א.

בראש השנה נברא אדם הראשון.
(פסיקתא דרב כהנא, כ"ג, א')

אין שנה נמנית לפי חשבון זמן הגאולה ממצרים [חודש ניסן], ואף לא לפי חשבון בריאת העולם בכללו [כ"ה באלול], אלא במיוחד ובמובהק – לפי חשבון זמן בריאתו של האדם, של המין האנושי בכללו. שכן בריאת האדם היא התחלתה של מלכות ה' בעולמו. לפני היות האדם היה אמנם עולם, אך היה זה עולם ללא תודעה וללא בחירה. רק מעת היות האדם עלי אדמות מתחילה האפשרות של מודעות למציאות ה'.
(הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, הסידור והתפילה, ידיעות אחרונות, עמ' 166)

ב.

ואהבת את ה' אלוהיך
אם יש אלוהים, לא תיתכן הוכחה לקיומו, משום שאלוהים מעוניין באהבתו של האדם, ואהבה היא תנועה של חופש. הוכחה לקיומו של האל היתה מאלצת את האדם להודות שהוא אכן קיים, ואז מדרבנת אותו לנסות ולאהוב אותו, ואין דבר מעורר רחמים כאהבה הבאה מתוך השתדלות. לכן אם קיימת הוכחה לאלוהים, ipso facto לא קיים אלוהים. (או, אם קיימת הוכחה לאלוהים וקיים גם אלוהים, הרי זה לא אלוהים שמעוניין באהבתו של האדם – ובכלל זה כמובן לא מעוניין ברצונו של האדם לעשות טוב – ואלוהים כזה אינו יותר מאבסטרקציה חסרת חיים.) אבל אין הוכחה לקיומו של אלוהים, ולכן קיימת האפשרות הפוטנציאלית שהוא אכן קיים.

בראש השנה נברא אדם הראשון
אם אלוהים אכן קיים, הרי שעל פי המסורת היהודית הוא ברא את האדם בראש השנה. או לחילופין: השנה נמנית מרגע שהיה בעולם אדם. כי הזמן החל מרגע שהיתה במציאות אפשרות של בחירה (משום כך ניתן גם לומר: הזמן החל מרגע שהיתה במציאות אפשרות של אהבה). כפי שכותב הרב שטיינזלץ לעיל, בריאת האדם היא התחלתה של מלכות ה' בעולמו. אם כך, מנקודת מבט יהודית, למרות שהעולם נברא כתוצאה של בחירה אלוהית, הרי שהוא מקבל משמעות (ושלמות) כתוצאה מבחירה אנושית.

הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים
ובסופו של דבר הבחירה האנושית היא הבחירה האלוהית, תמיד (משום שאין דבר אחר לבד ממנו). זה לא אומר שרצונו של האדם מתבטל – הוא רק מובן לו גם כרצונו של האל, והעולם כולו הופך לפרוייקט משותף, של רבים שהם אחד, ואחד שהוא רבים (וזה סוד התיאו-מיתי של השילוש הקדוש). אבל בצורה מוזרה אנחנו נוטים לבחור גרוע כל עוד אנחנו לא מודעים לכל זה. הבחירה שלנו לנסות ולהיות מודעים לכל זה היא הבחירה העיוורת הטובה ביותר שאנחנו יכולים לקוות לה, וייתכן שגם הבחירה העיוורת היחידה בכלל.

ובחרת בחיים
מכיוון שהעולם נברא כל רגע מחדש, כל רגע הוא הרגע בו אנחנו בוחרים לראשונה – כל רגע ניתן לנו לבחור מחדש את חיינו. אבל בראש השנה אנחנו עומדים ונזכרים באותו רגע ראשון לכאורה, שבו החלה שלשלת הרגעים כולם, ובבחירה הראשונה של עץ הבחירות המתפצל לרבבותיו ומלבלב בבחירותיו. ולא סתם עץ, כי הבחירה הראשונה היתה כמובן הבחירה לאכול מפרי עץ הדעת. זה היה בראש השנה הראשון, אבל בכל ראש שנה מאז אנחנו מוזמנים לבחור, באופן מודע, להיות מודעים לשיתוף שלנו עם האל. כלומר לבחור בעץ החיים.

שנה טובה, ולעבודה.

 

[ובערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב אני כותב בקצרה על האירוע הרוחני הגדול והתקדימי של השנה האחרונה: שיתוף הפעולה בין אופרה ווינפרי, אקהרט טולה, והאינטרנט]

הרבי מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, לבד מזה שהיה המשיח הכושל הגדול ביותר מאז שבתאי צבי, היה גם הוגה מיסטי ענק. כיורש וממשיך של המורשת התיאולוגית החב"דית העמוקה (לדעתי כנראה העמוקה ביותר בתולדות היהדות[1]) היה לו חומר רב שאיתו יכול היה לעצב את עולמו המטאפיזי, והוא השתמש בו בצורה מופלאה. לאחרונה כתבתי מאמר ארוך ומוער שנסוב סביב דמותו, ותוך כך נחשפתי ביתר עומק לתורתו. הייתי רוצה להביא מעט (אבל באמת, מעט שבמעט – מדובר באוקיינוס של הגות מיסטו-תיאולוגית) ממנה לפניכם.

ראשית כמה דברי הקדמה. את חב"ד ייסד ר' שניאור זלמן מלאדי, והוא, ותלמידו המובהק ר' אהרן לוי משטרסיליה, ובנו ר' דובער, הם שעיצבו את התיאולוגיה המיסטית העמוקה של חב"ד. היא עמוקה לדעתי משום שהיא הדוגמא הכי טובה לנונדואליזם יהודי, כלומר ההכרה שלית אתר פנוי מני ממש, היינו שהעולם כולו הוא עצמותו של אלוהים, שבאמת אין עוד מלבדו וכל מה שנראה שאינו האל (כמונו עצמנו) אינו אלא אשלייה[2]. זוהי תיאולוגיה אקוסמיסטית, אבל היא לא באמת שוללת את העולם, אלא רק שוללת את קיומו כנבדל מהאל, כך שלמעשה מחייבת אותו מאוד, כי היא קובעת שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו.

לבד מקריאה בדבריו של הרבי מליובאוויטש (להלן: רמ"מ), כחלק מהמחקר לקראת הכתיבה קראתי דוקטורט שיצא לפני שנתיים עליו: "דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון" מאת אלון דהן. העבודה המצויינת הזאת מקיפה ויפה מאוד, ובמסגרתה מגיש דהן סקירה של התפיסה המיסטית של הרבי. אנסה לסכם את הדברים כאן: אכתוב על הראייה המיסטית של רמ"מ, וזאת בשונה מתפיסתו לגבי עצמו כמשיח, ארץ ישראל, היהדות והיהודים, יחסו לנשים וכו' וכו' – רק איך הוא תופס את הקיום (הפרטי והכללי) ביחס לאל. כאמור, הרשימה הזאת מבוססת כמעט כולה על עבודתו של דהן, אבל הניסוחים שונים, וכן הוספתי מדעתי ופרשנותי את הדברים, ולכן כל טעות נא לייחס אלי. (להקדמה על המטאפיזיקה של הקבלה הלוריאנית, שמהווה את הבסיס להגותו של רמ"מ, ראו רשימה זו.לנדבכים אחרים, דואליסטים יותר, בתיאולוגיה החב"דית, ראו כאן.)

—

נתחיל במטאפיזיקה: עבור רמ"מ הקיום משתרע על פני שלושה רבדים:
א) אין סוף, או עצמות: האלוהות עצמה, אינסופית, נצחית, ללא חלוקה, ללא ריבוי. אין לה שם או תיאור, והיא כרגע נמצאת מעבר לחלל הפנוי[3].
ב) סובב כל עלמין: הרובד האלוהי שבו המהות האלוהית גובלת בחלל הפנוי. כאן כבר יש פוטנציאל של חלוקה, של ריבוי, של צמצום אלוהי, וממנו נובעת הבריאה. לרובד הזה אנחנו קוראים בשם הוי"ה (היינו השם בן ארבע האותיות, השם המפורש).
ג) ממלא כל עלמין: כאן מצויים כל העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) והספירות. כאן יש כבר צמצום בפועל, וריבוי, ועורף ותחרות. לרובד הזה אנחנו קוראים אלוהים, או אדני. במרכזו אנחנו חיים.

