בתחילת אוגוסט אנחנו מוזמנים לאירוע משפחתי. מסלון בתינו נוכל לעקוב בעניין מתוח אחר המאבק לכבוד ולפרנסה של כמה משפחות חרדיות וחרד"ליות, מרוץ למיליון הידוע גם בכינויו הבחירות לרבנות הראשית.

פרק הסיום הפעם מושקע במיוחד: בפינה האשכנזית מבקש את הכתר הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם שפירא, שהיה בעצמו ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי האשכנזי. כדי שהוא יעלה לגמר צריך לשנות את החוק כך שלא תהיה מגבלת גיל לרב הראשי – החוק מאפשר התמודדות עד גיל 70, וכבוד הרב שליט"א בן 72. עובדים על זה.

בפינה המזרחית יתמודדו הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, שהיה כמובן בעצמו הרב הראשי הספרדי, ואחיו של הרב יצחק יוסף, שמכהן כיום כרב הראשי הספרדי. מולו עולה למגרש יהודה דרעי, אחיו של של אריה דרעי. כאן מציעים לנו אפוא דרבי פנים-ש"סי מרתק.

מה עשו אזרחי ישראל שזכו בכל הטוב הזה? דבר מלבד הזנחת הנושא והתעלמות ארוכת שנים, במהלכן הרבנות הראשית הפכה למפעל ג'ובים נפוטיסטי מסואב. גם הרב הראשי האשכנזי הנוכחי, דוד לאו, הוא בנו של הלשעבר ישראל מאיר לאו, אם כי אולי זה עדיף על בחירתו בכוונה של כלי ריק דוגמת הרב יונה מצגר, שבכהונתו עסק בנטילת שוחד.

הגוף הבוחר של הרבנות הוא לב הבעיה. גוף זה מורכב ממאה וחמישים איש, 80 מתוכם רבנים, ו-70 מתוכם נציגי ציבור. האחרונים כוללים ראשי מועצות דתיות, מינויים של שר הדתות, ראשי ערים גדולות וסך כולל של חמישה חברי כנסת שלמים.

הרבנים הבוחרים הם כמובן אך ורק גברים אורתודוקסים. ראשי המועצות הדתיות – כנ"ל. המינויים של שר הדתות? ימשיך כבודו. יש, בקיצור, רוב מוחלט ומוצק לאוכלוסייה שמהווה מיעוט קטן – לא יותר מ-12% – מאזרחי המדינה היהודים.

המצב הזה מוביל לריקבון כללי של מוסד הרבנות. זאת לא עמדה חילונית או שמאלנית, אלא קונצנזוס מוחלט גם בקרב הימין והציונות הדתית. חגי סגל, עורך העיתון מקור ראשון, קבע ש"הרבנות הראשית היא מוסד חולה מאוד"; הרב יובל שרלו דיבר בעבר על "רבנות רשעה", ובצלאל סמוטריץ' עצמו כתב שהרבנות הראשית היא "תעשייה של ג'ובים, התעשרות, ומינויי מקורבים, פוליטיזציה שגורמת לסיאוב ולחילול השם".

לו היתה הרבנות הראשית גוף סמלי בלבד – ניחא. אלא שהרבנים הראשיים משפיעים על חיי כולנו במגוון דרכים, מעריכת החופות היחידות בהן חוקי להתחתן במדינת ישראל, דרך שליטה על בתי הדין שדרכם, בין השאר, מתגרשים, ועד עיצוב מחירי המוצרים בסופר על ידי קביעת כללי הכשרות, הכוללים גם תקנות יבוא. וזה עוד לפני שהממשלה הנוכחית תרחיב, כפי שהיא מעוניינת, את סמכויות בתי הדין הרבניים.

במצב כזה, כינונו של גוף בוחר שבו קיים רוב אוטומטי לגברים אורתודוקסים הוא חרפה אנטי-דמוקרטית אשר פוגעת בכולנו, בראש ובראשונה בנשים, בחילונים, וביהודים רפורמים וקונסרבטיבים. הזועקים למען גיוון הגוף הבוחר של השופטים בישראל ודאי יבינו שאותו הגיון חייב לחול גם על הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים והדיינים, ואף על הרבנים הראשיים עצמם.

במצב הנוכחי יש רק שתי אפשרויות בהן הרבנות הראשית ממשיכה להתקיים. האחת היא שסמכויותיה יופשטו ממנה, ושני הרבנים הראשיים יהפכו לדמויות ייצוגיות בלבד, ללא כל השפעה ישירה על חיי אזרחי ישראל. במקרה כזה גילויי העריות הפוליטיים של משפחות לאו, שפירא, יוסף ודרעי יהיו לפחות מבדרים. נוכל להתקבץ אל מול המסך לקראת ההכרעה בשאלה הגדולה: בן של איזה רב ראשי קודם יהיה הרב הראשי הבא?

האפשרות השניה היא שיתוקן החוק כך שאת הרבנים הראשיים יבחר הציבור כולו, אם בבחירות ישירות (אפשר לאחד את הבחירות הללו לבחירות לראשות העיר, ובאותה הזדמנות גם לבחור רבני ערים), ואם דרך נציגיו בכנסת.

