בריאה

איך בוראים עולם בשבעה ימים – גרסת הקבלה הלוריאנית

תרשים א': "דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים

תרשים א': "דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "יהי אור", הוא בעצם שלח קו ישר של אור אינסוף הישר לתוך עיגול מטאפיזי שהוא פינה לפני כן מעצמותו האלוהית (שהיתה בכל מקום, מן הסתם – ראו תרשים א'), בתהליך שנקרא "צמצום" שבו נוצר חלל ריק שקוראים לו "טהירוּ" (ראו תרשים ב').

 

תרשים ב': "וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים

תרשים ב': "וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים

 

העיגול הזה היה הרחם שבה יתעבר היקום שלנו, והוא אמנם היה ריק ממהות אלוהית, אבל לא לחלוטין: היו בו גרעיני דין, והיה בו "רשימוּ" (ראו תרשים ג'), שהוא הרושם הדק שנשאר מהנוכחות האלוהית שהיתה שם לפנים (הרי לא באמת העלתם על דעתכם מקום ללא שום אלוהים בכלל!).

 

תרשים ג': "ונשאר שם רשימו של אור עם כח הדין שהוא שורש הדין הגבורות, וכל הרשימו והדין מעורבים" – ר' יוסף אבן-טבול, ספר דרוש חפצי ב

תרשים ג': "ונשאר שם רשימו של אור עם כח הדין שהוא שורש הדין הגבורות, וכל הרשימו והדין מעורבים" – ר' יוסף אבן-טבול, ספר דרוש חפצי ב

 

גרעיני הדין האלה הם למעשה גרגירי שליליות שכאלו, זרעי גבורות, גלעיני מוגבלויות, שהיו בקב"ה עוד לפני הבריאה, והם למעשה מה שהניע אותו יתברך בכלל להתחיל עם כל הבלגן הזה (וכבר כתבתי שמשום החטא בכלל נברא העולם). במילים אחרות: בראשית ברע אלוהים. כלומר השליליות שהיתה מקדמת דנה, שהיתה בזמן שלפני היות הזמן, בתוך האחדות הברוכה של ריבונו של עולם שלבדו מלך נורא, היא שהניעה אותו יתברך ליזום ולממש את הפרוייקט הכושל המכונה "עולם". הרי אחרת, למה באמת שיזוז? מה חסר לו? ווס ברענט? למה שלא יישאר בשוויון מוחלט (ואכן היו קולות בתוכו שרצו כך, אך לבסוף נפסק אחרת)? אז זהו, שהיו בו יתברך זרעי הדין האלה, והוא רצה להתנקות מהם, או למעשה להביא אותם לאינטגרציה בו, ולכן ריכז אותם בתוך החלל הריק שהוא פינה, ועכשיו שהם במקום אחד צריך כמובן מהר מהר לקפוץ עליהם ולתקן אותם, כלומר להפוך אותם בתהליך אלכימי קסום לאינסוף נקי ותם. שלח בהם, אם כן, האל הטוב את קרן האור האלוהי הזה, שאף היא כולה טוּב מזוקק ומרוכז, מתוק מדבש, חמים ונעים (ראו תרשים ד').

תרשים ד': "ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד אל תוך החלל ההוא" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים

תרשים ד': "ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד אל תוך החלל ההוא" – ר' חיים ויטאל, ספר עץ החיים

עכשיו משהו שחייבים לדעת על דינים ושליליות בכלל זה שאין לכל אלו כוח משל עצמם, שכן הם הרי העדר, ביטול, שלילה. הם בעצם כלום שבחוצפתו התהווה ותפס ממשות משל עצמו, אבל בעצם אין לו שום מהות אמיתית (מזכיר למישהו משהו?). לכן הם חייבים לינוק כוח מהטוב, אחרת אין להם חיים. אז שורשי הדין האלה בינתיים התיישבו על הרשימו שנשאר איתם לבד בטהירו, וזה מחזיק אותם בינתיים, אבל הם כמובן רוצים עוד. הם תמיד רוצים עוד. אז איך שאור אינסוף נכנס אל תוך החלל הריק, הטהירו, העיגול, מיד מתקבצים ובאים אליו כל אותם דינים מעורבבים עם רשימו, ונצמדים סביבו (ראו תרשים ה').

