אברהם יצחק (ארט) גרין, יהדות רדיקלית: פתיחת שער למבקשי דרך, תר. יגאל הרמלין מוריה, ער. דב אלבוים, ידיעות ספרים, 2016, 278 עמ'

הרב פרופ' אברהם יצחק (ארט) גרין היה בכל הצמתים המרכזיים של התרבות היהודית האמריקאית ביובל השנים האחרון. מעמודי התווך של תופעת ה-Jewish Renewal, גרין היה ממקימי ה"חבורה" הראשונה ב-1968 במסצ'וסטס, כלומר הקהילה הראשונה של יהודים שביקשו ללמוד ולעבוד את ה' מחוץ למסגרות המוכרות של הזרמים היהודיים הגדולים. הוא מחוקרי החסידות הבכירים בעולם, וכתב את הביוגרפיה של ר' נחמן ('בעל היסורים') ב-1980. בעצמו מתלמידי הרב אברהם יהושע השל, הוא הוסמך לרבנות קונסרבטיבית, מאוחר יותר עמד בראש בית הדרש לרבנים של התנועה הרקונסטרוציוניסטית, וב-2003 ייסד בית מדרש על-זרמי לרבנים במכללה העברית בבוסטון. גרין ללא ספק העמיד תלמידים הרבה, היה מתון בדין, והשאלה היחידה שנותר לשאול היא איזה סוג של סיג הוא עושה לתורה.

על שאלה אחרונה זאת בא הספר שלפנינו להשיב. הספר, בעצמו מהווה את החלק השלישי והאחרון של שלושה ספרים הגותיים שכתב (הראשון שבהם, 'בקשו פני, קראו בשמי' יצא בהוצאת עם עובד לפני עשרים שנה), מהווה סיכום עשיר של דרכו הרוחנית של גרין. כשיצא בארצות הברית ב-2010 גרר הספר פולמוס ערני, שמצא ביטוי בחילופי דברים בין גרין לרב דניאל לנדס. נגיע אל הפולמוס אולם ראשית נפרט מעט על הספר עצמו.

גרין מציג בספר לא פחות ממהפכה מחשבתית לגבי מעמדה והווייתה של היהדות. מתוך הנחת המוצא שהפרדיגמות האמוניות שעמדו בבסיס היהדות אינן תקפות עוד, יוצא גרין לסרטט מחדש את קווי המתאר של מסורתו העתיקה. הוא מתחיל מהקביעה הפשוטה שעל מנת להיות ישר עם אלוהים ואנשים, יש להיות קודם כל ישר עם עצמנו. יושר אינטלקטואלי הוא אפוא תנאי בל יעבור לכל התפתחות רוחנית, בין פרטית ובין קהילתית. גרין אינו יכול ואינו רוצה להתכחש לממצאי מחקר המקרא. ברור לו שהתורה שבידינו היא תוצר של עריכה אנושית. הוא גם מקבל את ממצאי המדע, בין אם בשדה האסטרופיזיקה ובין אם בשדה האבולוציה. כאן לא תמצאו אפולוגטיקה שמנסה למצוא חרכים תיאורטיים דרכם יכולה האמונה התמימה להשתחל. נאמן למימרה התלמודית, "מתוך שיודעין בקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו", גרין עומד על כך שיושר עם עצמנו הוא עקרון בסיסי לעבודתו של זה אשר שמו אמת וחותמו אמת.

אולם היושר האינטלקטואלי משמש רק כרגל אחת לגוף הפרוגרמה התיאולוגית של גרין. רגלה השנייה, כפי שגרין מנסח זאת, היא פתיחות רוחנית. לגרין אין ספק שהאינטלקט נדרש, אולם גם אין לו ספק שהוא לא מספיק. השכל לא יכול לחשוב את הכל, וישנם דברים שהם מעבר לתפיסתו. ספרו של גרין, על כן, הוא "קריאה לחידוש המיסטיקה היהודית" (24), וזאת על ידי עמידה שבבסיסה סקרנות פתוחה לגבי המסתורין של הקיום. להבדיל ממקובלי העבר, גרין אינו מתיימר לתת את כל התשובות על מבנה המרכבה והכוחות האלוהיים. בשונה ממדעני ההווה, הוא גם לא מוכן להסתפק בתמונה העולם המטריאליסטית.

גרין אפוא מציע מיסטיקה יהודית מודרנית, ובמובן זה הוא נאמן להגדרתו העצמית כ"נאו-חסיד". הרוחניות של גרין היא פנאנטאיסטית, כלומר כזו הרואה את העולם כולו כהוויה האלוהית, אולם את ההוויה האלוהית כמשהו שהוא גם מעבר לעולם. הדרך הרוחנית של גרין עוברת בהתפכחות מהאחיזה חסרת התוקף באגו האינדיבידואלי, בעצמיות האישית הקטנה, שאינה אלא "אשלייה של עוצמה ואלמוות אינדיבידואלי" (45). עלינו לשבור את המגננות האגואיסטיות שלנו ולהתמודד עירומים מביטחונות שווא אל מול האמת הגדולה והמערערת של ההוויה. הרפייה מאשליית הריכוז העצמי תמוטט את החומות המנטליות שמפרידות בינינו לבין הזולת, ובינינו לבין הנוכחות החובקת-כל של האלוהות. על אלה העולם עומד: "התורה היא לימוד ופיתוח מודעות, העבודה – המאמץ לפתוח את הלב, וגמילות החסדים – שינוי העולם מן היסוד וכינונה של 'מלכות שמים' עלי אדמות." (47)

היהדות שמציע גרין היא לא רק ליהודים. חכמתה של היהדות, טוען גרין, לא נועדה להישאר בד' אמות השטעטל, ובטח שלא אמורה להימסר מתוך התנשאות אדנותית ל"בני נח" פאסיביים. גרין מחזיק שהיהדות לא יכולה להמשיך לתפוס את עצמה כאמת היחידה, או כאמת המכוונת לחלק קטן ומיוחס של האנושות. היושר האינטלקטואלי שלנו לא מאפשר לנו לקחת ברצינות דת אקסקלוסיבית ומתנשאת שמתיימרת להחזיק את כל האמת. הפתיחות הרוחנית שלנו מלמדת אותנו שגם בגויים תורה, ובמקביל מורה שלא-יהודים ישכרו רבות מלימוד עומקי היהדות. גרין רואה בכך דחיפות מיוחדת, משום שעתיד כדרו הארץ כולו תלוי ביכולתה של האנושות להתגבר על המפריד ולממש את המשותף. זה מבחינת גרין המסר של בריאת האדם, כל אדם, בצלם אלוהים. כולנו בניו של אותו אלוה ועל כולנו לעבוד אותו יחד. ועבודתו היא גם שימור האנושות ושימור הטבע.