בהתאם לחלוקה הזאת נבנית גם תכנית העבודה הרוחנית שלנו. עלינו למשוך ולהוריד מטה את השפע האלוהי (כן: לא להתעלות ולהתמזג עמו מעלה!), ובכך למלא את העולם בעצמותו של האל. דבר כזה, שכרגיל היה פשוט מאייד את העולם, אצל רמ"מ רק הופך אותו עוד יותר לאלוהי, אבל משאיר אותו על כנו. וזו גדולת התורה הזו: ההבנה שכדי להיות אלוהיים בשלמות אל לנו לבטל את הריבוי והשונות, אלא אדרבא: שהאלוהות כוללת בתוכה בשמחה דברים אלו (ואחרים. בכלל, היא כוללת הכל בשמחה בתוכה), ושלמעשה המימוש הכי עמוק של האלוהות היא בכללותה את העולם, וזו גם מטרתה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" אומר המדרש[4], כלומר האל הטוב רוצה להתממש דווקא בעולם החומרי הזה. אחדות האל והעולם, שעל פי רמ"מ כרגע עדיין לא קיימת (העולם הוא אלוהים, אבל אלוהים הוא רק "ממלא כל עלמין", לא "אין סוף"), תגיע עם הגאולה ותבטל את ההיררכיה שבין בורא לנברא: למעשה זה יהיה מעבר מפנאנתאיזם (שבו העולם הוא האל אבל האל גם יותר מהעולם) לפנתאיזם ממש (שבו העולם והאל חד הם). העולם עצמו יתקיים כישות אלוהית אינסופית, אך ללא ביטול קיומן של התופעות השונות שבו. מגניב.

אז מה עלינו לעשות כדי שכל זה, במהרה בימינו, יקרה? כפי שלאלוהות שלושה רבדי קיום, גם לנו שלושה רבדים של משיכתה תתברך ארצה.
א) ביטול בתכלית: עבודת השם העמוקה ביותר היא ביטול בתכלית, כלומר עבודה המבטלת את הסובייקט העובד באופן טוטלי, מעיקרו. "הסובייקט העובד כאילו מעולם לא נוצר" כותב דהן על כך, ואכן, הוא מעולם לא נוצר – רק אשלייה היה. זהו הישג נדיר ומהווה את שיאה של עבודת השם, ובאמצעותו נמשכת העצמות העליונה אל העולם התחתון (ברור: כי האדם הופך כולו לעצמות האל).
ב) ביטול היש: כאן על פי רמ"מ עדיין קיים "יש" כלשהו אותו מבטלים, על כן למרות שבוטל, הרי שנראה לנו שאכן היה מה לבטל, כלומר היה שם משהו ממשי מלכתחילה. זה לא רע, אבל לא הכי טוב, ומה שנמשך אל העולם התחתון כאן הוא אותו "סובב כל עלמין".
ג) עבודה עפ"י הטעם והדעת: עבודת המצוות הידועה, גם אם משלבים בה אי אילו כוונות ועושים אותה לשמה. עבודה כזאת מושכת שפע מהספירות, היא הנמוכה ביותר ומתאימה לכל אחד (כלומר, כל יהודי), והיא מקיימת את המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

ברור שאותה עבודה של ביטול בתכלית היא מה שאנחנו (בעדות הניו-אייג') מכנים ההתפקחות מאשליית האגו. אין לנו "אני" כמהות ממשית ואף פעם לא היה, וההכרה בכך פותחת אותנו, גם אם זמנית, למגע בשפע שהוא הקיום עצמו (כתבתי על זה הרבה). באותה עצמות שנפתחת לפנינו "הכל טוב", ולכן לא יתכן בה חטא, או טומאה. הנה דבריו של רמ"מ על כך:

ונקודות הביאור בג' האופנים:
א) מציאות העולם תופסת מקום אצל האדם, שמשתמש בה ונהנה ממנה, ולכן יש אפשרות לטומאה הכי חמורה, ויש צורך בהגנה חזקה ביותר.
ב) מציאות העולם איננה תופסת מקום אצל האדם כי ההנאה והתענוג שלו הם בענייני קדושה, אבל, כיון שעבודתו היא מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו בענייני קדושה), יכול להשתלשל מזה נתינת מקום למציאות העולם, ובמילא, יש אפשרות לענין של טומאה, ויש צורך בהגנה.
ג) עבודתו אינה מצד מציאותו (ההנאה והתענוג שלו), כי אם, לקיים רצונו של הקב"ה, ואז משוללת האפשרות לעניין של טומאה… (ספר המאמרים, מלוקט, ח"ד עמ' קסב, כל ההדגשות, כאן ולהבא, במקור)

אני מפרש קטע זה כך: מסתבר שאותו אדם שתופס את מציאות העולם כהוויה בפני עצמה לא עלינו, נתון למתקפות מצד היצר הרע וממילא גם פגיע לעומתן. הוא רואה את האל כאילו הוא נפרד מהעולם חו"ח, מתייחס אל "אלוהים" או "אדני" (היינו: ממלא כל עלמין, היינו הספירות), ומתוך כך ברור כי הוא מרגיש עצמו מצוּוה לקיים את ההלכה, וברור גם כי הוא זקוק לה כדי שלא ליפול לטומאה.

השלב הבא הוא אדם המתקשר עם "סובב כל עלמין", היינו האל ברמה הגבוהה יותר, הוא השם המפורש. אותו אדם כבר הגיע למדרגה של ביטול עצמי, וכתוצאה מכך ברור שהוא חשוף פחות למעלליו של היצר הרע. אולם מכיוון שלא ביטל עצמו לחלוטין עדיין עליו להזהר בדרכו, להשמר, ולשמור על מסגרת של כללים אליהם הוא מחוייב.

השלב השלישי הוא ביטול מוחלט והצפת הוויתו של האדם בעצמות, באינסוף ברוך הוא. אותו אדם שמגיע למיזוג מוחלט (כאן בעולם הזה) עם האלוהות הטהורה ממילא לא חשוף לטומאה, וגם לא לחטא. מצד שני, אי אפשר לומר שהוא חופשי לעשות כרצונו, שכן רצונו לא קיים עוד. הוא כולו זרוע של האלוה, הפועלת את פעולתה בספונטאניות טוטלית.

אותו אדם המרוקן עצמיותו לחלוטין וממולא בעצמות אינסוף יכול למשל למלא את צרכי גופו ללא חשש. אומר רמ"מ:

הרי כל זמן שנשארת מציאותו של האדם (ובלשון הידוע – יש מי שאוהב), יתכן שעיקר עבודתו תהי' בעניני הנשמה, 'חלק אלקה ממש', ובאופן שנשמתו עיקר וגופו טפל, ואילו בנוגע לגוף, מסתפק בכך שלא יפריע ולא יבלבל לעבודת הנשמה, ובמילא, לא שייך עוסק בהכתרת מלך […] יחשוב ויבקש צרכי הגוף! אבל כאשר הקבלת עול דהכתרת המלך היא בתכלית השלמות, שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות המלך – הרי, מציאות הגוף וצרכי הגוף אינם מציאות בפ"ע שיש להשתדל שלא יבלבלו לעבודת הנשמה, כי, גם מציאותם היא מציאות המלך, ולכן שייך שיחשוב ויבקש גם על הגוף הגשמי וצרכיו הגשמיים, כפי שמתחייב מצד מציאות המלך. (התוועדויות, תשמ"ח, ח"ד, 203)

