כן, המלוכה היא שריד אנכרוניסטי מעידן אחר. כן, הרעיון שהנהגה עוברת בירושה, נפוטיזם רב-דורי שכזה, הוא רעיון מגוחך.

אבל אחרי שאמרנו את זה אפשר גם לקחת צעד אחורה ולהעריך שושלת מלכותית שמחד שלטה על יותר חלקים מכדור הארץ ויותר בני אדם מכל אחת אחרת אי פעם, ומאידך ידעה לצמצם את כוחה בהדרגה ולוותר על אותה השררה חסרת התקדים באופן חסר תקדים.

נתחיל באימפריה.

מאז המהפכה המהוללת ב-1688 – בה הודח המלך ג'יימס הקתולי והוחלף בבתו מארי ובנזוגה וויליאם מאורנג', ובה עברה אנגליה באופן סופי לקיום כמונרכיה חוקתית – האנגלים ניצחו בכל מערכה בינלאומית. חוזר: בכל מערכה בינלאומית.

מלחמת תשע השנים, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת הירושה האוסטרית, מלחמת שבע השנים, המלחמה נגד צרפת הנפוליאונית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה.

היוצאת מהכלל כאן היא רק מלחמת העצמאות של ארה"ב, והם הפסידו בה כי הם נלחמו מול אנגלים, כמוהם.
הניצחונות האלה הובילו את האנגלים לכונן את האימפירה הגדולה ביותר אי פעם. בשיאה חלשה האימפירה הבריטית על רבע באדמות העולם, ושלטה על רבע מאוכלוסיית בני האדם. מניו-זינלנד, דרך הודו, המזרח התיכון (ובכללו ארץ הקודש כמובן), דרך אירופה ועד אמריקה. האנגלים היו בכל מקום ושלטו על הרבה הרבה בני אדם.

הצי הבריטי היה מאז המאה ה-17 החזק ביותר (Rule, Britannia! Britannia rule the waves) והוא הביא למסחר ענף (שהעשיר, כמובן, קודם כל את האיים הבריטים), ולהפצת עקרונות התרבות והשלטון הבריטי בכל העולם. במאה ה-19 אותו צי הופנה נגד הסחר בעבדות (לאחר שהיא הוצאה מחוץ לחוק בבריטניה עצמה), וספינות עבדים ספרדיות ופורטוגזיות נעצרו, ועבדיהם שוחררו.

אבל הסיפור החשוב הוא הסיפור התרבותי.

האימפריה העצומה, על הצי הדומיננטי שלה, הביאה לכינון ההגמוניה התרבותית הגדולה אי פעם (השפה האנגלית, הנצרות הפרוטסטנטית-פוריטנית, נורמות של פרלמנטריזם ושלטון חוק, כדורגל, טניס, איגרוף, פוקר, ברידג').

כפי שאני כותב בספרי 'אדם בצלם אלוהים', התרבות האנגלית הפכה להיות התרבות המערבית: אינדיבידואליסטית, פלורליסטית, חובבת-שינוי, חובבת-מסחר, ליברלית, קפיטליסטית.

הבריטים דחו את הפאודליזם מוקדם, כוננו זכויות (לא שוות) במגנה כרטה (1215), הגבילו את כוחה של המלוכה ועברו בהדרגה למונרכיה חוקתית, היו מאבותיו העיקריים של הליברליזם (הובס, לוק, בנת'ם, מיל – כולם היו אנגלים, ותוסיפו את אדם סמית הסקוטי).

אבל מעל לכל התפשט בעולם האינדיבידואליזם המסויים שהתפתח בבריטניה. על פי ההיסטוריונית מרגרט ג'ייקוב, באנגליה של סוף המאה השבע‑עשרה נפוץ "אינדיבידואליזם אדנותי" (Possessive Individualism): תפיסת הפרט את עצמו כאדון בלעדי של כישוריו, כבלתי תלוי וכמי שלא חייב דבר לחברה.

