הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית חשוב לא רק בתכניו, אלא בעצם קיומו בפעם השניה. זאת מפני שיש כאן כבר תחילתה של מסורת, וכולי שמחה על המוסד החשוב הזה שקם ומתגבש, של מקום מפגש לחוקרים של השדה המשמעותי הזה, מקום שיכול להפרות את מחשבתם של החוקרים ולהעניק גם לרוחניקים עצמם אפשרות לביקורת עצמית ורפלקסיה. אז קודם כל, כל הכבוד למארגנות, פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, ולשנה הבאה באוניברסיטת חיפה.

ואוי, כמה כיף היה לי עצמי בכנס. הרי זה בדיוק המקום בשבילי, רוחניק אקדמי שכמוני. ואכן, מכרים וחברים הקיפו אותי משני צדדי, ניו-אייג'יסטים מצד אחד וחוקרי ניו-אייג' מהשני, עד שהיה קשה ללהטט בין השיחות ולזכור את מי לברך באנרגיות טובות ועם מי לנתח את מקומה של המילה "אנרגיות" בשדה הסמנטי של הרוחניות העכשווית. כמובן שהחלטתי להרפות ולזרום.

חצי היום הראשון

מושב הפתיחה היה חביב, אבל לטעמי פחות מעניין מזה של שנה שעברה. דיברו בו פרופ' יוסי גליקסון (אונ' בר אילן) וד"ר נדב דוידוביץ' (אונ' בן גוריון) שהתייחסו לחוויות רוחניות מהצד היותר ביולוגי שלהם. פרופ' גליקסון, שעובד במרכז הרב תחומי (המרשים) לחקר המוח שיש בבר אילן ודיבר על ההבדל בין מצבי טראנס למצבי טרנסצאנדנטיות. טראנס, הוא אמר (אני מסכם בקיצור נמרץ) הוא איבוד המודעות הרפלקסיבית. טרנסצאנדנטיות היא הגברת הרפלקסיביות. לי נראה שאלו הגדרות טובות. ד"ר דוידוביץ' דיבר על הדיכוטומיה בין מדע (כתהליך רציונלי) לרוחניות (שאינה), ועל כך שאותה דיכוטומיה פחות חדה ממה שעושים ממנה (הוא לא ממש הסביר על מה ולמה).

אחר כך הייתי במושב שדיבר על יחסי היהדות והבודהיזם כיום. לא אמרו בו דברים שקוראי בלוג זה לא שמעו בעבר. אציין רק שפרופ' יהודה גלמן (בן גוריון) הצביע על כך שהבודהיזם הוא אימון מצויין להסרת המרכזיות-של-העצמי שבאה לידי ביטוי גם בפנאטיות תאיסטית ובתחושה שהעם שלך (למשל, היהודים) עליון על אחרים. לדעתו יכול מאוד להיות שזה מה שקוסם בבודהיזם לכל כך הרבה יהודים בימינו.

אחרי הפסקת הצהריים אני עצמי דיברתי. ההרצאה שלי, "בדרכי נועם: רוחניות הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו", מבוססת על מאמר שאמור להתפרסם בגליון אקדמות הקרוב (או מקסימום זה שאחריו), וכאשר זה יקרה אביא אותו כולו כאן, אז צריך מעט סבלנות. לבד ממני אציין שדיבר במושב שלי גם ד"ר רפאל שוח"ט (בר אילן) שקבע שהעניין הפופולרי בקבלה הוא שילוב של אכזבה מהמדע, תגובה פוסט-טראומטית למלחמת יום כיפור והסתייגות חילונית מהיהדות ההלכתית.

ועכשיו לדברים המעניינים יותר לדעתי

במקצה המושבים השלישי הגעתי לשמוע על "מגמות חדשות בשדה הזהויות היהודיות-ישראליות". ראשונה דיברה ד"ר חגית הכהן-וולף (העברית). ד"ר הכהן-וולף חקרה קבוצה של יהודים שמגדירים עצמם חילונים, אבל לומדים בבתי מדרש פלורליסטים ו/או משתתפים בתפילות בבתי-תפילה (כן: לא בתי-כנסת, אלא התארגנויות ספונטאניות של תפילות של "חילונים"). הממצא המעניין ביותר שלה היה בהשוואה של תפיסת היהדות בין יהודים שכאלה לבין כאלה שלא משתתפים בפעילויות הנ"ל.

היא מצאה שאלו שלומדים בבתי מדרש ומתפללים בבית תפילה מחזיקים בהגדרה רחבה הרבה יותר של היהדות. כלומר בעוד החילונים הרגילים מזהים את היהדות עם האורתודוקסיה, החילונים שמתעניינים ומממשים את דתם לא חושבים שהאורתודוקסיה היא הייצוג הלגיטימי היחיד של היהדות. כלומר אם אך ורק בשררה מעוניינים רבני האורתודוקסיה, כדאי להם לשמור על החילונים בורים בקשר ליהדותם, ועד כמה שאפשר יבשים מבחינה רליגיוזית.

אסף ליבוביץ' (העברית) דיבר על "מסורתיים חדשים בישראל". על פיו בישראל מתעצבת זהות מסורתית חדשה שמשלבת בין המסורתיות המזרחית המוכרת, שיח ליברלי ורוחניות ניו-אייג'. וכל זה קורה לא באתרים המסורתיים של המסורתיות המסורתית (דהיינו, הפריפריה), אלא במרכזי התרבות הישראלית (דהינו, תל-אביב). ליבוביץ' חזר אל הקונספציה המחקרית הקלאסית ביחס למזרחיות (אייזנשטט ועוד), על כך שזו נוצרה בין היהודים המזרחיים משום שאלו נפגשו בצורה איטית ומתונה יותר עם המודרנה, ועל כן לא התפלגו, כמו אחיהם האשכנזים, לשני מחנות ברורים, חילונים וחרדים. על פי התזה הזאת עלייתם של המזרחיים למדינת ישראל המודרנית תביא להעלמותה של המזרחיות, כאשר המסורתיים נודדים לאחד הקצוות שהאשכנזים הקדימו והכינו עבורם. זה כמובן לא קרה.

המסורתיים החדשים הם התפתחות חדשה מתוך המסורתיות הישנה שלא נעלמה: הם מקבלים את מסורת הוריהם ושומרים עליה, אבל א) ליברלים יותר מהם (פמניסטים, מקבלים הומוסקסואליות); ב) מתעניינים ברוחניות, כלומר הדת אצלם היא לא רק פולקלור, אלא עמדה קיומית שאמורה להיבחן על פי מידת האותנטיות שלה, הסיפוק שהיא מניבה וכו'; ג) הם מחזיקים בהון התרבותי שמאפשר להם להבין ולפעול במרכזים התרבותיים של ישראל. דוגמאות למסורתיים חדשים: 1) צבי יחזקאלי 2) עמוס תמם, שגם אמר לליבוביץ' את המשפט הנהדר הבא, שבעצם מסכם הכל: "אני תל-אביבי, ולכן המסורתיות שלי אחרת ופרטית ופנימית".

