בני עקיבא

הכסל שבתשוקות, הכסל שבבני עקיבא

דרור פויר העלה היום לבלוגו מעין פוסט קריאה למרי (קריאה למרי שלפני קריאת הספד, על פי הרגשתי) לחניכי וחניכות תנועת הנוער "בני עקיבא",

שרבניהם החליטו להפריד בינם לבין עצמם, כלומר בנים לחוד ובנות לחוד. כל זאת על רקע הבזיון שבמסגרתו יצאו החניכים מטקס לזכר שיירת ה-ל"ה בגלל שבחורות נתנו קולן בשיר. כידוע, לא תמיד היתה הרתיעה הזאת מנשים נהוגה בני-עקיבא, ודאי לא במימדים העכשוויים, אלא שהתנועה נמצאת בתהליך של התחרדות שבמסגרתו את מה שהיה מספיק שכל ואמון להרשות בעבר, כעת נאסר מתוך אותה קפיצות קשיחה שהפחד לפעמים כופה עלינו.

הרשימה של פויר בהחלט מומלצת (כרגיל כמובן, כותב מעולה הממזר), ואני מזמין אתכם לקרוא אותה. פויר גדל בבני עקיבא (אין כמו דתל"שים) ואילו אני למזלי הייתי בכלל בהמחנות העולים. כאן אני רוצה להתייחס רק לשורה אחת ממנה. כותב פויר: "צריך לומר את האמת: חברה שמפרידה בין בנים לבנות היא חברה חולה. היא חולה כי היא לא סומכת על הפרטים שבה, מזלזלת בהם, מדכאת אותם." יפה אמר פויר, ואני מסכים: יש כאן חולי. אך אוסיף על דבריו: החולי אינו רק משום הזלזול בצעירים ודיכויים. החולי הוא תוצאה של מה שנמצא פעמים רבות בבסיס חוליים פסיכוסומאטיים שונים: יש כאן פנייה אל המוות, פנייה הרחק מהחיים.

בשכבה ט' אני מלמד, תחת הכותרת של "תרבות ישראל", מדרש מסויים, ברייתא, שממנו אני יוצא כדי להבחין בין טיפוסים שונים של השקפה מוסרית, שאפשר בגדול לאפיין אותם כמוסר שהוא יותר "נוצרי" ומוסר שהוא יותר "יהודי". הנה המדרש:

שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים;
אם  שותין  שניהם  מתים,
ואם  שותה  אחד  מהן מגיע לישוב.
דרש בן פטורא: מוטב  שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו.
עד שבא רבי  עקיבא  ולימד: "וחי  אחיך עמך" [ויקרא, כ"ה, ל"ו] חייך קודמים לחיי חברך.
(בבלי, בבא מציעא, סב.)

הדילמה ברורה, ובעוד ר' עקיבא קובע שמותר (ושמא חובה?) על בעל הקיתון לשתות ולהציל את עצמו, קובע בן-פטורא שעדיף שישתו שניהם וימותו. זה יותר חברי (ושמא יותר אסתטי?). במהלך סיבובי גדול אני עובר עם התלמידים דרך ויקרא י"ט ("ואהבת לרעך כמוך", האהוב על ר' עקיבא כמובן), הציווי לאהוב את הגר (שם), הדרשה על ההר והציווי של ישו לאהוב את כולם, כולל האויבים שלנו (מתי, 5), הציווי של ישו "וַאֲנִי אומֵר לָכֶם כָּל־הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמוד אוֹתָהּ נָואף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ׃ וְאִם תַּכְשִׁילְךָ עֵין יְמִינְךָ נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ מִמְּךָ" (שם), ועד ניטשה (מיד). אני מנסה להראות את ההבדל בין האופי האידיאלי-נשגב-אוטופי-יפיפה לא-אנושי וכמעט-בלתי-אפשרי של המוסר שמציג ישו לבין המוסר הפרגמטי-אפשרי-יומיומי נמוך-קומה שתי-רגליים-על-האדמה לא-מעורר-השראה שמציג המקרא, ובעקבותיו ר' עקיבא. הסיבוב נגמר בזה שמתגלה שיש יסוד סביר להניח שבן-פטורא כאן הוא שם קוד לישו שמשתמשים בו עורכי התלמוד.

אני מביא את ניטשה מפני שהוא אוהב מאוד לבקר את הנצרות, ובה לבקר את היחס מדכא החיים שלה אל התשוקות. הנה דבריו, תחת הכותרת המוסר בבחינת אוייב הטבע (מתוך שקיעת האלילים, תר. ישראל אלדד, עמ' 71, 73 כל ההדגשים במקור):

הכסל שבתשוקה גרם לפנים לכך, שבני אדם יצאו להילחם בתשוקה עצמה. קשרו קשר לכלותה. כל מפלצות המוסר הישנות מסכימות על כך: "המוות לתשוקות!". המפורסמת מכל הנוסחאות לכך הלא היא כתובה בברית-החדשה, באותה דרשת ההר, שבה, דרך אגב, הדברים כלל וכלל אינם נבחנים מגובה. עצה טובה, למשל, כלפי יצר המין יעוצה שם בזו הלשון: "אם עינך הימנית תגרום לך לחטוא, נקר אותה". למרבית המזל אין נוצרי שמקיים מצווה זו.

