ביקורות

הבודהיסט החילוני – ביקורות וראיון

בצ'לור מתדיין במרכז "הודיה" בשבוע שעבר

כתבתי קצת על המפגש הנעים שלי עם סטיבן בצ'לור, הבודהיסט החילוני המפורסם בעולם. היום מתפרסם הראיון שלי איתו באנרג'י, ובתחתית הרשימה הזאת תמצאו לינק לשם ולינק לגרסה המלאה, ואפשר לקפוץ ישר לשם כמובן.

לפני זה אומר עוד כמה מילים על גישתו החילונית, או אפילו האנטי-דתית, של בצ'לור.

רבים מתוך העולם הבודהיסטי, כאמור, מבקרים את בצ'לור (אני מודה לעדי מרחב שהפנתה אותי למקורות הללו):
בהיקו פונדהמו טוען שבצ'לור מעדיף העדפה מוטעית את ההיגיון על פני תופעות על טבעיות שהינן חלק מעקרונות הבודהיזם. האם כל פעם שיש קונפליקט בין עקרונות הבודהיזם למודרנה יש לזנוח את הקודמים (הוא שואל)?
בהיקו בודהי לא מסכים עם ראיתו של בצ'לור את הדרך כמובילה אל ספק תמידי ושרייה בהתפעמות תמידית מהחיים. לדעתו זו רק התוצאה אם מראש אתה מטיל ספק בכל האמונות הבודהיסטיות, בעוד אם תקבלן כראוי, בסופו של המסע תדע אותן בברור כמציאות חיה, כוודאות, כפי שהבודהה ידען.
אורגיין סאנגארשטה מבכה את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור (כאילו הכל עניין של נוירונים במוח) וטוען שאמונות, גם כמתודה זמנית, נחוצות כדי להתחיל את הדרך ולא לסטות ממנה. אי אפשר בלעדיהן לדעתו.

אני חושב שבודהיסטים מכובדים אלו אומרים דברים של טעם, והייתי רוצה לבדוק מקרוב מה עומד לדעתי בתחתית התפיסה החילונית של בצ'לור, ולמה לדעתי היא מתכון לבודהיזם יבש למדי, אולי יבש מדי. כולנו יודעים שהמהפכה הפרוטסטנטית (כן, שוב היא) יצאה נגד תיווכה של הכנסייה ובעד קשר ישיר עם ה'. היו הרבה סיבות לכעס על הכנסייה, שכמובן היתה מושחתת ורקובה מיסודה (כמו כל גוף אנושי שמופקד בידיו כוח אלוהי). הכנסייה לא רק חילקה אינדולגנציות (מחילות מחטאים) תמורת כסף (והרבה) אלא גם שלטה על קרקעות רבות, היתה בעלת כוח פוליטי רציני, מינתה בישופים תמורת כסף (כלומר בנים של עשירים), לא הקפידה שכמריה לא ישגלו כל דבר שזז (יש דברים שלא משתנים) וכו' וכו' וכו', וטוב שלא לעולם חוסן, או כפי שאולי היו אומרים הרומאים על זה, Sic Transit Gloria Dei , או לפחות נציגיו על פני האדמה.

מה שאנחנו פחות זוכרים אולי הוא שעם צמצומה של תהילת הכנסייה וקרקוע הפולחן הדתי הנוצרי ברפורמציה, זרקו לעזאזל (מילולית) הפרוטסטנטים הנלהבים גם הרבה מהטקסים והאמונות של הכנסייה הקתולית. נכון, הכנסייה אז (ועד אמצע המאה העשרים) ערכה את כל טקסיה בלטינית ואף אחד לא הבין. נכון, קשה היה לאנשים במאה ה- 16, עם רוח הרנסאנס וכל זה, להאמין שחתיכת הלחם שנותן לי הכומר הופכת ממש לבשרו של המשיח כשהיא (ורק כשהיא) בתוך הגרון שלי. נכון, גם קצת נמאס היה מהפומפוזיות והפאר הדקדנטי של התלבושות והאביזרים והקתדרלות שהקתולים כל כך אהבו. נכון נכון נכון. ולכן החליטו באותה הזדמנות שבה מכריזים שהכנסייה הקתולית היא זונת בבל ומכוננים כנסייה חדשה, גם להיפתר מהלטינית ומהטקסים ומהכמרים וממוסד הנזירות ומהאמונה בטראנסובסטנצאציה ומכל מני דברים שנראו מיושנים מאוד אם לא פשוט דביליים.
וכך קיבלנו לנו דת רציונלית ונקייה משטויות. הללויה בתחתונים.

