בנימין נתניהו

הבחירה המצפונית באתנוצנטריזם

קביעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לנצח נחיה על חרבנו תיזכר כנקודה חשובה בהתעצמותה של הלאומיוּת האתנית היהודית בישראל. זה כשני עשורים עולה וגובר גל של אתנוצנטריזם יהודי, התופס, כנרטיב קולקטיבי, את מקומו של סיפֵּר־-העל שהעניקה הציונות המדינית החילונית לאזרחי מדינת ישראל היהודים בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

הציונות המדינית הקלאסית, כאתוס מכונן ומארגן, ביקשה להחליף את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש": ציוני, לאומי, חילוני, סוציאליסטי ודמוקרטי. בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים, החלה הציונות, בשנות ה-70, לאבד מכוחה וחדלה למעשה להתקיים ככוח אידיאולוגי מרכזי. במקומה עלו כוחות חברתיים שונים ומגוונים, וביניהם תופס האתנוצנטריזם היהודי — דהיינו, תפישת הישראליות כעמיות יהודית המעוגנת בנרטיב מיתי־מסורתי, והפגנת "יהדות" זו באמצעות פטריוטיזם לאומני נלהב — מקום בולט.

כוחו של האתנוצנטריזם אינו רק בפשטותו. כמובן, כדי להשתייך לאתנוס היהודי אין צורך ביותר מאשר לצאת מהרחם הנכון. אין צורך לא בלימוד, לא באימוץ עקרונות אתיים ולא בקיום מצוות. ואולם, הקלות הזאת אין בה די כדי להקנות לתבנית הזהות האתנית את התנופה שיש לה. זו נובעת מהעובדה, שהמעבר לאתנוצנטריזם יהודי מאפשר לפרט להתמודד טוב יותר, קיומית ומצפונית, עם התנאים הנוכחיים במדינת ישראל.

לציונות המדינית היה ממד אתני, כמובן, אבל היה בה גם חזון מובהק שביסודו השאיפה להקים חברת מופת, שתעמוד בסטנדרטים בסיסיים של ליברליזם ודמוקרטיה, שוויון וחירות. גם כשהתקשתה לעמוד בהם נותרה היומרה על כנה, ויומרה היא דבר חשוב, משום שהיא ניצבת כמגדלור המחייב את המחזיקים בה ליישר את מעשיהם לפיה, וזאת כדי למנוע מצב של ניכור עצמי, חוסר יושרה וצביעות.

לחלופין, יכולים המחזיקים ביומרה לוותר עליה באמצעות אימוצו של אתוס אחר, למשל, הלאומיות האתנית היהודית. בעוד שעל פי הציונות המדינית, כפי שהתגבשה על ידי מקימי המדינה, הישות הפוליטית הישראלית תורכב באופן אידיאלי מאזרחים שווי זכויות, על פי הלאומיות האתנית, יחידת הבניין הבסיסית של המדינה היא לא האזרח, אלא היהודי.

הלאומיות האתנית לא נשענת על אתוס אזרחי־רפובליקאי, אלא על מקורות מיתיים וראשוניים־לכאורה של זהות אתנית. הישראלי אינו סובייקט משפטי שמקבל את זכויותיו מכוח המשטר הדמוקרטי, המעוגן במסגרת הערכית של הליברליזם וההומניזם האוניוורסלי. למעשה, דיבורים שכאלה על זכויות ודין בינלאומי נתפשים כמוסכמה טכנית, הסדר ביורוקרטי זר, שטחי וארעי שמחוויר אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי.

כפי שראש ממשלת ישראל איננו עוד בא כוחם של אזרחי המדינה, אלא נציגו של עם ישראל לדורותיו, הישראלי הוא כעת קודם כל יהודי, ורק לאחר מכן אזרח. למעשה, הוא אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת המיתולוגית של "עם ישראל לדורותיו", ועל בסיס זה נקבעים מעמדו וזכויותיו. מתוך כך מובן, שאזרח ישראלי שאינו יהודי אינו שווה זכויות.

במצב הנוכחי, שבו ראש הממשלה מבטיח לאזרחי ישראל עתיד של סכסוך נצחי, של דיכוי תמידי של מיליוני פלסטינים, לנסיגה אל האתנוצנטריזם הלאומי כסיפר־על יש יתרון ברור: היא שמה קץ ליומרה לכינון חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, ונותנת לגיטימציה (מיתית ומוסרית) לחיים על החרב ולאפליה.

רק אתוס שבבסיסו הסיפור של עם ישראל הנרדף והנשחט, שחוזר בחסדי שמים לארצו ומצוּוה על ידי האל ועל ידי מצפונו הלאומי לכבוש את "נחלת אבותיו" ולהחזיק בה בכל מחיר, רק תפישה שבה הסכסוך הנצחי בינינו לבין הפלסטינים הוא גם גורל וגם יעוד — יכולה לאפשר לחיים פה היום להצדיק לפני עצמם את התנהלותם ואת התנהלות המדינה, להעניק למעשיהם ולמעשי המדינה משמעות ולגיטימציה.

קריסתה של הישראליות אל יסודותיה הקמאיים, וראיית הסכסוך עם הפלסטינים דרך משקפיים מיתיים, אינן על כן דרכם של הגזענים והבורים. חשוב להבין, שבמצב הנוכחי הראייה הזאת תהפוך להיות בחירתם של אנשים חכמים ובעלי מצפון. באמצעותה יוכלו להצדיק את חייהם במצב של מלחמה תמידית ומעשי עוול ללא תאריך תפוגה.

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.