אותו הטבע הוא עבור גרין לא פחות מהתגלות אלוהית חיה. גרין מציב את האבולוציה כ"תהליך מתמשך של התגלות או של ביטוי עצמי של ה'אחד'." (35) כמו הרב קוק לפניו, גם גרין מקשר בין שכלול החיים כולם והקדמה האנושית בפרט למהלך הגאולי של ריבון העולמים. אלא שעבור גרין אין גאולה סופית במועד ספציפי ולא עבור עם ספציפי. הגאולה היא ההכרה המתמשכת והמעמיקה בנוכחות האלוהית שבעולם המתפתח. האבולוציה אינה תוצאה של "תכנון תבוני", אלא התגלמות של החכמה הפנימית של הקיום עצמו, כלומר של האלוהות, שבעצמה מתגלמת בכל צורות הבריאה.

עלינו אפוא לתפוס את עצמנו, ואת כל שסביבנו, כביטויים שונים של האלוהות. על תפיסה זו להיות יותר מאשר אינטלקטואלית, ועלינו להיפתח אל התובנה המעמיקה שלה כמציאות חיה. זאת אנחנו עושים על ידי התפכחות מאשליית הנפרדות שלנו כפרטים, וזאת על ידי פתיחות רוחנית והרפייה אל האמת האלוהית האחת. "להיות בברית עם אלוהים פירושו להיענות לאתגר לראות את כל חיינו כצינור הנועד להביא נוכחות אלוהית וברכות שמים אל תוך העולם." (154).

כאן אנחנו חוזרים אל הפולמוס שהוביל הרב דניאל לנדס כשיצא הספר באנגלית. במאמר ביקורת ב-Jewish Review of Books תקף לנדס את הספר בנקודה שאני בטוח שעברה גם בראשכם, קוראים יקרים. השאלה, בפשטות, היא עד כמה הדרך הרוחנית שמציע גרין היא בכלל יהודית? על פי לנדס גרין בקושי נותן מקום בספרו לשלושת עמודי התווך המסורתיים של היהדות, דהיינו העם, הארץ והתורה, ומבכר במקומם את החוויה המיסטית הניאו-חסידית. גרין עונה ומסביר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי אפולוגטיקה ואוטוסוגסטיה, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, ואקולוגית. לנדס, בתגובה לתגובה, לא משתכנע, ועומד על כך שדתיותו של גרין אינה עמוקה מספיק ואינה יהודית מספיק.

גרין כותב לו שוב, לנדס עונה, ובתגובתו האחרונה שוטח גרין דברים מדם לבו: לנדס, הוא טוען, אינו מבין את המימד המיסטי שבתורתו, שמעניק לה עומק וגובה. לכן הוא חושב שבלי תורה, ארץ ועם אין יהדות, אבל עבור גרין היהדות תלויה בראש ובראשונה בידיעת האל, החיה והחוויתית. המיסטיקה היא זו שהצילה עבור גרין את היהדות, כך הוא כותב, והיא זו שדרושה לרבים כל כך שאינם מסוגלים להאמין בדברים שאינם עוד הגיוניים. גרין לא מוכן להניח לאמת שעולה מתוך המחקר המדעי והאקדמי. העולם אינו בן 5777 שנה, לפחות לא מילולית. ואם מבינים את זה מטאפורית, מדוע שלא נבין גם את התגלות האל למשה בסיני בצורה מטאפורית? לנדס מבקש למתוח גבול להבנה המטאפורית של המקרא. גרין רואה בזה חוסר יושר אינטלקטואלי. לנדס רואה בעמדה של גרין ויתור על כל מה שיהודי, על כל מה שייחודי ביהדות. גרין מרגיש שאין לו ברירה אלא להתקדם לאן שהשכלתו מביאה אותו ולאן שהקשר האינטימי, הרוחני, עם האל מעלה אותו.

הפולמוס הזה משמעותי לא רק משום חשיבותם של משתתפיו, אלא משום שהוא מייצג קו שבר אמיתי ונפוץ בין מעגלי ה-Jewish Renewal לבין האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב. הרב פרופ' גרין מנסח בספרו בצורה ברורה (ויפה) את "עיקרי האמונה" של הנאו-חסידות שאינה אורתודוקסית, וזעקתו של הרב לנדס יוצאת כנגדה באופן מובן. האם היהדות המודרנית אכן נידונה להיות עוד דרך רוחנית אוניברסלית? מה על הצד הריטואלי והפרטיקולרי שלה, איך נוכל לשמור עליו כמשמעותי ועם זאת לא לשקר לעצמנו?

כמו גרין, גם אני סבור שיושר אינטלקטואלי הוא תנאי בסיסי לקשר משמעותי עם הקב"ה. אולם נדמה לי שדרכו של גרין אינה היחידה שיושר כזה מאפשר. כך למשל, נראה שאין קושי להסביר את נחיצותה של הלכה הן כמאפיין יהודי חסר תחליף והן כמסגרת חיונית לדרך הרוחנית. גרין בחר בקו אוניברסלי מאוד, אולי האוניברסלי ביותר שאינו מאבד כל קשר ליהדות. יש לקו שכזה יתרונות – הוא עומד בהדגשה על הדאגה לכלל האנושות ולכוכב הלכת שלנו – אולם יש לו גם חסרונות. בין אלה האחרונים הוא הויתור על הזהות הפרטיקולרית. האוניברסלי והאינדיבידואלי מעצימים זה את זה (זאת הנצרות ידעה היטב), אולם שלב הביניים, הקהילתי-לאומי, אינו פחות חשוב מאלה. למעשה, נראה שהאנושות בזמן הזה מגלה אותו ואת חשיבותו מחדש.

ספרו של גרין הוא הזמנה חשובה ומרוממת נפש לדרך רוחנית יהודית מודרנית, ויכול לשמש הן שער כניסה והן מדריך להעמקה עבור רבים המבקשים יהדות רוחנית. מאידך גיסא, המבקשים זהות יהודית קהילתית, כזו הנבנית מתוך פולחן משותף או המחויבת למצוות לא ימצאו בו את מבוקשם. החיסרון הזה אינו טכני בלבד, ואינו רק מעיד על קיומן המובן של "יהדויות" שונות בזמננו, אלא מסמן את הספר כאחד משגריריה של תנועה תיאולוגית מובחנת. זו תנועה שפרחה ביהדות ארה"ב החל משנות השישים, ואילו כיום נעצרה תנופתה. הספר מהווה הן סיכום שלה, והן, כך מן הסתם מקווה גרין, זרע חדש לפריחתה.

:

—

פורסם בשישי האחרון במוסף ‘שבת’ של מקור ראשון

היה זה חודש אלול, ור' זלמן הוזמן להשתתף בכנס בין דתי בקלגרי, קנדה. בבוקרו של יום רצה להתפלל, אולם הרגיש כי אין חדר המלון מקום מתאים. בית כנסת כמובן לא היה, והוא נמשך באופן טבעי אל גג הבניין. עומד על הגג הרחב, הערבה הקנדית נישאת עד האופק לפניו ורכס הרי הרוקי העצומים מאחוריו, בעודו מתפלל שחרית, שמע ר' זלמן את דלת הגג נפתחת. אל המשטח עלה חבר אחר בכנס, שאמאן אינדיאני בשם רופוס גודסטרייקר, גם הוא בחיפוש אחר אתר ראוי לתפילה. נשאו השנים את תפילותיהם השונות: האחד מלופף בעור פרה, האחר מבעיר מדורה קטנה; האחד מכוסה טלית תכלת-לבן, השני מתעטף בשמיכת תפילה צבעונית; האחד תוקע בשופר מקרן איל, השני שורק במשרוקית מעצם נשר; האחד פונה למלך מלכי המלכים, השני נושא קולו אל הרוח הגדול.