במקרה האחרון אפשר להעתיק את אחד המודלים שעל השולחן עכשיו בהקשר לבחירת שופטי בית המשפט העליון: ועדה המורכבת מחברי קואליציה, חברי אופוזיציה ונציגי הרבנות, כאשר לאף צד אין זכות וטו, וההכרעה מושגת תוך דיונים והגעה לפשרה באשר לזהותם של הרבנים.

או הרבות.

:

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ

לנסיקתו מעלה של טראמפ בהיכלי תהילות רפובליקאים סיבות רבות. זעם כלפי הממסד, חרדות הגבר הלבן, מצוקות כלכליות של השכבות הנמוכות, ועוד. אולם לא נבין במלואה את האהדה הכבירה כלפי האיש אם לא נבחין במימד אחד עיקרי בו, שמהווה את מקור הכריזמה המיוחדת שלו.

אפשר להגדיר זאת כך: טראמפ הוא אל פוסטמודרני.

כמובן, הוא עשיר מאוד ולכן יכול לעשות כרצונו ולכאורה לא צריך להתחשב באיש. זה נכון, אבל העניין עמוק מזה. כאל, טראמפ חייב להיות לא רק כל יכול, אלא גם מרוחק ובלתי פגיע. כאל פוסטמודרני, אותו ריחוק ואותה חסינות חייבים לבוא על רקע שבירתו את הכללים, על רקע היותו, לכאורה, ubermensch שחותר תחת המוסכמות. ולא פחות חשוב: דווקא מתוך אותו ריחוק האל הפוסטמודרני חייב להקרין רגש, לבביות.

ללא ספק, טראמפ מצטיין בחתירה תחת המוסכמות. הוא אומר מה שהוא רוצה, משמיץ, מתגזען, מתבדח, משתמש במילים "גסות" שאף מועמד לנשיאות לא העז לומר, ולא פחות חשוב: לא מתאים את עצמו למוסכמות של השמרנות הרפובליקאית הסטנדרטית. העובדה שהוא לא שמרן קלאסי עוזרת לו מהבחינה הזאת כי היא מעצימה את האחרות שלו, ובכך את התפיסה שהוא לא מכאן – הוא עליון.

אבל כל זה לא היה מספיק אלמלא יכולתו של טראמפ להקרין אותנטיות. זאת משיגים בחברה הפוסטמודרנית על ידי ההקבלה המלאה בין פנים לחוץ, על ידי שבירת המחיצה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. טראמפ כידוע אומר בכל רגע מה שעולה בראשו. הוא לא מסתיר דבר. תוכו כברו. לא זו בלבד, אלא שהוא חסר בושה. אין לו מרחב פנימי נפרד מהחיצוני, שיכול לכאורה להסתייג ממה שקורה שם בחוץ. טראמפ הוא מופע מתגלגל של ספונטאניות וישירות, ללא שיקול דעת, תכנון או היסוס. משום כך הוא אינו יכול להיחשב "מזויף" או "צבוע" (החטאים הקרדילים של זמננו). הוא גלוי לב, וגם אם לבו מכוער, לא תוכנו אלא החשיפה שלו היא היא החשובה עבור מעריציו. גם אם הוא אומר דברים קשים, מבחינתם הוא לא מסתיר מהם דבר, הוא אותנטי, וזה העיקר.

ועם זאת, טראמפ גם אינו יוצא מגדרו, לא מאבד שליטה, לא רותח מזעם, לא בוכה, לא צורח. הוא קוּל. במילים אחרות, הוא חסין. הוא לבבי, ועם זאת מרוחק. הוא מדבר מהלב ואל הלב, ועם זאת בלתי פגיע. הסוציולוג האמריקאי ריצ'רד סנט (Sennett) הבחין כבר בשנות השבעים שכך נבנית משיכה ציבורית כלפי מנהיג בזמננו. "ספונטאניות נשלטת", הוא טען, יוצרת בנו אהדה, הערצה, ואת התחושה שאפשר להאמין לאדם שלפנינו. זו פירושה של כריזמה פוסטמודרנית.

אנשים מאמינים באל פרה-מודרני. באל פוסטמודרני הם נותנים אמון. ודוק: האמון הזה ניתן לא משום שהדברים שהאל אומר הם הגיוניים ולא משום שתוכניותיו הפוליטיות הן סבירות. האמון שלהם באל ניתן משום שהוא, כאמור, מקרין אמינות, כלומר אותנטיות. מבחינה זאת טראמפ מביא לשיא את הנטייה שלנו להעדיף את הצורה על התוכן: האמינות שלו נובעת מהאופן שבו הוא מתבטא, לא מהמובן של התבטאויותיו.

על אל פוסטמודרני כיף להסתכל. הקהל לא רוצה להיות חבר שלו – ברור שלאדם כזה אין באמת חברים – הקהל רוצה להיות קהל שלו. מכיוון שההצגה חייבת להימשך, הקהל יצביע לו. הדרך לעצור אותו אינה לספר לקהל שלו שהוא רע ("היטלר"), דהיינו על ידי הפיכתו לשטן (הרי אין הבדל צורני בין שטן לאל). הדרך לעצור אותו היא על ידי הפיכתו לאדם. זאת ניתן לעשות על ידי הוצאתו משלוותו, על ידי השפלתו. יש למפלגה הרפובליקאית זמן קצר מאוד להצליח בכך.

