גדי טאוב

תיאוריות קונספירציה ככלי לדה-פוליטיזציה: המרחב הציבורי הנכבש על ידי הפרטי

כמעט עשרים שנה חלפו מאז שיצא גדי טאוב מעל דפי ‘הארץ’ כנגד ספרו של גבי ניצן, 'באדולינה'. מעל דפי עיתון זה גינה טאוב את תפיסת העולם שמקדם ניצן, והשווה אותה לגישה הכלכלית של נתניהו ב"חברה שמפריטה את עצמה לדעת". טאוב ביכה אז את האינדיבידואליזם הממאיר, הניו־אייג'י, שניצן מספק לקוראי באדולינה כתירוץ לפרישה מהחברה, לאנוכיות. "כשאין פוליטיקה", כתב, "יש רק שוק חופשי. אין אזרחים, יש צרכנים".

עשרים שנה חלפו מאז, וכיום טאוב לא יעז לכתוב נגד נתניהו או בגנותה של הפרטה. מאידך דומה שאצל ניצן לא השתנה הרבה. הוא עורך בימים אלה עיתון חדש, "בראשית" שמו, שחרט על דגלו עיסוק ב"משבר הדמוקרטיה", או כפי שהוא כותב בעמוד הראשי של הגיליון הראשון, ב"זכויות הפרט, בכבוד האדם וחירותו בחופש הביטוי". בינתיים, הוא עוסק באובססיביות בחשיפת "השקר" על החיסונים, המסכות, תופעות הלוואי וכיוצא באלה.

משבר הקורונה שינה את העולם במגוון דרכים בשנתיים האחרונות, אולם איש לא חזה עד כמה נפוצות ופופולריות תהיינה תיאוריות קונספירציה שיפרחו בעקבותיו. חוסר ודאות כלכלי וחברתי היוו מאז ומעולם צלחת פטרי לאמונות תפלות, אבל היינו זקוקים לרשתות החברתיות על מנת לאפשר ליחידים להפיץ בדיות באופן מהיר וסיטונאי, וחשוב אף יותר, לגולשים לתקשר ביניהם ולבנות לעצמם תיבות תהודה של עובדות אלטרנטיביות.

 

על כבשים ועל זאבים בודדים

תיאוריות קונספירציה הן תופעה חברתית מרתקת. הן מעניקות לחסידיהן שלוש הבטחות: הראשונה היא סוד, כישוף כמוס, שיותר ממידע הוא מסגרת של משמעות. ההבטחה השניה היא תחושת ביטחון — בעלי הסוד לכאורה מוכנים למשבר, או הינם חלק ממעגל פנימי הנבחר לישועה, או היחידים שמבינים שכלל אין מה לדאוג. וההבטחה השלישית היא קהילה. אנשי הסוד חולקים ביניהם אוצר, ומהווים מעגל חברתי. הקהילה מעניקה חום וניצבת כנגד עולם עוין או עיוור.

ההבטחות הללו, כמעט מיותר לציין, לא מתקיימות. חסידי תיאוריית הקונספירציה יודעים פחות על העולם — לא יותר. הם אכולים ספקות ומחפשים אישור מתמיד לאמונותיהם. הם לא בטוחים יותר (הם עלולים למות מקורונה, בתור התחלה), וגם הקהילה שמצאו היא קהילה שבירה, שאינה מציגה חברות אמיתית אלא קשרים אד־הוק. סממנים אלה ניתן למצוא בקרב מתנגדי החיסונים למיניהם.

אלא שהסיפור גדול מזה. תיאוריות קונספירציה נולדות במענה לצורך מסויים. פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון, אם ניקח דוגמא מפורסמת וכואבת, כוון כנגד קבוצת אנשים ספציפית ושם לו למטרה את הכפשתה והוצאתה אל מחוץ לחברה הלגיטימית. הטענה שהנחיתה על הירח לא התרחשה או שקנדי לא נרצח בידי לי הארווי אוסוולד מספקים הסבר מרגיע לאירוע שרבים החשיבו כבלתי־אפשרי.