פוסט-בחירות: המפתח להבנת נסיקתו של נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות

אגיע ישר לעניין: המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית. אישית אני מתבייש שלא ראיתי את זה בא, וגם אני טעיתי כשחשבתי שסלידתו ומיאוסו של חלק עצום מהציבור (גם בימין) מנתניהו יתנו סיכוי ממשי להחליף את השלטון. טעיתי כי לא הבנתי עד כמה עמוק חודרת הפוליטיקה של הזהויות בזמן הזה בישראל.

ניקח לשם התחלה את הדוגמא המובנת מאליה: הוגים, יוצרים ופעילים מזרחים שמצביעים ש"ס עושים זאת כמובן רק מתוך תודעה של זהות. הסיסמה "מזרחי מצביע למזרחי" אומרת הכל. גם אם יש כאן רצון לקדם השקפת עולם סוציאליסטית, היא משנית לעיקר, והעיקר הוא העצמה שבטית. כך קיבלנו חילונים, אנשי בוהמה ופעילות פמיניסטיות שמצביעים/ות למפלגה דתית, עממית ופטריארכאלית במובהק. בהכללה, לא הערכים של המפלגה עמדו לנגד עיניהם, אלא הבטחתה לייצג/לשמר/לרומם זהות מסויימת.

גם הבית היהודי, שהתיימרה לייצג כל-ישראליות חדשה, העמידה את הקמפיין שלה על מימד הזהות. סיסמת ה"לא מתנצלים" המצויינת שבחרה לעצמה שיחקה על שני רבדים של זהות: מול הימין האתנוצנטרי בכלל, שנמאס לו מההגמוניה לכאורה של השמאל הקוסמופוליטי ("האליטות הישנות" וכו'), ומול הציבור הציוני-דתי, שנושא רגשות נחיתות בני עשרות שנים מול החילונים. בנט הבטיח לציבורים האלה עמידה גאה והעצמה של זהותם (היהודית/דתית), והצליח למשוך אליו רבים. הקמפיין שלו עלה על שרטון בפרשת אוחנה, והתחיל לשקוע כאשר לא השכילו שם לשנות את הגישה – אי אפשר להמשיך לצווח ש"לא מתנצלים" כאשר, בפשטות, כן מתנצלים. כל האוויר יצא מהבלון.

גל אתנוצנטרי

שתי הדוגמאות לעיל הן רק מקרים פרטיים של מגמה רחבה הרבה יותר, שלמרות שהיא בהחלט אינה נסתרת, את השפעתה, בעיקר בימים האחרונים של מערכת הבחירות, לא הצליחו הסוקרים והאנליסטים לזהות. זו המגמה שבמרכזה עומדת לא הזהות המזרחית ולא הזהות הציונית-דתית, אלא בפשטות הזהות היהודית. ככזו גם לא מדובר ביהדות כדת או כתרבות, אלא ביהדות כאתנוס, או כלאומיות אתנית.

נתניהו ניצח בבחירות האלה לא מפני שהוא עצמו אהוד על רוב העם, ולא מפני שהאידיאולוגיה שמפלגתו מקדמת (ללא מצע) עדיפה בעיני רוב העם, לפחות לא בכל מובן מפורט ומושכל. נתניהו ניצח משום שהוא הבטיח לבוחריו שהוא ישמור עליהם מפני כוחות המאיימים (לא רק על קיומם, אלא) על יהדותם.

הסיפור הזה ישן ואין טעם להרחיב עליו. נאמר רק שנתניהו, מתחילת דרכו, זיהה נקודת תורפה בשמאל הישראלי, והיא החיבור המורכב יותר במקרה הטוב, והחלש יותר במקרה הרע, לזהותו היהודית. לחישתו לרב כדורי ב-1999 על כך ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" היא ביטוי מילולי לתפיסה על פיה השמאל הישראלי מחובר פחות לשורשיו הדתיים, הלאומיים, וממילא גם הגיאוגרפים. לכן השמאל מוכן לוותר על מימדים מאלו, בעוד הימין מחזיק בהם בנחישות.

ולתפיסה הזאת יש במה לאחוז. השמאל באופן מהותי והיסטורי הוא ביתם של הערכים האוניברסלים, ולמרות שיש ודאי שמאל לאומי, הזדהות עם הפרטיקולרי (הלאומי, הדתי, האתני) היא לבו הפועם של הימין. עם התחזקותה של הכמיהה לזהות פרטיקולרית מתגלה נקודת התורפה האלקטורלית הזו של השמאל.

כתבתי כבר ברשימות שונות שעל ישראל עובר מאז שנות התשעים גל אתנוצנטרי מתגבר. אין כאן גילוי מרעיש אלא הישענות על מחקרים ותובנות שגדולים ממני הניחו בעבר (הנה מאמר מקיף שלי על כך שיצא עכשיו – אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב). הגל האתנוצנטרי הזה מספק את הדרישה לזהות שעולה עם התפשטותו של הקולוניאליזם התרבותי של הקפיטליזם האמריקאי (למרות שכמיהה לזהות מובחנת לא ממש צריכה סיבה כדי להתעורר).

על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב עד לא מזמן בהצלחה רבה נפתלי בנט, והוא זה שאיפשר לו להגיע בסקרים של תחילת מערכת הבחירות ל-17 מנדטים ולחלום אפילו על ראשות הממשלה. על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב גם נתניהו, אבל אצלו היא לא הספיקה כדי להתגבר על הסלידה והעייפות של חלקים גדולים מאוד מהעם ממנו.