:

—

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'

1. נתחיל בכותרת. אלה לא הבחירות של הדתיים. אגודת ישראל לא צפויה לגדול בבחירות אלה, ואולי אף לאבד מכוחה. ש"ס כנ"ל, למרות חזרתו של אריה דרעי. לא שומרי המצוות ככלל מביאים כאן את המכה. אלה הבחירות של הציונות הדתית. לראשונה מזה שנים רבות נראה שמפלגת הבית שלה הולכת להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. בנוסף, ולא פחות חשוב, שגרירים של הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל מפלגה גדולה אחרת: בליכוד כמובן, ביש עתיד, בתנועה, וגם בישראל ביתנו לו היתה רצה לבד.

יש כאן סימנים ברורים של מהלך חילופי אליטות, כפי שכתב יפה נועם שיזף. הציונות הדתית עולה למרכז הבמה, לעמדת הנהגה. כפי שכותב שיזף:

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו לעצור את נפתלי בנט כרוך בדיוק בשינוי הזה. נתניהו מכריז על פרויקטים חדשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מדי בוקר, אולם הוא מחמיץ את עיקר כוח המשיכה של בנט למצביעיו. לראשונה, ראש התנועה הדתית-לאומית לא מציע להם עוד גבעה ועוד קרוואן, אלא עמדת הנהגה אמיתית במדינת ישראל, הסוחפת אחריה גם חילונים. הדור הקודם של הפוליטיקה המפד"לניקית התנהל במחשכים, בלשכות השרים ומתחת לשולחן.

הדור החדש של הציבור הדתי-לאומי לא מוכן עוד להסתפק בזמבישים שידעו לסגור עסקה בשתיים בלילה; הוא דורש הכרה בכוחו ובחשיבותו, כזו שגם נראית ונשמעת באור היום. את זה גם 5,000 יחידות דיור ב-E1 לא ייתנו לנתניהו, ולכן הקמפיין שלו – שנראה כאילו הוא מנסה להחזיר את הדתיים למעמד הפילגש המובנת מאליה – רק מעורר עליו יותר זעם.

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הפך את הבית היהודי למפלגה הרצינית היחידה מימין לליכוד. מרגע שהתחילה הזליגה מהליכוד-ביתנו לבית היהודי היא הזינה את עצמה, משום שכפי שכתבתי כאן, מדובר בכיפות סרוגות שמצאו מחדש את גאוות היחידה. כל עוד המפד"ל היתה מפלגת-כיס של שלושה מנדטים הם הצביעו ליכוד מתוך רצון להיות "עם הגדולים" ולהתחבר ל"כלל ישראל". עכשיו כשמסתבר שהמפד"ל עלתה לליגה הלאומית הם מגלים מחדש את המגזריות שלהם, הפעם כמנהיגים ומתווי מדיניות בתפיסתם, ולא עוד "משגיחי כשרות" ושרי החינוך של הממשלה. וככל שהבית היהודי גדל, כך משיכתו עבורם גדלה, ועוד ועוד מצביעים עברו מהליכוד-ביתנו אליה. ההתקפות ההיסטריות של הליכוד כלפי בנט ומפלגתו רק הדגישו בפניהם שמפלגת השלטון רואה בהם פילגש כאמור, שתפקידה להיות יפה – ולשתוק. זרימת הסרוגים לעבר הבית היהודי רק גברה, ועל ביזוי הרבנים ליאור ומלמד הליכוד עוד ישלם.

2. בדבר אחד טועה שיזף. הוא כותב שהאליטה החדשה היא המתנחלים, ולא היא. המתנחלים הם כוח חשוב מאוד בציונות הדתית, אבל לא הם עולים עכשיו לעמדת הנהגה, הגם שכוחם בממשלת נתניהו הבאה יהיה חסר תקדים. בנט אינו מתנחל, ולא רק מפני שהוא גר ברעננה. גם בכל פרמטר אחר, לא זה האיש. לא מבחינת משלח ידו לפני שפנה לפוליטיקה, לא מבחינת יחסו לערכי המערב, לא מבחינת השקפת עולמו הדתית ולא מבחינת השקפתו לגבי הרצוי לחברה הישראלית. למעשה, אחת הסיבות שבנט מצליח עד כדי כך היא בדיוק מפני שהוא לא בעל זקן, כיפה גדולה ולהט משיחי.

במילים אחרות, בנט מתנחל בלבבות בגלל שהוא לא מתנחל על הגבעות. היישוב היהודי ביהודה ושומרון אינו יותר פופולרי היום מכפי שהיה בימי רבין (לפני הרצחו). יש כלפיו סימפטיה מסויימת, אבל גם סלידה. ומי כבנט מבין זאת. לו לא היה מבין זאת הוא לא היה צריך להמציא את 'ישראל שלי' כפרונט של מועצת יו"ש. רק ארגון שלכאורה לא קשור להתנחלויות (ובראשו צעירה תל-אביבית חילונית) היה יכול לסחוף אחריו את הקהל שסחף (ששיעורו, אגב, בכל מקרה לא היה מרשים במיוחד). בנט גם לא היה מקפיד כל כך לא להראות את פניו של אורי אריאל בשום מודעת תעמולה (חוץ מאלה שמתפרסמות ב'מקור ראשון') אם הוא לא היה מבין שמדובר בנטל אלקטורלי בכל הנוגע לציבור הישראלי הרחב.