תרשים ה': "כי בהיות מתפשט אור הא"ס דרך הקו הנזכר אל תוך מקום החלל התחיל להתעגל ונעשה גלגל עגול בתוך חלל הא"ס בלתי דבק בו, וזה הגלגל הראשון נקרא גלגל ספירת הכתר..." – ר' חיים ויטאל, ספר שער ההקדמות

תרשים ה': "כי בהיות מתפשט אור הא"ס דרך הקו הנזכר אל תוך מקום החלל התחיל להתעגל ונעשה גלגל עגול בתוך חלל הא"ס בלתי דבק בו, וזה הגלגל הראשון נקרא גלגל ספירת הכתר..." – ר' חיים ויטאל, ספר שער ההקדמות

זה בסדר: על זה בדיוק בנה הקדוש ברוך הוא, והוא מאפשר להם את זה, הוא רוצה שהם יסתדרו וכך ינוטרל עוקצם (כן: לא צריך להשמיד את הדין, רק לשים אותו במקומו! את הדין "ממתיקים" ולא הורגים. פשוט לוקחים את הזבל ובונים איתו משהו), וכך בעצם מתחיל תהליך התיקון: הרשימו מתלכדים סביב הקרן-אור ויוצרים "כלים" מובחנים, שהם למעשה ה"ספירות" שכידוע מורידות בתהליך של האצלה את אורו של האל אל העולם הזה (שאז היו בנויות במערכת קצת שונה, ואכמ"ל).

אבל – נוט סו פאסט. אם הכל היה הולך כמתוכנן לא היינו כאן היום, כי הקב"ה היה מתקן את הדרוש תיקון, חוזר חיש מהר לאחדותו הפרמורדיאלית ושוקע בתנומה נצחית (דבר שלדעתי בכלל לא אפשרי בשבילו, אבל נעזוב זה). מה כן קרה? תוך כדי תהליך חדירת אור אינסוף אל תוך החלל הריק והתגבשות הכלים סביבו, מתברר שהכלים שנמצאים רחוק ממקור האור, הספירות התחתונות, לא מסוגלות לעמוד בעומס. האור העוצמתי של הקב"ה גדול עליהן בכמה מספרים (הרי הן בסך הכל כמה גרעיני דין שנדבקו להם יחד עם איזה שליכטה של רשימו) והן קורסות – "שבירת הכלים" (ראו תרשים ו').

תרשים ו': שברו את הכלים ולא משחקים

תרשים ו': שברו את הכלים ולא משחקים

הכלים, אם כן, נשברים, והאור מפסיק לזרום. האור נשאב חזרה למעלה וחלקי הכלים מתפזרים בתוך החלל הריק ומכונים "קליפות": אלו שברי כלים אלוהיים שמעורבב בהם אור ודין. האינסוף ברוך הוא צריך להתחיל מהתחלה, הפעם יותר בזהירות, ולברוא עולם חדש. עולם ממש.

הוא בורא עולם, גן עדן, אדם וחווה. ומי עוד? נכון: נחש (כן רבותי, זיכרו כלל חשוב: אין לך גן עדן שאין בו נחש). נחש מפתה את חווה, חווה מפתה את אדם והם חוטאים. שוב בלגן. עכשיו אין ברירה: צריך אנושות.