שמעון פוגל (בן גוריון) דיבר על "לימוד מגמות רוחניות בלימוד הגמרא בישיבות ההסדר". על פיו אנחנו בעיצומו של משבר כללי בלימודי הגמרא, שנתפסים (על פי השיטה בה הם נלמדים, כלומר השיטה הליטאית, בריסקאית, שמתמקדת בכמה מסכתות שהינן יותר "משפטיות" שמנותחות בכלים אנליטיים) כלא רלוונטים ומשעממים. לצד המבקשים לשמר את השיטה הזו, יש המחדשים. מגמה מסויימת של חידוש היא שילוב מימד רוחני בלימוד התלמוד.

פוגל ציין כמה אסכולות בתוך כיוון זה. הרב יהושע ויצמן מישיבת ההסדר במעלות, למשל, טוען כי בארץ ישראל יש לשנות את לימוד התלמוד ולא ללמוד כפי שלמדו אבותינו בבריסק. בישיבתו, לצד לימוד השיטה הישנה, מנסים גם למצוא את "פנימיות" הכתוב, או את "הסוד" שהוא אוצר. על פי פוגל התלמוד נתפס אצלו כטקסט מרובד, בעל עומקים, כאשר ברור שהרובד העמוק יותר הוא החשוב יותר. בעוד הרובד הראשון, השטחי, הוא הרובד ההלכתי, הרובד השני הוא קבלי, והוא תכליתו האמיתית של הלימוד.

כדוגמא לסוגייה שנלמדת כך הביא פוגל את סוגיית החמור ש"בעליו עמו" או שלא (בבא-מציעא). הסוגייה הזו, שעוסקת בשימוש בחמור ובאשמים על שימוש לא מיטיב בו, הופכת לדיון בפריקת עול מצוות של הציונות בתחילת דרכה ולשאלה האם הציונים אשמים, או דווקא הקב"ה הוא שאחראי. דוגמא נוספת לחיפוש של רובד קבלי בתלמוד הביא פוגל משל הרב אהרן הראל מישיבת שילה. בשונה מהרב ויצמן מנסה הרב הראל למצוא בעיקר טעמי מצוות קבליים בתוך הטקסט התלמודי.

אסכולה תלמודית-רוחנית אחרת היא זו של הרב שג"ר מישיבת שיח ושל הרב רא"ם הכהן מישיבת עתניאל. שניהם מנסים למצוא מסלולי המראה לדיון בערכים מופשטים וסוגיות אשר ברוח בתוך הסוגיות עצמן, כלומר כאן אין תפיסה של רבדים גיאולוגים בטקסט התלמודי אליהם יש לחפור מבעד לקרום החיצוני, אלא השקפה על פיה ניתן להבין שמאחורי החלטות חז"ל עמד מערך ערכי או רוחני שאותו ניתן לגלות מתוך לימוד הסוגייה עצמה בצורה נכונה.

כותרת הרצאתו של אודי אברמוביץ' (בן גוריון) היתה "פוליטיקה אנטי-פוליטית: המיסטיקה הפוסט-ציונית של הרב מנחם פרומן", וההרצאה שלו הצליחה לסדר לי בראש כמה דברים שידעתי על הרב פרומן ולא התאימו לכאורה. הרב פרומן הוא כמובן אחת הדמויות היותר מעניינות בין הכיפות הסרגות היום, ואחת הדמויות האהובות, באמת אהובות למרות שאני לא מכיר אותו כלל, עלי באופן אישי. כולם כבר שמעו על הרעיון שלו על פיו שלום באזור יכול לבוא דווקא על ידי המנהיגים הדתיים. אברמוביץ' התייחס בהרצאתו לפן מסויים אצל פרומן, והוא השילוב שלו בין מיסטיקה לפוליטיקה.

אז לכאורה נראה שאין שילוב מעולה מזה. הרי רק צריך לערבב טוב טוב ולזרוק גפרור, וכולנו עולים בסערה השמיימה. ואכן, אומר אברמוביץ', לא בכדי רוב האורתודוקסים מנסים לא להפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך יהודי-מוסלמי. על פי אברמוביץ', על אף מה שמקובל לומר, גוש אמונים נזהר מאוד לא לעשות כן. הקוקיזם העניק מובן דתי-מיסטי ללאומיות, אבל לא לסכסוך בין העמים. כאשר אחרי מלחמת ששת הימים, סיפר אברמוביץ', שאל חנן פורת את הרצי"ה קוק האם הגיע זמן ללמוד הלכות מקדש וכהונה, ענה לו הרצי"ה שעוד שנים רבות מאוד נלמד הלכות מלכים ומלחמות, דהיינו: ממלכה, לא מקדש עומדים בראש סדר היום.

הרב פרומן נוקט בגישה שונה. העניין הוא כזה, והוא העניין שממנו הבנתי כמה דברים שלא הבנתי בעבר: אצל הרב פרומן חשובה מאוד האירוטיקה. הארוס שמחבר בין בני אדם, בין בני אדם לאלוהיהם ובין בני אדם לאדמתם, הוא מה שפועם במרכז התיאולוגיה שלו. הרב פרומן כמובן לא המציא כאן כלום: הוא מקבל תפיסה זו מהקבלה הלוריאנית, שעבורה כל העולם האלוהי הוא זיווגים זיווגים, שהפרדה בו היא שבר ואיחוד אצלו הוא עונג וברית וגאולה.

לכן עבור פרומן ריבונות על חלקי מולדת, שהיתה עבור הרצי"ה מהותית, היא פחות חשובה. מה שיותר חשוב הם החיים בארץ עצמם. אהבת האדמה, עבודתה, הפרחתה. ואם יש לך שכנים פלסטינאים, צריך פשוט להסתדר איתם. במילים אחרות: הארץ חשובה לו יותר מהמדינה. היום קוראים לזה פוסט-ציונות.

אבל יותר מכך: על פי מה שהבנתי מאברמוביץ' פרומן בכלל לא רואה את המציאות, אלא את הניצוצות האלוהיים שמאחוריה. הוא נפגש עם אחמד יאסין (ועליו תפילין) כי צריך להיפגש עם פרעה כדי להשלים עמו. הוא נפגש איתו אף על פי שיאסין שלח מחבלים לרצוח ישראלים כי עצם העברה המוסרית בפגישה עם רב-המחבלים הזה היא תיקון, כי היא עבירה לשמה וכך צריך לנהוג במגע עם הסטרא אחרא! אין לו כל משנה סדורה לגבי פיתרון הסכסוך, אלא רק תקווה שהקב"ה יזיז את מה שצריך אם אנחנו נזוז לכיוון הנכון. בקיצור, מדובר באדם מסוכן מאוד.

הדגש הרב של פרומן על אירוטיקה מנקודת מבט קבלית מסביר למה בעוד הוא לכאורה יכול "לחשוב מחוץ לקופסה" בעניינים רבים, בכל הנוגע למין הוא פרימיטיב מוחלט. הומוסקסואליות בשבילו היא לא סתם חטא, לא סתם תועבה, אלא ממש פגיעה בסדר הקוסמי, הורדה של קדושה לתוככי הביבים (ומעניין איך הוא הגיב לסיפור מוטי אלון). בשביל אנשים כמו הרב פרומן לא רק שבעצם אין ולא יכולה להיות פשרה (בשום נושא, כי בכל נושא הוא רק מסדר את הדברים על פי הקדושה לתפיסתו), אלא אין ולא יכולה להיות הכרה אמיתית במציאות, ובכלל זה בזולת. כאמור: את המציאות הוא לא רואה, אלא רק את האותיות הקבליות שבונות אותה לדעתו. כמו אלה שצופים בזרם המטריקס ורואים את העולם, רק הפוך. זו סכנה, זו התנשאות, וזו אלילות.