שימו לב איזה יופי: אצל אותו יחיד הגוף עצמו הופך לאלוהי, ואין יותר הבדל דמיוני בין גוף לנשמה. האדם, המיקרוקוסמוס, מתאחד בשלמות של גוף-נפש, בדיוק כפי שבמקרוקוסמוס על מנת להביא את המשיח יש לבטל את ההבחנה בין העולם לאלוהים. הגוף לא מתבטל, אלא מתקדש, כראוי בתפיסה נונדואליסטית אמיתית. כמה משפטים אחרי הציטוט לעיל חוזר ומבהיר רמ"מ:

ונמצא, שב"אני לדודי" מרומזים כל פרטי הדרגות דלעיל: (א) "אני לדודי" – שה"אני" מתמסר ל"דודי" ומקבל עליו לעבוד עבודתו בפועל ממש, בג' [שלוש] הקוין [הקווים] דתורה עבודה וגמילות חסדים […] (ב) "אני לדודי" – שהעבודה היא מתוך חיות כו' ורגש האהבה להקב"ה – "דודי", ענין התשובה […] (ג) "אני לדודי" בתכלית השלמות – שכל מציאות דה"אני" אינה אלא המציאות ד"דודי", ענין הגאולה […]. (שם, עמ' 204)

כלומר הגאולה היא הזהות המוחלטת בין האלוהות לאדם ("כל מציאות דה'אני' אינה אלא המציאות ד'דודי'"), וזו העבודה הגבוהה ביותר. עבודה מתוך אהבה היא נמוכה יותר, ומשמעותה תשובה מלאה, ועבודה של תורה, עבודה וגמילות חסדים, כלומר שמירת מצוות ומוסר וחסד ביומיום, היא הרמה הבסיסית של עבודת השם. כמובן שגם בשתי הרמות התחתונות של העבודה יש ערך רב, וממילא לרמה העליונה זוכים רק יחידי סגולה (ומובן שרמ"מ וחסידיו ראו בו יחיד סגולה שכזה[5]), אבל גם ברור שכמו שבזמן הגאולה השלמה מצב זה יהיה משותף לכולם, וכך כדי להחיש את הגאולה כדאי שכמה שיותר אנשים יגיעו למצב זה.

ככל שמתקרבים לגאולה עוד ועוד אנשים יבטלו עצמם ויהפכו ל"עצמות". בו זמנית הכרתו של כל אדם תתקרב עוד ועוד לביטול מוחלט. בסופו של דבר יימשך האינסוף לגמרי למטה, והעולם יהפוך לאלוהי (ברמה הגבוהה ביותר). כאמור, טרנספורמציה מבורכת זו לא תבטל את העולם, אבל היא כן תבטל את העולמות העליונים (אצילות, בריאה ויצירה) וכן את הספירות כולן (לבד ממלכות) שכן הכל ממילא יהיה האינסוף ברוך הוא. אז יפוג סוף סוף הפער בין האל לעולם, והדואליזם העגום הזה שכולנו מרגישים בו (ושהמסורות היהודית והנוצרית נבנו עליו) יעלם. ובא לציון גואל.

עצמוס שמצמוס, מה עם המצוות?

אבל איך יכול להיות, אולי תשאלו, שהמצוות אינן נחשבות לעבודת השם הגדולה ביותר? איך ייתכן שרב גדול בישראל אומר שיש משהו שהוא יותר גבוה מקיום מדוקדק של תרי"ג ציוויים? טוב, אז לבד מזה שבעמדה זו החזיקו כבר יהודים רבים וטובים (לא, לא רק ישו ושפינוזה, אלא גם, למשל, הרמב"ם), הרי שהיא קשורה אצל רמ"מ לתפיסה האונטולוגית-מטאפיזית שלו, והרי עיקרם של דברים:

הכלי שנתן לנו האל כדי להחיש איתו את הגאולה הוא התורה. אבל התורה היא לא רק המדריך שלנו למטרת החיים (גאולה) והאמצעים להשגתה (מצוות), אלא גם מסד העולם, כלומר היסוד המכונן של המציאות. התורה היתה קיימת לפני העולם ולמעשה (ככתוב בזוהר[6]) האל הביט בתורה וברא את העולם על פיה. ולא מדובר רק בחוקי הטבע, כלומר בתכנית המתאר של בעולם, אלא גם במהלך ההיסטוריה: הכל כבר כתוב. הסיפורים בתנ"ך אינם תיאורים של מה שקרה – הם הוראות מחייבות למה שיקרה. (כן, זה אומר שההיסטוריה מתקדמת בצורה דטרמיניסטית  לחלוטין. אולי לכן היה לרבי קשה כל כך לקבל את זה שהוא לא המשיח – הרי הובטח לו (על פי פרשנותו לתורה) שהוא האיש, ומה שכתוב לא יכול להיות טעות!). אותיות התורה אוצרות בתוכן את הכוח האלוהי, ולכן שימוש בהן יכול לברוא או להשמיד תופעות בעולם. לבסוף, ההלכה, שנגזרת מהתורה, גם כן מכוננת מציאות, ופסק הלכה של רב מוסמך הוא בריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע). הנה:

וזוהי שייכות דהלכה לשם הוי', כי, הכח לשנות מציאות העולם שתהיה בהתאם לפסק הלכה, מבלי להתחשב עם מציאות העולם על פי טבע, נמשך רק משם הוי' שלמעלה מהטבע […] ומזה מובן מעלתו של המוסמך להוראה – שיש לו כח מיוחד של בעלות על מציאות העולם (כח שניתן מהקב"ה למשה רבינו, וממנו נמסר דור אחר דור עד לדורנו זה). (התוועדויות, תשי"ב, ו', 68-69)[7]

אבל כל זה נכון לגבי העולם הזה, כלומר העולם של "אלוהים" או "אדני". כל זה נכון לגבי תחום ה"ממלא כל עלמין". והרי יש תחומים שגבוהים ממנו… אז מה, האם ייתכן שכל התורה מדברת רק על העולם הזה, המוגבל? וודאי שלא. עליו מדברת חיצוניות התורה – אבל פנימיות התורה, הסוד, הוא תקף לגבי עצמות האלוהות. אז הנגלה שבתורה, ההלכה והמצוות, ההיסטוריה והמציאות – כל זה שייך ל"ממלא כל עלמין". אבל הנסתר שבתורה, זה כבר שייך ל"עצמות"[8].

הבעיה היא שמה שרואים כשפותחים ספר תורה זה את הנגלה. הנסתר נסתר. צריך מישהו שיפענח את הכתוב ויסביר לנו איך הוא מתייחס למימדים הגבוהים ביותר של המציאות. המישהו הזה הוא היהודי. זאת משום שנשמתו של היהודי היא עצמות, אינסוף. שלא כמו הגוי, היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – כלומר זה לא שהוא "הגיע משם" או חלילה "נפל", זה לא ש"בבסיסו הוא אלוהי" – לא לא: הוא אלוהי. ואם הוא לא מבין את זה זבש"ו, אבל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהוא והרובד הכי גבוה באלוהות – חד הם (לכן אפשרית אצלו בכלל הרמה העמוקה ביותר של הביטול – הביטול מתוך הבנה שהוא מעולם לא היה קיים כנפרד מהאל! אבל כמובן שכך זה בעצם אצל כל בני האדם, וראו הערה 5 על כך ועל הגזענות המצערת הזו).