תפילה במניין זו לא היתה, אבל אין כמוה כדי לאפיין את רוחו של ר' זלמן שחטר-שלומי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. ממייסדי תנועת ההתחדשות הרוחנית היהודית ומענקי הרוח שהעמידה יהדות ארצות הברית, שחטר-שלומי היה תמיד יצירתי וחריף, מקורי ורב-קולי. חייו נפרשו על פני ההיסטוריה המודרנית של יהדות אמריקה ככותונת פסים רחבה, צבעונית, משתנה ומוסיפה גוונים ככל שהוא וקהילותיו הבשילו ובגרו.

ר' זלמן נולד בפולין ב-1924, ושנה מאוחר יותר עברה משפחתו לוינה, שם בילה את ילדותו. אביו היה חסיד בעלז, אולם הוא שלח את בנו ללמוד בגימנסיה ציונית. ב-1938 ברחה משפחתו מאימת הנאצים לבלגיה, שם החל ללמוד בבית מדרש של חסידי חב"ד. כשהגיעה משפחתו לניו-יורק, ב-1941, הפך לחסיד חב"ד, ולמד במוסדות החסידות כעשר שנים, שבסופם הוסמך לרבנות.

ב-1948 שלח אותו אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"צ, יחד עם ר' שלמה קרליבך, לקמפוסי האוניברסיטאות בארה"ב, כדי לקרב בהם סטודנטים יהודיים אל מורשתם. היה זה הניסיון הראשון ל"קירוב" והחזרה בתשובה של חילונים, ותחילתו של מה שיגדל להיות מפעל השלוחים של החסידות. "זה היה בי"ט כסלו", סיפר לימים שחטר-שלומי,

והנה אנחנו בלובאוויטש [בברוקלין], ומתקיימת התוועדות בחדר קטן… ואז שלמה ואני נקראנו פנימה. עשינו לחיים, הוא אמר לחיים. אז הרבי אמר לנו כדאי איר צולט אנהיבען פורן צו קולג'ס [=כדאי שאתם תתחילו לבקר במכללות], ובצד היה בקבוק שנאפס שהוא אמר לנו לקחת איתנו. הוא לא אמר לנו מה לעשות… אז אספתי מבתי הכנסת שלושה-עשר זוגות תפילין, שהברקתי קצת, ואז בחנוכה, שלמה הגיע [לעיר] פרובידנס, ואספתי אותו, ושנינו יצאנו למסע הראשון שלנו לאוניברסיטת ברנדיס… הצבנו שולחן ועליו את החוברות, את הטייפ-רקורדר, ועוד כל מני דברים, ואנשים הגיעו. ראשית הם הקשיבו למוסיקה ואז התחילו לשאול שאלות. ושלמה התחיל לספר סיפורים. ובעוד שלמה מספר סיפורים, מישהו אומר: זה נשמע כמו מיסטיקה הודית. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה? וכולי. ואז הייתי אומר: שלנו עוד יותר טוב!

במוקד העשייה הציבורית של שחטר-שלומי עמדה מראשיתה הפניה אל הדורות הצעירים של יהודי ארצות הברית והעיסוק בחיפוש הרוחני שערכו. אולם אם בתחילת דרכו מטרתו (יחד עם שלמה קרליבך) היתה להעמיד אלטרנטיבה יהודית קורצת לא פחות מזו שהציעה הרוחניות המזרחית, בהמשך גיבש עמדה שונה. במחצית שנות השישים, ותוך השלמת הדוקטורט שלו במחשבת ישראל, נפרד שחטר-שלומי מהאורתודוקסיה היהודית. גם לפני כן גרס שבמצבה דאז היא חסרה יכולת אמיתית לתת מענה לכמיהה הרוחנית של הצעירים. המוסדות היהודיים שראה מולו היו לדידו מאובנים, ובתי הכנסת, כפי שאמר ידידו קרליבך, היו ריקים גם כשהיו מלאים.

אולם את הניתוק הסופי מהאורתודוקסיה הביאה הכרה שהלכה והתגבשה בלבו של שחטר-שלומי, והיא, בפשטות, שיש תורה בגויים. אל מול שפע הדרכים הרוחניות שפגש ולמד בשנות השישים בארצות הברית לא היה יכול שחטר-שלומי להמשיך ולהחזיק בעמדה כאילו כל אלו אינם אלא תוצרי הסטרא אחרא או גלגולי ה"מתנות" שנתן אברהם לעבדיו. מתוך דבקות ביושר אינטלקטואלי מבחינתו, ולא פחות מזה אותנטיות רוחנית, הגיע שחטר-שלומי למסקנה שדתות העולם אינן אלא צורות שונות לעבודת האל האחד. הוא נשאר יהודי אולם פרץ מתוך המסורת דרך חדשה.

דיאלוג והפרייה הדדית

במרכז הגותו עומד הרעיון שעם העידן המודרני נדרשת היהדות ל"שינוי פרדיגמה" (כשם אחד מספריו). כניצול שואה (אחיו נרצח על ידי הנאצים) ומתוך אופטימיות עצומה שגיבש לקראת עתידה הרוחני של האנושות, גרס שחטר-שלומי שראיית העולם השבטית, המתכנסת ומתבצרת בשלה, המקדמת תחושת עליונות, המתנכרת לתרבויות ודתות אחרות והנאחזת בדוגמטיות במסגרת המסורתית חייבת להשתנות. הוא האמין בכל לבו שכדי שהיהדות עצמה תשרוד, וכדי שהיא תהווה תרומה אמיתית לכל באי עולם, עליה לגבש תפיסה אינקלוסיבית ואוניברסאלית, המכבדת מסורות דתיות אחרות ורואה ערך אמיתי – ערך דתי – בדיאלוג מעמיק והפרייה הדדית.

הוא היווה איש מפתח בפיתוח תנועת ה-Jewish Renewal, ההתעוררות הרוחנית היהודית שפורחת בארצות הברית מאז שנות השישים: בסוף אותו עשור הקים את "בני אור", ארגון יהודי שמטרתו לקדם רוחניות בצורות יצירתיות ופורצות דרך, וכן שתיים מה"חבורות" הראשונות, שהיו קהילות יהודיות שהתכנסו ללימוד משותף, א-היררכי ופתוח לכל. הוא היה מחלוצי הנאו-חסידות, שם דגש על תרגול מדיטטיבי, על תפילה בדבקות, התנסה ולימד שימוש בסמים משני תודעה, פיתח כשרות שבמרכזה הדאגה לסביבה ולזכויות בעלי חיים, וביקש ללמד קיום מצוות מתוך מודעות ואינטנסיביות דתית. שחטר-שלומי הסמיך את הרב הראשון שלו ב-1974, והוסמך כשייח סוּפי, אחרי שלמד את התורה במשך שנים, ב-1975. תחת ידיו יצאו יותר ממאה וחמישים מוסמכי רבנות ומעל שישים "משפיעים" ש"מלמדים התבודדות והתבוננות".

