזוטריות ביותר, ומוצא עצמו, למשל, מדמיין את עצמו כל בוקר כ-Vajrayogini: "אלה מוארת, אדומה, בת שש-עשרה, בזמן מחזורה החודשי", וכל זה בתוך היכל צבעוני של אורות.

אבל הוא לא היה יכול להאמין בתועלת של זה לאורך זמן. הבודהיזם הטיבטי מיוחד בכך שהוא נוצר ממפגש בין הבודהיזם שהגיע מהודו (החל מהמאה השביעית), לבין המסורת הדתית הפגאנית הילידית של טיבט, ה"בּוֹן". אלמנטים פגאנים שונים אומצו על ידי הבודהיזם בטיבט, ועל כן הוא מלא לא רק במאגיה שאמניסטית, אלא מרובה באלים ואלות, שדים ושדות, ומימדי מציאות שונים שביניהם ניתן וצריך לתמרן.

מצב זה הופך את הבודהיזם הטיבטי למשופע במיוחד באמונות משונות, שלא לומר תפלות. מנגד, דגש מועט מושם בו על מדיטציה פשוטה של מודעות להווה וחקירת החיים, ולרוב הנזירים מצווים לעסוק בסוגים שונים של דמיון מודרך או קונטמפלציה פשוטה, רפטטיבית, של הדוֹגמה הטיבטית. עבור אדם כמו בצ'לור, לא היה יכול להיות זרם בודהיסטי פחות מתאים.

בצ'לור מתאר איך התלהבותו הראשונית מהפרקטיקות האזוטריות האלה שוככת, עד שהוא ממשיך בפעולותיו רק מתוך נאמנות למסורת, כמצוות אנשים מלומדה. מאוחר יותר, על דעת עצמו ובסתר, הוא פשוט מפסיק. אז הוא הופך למעשה למעין בודהיסט רפורמי, המבקש לתקן את המסורת מבפנים על ידי פנייה למהותה, שהוא מחזיק שהיא אמיתית וטובה. אבל מהי מהות הבודהיזם שהוא מבקש להדגיש?

חקירותיו של בצ'לור מובילות אותו לקרוא ספרי מחקר וגם, לראשונה בחייו, את הקאנון הפאלי, כלומר את הטקסטים העתיקים ביותר של הבודהיזם, שנחשבים על פי המחקר המודרני כקרובים ביותר למילותיו של הבודהה עצמו. אלה, בניגוד לטקסטים הטיבטים, נקיים הרבה יותר מניסים, נפלאות ומימדים אסטרליים.

אך לא רק חקירות אינטלקטואליות מעסיקות אותו. אחד הדברים שהצילו את נאמנותו לבודהיזם היה קורס ויפאסנה שהוא השתתף בו. מורה בשם ס. נ. גואנקה (אז בקושי ידוע, היום בעל שם עולמי) הגיע לדהרמסלה, ומורו הטיבטי של בצ'לור הרשה לו להשתתף בקורס שהציע. גואנקה לא רק פקח את עיניו של בצ'לור לסוג שונה לגמרי של מדיטציה ממה שהכיר, אלא גם לסוג שונה לגמרי של בודהיזם. אם עד אז הוא האמין, כפי שלימדו מוריו, שהבודהיזם הטיבטי מכיל את כל תורתו של הבודהה, כעת הוא ידע שקיימים סוגים נוספים של בודהיזם, ושהם בעלי חוכמה וערך אמיתיים. מעל הכל, תרגול הויפאסנה נתן לבצ'לור חוויה ישירה של אמיתות תורתו של הבודהה: "אחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהה דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד", הוא אמר לי בשיחה אישית. הפתח לשינוי נפרץ.

לשאול שוב ושוב "מה זה?"

את השינוי הוא חיפש באחת מצורות הבודהיזם השונות ביותר ממה שהכיר: תשע שנים אחרי שהפך לנזיר טיבטי הגיע בצ'לור לקוריאה הדרומית, שם התקבל למנזר זן. במנזר הספרטני שנוסד שמונה מאות שנה לפני כן הוא בילה את רוב שעותיו יושב במדיטציה מול קיר לבן, שואל את עצמו שוב ושוב את השאלה המתמיהה "מה זה?" בניסיון לא לענות עליה, אלא לגרום לתודעתו להתייאש מכל אפשרות של תשובה דיסקורסיבית. בצ'לור התלהב אז מאוד מהדגש הזני על ספק. "היכן שיש ספק גדול," היה חוזר ואומר מורו קוסן סונים (Kusan Sunim), "יש התעוררות גדולה."