משום שהיהודי הוא (במובן מסויים, עמוק) האל, הרי שהוא מעל התורה. זאת הסיבה שהוא יכול לפסוק ולחדש בהלכה, וזאת הסיבה שהוא יכול לגלות סתרי תורה. ושימו לב מה כותב על כך דהן:

כללו של דבר, האחדות הכוללת של ישראל, עצמות האל והתורה, מעניקה לעם היהודי כוח עצום. אנו עדים לדמוקרטיזציה של הידע התורני, ופירוש הדבר כאן חורג הרבה מעבר למשמעות ההכרתית. לשלוט בידע התורני פירושו לשלוט בעולם ובכוחות הטבע הנשפעים משם אלוהים (בגימטריה הטבע) […] דברי רממ"ש ברורים למדי בעניין זה, ובשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את החיוב המוטל על כל אדם [נראה שהכוונה ליהודי – ת.פ.] לחדש חידושים בכל חלקי התורה. (עמ' 62 בדיסרטציה, ההדגשה שלי)

והנה דבר הרבי עצמו:

ידוע שיש בכחו של כל יהודי, ויתירה מזו – יש לו חיוב, לחדש בתורה […] ולכן כדאי לעורר ולזרז את כל אלו השייכים לחדש בתורה […] שאפילו אם אין הם בטוחים אם חידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה, הרי שלא רק שלא יתעכבו מלכתוב החידושים, אלא – ישתדלו לכתבם, ולפרסם זאת גם בדפוס. (התוועדויות, תשנ"א, ג', 275-276)

כשיהודי[9] מחדש בתורה הוא עושה זאת בתוקף היותו (בעומקו) עצמות האל, שהיא מעל לתורה ברובד הגלוי שלה, ולפחות שווה, אם לא גם כן מעל, לתורה ברובד הנסתר שלה. ממילא מובן שהבנת זהותו האמיתית היא הדבר החשוב והגבוה ביותר שיכול יהודי לעשות, ודאי שגבוהה בהרבה מעל קיום מצוות [10]. חידושי התורה הם גם הדרך לשנות את העולם לטובה ולזרז את הגאולה, ועל היהודי לבטוח בכך שהוא מחדש כפי רצונו של האינסוף (שהוא, בעומקו, הוא), ולא רק להרבות בחידושים אלא גם להדפיסם ולפרסמם (שכן למילה, ולכתב, ולפרסום יש כוח מאגי)! אז קדימה יהודים טובים, חדשו חידושים טובים, פרסמו אותם בראש חוצות, והחישו את הגאולה.

הערות

[1] נו טוב, אני לא יודע מספיק כדי לומר דבר כזה. אבל זה הרושם שקיבלתי ממה שאני כן יודע. אני כן חייב לומר שר' נחמן גם מציג תיאולוגיה מיסטית עמוקה מאוד, אם כי לא נונדואליסטית. אבל דווקא מפני שהיא לא נונדואליסטית יש לה עומקים שאין בנונדואליזם. כי בואו נודה בזה פעם אחת ולתמיד: הנונדואליזם נותן תשובה כוללת, גדולה, כל כך טובה, עד שהוא לא מצליח באמת לתת תשובה לכל מני פרטים קטנים. כי איך תסביר בצורה נונדואלית ילד עם ארטיק? כלומר, ודאי שאפשר להסביר, אבל ההסבר הזה יבטל את הילד, ומה עשינו בזה? בקיצור, העולם מורכב ועשיר מדי בשביל תשובה אחת, נונדואליסטית ככל שתהיה, מה אפשר לעשות. ואם הנונדואליזם הוא "העולם הוא כטל" של המוטו של הבלוג הזה, הרי שר' נחמן הוא ה"אבל" (למרות שהנונדואליזם האמיתי כולל גם את ה"אבל", אבל עזבו את זה עכשיו – אנחנו נכנסים לתחום שמילים לא מסוגלות לו). כי ר' נחמן נותן תשובות יותר אקזיסטינציאליסטיות לשאלות הגדולות של החיים, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חן, שקשה לא לאהוב אותו על כך, ולחוש כלפיו אסירי תודה. אני מקווה בהזדמנות לכתוב משהו על תורתו.

[2] ביידיש זה נשמע יותר טוב: "אלס איז גאט" – כה אמר רש"ז. אולם יש לציין שאני משתמש כאן במילה "אשלייה" במובנה המדוייק: היינו משהו שקיים, אלא שאנחנו תופסים אותו בצורה לא נכונה.

[3] על פי הקבלה הלוריאנית האלוהות היתה חייבת "לצמצם" עצמה בכדי לברוא בחלל שנוצר את העולם, שאם לא כן היה העולם מתמוסס חזרה אל תוכה. העולם נברא, אם כן, בתוך אותו "טהירו", שהוא חלל הפנוי מהאל. על פי תיאולוגיית חב"ד זהו ה"חלל פנוי". אולם בתורתה של חסידות ברסלב "חלל פנוי" הוא טבעת של ריק שעוטפת את העולם (שב"טהירו"), ומשמשת כאזור מפורז החוצץ בין קודש לקצת פחות קודש.

[4] תנחומא, נשא, ט"ז. אם כי לא במילים אלה בדיוק. מישהו יודע מהיכן הציטוט המדוייק?

[5] אגב, כפי שציינתי כאן, שמעתי לאחרונה את אליוט וולפסון מדבר על כך שעל פי הרבי מי שאינו יהודי, שוודאי לא יכול למשוך שפע מ"אלוהים" על ידי קיום מצוות, קל וחומר אינו יכול למשוך את עצמותו של האל ולבטל עצמו לחלוטין בפניה. כאמור, זה קשקוש בלבוש, ואין לך אלא לעיין במאות אם לא אלפי עדויות של מיסטיקנים גדולים במזרח (וכמה נוצרים ומוסלמים גם כן) כדי לדעת שזה פשוט לא נכון. הגישה הגזענית של חב"ד (ובמידה רבה היהדות כולה) היא אולי החטא הקדמון המצער ביותר של המסורת הזאת, פצע מכוער על פני היהדות שחייבים לרפא בהקדם.

[6] "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – זוהר, ח"ב, קסא ע' א-ב.

[7] כמובן שזה נותן משמעות חדשה לאותו פסק הלכה שנתנו רבנים עוד בחייו של הרבי, ושהוא לחץ על הרבנים הראשיים של ישראל דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו להצטרף אליו (והם, לבושתם, הסכימו), המכריז עליו כמשיח ומחייב את האל לגאול את העם דרכו. רמ"מ פשוט חשבו שהוא יכול לשנות את המציאות על פי פסק הלכה!

[8] חשוב לי לציין שעבור רמ"מ לא רק למילים ולאותיות בתורה יש חשיבות עמוקה, אלא, לא פחות ואולי אף יותר, לשתיקה יש מעמד עליון. "השתיקה …  נעלית מן העולמות" (לקוטי שיחות, ד', עמ' 1189).

[9] יש פעמים שהרבי מציין שעל היהודי להיות מוסמך כרב אורתודוקסי, ויש פעמים, כמו זו שלעיל, שלא.

[10] אולם יש לציין שהמצוות על פי רמ"מ (ובשונה מהרמב"ם) הן הכרחיות. אי אפשר לוותר עליהן, כי בעבודת המצוות קיימת תנועה פנימית של הקרבה (שהרי היהודי כופה אותן על עצמו), וקרבן זה מושך אל העולם סוג מסויים של שפע. זהו אמנם שפע מסוג נמוך יותר, אבל אל תשכחו שהגבוה בתפיסתו של רמ"מ אינו מבטל את הנמוך! הנמוך נחוץ לא פחות מהגבוה, הכרחי למעשה, עבור הגאולה השלמה.

ברפרטואר ההוכחות לקיומו של אלוהים קיימים כמה מההקשים הלוגיים המוזרים (שלא לומר המופרכים) ביותר, ומני טיעונים שהם כל כך אנטי-אינטואיטיבים (כגון אותו היקש ידוע של אנסלם) עד שהצורך בקפיצת-אמונה רק מתגבר אחרי שמיעתם. מנגד יש את אותם טיעונים שפונים אל ההגיון הפשוט של המאמין-בפוטנציה (כמו "ההימור" של פסקל), שהשטחיות והילדותיות שבהם רק מביישים מסורות עתיקות שבדרכם צעדו ענקי-רוח כגון אברהם או ישוע.