מדע ה-davvenology

במבט מלמעלה אפשר לראות את שחטר-שלומי כאב-טיפוס מייצג לתופעה רחבה הרבה יותר. המענה שהוא נתן לצעירים יהודים רבים הגיע על רקע אכזבתם ממה שהציעו הזרמים היהודיים המרכזיים בארצות הרבית במחצית השנייה של המאה העשרים. "תרבות הנגד" שהתעוררה בשנות השישים מחתה כלפי מה שנתפס על ידה כצביעות מצד הממסד, כחוסר נכונותו לעמוד מאחורי יומרותיו לשוויון זכויות, פרוגרסיביות והוגנות (באשר לנשים, שחורים, עניים וכו'). היציאה כנגד הממסד לא הסתפקה בזה הפוליטי, אלא תקפה גם את הממסד הדתי, וזה נאשם בכך שהוא עוסק בתחזוק הקיים ובנאמנות למסגרת וממאן לקיים את הבטחותיו לקרבת אלוהים.

שחטר-שלומי, יחד עם שלמה קרליבך, נתנו מענה לרבבות שחיפשו יהדות שונה, יהדות שעוסקת פחות בדקדוקי הלכה ויותר במפגש מיד ראשונה עם האלוהות. אף אחד מהם לא ויתר על החיבור העמוק עם התרבות היהודית – שחטר-שלומי החזיק שבנפשם של יהודים פועל זכרון תרבותי שחובה להתייחס אליו במהלך המסע הרוחני – אולם הם ידעו להכניס את המסורת היהודית למסגרת תיאורטית שתפרש אותה בהתאם לקריאות לאותנטיות שעלו מדור המחפשים הרוחניים.

ר' זלמן הציע יהדות אוניברסלית, הלומדת ממסורות רוחניות אחרות ומעמידה את תרומתה הייחודית לעולם. ניסוח אחד למשימתו הרוחנית ניתן למצוא בספרו המרכזי, Paradigm Shift. על פי שחטר-שלומי "בנייה מחדש של מה שהיה בעבר אינה אפשרית עוד […] מה שדרוש לנו הוא מדע-תפילה (davvenology) שהינו (1) אמנות ומדע, (2) מבוסס על הקבלה, (3) פועל על פי אמפיריציזם גנרי." אבחנות אלה מהוות לוז לדרכו של שחטר-שלומי, כמו גם של חלקים גדולים מה-Jewish Renewal. זו דרך המתבססת על ניסיון יותר מאשר על תיאוריה, על שיטתיות אמפירית יותר מאשר על מסורת. זו דרך שבלבה חוויה ולא אמונה, וששואבת ממורשת ישראל אולם מנסה לשכלל אותה על מנת להתאימה לתודעה ולהוויה המודרנית.

זו גם דרך שרואה בכל הדתות ביטויים שונים לאותה כמיהה אנושית בסיסית, אותה כמיהה לקרבת אלוהים. על כן היא אינה נצחנית, ואין לה כל יומרה לאקסקלוסיביות על האמת. עמדה זו מאפשרת לה להיות פתוחה לדיאלוג ולאמץ כל תרגולת רוחנית שנמצאת במסורת אחרת. הפרדיגמה החדשה שמציע שחטר-שלומי צומחת מתוך היהדות אל ההוויה האנושית-כללית. היא אינה תאיסטית, אלא פנתאיסטית, ואינה מתמקדת במעשים, אלא בתודעה.

אלול אחר

שחטר-שלומי השאיר אחריו אלפי תלמידים ותנועה רוחנית גדלה והולכת, הכוללת קהילות רבות, בית ספר לרבנים ותוכניות להכשרת מנהגים חברתיים. בדומה להשפעתו של קרליבך הנמשכת הרבה מעבר למעגלים שהיו קרובים אליו, גם הרעיונות של שחטר-שלומי (כמו הכשרות האקולוגית או הדגש על תרגולות מדיטטיביות) פרצו מזמן את גבולות תנועת ההתחדשות הרוחנית ביהדות ארה"ב, ואומצו על ידי הזרמים הממוסדים יותר, כולל זה האורתודוקסי.

שנים רבות אחרי אותו אלול שבו התפלל שחטר-שלומי עם השאמאן האינדיאני הוא הגיע לביקור אחרון אצל רבו שלעבר, ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרב מליובאוויטש. היה זה גם כן בחודש אלול, ושחטר-שלומי עמד בתור הארוך כדי לקבל מהרבי דולר. כאשר הגיע אליו הביט בו הרבי וזכר אותו מיד. הוא ידע ששחטר-שלומי כהן, ותוך שהוא נותן לו שני שטרות במקום אחד, ביקש ממנו שבברכות הכהנים בחגים הקרובים יחשוב גם עליו. יהי זכרו ברוך.

:

—

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

Shaul Magid, American Post-Judaism: Identity and Renewal in a Postethnic Society, Indiana University Press, 2013, 408p.

בתחילת שנות השישים נשא ליאו שטראוס סדרת הרצאות תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה אנחנו נשארים יהודים". שטראוס פתח את דבריו בהתייחסות לדמוקרטיה הליברלית, זו שאסור לה בשום אופן להפלות ציבור מתוך אזרחיה, אולם גם אינה יכולה למנוע אפלייה כאשר היא נעשית באופן פרטי. אותם חוקים שמפרידים בין הדת למדינה גם מונעים מהמדינה להכתיב לאזרחיה במה להאמין, גם אם אמונות אלה הן גזעניות או אנטישמיות. משום כך, קבע שטראוס, אין ליהודים ברירה אלא להישאר יהודים. אסימילציה מלאה פשוט אינה אפשרית, משום שהחברה הכללית לא מוכנה לקבל אותם.

אין צורך להביט בה מקרוב כדי להבחין עד כמה עמוק השינוי שהתחולל החברה האמריקאית מאז שנישאו דבריו של שטראוס. האסימילציה המלאה היום לא רק אפשרית, אלא מתרחשת במלוא הקיטור. המדינה אמנם לא כופה פלורליזם על אמונתו הדתית של איש מאזרחיה, אולם אלה בעצמם מקדמים דתיות פתוחה וסובלנית יותר ויותר. זוהי נצרות (ויהדות) אשר הליברליזם הוא לה מצווה והאחווה בין הדתות סימן לגאולה קרבה. זוהי גם דת אישית הרבה יותר, אשר שואבת את משמעותה מתנועות הנפש של המאמין.