במצב בו כצ'לה נשלח הביתה להתבייש בפינה ואלדד ובן-ארי ספק נכנסים ספק לא עוברים את אחוז החסימה, אפשר לקבוע בשקט שהסבלנות לימין מתנחלי-קיצוני בקרב האלקטורט מעטה. במובן מסויים בלעה המפד"ל את תקומה לא רק פרלמנטרית, אלא גם אידיאולוגית. יש כאן ניצחון ברור לקו המתון, הרציונלי והריאליסטי. יש כמובן עדיין חרד"לים לרוב, אבל הצלחתו של בנט מבהירה ששיח משיחי אינו קונה חברים בקהל הישראלי הכללי. כתב על כך יפה אביעד קליינברג:

התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולארי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין ובניגוד מובהק לאפי איתם – המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה.

אני סבור שגם בין חברים, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מדבר על גבולות ההבטחה או הקץ המגולה, אינו מצטט בעיניים בורקות פסקאות מ'למהלך האידאות בישראל', אינו מתרשם מסיפורי-רֵעים על הרבצביודה. אבל קליינברג מאבחן נכון לדעתי שהביטחון במימושה של "התוכנית האלוהית" התרסק. שוב ושוב נחזור להתנתקות כנקודת שבר בתולדות הציונות הדתית, כשקרה מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי. היום כבר אף אחד לא מבטיח ש"היה לא תהיה". מתוך השבר הזה יצאו כיווני מחשבה ופעולה רבים, ובעיקר יצאה מוטיבציה אדירה לא לתת (מעשית, בלי לסמוך על הקב"ה) לאירוע כזה להתרחש שוב. לעולם לא עוד. גם היא עומדת כאחד מבסיסי כוחו של בנט.

לכן גם אם אלו הבחירות של הציונות הדתית ולא של המתנחלים, אין לטעות: הציונות הדתית לא היתה מגיעה לעמדת הנהגה לולא האידיאולוגיה הברורה שמגבשת אותה ומניעה אותה קדימה. אל מול ציבור אדיש ברובו, קהל ערוץ 2 חסר יומרות ושאיפות ציבוריות, ניצבים רבים מבני הציונות הדתית כגרעין ערכי ומכוון מטרה. חלק מאותה מטרה הוא מניעת נסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל כאמור. אולם זה רחוק מלהיות כל הסיפור. לאידיאולוגיה יש כוח מלכד ומניע. לכן מה שנחשף בבחירות אלה (גם בדמויותיהם של שי פירון, אלעזר שטרן וחברי הליכוד חובשי הכיפות) הוא עלייתה של אליטה אידיאולוגית וערכית חדשה.

3. שלמה פישר מנתח בעבודת הדוקטורט שלו* בצורה מרתקת את התרחקותה של המפד"ל ממפלגת העבודה ואת הפרתה של אותה "ברית היסטורית" מפורסמת שהיתה ביניהן עד 1977. פישר מראה שההתרחקות כאן היתה הדדית: ככל שתנועת העבודה ההיסטורית נסוגה מהערכים הרפובליקנים (לא המפלגה האמריקאית, ההשקפה החברתית) שעל גביהם היא בנתה את המדינה (קולקטיביזם, סוציאליזם, סולידריות, שבטיות, לאומיות אתנוצנטרית, ומבנה דמוקרטי שהוא מהז'אנר הקהילתני), ובמקומם הציגה טיפוס חדש של ישראלי (ליברלי, אוניברסליסט, קפיטליסט) – כך הלכה והתנתקה ממנה המפד"ל. הנה פישר:

הקהילה הציונית דתית נעה בכיוונים הפוכים לאלו של האליטות החילוניות הישראליות. עד שנות השישים או השבעים האליטות החילוניות הישראליות החזיקו בהשקפה רפובליקאית חזקה (לצד כמה יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בהדרגה שיח ליברלי. בקרב הציונות הדתית קרה ההפך: התרבות הציונית דתית עד לאמצע שנות השישים כללה, כפי שראינו, הן זרמים אקספרסיביסטים ורפובליקנים והן זרמים ליברלים ואינדיבידואליסטים [בהתאמה פשוטה בין ערכי המודרנה וערכי ההלכה; בתפיסה שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה, לא מהותה הנסתרת – ת.פ.]. משנות השבעים ואילך קהילת הציונות הדתית אימצה בהדרגה השקפות אקספרסיביסטיות ורפובליקניות חזקות. (עמ' 316)

דהיינו הציונות-הדתית "שברה ימינה" לא רק בגלל חשיבות ההתיישבות בשטחים הכבושים מבחינתה, והבטחותיו של בגין וממשיכיו לקיימה ולהרחיבה. זו כמובן היתה סיבה חשובה ומודעת מאוד. אבל ברמה עמוקה הרבה יותר היא חברה לכוחות הפוליטיים ששמרו מבחינתה על ערכים קהילתניים, וזאת אחרי שמפלגת העבודה זנחה אותם.