וכך הגענו עד הלום (בדרך גם היה מבול, חטא העגל, חורבן בית I + II, גלות בת שנות אלפיים, שואה). ומה תפקידנו כעת חיה (ע"פ הקבלה הלוריאנית, כאמור)? "לברר" את שורשי הדין: להוציא את ניצוצות האור מתוך הקליפות ולהעלות אותם חזרה אל ה'. איך? לדוגמא, אם אתה אוכל סטייק, ומתוך הכוח שהוא נותן לך אתה לומד תורה, הרי שהעלית, העברת את הניצוצות שהיו בו מדרגה ניטרלית (שנקראת "נגה") לקדושה (ולמרות זאת יש קולות אורתודוקסים שקוראים לצמחונות, ברוך השם). או למשל, במלחמה בין נפוליון לצאר, רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, רצה שהצאר ינצח, אז הוא לקח את המארש של צבא נפוליאון והורה לחסידים שלו לשיר אותו: כך הם העלו את הטומאה (מבחינתם) שבמארש ובעצם ניטרלו את הכוח הרע שבו, המירו את הרע לטוב, ולכן כמובן נפוליאון הפסיד! בגלל זה, אגב, ברור שבאמת "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות, ל"ד:), כי הם, כשהם חזרו בתשובה, הם העלו ניצוצות אפילו מקליפות הטומאה (למשל אם הם אכלו חזיר לפנים), כלומר ניצוצות שהיו תקועים ממש בתוך החושך. יפיפה.

ביאליק כמיסטיקן

המשותף לאיש הדת ולמשורר הוא אמונתם העמוקה בכוח היוצר של הלשון. איש הדת רואה במילים את הכלי בעזרתו ברא האל את העולם, ומאוחר יותר נתן את המצוות. המשורר בורא מילים ככלי לביטוי היחס האוהב או הכואב בינו ובין אותו עולם. הרצינות בה השניים מתייחסים אל השפה מאצילה חשיבות ואותנטיות לשליחות אותה הם מבקשים למלא, ובלעדיה נדמה שגם הם, גם אנחנו היינו מרגישים שחסר משהו מהותי שנותן טעם ותוקף לפעילותם.

מיסטיקנים, מאידך, מגלים חשדנות רבה כלפי הלשון. לא רק שהם דואגים לציין, חזור והדגש, שאת חוויותיהם העמוקות לא ניתן בשום אופן לבטא במילים, אלא שפעמים רבות הם מציגים את השפה כמכשול ממשי, ואולי אף עיקרי, לתפיסה אמיתית של הקיום.

חיים נחמן ביאליק

מעניין לכן שביאליק, "המשורר הלאומי", שבשבוע הבא ימלאו 134 שנה להולדתו, מיקם עצמו בסוגיה זו בתוככי מחנה המיסטיקנים. ייתכן, נשמעים קולות שונים בימנו, שביאליק היה מיסטיקן. להשארה זו יש לדעתי על מה להתבסס. ביאליק כמובן היה בקיא בשפת הקבלה (ככל יהודי משכיל בזמנו), אבל כנראה לא לקח את תורת הסוד היהודית ברצינות יתר. בכל אופן, לא לכך מכוונת כאן המילה "מיסטיקן", אלא לשאיפה, ולפעולה האקטיבית, שקוראת להשגת מגע ישיר ואינטימי עם המציאות האלוהית, יהיה שמה אשר יהיה. ישנו יסוד סביר להניח שביאליק, אף שכידוע התפקר בצעירותו, שאף לכך.

בכמה שירים מבטא ביאליק את משיכתו לאור האינסוף, ומרבים לצטט משירו "זהר" את השורה בה הוא מתוודה כי "מגופו של עולם אל אורו ערגתי". אך השירה, כפעילות אירוטית ראשונה במעלה, חייבת מעצם טבעה לשאוף מעלה מעלה, וכבר אפלטון עמד על "השיגעון האלוהי" שחייב למלא את המשורר בטרם יצוק פואטיקה ראויה לשמה. הצהרות על כמיהה אל השחקים יכולות אם כן להיות גילויים ארס פואטיים, ולאו דווקא וידויים אקסטטיים.