נקודת המפנה של מערכת הבחירות

יאיר גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית 'חדשות לילה' של ערוץ 2כך היה עד לשבוע האחרון. כשהגיעו הסקרים האחרונים, החל מיום שלישי שעבר, והראו שלא רק שהליכוד מפגר אחרי המחנה הציוני, אלא שהרשימה (הערבית) המשותפת הופכת למפלגה השלישית בגודלה, החלה להתפשט בציבור ההכרה שיש סיכוי אמיתי למהפך, ושלשמאל יש סיכוי טוב לעלות לשלטון. דבריו של יאיר גרבוז, ובעיקר האפקט התודעתי של מפלגה ערבית גדולה, עוררו חרדה לשלום הזהות היהודית של "ישראל". רון גרליץ כתב בעבר שהאלימות שהיתה בקיץ כנגד ערבים-ישראלים נבעה דווקא מההצלחה הגוברת של האינטגרציה שלהם בציבוריות הישראלית. כך גם כאן: הנראות הפתאומית של הערבים הישראלים, ההכרה שהם דווקא משחקים את המשחק הדמוקרטי, והיטב, נתפסה כאיום על הזהות היהודית של המדינה (אורי וולטמן איבחן את העניין בסטטוס קצר).

נתניהו זיהה את החרדה הזאת היטב, והפך אותה למנוף עבור הקמפיין שלו. שוב ושוב הוא איים שבמצב הנוכחי הליכוד יאבד את השלטון לטובת "השמאל והערבים". דיבורים על ממשלת שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת הופצו ממטה הליכוד. דמותו של אחמד טיבי החלה להופיע בין הרצוג ללבני במודעות הליכוד. נתניהו חזר על המסר באדיקות דתית, ועבור ציבור עצום סימני העשן בשמיים אותתו סכנה לזהות היהודית של המדינה. השיא הגיע בצהרי יום הבחירות, כאשר הוא הוציא את ההודעה (בוידאו, בכתב, וגם רצה שתשודר במסיבת עיתונאים) ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

זה הספיק כדי לשנות את התמונה מקצה לקצה. תוך זמן קצר נוספו לליכוד עד עשרה מנדטים של יהודים ישראלים שחרדים לזהותה היהודית של ישראל, ששוכנעו שרק הוא ורק ליכוד גדול יהיו יכולים לשמור עליה.

בבחירות האלה נתניהו היה בבעיה קשה, ומהבחינה הזאת העיתונאים והסוקרים שהצביעו על כך לא טעו. הוא לא יצא לשוק מחנה יהודה ללא תקשורת מפני שהוא חשב שיתקבל בשאגות אהדה. הוא לא יצא לבליץ ראיונות איומים ותחנונים מפני שהוא היה בטוח בניצחונו. הוא לא אמר לאנשים בסביבתו שהוא בבעיה קשה סתם כי בא לו להלחיץ אותם. ובעיקר, הוא לא היה צריך לשבור ימינה, עד הסוף ימינה, עד הימין של כהנא, כי הניצחון היה אצלו בכיס. נתניהו השיג את הניצחון הזה רק במאה המטרים האחרונים של המרוץ, ומהבחינה הזאת הסקרים שיקפו את המציאות. הוא הצליח לשנות את המגמה במאה ושמונים מעלות כאשר השתמש באיום על הזהות היהודית של המדינה כדי למשוך מצביעים.

מסרונים ששלח הליכוד - אספה דפנה אידלסון

מסרונים ששלח הליכוד – אספה דפנה אידלסון

מה יכול השמאל לעשות

כאמור לעיל, לשמאל יש חולשה מובנית כאשר הוא ניגש לשאלות של זהות. עופר זלצברג פרסם אתמול פוסט מצויין על הסיבות לדעתו לכשלון המחנה הציוני, ובין השאר כתב כי

האסטרטגיה נכשלה גם כי המחנה הציוני לא הצליח – אפילו לא ניסה – להציג חזון להתמודדות עם סוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הוא התמקד בישראליות ובציונות ולא הקדיש די תשומת לב ליהדות. ויש מצביעים רבים בישראל של 2015 שמבחינתם זה העיקר. גם אלו שתומכים באג'נדה הכלכלית חברתית שהציב הרצוג לא יכלו לעבור אל המחנה הציוני מבלי שתהיה להם תחושה ברורה שניתן לסמוך על המחנה הציוני בחינוך ילדיהם להיות יהודיים. שניתן להפקיד בידיו את האתגר ההיסטורי של הבטחת ההמשכיות היהודית בישראל.

שורשיו המשפחתיים של הרצוג דווקא היו יכולים להוות חומר גלם טוב מאוד כדי לייצר תחושה שכזאת, אולם לא נעשה כאמור אפילו לא ניסיון בכיוון. העובדה שאין במפלגה אף חובש כיפה גם אינה מסייעת, בלשון המעטה. עד שלא תוקדש תשומת לב אמיתית, מתוך רצון אמיתי, לסוגיית הזהות היהודית, תמיד יתחיל השמאל הציוני מעמדת חולשה. עד שהשמאל לא יהיה מסוגל לספק זהות – יהודית, ישראלית – בעלת מטען רגשי מובחן, הוא לא יצליח לסחוף אליו את רוב הישראלים שמעוניינים בכך, שדורשים זהות כזאת.

כשהיתה מפא"י ידעה תנועת העבודה ההיסטורית להציג זהות יהודית מוצקה. בן גוריון עם אהבתו לתנ"ך, נשיאת ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית על נס, התפיסה הרפובליקאית-קולקטיביסטית של "העם" והמדינה – כל אלה, למרות המימדים השליליים מאוד שלהם, איפשרו לרבים כל כך להזדהות עם המפלגה. ייתכן שהתיקון המתמשך בכשלים שבעמדות האלה הביא לנסיגה חריפה מדי מהזדהות עם המימדים החיוביים שלהם.