במילים אחרות, כמו כל מיתוס או סיפור עממי, תיאוריית הקונספירציה באה למלא תכלית פסיכולוגית וחברתית. אם נבחן אותה ונרד במחילת הארנב הסוציולוגית נגיע לחומר הבערה שמניע אותה. כאן נתפוס את מהותה, את סיבת קיומה. לא יהיה מדובר בשלטון האילומינטי.

מה משותף אפוא לחשדנות כלפי הממסד הרפואי והפוליטי, למחאה כנגד הגבלות וסגרים וללעג לחשש הציבורי מהנגיף? מהו המצע המשותף להבעות האכזבה מהפוליטיקאים מימין ומשמאל, להקבלות בין ישראל לברית המועצות או לגרמניה הנאצית, ל"פיתוח" תרופות אלטרנטיביות לקורונה ולנחמה שמוצאים בקהילת הדומים?

אפשר לתת לגיבור הספר באדולינה לענות: "להזכיר [לבני האדם] שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים".

במילה אחת: דה־פוליטיזציה. תיאוריית הקונספירציה של מתנגדי החיסונים נותנת הקשר גלובלי ולגיטימציה חברתית להפנות עורף למדינה, לממסד, למחקר המדעי ולחברה הכללית. אם אי אפשר לסמוך על הממשלה, על מערכת הבריאות ועל שכנינו הישראלים, נותר רק לפרוש לד' אמות, להכריז שכולם משוגעים (או כבשים), להרגיש מיוחדים (או נרדפים) ולעשות, כמו שאומרים, לביתנו. האשמת הממשלה בקנוניה טוטליטרית מהווה תירוץ אולטימטיבי לנסיגה ממעורבות חברתית ופטור מדאגה למצב המדיני.

הקונספירציה באה בתגובה לצורך חברתי, אולם היא רחוקה מלמצות אותו. התופעה הכוללת רחבה בהרבה ממתנגדי החיסונים. הם רק זרם אחד בשיטפון עז המבקש דה־פוליטיזציה, הפרטה חברתית והעצמת אינדיבידואליזם.

הגל הליברטריאני ששוטף את המדינה זה עשור הוא עוד סימפטום משמעותי של התופעה. מי שרואה עצמו "אזרח העולם" גם שותף לה, אך כך גם מי שמבקש פתרונות אישיים לבעיות ציבוריות, כמו אלה הדורשים ממי שתומך בקליטת פליטים ש"קודם כל יקלוט פליטים בביתו הפרטי". גם כשיאיר אסולין כותב בעיתון זה שמלחמת רוסיה־אוקראינה אינה מלחמה לאומית וש"הגיבורים הראשיים במחזה הזה הם אנחנו, המתבוננים" הוא מבצע את אותה דה־פוליטיזציה שמבצע ניצן בבאדולינה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מגמה אינדיבידואליסטית, אנטי־חברתית ואנטי־לאומית, מגמה שהחלה בשנות השישים בארה"ב ובאירופה ושהגיעה לשיאה לפני משבר הקורונה. על רקע ההתגייסות שנדרשה ממדינות שונות לפעולה כנגד הנגיף היה נראה לרגעים שתפקידה החיוני של מדינת הלאום הופך שוב מובן ומוערך. קיבלנו חיסונים מצילי חיים, בחינם וביעילות, מפני שאנחנו חלק ממדינה מסוימת ולא אחרת, וקרנו של בנימין נתניהו (או ברל כצנלסון) עלתה בזכות הבאת החיסונים במהירות וחלוקתם על ידי קופות החולים. דווקא על רקע הצורך הברור והמיידי במדינה התפשטה הקונספירציה האנטי־חיסונית.

המצאת האינדיבידואליזם

בביקורו בארה"ב הצעירה התפלא המדינאי והאריסטוקרט הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל מהאינדיבידואליזם הפורח על אדמת אמריקה. בספרו הוא הסביר לקוראיו שמדובר ב"רעיון חדש", שהרי "אבותינו הכירו רק את האנוכיות". האינדיבידואליזם, ביאר דה טוקוויל, "הוא רגש בוגר ושלו, המכוון כל אזרח להינתק מכלל חבריו ולפרוש הצדה עם משפחתו וידידיו, כדי שלאחר שייצור לו כך חוג קטן משלו יעזוב בחפץ לב את החברה לנפשה" ("הדמוקרטיה באמריקה", מצרפתית: אהרן אמיר).