אולם במהרה הבחין בצ'לור שסונים אינו שונה בהרבה מגשה רבטן, מורו הקודם:

למרות גרסאות הבודהיזם השונות מאוד שלהם, הם היו דומים מאוד: […] הם היו שמרנים, מסורים לחלוטין לשמירת ולהעברת מה שהם למדו ממוריהם ומשושלתם; הם היו משוכנעים באמיתותה הבלעדית של הגישה המסויימת שלהם ולא היה להם עניין באף גישה אחרת; והם הציגו יציבות, מוסריות ואצילות שמילאו אותי בענווה.

עבור בצ'לור הענווה שהתמלא בה לא הצליחה לבטל את ספקותיו. "למרות הדגש המתמיד על ספק, שוב הודרכתי להגיע לתובנות שיאשרו את המסקנות הנתונות של האורתודוקסיה." אחרי מות מורו וארבע שנים אחרי שהתחיל לתרגל זן פשט בצ'לור את גלימת הנזורה ונשא לאישה את מרטין, שהיתה נזירה גם היא באותו מנזר קוריאני.

בצ'לור ממשיך וכותב על חייו כ"בעל-בית", כלומר כאדם חסר כל המנסה להתפרנס במערב. הוא לבסוף משתלב בכל מני פרוייקטים של לימוד בודהיזם, שבתחילת שנות השמונים כבר מושכים קהל לא מועט באירופה. כיום, כאמור, הוא אחד המורים הבולטים לבודהיזם במערב.

הבודהה כאדם

כתבתי שסיפורו האישי הוא החלק העיקרי של הספר. חלק אחר הוא מעין ביוגרפיה של הבודהה "כאדם". בחלק הזה בצ'לור מנסה לבנות את דמותו ההיסטורית של הבודהה על פי המידע המצוי בקאנון הפאלי ועל פי מקורות חוץ-בודהיסטים מהתקופה. הוא פורש את חייו של הבודהה מילדותו כבן של אציל משבט השאקיה, דרך נדידתו וסגפנותו בחיפוש אחר מזור לסבל האנושי, עבור בשחרורו, שבצ'לור מדגיש שהוא "כלל שינוי רדיקלי של פרספקטיבה, יותר מאשר הצצה בלעדית לאיזו אמת גבוהה יותר".

בצ'לור מביא בהמשך שיחות שונות של הבודהה בהן המורה הקדום מדגיש היבטים שנזנחו על ידי המסורת הבודהיסטית, או מערער אמיתות שהתקבלו בה. בשיחה אחת הבודהה מלמד נווד בשם Sīvaka שאין כל ביטחון שחוק הקארמה אכן תקף. באחרת הבודהה לועג לאמונה באלוהות אחת, טרנסאנדנטית, ובאחת נוספת הבודהה מודה שאין לו כל כוחות על-טבעיים, ורואה זאת אף לשבח. הבודהה גם מתנגד לניסיון של בן-דודו דוודטה להחמיר בחוקים הפנימיים של הקהילה הבודהיסטית (לכיוון הסגפני והמתבדל יותר), ניסיון שזוכה לפופולריות בקרב הנזירים הצעירים יותר.

דיוקן הבודהה כאדם שמצייר בצ'לור הוא נאה, ובוודאי קרוב יותר לעובדות מהדמות האגדית שחלק מהמסרות מקדמות. יחד עם זאת, בצ'לור עצמו מודה שאין לנו מידע מהימן על חלקים רבים בחייו של הבודהה, ושהתמונה שהוא חושף תלויה גם היא בפרשנות לא מעטה של הטקסטים. יחד עם זאת, בצ'לור חושב שפרשנותו מדוייקת יותר מזו של המסורות הבודהיסטיות השונות.

אני נוטה להסכים איתו. מאידך, נדמה לי שלעיתים בצ'לור מרחיק לכת קצת יותר מדי. אחת הבעיות העיקריות שיש לבצ'לור עם הבודהיזם המסורתי היא האמונה בלידה מחדש, או בשפה גסה יותר, "גלגול נשמות". כמובן שקשה מאוד לקבל לגבי עניין זה עדות ישירה ואישית. עבור מוריו של בצ'לור האמונה הזאת היתה ברורה מאליה ו"חלק מרכזי מהזהות המוסרית שלהם" כלשונו (ואכן, המימד המוסרי שבתורה זו הוא מרכזי לקיומה לדעתי).