מליאת ערב

במליאת הערב ישבו על הבמה ד"ר מריאנה רוח מדבר, מהמארגנות, הפרופ' לסוציולוגיה עוז אלמוג, דב אלבוים המלמד (במלעיל) לחילונים (או "חילונים"), ד"ר שי פינטוב, רופא בעל סובלנות לרפואה האלטרנטיבית, ופרופ' פיליפ וקסלר, המומחה לתרבות רוחנית. אביא רק מדבריהם של אלמוג ואלבוים.

עוז אלמוג דיבר על מקורותיו של הניו-אייג', ומנה כמה וכמה מאפינים ושורשים לתופעה. למי שמעוניין, גלי ויינשטיין (גרנק) סיכמה את העניין יפה אצלה בבלוג. בגדול הניו-אייג' לדעת עוז הוא נסיגה מעולם רציונלי מדי, "הילד המשותף של פרויד והמהארישי", ומהווה מעין "חסידות חילונית", בכך שהוא פונה לאוכלוסיה שלמדנות לא מתאימה לה, ובכ"ז היא רוצה קשר טוב עם הקב"ה.

דב אלבוים חלק על אלמוג: החסידות הקלאסית מעולם לא היתה שטחית מבחינת הלמדנות שלה, וגם הניו-אייג' הוא לא רק בריחה מבוהלת מעולם רציונלי. על פי אלבוים הניו-אייג' הוא ביטוי לתהליך רב עוצמה בתולדות היהדות והעולם. בכל פעם שהיהדות זכתה לתנאי חירות תודעתית היתה בה פריחה רוחנית, טען אלבוים. כך בספרד במאה ה-13, בצפת במאה ה-16, באיזמיר ועזה במאה ה-17 ובמזרח אירופה במאה ה-18. זהו על פי אלבוים תהליך אמיתי, עמוק, ולא רק רגרסיה מהמודרנה. אם כבר זו השלמה למודרנה. לא רק עץ הדעת, אלא גם עץ החיים. השלמת הפיצול בין פנימי וחיצוני, מדע ורוח.

וזה שזה קורה במדינת ישראל זה מרגש במיוחד, טוען אלבוים, וחשוב במיוחד. כי הפיוס בינינו לבין הגורמים האחרים באזור, אם הוא יתבסס על הסכמות רציונליות בלבד, לא יחזיק. תהליך השלום האמיתי, העמוק, צריך להתחולל בתחום של הרוח. (זה נשמע כמו פרומן, לא? אבל כמובן ההבדל הוא גדול: אלבוים, צודק או טועה, מנתח את המציאות ומסיק את מסקנותיו. פרומן קורא קבלה ומסיק את מסקנותיו. הדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא להתמודד איתה, ולא עם ספרים עליה. ולמי שמעדיף את הקבלה על המציאות קוראים פשוט שבתאִי.) אלבוים נושא עיניו לאופק ומקווה ל"פיוס רוחני עמוק".

כמה דברי ביקורת

בכנס השנה היו 120 הרצאות שונות. זה מרשים מאוד, ובמספרים כאלה אי אפשר לצפות שכל ההרצאות תהינה ברמה גבוהה, ובכל זאת לדעתי המיון היה צריך להיות קפדני יותר. היו הרצאות שלא התאימו למעמד. זאת ועוד: ריבוי ההרצאות והמושבים גורם גם ליום הכנס להיות מרוצה מתנשמת ומתנשפת בין הכיתות השונות בתקווה להגיע להרצאות שמעניינות אותך ותוך ידיעה שאתה ממילא מפספס המון, כל זאת בעוד אתה מנסה לעשות קצת מינגלינג ולדבר עם איזה חבר או מומחה, תוך כדי הליכה מהירה, בפה מלא בורקס. ברמה מסויימת זה בלתי נמנע, אבל פחות הרצאות יקלו על הלחץ, ויש כאמור ממה לקצץ.

עוד דבר שהיה ממנו לא מעט בכנס הפעם הוא מושבים בהם ניתנה לקהל "התנסות" בנושאים עליהם דיברו. אני התנסתי ב"מדיטציית מוות" יהודית מידי ג'יימס ג'ייקובסון מייזלס. היה מעניין, היה אפילו מחכים, אבל גם זה היה כל כך לחוץ, כל כך מחוץ משני צדדיו על ידי הרצאות לפניו ואחריו, שהרגשתי נבוך בשביל ג'יימס ובשביל הקהל, ששניהם לא מקבלים את שראוי להם. מבחינה עקרונית אני באמת בעד לנסות את התרגולים אותם אנחנו חוקרים (אין לי ספק שמעורבותי האישית בחיפוש ותרגול רוחני מסייעת לי מאוד להבנת הזרמים והכוחות השונים בשדה), אבל בצורה כזאת התרגול הוא שטחי, הופך ל"ניו-אייג'" במובן הרע של המילה, ובטח לא מתאים לחקר הניו-אייג'. אני שוב רוצה לומר שלדעתי הכנס הוא בכללו הצלחה יפיפיה, ומהווה תופעה יחידה במינה וחשובה מאוד בישראל. אני גם מבין כמובן את תנאי הזמן המצומצם וכו'. ובכל זאת, צריך לחשוב על פתרונות לדברים אלה (למשל, אם באמת רוצים, מדיטציה אחת, כללית, רצינית, לכל הקהל במליאה).

ומילה אחרונה על הקהל: כנס כזה מושך אליו תמהונים אינספור. כל מני רוחניקים מקצועיים, ממנהלי "מרכזים רוחניים" ועד כאלה שזהותם היא חיפוש רוחני תמידי, שרואים בכנס הזדמנות מצויינת להפגין נוכחות ולשתף את הקהל בהארה הפרטית שלהם. משום כך זמני השאלות בסוף ההרצאות (לפחות במליאה הכללית) הופכות לכדי סדרת מונולוגים מפי הווירדואוז דנן, למצוקת הקהל השבוי ולמבוכת הכלל. את זה אני לא בטוח אם אפשר למנוע, אבל צריך לנסות. אני לא יודע עוד כמה פעמים אוכל לשמוע איזו ניו-אייג'יסטית בשרוול שמגלה לי שהכל אחד.

שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

—

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::

בשנת אלפיים, כשדלית שמחאי הגישה את הצעת המחקר שבסופו של דבר הפך לספר שלפנינו, ועדת הדוקטורט לא הבינה את מה בדיוק היא רוצה לחקור. האם בכלל יש "תחום" שנקרא "ניו-אייג'"? האם יש כאן "תופעה" ממשית? האם יש משהו לחקור לבד מכמה היפים מזדקנים ותצפיתני עב"מים? היתה זו תקופה רחוקה ותמימה, בה פסטיבלי השאנטי ההמוניים היו עדיין בחיתוליהם, הקבלה היתה מזוהה עם גברים מזוקנים יותר מאשר עם זמרות פופ והמילים "קריסטלים" ו"אנרגיות" היו תחומות לשיעורי כימיה ופיזיקה. אכן, אם עולם שכזה נשמע לנו מוזר הרי שללא ספק בין סיכומי העשור השונים נשכחה אחת התופעות המשמעויות של שנות האלפיים בישראל: כיבוש הקונצנזוס המקומי על ידי ההגיון הרוחני המבוזר, הא-היררכי והאירציונלי של הניו-אייג'.

למזלנו המחקר של שמחאי אושר, וכסוציולוגית נועזת (עם נטיות אנתרופולוגיות) היא יצאה אל השטח כדי לערוך "מחקר משתתף" בשני מוקדים חשובים של התופעה. ראשית הצטרפה שמחאי לצוות ההקמה של אחד מהפסטיבלים הרוחניים הגדולים שמתקיימים בארץ, ואת חוויותיה משם היא מכנסת בספר תחת הכותרת הפיקטיבית "פסטיבל אהבה". בנוסף לכך היא הסתפחה למשך מספר חודשים למערכת כתב העת "גופנפש", גם הוא פסודונים של מגזין ניו-אייג' מרכזי, וזכתה להיחשף לדרכי העבודה במקום.

שני אתרי המחקר האלה הקנו לשמחאי מבט על מסגרות המיועדות לציבורים גדולים ומגוונים (הן בפסטיבל והן במגזין נמצא מגוון גדול של תכנים ניו-אייג'יים) ובנוסף לכך גישה ישירה אל מי שמעורב ביצירתן של אותן מסגרות, ובכך אל ההכרעות המרכזיות העומדות על סדר יומו. הקבוצות המארגנות את הפסטיבל ומפעילות את כתב העת משמשות לשמחאי כמוקדים של אוונגרד בתוך תופעת הניו-אייג', ויחד עם זאת, וזה מה שמעניין במיוחד בקבוצות הללו, אלו קבוצות אליטה שאינן מעוניינות להיות אליטה, עילית שהיתה רוצה שכולם יהיו כמותה.

במצב הזה גלומה בעייתיות מיוחדת עבור אותן קבוצות. שמחאי למעשה תיעדה (כפי הנראה בצורה בלעדית) את שלבי התגבשותו של הניו-אייג' בישראל והמעבר ההדרגתי שלו אל הקונצנזוס, ובמחקר עצמו היא מדגישה את הדילמות שנובעות בין הנחקרים בדיוק כתוצאה מהתהליך הזה, כאשר הם נקרעים בין רצונם להפיץ את מעיינותיהם החוצה לבין רצונם לשמור על רוחניות "טהורה" ו"אותנטית" עד כמה שניתן. שתי התשוקות הללו מושכות כמובן לכיוונים מנוגדים: הפצת "התורה" לקהלים רחבים תתאפשר רק על ידי רידודה, או מכירתה לצד שעשועים שונים. מאידך שמירת טהרתה תחבל בתהליך התקבלותה בציבור, שלא שותף לפתיחות הרוחנית של מפיציה.

כאן אנחנו למעשה עומדים מול אחת הסתירות הפנימיות של הניו-אייג', שכן שמירת הידע הרוחני כאיזוטרי מונגדת במהותה לרוחו הדמוקרטית והא-היררכית של התופעה, ועומדת בסתירה ישירה לחזון שממנו היא מקבלת את שמה, קרי "עידן חדש" בו העולם כולו מאושר ומואר. הן אנשי "אהבה" והן מערכת "גופנפש" רואים בעבודתם שליחות שתכליתה הפצת השקפת העולם שלהם והנחלתה בלבבות ההמונים, ועל כן הם מוכנים לפשרות באשר למידת הדיוק שבמסר.

אך דרכי הגמשת העקרונות שונים בין הקבוצות. על פי שמחאי אנשי הפסטיבל מבחינים בינם לבין אורחיהם על פי יחסם לזרם המרכזי של התרבות הישראלית: המארגנים הם "פריקים", מתבדלים ומתנזרים מהמרכז, ואילו אורחיהם חברים בו. אנשי המגזין לעומת זאת רואים עצמם כחלק אינטגרלי מהמיינסטרים הישראלי, ומה שמבדיל אותם מקוראיהם הוא לדעתם מידת המחויבות שלהם לתרבות הרוחנית המטופחת מעל דפי כתב-העת.

בשל כך כדי להפיץ את השקפתם מנסים אנשי הפסטיבל להפוך אותה לפחות מוזרה, ואילו אנשי המגזין מנסים להפוך אותה לפחות עמוקה. ממחקרה של שמחאי ניכר שהתסכול בקרב מערכת "גופנפש" הוא רב, וניתן להבין שחלקם אף כועסים על הקוראים משום שאלו מחייבים אותם "לזייף". לאנשי "אהבה" סבלנות רבה יותר לאחרותם של האחרים, שכן הם ממילא מצפים מהם להיות אחרים.

אך לא רק ההבדל בין הנסיון לנרמל את המסר לבין הניסיון לרדד את המסר מביא לשוני בהתייחסות אל הקהל: אנשי "אהבה" נפגשים פנים אל פנים עם לקוחותיהם, והמפגש הזה עצמו נחשב עבורם כתרגול רוחני. עבורם הפשרות שהם מבצעים תוך כדי עבודתם נתפסות כקורבן ראוי, והמצוקה הזמנית ממותקת על ידי התגשמותו הזמנית של חזונם: קהל רב וגדול המשתתף במסגרת האלטרנטיבית שהם מקיימים. לאנשי "גופנפש" אין מפגש ישיר עם קוראיהם, ומשום כך קשה להם יותר לראות את פשרותיהם כמעשה של נתינה. יחד עם זאת הם דבקים במשימתם וחדורים תחושת שליחות.

קל מאוד ללעוג לרוחניות הניו-אייג', אולי בעיקר כי פעמים רבות יש בהחלט על מה ללעוג. אולם תהיה זו טעות לראות דימויים טלוויזיונים מגוחכים (מאורן זריף ועד אותו יוסף מ"האח הגדול") כמייצגים נאמנים של התופעה. שני סטריאוטיפים נפוצים על הניו-אייג' מזימה שמחאי במחקרה: ראשית, בניגוד לשמועות על האינדבידואליזם המוקצן של הרוחְניקים, היא מראה עד כמה הקהילתיות חשובה הן לאנשי "אהבה" והן למערכת "גופנפש". שתי הקבוצות פועלות במוצהר כדי להביא לשינוי חברתי, ולשתיהן חשובה גם הקבוצה הקטנה שלהם, על האינטימיות והתמיכה ההדדית ששוררות בה.

שנית, עצם ההתלבטות וההתחבטות בשתי הקבוצות באשר לדרכים השונות של הפצת השקפת עולמם, הרצון לשמור על גרעין מוצק של רוחניות "אותנטית" לדעתם, מראה עד כמה לוקחים חברי הקבוצות את דרכם הרוחנית ברצינות, וממילא עד כמה עבודתם לא נעשית אך ורק למען הרווח הכספי. השטחיות המזוהה כל כך עם הניו-אייג' היא מהם והלאה.