אפשר לומר שבבחירות האלה המגמה הזאת מגיעה לשיאה, כאשר הן הבית היהודי והן הליכוד-ביתנו מפגינות ניואנסים שונים של השקפת עולם רפובליקנית שכזו, ובצורה חריפה. הביטחוניזם הלאומני של הליכוד-ביתנו מקבל בבית היהודי טאץ' אורתודוקסי, אבל בגדול מדובר בשתי מפלגות שמציגות לאומיות אתנית גאה, בה "העם" הוא הריבון על ארץ מולדתו, "היהדות" היא תרבותו העליונה והקובעת, והכמיהה ללכידות פנימית ועמידה נחושה מול האויבים מחוץ משמשות כ-raison d'etre הכמעט יחיד שלהן.

נראה שחזרנו, אם כן, לימי מפא"י לא רק מבחינת הסיאוב השלטוני, אלא מבחינת האתוס הקולקטיביסטי שמנחה את השלטון. אבל לא הכל אותו דבר. כאן לא מדובר בסוציאליסטים, אלא בקפיטליסטים מושבעים. אמור להיות לנו מוזר שאנשים הרוצים עם מלוכד פנימית, מחבק את עצמו בסולידריות, "פטריוטי" ולאומני, תומכים בד בבד בריסוק מדינת הרווחה ומקסימום שוק חופשי. זה פשוט לא הולך ביחד. לא מבחינה עקרונית, כי שוק חופשי הוא ההפך הגמור מקהילתי, דהיינו אינדבידואליסטי, תחרותי, מופרט; ולא מבחינה מעשית, כי שוק חופשי מגדיל פערים, משסה איש באחיו ומפורר את החברה ליחידות קטנות.

ואכן, לליכוד זה לא יכול לעבוד, ואני צופה חוסר התלהבות עד כדי אי-יציאה מהבית בקרב מצביעיו. כשיש מיתון פחות מלהיב לשמוע שראש הממשלה שואף לכסות את המדינה בכיפות ברזל. הליכוד מאבד את מצביעיו. בכל הנוגע לקהילה הציונית-דתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות קפיטליסטית משום שיש לה מנגנוני סולידריות עוקפי מדינה. כמיעוט אידיאולוגי היא מציעה לחבריה זהות אידיאולוגית מגובשת ורשת של סיוע הדדי ברמת הקהילה (שלא לדבר על אותן התנחלויות הומוגניות, הן מבחינת הגיבוש הפנימי, והן מבחינת ההטבות שהן מקבלות מהממסד). לכן הבית היהודי יכול ללכת בלי מדינת רווחה, ולהרגיש עם.

בקרב המפלגות שמאלה מהליכוד-ביתנו, מפלגת העבודה גם היא חזרה לאתוס הרפובליקני, ואצלה בשילוב של סוציאל-דמוקרטיה (מרצ הופכת, לפחות מבחינת קהל מצביעיה, לשמאל הליברלי-אוניברסליסטי). גם דבריו ומהלכיו של לפיד ג'וניור מגלים קשיבות רבה לווקטור החדש שבו נע הציבור היהודי, וכמובן שגם אצל לבני זה לא חסר. כך שמדובר בתהליך רחב היקף שעובר על החברה היהודית בישראל, תהליך בו מתחזקת הזהות הפרטיקולארית וחשיבותו של האתנוס על חשבון הדאגה הכללית לזכויות אדם ואזרח (במידות שונות וכו', לא כולם אותו דבר וכו'). חשוב לי לומר שאין לדעתי שום רע אינהרנטי בטיפוח זהות קולקטיבית. יש גם כמה וכמה יסודות חיוביים בזה. כרגיל, מדובר בשאלה של מינון ואיזון.

כך או כך, התהליך הזה מהווה עוד סיבת-עומק להתחזקותה של הציונות הדתית, לכך שחילונים הולכים להצביע בנט. הציונות הדתית מסמלת עבורם בדיוק את אותו אתוס: יהודי, "ערכי", מגובש, "של כולם", עליון וגם "דואג לחלשים". אני מוכן להמר שגם חרדים מעטים יצביעו בנט, ובאופן כללי הציונות הדתית הופכת גם עבור קבוצות חרדיות מסויימות למודל לחיקוי (ולא רק בלאומנות שהיא מפגינה). הרב אמסלם עצמו הוא התגלמות הציונות-דתיזציה של החרדיות הש"סניקית בדאגתו לכלל הציבור וברצונו המוצהר להשתלבות בחברה. הרב עובדיה לא היה פותח את הפה הגדול שלו ומכריז במוצ"ש שבבית היהודי "כולם רשעים שונאי תורה, שונאי מצוות" אם לא היו מספרים לו שזולגים לכיוונם מצביעים. הציונות הדתית הופכת כאן, אם כן, לאוונגרד חברתי-תרבותי המוביל (גם אם לא לבדו) את הכיוון הכללי של החברה היהודית בישראל.

4. איילת שקד. בתחילה לא הבנתי עד כמה מדובר בעוד הברקה של בנט. תארו לכם אם היא לא היתה בבית היהודי, איזו מפלגה סקטוריאלית במופגן היתה לנו כאן. כשהרב פירון ועליזה לביא אצל יאיר לפיד, כשאלעזר שטרן אצל לבני, כשהרב אמסלם מביא חילונים ברשימתו. מזל או הערכה נכונה של השדה הפוליטי הצילו את בנט מהנהגת "מפלגת דוסים" שפקטור המגניבות שלה היה נמוך בהרבה. התל-אביבית הצעירה, חסרת אמירה משל עצמה ככל שהיא, מהווה עבור רבים ראייה מספקת לכך שאכן הבית היהודי הוא הבית של כווווולם.