אינדיבידואליזם כזה, שמבין חירות כחופש ממגבלות שמטילים אחרים, שמוצא בחוסר תלות באחרים מעלה ומחשיב את כישורי האדם לשלו בלבד, ללא חוב כלשהו לסביבתו, התפתח במאה השבע‑עשרה במיוחד באנגליה.
אחרי ביקורו באנגליה ב‑1729 כתב מונטסקייה כי "האנגלים מצטיינים מכל עמי העולם בשלושה עניינים חשובים: באדיקות דתית, במסחר ובחירות".

האדיקות הזאת, הפוריטנית, היא אדיקות דתית אינדיבידואליסטית שמרוכזת בחייו הפנימיים ומצפונו של הפרט. היא מכוננת שיח של חופש מצפון, של זכויות. תפיסת העולם הפוריטנית, כפי שכותב מקס ובר במחקרו הידוע על האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם, "עמדה בערש האדם הכלכלי המודרני", דהיינו בנקודת הלידה של האינדיבידואל היוזם, השיטתי, התבוני והאוטונומי.

אנגליה, בריטניה, התרבות האנגלו-סקסית, עומדות בבסיסו של העולם המערבי. הן אלה שהוליכו את הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים לכיוון אינדיבידואליסטי, ליברלי וקפיטליסטי. את אלה הורישה אנגליה לעולם, לטוב ולרע.

המלכה המנוחה חיה את חייה וחזתה בפירוק האימפריה הבריטית. בריטניה בתקופתה נסוגה מכל כיבושיה והצטמצמה חזרה לאי שלה. שלא כמו שליטים אחרים על אימפריות עבר (סתם דוגמא, פוטין), היא או הבריטים לא חלמו על ניסיון עיוור וכושל להחזיק בכוח במה שהיה ברור שבלתי אפשרי. הם הרפו מכל זה בקור רוח. זה היה הדבר הבריטי לעשות.

לפני כשבועיים פנה אלי רב ציוני-דתי בשאלה לגבי פולמוס שמעסיק את סביבתו בזמן הזה. המדובר בשאלת כשרות התמיכה שמוכנה לתת ה'קרן לידידות' לקייטנות הקיץ של ילדי ישראל. הקרן ממומנת מתרומות של נוצרים אוונגליסטים אוהבי ציון, והשאלה המרכזית היא האם יש בכוונתם של נוצרים נחמדים אלה לנסות לגרום ליהודים טובים להבין שישו הוא מושיעם הפרטי ואין בלתו. אחרי ההסתייגויות המתבקשות (אני בכל זאת לא מכיר את האנשים הספציפים האלה) עניתי שבאופן כללי אין לחשוד באוונגליסטים ציונים בכוונות מיסיון אקטיביות. מובן שכל נוצרי מאמין שמח כשזולתו הלא-נוצרי "מגלה את ישו", אבל אוונגליסטים ציונים שייכים לזרם תיאולוגי שסבור שיש ליהודים כיהודים תפקיד היסטורי הכרחי בביאתו השנייה של ישו, ולכן אין בעצם הגיון בהפיכתם כולם לנוצרים, לפחות לפני שימלאו את אותו התפקיד.

ומה התפקיד הזה? כאן יש כמה וכמה גרסאות, אבל בגדול מדובר בהגשמת הנבואות על חזרתם של היהודים לארץ ישראל והקמתה מחדש של ממלכתם. תהליך כזה אמור להביא לפריצתה של מלחמת גוג ומגוג, בה אמנם ימותו רוב היהודים, אבל הגאולה השלמה סוף סוף תגיע. בניגוד לתיאולוגיה הקתולית הקלאסית, בתסריט הזה נשמר לעם היהודי מעמדו מקודש כעמו הנבחר של האל, והנוצרים לא נחשבים כמי שהחליפו אותם לחלוטין במשבצת הזאת. שורשי הרעיון הזה נעוצים בהוגה מעניין מהמאה ה-12 בשם יואכים מפיורה (כתבתי עליו לפני עשור במוסף 'תרבות וספרות'), ומאז הוא התפתח לכל מני כיוונים, כולל לזה האוונגליסטי דנן.