הספר הוא כאמור מחקר אתנוגרפי המתמקד ב"מפיצים" של העידן החדש ולא ב"צרכנים" שלו, שמהווים כיום חלקים לא מבוטלים של החברה הישראלית. בתחילת החיבור מביאה שמחאי כמה הסברים לתפוצתה הרחבה של תרבות הניו-אייג', וביניהם מונה את התרסקות סמכותן של הדתות הממוסדות ואת קריסתם של המטא-נרטיבים בחברה הפוסט-מודרנית, תהליכים שדוחפים כל אחד מכיוונו את הציבור לחיפוש מחודש אחר משמעות, וזאת במסגרות אלטרנטיביות.

שאלת תפוצתו הרחבה של הניו-אייג' היא שאלה שראויה למחקר שלם בפני עצמה, וממילא ספרה של שמחאי לא עוסק בה ישירות, אולם ראוי היה אולי להקדיש לה מעט יותר מקום. אין ספק שהניו-אייג' כיום הוא תופעה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה, וממחקרים שונים שנעשו בעניין ניתן אף ללמוד שהיא רק בתחילתה כתופעה תרבותית רחבה. ניתן למעשה לומר שהניו-אייג' הוא הפן הדתי של תהליך חברתי רחב היקף העובר על החברה המערבית, שבמסגרתו מרכז הכובד ומוקד הסמכות של החיים עוברים מבחוץ פנימה: אם בעבר הגדרנו עצמנו על פי מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), כיום נגדיר עצמנו על פי החוויה הפנימית שלנו (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בחינוך, באמנות, בפוליטיקה, במקומות העבודה – כמעט בכל תחום בחיים פחות חשובות לנו אמות מידה אובייקטיביות, ויותר משנה לנו אם "זה מרגיש לי נכון". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי של התהליך הזה.

המחקר של שמחאי מהווה למעשה את ספר העיון הראשון שמתפרסם על תרבות הניו-אייג' בישראל. ספרה החשוב תומן בחובו תובנות נוספות הנוגעות לתת-התרבות המגוונת הזו, אותה היא מנתחת בדיוק ובצורה מאירת עיניים. מכיוון שלא נראה שדהרתו של הניו-אייג' אל לב הקונצנזוס הולכת להיפסק, אין אלא לקדם את הספר בברכה, ולשאת עיניים למחקרים נוספים בנושא. ניתן להניח שזוהי רק תחילתו של עידן חדש באקדמיה.

[פורסם בשינויים קלים אתמול במוסף "ספרים" של "הארץ". והנה ראיון קצר עם דלית שמחאי על ספרה]

"חוויתי במדיטציה עונג שהוא כמו מאה אורגזמות בבת אחת. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. מדדו את גלי המוח שלי באותו זמן וגילו שהם דומים לאלו של חולה אפילפסיה." – לאמה אולה נידהל

כן, זה די ברור: לאמה אולה נידהל הוא הלאמה הכי מגניב שתפגשו. למעשה הוא כל כך מגניב עד שהוא נוטה להיות מאגניב, וזה קצת מעיק. יושב לפניך אדם בן 66, חסון, חתיך, שרירי, אופנוע, בנג'י, צניחה-חופשית, לבוש ג'ינס וטי-שירט (לא, לא קר לו), יורה את מילותיו על קהל, מרסס אותו בתורת הבודהה. למי ששומע אותו אין שום ספק שאין לו שום ספק שהוא צודק, שהוא יודע מה טוב בשבילו ומה טוב בשביל העולם ובעיקר מה טוב בשבילנו: נידאל הוא דרשן נוצרי עם טקסט בודהיסטי, ומראהו והמבטא הדני שבפיו הופכים אותו למעין שווארצנגר של הדהרמה – הוא כל כך מלא חמלה עד שהוא חייב לדחוף אותה בכוח אל תוך אוזנינו. The Compassionizer.

אבל הוא שופע כריזמה, וההרצאה שלו (מוצ"ש שעבר במוזיאון טיקוטין בחיפה) היא קונצרט. נידאל קופץ אסוציאטיבית מנושא לנושא, מצטט סוטרה, מחקר מדעי, כותרת עיתון, חוזר לאמרותיו של הבודהה, ולא שוכח תוך כדי גם ללכלך קצת על האיסלאם. כן, בזה הוא מפורסם: הוא חושב שהדת המוסלמית היא סכנה גדולה לעולם והוא לא מסתיר את זה. אולי הוא אפילו עושה מאמץ לא להסתיר את זה: זה תמיד נכנס איכשהו, גם כשהוא מדבר על נושאים אחרים. הנה:

בטיבט היו כל כך הרבה בעיות. הפוליטיקה כמו שדה מוקשים. החברה שם היתה ימי ביניימית, כמו האיסלאם היום. מערכת החינוך היתה אליטיסטית, השיטה הפוליטית היתה פיאודלית. אנחנו לא רוצים את כל זה. אנחנו כן רוצים את אותם אנשים שישבו שנים בהרים ושמרו את המורשת הבודהיסטית שהיתה בהודו לפני שהאיסלאם החריב אותה.

נידאל נגוע בשטחיות דמגוגית, בעיקר בכל הנוגע לדתות המערביות ולמדע. מאידך מרענן לשמוע בודהיסט שלא מרגיש מחוייב להכנס לקלישאת "המואר" שמדבר בלחש ושכל תנועותיו מודעות עד כדי שיתוק. על רדידותו בנושאים אחרים הוא מפצה בבהירות וברהיטות שבהן הוא מעביר את מהותה של תורת הבודהה:

מכיוון שאנחנו חיים בעולם בו אנחנו לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים או נמנעים מכל מה שאנחנו לא רוצים, אנחנו שואלים את עצמנו למה. הדתות המונותאיסטיות מציגות תמונה דואליסטית בה האל הטוב ניצב מול השטן. זה טוב לדרמה. זה יוצר אומנות נפלאה. קיטוב משמעותי בתרבות, מתח. אבל זה די מזיק לפילוסופיה ולמחשבה בהירה. כי משהו רע לגמרי לא יכול להתקיים. הוא היה הורס את עצמו, כי מה שאנחנו מוציאים מאיתנו אנחנו מקבלים חזרה.

אז למה אנשים סובלים? לא בגלל השטן. בגלל טיפשות. בוּרוּת. ואיזה סוג של בורות? בנוגע לטבע המיינד. זה הגורם לכל הסבל בעולם. חוסר היכולת של המיינד להבין שהסובייקט, האובייקט והפעולה הם צדדים שונים של אותו דבר.

מהי הבעיה? הבעיה היא שמה שמתבונן דרך העניים שלנו חושב "אני", ומה שאנחנו רואים הופך ל"אתה" או "העולם". זו אשלייה והיא סיבת הצרות שלנו. זה נכון וברור שהגוף, הרגשות וכמות הכסף שלנו שונים. על זה אין ויכוח. אבל כל אלה גם משתנים כל הזמן. אפילו הגוף שלנו הוא אוסף של מולקולות שמשתנה כל רגע. וכמובן שהמחשבות והרגשות שלנו משתנות כל שנייה. בוודאי אצל מי שלא עושה מדיטציה, שאצלו זה ממש דיסנילנד.