בעוד שעבור הנצרות המעבר לדתיות ליברלית, פרטית ופנימית הוא טבעי ובמובן מסויים מתבקש (קאנט חזה אותו וראה בו את הגשמת מלכות האלוהים), עבור היהדות, כדת של עם, דת אתנית ולאומית המכוננת את קהילתה על ידי מצוות משותפות, המעבר הזה הוא לא פחות ממשבר. הפרידה מההלכה ומהלאומיות היהודית משנה את היהדות מהיסוד. הוסיפו לכך את הקלות שבאינטגרציה בחברה האמריקאית, ותקבלו את אותו מבט של עצב המהול בקורטוב אמרנו-לכם מצד יהודים אורתודוקסים כלפי מה שהם תופסים כשקיעתה של יהדות ארצות הברית. יהודי אמריקה, ששטראוס קבע שיאלצו להישאר יהודים משום אפלייתם לרעה על ידי סביבתם, חווים כיום קבלה ואהדה מוחלטת. באופן אירוני בעקבות כך רבים מהם לא נשארים יהודים.

ללא ספק, יהדות ארצות הברית נמצאת על פרשת דרכים. ההתרחקות מההזדהות עם זכרון השואה מחד, ועם מדינת ישראל והציונות מאידך גיסא, היא כבר עובדה מוגמרת. יהדותם של הדור הצעיר של היהודים האמריקאים נתפסת עבורם פחות כזהות שבטית ואתנית ויותר כזהות תרבותית, פחות קהילתית ויותר אינדיבידואלית, ומעל לכל כקוד פתוח הניתן לעיצוב מחדש, להתאמה ולעדכון. לא פחות מחמישים אחוז מהיהודים האמריקאים הנישאים כיום נישאים לשאינם יהודים, ומזה שנים שהזרמים הלא-אורתודוקסים מפתחים יוזמות ותוכניות שונות שמטרתן לחבק את הזוגות המעורבים ולא לדחות אותם.

ספרו החדש של שאול מגיד, פרופסור למחקר הדת והיהדות המודרנית באוניברסיטת אינדיאנה, מבקש להתייחס בצורה חלוצית למצב זה, ולבחון את האופנים בהם היהדות תשרוד בעתיד. כותרת הספר מבשרת על "פוסט-יהדות", אולם מגיד משתמש במונח הזה לא כדי לבשר על סופה של היהדות, אלא על התמורה העמוקה שהיא עוברת. מגיד מזהה בעת הזו את הולדתה של היהדות הפוסט-אתנית, יהדות ששואבת את מקורות הזהות שלה לא משושלת שבטית או מהיסטוריה משותפת, אלא מערכים ומאוצרות תרבות. אלו נחשבים בתורם עבורה כאוניברסליים ומתאימים לכל אדם. בניגוד לביקורת האורתודוקסית על התופעה, מגיד לא רואה בה את קיצה של היהדות כדת, ועוד פחות מכך את סופה של היהדות כתרבות. כדרך אותם זרמים לא-אורתודוקסים מגיד מחבק ולא דוחה את התופעה המעורבת שמתהווה מולו, ואף צופה לה עתיד פורה.

יהדות פוסט-אתנית לא רק שאינה נטועה במסורת, אלא אף עוקרת את עצמה מהזדהות עם העמיות היהודית ההיסטורית. מדובר בשלב אחד אחרי הרב-תרבותיות, שהרי זו חגגה את הנבדלות והייחוד, וכעת, גורס מגיד, ליהודים הצעירים בארה"ב אין כל רצון להכריז על ייחודם, ומדיבורים על "סגולה" או עליונות הם מתרחקים כמו ממצורע מקראי. היברידיות הפכה כעת לערך, וטשטוש הגבולות (האתניים, המגדריים, הדתיים) עולה כשאיפה נורמטיבית.

מנגד, בעוד שיהודים רבים פשוט שוכחים מיהדותם, אחרים בהחלט דבקים בה, אולם לא כמוצא שבטי אלא כהון תרבותי וכמסגרת אתית. יהודים אלה מאמצים יסודות מסורתיים כלימוד תורה ושמירת שבת (לאו דווקא על פי ההלכה האורתודוקסית) ויוצאים למבצעי "תיקון עולם" חברתיים. הם גאים ביהדותם ומפיצים אותה כרעיון, לא כקשר-דם.

מאפיין חשוב של יהדות זו היא שהיא תלויה לחלוטין בבחירתו של הפרט. בתקופות אחרות בהיסטוריה מצב זה היה מביא לדעיכתה המהירה, שהרי היהדות לא היתה אהודה במיוחד (לעיתים קרובות גם על בניה), וקשה להאמין שמישהו היה בוחר להיות יהודי. בארצות הברית של ימינו, בה ביהדות נחשבת למותג הנושא סגנון ושיק, הוא מביא לפריחתה, עד כדי כך שסקר שנערך לאחרונה מצא שלחמישה אחוזים מהמזדהים כיהודים בניו-יורק אין אף הורה יהודי.

מאפיין נוסף של היהדות הזו הוא שהיא פוסט-מונותאיסטיות. על פי מגיד היהדות הפוסט-אתנית נפרדה מהמונותיאיזם בכמה וכמה מישורים: היא אינה מחזיקה באקסקלוסיביזם דתי וייחודיות; היא אינה מאמינה בברית שלכאורה נכרתה בין אל אחד לעם אחד; היא אינה תופסת את האלוהות כטרנסצנדנטית, אלא כאימננטית; והיא כמובן אינה רואה חיוב לקיים את חוקיו של האל המונותיאיסטי מתוך יראה שמא ישפוט את עבדיו לחומרה. מגיד מאבחן שמדובר, למעשה, ביהדות רוחנית-מיסטית שמביאה לידי ביטוי פומבי והמוני זרמים אזוטריים שנמסרו לאורך הדורות בצורה נחבית. התיאוסופיה של היהדות הזאת אינה מונותאיסטית, אולם היא גם אינה אתאיסטית או הומניסטית. היא פנתאיסטית.

מדובר אפוא ביהדות וולנטריסטית, יצירתית, רוחנית, ללא עוגן שבטי, ללא סמכות רבנית וללא מחוייבות למסורת ההלכה. היא עולה על פני השטח משום תנאי החיים בארה"ב, ואלו לא הולכים להשתנות בקרוב. ההתפתחות המואצת של המציאות החברתית, טוען מגיד, מציבה מולנו יהדות שאין לנו כלים קונספטואלים להגדיר – השימוש התכוף בתוסף "פוסט" מעיד על כך כמובן. אולם מגיד מבקש בכל זאת לרדת לעומקה ולהתוות לה מסלול עתידי של התפתחות. הוא מוצא את הכלים לעשות כן במעגלי ה-Jewish Renewal (להלן ג"ר), החלק הניו-אייג'י, התר אחרי התפתחות רוחנית, של יהדות ארה"ב. למרות שמיעוט קטן מהיהודים האמריקאים משתייכים לג"ר, תרומתו לזרמים היהודיים הגדולים יותר רבה, והחל משנות השישים הוא משתמש כמעין אוונגרד תיאולוגי המושך אחריו את השאר (חשבו על השפעתו העכשווית של יצירותיו של שלמה קרליבך בין קהילות שבעבר החרימו אותו).