כפי שמראה פרופ' יעקב אריאל בספר העוסק ביחסי אוונגליסטים-יהודים שיצא בשנה שעברה, An Unusual Relationship: Evangelical Christians and Jews, בעוד שבמאה ה-19 עסקו זרמים אוונגליסטים במיסיונריות כלפי היהודים (בעיקר בכך שהסבירו להם מה תפקידם בגאולה הקרבה ובאה), במחצית השנייה של המאה העשרים הלכה מגמה זו והדלדלה, עד שנעלמה למעשה מסדר היום של הכנסיות האוונגליסטיות המרכזיות. החליפה אותה שאיפה לדיאלוג, ובקרב דוחקי הקץ רצון לעזור למדינת ישראל לשמור על גבולות רחבים ככל האפשר, ולעיתים גם לעודדה לבנות את בית המקדש, על מנת שמנהיגם של היהודים, האנטי-כריסט, יוכל לטמא אותו, ובכך להזניק את מלחמת גוג ומגוג (ועל כך במאמר אחר שלי שפורסם ב'תרבות וספרות', כאן בגרסת הבלוג).

כל הסיפור הזה, יחד עם בואו של האפיפיור מחד ויום ירושלים מאידך גיסא, הזכיר לי דמות מעניינת ונשכחת שניסתה בכוחותיה הדלים להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד במאה ה-19. המדובר בנוצרי קנדי בשם הנרי וונטוורת' מונק, ולהלן סיפורו בקצרה.

הנרי וונטוורת' מונק (1827-1896) נולד על גדות נהר אוטווה כבנם החמישי של מהגרים נוצרים שהגיעו לקנדה. ילדותו עברה עליו בעבודה חקלאית, ואחרי שאביו גילה שיש לו כישרון לקריאה וכתיבה, גם בלימודים. בגיל 25 הוא הבין את יעודו: הוא האיש אשר ההשגחה האלוהית הטילה עליו את משימת איסופם של היהודים והחזרתם לציון מכורתם. לבד מקבלת מסר אישי מהאל אין ספק שמונק שאב את תפיסת ייעודו מרוח הזמן דאז, שהיתה מלאה בתחושות פרוטו-ציוניות בקרב נוצרים פרוטסטנטים בבריטניה וצפון-אמריקה. הרוזן משפטסבורי היה אחד המפורסמים שבהם, והטיף כבר ב- 1839 לחזרתם של היהודים "לחסדו של האל ולארצם", ובהשפעתו פתחה בריטניה קונסוליה בירושלים במטרה לעזור לאינטרסים היהודיים (על קולות נוצרים-בריטים אחרים מאותה תקופה, שללא ספק היוו תרומה משמעותית למאמץ הציוני, ניתן לקרוא כאן).

מונק הושפע ישירות משפטסבורי, אולם רק עשור אחרי שקרא את דבריו של הרוזן גילה את המפתח להבאת הגאולה: הפרשנות הנכונה לספר חזון יוחנן, אותו טקסט אפוקליפטי-פסיכודלי הסוגר את הברית החדשה. על פי מונק משמעות הנבואות הסתומות שם היא חזרתם של היהודים לארץ ממנה גלו, שם תוקם מדינה שתהיה בד בבד מקלט עבורם ומשכנו של פרלמנט גלובלי עבור שאר האנושות. יעודה של המדינה שתקום בארץ ישראל הוא לשמש השראה לכל באי עולם, ובירושלים באופן ספציפי יוקם מוסד שבו יישבו נציגים מכל המדינות וינהלו מנגנון מדיני-משפטי לפתרון סכסכים ולהשכנת שלום. מי שרוצה להיות נדיב יכול לומר שמונק חזה את הקמתו של האו"ם.