הדבר היחיד שמתמיד הוא החלל שמאפשר את כל הדברים, והמודעות שמכירה בהם. זה זהה אצל כולנו. הראי זהה, התמונות שבו והאבק עליו שונים. עומק האוקיינוס זהה, הגלים שונים.

המחשבה "אני" היא אשלייה ואיננה מבוססת בשום דבר קונקרטי. כל אחד מאיתנו הוא הכרה עירומה, פתוחה יותר או פחות. ההבנה שזה נכון היא שחרור. האשלייה שיש "אני" מביאה כעס, קנאה, חמדנות וגאווה.

את הדברים שלו מטיח נידאל בקהל כמו מכונת יריה. הוא מרביץ בקהל דהרמה ללא רחם, מצטט את הבודהה במהירות האור וניכר שהמתרגם לעברית נדרש למאמץ רב כדי לעמוד בקצב שלו. אחרי נגיעה בבודהיזם הוא ממשיך בתיאור סכמאטי של דתות העולם. הנה מדעי הדתות על פי לאמה אולה נידאל:

כולנו מכירים את הדתות המונותאיסטיות שהכריחו אנשים להתגייס לשורותיהן. ואנחנו גם רואים מה קורה איתן היום: היהודים עם פרסי הנובל, הנוצרים עם פעולות הצדקה החברתית, והמוסלמים… עם מה שהם עושים. הדתות המזרחיות לא חושבות שכולם צריכים לחשוב כמוהן. הן חושבות שאם אנשים אוכלים דברים שונים ולובשים דברים שונים אז הגיוני שהם גם יחשבו דברים שונים על העולם ועל החיים. הבודהיזם חושב שלשכנע אדם להאמין במה שלא מתאים לו הוא טיפשות.

בכלל, הבודהיזם לא רוצה שתאמינו בדבר. המטרה שלו היא לא שתעבדו את האלוהים אלא שתשפרו את עצמכם ותעשו את עצמכם מושלמים. בדתות המערביות יש אנשים שמאמינים באלוהים, והם אף פעם לא הופכים לאל שהם עובדים. בדתות המזרח אנשים מתנסים בדרך הרוחנית ובסופו של דבר כן הופכים לאידיאל שלהם. כולנו זהים לבודהה, רק שלא מדטנו מספיק. ההינדואיזם הוא אולי 60% דת של התנסות, הטאואיזם יותר, והבודהיזם הוא 100% דת של התנסות.

זה פשוט לא נכון, ויעידו מאות מיליוני מדליקי-קטורת ועובדי-צלמים בודהיסטים, אבל מבחינה עקרונית יש בדבריו אמת. מכאן צולל הלאמה לעומקי האזוטריקה של הבודהיזם הטיבטי:

היוגים ההינדים, שרוצים לפתח כוח רצון, עובדים על הצ'אקרות והנקודה העליונה שלהם היא ארבע אצבעות מאחורי קו השיער. הבודהיסטים מעוניינים לחוות את התודעה כאור בהיר בן אל-מוות, והמדיטציה שלנו היא על הנקודה העליונה בקודקוד, שמונה אצבעות אחרי קו השיער, ומשם במורד הגוף עד 4 אצבעות מתחת לטבור, דרך חמשת מרכזי האנרגיה של הגוף, שמהם יוצאים שבעים ושתיים אלף רצועות אנרגיה.

נידאל מספר שעל ידי מנטרות אפשר לשנות ולנתב את אותן אנרגיות. הוא טוען למשל, שאם תאמרו "פֵּיי" פעם אחת תגרשו מחשבות מיותרות, ואם תאמרו את ההברה הזאת כמה פעמים רצוף תיפטרו מנוירוזות. מכאן הוא עובר לקוסמולוגיה הטיבטית:

העולם כולו הוא חלום קולקטיבי: התשוקה יוצרת את כל מה שחם, הכעס את כל מה שרטוב, הקנאה את כל מה שזז.

טוב, אני מתאר לעצמי שיש אנשים שמאמינים בזה. הבעיה היא שהלאמה הנכבד מתעקש שדבריו הוכחו מדעית. הוא אומר למשל:

על פי הבודהיזם מושב ההכרה הוא בלב, וזה הוכח מדעית היום מפני שתועדו מקרים רבים של אנשים שהושתל להם לב והם שינו בעקבות זאת את אישיותם.

באמת? מישהו שמע על זה? אבל נידאל ממשיך בשיעור המדע, ועובר להרצות בלהט על פיזיקה מודרנית. בלבי לחשתי, don't go there man!, ואכן באשר יגורתי בא: הלאמה אולי מבין הרבה באוזוטריקה טיבטית, אבל כמה עובדות בסיסיות בפיזיקה עוד יש לו ללמוד. לתשומת לבו: זה לא נכון שהמדע הראה שהאטומים מורכבים מריק, והקביעה שרק עכשיו אנחנו קולטים את האור של המפץ הגדול שגויה בכל כך הרבה רמות שאין לי שום כוח (או מקום) להיכנס לזה. לא נורא, נחזור לדבורים על בודהיזם ודתות אחרות:

הבודהיזם מתחיל עם אחריות עצומה. אם אנחנו חושבים שמישהו אחר אחראי לסבל שלנו (הממשלה, האלוהים, אבא ואמא), אז יש הרבה דתות שאנחנו יכולים להאמין בהן. אבל בבודהיזם אנחנו מובילים את חיינו בעצמנו למען כולם. כי אנחנו יצרנו את המצב שבו אנחנו נמצאים ואנחנו נצא ממנו בעצמנו.

משה נתן עשר דיברות שכולם היו חייבים לקיים, אבל הבודהה, שמתייחס אל התלמידים שלו כמו אל מבוגרים, נתן עשר עצות. העצות הללו קשורות למעשי הגוף, הדיבור והתודעה. עם הגוף שלנו מציע הבודהה שנגן על אחרים ולא נהרוג אותם, שניתן להם את מה שהם צריכים ולא נגנוב מהם. נקודה נוספת בה מדריך אותנו הבודהה היא שימוש מודע בגוף כדי לגרום לבני זוגנו לאושר. נכון שבבודהיזם יש נזירים, אבל השלב הגבוה ביותר כולל יחסי מין שבהם הנקבה היא חלל ריק והזכר הוא עונג עילאי, וזה שיאו של הבודהיזם!

הייתי מציע שיספר את זה להוד נזירותו הדלאי לאמה. אבל לאמה אולה נידאל לא ממש מתרגש ממעמדו של הדלאי לאמה. הוא חולק עליו במחלוקת הקרמפה הידועה, ויש לי הרגשה שהוא לא יהסס לומר שהאסכולה שלו, הקגיו, עמוקה מזו של ראש הבודהיזם הטיבטי, הגלוג.