בין אלו לאלו אנו מוצאים את אותן "הוכחות מהפליאה" (שדווקא חביבות עלי מבחינת הכיוון הכללי אליו הן מושכות), שמנסות לעורר בנו יראת שמיים מתוקף כך שהארץ מפתיעה בטוּבה ושִפְעָהּ. ביניהן ניתן למצוא את אותה תירוץ מצחיק כנגד התיאוריה של דרווין, כאילו העולם הטבעי לא היה יכול להיווצר בשלמותו הנוכחית "במקרה", וזאת בלי להבין שדרווין עצמו תוקף את העמדה הזו, ומציע תיאוריה גאונית כיצד הטבע כפי שהוא אכן נוצר, לא במקרה אלא על פי חוקיות מורכבת בהחלט.

ורייציה על התירוץ הזה הוא אותו היקש מוזר, שקובע שמפני שנראה בעליל שהעולם כל כך מורכב ומתוחכם, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, הרי שמכאן נובע שיש אלוהים שברא את העולם. קו ההגיון הזה מנסה אם כן לטעון, שמפני שהחיים מאוזנים על חוט השערה, מפני שהקיום האנושי הוא נס אחד גדול, מפני שלו השמש היתה רחוקה יותר, או המים נדירים יותר, או הפחמן יציב פחות לא היו קיימים כל חיים על כוכב-הלכת השלישי מהשמש – הרי שזה מראה שכנראה יש אלוהים, שסידר את העניינים ככה שהכל יהיה בדיוק.

אבל לדעתי הטיעון הזה מביס את עצמו.

ראשית, נראה לי שאי אפשר לקבל כפלא עובדה שבאם היא תופרח יודע העובדה לא יהיה קיים. כלומר, אני מודה שהחיים נראים ומרגישים כפלא, ואני גם חושב שחשוב מאוד לראות ולהרגיש אותם ככאלה. אני פשוט לא חושב שהראייה וההרגשה הזאת מוכיחות שום דבר, לבד מאת עצמן. כי אם אני חושב על זה אני מבין שאם העולם לא היה מסודר באותו דיוק מושלם שבו הוא מסודר, הרי שלא הייתי פה כדי לא-להתפלא על כך. לא היה כאן אף אחד שישתעמם מהבנאליות של היקום. לכן הסידור המינימלי שמאפשר למישהו להתפלא, הוא אותו סידור שאנחנו מתפלאים ממנו, ומפני שפחות מזה לא היה יכול להיות ועדיין להחזיק יצור תבוני שמסוגל להתפלא, הרי שבעצם אי אפשר לבנות על עובדת הפליאה הזאת כל מסקנה.

אבל נאמר שהמבקש להוכיח את קיומו של אלוהים לא דורש מאיתנו להסתמך על אותה פליאה, אלא רק על התחכום והשכלול של היקום – כלומר אותו מיסיונר אומר לנו שמתבקש שיהיה לעולם בורא, משום שהעולם כל כך מורכב. אז אומר ששנית, ובהמשך לפסקה הקודמת, הרי שבדיוק מפני שהעולם כל כך מורכב, ומפני שהחיים, לו פרט קטן אחד היה שונה, לא היו יכולים להתקיים, נראה לי שדווקא קשה יותר להאמין שאלוהים טוב וחכם ברא אותו ואותם. שכן, לו אלוהים כזה היה בורא את העולם, האם הוא אכן היה עושה אותו כל כך מורכב? למה לו? למה למשל ברא האל עוד כמה כוכבי-לכת מלבד כדור הארץ? בשביל האסטרולוגים? ולמה עוד מיליארדי שמשות? וגלקסיות על גלקסיות על גלקסיות של חומר מת? ולמה 400,000 סוגי(!) חיפושיות? מה העניין? האם זה באמת דרוש כדי שנקיים את מצוותיו / נאמין בקיומו / נזבח לו אגוזי קוקוס?

אבל נאמר שאלוהים הוא טיפוס יצירתי, והוא נהנה להפגין את כשרונו. גם אם זה נכון, עדיין קשה לי להבין למה הוא עשה את העולם כך שלו פרט אחד היה שונה היינו כולנו מתים (או כלל לא נולדים כמובן)? מה העניין הזה, שמשמש את כל אותם מתפלאים לתדלוק פליאתם? למה ללכת על חוט השערה? על חודו של להב הסכין? מי קבע שהחיים צריכים להיות ספורט אתגרי? למה לא לברוא אותנו כך שקיומנו לא יהיה בסכנה מתמדת? האם כך לא היינו יכולים להיענש? האם הוא אכן צריך את הגבוליות הזאת כדי להפחיד אותנו?

דווקא העובדה שהחיים כל כל עדינים, ושהכל מסודר בידי-בדיוק כדי לאפשר אותם, ושפיפס אחד שקורה (למשל על פני השמש, או במעמקי האדמה) ישר מרסק אותנו בקטסטרופות איומות של צונאמי ורעידות אדמה, דווקא זה מרמז לי שלא היתה כל יד מכוונת ומתכננת בהתפתחותם של החיים, אלא פשוט כוח יצירתי ספונטני שהלך והתפתח בצורה די עיוורת (אם כי אינטליגנטית למדי, במובן מסוים).

כי מה שקרה הוא די פשוט: לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, לא היו תנאים לחיים, והנה פתאום, לפני כארבע מיליארד שנה, היו תנאים מסויימים לחיים, וברגע שזה קרה אכן נוצרו חיים מסויימים. וככל שהתנאים השתפרו, כך גם מורכבות החיים שנהנו מהם. בכל רגע ורגע החיים (על פי עקרונות האבולוציה) התרחבו אל מקסימום המקום והתחכום שהתנאים איפשרו להם. וכשהתנאים לא איפשו להם (למשל, כאשר נחת כאן אותו אסטרואיד שהשמיד את הדינוזאורים) הם הצטמצמו די הצורך כדי להמשיך ולשרוד (באותו זמן, בדמות יונקים וזוחלים קטנטנים).

תכנון אלוהי היה נראה, איך לומר, יותר מתוכנן. מה שאנחנו מוצאים לפנינו הוא בסך הכל בלגן לא קטן. וזה אכן מדהים שאנחנו בכלל כאן – כלומר דווקא זה מה שמדהים, שבניגוד לכל סיכוי מתוך התוהו ובוהו יצא אדם! כי אם מישהו תכנן את העולם, מה שמדהים הוא בעיקר חוסר-כשרונו. ואכן יש לחיות כל רגע בפליאה – פליאה על כך שבכלל יש משהו ולא אין כלום, פליאה על היכולת שלנו לתפוס את זה – אבל חבל לעשות מהפליאה הזאת קרדום לחפור בו עמדה מסויימת. עמדות הרבה יש במלחמה, ומתחפרים בהן ללא מוצא. פליאה שקטה עולה מתוך שלום, ובתורה גם מקדמת את הרחבתו.

 

* ודאי שבמילה "אלוהים" לאורך הרשימה הזאת אני משתמש כמציינת את אותו בוס שמימי שברא ומנהל את העולם כולו (הדמיורגוס בלע"ז). אני לא מתכוון בה למה שאני כרגיל מתכוון בה, והוא לקרקע המציאות, למהות הקיום, לחיוביות האינסופית השופעת של הוויה.