אז מה עושים? לא מספיק להגיע אל הכותל רגע לפני הבחירות. צריך קודם כל לשנות את התפיסה. להבין שזהות יהודית זה חשוב (אגב, באמת חשוב, לא רק טקטית, וראו להלן). בנוסף, צריך לעמול על צירוף חובשי כיפה למפלגה (משהו, אגב, שיאיר לפיד הבין היטב (בצירופו של שי פירון כסגנו, בצירופה של רות קלדרון כנציגה של זהות יהודית נוספת) ומקבל את הדיבידנדים עליו עד היום). צריך לדבר על "יהדות" (וכמובן, "יהדות" יכולה להיות מאוד ליברלית ומאוד דמוקרטית, מאוד "ואהבת את הגר", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח", מאוד "אחרי רבים להטות". אבל צריך לדבר על זה). וצריך שיו"ר המפלגה יהיה דמות שהציבור רואה את הקשר שלו או שלה לנושא. כאמור, אצל הרצוג זה היה יכול להיות קל למדי, אבל לא נעשה. ולמנהיג ממוצא מזרחי יש כאן עדיפות ברורה מסיבות ברורות.

מהבחינה הזאת אנשי שמאל שסבורים שהפיתרון למצוקת המחנה הוא איחוד שורות עם אזרחי ישראל הערבים טועים. לא מבחינה ערכית, כי ודאי שדגש על אזרחותנו השווה, על שיתוף פעולה כלל-אזרחי ועל דחיית אפלייה מטעמי אתנוס הוא הגיוני וראוי מבחינה דמוקרטית וליברלית. אבל אלא אם יקרה שינוי תודעתי בעל מימדים מרקסיסטים בעם ישראל, רוב הציבור ימשיך לחשוב אתנית ולא מעמדית. צריך להבין: עבור רוב הציבור היהודי בישראל הזהות היהודית – שלו, של ילדיו ושל מדינת ישראל – היא מרכיב יסודי מרכזי וחסר-תחליף בכל תמונת עולם או שאיפה עתידית. המשך ההתכחשות לזה היא טעות.

הבעיה של מרצ

כתבתי על חברים חובשי כיפה ברשימה, אבל צריך להבין שזה לא באמת עניין של יצוג, אלא של תדמית. לכן גם הדיבורים על כך שמרצ, למשל, לא מתחברים אל שכבות רחבות מפני שאין במפלגה יצוג שלהן הוא שטות ממדרגה ראשונה. ראשית, כי מרצ היא כנראה המפלגה שיש בעשרת המקומות הראשונים שלה את הגיוון הגדול ביותר מבחינה עדתית ומגדרית. ושנית, כי הבוחרים לא מחפשים ייצוג. הם מחפשים זהות (לכן התלונות על מרצ לא יפסקו לעולם). וזה מה שמרצ לא נותנת להם, ואולי לא יכולה לתת להם.

מרצ במובן הזה בבעיה קשה. המפלגה הזאת, שלה נתתי את קולי בעצמי, חרטה על דגלה שמירה וקידום של זכויות אדם ואזרח. מדובר בהצהרה ברורה על קידום זכויות אוניברסליות. לא לאומיות, לא אתניות, לא עדתיות. דהיינו לא רק שמרצ לא מקדמת זהות מובחנת, היא מפרקת זהויות מובחנות, וזאת לטובת תפיסה של ערכים שנמצאים מעל לזהויות הללו. היא אוניברסליסטית, קוסמופוליטית, פוסט-זהות-פרטיקולריסטית. היא מציגה שיח של זכויות אזרח חוצה לאומים ותרבויות, לא שיח של לאום או מגזר המוצב אל מול זכויות של אחרים ותרבויות אחרות.

מהבחינה הזאת, דווקא ככל שמרצ יפכו יותר אוניברסליים, כלומר דווקא ככל שהם ייצגו מגוון רחב יותר(!) של זהויות ועדות בחברה הישראלית, כך הם יהפכו לפחות אטרקטיבים עבור ציבור שמחפש לא את האוניברסלי, אלא את הפרטיקולרי. כך, לו מרצ היו (חלילה) על טהרת האשכנזים, הם היו אולי בוגדים ביומרתם לשיתוף ושוויון, אבל מושכים מצביעים שהזהות האשכנזית חשובה להם. מזווית אחרת, כשמרצ היו אנטי-חרדים הם הצליחו יותר כי הם עוררו ומשכו את הזהות החילונית-אתאיסטית. כשהם נמנעים מהתקפות נמוכות על הציבור החרדי, כפי שנמנעו (בצדק) במערכת הבחירות הזאת, הם מאבדים מצביעים מהציבור שהזהות החילונית-אתאיסטית חשובה לו.

הבעיה של מרצ קשה יותר מזו של מפלגת העבודה, מפני שה-raison d'etre של המפלגה הוא זכויות אוניברסליות. זה לא שאין ציבור מספיק גדול שמעוניין בקידום זכויות כאלה. הבעיה היא שלקראת ההצבעה עצמה מתעוררים שיקולים נוספים, וחלקים גדולים מאותו ציבור בדרך כלל יעדיפו לתת את קולם למפלגה שמדגישה גם זהות פרטיקולריסטית. זה פשוט חשוב להם לא פחות, ואולי יותר. יש כאן גם מימד רגשי עמוק שפועל ברגע ההצבעה. גם כאן אותם חילונים ליברלים שהצביעו לש"ס מהווים דוגמא קיצונית למגמה רחבה הרבה יותר.

שמירה על תרבות פרטיקולארית איננו גנאי. היא ערך.

עבור רבים משמאל הדיבורים על זהות יהודית מעוררים חוסר נוחות. זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית. חשוב עם זאת להבין שלושה דברים: ראשית, אין שום סיבה הכרחית שאלו יבואו; שנית, הדרך למנוע את כל התופעות השליליות הללו אינו לבטל כל זהות פרטיקולרית; שלישית, לזהות פרטיקולרית יתרונות רבים.