אך ביאליק, כאינטלקטואל אירופאי טיפוסי, לא רק ערג אל האור, אלא גם חשב אודותיו וכתב עליו מסות. בחיבור הקצר והטעון שכתב ב- 1915, "גילוי וכיסוי בלשון", הוא חושף בפנינו את דעתו (דאז) על השפה ויחסי הגומלין בינה לבין המציאות: מערכת יחסים קשה של כיסוי, אף דיכוי, שביאליק רואה באדם את האשם בהנהגתה. בכך הוא הופך עצמו לכרוז של העמדה המיסטית הידועה.

ביאליק עומד על התפקיד שהשפה ממלאת כחציצה בין האדם ובין המציאות ההיולית, אותה הוא מכנה "התוהו האפל". השפה היא שחוטפת אותנו מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם אותה מציאות של תוהו,  אבל אי אפשר פשוט להאשים את השפה בזה כמובן: אלה אנחנו שאיננו מוכנים להתמודד עם הקיום הגולמי ובורחים אל ניסוחים שלו, אל דיבורים עליו.

כך כותב ביאליק: "הרי הדבר ברור, שהלשון על כל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של הדברים, אלא אדרבא, היא עצמה חוצצת בפניהם." מדוע אם כן אנחנו מתחבאים מאחורי המילים? "אין זה אלא מגודל פחדו [של האדם] להישאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה".

ביאליק מציג כאן תפיסה לפיה השפה לא נולדה כמענה לצורך של קומוניקציה בין בני-האדם, כלומר למטרת תקשורת בין אנשים על המציאות, אלא דווקא כמגן ומחסה מפני אותה מציאות, שנוצרו מתוך הפחד להיפגש פנים אל פנים עם הקיום עצמו. השפה היא מפלטו של האדם מפני ההוויה: "'כי לא יראני אדם וחי' אמר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי […] שום מילה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויה." המילים, אם כן, משמשות לנו לכסות על המציאות, ושיחה עם חבר היא התחמקות ממפגש ישיר עם מה שיש, כלומר מעבר מהוויה לדיבור על ההוויה. לא גילוייה של המציאות יש בשפה, אלא כיסוייה.

הד לכך אנחנו יכולים לגלות בדתות ממוסדות, בצורך שנוצר (או מיוצר) במתווכים בין המאמינים לבין האל: האדם לא מעוניין במגע ישיר עם האלוהים. קשר כזה מפיל עליו יראת שמיים איומה, והוא מעדיף פעמים רבות שכהן, נביא או גורו יחצוץ בינו ובין המוחלט. כך בני ישראל תחת הר סיני מבקשים ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות", וזו גם מהות הכריזמה בה מבורכים וירטואוזים דתיים: הם מסוגלים לגעת במה שאודותיו אנחנו יכולים רק להגות.

מכיוון שבאופן טבעי ההווה מולנו כל הזמן, ובין כנפיו מקנן הפחד, את החציצה בינינו לבינו יש לשוב ולבנות, לשוב ולבצר, זאת, כפי שכותב ביאליק, כדי "שלא ישאר חלל ה'דעה' [ההכרה] של האדם רגע אחד פנוי בלא מילים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון". אלא שבאותה טבעיות אנחנו גם נמשכים אל האמת ההיא שנמצאת מתחת לקשקשים, מתחת למילים שאנחנו מקשקשים לעצמנו בלא הפוגה – אנחנו רוצים להיכנס תחת כנפי השכינה: "[…] סוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי העולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה." על כן (אידיאלית) אנחנו תמיד גם מנסים לפתוח באותו כיסוי שיצרנו סדק קטן להציץ דרכו, פתח לינוק ממנו מעט נקטר אלים.