עזיבת החברה לנפשה פירושה פירוק המרחב האזרחי. משום כך מציב דה טוקוויל את האינדיבידואליזם כנגד האזרחות. ככל שהוא מרחיק את הפרט מהשתתפות במרחב הציבורי, בפוליטיקה, האינדיבידואל הוא אויב האזרח.

החירות לבחור ולהיבחר היא שמצילה, לפי דה טוקוויל, את אמריקה מפרגמנטציה אינדיבידואליסטית. מי שחי תחת עריצות מפתח אדישות ומתכנס בתוך עצמו, אולם בדמוקרטיה הפרט מוצא את מימושו העצמי לא רק בחיק משפחתו אלא גם בפעילות הפוליטית.

הרעיון שדה טוקוויל היטיב לאבחן אינו חדש. כבר אריסטו ראה באדם יצור חברתי ופוליטי. הפעילות הציבורית היתה עבורו, כמו עבור מרבית האזרחים בפוליס האתונאית ולאחר מכן ברפובליקה הרומאית, מימוש עליון של אנושיותם ושל חירותם. פרטים הופכים להיות בני אדם מלאים במהלך האינטראקציה החברתית והפוליטית, שכן מבחינתם היצירה המשותפת של החברה היא הביטוי השלם של אנושיותם.

האינדיבידואליזם שדה טוקוויל גילה לראשונה באמריקה של 1831 התפשט מאז בעולם המערבי כולו. הוא התעצם, ואומות שונות נאבקו במציאות שהוא יצר באופנים שונים. הפרגמנטציה שריחפה כאיום קבוע תוארה כחולי של העת המודרנית, כמבטאת ניכור, כיוצרת מכאניות, כמפרקת משמעות, כמערערת את הסדר הטבעי וכמפרה את אחדות העם.

הפשיזם הבטיח, בין השאר, להוות התרופה לתהליך האינדיבידואציה, לאחד מחדש את האומה האורגנית ולטהר אותה מסייגים זרים ומזיקים, שכביכול אשמים בבעיות. גם הקומוניזם נשא הבטחה לקיום מחודש, קולקטיבי וקהילתי, לא על ידי חזרה לטוהר לאומי אלא על ידי שינוי התנאים המטריאליים והתקדמות לחברה חסרת ניכור, שוויונית וסולידרית.

הליברליזם, שמראש העמיד את הפרט במרכז, הפך מאז שנות התשעים למשחק היחיד בעיר. יתרונו כמו חסרונו הוא בחוסר יומרתו לתקן את מצוקת המודרנה. אולם בעוד שבעבר המצוקה לכל הפחות הוכרה ככזו — האזרח המערבי חיפש משמעות וביכה את אבדנה — הרי שבעשורים האחרונים חוסר המחוייבות לאידיאלים גדולים נחגג.

האינדיבידואל הורג את האזרח

אנחנו חיים כיום ב"מודרניות נזילה", כפי שכינה אותה זיגמונט באומן. זו העת שבה מתבצע מעבר מיחידים הרואים עצמם כעולי רגל המבקשים גאולה לתיירים המחפשים חוויות. ה"נזילות" היא מטאפורה ללגיטימציה הנוכחית למוביליות, לשינוי, ואף למהפכים בחיינו, בערכינו, בתפיסות העולם שלנו ובזהותנו. על פי באומן, בעידן המודרניות הנזילה, הסכנה שהציבורי יפלוש אל תוך הפרטי (כמו בפשיזם או בבולשביזם) מצטמצמת מאוד, ואילו כעת הפרטי הוא שחודר אל תוך הציבורי. במקום לפעול למען טוב משותף, הפרטים משליטים על המרחב הציבורי את ההגיון המופרט של האינדיבידואליזם. המרחב הציבורי הופך למסך עליו הפרט מקרין את מצוקותיו האישיות. האנוכיות הופכת ללגיטימית, ומה שדה טוקוויל חשש ממנו מתרחש: האינדיבידואל הורג את האזרח.