כאשר שאל אותם בצ'לור מדוע להאמין בה גם אם אין לו גישה ישירה לאמיתותה, אמרו לו הם שהבודהה, וכמוהו 'גדויילים' נוספים במסורת הגיעו לרמה כזו של תובנה עד שהם ראו ישירות את אמיתות העניין, ואנחנו כמובן מצווים להאמין להם. "אבל אם ההוכחה לגלגול נשמות נשענת על האמון שלנו בדיווחיהם על חוויותיהם של אחרים," שואל בצ'לור, "כיצד זה שונה מהטענה שאלוהים קיים על בסיס קביעתם של מיסטיקנים – למה שישקרו? – שהיתה להם חוויה ישירה של אלוהים?"

ובצ'לור לא מסתפק בדחיית האמונה הזו, אלא טוען שגם הבודהה עצמו לא האמין בה. אכן, על פי בצ'לור האמונה בלידה מחדש "אינה חלק מהותי ממה שלימד [הבודהה], אלא פשוט השתקפות של הקוסמולוגיה והסוטריולוגיה [=תורת הגאולה] ההודית העתיקה". קשה מאוד לקבל שכך אכן הדבר. לא רק שהבודהה מדגיש פעמים רבות שהאמונה בלידה מחדש היא הכרחית לכל תלמיד שלו, אלא שגם קשה לדמיין את התורה הבודהיסטית בלעדיה – היא בהחלט חלק מהותי ממה שהבודהה לימד (ושוב: העניין כאן הוא מוסרי בעיקרו לדעתי – האפשרות ללידה מחדש יחד עם חוק הקארמה מספקים את הקואורדינטות המוסריות לעולם הבודהיסטי).

קשה גם לקבל את ההשערה שהבודהה פשוט השאיר את האמונה הזאת, אף שידע שהיא לא נכונה, בתורתו כחלק מהמורשת ההינדית שנכפתה עליו. הרי הבודהה ידע להעיף מהתורה שהציג את התלות באלים, את החלוקה לקאסטות ואת האמונה בסמכותן של הודות – למה אם כן שדווקא כאן יעצור ולא ימשיך במלאכת "טיהור" היהנדואיזם שפתח בה?

מכת המצ'טה הרציונלית

בספר מדמה בצ'לור את עצמו, בנוגע לחקירותיו הבודהיסטיות, לחוקר שמצא עיר אבודה בלב הג'ונגל, עיר חצי הרוסה ומכוסה בסבך אדיר של מתפסים. החלקים שנשארו שלמים מאותה עיר הם אותם חלקים הנאמנים למציאות מתוך הקאנון הפאלי, ועל בצ'לור מוטלת המלאכה העצומה של קיצוץ הירוקת ופינוי ההריסות מעל למבנים. אותם צמחים והריסות הם כמובן החלקים היותר מסורתיים (קרי, עבור בצ'לור, דוגמטיים ודמיוניים) של הטקסטים הפאליים, שלא לדבר על התוספות של הטקסטים המאוחרים יותר (הטיבטים וכו').

לא קשה לנחש שרבים מתוך העולם הבודהיסטי המסורתי יותר מבקרים בצורה חריפה את בצ'לור, ובפיהם, לצד טיעונים ששגורים בפי נציגים אפולוגטים של מסורות דתיות שונות, גם שאלות כבדות משקל על מעמדו של מה שנשאר מהבודהיזם אחרי שבצ'לור משסה בו את המצ'טה הרציונלית שלו. האם, שואלים חלק, בכל פעם שנתקל בסתירה בין עקרונות הבודהיזם לערכי המודרנה יש לזנוח את הקודמים? האם, שואל חלק אחר, היה הבודהה אכן ספקן שלא מוכן שתלמידיו יאמינו בדבר? עבור מבקרים אלה התשובה על השאלות הללו היא חד משמעית שלילית, ויש להודות שחלקים לא קטנים מהקאנון הפאלי תומכים בגישתם. אחרים מבקרים את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור, שהופך את הבודהיזם ללא יותר מאשר תרפיה פסיכולוגית. הבודהה, לדידם, בהחלט לא היה מטריאליסט.

אכן, ובצ'לור מודה כאמור שגם התמונה שהוא מצייר היא פרשנות מסויימת, גם אם יותר קרובה לאמת ההיסטורית לדעתו, של חיי הבודהה. מאידך הוא טוען שהבודהזים היא דת מתפתחת, ושלא הגיוני שכאשר היא מגיעה למערב ונקלטת בקרב אנשים מודרניים, היא לא תשתנה בהתאם, שינוי שמבחינתו הוא מניח את יסודותיו.