אלא שכאשר נפער האשנב המבורך ואנחנו סוף סוף ולפתע פתאום מצליחים להציץ אל מה שמעבר, אל מה שמאחורי הפרגוד, "והנה חציצה אחרת, בדמות מלה או שיטה חדשה, עומדת פתאום במקום הישנה וחוסמת שוב את העין." רק הבקענו סדק אל הבלתי-נתפס וכבר נתעקש לתפוס אותו במילים, רק יצרנו פתח אל האינסוף וכבר נלפף ונחנוק אותו על ידי מושג, נגדיר ונגדר אותו, נדאג מהר מהר שלא ישאר מולנו (בנו) דבר בלתי מדיד.
המילים, והמושגים אותם הן מציגות בפני ההכרה, הן אם כן הדרך בה אנו חומקים ממפגש אמיתי עם המציאות: את ה"תוהו האפל" אנחנו לוקחים ומחלקים למילים, לקטגוריות, אונסים אותו לתוך הגדרות ומגירות, עושים ממנו דברים ומעשים, מושגים וזמנים. בהיגד אחד אנחנו מבדילים בין חושך לאור, וכך חוצבים את ההוויה ומחלקים אותה לשלל ניגודים והפכים. ומכיוון שאת כל אלו אנחנו תופסים כמציאות אמת, אובד לנו אותו מגע ראשוני מבורך עם הקיום עצמו, עם הקיום כשלעצמו. התוהו ובוהו הופך לבריאה, ומת.

וביאליק מכוון בכך בדיוק לדעתו של חכם הטאו צ'ואנג-טסה, שחי בסין כאלפיים ושלוש מאות שנה לפניו. הנה, כך זה מתואר על ידו (מתוך הספר "קולות האדמה", בתרגום יואל הופמן):

הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שוּ [קצר]. הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הוּ [חפוז]. הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הוּן-טוּן [תוהו ובוהו]. פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון-טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: 'לכל בני האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו'. וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

בסיפור הבריאה הזה גומלים על טוב לבו של התוהו ובוהו, שמכלכל את אורחיו בנעימות, בכך שקודחים בו חורים "לטובתו", מחלקים אותו ומפרידים אותו. עובדים קשה כדי להפר את אחדותו ההיולית. וביום השביעי הוא מת מכל המלאכות אשר נעשו בו.

נצנוצו של התוהו ממלא את לבו של ביאליק, והוא מבקש לשתף אנשים באורו. הוא קורא למשוררים לחשוף בשיריהם את התוהו: "בעלי השירה […] מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה […] המילים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות […] המילים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה."

השירה גם היא משתמשת במילים כמובן, אך נבדלותה היא בכך שהיא מסוגלת דווקא לחשוף בעזרתן, ולו לרגע, את אותה מציאות בראשית שהן כרגיל מכסות. כמו חדר החושך המשמש דווקא לפיתוח תמונות צבע, משתמשת השירה במילים המכסות דווקא לגילוי, וזהו ייחודה וסודה. המשורר הוא היודע להפוך את המילים, החילוניות במהותן, קרדום לחפור בו קדושת תוהו, ולמעשה רק בשבילו נמצאת שפה שהיא באמת ובתמים לשון קודש. ביאליק רואה בשירה אמצעי לקשירת קשר מחודש עם התוהו, ובכך הוא הופך אותה למעשה ליטורגי, ואת משורריה עושה לכוהנים. את עצמו הוא קושר בכך מחד למחנה המיסטיקנים מבקרי השפה, ומאידך, כפי שאפשר היה לקוות, לעדת המשוררים, מהלליה.

[המאמר התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". והנה שוב הלינק ל"גילוי וכיסוי בלשון", שכל מילה בשבחו רק תכסה על זוהרו]

מהדברים הראשונים ביקום ועד לאחרוני החילונים באמריקה – כמה דברים שהצטברו

א'
לפני כשבוע שיחררה נאסא תמונה (או משהו) של היקום שניות אחרי המפץ הגדול. הנה:

אלו "הדברים הראשונים שנתהוו ביקום" אומרים בנאסא, כלומר זה בעצם ה"תוהו ובוהו" שממנו הקב"ה עשה מה שעשה. התמונה הזאת צולמה על ידי הטלסקופ Spitzer, כלומר בעצם יוצרה בעזרת טכנולוגיה חדשנית שמאפשרת לקלוט את שאריות האור (או משהו) מאותו הזמן, לנטרל אורות אחרים ולבנות על פיהן יצוג של איך זה היה נראה לו עיניים אנושיות היו אז כדי לראות. לא יודע, לי זה נראה חשוד. זה פשוט מדי דומה לאיך שהייתי מדמיין את זה.