אבל שלא יהיה ספק: לאמה אולה הוא אדם מרשים. הוא דיבר נון-סטופ במשך שלוש שעות, הסביר בבהירות לא שכיחה את עקרונות היסוד של הבודהיזם, הרצה ברצף ובמהירות, וזאת תוך כדי שהוא כל הזמן מחייך וקורץ למכרים בקהל. בקיצור, הבנאדם היי בנטורל. אני, בכל אופן, יצאתי מהאולם טעון בעזוז.

מילה אחרונה על האירוע: הערב כולו אורגן בצורה מעוררת הערכה, החל מן האולם המפואר ועד למיקרופוני ה"מדונה" שהוצמדו ללאמה ולמתרגמו. האולם היה מלא מפה לפה, וחלק גדול מהקהל היה עולים ישנים ממדינות ברה"מ לשעבר. גם בעמותה שארגנה את ביקורו של נידאל בארץ, דרך היהלום, מספרים מרשימים של דוברי רוסית, ונראה לי שמישהו חייב לבדוק פעם את תפקידם המכריע של העולים הללו, שבאים מתרבות שהעיסוק בנסתר היה תמיד מקובל בה, על סצנת הניו-אייג' המקומית – לבד מהבודהיזם הטיבטי, הם מהווים גם חלק לא מבוטל בדור החדש של תנועת הרה קרישנה, ואין צורך לומר ש"בני ברוך" לא היתה קמה ללא תרומתם. מעולה לעולה רוחנו עולה?

[עלה באנרג'י. הנה דוגמית מכבוד הלאמה: סרטון בו אולה נידאל מסביר על מדיטציה]

רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל, עורך: עידו תבורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 183 עמודים

תנועת "העידן החדש" נחקרת במערב מאז שנות השבעים, אולם בישראל רק לאחרונה הפנתה האקדמיה את מבטה הבוחן והחלה לבדוק על מה בדיוק כל המהומה. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא, שכן כיום, כאשר עשרות אלפים מבקרים כל שנה בפסטיבלי שאנטי, הרפואה האלטרנטיבית מתפשטת במהירות של מחלה ויראלית ואפילו תורת הקבלה משנה את דרכיה הקדומות כדי להתאים את עצמה לקהל העכשווי, לא ניתן יותר להצדיק התעלמות ממה שמזמן אינו מוגבל לשוליים של הקונצנזוס.

הספר "רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל" מהווה מקבץ קטן וראשוני של מאמרים על התנועה הססגונית הזו. במבוא שכתב מסביר עידו תבורי, עורך הספר, מדוע רק עכשיו יוצא כרך המוקדש למחקר אקדמי של התנועה: אחרי שהוא עומד על הגידול העצום במימדי התופעה מאז תחילת שנות התשעים, הוא כותב שכיום "העידן החדש אינו נתפס עוד כתת-תרבות שיש להסביר במונחים של סטייה, אלא כמערכת של משמעויות שיש לבחון אותה בפני עצמה" (עמ' 12).

תבורי מסביר שגם אם התנועה נראית זרה מבחינת הטקסים והאמונות, היא מוכרת מאוד מבחינת האוכלוסייה המשויכת אליה: מתברר שאנשי העידן החדש בארץ מגיעים ברובם מהמעמד הבינוני ומעלה, חלק גדול מהם משכילים, במרשם האוכלוסין הם יוגדרו כחילונים וכמעט מאה אחוזים מהם יהודים. מכיוון שכך ברור שאי אפשר לפתור את כל העניין כבעיית התבגרות של קבוצת תימהונים, ויש לנסות להבין איך ועל איזו במה מתקיים הריקוד המשותף של הערכים והמנהגים הזרים עם המרכז האידיאולוגי המובן מאליו.

בספר הנ"ל זוכה, אם כן, העידן החדש, אותה אסופה אמורפית והטרוגנית של תפיסות עולם ואמונות, אורחות חיים ומוצרים, משחקי כוח וכיווני רוח, לטיפול של חמשה חוקרים, שלושה דוקטורנטים ושני בעלי תואר דוקטור, שכותבים על אספקטים שונים של התופעה, מנסים לתת תשובות ראשוניות על אופייה ולהעלות שאלות למחקר עתידי.

מתוך חמשת המאמרים שבספר אנסה להציג כאן שניים שכמו מתכתבים זה עם זה: המאמרים של עידו תבורי ודלית שמחאי. תבורי כותב על מפגשי קהילת ה"ריינבו" (Rainbow) בישראל, כינוסים המוניים בהן הקהילה, שמורכבת ברובה מאנשים שהעידן החדש הוא בשבילם השקפת עולם כוללת ומחייבת, מתכנסת יחד לחיים משותפים בטבע. הוא מנסה להבין כיצד מגדירה עצמה הקהילה מול העולם המודרני ועד כמה היא אכן יכולה, כפי שהיא מייחלת, להשתחרר מדפוסי הפעולה שמאפיינים את החברה המודרנית.

שמחאי כותבת על הקצה השני של קשת כינוסי העידן החדש: הפסטיבלים ההמוניים שמתקיימים זה כשבע שנים בחגים, המציעים שלל סדנאות לימוד וטיפולים אלטרנטיבים והמושכים אליהם קהל רב, שלאו דווקא מחזיק בשאיפות רוחניות כלשהן. היא מנסה לאבחן את אופי היחסים בין המארגנים של הפסטיבלים, אנשים שרואים חשיבות רבה בתורות שהם מלמדים, לבין ההמונים, ואת הדרכים בהם מתוּוכות אותן תורות לקהל הרחב.

שני המאמרים, אם כן, בודקים מקרוב את קו הגבול שבין הקהילה הפנימית, "בעלת הסוד", לבין העולם החיצוני, אליו הסוד עוד תרם התגלה, או, חלילה, שמתכחש לו. תבורי ראשית מראה את דפוסי הבידול של קהילת הרינבו: את הטקסים המיוחדים שמעודדים את הלכידות הפנימית, ואת הדרכים בהן מודגש ההבדל בין הקבוצה לבין העולם החיצוני. חברי הרינבואו מגדירים את עצמם במובהק כאנטיתזה לאותו עולם, הזוכה אצלם לשם הפיורטיבי "בּבִּילון". הם לא כל מה שהוא כן: כשם שהוא רודף בצע כסף, מתפלש בחומריות ושטחיות, מלא בשקרים וחיכוכים, הרי הם מבינים את ההבל שבצבירת הון, מסתפקים במועט, חוקרים עצמם לעומק וחיים חיי אהבה ואחווה.

הגבולות בין העולמות, אם כן, אמורים להיות חדים וברורים, ותבורי מראה שזה, באופן בלתי נמנע כמובן, אינו המצב. הוא עומד בעיקר על האופי שובר-ההיררכיות של ההתנהלות בקהילת הרינבו, דפוס התנהגות שהוא מקשר לתרבות הצרכנית המודרנית. היחיד בקהילה חופשי לבחור לעצמו את אמונתו ואף את מקומו היחסי בתוך הקהילה, והשוויון הערכי בין הזרמים הרוחניים השונים נשמר בקפידה: כאשר כמה חברי קהילה שנמצאים בתהליכי חזרה בתשובה רוצים לקיים טקסים יהודיים במדורה המרכזית מתעוררים ויכוחים קשים וטענות כנגד ה"השתלטות" של דת אחת על כל האחרות.