לא אאריך בדברים. נראה לי מובן שלא כל תרבות ייחודית היא אלימה ומתנשאת, ושלא כל מאמץ לשמר על תרבות ייחודית הוא דכאני כלפי מישהו או משהו. כפי שאנחנו מזדעזעים מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי, כפי שבביקורנו בהודו אנחנו מחפשים את המקומות שבהם נשמרה התרבות המקומית וטרם התעוותה לכדי סניף נוסף של המק-גלובל, כפי שנבכה את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס – כך גם ראוי להצטער כאשר התרבות היהודית נשחקת והופכת לסניף זיכיון נוסף של אמריקה.

תרבות פרטיקולרית היא אוצר אנושי שיש לשמר, אבל היא גם הרבה יותר מזה. היא צורך פסיכולוגי בסיסי עבור רוב האנושות. מדובר בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית", בהרגשה של המוכר והאהוב. מדובר גם כמובן בתחושת משמעות הנובעת מהיות הפרט חלק בשרשרת ארוכה, חלק ממשהו גדול ממנו. כל אלה צרכים אנושיים בסיסיים, וכל אידיאולוגיה שמצהירה על אהבת האדם אמורה להכיר בהם ולתת להם את המקום המגיע להם.

ותרבות פרטיקולרית אינה רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם צורך חברתי-קהילתי. תרבות פרטיקולרית מעודדת סולידריות ועזרה הדדית. היא משמשת כחומר לבניין של יצירה והגות. תרבות פרטיקולרית מספקת גם מערך ערכי ייחודי, השקפת עולם ייחודית, שבזמננו יכולים להוות נקודת מבט נוספת וחיונית מאין כמוה אל מול התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי, אל מול רידודו של השיח המוסרי בזמננו. יש כאן משהו שראוי לשמר.

שוב, הסכנות בהעצמה של תרבות פרטיקולרית ברורות. הטענה כאן היא שמה שימנע אותן אינו התכחשות לכל תרבות פרטיקולרית, אלא שמירה עליה תוך ניתובה לאפיקים חיוביים. דווקא ניסיון להתעלם ממנה הוא הפקרתה לכוחות שישתמשו בה בצורה שלילית, שיהפכו אותה ללאומנות רדודה ויקבלו ממנו רשיון לגזילת זכויותיו של הזולת.

שוב, אלו רק ראשי פרקים. קריאת כיוון. אבל אם הניתוח שלי של מה שהתחולל כאן בימים האחרונים הוא נכון, זו קראית כיוון שהשמאל הישראלי חייב לאמץ אם הוא רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה. אני משוכנע שזה אפשרי.

[תיקון 21.3.15: אני רואה שהפסקה האחרונה נחרצת יתר על המידה. לא התכוונתי לכתוב שאין כל סיכוי לצאת מהאופוזיציה בלי זה. תיתכנה קונסטלציות שונות שבהן זה יהיה אפשרי. בכל זאת, זה כבר קרה בעבר ואפילו כמעט קרה הפעם. ניסיתי להצביע על נקודת תורפה מרכזית אחת ועל הצורך לתת עליה את הדעת.]

הבחירות של הציונות הדתית

1. נתחיל בכותרת. אלה לא הבחירות של הדתיים. אגודת ישראל לא צפויה לגדול בבחירות אלה, ואולי אף לאבד מכוחה. ש"ס כנ"ל, למרות חזרתו של אריה דרעי. לא שומרי המצוות ככלל מביאים כאן את המכה. אלה הבחירות של הציונות הדתית. לראשונה מזה שנים רבות נראה שמפלגת הבית שלה הולכת להיות כוח משמעותי בכנסת הבאה. בנוסף, ולא פחות חשוב, שגרירים של הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל מפלגה גדולה אחרת: בליכוד כמובן, ביש עתיד, בתנועה, וגם בישראל ביתנו לו היתה רצה לבד.

יש כאן סימנים ברורים של מהלך חילופי אליטות, כפי שכתב יפה נועם שיזף. הציונות הדתית עולה למרכז הבמה, לעמדת הנהגה. כפי שכותב שיזף:

כישלונו של ראש הממשלה נתניהו לעצור את נפתלי בנט כרוך בדיוק בשינוי הזה. נתניהו מכריז על פרויקטים חדשים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מדי בוקר, אולם הוא מחמיץ את עיקר כוח המשיכה של בנט למצביעיו. לראשונה, ראש התנועה הדתית-לאומית לא מציע להם עוד גבעה ועוד קרוואן, אלא עמדת הנהגה אמיתית במדינת ישראל, הסוחפת אחריה גם חילונים. הדור הקודם של הפוליטיקה המפד"לניקית התנהל במחשכים, בלשכות השרים ומתחת לשולחן.

הדור החדש של הציבור הדתי-לאומי לא מוכן עוד להסתפק בזמבישים שידעו לסגור עסקה בשתיים בלילה; הוא דורש הכרה בכוחו ובחשיבותו, כזו שגם נראית ונשמעת באור היום. את זה גם 5,000 יחידות דיור ב-E1 לא ייתנו לנתניהו, ולכן הקמפיין שלו – שנראה כאילו הוא מנסה להחזיר את הדתיים למעמד הפילגש המובנת מאליה – רק מעורר עליו יותר זעם.

האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הפך את הבית היהודי למפלגה הרצינית היחידה מימין לליכוד. מרגע שהתחילה הזליגה מהליכוד-ביתנו לבית היהודי היא הזינה את עצמה, משום שכפי שכתבתי כאן, מדובר בכיפות סרוגות שמצאו מחדש את גאוות היחידה. כל עוד המפד"ל היתה מפלגת-כיס של שלושה מנדטים הם הצביעו ליכוד מתוך רצון להיות "עם הגדולים" ולהתחבר ל"כלל ישראל". עכשיו כשמסתבר שהמפד"ל עלתה לליגה הלאומית הם מגלים מחדש את המגזריות שלהם, הפעם כמנהיגים ומתווי מדיניות בתפיסתם, ולא עוד "משגיחי כשרות" ושרי החינוך של הממשלה. וככל שהבית היהודי גדל, כך משיכתו עבורם גדלה, ועוד ועוד מצביעים עברו מהליכוד-ביתנו אליה. ההתקפות ההיסטריות של הליכוד כלפי בנט ומפלגתו רק הדגישו בפניהם שמפלגת השלטון רואה בהם פילגש כאמור, שתפקידה להיות יפה – ולשתוק. זרימת הסרוגים לעבר הבית היהודי רק גברה, ועל ביזוי הרבנים ליאור ומלמד הליכוד עוד ישלם.

מועדת בחירות שהתפרסמה ב'מקור ראשון': "הפעם אנחנו יכולים להיות חלק מהנהגת המדינה, להיות גדולים בזירה הציבורית כמו בחיים, להיות מי שאנחנו באמת."

2. בדבר אחד טועה שיזף. הוא כותב שהאליטה החדשה היא המתנחלים, ולא היא. המתנחלים הם כוח חשוב מאוד בציונות הדתית, אבל לא הם עולים עכשיו לעמדת הנהגה, הגם שכוחם בממשלת נתניהו הבאה יהיה חסר תקדים. בנט אינו מתנחל, ולא רק מפני שהוא גר ברעננה. גם בכל פרמטר אחר, לא זה האיש. לא מבחינת משלח ידו לפני שפנה לפוליטיקה, לא מבחינת יחסו לערכי המערב, לא מבחינת השקפת עולמו הדתית ולא מבחינת השקפתו לגבי הרצוי לחברה הישראלית. למעשה, אחת הסיבות שבנט מצליח עד כדי כך היא בדיוק מפני שהוא לא בעל זקן, כיפה גדולה ולהט משיחי.

במילים אחרות, בנט מתנחל בלבבות בגלל שהוא לא מתנחל על הגבעות. היישוב היהודי ביהודה ושומרון אינו יותר פופולרי היום מכפי שהיה בימי רבין (לפני הרצחו). יש כלפיו סימפטיה מסויימת, אבל גם סלידה. ומי כבנט מבין זאת. לו לא היה מבין זאת הוא לא היה צריך להמציא את 'ישראל שלי' כפרונט של מועצת יו"ש. רק ארגון שלכאורה לא קשור להתנחלויות (ובראשו צעירה תל-אביבית חילונית) היה יכול לסחוף אחריו את הקהל שסחף (ששיעורו, אגב, בכל מקרה לא היה מרשים במיוחד). בנט גם לא היה מקפיד כל כך לא להראות את פניו של אורי אריאל בשום מודעת תעמולה (חוץ מאלה שמתפרסמות ב'מקור ראשון') אם הוא לא היה מבין שמדובר בנטל אלקטורלי בכל הנוגע לציבור הישראלי הרחב.

במצב בו כצ'לה נשלח הביתה להתבייש בפינה ואלדד ובן-ארי ספק נכנסים ספק לא עוברים את אחוז החסימה, אפשר לקבוע בשקט שהסבלנות לימין מתנחלי-קיצוני בקרב האלקטורט מעטה. במובן מסויים בלעה המפד"ל את תקומה לא רק פרלמנטרית, אלא גם אידיאולוגית. יש כאן ניצחון ברור לקו המתון, הרציונלי והריאליסטי. יש כמובן עדיין חרד"לים לרוב, אבל הצלחתו של בנט מבהירה ששיח משיחי אינו קונה חברים בקהל הישראלי הכללי. כתב על כך יפה אביעד קליינברג:

התהליך החשוב ביותר הוא קריסתה של המשיחיות כשפה פוליטית לגיטימית. בנט אמנם מדבר על זכותנו על הארץ כולה, אבל (בניגוד לבן דמותו המורכב הרבה יותר ממנו והפופולארי הרבה פחות ממנו, משה פייגלין ובניגוד מובהק לאפי איתם – המשיח התורן שהספיק מאז להכזיב) הוא ממעט לדבר על בית המקדש ועל הגשמת החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק ושל תלמידיו. בנט לא מדבר במונחי ההשגחה האלוהית ואינו מזכיר את הגאולה. בנט מדבר ביטחונית ורק ביטחונית. אפשר לטעון שמדובר בהבדל רטורי בלבד, אבל לא בטוח שזה נכון. סביר להניח שבין חברים, רחוק מן המצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מפנה עורף לרטוריקה הישנה, אבל הרטוריקה החדשה אינה פשוט גימיק תקשורתי. לא רק השפה המשיחית קרסה, אלא גם הביטחון הפנימי באפשרות מימושה.

אני סבור שגם בין חברים, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים, בנט אינו מדבר על גבולות ההבטחה או הקץ המגולה, אינו מצטט בעיניים בורקות פסקאות מ'למהלך האידאות בישראל', אינו מתרשם מסיפורי-רֵעים על הרבצביודה. אבל קליינברג מאבחן נכון לדעתי שהביטחון במימושה של "התוכנית האלוהית" התרסק. שוב ושוב נחזור להתנתקות כנקודת שבר בתולדות הציונות הדתית, כשקרה מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי. היום כבר אף אחד לא מבטיח ש"היה לא תהיה". מתוך השבר הזה יצאו כיווני מחשבה ופעולה רבים, ובעיקר יצאה מוטיבציה אדירה לא לתת (מעשית, בלי לסמוך על הקב"ה) לאירוע כזה להתרחש שוב. לעולם לא עוד. גם היא עומדת כאחד מבסיסי כוחו של בנט.