גם זה נכון, על אף שספק גדול בעיני אם דווקא מהפכה רציונלית היא מה שרוב חסידיו של הבודהיזם במערב היו רוצים שהוא יעבור. אכן, אם לא שום דבר אחר יכול הספר הזה, סיפורו של נזיר בודהיסטי שהתפקר, לשמש כקריאת התעוררות לבודהיסטים מערביים רבים שעסוקים יותר בשינון הדוגמה הבודהיסטית מאשר במימוש תובנותיה. בצ'לור הוא כותב מיומן ונעים, והקריאה על המאבק האישי שלו באמונת הסרק הזכירה לי את אמרתו הידועה של נגארג'ונה, אותו פילוסוף בודהיסטי ענק מהמאה השלישית, על כך שבעוד שאלו שמאמינים במציאות כפשוטה הם חולים, אלה שמאמינים ב'ריקות' הם לחלוטין מעבר לכל תקנה.

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת בגליון 13 של מגזין אדם עולם

עניין נוסף בבצ'לור:

פגישה ראשונה איתו (תוך ניהול אדמיניסטרטיבי של קורס מדיטציה שהוא הנחה) והתרשמות ראשונית

פגישה שניה איתו, התרשמות נוספת, ומעט ביקורת שלי על גישתו

ראיון איתו, גירסת הבמאי

"הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. […] הוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי." – קית' דאומן

דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה", אבל מה בדיוק שלם בעולם הזה? הוא אמור להיות מובן לנו מאליו, אבל הוא עושה רושם של משהו שמובן פחות ממנו אין. אין אליו כל שיטה או דרך, ובכל זאת אנחנו נדרשים ללמוד להבחין בו. הוא מציג עצמו כחוץ-ממסדי ואנרכי, אבל שושלת המורים שלימדו אותו היא ארוכה ומכובדת. אז מהו הדזוגצ'ן?

התשובה הקלה היא שזוהי מסורת רוחנית טיבטית פרועה וגבולית. היא נולדה כנראה מתישהו במאה העשירית, בטיבט, ומהווה עד היום את הצד היותר רדיקלי של הבודהיזם הטיבטי. הדזוגצ'ן מדגיש את מיידייותה של ההארה, את חוסר הצורך לכלות את חיינו בצבירת קארמה או בכניעה בפני מסורות וחוקים, את ההכרח לראות את האמת, שנמצאת כל הזמן מול עינינו, באופן מיידי ובלתי-אמצעי.

אבל תיאור כזה הרי הוא לא תיאור של הדזוגצ'ן, אלא לכל היותר של הקליפה שמכסה אותו. זאת העטיפה המרשרשת שמחביאה בתוכה את הסוכריה אותה אפשר לטעום רק כשהיא בפינו, נמסה על הלשון. אלא שכל רוכל המתיימר לחלק סוכריות דזוגצ'ן הוא נוכל. הדזוגצ'ן, מנסה להסביר לנו קית' דאומן, הוא טעמו הטבעי של הלשון – המתיקות שמתקבלת כשהלשון טועמת את עצמה.

דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ולימד ברחבי העולם. הוא מלומד מאוד, ופירסם ספרים ותרגומים רבים של כתבי דזוגצ'ן. לרגל ביקורו הקרוב בארץ, שאלתי אותו כמה שאלות על הדזוגצ'ן. (זהו ביקורו השני – בביקורו הראשון, לפני שנתיים בדיוק פגשתי אותו בערב שנתן ושוחחנו מעט)

—

הבודהיזם הטיבטי, למרות הרקע התרבותי והשפה הרוחנית השונים מאוד מאלו המערביים, פופולרי מאוד במערב בקרב מחפשים רוחניים. יחד עם זאת, פעמים רבות נראה לי שהחיבה לה זוכה הבודהיזם הטיבטי היא לא רק משום אמיתותיו העמוקות, אלא בזכות הטקסים הצבעוניים והמסורות התיאולוגיות הערטילאיות שלו – היינו מפני, ולא למרות, היותו משונה. האם אתה מסכים עם ההערכה הזאת, ואם כן, האם ייתכן שבודהיזם טיבטי מתפקד לפעמים במכשול, ולא עזר, להתעוררות רוחנית?