בעוד שהאורתודוקסיה מזהה יהדות אותנטית עם המסורת, הג"ר מציע אותנטיות כפרוייקט אישי, התלוי במסעו הרוחני של הפרט. בנוסף, מאז שנות השישים מכונן הג"ר קהילות אגליטריות, המקדמות פמיניזם, סובלנות כלפי הומוסקסואליות, ואף מקבלות לתוכן לא-יהודים. הג"ר מציע יהדות שאינה הלכתית, אינה נצחנית ואינה דוגמטית. הוא אינו נותן תשובה מלאה למצב הפוסט-אתני, טוען מגיד, אולם הוא היחיד שניסח תיאולוגיה גלובלית, אוניברסלית, ובעיקר פרגמטית וגמישה מספיק בכדי להתחיל להתמודד עם הסיטואציה. מגיד מוצא בו (ובעיקר באחד ממנהיגיו הרוחניים המרכזיים, ר' זלמן שחטר-שלומי) את הפרדיגמה התיאולוגית החדשה שיכולה לתת כלים לכינון יהדות בת קיימא בזמן הזה.

מגיד מגיע להכרה שהיהדות שקמה כיום היא למעשה יהדות פוסט-רבנית, כלומר יהדות השונה באופן מהותי מזו שהתפתחה מאז חורבן בית שני, זו שאת עמוד השדרה שלה מהוות המצוות ומנהיגיה הם פרשניה המוסמכים של ההלכה. במסגרת יהדות פוסט-רבנית ופוסט-אתנית האסטרטגיות המסורתיות לשימור הלכידות הפנים-יהודית מתגלות כחסרות ערך, משום שהן כולן נשענות על ההלכה ועל הזיהוי השבטי של "עם ישראל". שלשלת העוגן נקרעה, וספינת היהדות, המנותקת ממוצאה האתני, נכנסת למים לא מוכרים. כך דווקא אמריקה, שהציעה אפשרויות בלתי מוגבלות ליהודיה, מעמידה לפתחם את האתגר הגדול ביותר.

ספרו החשוב של מגיד מהווה ניתוח ראשוני, צלול ומפוכח, אם כי לא שלם, של היהדות באמריקה על הישגיה ומשבריה. בפרקיו השונים הוא מביא זוויות משלימות של היצירה והחברה היהודית בארה"ב בזמננו (היחס לשואה, לקבלה, לנצרות, לתנועת התשובה), שמתלכדות לכדי תמונת פורטרט של היהדות הפוסט-אתנית. לדיאגנוזה נלווית פרוגנוזה זהירה, שבמסגרתה מנסה מגיד להציץ אל צפונות העתיד. כאמור, הוא אינו פסימי, ורואה בשינויים שעוברים על היהדות לא את הפרולוג לכליונה, אלא את קראית השופר בטרם תמורה עמוקה שתעבור עליה, תמורה אשר במסגרתה היא תהפוך למערך תרבותי המנותק מקשרי דם.

מגיד עצמו חזר בעברו בתשובה והפך לחרדי, רק כדי להיפרד מהאורתודוקסיה ולהפוך לאחד הפעילים המרכזיים והחוקרים הבולטים של הג"ר (מסורת היא בין מנהיגי הג"ר להיות הן מחפשים רוחניים והן אקדמאים). אין ספק שהוא מכיר את שדה המחקר היטב. מבטו נועז וחדשני, והניתוח המלומד שלו מגיע בזמנו. עם זאת הספר אינו ערוך בצורה מיטבית, ונקרא לעיתים כאסופת מאמרים. ולמרות שדבריו של מגיד ברורים ונכוחים, החיבור היה נשכר רבות מפרק מסכם ומאיסוף מרוכז של טענותיו.

בסיכומו של הפרק על המפנה הפוסט-מונותאיסטי מדגיש מגיד את הצורך של היהדות בזמן הזה להגיב לשינויים הגדולים שהוא סקר. "על מנת שהיהדות תצמח ולא רק תשכפל את עצמה בציפייה למופע גאולה סופי שירים אותה מעבר להיסטוריה […] עליה לענות, ולענות ביושר, לעידן חדש." לא מעט ניסיונות לענות כך ביושר מביא מגיד בספרו, והספר בכללותו מנסה גם הוא להיות תשובה כנה. לא האל המלוכני-מונותיאיסטי יכריע אם תשובתו תתקבל.

—

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. במאמר באתר יש גם וידאו שלי אומר כמה מילים על הספר.

את ההרצאות המדוברות של ליאו שטראוס ניתן למצוא כאן. הן מכילות עוד הרבה יותר ממה שכתבתי כמובן, ומעניינות מאוד. שטראוס, אגב, אומר שם שיהדות כתרבות אינה מספיקה, ויש תמיד צורך באמונה. מצד שני, אין לו עניין להמשיך במוחוייבות למנהגים המסורתיים. באופן מעניין הוא גם פונה אל המתוסרת המיסטית כדי למצוא בה מזור למצב הנוכחי.

עדכון 5.7: דיברתי על הספר בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ב-4.7:

בשבועות האחרונים מתנהל דו-שיח חשוב על גבי הרשת בין שני יהודים עמוקים ורציניים. הוא התחיל כאשר דניאל לנדס, ראש מכון פרדס בירושלים, כתב ביקורת על ספרו האחרון של ארתור גרין , Radical Judaism: Rethinking God and Tradition. גרין הוא מראשי ויוצרי תנועת ה-Jewish Renewal בארה"ב, ובעצם מההוגים הבולטים של היהדות בימינו. הספר שלו משלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow, שמשמו אפשר להבין את הכיוון אליו הוא הולך. הביקורת של לנדס בעיקרה עסקה במקום המצומצם שגרין מקדיש בספרו לדעת לנדס לשלושת עמודי התווך המסורתיים של היהדות, דהיינו העם, הארץ והתורה, וזאת לטובת החוויה המיסטית הניאו-חסידית שהוא מקדם.

גרין כתב לו תגובה, שהעיקר בה לטעמי היתה הטענה שאין לו כל אפשרות לשמור על המיתוסים הקדמונים ללא שינוי ויחד עם זה לשמור על יושר אינטלקטואלי. התייחסתי לתגובתו קצת כאן וכתבתי ש

גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

לנדס כאמור אינו משתכנע, וגרין כותב לו שוב. לנדס עונה בבלוגו, ועומד על כך שגרין מעוות את תורת ישראל בשם הרוחניות הפלואידית. וכעת גרין שוב מנסה להסביר את עמדתו, בפעם האחרונה כנראה. התגובה של גרין, זו האחרונה, פורסמה לפני כשבוע, והיא לדעתי המעניינת מכולן, עד כדי כך שמבחינתי כל הפולמוס הזה בא לעולם רק עבורה. אני רוצה להביא כמה ציטוטים ממנה כאן (כדאי לקרוא את כולה), ולנסות להבין מה בעצם טוען גרין, כאמור מאושיות יהדות ארה"ב ובכלל. לטעמי הוא טוען שתי טענות מעניינות מאוד, האחת בקשר למיסטיקה, והשנייה בקשר לרציונליות. תרגמתי את דבריו לעברית (זה מזכיר לי: פעם תרגמתי לעברית ספר של גרין).