על פי מונק כל זה יקרה בתוך שבעים וחמש שנים מזמן כתיבת ספרו, אם כי ייתכן שלא לפני תלאות ואסונות רבים. הספר, A Simple Interpretation of the Revelation (כאן ב-pdf), ראה אור ב-1857. נסו לחשב ותראו מה יוצא. הנה ציטוט בעניין המסכם את חזונו, מתוך הקונטרס Stand up O Jerusalem, שהוציא מונק לאור בשנת מותו (1896, כאן ב-pdf):

ברגע שהעם היהודי, באופן כללי, והעם הבריטי, באופן כללי, יתעניינו באמת בהקמתה של סמכות עליונה לעולם כולו, כי אז יהיה זה מן העניין לפנות לכל האומות הנוצריות כדי שישתתפו במאמץ ההומניטארי הגדול הזה, כדי שהממשלה הכללית תהפוך לחזקה מספיק על מנת שתהיה אחראית לאכיפתו המתמשכת של החוק והסדר הבינלאומי על כל העולם כולו – כאשר כל אומה מיוצגת באופן הוגן בממשלה הכללית. התוצאה תהיה ממשלה אוניברסלית המושלת בצדק, שהיא אך שם נוסף לחזון הקדום בדבר מלכות האלוהים על פני האדמה.

מונק שהה פעמיים בחייו בירושלים, ולא לתקופות ארוכות. לא היה לו כסף והוא היה תלוי בחסדיהם של אחרים. אלא שהמוסלמים והיהודים לא ממש ידעו מה לעשות איתו, והנוצרים בעיר לא ממש אהבו אותו – ראשית, הוא כמובן היה תמהוני ולא היה מוכן לקבל סמכות דתית מאחרים. שנית, בניגוד אליהם הוא לא חשב שצריך לנצר את היהודים – עבורו היהודים היו אחים למסע אל הגאולה, ולא מועמדים להמרה. בביקורו הראשון בירושלים, ב-1854 (מיד אחרי שגילה את ייעודו), הוא תואר כך על ידי מי שהיה לימים חברו, הצייר וויליאם הולמן האנט:

בין התושבים היה אדם אחד בשם הנרי וונטוורת' מונק, שאנשי הכנסייה בירושלים ראו בו פטפטן חסר יראה דתית. מטרותיו היו לא פחות ולא יותר מאשר הגשמתן של נבואות הנביאים העברים בשאיפתם לכינונה של מלכות השלום עלי אדמות. הוא הגיע מקנדה כדי להכיר מקרוב את אופיה של הארץ המובטחת. בקיאותו ולהיטותו אחר ההיסטוריה וים המחשבה המתקדמת האצורים בתנ"ך הפכוהו בעיני למרתק ביותר. על-סמך לימוד העבר בנה תכניתו לימים יבואו להפסקת המלחמה בין עמי-העולם – אלה הסוגדים לאלוהי אברהם […] מונק נקט בכל האמצעים כדי לפרסם את רעיונותיו ולהפיצם בין אפיפיורים, צארים, קיסרים, מלכים, נשיאי- רפובליקות, שרים, ראשי-כנסייה, סופרים – מקומיים וזרים, ועורכי עיתונים. טבעי הדבר שנחשב למשוגע, אך דבר זה היה לשביעות רצונו המלאה, משום שכך זכתה הבעיה עליה התריע לפרסום רב. (הציטוט מתוך מאמרו של אלכסנדר מישורי על האנט – כאן ב-pdf)

מונק כאמור לא נשאר בעיר הקודש יותר מדי זמן. הוא בילה הרבה בלונדון, שם מצא נוצרים שאהדו את רעיונותיו. כששמע על פרוץ מלחמת האזרחים באמריקה עלה על ספינה לשם כדי לנסות להשכין שלום. הוא נפגש עם לינקולן ואפילו נתן לו עותק מספרו, אם כי לינקולן לא הסכים איתו שעדיף פילוג האיחוד מאשר מלחמה. כשרצה להתחיל במסע דרומה ולהיפגש עם מנהיג הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, איימו עליו בוושינגטון שישפטו אותו כמרגל.