להשמיד תאוות ותשוקות, אך ורק בגלל הכסל שבהן, וכדי למנוע תוצאותיו המצערות של כסל זה, הוא מעשה שכיום הוא עצמו נראה לנו כגילוי חריף של כסל. חדלנו להעריץ רופאי שיניים העוקרים שיניים כדי שלא תכאבנה עוד…

[…] אני מלביש על העיקרון נוסחה. כל טבעיות שבמוסר, משמע כל מוסר בריא, יצר החיים שליט בו – צו חיים כלשהו מתגשם בעזרת חוקה מפורשת של מצוות "עשה" ו"לא תעשה". ועם זאת מפונים מדרך החיים כל מה שעוצר בעדם ועויין אותם. והיפוכו של דבר: מוסר הסותר-טבע, משמעו כמעט כל מוסר שעד כה לימדוהו, העריצוהו, הטיפוהו, מופנה נגד יצרי החיים – אין הוא אלא הרשעתם של יצרים אלה, אם בחשאי, אם בקולי קולות ובחוצפה. בהכריזו "אלוהים יראה ללבב" הוא שולל את כל תשוקותיהם התחתונות והעליונות של החיים ותופש את האלוהים כאוייב החיים… הקדוש, שהוא לרצון האלוהים, הוא הסריס האידיאלי… במקום בו נפתחת "מלכות האלוהים", החיים הגיעו לקיצם.

הנה תנועת נוער נוספת שפעם פעם אימצה את האתוס המיני הנוצרי וגרסה שאסור אפילו לחשוב מחשבות לא "טהורות". שימו לב כיצד לשון החוק היא אשר מפרידה בין השומר לשומרת, נותנת מקום רק ללחיצת יד חברמנית.

ניטשה כאן מצביע על הבעייתיות האמיתית שבצווים מוסריים שבמקום לנתב תשוקות הם מתיימרים לגדוע אותן. הבעייתיות היא שמדובר בתנועה שהיא לא עם, אלא נגד החיים. נכון, הוא אומר, יש טיפשות בתשוקה, אבל מכאן להסיק שצריך למחוק אותן זו טיפשות בפני עצמה. זו טיפשות כי מערכת אתית כזאת היא מערכת ניהיליסטית בסופו של דבר, שפונה נגד החיים, נגד הכיוון הטבעי של הקיום, שרוצה להחזיר אותנו אל האפס, אל האין. בין החושקים בכך יש בלבול: את הקור והניקיון של הריק, של המוות, הם תופסים בטעות בתור טוהר.

כאשר אני מביא את ניטשה בכיתה אני כמובן מנסה להראות בעזרתו למה הפתרון של בן-פטורא לדילמה ההיא, למרות שלדעת תלמידים רבים הוא יפה וראוי להערכה, אינו פתרון טוב. הוא לא טוב כי במקום עם אדם חי ואדם מת נותרנו עם שתי גופות. הוא פתרון יפה, "אצילי", אבל הכיוון שהוא הולך אליו הוא מכוער. זה הכיוון של המוות, הכיוון הפונה הרחק מהחיים. וזה לא שאין שימוש חיובי באידיאלים נשגבים, חלילה. ובודאי ניתן לשזור מהם חבל נאה לטפס איתו מעלה, אל הרבדים היותר ראויים של החיים. אבל צריך להיזהר לא לתפוס אותו חזק מדי, ובעיקר לא להיתפס בחבל הזה. צריך להיזהר לא להפוך אותו לחבל תלייה.

כפי שמציין ניטשה, היחס אל המין בנצרות מתאפיין בכסל של הניסיון להכחיד את התשוקות: הלא הנוצרי האידיאלי (לפחות עד הרפורמציה) היה הנזיר, זה שמתמודד עם המיניות שלו על ידי הכחדתה. הרבה דברים למדה היהדות מאחותה הצעירה, אבל נראה שאת החרדה הלא בריאה ממין היא אהבה מכל לאמץ וללמוד. החרדים, והחסידים בעיקר (וחסידות גור בעיקר שבעיקר), כבר מזמן החליטו ללכת בדרכי הנצרות בכל הנוגע ליחס אל למין, כלומר פשוט אמצו את ההשקפה שמין זה דבר רע, ולכן עדיף כמה שפחות. כעת נראה שהסרוגים הולכים בעקבותיהם (וכמה אירוני שבני-עקיבא יוצאים כנגד הכיוון שהתווה ר' עקיבא, לפחות בברייתא שלעיל). לכן במקום להתמודד עם היצר, הם מעדיפים לקטוע אותו, או פשוט לא לתת לו שום מקום ושום לגיטימציה. במקום לטפל בשן הם עוקרים אותה, והאם נתפלא מאוחר יותר כשישארו ללא שיניים כלל?