ראשית בנוגע המימד המיסטי:

לקח לי שנים רבות להיות מסוגל לומר בקול רם שאני מיסטיקן. בין היהודים זה נשמע כאילו אתה מנסה לומר שאתה צדיק [חסידי], ואין דבר שרחוק ממני יותר מכך. אבל נכון שכהוגה וכאדם דתי, רק המסורת המיסטית הצילה בשבילי את היהדות. גרשם שלום מצטט את ר' פנחס מקוריץ שמודה לאלוהים שהוא ברא אותו רק אחרי שהתגלה ספר הזוהר, שכן "הזוהר שמר עלי כיהודי". זה נכון גם עבורי, לגבי הזוהר והתורות של הצדיקים החסידיים גם יחד.

הייתי רוצה מאוד להסביר לך את זה, אבל נדמה לי שזה עדין מאוד, וקשה. אנא ממך, זה לא מפני שאני מזלזל בכושר השכלי שלך, אלא מפני שגיליתי, מתוך ניסיון ארוך, שישנם אנשים רבים, ובכללם מבריקים למדי, שפשוט לא תופסים. זו בדיוק המשמעות של המאמר המשנאי 'חכם המבין מדעתו'. אדם חייב להתנסות בעניין באופן אישי כדי להבין את מעשה המרכבה, או כל תורה מיסטית אחרת. […]

אבל אנסה. זה קשור מאוד לגבולות הנזילים בין 'בפנים' ו'למעלה', או בין 'עצמי' ל'אחר'. המיסטיקן מבין באופן אינטואיטיבי שקיימת נקודה במסע פנימה שבה העצמי הפרטי, האגו אם תרצה, מונח בצד, מתאפס, בה מתעלים מעליו – או איך שלא תקרא לזה. […] אז נוכחות, שלפנים אי אפשר היה לרדת לעומקה (ועל כן היא טרנסצנדנטית), שוטפת אותנו, וקיימת לבדה.

גרין מנסה לומר ללנדס שהניתוח שלו את הגותו הוא שטחי, מפני שהוא אינו מבין את המימד המיסטי שבה, שמעניק לה עומק וגובה. לנדס חושב שבלי תורה, ארץ ועם אין יהדות, אבל עבור גרין היהדות תלויה בראש ובראשונה בידיעת האל, החיה והחוויתית. המיסטיקה היא זו שהצילה עבור גרין את היהדות, שהגיע (כך הוא גם מספר בתגובתו) ממשפחה חילונית. הדרך היחידה שגרין מצא אל החייאת המסורת אצלו היתה באמצעות החייאת האלוהות אצלו.

ונכון, אומר גרין, שברגע שאתה טועם את המציאות האלוהית גם אבחנות בין ישראל לעמים מטשטשות. הגבולות נראים פחות חדים, ההבדלים פחות גדולים.* אולי לכן טען גרין בספרו – אמירה שלנדס ביקר קשות – ש"יש לי יותר מהמשותף עם המאותגרים שבמסורות דתיות אחרות מאשר שיש לי עם הדתיים הנצחנים וצרי-המוחין כמו גם עם החילונים המטריאליסטים של קהילתי שלי". הנוכחות החיה של האלוהות היא המקשרת בינו ובין אותם זרים, ועוצמתה עולה על קשר הדם עם היהודים שסביבו, שנוכחות אלוהית כזאת היא מהם והלאה. לגרין, בקיצור, יש מקור סמכות אלטנטיבי למסורת: החוויה המיסטית.

הטענות של לנדס וגרין רציניות, ואני חושב שהן נוגעות בלבה של אחת הסוגיות הבוערות ברוחניות היהודית המתחדשת. מה מקומה של החוויה המיסטית? מה מעמדה אל מול האמונות והמנהגים, אל מול המצוות? מה ראוי שיהיה יחסינו עם מיסטיקנים ממסורות אחרות, עם דרכים רוחניות אחרות? והאם החוויה מאפשרת, ואולי גם מכשירה, קשר פרטי עם האל, כלומר קשר שאינו תלוי בהלכה או במבנים קהילתיים? אני חושב שאחד מקווי המחלוקת בין יהודים כיום נמצא בין התשובות לשאלות האלה.

בנוגע למימד הרציונלי טוען גרין:

בדרך כלל אני מנסה מאוד לא להיכנס לפולמוסים עם אורתודוקסים מודרניים (סלח לי על הביטוי) שהם חברים או קולגות שלי, מפני שיש לי סימפתיה רבה לניסיונות הקשים לשמור על שיווי משקל בעמדתכם, בעיקר נוכח המתקפה החריפה מצד הימין הדתי. אבל באמת שקשה לי להבין את היושרה שעומדת בבסיס הלך הרוח האורתודוקסי הלא-חרדי. משום מה אני חושב שהמחנה הזה בכל זאת רוצה להחזיק בעמדה "גיאוגרפית" של 'תורה מהשמיים'. זה בא יחד עם הבנה מילולית של ההתגלות למשה, אפילו תוך כדי ידיעה ברורה, על פי ההשכלה האוניברסיטאית שכולנו שותפים לה, שאי אפשר לבטל את ביקורת המקרא. אתה מאשים אותי ב"החלפת […] המוקד של סיפורי בראשית ושמות ב[…]אבולוציה." אבל לא אני עשיתי זאת. את זה עשתה הציביליזציה שלנו.

גרין לא מוכן להניח לאמת שעולה מתוך המחקר המדעי והאקדמי. העולם אינו בן 5771 שנה, לפחות לא מילולית. ואם מבינים את זה מטאפורית, מדוע שלא נבין גם את התגלות האל למשה בסיני בצורה מטאפורית? לנדס מבקש למתוח גבול להבנה המטאפורית של המקרא. גרין רואה בזה חוסר יושר אינטלקטואלי. לנדס רואה בעמדה של גרין ויתור על כל מה שיהודי, על כל מה שייחודי ביהדות. גרין מרגיש שאין לו ברירה אלא להתקדם לאן שהשכלתו מביאה אותו.

כאן שוב מדובר בקונפליקט בין מקורות שונים של סמכות, הפעם המסורת מול הרציונליות. גרין לא מוכן לסמוך על הרציונליות בכל אתר בחייו (בחינוך, בבריאות, בטכנולוגיה) ולהתעלם ממנה כשהוא מגיע לדון בתורה. הוא לא מוכן להיות חצוי.

ולכן זו המיסטיקה שהצילה את יהדותו של גרין, שכן אי אפשר לערער על החוויה החיה של הנוכחות האלוהית.** בשביל גרין (כמו בשביל פיטר ברגר, שטוען אותו דבר לגבי הנצרות בספרו The Heretical Imperative) הדת כיום חייבת לעבור הפנמה כדי לשרוד, לפחות אם אנחנו מתעקשים להיות גם דתיים, גם משכילים, וגם ישרים אינטלקטואלית.