כן, אני מסכים עם ההערכה הזאת, וכן, בודהיזם טיבטי, כמו כל תרבות דתית המוקדשת לניתוב אנשים לקראת אתוס מוסרי אחיד, הוא המחלה ולא התרופה כאשר אנחנו מבקשים חירות רוחנית. מאידך, בתוך תוכה של המסורת של הבודהיזם הטיבטי מסומנת בברור היציאה ממנה. אם אתה מכיר תרגולת דומה, מהתרבות המערבית, שמשחררת אותנו מהדביקות התרבותית שלה בנוסף לשחרור מהבדיונות העמוקים של המערך המנטלי שלנו – אנא השתמש בה ולא במודל האסייתי הזה. עם זאת, יש לציין שכניסה אל תוך תרבות דתית זרה כשלעצמה יכולה לסיע לנו להתבונן בתרבותנו שלנו מנקודת מבט פתוחה וכך יכולה לאפשר לנו את חופש שאנו מבקשים.

אתה עצמך לא נמצא בשום אסכולה או שושלת פורמלית. האם אתה רואה בזה יתרון?

זו תהיה טעות לחשוב שאיני שייך לשום שושלת רוחנית. מה שאני מלמד מגיע באופן ישיר משרשרת קדומה של לאמות, שושלת הדזוגצ'ן של אסכולת הנינגמה (Nyingma) – ואני מוקיר להם תודה וכבוד רב. הייתי טיפש גמור אילו התכחשתי לשושלת שחנכה אותי אל הדהרמה, טיפש אמיתי אילו התכחשתי לנדיבות ולחכמה של מורָי. מה שכן, בתהליך של מסירת הדהרמה של המורים שלי אל המערב אני יכול לתת דגש – בצורה לא קונבנציונלית, ועל חשבון המכלול – להיבטים מסויימים שנראים לי רלוונטיים ביותר לצרכים האנושיים בני זמננו. אבל דחיית רוב האלמנטים התרבותיים האסייתיים של הדהרמה לא קוטעת את הקשר שלי אל השושלת שממנה אני שואב השראה.

בהמשך לכך, נראה לי שהרבה ממהרעות החולות של הרוחניות הניו-אייג'ית מקורן במצב בו ישנם מורים רבים שאינם שייכים לשום מסורת, שלמעשה ממציאים את החוקים (ולעיתים את התובנות) של עצמם, שלא מעוגנים בכל חוכמה רבת-שנים, ומרחפים להם מנותקים על האויר החם שהם מפיקים מעצמם. איך אתה שומר על עצמך ממצב שכזה?

אני מסכים איתך. מסורת נותנת גושפנקא. יש לחשוד במורים שלכאורה "התעוררו מעצמם", אם כי כמובן שיש כאן סכנה שאנו נשפוט מישהו מתוך עמדה של בורות. אם אנשים תופסים אותי כמורה ניו-אייג'י (במובן הרע של המילה), הרי שטעיתי מתישהו לאורך הדרך. אני שומר על עצמי בכך שאני מנסה להישאר במקום חף מכל יומרה, ואני עושה את זה על ידי כיבוד העקרונות של המסורת שבה למדתי. אבל צריך להבחין היטב בין שושלות 'ממסדיות' ושושלות 'תרגול'. הראשונות נועדו לשמור ולאצור את התורה הרוחנית. האחרונות נועדו לאפשר תרגול קיומי אישי. לעיתים שתי המסורות הללו מתנגשות זו בזו. ובכל מקרה, אם זכית להוקרת הראשונה זה לא בהכרח אומר שזכית לתובנה (realization) בשנייה. השומר בשער אינו בהכרח מאסטר – למרות שבהחלט ייתכן שהוא כן.

אמרת פעם שחלק מהיתרונות שמסורת אמורה לתת לנו הם קבלה של תמסורת ישירה, או חניכה, מהגורו. אבל למה בכלל דרושה לנו תמסורת כזו אם כל העולם כולו הוא שדה-בודהות אחד גדול, אם ה"ככיות" של המציאות היא מול עינינו – למה עלי "לקבל" משהו לפני שאראה את זה?

הדברים אולי יובהרו אם נרחיב את המונחים "תמסורת" ו"חניכה" ל"חוויה חניכתית אישית ואישרורה על ידי מקורות מסורתיים". החוויה האישית הזאת היא גילויו של המרחב שמאפשר לנו להתיר את הדילמה שהובילה אותנו למצב של חיפוש לחוץ. 'החוויה החניכתית' היא המאורע שבו אנחנו לרגע נחלצים מזה. דרך התמסורת שמאשררת את אותו חוויה חניכתית, החוויה הזאת הופכת למוכרת יותר ויותר, ואז מושגים כגון 'שדה-בודהות' הופכים לרלוונטיים. כן: ה'ככיות' היא הישר מול עינינו, אבל אנחנו זקוקים למישהו שיאמר לנו לפקוח אותן ושיאמר לנו שמה שאנחנו רואים זה 'זה'.