לכן גם אם אלו הבחירות של הציונות הדתית ולא של המתנחלים, אין לטעות: הציונות הדתית לא היתה מגיעה לעמדת הנהגה לולא האידיאולוגיה הברורה שמגבשת אותה ומניעה אותה קדימה. אל מול ציבור אדיש ברובו, קהל ערוץ 2 חסר יומרות ושאיפות ציבוריות, ניצבים רבים מבני הציונות הדתית כגרעין ערכי ומכוון מטרה. חלק מאותה מטרה הוא מניעת נסיגות נוספות משטחי ארץ ישראל כאמור. אולם זה רחוק מלהיות כל הסיפור. לאידיאולוגיה יש כוח מלכד ומניע. לכן מה שנחשף בבחירות אלה (גם בדמויותיהם של שי פירון, אלעזר שטרן וחברי הליכוד חובשי הכיפות) הוא עלייתה של אליטה אידיאולוגית וערכית חדשה.

מתוך מאמר של נפתלי בנט, שהופיע בעלון בית הכנסת 'עולם קטן' ביום שישי האחרון, גיליון 383, 18.1.13

3. שלמה פישר מנתח בעבודת הדוקטורט שלו* בצורה מרתקת את התרחקותה של המפד"ל ממפלגת העבודה ואת הפרתה של אותה "ברית היסטורית" מפורסמת שהיתה ביניהן עד 1977. פישר מראה שההתרחקות כאן היתה הדדית: ככל שתנועת העבודה ההיסטורית נסוגה מהערכים הרפובליקנים (לא המפלגה האמריקאית, ההשקפה החברתית) שעל גביהם היא בנתה את המדינה (קולקטיביזם, סוציאליזם, סולידריות, שבטיות, לאומיות אתנוצנטרית, ומבנה דמוקרטי שהוא מהז'אנר הקהילתני), ובמקומם הציגה טיפוס חדש של ישראלי (ליברלי, אוניברסליסט, קפיטליסט) – כך הלכה והתנתקה ממנה המפד"ל. הנה פישר:

הקהילה הציונית דתית נעה בכיוונים הפוכים לאלו של האליטות החילוניות הישראליות. עד שנות השישים או השבעים האליטות החילוניות הישראליות החזיקו בהשקפה רפובליקאית חזקה (לצד כמה יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בהדרגה שיח ליברלי. בקרב הציונות הדתית קרה ההפך: התרבות הציונית דתית עד לאמצע שנות השישים כללה, כפי שראינו, הן זרמים אקספרסיביסטים ורפובליקנים והן זרמים ליברלים ואינדיבידואליסטים [בהתאמה פשוטה בין ערכי המודרנה וערכי ההלכה; בתפיסה שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה, לא מהותה הנסתרת – ת.פ.]. משנות השבעים ואילך קהילת הציונות הדתית אימצה בהדרגה השקפות אקספרסיביסטיות ורפובליקניות חזקות. (עמ' 316)

דהיינו הציונות-הדתית "שברה ימינה" לא רק בגלל חשיבות ההתיישבות בשטחים הכבושים מבחינתה, והבטחותיו של בגין וממשיכיו לקיימה ולהרחיבה. זו כמובן היתה סיבה חשובה ומודעת מאוד. אבל ברמה עמוקה הרבה יותר היא חברה לכוחות הפוליטיים ששמרו מבחינתה על ערכים קהילתניים, וזאת אחרי שמפלגת העבודה זנחה אותם.

אפשר לומר שבבחירות האלה המגמה הזאת מגיעה לשיאה, כאשר הן הבית היהודי והן הליכוד-ביתנו מפגינות ניואנסים שונים של השקפת עולם רפובליקנית שכזו, ובצורה חריפה. הביטחוניזם הלאומני של הליכוד-ביתנו מקבל בבית היהודי טאץ' אורתודוקסי, אבל בגדול מדובר בשתי מפלגות שמציגות לאומיות אתנית גאה, בה "העם" הוא הריבון על ארץ מולדתו, "היהדות" היא תרבותו העליונה והקובעת, והכמיהה ללכידות פנימית ועמידה נחושה מול האויבים מחוץ משמשות כ-raison d'etre הכמעט יחיד שלהן.

נראה שחזרנו, אם כן, לימי מפא"י לא רק מבחינת הסיאוב השלטוני, אלא מבחינת האתוס הקולקטיביסטי שמנחה את השלטון. אבל לא הכל אותו דבר. כאן לא מדובר בסוציאליסטים, אלא בקפיטליסטים מושבעים. אמור להיות לנו מוזר שאנשים הרוצים עם מלוכד פנימית, מחבק את עצמו בסולידריות, "פטריוטי" ולאומני, תומכים בד בבד בריסוק מדינת הרווחה ומקסימום שוק חופשי. זה פשוט לא הולך ביחד. לא מבחינה עקרונית, כי שוק חופשי הוא ההפך הגמור מקהילתי, דהיינו אינדבידואליסטי, תחרותי, מופרט; ולא מבחינה מעשית, כי שוק חופשי מגדיל פערים, משסה איש באחיו ומפורר את החברה ליחידות קטנות.