"המרחב הציבורי", כותב באומן, "הולך ומתרוקן מסוגיות ציבוריות. הוא אינו מצליח למלא את תפקידו מימים ימימה, היינו, מקום מפגש ודיאלוג בין בעיות פרטיות לסוגיות ציבוריות. הקורבן של לחצי האינדיבידואליזציה הוא אינדיבידואלים המופשטים בהדרגה אבל בעקיבות מן השריון המגן של האזרחות, תוך כדי שמופקעים מידיהם הכישורים והאינטרסים האזרחיים שלהם. בנסיבות אלה, הסיכוי של האינדיבידואל להלכה להפוך אי פעם לאינדיבידואל למעשה (כלומר, כזה שעומדים לרשותו המשאבים ההכרחיים להגדרה עצמית אמיתית) נראה קלוש מתמיד" ("מודרניות נזילה", מאנגלית: בן ציון הרמן).

מילים אחרונות אלה הן החשובות מכל. האינדיבידואליות שלנו מאויימת על ידי הכלל, אולם הכלל הוא גם תנאי להתפתחותה. אין אדם שנולד עם שפה, תרבות או אוטונומיה. את אלה עלינו ללמוד, ואנחנו לומדים אותם מהחברה בה אנו חיים. האדם הוא יצור חברתי לא רק מפני שהוא חי בחברה, אלא מפני שללא חברה הוא לא נהיה אדם.

מעבר לכך: ללא תשתיות ומשאבים ראויים לא תיתכן צמיחה של פרטים המסוגלים לממש את עצמם באופן מלא, וללא הגנה ממוסדת, פוליטית, על זכויות האדם והאזרח שלנו אין לנו, בפשטות, כל דרך להנות מהן. הנסיגה אל אינדיבידואליות מוחלטת חותרת תחת המימוש העצמי המלא שלנו כבני אדם, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה פרגמטית.

המניפולציה המפתה מכולן

בגיליון הראשון של "בראשית", לצד כתבה של אשרת קוטלר על אזרחים שמוחים על "הטיפול הניסיוני של פייזר", הופיעה תמונה של מפגינה נושאת שלט ועליו כתוב "להיות עם חופשי בארצנו". יש כאן אירוניה מרירה, שכן המפגינים נגד החיסון או הגבלות התו הירוק אינם משתוקקים להיות עם חופשי בארצם, אלא אינדיבידואלים חופשיים בביתם. המחאה שלהם אינה רק א־פוליטית במובן המפלגתי, אלא אנטי־פוליטית במובן הציבורי. הם מבקשים שיעזבו אותם לנפשם.

"מספיק עם האנחנו הזה", אומר מלך באדולינה בספרו של ניצן. "אין אנחנו, יש רק אני בעולם, חמישה מיליארד אני, שחוברים לקבוצות ומתפצלים כל הזמן לפי אינטרסים או מניפולציות חיצוניות". והנה, אחת המניפולציות המתוחכמות ביותר היא זו המבטיחה לפרט שהוא יודע סוד גדול שאחרים אינם יודעים, שעליו להתנגד לשליטתה של אליטה נכלולית, שעליו להתנתק מסולידריות חברתית ולסגת לביתו.

זו מניפולציה מתוקה, מפתה. היא יודעת כיצד להחניף לאנוכיות של הפרט, כיצד לתת לגיטימציה לאוגוצנטריות, כיצד לטשטש את הצורך בממסד, בממשלה, על מנת לנהל חיים תקינים ובטוחים, כיצד ליצור אתוס של גבורה ומרד אל מול דיקטטורה שאינה קיימת. לכן היא כה פופולרית.

באומן מדייק כשהוא קובע כי המשימה שלפנינו כיום אינה יכולה להיות עוד רק "ההגנה על האוטונומיה הפרטית מפני כוחותיה המתקדמים של 'הספֵרה הציבורית'… כעת המשימה היא להגן על המישור הציבורי ההולך ונעלם."