אחד המיתוסים העתיקים ביותר בהיסטוריה האנושית, מאלו שמתארים את יצירתה של המציאות כולה, מצוי ב"כתבי הפירמידות", שחוברו כנראה לפני יותר מארבעת-אלפים שנה. בטקסט הקדום הזה היקום מופיע לא כאשר אלוהים אומר אותו לכדי קיום, אלא מפני שאלוהים מאונן ופולט אותו:

אתוּם, שעינג את עצמו בהליופוליס, אחז את איבר-מינו בידו כדי להפיק מכך הנאה. מתוך כך הופיעו אח ואחות: שוּ וְתֵפנְת (תרגום שלי מהתרגום לאנגלית, עמ' 19 בספר של נוימן להלן)

אתום הוא הבורא המצרי, ונחשב למצע עליו מתקיימת המציאות כולה. שמו מגיע מהשורש שאנחנו מכירים בתור ת.מ.מ., כלומר תום או תמימות, והוא מצביע על שלמות ומלאות פנימית – שמו בעצם מעיד עליו שהוא מכיל בתוכו הכל. אתום התהווה מתוך נוּ, החושך ההיולי, וכך היה לתופעה הראשונה בקיום. הוא שילב בתוכו גברית ונשיות, ולכן היה יכול להפרות את עצמו: הוא פלט את זרעו הישר אל תוך פיו, עיבר את עצמו וירק החוצה את צאצאיו. אלו, שו ותפנת, היו אח ואחות, שו אל האוויר ותפנת אלת הלחות. הם התחילו לעשות סדר בתוהו-ובוהו, וזיווגם הוליד את האלים האחרים של הפנתיאון המצרי. וזהו: העולם נוצר, ומכאן הדרך לאכלוסו קצרה. הנה שידור חוזר של רגע המפץ הגדול, כפי שמספרת גרסה מאוחרת יותר של המיתוס (Brehmer-Rhind papyrus):

התופעות כולן הופיעו אחרי שאני הגעתי […] שמיים ואדמה לא היו קיימים […] אני יצרתי את כל הקיים […]האגרוף שלי היה בן זוגי […] הזדווגתי עם היד שלי […] העפתי החוצה בעיטוש את שו […] ירקתי את תפנת (שם)

דירה בתחתונים

את המיתוס הזה מביא אריך נוימן בספרו The Origins and History of Consciousnessכחלק מהניסיון שלו להסביר את היווצרותה של התודעה האינדבידואלית. נוימן, אחד מתלמידיו המוכשרים ביותר של יונג, עסק הרבה מאוד במיתוסים קדומים, מתוך הנחה שמה שמסופר בהם משקף תהליכי עומק של התפתחות אנושית, לא רק ברמה ההיסטורית, אלא גם מבחינה אישית, אצל כל אדם בפני עצמו. הרבה לפני קן וילבר הוא טען שההתפתחות הפסיכולוגית של כל אחד מאיתנו במהלך חייו מקבילה במידה מסויימת להתפתחות הפסיכולוגית ההיסטורית של האנושות כולה.

נוימן מסביר ש"כמו בשירה, גם במיתולוגיה יש לפרש את הדימויים פרשנות כפולה […] הדימויים המיתולוגיים הללו הם השלכות ארכיטיפליות מתוך הלא-מודע הקולקטיבי; במילים אחרות, האנושות מחצינה משהו כמיתוס, משהו שהיא לא מודעת למשמעותו" (תרגום שלי, עמ' 263).

פירוש הדבר הוא שלהתייחס אל המיתוס הזה כעדות לתרבותם הפרימיטיבית של המצרים הקדמונים היא שגיאה חמורה. אחרי שנוימן מצטט את המיתוס הנ"ל, הוא מבכה את חוסר ההבנה שלו בקרב התרבות המערבית: "לכנות את הדימויים הללו 'תועבה' פירושו לשגות בחוסר הבנה עמוק. [… המיתוס] מסמל את העיקרון היוצר, ולא [מעשה של] מיניות פרטית. רק חוסר הבנה הנובע מתוך האנשה יוצר מהתוכן המקודש הזה 'תועבה'. ליהדות ולנצרות יחדיו – וזה כולל גם את פרויד – היתה יד גסה והרסנית בחוסר ההבנה הזה." (עמ' 19)

נוימן כדרכו מבקש להבין את המיתוס כתיאור מילולי המצביע על מה שקדם למילים, ועל כן הוא למעשה בלתי ניתן לתיאור, אלא רק לרמיזה. המיתוס פותח בשבילנו חלון אל מה שחבוי במחשכי נפשנו. לכן אין להבין את הסיפור כפשוטו, והניסיון לפסול אותו מתוך הבנה כזאת הוא איוולת, ממש כשם שההבנה של מיתוס הבריאה התנ"כי בצורה מילולית (כאילו אלוהים באמת ברא את העולם בששה ימים וכו') הינו בעצם חוסר הבנה מוחלטת שלו.

ייתכן אם כן, שהמיתוס של אתום מספר לנו משהו על הצורה בה נוצרה המציאות. אם כך הוא באותה מידה מעיד על הצורה בה הפכנו להיות מודעים למציאות, שכן קשה לדבר על "קיום" של מציאות ללא מודעות שתופסת אותה. מיתוס בריאה שנוצר על ידי אדם חייב להעלות את שאלת היווצרותו עצמו, ובכך את שאלת יצירתה של התודעה האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה: תודעה שתופשת את עצמה כישות אינדיבידואלית ואת העולם כחלל גדול עמוס בחפצים, פעולות וזמנים.

אצל נוימן זה אכן הכיוון: הוא קושר את המיתוס הספציפי הזה לשלב בו התינוק מתחיל לפתח מודעות שיוצאת מתוך המעגל הסגור של האוטיזם הראשוני. המיתוס הזה מתאר שלב גבולי בין התודעה הראשונית, האחדותית וחסרת האפיונים, המספיקה לעצמה בעצמה ומסומלת בשפה מיתית על ידי האורובורוס, לבין התפתחותה של תודעה עצמית מובחנת, בה התינוק מתחיל להרגיש את עצמו כישות נפרדת ה"עומדת מול העולם החיצוני".

הלוּפּ הקיומי שמהווה את טבעה של ההכרה הראשונית ומיוצג על ידי האורובורוס הופך כאן ללולאה נעה, כאשר התודעה, אולי לראשונה, מודעת לעצמה, כלומר תופשת את עצמה כדבר נבדל בעולם. ההכרה הסובייקטיבית משקיפה על עצמה והופכת את עצמה לאובייקט, שלב שהוא כנראה הכרחי לצורך היווצרותה של עצמיות, של אני.

אוננות היא כמובן תפיסה עצמית

ברשימה על ספרו החדש של הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר כתבתי על תפיסתו את ההכרה האנושית כ"לופ מוזר", כלומר מעגל של היזון חוזר (פידבק) שקולט את עצמו וקולט את עצמו קולט את עצמו, וכך יוצר אשלייה של ישות אינדיבידואלית שלכאורה היא אחראית לפעולות הגוף, ואשר כל מה שקורה, קורה "לה".

אותו מבנה לולאתי של ההכרה הוא סוד שאנחנו שומרים באדיקות מעצמנו, שכן גילויו והפנמתו יכולים לקטוע את הלופ, כלומר לפרום את לבו של מארג העצמיות שלבנייתו ותחזוקתו אנחנו מקדישים את מירב זמננו. ההבנה שאותו אני, שכל כך יקר לנו ושאנחנו כל כך מפחדים ממותו, אינו אלא תופעה ספונטאנית של ההכרה האנושית (כלומר: הוא לא נשמה יחידה במינה ונצחית) היא קשה מנשוא, ולכן התפתח מעין טאבו על הסמלה עצמית: בדתות המונותאיסטיות אסור לייצג את אלוהים (לפַסֵל אותו או לומר את שמו), בתרבויות רבות מפחדים ממראות או מצילום, ורובנו מרגישים לא בנוח למשמע קולנו המוקלט או למראה גופנו המוסרט.