תבורי טוען שבעוד שהעידן החדש על פי רוב חושף אנשים רבים ליהדות (שלפנים היתה בעיניהם בחזקת מוקצה מחמת המיאוס), הרי שהתפיסה שמתגבשת אצלם של הדת, אלא אם כן הם חוזרים בתשובה, היא אך ורק של דרך נוספת אל אותה האמת אליה מובילות הדתות כולן. לשם דוגמא הוא מביא ציטוט של אחד ממרואייניו שטוען שהוא "מכבד את האנרגיה הזאתי [של היהדות] שקיימת כאן [בארץ], את ה' ואת השכינה" (עמ' 109) – היהדות, אם כן, היא "אנרגיה" שקיימת במקום ספציפי: יש לכבד אותה, אבל לא מדובר בחברת החשמל: אין לה מונופול, ובהחלט קיימים מקורות אנרגיה חילופיים.

בעקבות זת ניגש תבורי לאפיין את מה שניתן לכנות התיאולוגיה של העידן החדש, והוא עומד על ההיגיון האקלקטי שלה מצד אחד, והסינקרטי מהצד השני: ישנה יצירה של שוויון בין הזרמים הרוחניים, פירוק מוחלט של היררכיה (לבד מכזו הבאה מתוך טעם אישי), וכמו כן ראיית אותם זרמים כנובעים מתוך, ולקראת, אחדות עמוקה, "אמת אחת שפנים רבות לה" (עמ' 115). הוא מקשר דפוסים אלו להגיון הצרכני שבא לידי ביטוי בקניון או בסופרמרקט, בהם הצרכן "מרפרף בין מדף למדף מבלי להתחייב לשום חלק מהשפע המוצג לפניו" (עמ' 114), ואף תופס פעילות זאת כצו מוסרי, כ"זכות" שיש לו כאינדבידואל אוטונומי – הפרט ו"רצונו החופשי" הוא אולי הדבר היחיד שבאמת קדוש לאיש העידן החדש. השקפות אלו, זה ברור, נלקחות הישר מתפיסת העולם של העולם המודרני והפוסט-מודרני, ונראה ש"בבילון" חדרה ללבו של הרינבו וחותרת תחת שאיפותיו ותקוותיו.

כתמונת תשליל למאמרו של תבורי, מאמרה של דלית שמחאי מבקש לבדוק מה מתרחש כאשר הרינבו מנסה בכל כוחו לחדור ללבה של בבילון. היא ערכה תצפיות בכמה מהפסטיבלים ההמוניים שמושכים אליהם קהל רב ומגוון, ומנסה לאפיין את דרכי הפעולה של מארגניהם, אשר מטרתם המוצהרת היא החדרת תפיסותיהם הרוחניות לתוך הקונצנזוס הישראלי. במאמרה בחרה שמחאי לאחד את ממצאיה ממגוון אירועים תחת קורת גג של פסטיבל אחד, פיקטיבי, אותו היא בחרה לכנות "פסטיבל אהבה" – ונדמה שהשם הזה מצליח לתפוס הן את המסר המרכזי והמיידי של ההפקות הללו, והן את הצורה הקלישאית שלתוכה הוא על פי רוב מתגלם.

וזו בדיוק הבעיה, טוענת שמחאי, שעומדת בפני צוות הפסטיבל: הבחירה בין מסר הקרוב לשיח ההגמוני ובכך אינו מעורר מחלוקת ופופולרי, אך גם רדוד ונדוש, לבין ההזדמנות להציג שיח אלטרנטיבי שקרוב הרבה יותר להשקפת עולמם של המארגנים, אבל שייתכן ולא יתקבל בברכה, או בכלל. היא מדגישה שהמניע העיקרי של המארגנים אינו כלכלי, אלא יצירת שינוי בחברה הישראלית, כלומר החדרה של ערכים והשקפות העולם שלהם אל תוך הקונצנזוס. כך, טוענת שמחאי, מארגני הפסטיבלים "זוקפים לזכותם את השינוי במפת המוסיקה בישראל, השפעה בהחדרת ערכים ופרקטיקות אקולוגיות, ועוד כהנה וכהנה" (עמ' 160).

מכאן ברור שבניגוד להתכנסות הרינבו, הפסטיבלים הרוחניים מכוונים החוצה ופונים לקהל הרחב, ואף מבקשים ליצור אירוע גדול כמה שיותר. אולם כאן שוב עולה אותה דילמה בדבר מידת דילולו של המסר, אותה הכרעה בין ההצמדות האדוקה להשקפת עולמם, לבין הרצון לפנות ולהשפיע על כמה שיותר אנשים שאותה השקפה זרה להם לחלוטין.

שמחאי עוקבת אחרי דרכי קבלת ההחלטות בין מארגני "פסטיבל אהבה", ומתארת את הקושי שלהם לבצע את מה שהם רואים כמסחור הערכים המקודשים שלהם. אחת ההשלכות של מגמת המסחור היא תחושת ניכור שחשים המארגנים כלפי הפסטיבל שלהם עצמו. "המפגש הבין-תרבותי שהם יוצרים מניע אותם לא רק לוותר על מרכיבים שונים בתרבותם כדי להראותה באור רך יותר ומזמין יותר, אלא גם לחשוף את ייחודם התרבותי ברבים, לשווקו באופן מפתה, ולהפוך אותו למוצג לנוכח 'המבט התיירותי' של אורחי הפסטיבל" (עמ' 177).

ההתערטלות הפומבית הזאת נתפסת כמובן כהשפלה, אך יש בה גם מימד עמוק יותר: שמחאי מצביעה על כך שמארגני הפסטיבל בעצם מוכרחים להשתנות כדי לקדם את מטרתם: הם לומדים "לשחק את המשחק" הקפיטליסטי-פופוליסטי, ולמעשה מאמצים את ערכי התרבות ההגמונית. "נראה שהרצון ליצור שינוי חברתי, שלמענו מזמינים אנשי "אהבה" אנשים כה רבים להתארח במחיצתם, מוביל לכך שדווקא הם אלה שמשתנים, ומאבדים את דרכם וקולם הייחודי" (עמ' 178).

גם אם בקנה מידה עולמי המאמרים שבספר אינם מביאים עמם חידושים בשדה המחקר של העידן החדש, הרי שעצם ההתייחסות שלהם לתנועה במופעים הישראלים שלה היא חידוש חשוב. באופן כללי נראה שהמאמרים נכתבו על ידי אנשים שבלבם סימפאתיה לתנועת העידן החדש – אין זה בהכרח רע: חוקרי יהדות רבים הם שומרי מצוות ואיש אינו מערער על מחקריהם. יחד עם זאת, לעניות דעתי האהדה לזרמים שונים בתוך העידן החדש מורגשת לפעמים יתר על המידה. ככלל, לא כל המאמרים בספר הם באותה רמה, ואולי חבל שלא הוקפד יותר על האיכות האקדמית והמחקרית של הכתיבה, אך כסנונית ראשונה של מחקר על העידן החדש בישראל יש כאן הבטחה לבאות, ובנושא זה טבעי לשמור על אופטימיות קוסמית.

[המאמר התפרסם היום במוסף "ספרים". לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]