5. בנט בדרכו להיות גיבור-העל המהמם של המגזר, והלחץ עליו הולך להיות עצום. אולי כוח-העל שלו, מלבד שילוב כל סממן ל"הצלחה" שהחברה הישראלית בעת הזאת מכירה, הוא עמידה בלחצים. נקווה שכן. בכל מקרה, בספיידרמן כמו בספיידרמן: with great power comes great responsibility. נותר לראות אם האחריות שהוא יישא תנחה אותו לפשרות הכרחיות, או שהלחצים שיועמסו על גבו ישברו אותו לקיצוניות בדלנית. אני מהמר על האופציה הראשונה. אם הוא יקטוף עבור המגזר גם את כהונת הרב הראשי האשכנזי יתחיל חיפוש אחר הקשר שלו לשושלת בן ישי.

6. התכוננו. התכוננו לאם כל האופוריות. התכוננו לאגו-טריפ מהאגדות. לג'ננה קולקטיבית אשר כמוה לא ידענו מאז מכבי ניצחה את צסק"ה, אולי מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. היכונו למעוף אוטואירוטי בצבעים זרחניים שהמגזר הציוני-דתי הולך לטוס על עצמו בהיוודע כל מספר מנדטים השווה או גדול מ-13. תחזיקו חזק, משום שגלי ההדף מזעקת העונג שתבקע מגרונות הסרוגים ינטעו בלבכם את יראת ה'.

סתם

—

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Hebrew University, 2007

על אבותיו הפוליגמים, על יחסה של הכנסייה המורמונית לפוליטיקה, על נבואה ישנה שמבטיחה משיח מורמוני שיציל את חוקת ארה"ב ואת העולם כולו.

אז יש סיכוי לא רע שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק למציאות בה מנהיג העולם החופשי הוא מורמוני. אמנם בדאי, הפכפך ומנותק מהציבור – אבל מורמוני. מכל מה שקראתי עליו, וממה שראיתי אותו, קיבלתי את הרושם שמיט רומני הוא אדם טוב ביסודו, ואפילו איכפתי. כנראה שהפוליטיקה עושה לו רע. מצד שני, נראה שהוא פי כמה יותר חכם מג'ורג' W בוש, וזה גם משהו. כך או כך, אישיותו של רומני הרי אינה עניין לרשימה בבלוג שעוסק בדת וברוחניות. עבור בלוג שכזה רומני מייצג מנה עסיסית במיוחד של אדיקות דתית, היסטוריה משפחתית שערורייתית ותקוות משיחיות – ומה טוב לנו יותר מאלה? ניגש אפוא לעניין.

מורמוני שורשי

מיט רומני הוא נצר לשושלת מורמונית ותיקה. סב סבו, מיילס רומני, נולד באנגליה, אבל הומר לדת המורמונית על ידי מיסונרים שהגיעו עד שם. ב-1841 היגר לעולם החדש, שם היה בין חסידיו של הנביא ג'וזף סמית עצמו, והיה אחראי אף על בנייתו של אחד מהמקדשים הראשונים של הדת הצעירה בעיירה נאוו (Nauvoo). למיילס היו תריסר נשים, אולם לבד מאשתו הראשונה הן כולן היו מתות כשהוא התחתן איתם. אלו היו נישואים שהבטיחו שלאחר מותו יהיה למיילס הרמון נקבי לנצח, ולאותן נשים יהיה כרטיס כניסה לעדן ומאהב-אל משלהן (כלומר יש כאן גם דאגה לנשים, בלי כל ציניות. הדבר דומה למנהגם של המורמונים להטביל אנשים אחרי מותם. זכרו: מוות אינו משנה הרבה כשהנשמה נצחית וחיי העולם הבא הם בגוף בשר ודם).

לבנו של מיילס, מיילס פארק רומני, הסבא רבא של מיט, היו ארבע נשים חיות, מהן הוא הוליד כשלושים ילדים. הוא עצמו ברח למקסיקו בשנות השמונים של המאה ה-19, בימים שהממשלה הפדרלית רדפה את המורמונים בגלל מנהגיהם הפוליגמים. סבו של מיט, גסקל רומני, חזר לארה"ב בימי המהפכה המקסיקנית, בתחילת המאה העשרים. הוא נשא את נכדתו של Parley Pratt, שהיה ממקימי הכנסייה – מה שהופך את רומני למורמוני בעל ייחוס מכובד ביותר. בנו של גסקל ואביו של מיט, ג'ורג' רומני, היה מושל מישיגן בשנות השישים וניסה לקבל את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב בבחירות של 1964 ו-1968, ונכשל.

מיט עצמו, אם כן, גדל במשפחה מורמונית שורשית ורבת עצמה. הוא עצמו שימש כמיסיונר מורמוני בצרפת בשנות השישים, ומאוחר יותר אף כיהן כבישוף מורמוני באזור מגוריו ליד בוסטון. בין 2003 ל-2007 היה מושל מסטצ'וסטס, וכעת כאמור יש סיכוי שיהיה המורמוני הראשון שעוד בימי חייו ישלוט על כוכב לכת משלו. לא רע.