ב'
ב- wired התפרסם ראיון מצויין עם כמה מהאתאיסטים המפורסמים בעולם. אלו אינטלקטואלים, חלקם חשובים מאוד לכל הדעות, שהקימו ברית אנטי-תאיסטית בניסיונם למחוק את הלגיטימציה של כל אמונה דתית. כן: הם לא רק לא מאמינים, לא רק מנסים לגרום לאחרים לא להאמין, והם אפילו נגד כל מפגן של סובלנות לאמונה הדתית באשר היא שם. כלומר אל תאמין, וגם אל תאמר "אני לא מאמין אבל אם אתה בקטע אז תהיה בריא". לא: הצהר על חילוניות מוחלטת ודרוש מחברך להצטרף אליך. בקיצור, אתאיסטים פונדמנטליסטים.

ריצ'רד דאוקינס, מי שכתב את רב המכר העולמי "The Selfish Gene" (ושלו אנחנו תמיד נהיה בחוב על שהמציא את רעיון ה- Meme) הוא אחד מהם. הוא טוען שאין לשמוע בקול הדתיים שטוענים שאי אפשר להוכיח שיש אלוהים, אבל גם אי אפשר להוכיח שאין. לא מקובל עליו: "חובת ההוכחה על כל מי שאומר 'אני רוצה להאמין באלוהים'". אחרת, הוא אומר, הרי שנאלץ לקבל קיומן האפשרי של מפלצות ספגטי מעופפות, פיות, חדי-קרן ואלים כת'ור ויופיטר. הוא חושב שחילוניים בארה"ב היום נמצאים במצב של הקהילה ההומו-לסבית מלפני כמה שנים: "היה צורך באנשים שיצאו [ויכריזו שם הומואים]. כמה שיותר אנשים יצאו, ככה ליותר אנשים היה אומץ לצאת. אני חושב שזה המקרה עם אתאיסטים. הם רבים יותר מאשר אתם מתארים לכם. […] אנשים אינטליגנטים מאוד הם לרוב אתאיסטים. [אבל] אף לא חבר קונגרס או סנאט אחד מודה שהוא אתאיסט. זה פשוט לא הגיוני. או שהם מטומטמים או שהם משקרים. והאם יש להם מניע לשקר? ודאי שיש להם מניע! כולם יודעים שאתאיסט לא יכול להיבחר."

דוקינס, יחד עם חברו המבריק דניאל דנט, הקימו את קהילת ה- "Bright", שם שהם המציאו כדי לציין אדם בעל השקפת עולם אתאיסטית, שלא מאמין בשום אמונה תפלה (שכן אמונה באלוהים היא רק עוד אמונה תפלה לדעתם). לאחרונה הוציא ספר שנקרא The God Delusion ובו הוא כותב שמי שסובלני כלפי אמונה באל פשוט משום שזו אמונה, חייב גם להיות סובלני כלפי אמונתו של אוסמה בן-לאדן ומתאבדיו.

דנט, אחד הפילוסוף הידועים והמוערכים בעולם, כתב לאחרונה ספר שנקרא Breaking the Spell: Religion as a Natural Phenomenon, בו הוא מסביר את הדת על כלא רק מתאימה, אלא הכרחית מבחינה אבולוציונית (הוא עוסק הרבה באבולוציה). אלא שכמובן, מה שהיה חיובי אבולוציונית פעם, יכול להיות מיותר ואפילו קטלני היום. דנט קורא ללמד דת בכפוף לשיטות מדעיות בבתי הספר (כלומר ללמד ביקורת המקרא למשל) ומחכה לזמן שהדת תעלם מהעולם כמו אמונות אחרות שבני אדם החזיקו בהם. הנה הרצאה מצולמת שלו על הנושא.