הוא שב ללונדון, ומשם שוב לירושלים ב-1863, בפעם השניה בחייו. כשלא מצא מקום לנוח בו עלה על ספינה שהסכימה להוציא אותו מישראל תמורת עבודתו על הסיפון, הפעם לבוסטון. הספינה התרסקה על חופי אמריקה, ומונק היה הניצול היחיד. הוא שחה לחוף, אבל קרוב אליו ראשו הוטח בסלע. בשארית כוחותיו גרר עצמו מהמים אל החוף המסולע והמיוער. כאן התקיפה אותו להקת כלבי בר. הוא ברח מהם ועלה על עץ, ועליו נורה בידי חוואי מקומי שחשב שהוא דב. החוואי, יש לציין, טיפל בו במסירות ברגע שהתגלתה הטעות, עד שהחלים.

בזאת נסתיימו מסעותיו מעבר לאוקיינוס, אולם עד סוף חייו המשיך מונק לעשות נפשות לרעיון שלו, ופעל על מנת להביא את כל היהודים לארץ ישראל ולהקים בירושלים פרלמנט בינלאומי. הוא נפגש עם חברי פרלמנט, כתב לעיתונים, גייס כספים והעלה רעיונות שונים ומקוריים. מונע מתחושת דחיפות ומתוך שכנוע פנימי חסר-מעצורים מונק לא נח לרגע, וניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שפגש. לרוב הוא לא ממש הצליח. סמוך למותו הוציא כאמור לעיל קונטרס שמבטא את תחושותיו בשם Stand up O Jerusalem. הכותרת המלאה שלו היא:

Stand up O Jerusalem that the Land of Israel may soon become like the garden of Eden and the joy of the whole earth (as predicted) now that the federation of the world and parliament of man has at last become an imperative necessity.

הקורא בקונטרס זה לא יכול שלא לשמוע את קול ייאושו העמוק של מונק. מונק מתחנן בפני היהודים שיקימו נציגות נבחרת שתבחר בעצמה מנהיג שינהיג אותם, שכן ברור לו שהם זקוקים למישהו שיוציא אותם מהגלות ויביא אותם לציון:

מילות הנבואות מבהירות בצורה מספקת כי נחזה מראש בברור שכאשר העם היהודי ייקרא להתעורר ולקום, להציל את עצמם, ואת כל העמים כולם, כאשר יגיע המשבר המתקרב ובא בהיסטוריה העולמית, שלא יימצא אף אחד מביניהם בשום מקום בעולם שיוכל להיות מנהיג עבורם […] אחד כזה (כפי שנחזה בברור) עכשיו קורא לעם היהודי להתעורר ולקום, מפני שעזרתם הכרחית על מנת שהאומות הנוצריות יזהו את אותו אדם נבחר, אשר מזה ארבעים שנה כבר מפציר בהם לעשות כן, ללא היענותם (כפי שנחזה). לכן על בכירי היהודים כעת להתכנס ולמנות ועדה שתבדוק את הצהרותיו של אותו אדם, כפי שאפשר לקרוא אותם בכתבים הרבים שהוציא לאור, ואם יימצא שכתבים אלה נכונים ואמיתיים, או לכל הפחות אם אין איש יכול להוכיח שלא כך, אפשרו לאדם זה להיות מוכר כמנהיג העם היהודי.

מונק קובע שהיהודים לא יצליחו ליילד מנהיג מתוכם, והוא קורא להם לבחור במי שראוי לכך מבין הנוצרים, ש"מזה ארבעים שנה" קורא לעם היהודי "להתעורר ולקום". מן הסתם מתכוון כאן מונק לעצמו. הוא מעוניין שהיהודים יכירו בו כמנהיגם כדי שהנוצרים גם הם יכירו בו, ולבסוף יאפשרו לו להביא את בני ישראל אל ארצם ולכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. הקונטרס יצא לאור במאי 1896. באוגוסט 1896 נפטר מונק. באוגוסט 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון.