האם 'עשיית קארמה טובה' היא משהו שונה מראייה אל תוך טבע הדברים? האם אין שום קשר בין שני אלה?

כן, 'יצירת קארמה' היא שונה בתכלית מהזיהוי של טבע התודעה (mind), וההבחנה הזאת בדיוק היא שמקפיצה אותנו אל מעמקי בריכת הדזוגצ'ן. בבוזהיזם הקונבנציונלי אנחנו משפרים קארמה על ידי כך שאנחנו חיים בצורה מוסרית ועם הזמן זוכים להתגלגל אל תוך צורות חיים גבוהות יותר לאורך זמן. דזוגצ'ן מלמד אותנו את ההכרה בשלמות של הרגע האל-זמני כאן ועכשיו, ואני מניח שזה נקרא 'ראייה אל תוך טבע הדברים'. זה לא משנה כלל באיזו צורה מתגלם הרגע הזה, מה מינו, מה טיבו המוסרי, מה תוכנו הרגשי, מה מצב בריאותו, מה רמת תחכומו המושגי – הטבע המהותי שלו זהה. קארמה חיובית לא עוזרת ולא פוגעת בראייה הצלולה של המציאות. אבל אולי נשאל מהן הנסיבות שמביאות אותנו לפקיחת העיניים ולהבחנה בטבע האינהרנטי של הרגע. התשובה היא נסיבות נסיבתיות. מהן הנסיבות שהביאו אותנו לקרוא את המאמר הזה? מהן הנסיבות שמביאות אותנו להירשם לקורס דזוגצ'ן? אדם נדיר מאוד יוכל להתיר את הקשר הזה!

בקשר לאותה ראייה: מה אתה רואה, שרוב האנשים אינם רואים? מה יש לך שאין לרובנו? מהי הארה, ולמה אני לא מואר?

דבר אחד צריך להיות ברור: כולם 'רואים' את האור מדי פעם. כולנו מוארים – אתה מואר – פחות או יותר. אחרי שנים של תשומת לב קשובה למורָי, מה שיש לי היא התבוננות ומדיטציה שמסבה את התודעה שלי אל עבר האור הזה. ולכל תרבות יש שיטות משלה לזיהויה של אותה ראייה. אלא שהדזוגצ'ן הטיבטי בנקודה זו בהיסטוריה, עם השיטות החיות שלו להעברת תמסורת, ובזכות הגלות הטיבטית, העניק לעולם עקרונות יעילים ביותר שמחזקים את הראייה הטבעית הזאת, והנסיבות התארגנו כדי לעשות ממני שגריר של מסורת הדזוגצ'ן הטיבטית. אני לא אוהב את המילה המשומשת מדי, ולרעה – 'הארה'. אבל בקונטקסט של הדזוגצ'ן משמעות הדבר היא פשוט ההכרה באור הבהיר בכל רגע של תפיסה, ואת המדיטציה של הדזוגצ'ן אפשר לכנות יוגה של אור-בהיר.

מה אמיתי? מה אינו אמיתי?

התבונן בסוטרות, בכתבים הבודהיסטיים, ותגלה עקרונות דזוגצ'ן בסיסיים. בסוטרה אחת הבודהה אומר שכל מה שדרוש לנו הוא להבין את עקרון האשלייה. כל תפיסה שהיא, מכיוון שהיא חסרת מהות והינה אירוע חולף, אינה 'אמיתית', והינה אשלייתית. אילו רק היו המדענים מפנימים את המסקנות של ניסויי החלקיקים שלהם עצמם! הדבר האמיתי היחיד הוא האור והמודעות של טבע התודעה.

מה חשוב? מה לא חשוב?

הדבר האחד החשוב הוא זה אשר נותן לכל הדברים את משמעותם האמיתית. רדיפה אחרי מטרות חלקיות ומתחלפות דומה לניסיון לכסות את האדמה כולה בעור כשכל מה שאנחנו צריכים הוא זוג סנדלים. טבע התודעה מוכרח להיות המוקד היחיד של תשומת הלב שלנו.

איך נזכה לזה? איך נלמד, ונחייה, דזוגצ'ן?

ישנה רשת אוניברסלית של קשרים שמכריעה מה עלינו לעשות או לומר. אילו רק נרגע אל תוך החלל שבו נהיה לחלוטין פתוחים לזה – נדע.

בתרגום החדש שערכת לחיבורו של וירוטסנה (Vairotsana), 'עין הסערה', כתוב:

"כל הפנימי וכל החיצוני הוא שדה המציאות האל-זמני
ובמגרש משחקים טהור שכזה
הבודהה וכל היצורים כולם אינם נבדלים
מדוע, אם כן, עלינו לנסות לשנות דבר?"