באותה רשימה כתבתי שאולי משום הטאבו על יצוג עצמי "יש ביוהרה משהו לא נעים, והיא אף נחשבת לחטא בדתות רבות: הכניסה לעוד שלב של רפרור עצמי, של ייצוג של עצמנו על ידי עצמנו: כאשר המתאגרף המהולל מוחמד עלי אמר "I am the greatest" הוא בנה על העצמי שלו (שבעצמו, כאמור, בנוי כלופּ שכרוך סביב עצמו) עוד קומה של לוּפִּיוּת, עוד רובד של ייצוג עצמי. האני, שהוא כבר לופ חסר יסוד מוצק, מעז לפנות אחורה ולאשר את עצמו! בכך הוא מוסיף חטא על פשע, או שקר על כזב. ואם כבר חטאים, אולי גם אוננות סובלת מאותה דעה קדומה נגד רפרור עצמי: גם היא מנכיחה את הלולאתיות שבקיום האנושי, כאשר האני מענג את עצמו באמצעות עצמו."

חזרנו, אם כן, אל האוננות של אותו מיתוס בריאה מצרי קדום: העיבור העצמי של אתום, ההזרעה שהוא מזריע את עצמו אחרי שהוא מענג את עצמו בעצמו היא לופ שכזה, לולאה שבונה את העצמיות שלו ומאפשרת לו לבנות עולם. רק כשאנחנו תופסים את עצמנו כפרטים אנחנו יכולים לתפוס "עולם" שניצב "מולנו" ובכך ליצור מבנה של מציאות. אתום תופס את איבר מינו ויוצר את העולם מתוך עצמו. גם אנחנו יוצרים את עצמנו על ידי תפיסה עצמית.

המשך הקריירה של אתום

אגב, אחרי שפלט בעונג את המציאות מתוכו, היה צפוי עדיין לאל אתום עתיד מזהיר. למרות שלא הוקדשה לו תשומת לב רבה מרבית ימיה של הדת המצרית, בימי שלטונו של הפרעה אחנתון (המאה ה-14 לפנה"ס) הוא זכה לעדנה ולמקום נצחי של כבוד בדברי ימי הדתות: אחנתון (שפירוש שמו "עבדו-בכירו של אתון", כלומר אתום) קבע שאתום, שהיה עבורו השמש עצמה, הוא האל העליון, ולאחר מכן האל היחיד. בכך הוא נתן לנו את העדות הראשונה למונותאיזם בהיסטוריה האנושית.

פרויד, בספרו "משה והמונותאיזם", העלה השערה שמשה, שאם היתה לו מציאות היסטורית חי כנראה כמאה שנה אחרי אחנתון, קיבל ממנו את רעיון המונותיאיזם. גם אם אכן כך, דאג משה לשנות באופן מובהק את מיתוס הבריאה, מכזו המתממשת בעקבות עווית גופנית לכזו המתרחשת בדיבור. בשביל משה, כמו בשביל פרויד, הדיבור בורא עולמות ומשמידם. ומכיוון שהמילים אינן לעולם נוגעות בדברים עצמם, האל העברי, בשונה מאתום, הוא חיצוני לבריאה וטרנסנדנטי. זה למעשה החידוש הגדול של היהדות בנוגע לאל.

מיתוסים קדומים ומיתוסים מודרניים

הפרשנות האלגורית נותנת לנו להבין את המשמעות החבויה במיתוס. אבל מה עם ההתייחסות אל העצמי כ"לופ מוזר"– האם אין גם היא לא יותר מאשר מיתוס? במידה מסויימת כן, אבל בכמה דברים נבדל סיפור הלופ המוזר ממיתוס קדום כלשהו, ובראש ובראשונה בכך שהוא מודע לעצמו כהסבר: הופשטטר מנסה במודע להסביר איך מתעצב האני שלנו. הוא לא חוזר על נרטיב שקיבל מאבותיו, שרק ברובד עמוק יותר מזה המילולי נושא משמעות שתקפה לחיי הנפש של כל אחד מאיתנו. המיתוסים הקלאסיים, למרות שהם מספרים תמיד את סיפוריהם הפרטיים של דוברם ושומעיהם, עושים זאת בצורה לא מודעת, ועל פני השטח מדברים על דברים שקרו למני "אלוהים", "פעם מזמן". המודעות למיתוס כהסבר מתוחכם מאפשרת לנו לרדת לעומקו, ולהבין שלמעשה הוא יורד לעומקנו.

אבל אם קל יחסית לשמור על אותה מודעות לגבי מיתוסים קדומים, קשה מאוד לשמור עליה לגבי תיאורים בני-זמננו של המציאות, בעיקר אם הם מתיימרים לתוקף מדעי. כאן מודעות עצמית מהסוג הזה לרוב לא מספיקה, מסיבה פשוטה: אנחנו מאוד שכחנים לגביה. גם אם בתחילה נדמה לנו שברור מאוד שהסיפור שאנחנו מספרים הוא רק סיפור, שההסבר הוא מפה של הדבר ולא הדבר עצמו, האצבע המצביעה על הירח איננה הירח עצמו, אנחנו נוטים מהר מאוד לשכוח מכל זה ולהחליף את המציאות במילים אודותיה.

במהלך המאה העשרים השתלט מיתוס אחד כמעט על כל צורת התפיסה העצמית שלנו (במערב). המיתוס הזה הוא תיאור הנפש התלת-רבדית של פרויד (איד, אגו וסופר-אגו). נוימן העריץ את פרויד וחשב שהפסיכולוגיה שלו מסמנת פריצת דרך במסע לשחרור האנושות מהדיכוי תחת "דמות האב" הרודנית. יחד עם זאת היתה לו גם ביקרות רבה עליו, והוא חשב שפרויד עצמו לא השתחרר מאותה דמות אב פטריארכלית, ולא הבין את החשיבות העצומה של "אמא אדמה", אותה קרקע פוריה ורבת-חסד שממנה הנפש צומחת. במאמר הבא אנסה להמשיך ולהרחיב את הביקורת של נוימן על פרויד, ולהראות איך ראיית מבנה הנפש של זה האחרון כאמת מעכבת אותנו מאוד בדרך לא רק להבנה טובה יותר של עצמנו, אלא לחיים שלמים ומאושרים יותר.

[המאמר עלה בגרסה מקוצרת גם באנרג'י. הנה מאמר נהדר של קמיל פגליה על אריך נוימן. לבד מזה יש להציל את 'רשימות']

אך עיקר הכוונה היתה מאתו ברוך הוא לגלות שלימותו, וכאשר הוא בכוחו יתברך אינו בערך גילוי כלל, לכן הוצרך להיות הצמצום מאור אין-סוף ב"ה, אורו הגדול המשתווה בשיווי גמור עם סוף המעשה, בכדי שיהיה יכול להתגלות שורש לגילוי היש. (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ב', פרק ל"ג) אשר תכלית כוונתו ברוך הוא הוא לגלות שלימותו, אשר לזה היו כל הצמצומים בבחינת שבירה ותיקון, דהיינו שבירה בכדי לגלות היש בבחינתו, והתיקון הוא לקשרם ולייחדם ביחודו יתברך בכדי לגלות שלימותו (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי היחוד והאמונה, שער ד', פרק י"ג) והוא יתברך שווה בשמיים ובארץ כי אצלו יתברך אין מסתיר היש הגם כי יוצר הכל הוא וממנו נפעלו הוא יתברך נמצא בכל פרטי הדרגין, אף על פי כן הוא יתברך בלי שום הבדל מצד כוחו הפלא הנמשך מכוח השוואתו יתברך אשר כל יכול להוות ולחיות בלי שום הסתר ובהבדל כלל, וזהו לגביו יתברך אבל לגבי דידן נראה היש למהות נבדל ונפרד (ר' אהרון הלוי הורוויץ מסטארושלה, שערי העבודה, שער ג', פרק י')

בקיצור

האל מעוניין לברוא עולם כדי לעשות לעצמו הפך (צמצום) – וזאת כדי שהוא יהיה מושלם, ודווקא מפני שהעולם הוא כמובן בלתי-מושלם (שבירה). אבל אז יש להפוך את ההפך הזה חזרה לאלוהים ולהשלים את החסר-שלמות (תיקון). את כל זה אלוהים חייב לעשות, וגם אנחנו חייבים לעשות כעזר כנגדו. זה לא עניין רצוני, אלא פעולה הכרחית, בדיוק כמו הנשימה: הוצאה של אויר (בריאה), והכנסתו בחזרה (ברהמן). פעימות של בריאה ומיסוס עולמות. אנחנו כאמור עוזרים בתיקון, כלומר בהעלאת העולמות חזרה לאלוהים. אבל מי זה אנחנו? ברור שמנקודת מבט אלוהית, אמיתית, אנחנו זה אלוהים עצמו שפועל. תהליך השאיפה, החזרה של העולם לאל, הוא החיים שלנו, כל אחד מאיתנו. כמו שכל חיידק בחלב לא יודע, אבל בחייו הוא מייצר (יחד עם טריליוני חבריו) שמנת, כך גם אנחנו לא מודעים לזה, אבל בחיינו אנחנו מחזירים את העולם לאלוהים.