—

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

בין גלעד שליט לאליעזר מלמד אולי נסתרה מעינינו התפתחות מעניינת שיכולות להיות לה בעתיד השלכות מעניינות לא פחות. אני מתכוון לפסיקה של בתי המשפט בבריטניה בשאלה ברוכת השנים הידוע בכינויה "מיהו יהודי". שכן לפני חודש נפל דבר בממלכה המאוחדת, כאשר בית משפט קבע שילד שיצא מתוך רחמה של אישה שעברה גיור קונסרבטיבי הוא יהודי לכל דבר. כתבה של שרה ליאל מלפני חודש מסכמת את העניין יפה:

הפרשה התעוררה כאשר נער בן 12, בן לאב יהודי דתי ולאם גיורת, ניסה להתקבל לבית הספר JFS שנוסד ב-1732 ונחשב לאחד ממרכזי הקהילה היהודית בצפון לונדון. במוסד לומדים כ-1,900 תלמידים, ורבים מבין המבקשים להתקבל אליו נדחים.

בבריטניה פועלים כ-7,000 בתי ספר דתיים – יהודיים, מוסלמיים, פרוטסטנטיים וקתוליים, שזוכים למימון מהמדינה. על פי חוק מ-2006, הם רשאים להעדיף מועמדים מדת מסוימת לפי קריטריונים שקבעו המועצות הדתיות. [… אבל] אמו של "מ" עברה גיור בבית כנסת רפורמי [כנראה קונסרבטיבי – ת.פ.] ומשום כך אינה יהודייה, וכך גם בנה, טענו מנהלי המוסד, שסירבו לקבל את הילד ללימודים.

המשפחה לא ויתרה, תבעה את בית הספר על אפליה, הפסידה במשפט, הגישה ערעור וזכתה בו בקיץ האחרון. בית המשפט לערעורים קבע בחודש יוני כי דחיית מועמדותו של התלמיד על בסיס בדיקת "יהדות האם" מהווה אפליה. "הדרישה ולפיה על התלמיד להוכיח את יהדותו על פי יהדות אמו היא מעין בחינה אתנית המפרה את חוק הגזע", נאמר בהחלטת בית המשפט. עוד נאמר כי מותר לבי"ס יהודי להעדיף קבלת תלמידים יהודים, אולם תנאי הקבלה אינם אמורים להיות תלויים בקשרי משפחה אלא באמונה. בית המשפט הוסיף כי את אותו רציונל ניתן גם להחיל על בית ספר קתולי ש"מסרב לקבל לשורותיו ילד שמקיים את מנהגי הנצרות, אך ששורשי משפחתו הם יהודיים".

המשפט האחרון הוא דוגמא מוחשית לבעייתיות שבפסיקה של השופטים הבריטים, שכן ברור ממנו ובכלל שהם פשוט לא מסוגלים להבין את המבנה הבסיסי של היהדות ושל ההלכה האורתודוקסית. כי היהדות, כפי שכל ילד בישראל יודע לשנן, היא גם דת וגם לאום. היהדות היא גם מעין משפחה גדולה ("בני ישראל", כלומר צאצאיו של יעקב) וגם סט של חוקים, מנהגים ואמונות, ושני הרבדים הללו שלובים זה בזה. לכן כאשר בית המשפט הבריטי קבע שיש לשפוט את העניין על פי אותו רציונל שבו שופטים מקרה נוצרי מקביל, הוא בעצם מכפיף את ההלכה היהודית לרציונל הנוצרי, ובצורה שהיא או חסרת מודעות או חסרת התחשבות.