אכן, מדוע? האם יש להימנע מלנסות לשפר את העולם?

הנקודה כאן היא שאנחנו תמיד מנסים לשנות את המצב. יש לנו דחף פתולוגי לשיפור והתפתחות. יש לנו תמיד תכניות לשכלול הדברים. אנחנו רוצים הארה, אנחנו רוצים חופש, אנחנו רוצים להיות טובים יותר. שכח מהבלגן הזה. תן לאינטלקט לנוח, הרפה מהרדיפה אחרי מטרות, פשוט הרגע – ואין הבדל בין הבודהות לכל הישויות. קרקע המציאות טהורה ומושלמת, ועל כן כל מה שעולה ממנה באופן ספונטאני עונה על כל משאלותינו. זה המסר של הדזוגצ'ן על רגל אחת. השדה האל-זמני של המציאות שוכן בכאן ובעכשיו, חופשי מכל הפרעה סובייקטיבית. כל שעלינו לעשות הוא להכיר בכך – ואז הדזוגצ'ן יכול לעוף.

[עלה באנרג'י. קית' דאומן יעביר סמינר סופ"ש (8-10 למאי), וקורס (15-22) למאי. לבד מזה הוא ייתן שיחה ב- 26/4, ב- 20:00, בביה"ס למטפלי שיאצו "מגע" דרך בית לחם 18, ירושלים. ולמי שלא ראה ביום שישי האחרון את הכתבה של נעם עמית ב"אולפן שישי" על הסיינטולוגיה, שיקליק.

כמו כן, אני מצטרף ליוזמה של שוקי גלילי בקשר לעזרה, וראשית להעלאת המודעות, למצבם של הפליטים האפריקאים שמגיעים לכאן. אסף פדרמן כתב מאוד יפה על הנושא.]

עכשיו זה רשמי: הדלאי לאמה הכריז שלשום על שינוי שיטת הממשל: לפני מותו ילך העם הטיבטי (אני משער שהוא מתכוון לפליטים הטיבטים שבהודו) למשאל עם ויכריע איך לבחור את המנהיג הבא שלהם. כנראה שהוא יצביע בעד שיטה השונה מזו שהיתה נהוגה בחמש מאות השנה האחרונות, בה מנהיג העם היה גלגולו החדש של הדלאי לאמה הקודם (כן: שיטה שהיא מבחינה עקרונית עוד פחות שוויונית מהעברת המלוכה מאב לבנו: כאן מדובר לכאורה באותו אדם עצמו שממשיך לשלוט ללא הפסקה).

כל זאת בתגובה להכרזה של סין שהיא תהיה האחראית הבלעדית על מציאת התינוקות שבגופם נשמות* גלגוליהם החוזרים של מנהיגים טיבטים (ובכך בעצם היחידה שתקבע מי יהיו המנהיגים האלה בעתיד), כלומר שהדלאי לאמה הבא יהיה תינוק שהיא עצמה תמצא בתוך תחומי המעצמה. הכוונה של הסינים היתה למנוע מצב שבו הדלאי לאמה יתגלגל אחרי מותו לחו"ל (כלומר: ימצאו תינוק שיהיה הדלאי לאמה הבא בארץ נוחה, למשל ארה"ב), שם יזכה לאזרחות וזכויות שיעזרו לו במאבקו המתמשך בכיבוש הסיני של טיבט (סלובוי ז'יזק כתב על זה אז מאמר בניו-יורק טיימס). סין רוצה לגדל לעצמה דלאי למה שקט ומבויית, כי נמאס לה מהרעש והאהדה שמעורר זה הנוכחי.

קצת רקע

הדלאי לאמה מקבל את מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור האזרחי הגבוהה ביותר של ארה"ב, לפני כחודש, בעת ביקורו שם. התמונה מכאן

העניין הוא כזה: מאז 1959, עת נמלט הדלאי לאמה מטיבט הכבושה, הוא מתאמץ מאוד לעורר בעולם מודעות לחורבן הגדול שהכיבוש הסיני ממית על טיבט, חורבן שהוא בעיקרו תרבותי. סין הקומוניסטית אינה מוכנה שהטיבטים ימשיכו את המסורות הבודהיסטיות, מסורות שבלתי אפשרי לדמיין את חיי הטיבטים בלעדיהן. כי טיבט היא במאות השנים האחרונות ממלכה דתית, שמנהיגה הפוליטי והרוחני הוא הדלאי לאמה. כל המערך החברתי של הטיבטים מושתת על ההגיון של הבודהיזם הטיבטי, על פיו תכלית החיים היא הנירוונה והנזירים הם המממשים אותה, ועל כן גם ראויים לכבוד, ולשלטון.