באריכות

אז כדי שהאלוהים יהיה מושלם ממש, הוא צריך לגלות בתוכו את מידת ההשתלמות, או לפחות לגלות כלפי חוץ את שלמותו – כלומר להיות בעל מימד של חוסר שלמות. מתוך כך הוא צמצם את עצמו וברא עולם, שניכר מיד שהוא אינו מושלם. את העולם הלא מושלם אנחנו מצידנו עמלים להשלים, ועובדים קשה כדי לעשותו מושלם. הוא יהיה מושלם רק כאשר הוא יהיה אלוהי לחלוטין, ואז הוא כמובן ישתווה לאל עצמו ויעלם לחלוטין בתוכו.

יש כאן סתירה עצמית אינהרנטית: אם אלוהים זקוק לעולם לא מושלם כדי להיות מושלם, למה אנחנו משתדלים לעשותו מושלם – הרי כך נחזיר את העולם לאלוהים, ובכך נחזיר את אלוהים למצבו המושלם לחלוטין של לפני בריאת העולם, שהוא כזכור מצב בלתי-מושלם שכן הוא אינו כולל בתוכו חוסר-שלמות (או גילוי שלה)! מצד שני, אי אפשר להניח לעולם להישאר לא-מושלם, שכן לא סביר שאל טוב ומיטיב יחפוץ להשאיר בחוסר-שלמות עולם כל כך בלתי-מושלם; במילים אחרות, הקונטוס של העולם הוא טוב: זה הווקטור הפנימי שלו, וזה ברור. אבל מצד שלישי, שהוא הצד החשוב, העולם הבלתי-מושלם הוא כבר עכשיו לחלוטין אלוהים – הרי הוא לא יכול להיות חס וחלילה לעולם נפרד ממנו יתברך! מכאן שכבר עכשיו, ודווקא בקיומו הבלתי-מושלם, הוא מושלם (מכיוון שקיומו הבלתי-מושלם משלים את אלוהים להיות מושלם, ומכיוון שהוא אותו אלוהים הרי שגם הוא מושלם).

את הצד השלישי הזה יש לראות ולדעת. למעשה, זאת השלמות היחידה האמיתית שקיימת לעולם, ואל לנו לחשוב שאי פעם ממש נעשה את העולם הזה מושלם – זה אינו רצונו של האל (למרות שרצונו שנעשה מה שאנחנו יכולים בכל רגע כדי להיטיב את המצב). המחשבה ש"הנה אנחנו עושים את העולם הזה מושלם!" היא אחת מאבות כל חטא ואחד האלילים הקשים ביותר. היא המחשבה בבסיסה של כל תנועה משיחית: השבתאות, המרקסיזם, הנאציזם, גוש-אמונים, וכיוצא באלו שאיפות להפיכת העולם למושלם עכשיו. השאיפה להפוך את העולם למושלם היא הכחשת מושלמותו האינהרנטית, כלומר אלוהותו האינהרנטית, ועל כן חוצפה אדירה כלפי שמיא.

אבל שוב: כמובן שיש לשפר ולשכלל את העולם הזה, וכמובן שיש לעשות הכל כדי להיטיב ולאהוב. הרי זאת תנועתו של אלוהים ממש. זאת הזרימה שלו, המגמה של מהותו. אבל למה לעשות כן אם הכל כבר מושלם כאן ועכשיו? הרי עוד פרדוקס.

כמובן, גם השאיפה לברוח מהעולם אל אלוהים מושלם שנמצא מעבר אליו היא חטא וטעות ואלילות, שכן היא מוותרת על הצד הגלוי של האל, צד שקיים ושהאל זקוק לו שיהיה קיים. השאיפה הזאת משותפת לתנועות שוללות עולם כמו הנצרות (בתחילתה), הגנוסיס, הבודהיזם (בעיקר בתחילתו), זרמים שונים (כמו הסאנקיה) של ההינדואיזם וכו'.

נסכם הפרדוקסים

אלוהים לא מושלם ללא עולם בלתי-מושלם, אבל את העולם יש לעשות מושלם.
מכיוון שהעולם הבלתי-מושלם הפך את אלוהים למושלם, ומכיוון שהעולם הוא אלוהים, העולם הוא כבר עכשיו מושלם.
למרות שמבחינה מהותית העולם הוא כבר עכשיו אלוהים ומושלם, יש לעשות הכל כדי לשפר אותו.
אבל אסור לעולם לחשוב שאנחנו עצמנו ועוצם ידינו כבר עכשיו הופכים את העולם למושלם, כי זה ישלול את שלמותו שממילא ולנצח של העולם, ובכך את אלוהותו.
בקיצור המצב לא קל (למרות שהוא מושלם).

הצעת הגשה

אני מציע, אם כך, לנוע בצורה של פעימות דיאלקטיות:
א)  קדש את העולם ודע שהוא מושלם.
ב)  עשה מה שיש לעשות כדי לשפר אותו.
ג)  ראה מה שעשית כי טוב, קדש אותו ודע שלמות.
ד)  עשה מה שיש לעשות וכו'.

זה מתאים למשהו שכתבתי לפני כשנתיים:

המבנה של היקום הוא כזה:
כניעה-בריאה-כניעה
כלומר: קבלת כל הקיים←יצירה חדשה←קבלת כל הקיים.
כלומר: הטוב עצמו במושלמותו הטובה במו טוּבה←בריאה, התפתחות, שפיעה, התעוררות רצון+הפעלתו ומימושו←קידוש הכל כפי שהוא, "וירא כי טוב".
כלומר: ביעבוע מוכל בתוך עצמו←גלישה, the cup runneth over←ביעבוע מחודש של מה שנוצר והתחממות לקראת גלישה נוספת.
כלומר: נצח←זמן←נצח
כלומר: הוויה←התהוות←הוויה
כלומר: אין←יש←אין (+כל מה שיש)
וכל זה כל רגע ורגע מחדש.
וכך הלאה:
לא: כניעה-בריאה-כניעה-בריאה…
אלא עדיף: כניעה-בריאה-כניעה-כניעה-בריאה-כניעה-כניעה
כלומר היקום נח; בורא; מקדש. נח; בורא; מקדש. וכו' וכו' וכו' וכו'.

לעולם לא יפסקו הפעימות הללו. העולם אף פעם לא יהיה מושלם מבחינה שטחית גלויה, ותמיד כבר עכשיו מושלם מבחינה מהותית עמוקה.
בהצלחה.

(הערה: במידה והבריאה לא היתה אירוע חד פעמי, או לחילופין, לא היתה אירוע כלל, כלומר העולם היה קיים כאלוהים מאז ומעולם, יש סיכוי שהפעימות הללו הן מחזורים קטנים בתוך פעימות ענק בהן האל בורא עולמות ומשמידם, כלומר יוצר מציאות בלתי מושלמת, נהיה מושלם בעצמו, אחרי כמה זמן ממיס אותה לחלוטין לתוכו, לבדו מולך נורא אבל בחוסר שלמות וחוסר נחת, בורא עוד יקום וכו'.)

[לבד מזה, יש להציל את 'רשימות']