פורסם במוסף הארץ

מעט על אנטי-אינטלקטואליזם בזמן הזה

עמוד הטוויטר של ד"ר גיא בכור היה גדוש וחגיגי ביום שני ה-14 בדצמבר, היום בו הקונגרס האמריקאי אישרר את בחירת האלקטורים בג'ו ביידן לנשיא ארה"ב הבא. בכור בישר לקוראיו שהאלקטורים הרפובליקאים של מדינות המפתח – פנסילבניה, נבאדה, אריזונה וג'ורג'יה – נותנים את קולותיהם לטראמפ, ולא לביידן. "איזה יום!" הוא הכריז, וקבע שבמקרה כזה יגיעו ב-6 לינואר שתי קבוצות אלקטורים לקונגרס, ומי שיחליט מי האלקטורים "הנכונים" יהיה מייק פנס. טראמפ יזכה לכהונה שניה.

בכור אינו לבד בבניית מציאות מקבילה עבור קוראיו. בארצות הברית פועלים סוחרי בדיות רבי כוח ועוקבים דוגמת אלכס ג'ונס, דינש ד'סוזה, סידני פאוול וכמובן, הנשיא היוצא עצמו, דונלד טראמפ. בישראל מוכרת מזה זמן חבורת ריקלין-מגל-תדמור-דיסטל-לינור-טאוב שמייצרת עבור קהילת הביביסטים נראטיב אלטרנטיבי על פיו האיש נקי כפיים ומתנגדיו תפרו לו תיק ממניעים אנטי-דמוקרטים.

בשתי מדינות, כמו גם במגוון נוספות, התופעה דומה למדי: את העובדות האלטרנטיביות מקדמים סוכני בורות במשרה מלאה, וכדי לבסס את ההטענות אין צורך בראיות, אלא בהכפשת הצד השני. עבורם התקשורת, האקדמיה, אנשי המקצוע, המדענים והמומחים למיניהם אינם מקצוענים שעושים את עבודתם, אלא חוג מלוכד של חורשי מזימות אשר ממניעים שאינם כשרים מבקש להטעות את הציבור. הם מגיעים כדי להציל את האדם הקטן ולהאבק נגד "האליטה".

אנטי-אינטלקטואליזם אינו תופעה חדשה. כבר בתחילת שנות השישים הקדיש ההיסטוריון ריצ'רד הופשטטר ספר להתפחותה של התופעה בארצות הברית, בו הוא סקר את לידתה ב"התעוררות" הדתית הפרוטסטנטית של המאה השמונה עשרה. אולם לא הכל זהה. בעבר המאבק נגד האליטה המשכילה, האמת המדעית והמומחיות באשר היא הגיע ממניעים דתיים או מסנטימנט רומנטי שכפר בעליונות השכל על הלב. בשני המקרים המגמה האנטי-אינטלקטואלית נבעה מתוך זיהוי מקור אלטרנטיבי לאמת: לא בתבונה, אלא בכתבי הקודש או ברגש.

היציאה נגד המחקר והמומחיות בזמן הזה אינה מגיעה מתוך מניעים כאלה, ואף כלל לא מתוך כפירה בידע כשלעצמו. הניסיון אינו לדחות את השגי התבונה, אלא להציג, כפי שהיתה מנסחת זאת יועצת הנשיא טראמפ קליאן קונווי, "עובדות אלטרנטיביות". משום כך הסוג הנוכחי של האנטי-אינטלקטואליזם אינו מתנגד למקורות סמכות תבוניים לאמת, אלא לאמת עצמה. מקדמיו הכריזו מלחמה על המציאות.

קחו למשל אדם כמו גדי טאוב. בעברו אינטלקטואל בפני עצמו, טאוב החל בשנים האחרונות במאבק כנגד האמת. מעל במות שונות, כולל עיתון זה, הוא ערך קמפיין תוקפני למדי שבמסגרתו קידם את תיאורית הקונספרציה הקרויה "אובמה-גייט". על פי הנראטיב הזה אנשי ממשל אובמה גייסו את סוכנויות הביון והאכיפה של ארה"ב על מנת להפליל את טראמפ. טאוב קידם במרץ את המעשיה הזו, כתב שהסיפור כנראה "יגמד את פרשת ווטרגייט", בישר לקוראיו ש"קרוב לודאי" יוגשו כתבי אישום נגד "בכירים מממשל אובמה", ואף תהה לתומו "האם ייתכן שאובמה ייכנס לכלא?"