מה שקורה הוא שבעצם בית המשפט עונה כאן את התשובה הנוצרית לשאלה היהודית, כי לבחון את דתו של אדם על פי אמונתו, לומר שדתו תלויה לא "בקשרי משפחה אלא באמונה", זה לעשות מעשה שהוא עתיק כימי פאולוס ומבחינת היהדות באותה מידה בלתי הוגן. הדבר דומה לשופט כדורגל שיפסול סל של שחקן כדורסל מפני שהוא נגע בכדור בידיים. נכון, בשני המקרים מדובר באנשים שמשחקים בכדור, אבל מדובר כמובן בשני משחקים שונים, בעלי הגיון פנימי וחוקים שונים. (הצעד המקביל הבא יהיה לקרוא לכדורגל "כדורסל האמיתי").

למעשה משפחתו של הנער הדחוי ניצלה את העובדה שמערכת המשפט המודרני, כמו המדינה הדמוקרטית בכלל, צמחו מתוך הנצרות, ועל כן מתנהלים עם כל חילוניותם על פי ההגיון הנוצרי. וההגיון הנוצרי אומר, אם לנסח את זה בפשטות, שמה שבחוץ לא משנה, משנה רק מה שבפנים. לכן על המצוות אפשר לוותר, אבל צריך גם צריך להאמין. לכן הבשורה הטובה (בין אם היא ישועתו של המשיח, בין אם היא החשיבה הרציונלית ובין אם היא הדמוקרטיה הליברלית) הינה פתוחה לכל העמים, ובלבד שכל העמים יאבדו את מאפייניהם האידיוסינקרטים המבדילים אותם אלו מאלו.*

שלא תהיה טעות: אני לא חושב שאותו נער הוא פחות יהודי או יהודי פחות טוב מגלעד שליט או מאליעזר מלמד, ואני די בטוח שאין שום קסם בגיור האורתודוקסי שהופך אדם ליהודי ושאינו קיים בזה הקונסרבטיבי או הרפורמי. ממילא בשאלת מיהו יהודי הכריעו רוב היהודים כיום שאין הדבר כרוך בקבלת עול תורה ומצוות, וכמו השופט חיים כהן זי"ע אני חושב שמי שמפגין זיקה ורצון אמיתיים להשתייך לעם היהודי – בפנים.

יחד עם זאת אם מותר לבית ספר פרוטסטנטי לא לקבל בין תלמדיו קתולי, ראוי שיהיה מותר לבית ספר אורתודוקסי לא לקבל לשורותיו קונסרבטיבי. בכל זאת, בשביל זה יש בתי ספר פרטיים: כדי לממש את זכותנו הטבעית לקסנופוביה, להדרת האחר ולאזור סטרילי ובלתי-מאתגר אמונית, לא? תשאלו כל חרדי או תושב התנחלות-בוטיק. אבל כן, ראוי שיהיה מותר לדת מסויימת לקבוע מי ילמד במוסדותיה הפרטיים.

אז כך היה כבר לפני חודש, ולפני שבוע דחה בית המשפט העליון בבריטניה את עתירת ביה"ס היהודי ההוא ובזאת קיבל את עמדת קודמו. כלומר העניין סגור. על כך אמר סיימון הוכהאוזר, נשיא הארגון היהודי הבריטי האותודוכסי "יונייטד סינגוג": "עתה אנו מחוייבים להגדרה לא-יהודית למיהו יהודי". הוא צודק. 

אבל העניין גדול מהבעיה הפרטית של בית הספר ההוא בברטיניה. המרכיב "המשפחתי" בזהות היהודית הוא כאמור הצד של הלאום בצירוף היהודי כל כך של דת ולאום. לעומת כל מני קולות שנשמעים פה ושם אני בהחלט חושב שהיהדות אינה רק דת אלא גם לאום, ואני חושב שלא קשה לראות את זה: יהודים לא דתיים משייכים עצמם לעם היהודי באופן מובן מאליו, ותודעה עצמית היא עניין בעל משמעות רבה בדברים הללו (קל וחומר אם תודעה עצמית כזו מתקיימת בצורות שונות כבר כ-3000 שנה).