למה אני לא נלהב? כי כדרכן של מהפכות גם זו מיהרה להשליך חלקים מהתינוק עם מי האמבטייה (ופה מדובר בבייבי ג'יזוס!). היה זה במהפכה הפרוטסטנטית שהאידיאל של דת הגיונית וברורה, חדה וקרה עלה אל הבמה, ומאז הוא לא ממש ירד ממנה (האמת היא שבעשרים שנה האחרונות זה משתנה, עם הניאו-פגאניזם והסקס-טנטרה וכל זה). אז התחיל להיות פתאום ברור שטקסים למיניהם הם עניין "חיצוני" או "עודף" לדת האמיתית, שהיא כמובן בלב. אז התחילו לומר בכל רם את מה שאולי מעטים חשבו קודם: שכל ההוקוס פוקוס (Hoc est corpus meum…) הליטורגי הזה הוא קשקוש בלבוש ורוחניות אמיתית היא תמיד עניין פרטי, בין אדם לאלוהיו, והיא תמיד עניין פנימי, בין נפשו של אדם לקונה, ולא בכל מני ביטויים חיצוניים של לגימת יין או מלמול לטינית או נישוק צלבים (לנוחותכם: לגימת יין, מלמול ארמית, נישוק מזוזות).

נשמע מוכר? ודאי, כך גם רובנו חושבים. ולמעשה הרעיון הזה ימיו כימי הנצרות עצמה, ומה אם לא גיזום טקסים ומצוות עשה פאולוס ליהדות כדי להצמיח את הנצרות בכלל אין דה פירסט פלייס? עזבו אתכם ממצוות אמר האיש מטרסוס – רק האמינו בלב שלם בישו המשיח ואתם מסודרים.

אז כן, הגוף נחשב מאז פאולוס (טוב, היוונים עוד חשבו כך לפניו) למשהו סתמי במקרה הטוב ושטני במקרה הרע, ומכאן ברור שהאמונה היא מה שחשוב ולא העשייה. "משחק הרוח" היה מלכתחילה המשחק של הנצרות, בשונה מ"משחק הגוף" של היהדות, וכתבתי על זה כאן.

אז מה יש לי נגד "משחק רוח"? רק שהוא לפעמים מתעלם מצד מאוד משמעותי בחיי האדם. איזה צד? נכון, הגוף (וכמובן שגם שחקני גוף שמתעלמים מהרוח שוגים לדעתי). התפיסה כאילו כל מה שחשוב הוא מה שקורה בין שתי האוזניים, כלומר בנבכי המוח או הנפש או הנשמה, וכל השאר הוא קליפה נבובה שרק מכסה את הדבר האמיתי – התפיסה הזאת שגויה לדעתי. דווקא בודהיסט כבצ'לור היה אמור לדעת שאין בסופו של דבר הבדל מהותי בין הרוח לחומר, בין הנפש לגוף: מדובר באותו דבר עצמו. החלוקה שאנחנו עושים בתוך עצמנו היא עצמה האשלייה שאנחנו צריכים להתעורר ממנה, ולהבין שלמרות שודאי שאפשר להבדיל פנומנולוגית בין מה שקורה בראש למה שקורה בגוף, שני השדות האלה מהווים צדדים שונים של תהליך אחד ויחיד, והוא אנחנו והעולם כולו. למעשה מדובר בדואליזם שהוא שריד של הדואליזם היווני בין הנשמה לגוף.