אבל העניין גם יותר מורכב מאשר נגלה במבט ראשון. ראשית, משום שיש בסיס לטענות הסיניות על כך שטיבט מאז ומעולם היתה חלק מסין: במאות השנים האחרונות המנהיגות הטיבטית כמעט תמיד נקבעה על ידי גורמים חיצוניים, בין אם הם מונגולים ובין אם הם סינים, וסין שלטה בכוח (אם לא בפועל) בטיבט לפני שהבריטים הגיעו אליה בתחילת המאה העשרים. למעשה, התואר "דלאי לאמה" עצמו ניתן לבעל התפקיד הזה (הדלאי לאמה השלישי – השניים הקודמים הוכתרו רטרואקטיבית) בשנת 1578 על ידי מנהיג מונגוליה אלטן קאהן ("דלאי" פירושו אוקיאנוס במונגולית), והדלאי לאמה הבא (הרביעי)  היה נכדו של קאהן. כך שיש תקדימים רציניים להתערבות חיצונית במנהיגות הטיבטית (וראו גם הערך על טיבט בויקיפדיה לקבלת רושם על הבלגן השלטוני העצום שתמיד שרר בה).

שנית, עם כל מלחמתה האכזרית בבודהיזם ובתרבות הייחודית הטיבטית (שאני כמובן מגנה בכל פה), שלא לדבר על הרציחות ההמוניות של נזירים טיבטים על ידה, סין בכל זאת מפתחת את האזור ומביאה אותו אל תוך המודרנה – בייג'ינג משקיעה סכומי כסף אדירים בפיתוח תשתיות, למשל במתיחת קו רכבת שהגדיל בשנים האחרונות את הסחר ב- 75%; היא גם בונה בתי ספר: תחת התיאוקרטיה של הדלאי לאמה היו 95% מהטיבטים אנלפבתים! (עוד על כך ראו צמד מאמרים משובחים כאן וכאן)

מה שמעניין

אבל הרי מה שמעניין כאן הוא הקשר ההדוק בין הדת לפוליטיקה, קשר שאפילו סין הקומוניסטית נאלצת להתמודד איתו. אחת המדינות החילוניות (לפחות רשמית) בעולם נאבקת עם אחד העמים הדתיים בעולם, והתוצאה היא היפוך תפקידים מוזר: סין, שאמורה להיות אמונה על המטריאליזם המרקסיסטי, חייבת להוציא הצהרה שהיא עצמה תמצא את הגלגול הבא של נשמת* הדלאי לאמה, ואילו הטיבטים, בעלי מסורת תיאוקרטית ארוכה, פתאום מאמצים את דרכי המערב ומכריזים על משאל עם!

אני לא סינולוג ואין לי מושג האם החדירה הסינית אל נבכי תורת הגלגולים היא עניין מרעיש, אבל לפחות בעניין הבודהיזם הטיבטי זה לא עד כדי כך מפליא. זאת משום שדתות, בשונה מכתות, הן מערכות גמישות הרבה יותר ממה שניתן לחשוב, ואין כמוהן לסגל את עצמן למצבים חדשים, אפילו במחיר ויתור על עקרונות או מסורות ארוכות שנים. גבולות הגזרה התיאולוגים של דת הם עניין נזיל: היא מבקשת להכיל, ולא לדחות (שוב, בשונה מכת, שמתבדלת ומסתגרת – האבחנות הללו הן של מקס ובר). כמובן שלא הכל "הולך", ועמוד השדרה חייב להישמר יציב, אחרת גם לא תהיה יותר משמעות לזהות העצמית של אותה מערכת דתית, אבל דת חיה תמיד תדע להתאים את עצמה למציאות, ודת שמנסה להתאים את המציאות אליה (מתוך שאיפות משיחיות בדרך כלל) סופה למות.

* רק לשם דיוק: בעניין גלגולים, הטיבטים לא מאמינים בנשמות שמתגלגלות, אלא במה שנקרא בתרגום לאנגלית "subtle mind", שעובר מגוף שמת לגוף שנולד. זו כמובן לוליינות תיאולוגית שאמורה ליישב את האמונה המאוד מרכזית של הטיבטים בגלגולים, עם הדוגמה הבודהיסטית הבסיסית בדבר אי-קיומה של נשמה או של עצמי כלשהו.

[מאמר מדאיג מאוד על מצב קורסי ה"טנטרה" בארץ פורסם לאחרונה בגלובס]