ואכן, לליכוד זה לא יכול לעבוד, ואני צופה חוסר התלהבות עד כדי אי-יציאה מהבית בקרב מצביעיו. כשיש מיתון פחות מלהיב לשמוע שראש הממשלה שואף לכסות את המדינה בכיפות ברזל. הליכוד מאבד את מצביעיו. בכל הנוגע לקהילה הציונית-דתית, היא יכולה להרשות לעצמה להיות קפיטליסטית משום שיש לה מנגנוני סולידריות עוקפי מדינה. כמיעוט אידיאולוגי היא מציעה לחבריה זהות אידיאולוגית מגובשת ורשת של סיוע הדדי ברמת הקהילה (שלא לדבר על אותן התנחלויות הומוגניות, הן מבחינת הגיבוש הפנימי, והן מבחינת ההטבות שהן מקבלות מהממסד). לכן הבית היהודי יכול ללכת בלי מדינת רווחה, ולהרגיש עם.

בקרב המפלגות שמאלה מהליכוד-ביתנו, מפלגת העבודה גם היא חזרה לאתוס הרפובליקני, ואצלה בשילוב של סוציאל-דמוקרטיה (מרצ הופכת, לפחות מבחינת קהל מצביעיה, לשמאל הליברלי-אוניברסליסטי). גם דבריו ומהלכיו של לפיד ג'וניור מגלים קשיבות רבה לווקטור החדש שבו נע הציבור היהודי, וכמובן שגם אצל לבני זה לא חסר. כך שמדובר בתהליך רחב היקף שעובר על החברה היהודית בישראל, תהליך בו מתחזקת הזהות הפרטיקולארית וחשיבותו של האתנוס על חשבון הדאגה הכללית לזכויות אדם ואזרח (במידות שונות וכו', לא כולם אותו דבר וכו'). חשוב לי לומר שאין לדעתי שום רע אינהרנטי בטיפוח זהות קולקטיבית. יש גם כמה וכמה יסודות חיוביים בזה. כרגיל, מדובר בשאלה של מינון ואיזון.

כך או כך, התהליך הזה מהווה עוד סיבת-עומק להתחזקותה של הציונות הדתית, לכך שחילונים הולכים להצביע בנט. הציונות הדתית מסמלת עבורם בדיוק את אותו אתוס: יהודי, "ערכי", מגובש, "של כולם", עליון וגם "דואג לחלשים". אני מוכן להמר שגם חרדים מעטים יצביעו בנט, ובאופן כללי הציונות הדתית הופכת גם עבור קבוצות חרדיות מסויימות למודל לחיקוי (ולא רק בלאומנות שהיא מפגינה). הרב אמסלם עצמו הוא התגלמות הציונות-דתיזציה של החרדיות הש"סניקית בדאגתו לכלל הציבור וברצונו המוצהר להשתלבות בחברה. הרב עובדיה לא היה פותח את הפה הגדול שלו ומכריז במוצ"ש שבבית היהודי "כולם רשעים שונאי תורה, שונאי מצוות" אם לא היו מספרים לו שזולגים לכיוונם מצביעים. הציונות הדתית הופכת כאן, אם כן, לאוונגרד חברתי-תרבותי המוביל (גם אם לא לבדו) את הכיוון הכללי של החברה היהודית בישראל.

מתוך מאמר של נפתלי בנט, שהופיע בעלון בית הכנסת 'עולם קטן' ביום שישי האחרון, גיליון 383, 18.1.13

4. איילת שקד. בתחילה לא הבנתי עד כמה מדובר בעוד הברקה של בנט. תארו לכם אם היא לא היתה בבית היהודי, איזו מפלגה סקטוריאלית במופגן היתה לנו כאן. כשהרב פירון ועליזה לביא אצל יאיר לפיד, כשאלעזר שטרן אצל לבני, כשהרב אמסלם מביא חילונים ברשימתו. מזל או הערכה נכונה של השדה הפוליטי הצילו את בנט מהנהגת "מפלגת דוסים" שפקטור המגניבות שלה היה נמוך בהרבה. התל-אביבית הצעירה, חסרת אמירה משל עצמה ככל שהיא, מהווה עבור רבים ראייה מספקת לכך שאכן הבית היהודי הוא הבית של כווווולם.

מתוך מאמר של נפתלי בנט, שהופיע בעלון בית הכנסת 'עולם קטן' ביום שישי האחרון, גיליון 383, 18.1.13

5. בנט בדרכו להיות גיבור-העל המהמם של המגזר, והלחץ עליו הולך להיות עצום. אולי כוח-העל שלו, מלבד שילוב כל סממן ל"הצלחה" שהחברה הישראלית בעת הזאת מכירה, הוא עמידה בלחצים. נקווה שכן. בכל מקרה, בספיידרמן כמו בספיידרמן: with great power comes great responsibility. נותר לראות אם האחריות שהוא יישא תנחה אותו לפשרות הכרחיות, או שהלחצים שיועמסו על גבו ישברו אותו לקיצוניות בדלנית. אני מהמר על האופציה הראשונה. אם הוא יקטוף עבור המגזר גם את כהונת הרב הראשי האשכנזי יתחיל חיפוש אחר הקשר שלו לשושלת בן ישי.

6. התכוננו. התכוננו לאם כל האופוריות. התכוננו לאגו-טריפ מהאגדות. לג'ננה קולקטיבית אשר כמוה לא ידענו מאז מכבי ניצחה את צסק"ה, אולי מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. היכונו למעוף אוטואירוטי בצבעים זרחניים שהמגזר הציוני-דתי הולך לטוס על עצמו בהיוודע כל מספר מנדטים השווה או גדול מ-13. תחזיקו חזק, משום שגלי ההדף מזעקת העונג שתבקע מגרונות הסרוגים ינטעו בלבכם את יראת ה'.

סתם

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Hebrew University, 2007