אלוהים בבית הלבן

כאמור, ג'וזף סמית עצמו התמודד על נשיאות ארה"ב, והמרוץ שלו לצמרת נקטע באיבו כשחייו הגיעו לקיצם האלים ב-1844. סמית רצה, אם וכאשר ייבחר, להקים תיאוקרטיה מורמונית אשר הוא יהיה שליטה. הקשר בין הדת למדינה אצל המורמונים, ועוד יותר מכך הקשר בין מנהיגים מורמונים לנשיאות ארה"ב, אינו חדש. גם בלי מזימות תיאוקרטיות היה הקשר הזה מעורר חוסר נוחות בקרב הציבור האמריקאי, שעם כל דתיותו ההפרדה בין דת למדינה חשובה לו מאוד.

משום כך במהלך מרוץ הבחירות שלו למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2007, נשא מיט רומני נאום מיוחד ובו הבטיח ששום סמכות מורמונית לא תשפיע עליו אם וכאשר ייבחר לנשיא. אני מקווה שהוא היה רציני, כי כמורמוני רומני מאמין שראש הכנסייה שלו הוא נביא ה', והוא עצמו נשבע לתת את כל אשר לו ואף את חייו לכנסייה שלו. הנאום הזה הזכיר נאום של מועמד אחר, ג'ון פ. קנדי, שלפני בחירתו לנשיאות בבחירות 1960 נשא נאום ובו הביע תקווה ש"לא יהיה איש ציבור שיבקש או יקבל הוראות בענייני מדיניות מהאפיפיור". קנדי היה הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, והיה לו חשוב להבהיר לרוב הפרוטסטנטי שהוא לא ישמש כפיון בידי האפיפיור.

הנאום של קנדי הצליח במשימתו, ולמעשה ביצר את הפרדת דתו של המועמד לנשיאות מהמדינה למשך שנים רבות. כפי שמסביר Randall Balmer בספרו God in the White House, התמונה החלה להשתנות עם פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב שביססה את זכותה של אישה להפיל את עוברה (Roe vs. Wade) ב-1973, ועם עלייתו לנשיאות של קרטר ב-1976, שהיה אוונגליסט חם ולא התבייש להראות את זה. העירוב בין דתו של המועמד לכשירותו לתפקיד הגיע אולי לשיאו בשנים האחרונות, כאשר שוב ושוב נפוצו שמועות שאובמה הוא מוסלמי, במטרה לערער את הלגיטימיות של נשיאותו. מצד שני היו נוצרים אדוקים שהודו שאובמה אינו מוסלמי, בכל מקרה פיקפקו בתוקף אמונתו הנוצרית, ועשו מזה אמתלא להתנגד לנשיאותו.

דווקא בבחירות האלה, בהן דתו של רומני היא אחת מחולשותיו הגדולות (אפילו בשלב זה מנהיגים אוונגליסטים חוששים שצאן מרעיתם –הימני והשמרני – יהסס להצביע עבורו, ומשום כך בימים האחרונים מפיץ הקמפיין של רומני שמועה שקרית על פיה המטיף האוונגליסטי הנודע בילי גרהם תומך בו), המחנה הדמוקרטי שומר על שקט כמעט מוחלט בעניין (לפחות בינתיים).

בלי פוליטיקה

על פי ספרם המקיף של Robert Putnam ו-David Campbell על הדת בארה"ב כיום, American Grace, הכנסייה המורמונית היא הגוף הדתי שהכי פחות מתערב בפוליטיקה האמריקאית. שימו לב לגרף הבא (עמ' 424 בספר):

ואכן, המדיניות הרשמית של הכנסייה היא שאין בשום אופן לשאת דרשות פוליטיות המכוונות את המאמינים לקראת הצבעה (ושימו לב איזו קבוצה אלופה בדרשות פוליטיות). מפתיע? אולי רק במידה שהם אכן דבקים בעקרון הזה, אבל למי שעקב אחרי סדרת הרשימות בבלוג זה על חייו ואמונותיו של ג'וזף סמית נביאם (הנה האחרונה) ברור שהכנסייה בפוסט-טראומה רצינית אחרי תוצאות ניסיונותיה להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בתחילת ימיה. כיום הם משתדלים מאוד לשמור מרחק. יוצא מהכלל הנה היתה התגייסותם ב-2008 למען תיקון לחוק בקליפורניה שהגדיר חתונה כעניין ששייך רק לגבר אחד ואישה אחת (הו, סמית מתהפך בקברו), ובכך למעשה להפוך את החלטת בית המשפט העליון שם להתיר נישואים חד-מיניים.

האם הניטרליות הזאת נשמרת גם בבחירות האלה? אין לי מושג. כדי לברר זאת אני מנסה להשיג ראיון עם מומחית לדת ולחברה המורמונית בזמן הזה – אם יושג הוא כמובן יפורסם כאן. יחד עם זאת, כאשר רומני נתפס כדמות משיחית, הסיכויים לניטרליות מצטמצמים.