בקיצור, החבר'ה האלה לא מבינים משהו עמוק מאוד בהוויה האנושית. הם לא מבינים שמעבר לכל האמונות והמנהגים, שברובם באמת אבד עליהם הכלח (אם כי יש לי אליהם פינה חמה בלב), אלוהים הוא משהו שלעולם לא יעלם מהנוף האנושי. כי הוא קיים, כמובן, אבל מעבר לזה: כי אנחנו זקוקים לו. כי יש בתוכנו "בור בצורת אל" שיכול להתמלא רק על ידי ישות מוחלטת כזו. כי יש בנו צורך כמוס להיות שלמים, להיות תמימים, עגולים, מלאים, טובים ומיטיבים. ואת הצורך הזה יכול למלא רק האל הטוב (כלומר אנחנו יכולים להתמלא על ידו כשנבין שאנחנו כבר עכשיו הכי הוא שיכול להיות), ולא משנה גם אם נקרא לו "הטאו" או "ברהמן" או "העצמי" או "אנרגיה". מדהים לראות את המוחות הללו, את האנשים המבריקים האלו שלא ערים לזה, שאפילו לא חושדים בזה. מדהים איך אפשר להיות כל כך פיקחים ועדיין טיפשים.

ג'
אתר חדש ונחמד על בודהיזם בעברית, כולל קבצי אודיו ווידאו.

ד'
בלוג יפיפה שחוקר ספרים עתיקים וסורק את תמונותיהם הלא-פחות-ממפעימות .

הנה דוגמא:

אתמול

היקום נולד מתוך עצמו. היקום נולד מתוך הריק. היקום נולד דפוסים דפוסים.

דפוסים דפוסים מתעורר לו היקום ופורץ מתוך האין הגדול, דפוסים דפוסים כנגזרות נייר מפורטות הנולדות מתוך קיפוליהן ונפרסות לכל רוח, כל כיוון.

גלים גלים של צבע נשפך לו היקום מתוך פח האלוהים, מתוך פה האלוהים נשאג גלים גלים של קול, של אות, של הברה ושל ציווי. והוא נברא.

והוא נברא כל רגע וכל רגע מחודש ומשוכפל, אך עם שינוי קל, עם שכלול קל שמעלה אותו במדרגה נוספת של תחכום. כי אין שיעתוק שהוא מושלם וחוסר השלמות של שיעתוקו של העולם הוא אפשרות השתלמותו. נותן לאלוהים להשתלם דרכו.

היקום גדל מתוך עצמו, מתוך האלוהים ישתבח ויתגדל, צומח ושולח ענפים ועלים כבטטה שתקועה בתוך צנצנת אלוהים. גודל ומשתכפל, משתכפל ומשתכלל, כאסימטוטה שלנצח נאבקת כדי לנגוע, ולנצח לא תוכל להגיע, להיות איתו. והיא כבר הוא.

היקום נולד פסים פסים. ונקודות. פרחים פרחים. חיפושיות. עולה מתוך האלוהים כשהוא רותח, מבעבע. כשהאלוהים גולש, נוצרת המציאות, ואלוהים אינו יכול שלא לגלוש. תבשיל האל מקדיח, היקום נשרף אבל איננו אוכּל. להפך: מתעדן ומסתגנן, מתפאר ומתיפה. ככלי מתכת בתנורו של החרש. בוהק, מאיר, זוהר ומסנוור. עולה עולה לקראת שלמות שהוא אף פעם לא ישיג. והיא שלו תמיד.

פרט מתוך מגזרת נייר של יונתן לוי

היקום הלא הוא רק הקצף על גלי האל, אך הוא הצבע שלהם. חטאם, חייהם.