מהבחינה הזאת חשוב להבין מה משמעותה של פסיקת בית המשפט העליון בבריטניה. בית המשפט שם, על פי ההגיון הנוצרי בואכה חילוני-דמוקרטי שבו הוא מחזיק, מתייחס אל היהדות רק כדת, וככזו כדת שמעוצבת על פי הדגם הנוצרי, דהיינו: אמונה. על כן כמובן שאפלייה על בסיס קשרי דם היא בשבילו בלתי-הגיונית, שלא לומר בלתי-מוסרית.

משמעות תפיסת העולם הזאת תתחוור לנו ביתר בהירות אם וכאשר חלילה לא תחולק הארץ הזאת לשתי מדינות ויעלה באירופה ובארה"ב הרעיון הליברלי, הדמוקרטי והרציונלי כל כך של "מדינת כל אזרחיה". ייתכן שאז יהיה קשה מאוד לממשלות המדינות הנוצריות, כמו גם לדעת הקהל בהן, להבין את ההתעקשות היהודית על מדינה נפרדת. "מה מפריע לכם," הן תשאלנה, "אם תהיה מסגרת אחת דמוקרטית בה תוכלו כמובן לשמור על דתכם, ולידכם יחיו ערבים כאזרחים שווי זכויות שגם הם כמובן יהיו יכולים להמשיך להיות נוצרים או מוסלמים?"

כשנציגי ישראל ינסו להגן על עמדתם שהיהדות היא גם לאום, וככזה ראויה לטריטוריה שאת גבולותיה מגדירות חלוקות אתניות, יתקל הדבר בחומות של חוסר הבנה, או גרוע מכך, של בוז. עבור המערב החופש להאמין במה שאתה רוצה הוא כמעט כל מה שמגדיר חופש דת (על זה נלחמו באירופה מאות שנים) – כלומר עבורם חופש דת בשום אופן אינו החופש לדחות את מי שדם זר זורם בעורקיו, או החופש לייסד (מה שבמערב נתפס כ)תיאוקרטיה.

היהדות נמצאת אם כן בבעיה: דחיית התפיסה האתנית-משפחתית שלה פירושה מחיקת חלק חשוב מזהותה, ומאידך התעקשות על המימד הזה (לפחות בגרסה האורתודוקסית שלו) מובילה אותה לחיכוך בלתי נמנע עם המערב הליברלי (הד נוסף לכך היה אפשר לקבל גם בדו"ח האחרון של מחלקת המדינה האמריקאית, שקבע שישראל מפלה אזרחים על בסיס דתי). הבעיה של בית המשפט הבריטי היא שהוא ניגש ליהדות עם כלים נוצריים. הבעיה של היהדות היא שהיא חיה בעולם שכליו נוצריים. חשוב שנבין את שתי הבעיות האלה, מפני שאם לא ניזהר יום אחד הן יהפכו לבעיותיה של המדינה היהודית.

—

* אכן, היה זה קאנט שקבע שעלינו רק להפנים את המעבר "אט אט של אמונת-הכנסייה לדת תבונה כללית" (מתוך הדת בגבולות התבונה בלבד), כלומר לדידו הנצרות מובילה בצורה אורגנית לדת תבונית (למעשה, הוא חושב שצריך פשוט לנקות ממנה את שאריות היהדות שדבקו בה!). הציטוט הזה נמצא בהקדמה של כריסטוף שמידט לספר האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית (עורך: כריסטוף שמידט, ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 8-9), שמסכם: "ההבדל בין הנצרות, שמושתתת על חוקת הרוח והאהבה הפנימית, לבין היהדות, שמושתתת על חוקים חיצוניים, מכתיב את אופי המסלול של החילון כחילון נוצרי (פרוטסטנטי). תיאור ההבדל הזה אצל קאנט טומן בחובו את המפתח להבנת המתח בין התרבות היהודית לתרבות הכללית."