עכשיו, אני לא מערער על התחושה העמוקה וההגיונית לדעתי שלנו, שמה שקורה בראש משמעותי יותר ממה שקורה בגוף (אם הגוף שלי יצ'טקמק, חו"ח, ומוחי ישאר שלם עדיין אהיה אדם. אם להפך אהיה צמח). אבל זאת לא השאלה כאן. השאלה היא מה היחס הרצוי בין שני התחומים הללו, שהם כאמור שני קצוות של רצף אחד. הבעיה היא, כרגיל, כאשר האיזון מופר יותר מדי לצד אחד, ולמעשה מתקבלת גישה שמבטלת את השני, כלומר שמחשיבה כאמור את הגוף למיותר במקרה הטוב, או, במקרה הרע, רע. הקתולים, למשל, בפירוש רואים בגאולת הנשמה את העיקר וממש לא מתלהבים מהגוף, אבל, במודע או שלא במודע, הם נותנים לגוף את הכבוד המגיע לו: הם משתמשים בו לטקסים מורכבים ומרהיבים, הם מנצלים את כל החושים לעבודת האלוהים (טעם כבר אמרנו, ואפשר להוסיף את האוגב לשמיעה, הקטורת לריח והנוצצים לראייה) וגם כשהם מכים אותו או מסגפים אותו הם עושים זאת מתוך ההבנה העמוקה שדרך הגוף אפשר להשפיע על הנפש. אי אפשר פשוט להתעלם ממנו, ואני חושש שהזלזול של בצ'לור בטקסים ורגשות, שמקורו כאמור פרוטסטטנטי (בקלוויניזם ביטלו גם את הרגשות כעניין מפוקפק שעדיף לדת בלעדיו) לא מאפשר מידה מספקת של קבלה וסובלנות לביטויים דתיים שאולי לא לו, אבל לרוב האנשים הם השער להרגשה, ואף לודאות, של קרבה אל המוחלט.

מה שאני טוען הוא שאסור לזלזל הן בטקסים המבוצעים בגוף, והן באמונות שתופסות מקום רגשי. שני שדות פעולה אלו משפיעים מאוד על ההכרה, ובסופו של דבר גם על כל תובנה עמוקה שתתעורר בנו. הפיתוי לכונן רוחניות "נקייה", טהורה מטקסים ואמונות ושאר "קשקושים" הוא גדול, וגם אני מרגיש את מתיקותו, אבל נראה לי שבסופו של דבר הוא נפסד (כמו כל דבר חד צדדי). יש ערך לקשקושים, השבח לאל.

בצ'לור הוא אדם נחמד מאוד מאוד. אנגלי אמיתי: קר כמלפפון ובעל חוש הומור נהדר. יש הרבה מאוד חכמה ואמת במה שהוא אומר. את הכמיהה להרגשת הנומינוזי, ליראה אל מול ההוד האלוהי, ואת העובדה הברורה, שמוכחת מאלפי שנים של היסטוריה אנושית, שליטורגיה היא אחת הדרכים לשם – הוא לא מבין (או, אפשרות: עושה עצמו כי הוא חושב שזה יועיל לתלמידיו, היינו כסוג של תכסיס דידקטי,Upaya, ואם כן אני מודה לו מעומק לבי על ההקרבה).

בצ'לור מרצה במרכזה "הודיה" בשבוע שעבר

ועוד דבר: גם אם טקסים ומצוות מסבכים את הדת והרבה פעמים גורמים לנו לשכוח את המטרה, כלומר את האלוהים, כלומר למעשה הופכים לעבודת אלילים, הרי שעדיין, יש בהם יופי. עולם ללא הססגוניות מופרכת והמגוחכת של צורות הביטוי של הרגש הדתי היה עולם חיוור ותפל.

אחרי כל זה, כדי שלא יהיה ספק, רק אומר שעל אף הבדלי הגישה והדעות, אני מאוד מאוד מכבד את סטיבן בצ'לור ורואה בו מורה דהרמה גדול. בכל אופן תמיד טוב לשמוע זוית נוספת על המוחלט – זה הרי כל מה שיש לנו מבחינה מילולית. ואפרופו מילים:

הנה הראיון שהוא הואיל להעניק לי כפי שפורסם באנרג'י. אני אישית ממליץ מאוד על הגרסה הבלתי-ערוכה, בלתי-מצונזרת, קומפליט אנד אנאבריג'ד.