דיגידים דיגידם על הסוס הלבן

דמות משיחית? ובכן, כן. נבואה ישנה ואפוקריפית של סמית מדברת על מלחמה גדולה בין כוחות האור לכוחות השחור, בה המורמונים יובילו את ארה"ב לניצחון. הנבואה כולה, כלומר דבריו של סמית כפי ששוחזרו חמישים שנה אחרי מותו, כאן. היא מדברת על זמן בו חוקת ארה"ב, שנכתבה על פי דבריו של סמית כאן בהשראה אלוהית, תהיה "תלויה בשערה" ("when the Constitution of our country would hang as it were by a thread"). או אז יקומו המורמונים, ובראשם "הסוס הלבן", שיציל את החוקה. אותו "סוס לבן" יעמוד מול פלישת אנגליה וצרפת, שאליהן יצטרף גם "הסוס השחור", שברור מתוך הנבואה שהוא מייצג את השחורים בארה"ב (להזכירכם, בזמנו של סמית העבדות עדיין חוקית בדרום). פלישת האויבים ועוזריהם הבוגדים תיעצר כאשר כוחות אלה יכירו בגדולתו של "הסוס הלבן", יתאחדו תחתיו וימירו את דתם לשלו. אז תיפתח מלחמת גוג ומגוג נגד רוסיה, בעוד שבאופק גם סין תהפוך לאוייבת. באמא שלי.

אז זאת הנבואה. שימו לב שסמית מדבר כאן בצורה בדיוק הפוכה מכפי שדיבר ממש פני מותו, אז רצה לכונן תיאוקרטיה מורמונית בארה"ב, כלומר באופן מעשי לבטל את החוקה על תיקוניה. כאן הוא מבקש להגן על החוקה. זאת, אני משער, משום שמאז נבואת "הסוס הלבן" ספגו המורמונים לא מעט התנכלויות, שהממשל האמריקאי לא יותר מדי התאמץ למנוע, דבר שכנראה הקשה את לבו של סמית לגבי איכותו וזכות קיומו של ממשל זה. ובכלל, הרי הוא נביא, ונביא יכול לשנות את דעתו.

אז מה עם הנבואה הזאת? מישהו אשכרה לוקח אותה ברצינות? ובכן, כשמועמדותו של רומני עלתה לראשונה, לקראת בחירות 2008, ה-Salt Lake Tribune כתב שהנבואה "קמה לתחייה" בשיח המורמוני (רומני עצמו הכחיש באותה הזדמנות כל קשר לעניין). בפרוייקט 'האינצקלופדיה של המורמוניזם' של אוניברסיטת בריגהם יאנג (המורמונית) מוגדרת נבואת הסוס הלבן כ"מסורת אוראלית חשובה", וזאת בהתאם לקו הדוקטרינלי של הכנסייה על כך שהנבואה אינה דוגמה רשמית, ואין בטוחים אם הנביא אכן אמר אותה. אולם, כאמור, מדובר במסורת חיה שעוברת בעלפה בין חברי הדת. ואכן, על פי מאמר מ-2006 ב-Wall Street Journal שדן במועמדות מורמונית לנשיאות, דיבורים על סכנה לחוקה הם חלק מתוכנית הלימודים במוסדות מורמונים.

אם נרחיק מעט לעבר, הרי שנשיא הכנסייה John Taylor, ששלט והתנבא בה בין 1880 ל-1887, הכריז ש"כאשר העם יקרע לגזרים את חוקת ארה"ב, זקני ישראל ימצאו כמי שמחזיק אותה לפני אומות העולם בהכריזם חירות ושוויון זכויות לכולם". זקני ישראל, לא לטעות, הם כמובן המורמונים. ג'ורג' רומני, אביו של מיט, טען ב-1967 שלדעתו החוקה אכן תהיה בסכנה ומי שיציל אותה הם המורמונים. הם כנראה רציניים עם העניין הזה.

קריאה פשוטה של הנבואה יכולה לגלות לנו סיבה אפשרית שעומדת בבסיס ההתעקשות של רומני לראות את רוסיה כ"אוייבת הגאופוליטית העיקרית" של ארה"ב. אפשר גם להבין למה גלן בק, מורמוני בעצמו, אמר כבר ב-2008 שהחוקה אכן "תלויה בשערה". הוא עשה זאת ימים אחרי בחירתו של אובמה לנשיאות. אולי בק הביע חשש כללי משלטון הדמוקרטים, ואולי אף ראה באובמה את "הסוס השחור" שמחבל בחוקה.

מה לעשות, הסיפור הזה יותר מדי טוב מכדי לוותר עליו. תשוקות משיחיות והתלות בנבואות הן גם כך תחביבו של כל נבער, והנה לנו נבואה שממש מתחננת להיכנס אליה ולחיות בסרטה. (עוד על נבואת הסוס כאן, כאן, כאן וכאן.) באופן אישי קשה לי להאמין שרומני הוא כל דבר מעבר לחנון מולטי-מיליונר, ובאמת נראה לי שהמימד האיזוטרי היחיד אצלו הוא דוחות המס שהוא מסרב לחשוף (אם כי אותם הוא בהחלט מסתיר באדיקות לא פחותה מכפי שסמית הסתיר את לוחות הזהב שלו). אבל האמת היא שאני פשוט לא יודע. בכל מקרה כמורמוני אדוק סביר להניח שהשפעה כלשהי עליו תהיה.

סתם

—

באתר קומפרס התפרסם מאמר קצר שלי על מהותו של החול.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

היום נפתח קורס שאלמד על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. פרטים כאן.