כי כך זה עובד: עלילה שלמה נרקמת, שמות ומונחים נזרקים לאוויר (ג'ון ברנן! חוק לוגן! Unmasking! ג'ון דורהאם!), והקורא פעור העיניים מרגיש שלא רק שחושפים בפניו את שערוריית המאה, אלא שעושים זאת במקצוענות פדנטית. בנוסף דאג טאוב גם להשמיץ ולהסית נגד התקשורת, בעיקר כתבי החוץ, שבנבזותם הם אינם מדווחים על הסקנדל שיגמד את ווטרגייט. למאזיניו לא נותר אלא להתמלא הערצה לשליח האור שהגיע לפקוח את עיניהם לאמת.

ככל שהזמן עבר התברר, כמובן, שאין כלום, כי לא היה כלום. כתבי אישום לא מוגשים, בכירים לא נעצרים, אובמה לא בכלא ופרשת ווטרגייט אינה מתגמדת. הקונספירציה נשארת תיאוריה, וגם ככזו היא אינה מרשימה. זה הזמן לעבור לשערוריה הבאה (האנטר ביידן ו"הלפ-טופ מהגיהנום"?), והנה אפשר לכתוב עוד מאמרים ולהקליט עוד פודקסטים.

כפי שניתן להבין, המאבק כאן אינו כנגד המחקר או המומחיות, אלא נגד היש. בהמשך לכך, המניע אינו לערער את האמון בשכל, אלא להציג בפני השכל עולם אלטרנטיבי. היה אפשר להניח שמדובר במאבק על כוח, אולם בין אם האנשים בהם אותם אנטי-אינטלקטואלים תומכים נמצאים בשלטון ובין אם לא, הם ימשיכו להפיץ בדיות – יעידו על כך ארבע השנים האחרונות.

הסיפור הוא שונה: מה שאנחנו חוזים בסוג המסויים הזה של האנטי-אינטלקטואליזם הוא יצירה של עולם, של צורת חיים. הכישרון של סוחרי הבדותות הללו הוא בניית אקו-סיסטם אוטונומי שבו הטובין הינם תשומת לב (עוקבים), הערצה (לייקים) ופרנסה (הרצאות, מאמרים, משרות "פרשנות"). זהו משק אוטרקי שנטוע על מצא של בדיון אבל שמזין את עצמו באופן מופלא ובר קיימא.

תשאלו, אולי, מה חדש בזה, שהרי תמיד היו דתות וכתות. זה כמובן נכון, אלא שאלו היו צריכות למשטר את חבריהן (דוֹגמה) ולהתגונן באופן תמידי כנגד קולות סוררים (כפירה). החידוש בתקופה שלנו הוא שסיפורי הבדים האלה יכולים להתקיים ללא בידוד חברתי, ללא היררכיה וללא איומים בחרם או באקסקומוניקציה. הביזור המוחלט של כלי התקשורת והיכולת של כל אדם להפיץ את משנתו וגם לצרוך מידע ממגוון אדיר של ערוצים הביאה למצב בו ניתנה היכולת לכל מי שחפץ בכך לחיות במקביל לעולם המציאות. ולכל מי שחפץ בכך ניתנה היכולת להתפרנס מזה.

זה כמובן לא רק עניין של כסף. זה עניין של סדר. עולם המציאות המדומה נותן לנו את אותה ודאות שסיפקו בעבר מסגרות אמונה: את הידיעה שאנחנו באמת טובים, שהם באמת מנוולים, שהצדק לצידנו ושאנחנו מבינים יותר טוב מכולם מה "באמת" קורה. בתקופה כל כך מקוטבת, בה הזהות הפוליטית מאפילה על כל מימד אחר, העולם המקביל של בכור, טאוב או אלכס ג'ונס מספק לחסידיהם משמעות ונחמה. נותר רק לשאול, כמה זמן יוכלו לחיות זה לצד זה בשלום עולם המציאות ועולם הפנטזיה.

:

פורסם במדור הדעות של הארץ