ועוד: עבור גרין ללנדס אין תשובה מספקת למספר גדל והולך של יהודים שלא יכולים לשכנע את עצמם באותם מיתוסים מסורתיים. עבור לנדס התשובה של גרין, גם אם היא חביבה על שומעיה, ממילא לא מספקת, כי היא לא מקרבת אותם מספיק ליהדותם – ואף להפך, מעניקה להם למעשה תחליף ליהדותם.

(אגב, תשובה אחרת למצב הזה שזוכה לפופולריות היא התשובה החרד"לית-בואכה-ברסלבית, שמבקשת "להשליך את השכל". כאן המאמין הופך את ההתגברות על ההגיון וממצאי המחקר לערך, ורואה בקפיצה האמונית מעליהם הישג יהודי מזהיר. זו עוד דרך להתמודד עם השבר של המודרנה.)

מילה, ומבט מהצד

בפולמוס הזה אני נמצא בצד של גרין. כמוהו גם אני מרגיש שהיושר האינטלקטואלי שלי לא מאפשר לי להתעלם מהממצאים של האסטרונומיה, מחקר המקרא, או כל שדה מחקרי אחר. אני חושב שהמיתוסים המכוננים של היהדות חשובים ומשמעותיים מאוד, אבל אני לא יכול לקבל אותם כאמת מבחינה מילולית. יתרה מכך, הדיבורים על עליונות יהודית לא רק שאינם נאמנים לעובדות, אלא גם מנוגדים בעיני למוסריות הפשוטה ביותר. וכמו אצל גרין, גם אצלי הנוכחות החיה של האלוהות היא עמוד תווך מרכזי של דתיותי.

אבל אני רוצה לצאת לרגע מהפולמוס הזה לצורך הערה קטנה: אם מתבוננים בכל הדיון הזה מבחוץ מגלים שהוא עצמו תוצר של התקופה המודרנית. כוונתי היא לגבי העיסוק הממוקד במיתוסים ובאמונות, שתלוי ממילא באפשרות שלנו להגדיר אותם ככאלה ולאחר מכן לבחור ביניהם – ולבחור גם לא להאמין בהם. כתופעות רחבות היקף אלו תוצאות ברורות של העידן המודרני. האם מעמד הר סיני היה כפשוטו? האם הוא לא היה בכלל? האפשרות לחשוב ולבחור בין שתי האפשרויות האלה היא אפשרות מודרנית, והיא שמציבה את האמונה (ומול האמונה את החשיבה הרציונלית) בחזית העשיה הדתית והפולמוס הדתי.*** אבל יכול מאוד להיות ששאלת האמונה קטנה יותר ממה שנדמה. יהודים (ושאינם) שומרים (או לא) על המסורת שלהם מהרבה מאוד סיבות, לאו דווקא מפני שהם מאמינים או דוחים דוגמה מסויימת.

—

* זה לא חייב להיות כך – ר' שניאור זלמן מלאדי היה מיסטיקן ענק, ולצערי הרב הוא הבדיל בהחלט בין ישראל לעמים.

** בסדר, אפשר. אבל זה הרבה יותר קשה, ודורש ערעור על חוויות אחרות, למשל כמו אהבה ומצפון, ומעטים רוצים לערער על אלו.

*** ראו על כך ספרו של ארנולד אייזן, Rethinking Modern Judaism: Ritual, Commandment, Community

לא עברו חודשיים מאז יצא אוסף המאמרים Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections והאתר (המצויין) Jewish Ideas Daily הגיש סקירה אודותיו, מאת אריה טפר, שלא בדיוק החמיאה, ושהצליחה לעורר אי-נחת בקרב ציבור הרוחניקים. אבל אולי נעשה סדר.

הספר החדש הוא אוסף של מאמרים רוחניים, בז'אנר ה-Jewish Renewal, המלוקטים מקרב חוקרי יהדות ורבנים, שעוסקים ברוחניות יהודית על פניה השונים. המאמרים מחולקים לששה שערים, שעוסקים ב"מציאת האל במציאות כולה", "צמיחה רוחנית, טרנספורמציה פנימית", רוחניות בגוף", "חמלה ואהבת הזולת", "תפילה, תשובה, רפואה", "תורה, הלכה, מצוות" – ובאופן כללי מביאים מגוון של קולות בקשר לנושאים אלה.

הביקורת, תחת הכותרת הישירה מאוד Spirituality Lite, מציעה שמדובר באוסף צבעוני של דגלים, שהרוח שמבדרת אותם יוצרת אולי אפקט אסתטי, אבל לא הרבה מעבר לכך. הנה ציטוט:

The language of tradition and the sensibility of New-Age "spirituality" sit cheek by jowl throughout the book. Its authors are refreshingly unashamed to speak of the centrality of God to Jewish life, although they tend to describe the divinity in such carefully chosen, non-personal terms as "an always-flowing force of light and energy" and the like. While similar terminology is to be found in mystical and philosophical Jewish texts, the real difficulty arises when you consider how an "always-flowing force of light and energy" can issue commandments—mitzvot. To this question, the Jewish tradition offers a variety of sophisticated answers, but in Jewish Mysticism and the Spiritual Life you get the following: "The mitzvot are intended to be the vehicle through which a life of meaning, purpose, and holiness is realized." As the passive voice and piously vague vocabulary indicate, the challenge is simply evaded.

כלומר מילא שמתארים את האל כ"כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – אפשר למצוא תיאורים דומים גם בטקסטים קבליים – אלא שבספר אין התמודדות רצינית, כותב טפר, עם השאלה כיצד מתוך שפע מואר שכזה מגיעים חוקים ומצוות.

נדמה לי שטפר נוגע כאן בנקודה חשובה, אבל עושה זאת בצורה שטחית. כוונתי היא ששאלה מקומן של המצוות במסגרת של רוחניות אימננטית היא בהחלט שאלה עמוקה (התייחסתי לזה לא מזמן). הצייטגייסט של תפיסת האלוהות כפאנתאיסטית מחד ופנימית לאדם מאידך שובר את המסורת הארוכה של המודל הניאופלטוני של הקבלה, ובוודאי זר למפעלים תיאורגיים שלכאורה המצוות אחראיות להם. המצוות אינן עוד התאים מהם מורכב האורגניזם הקוסמי, אינן גם משמשות ככלים לקליטת שפעו של האל בעולם הרחוק ממנו, ויכולות מקסימום לשמש כמכשירים בחדר הכושר הרוחני של הפרט. האתגר להציג הצדקה חמורה לקיומן הוא על כן גדול, ודווקא משום כך הדרישה שספר שמציע מאמרים על מגוון של נושאים יתן לסוגיה הזו תשובה החלטית מוּנעת, נדמה לי, יותר מביקורת מגמתית מאשר מעניין אמיתי – זה פשוט מה שחשוב או מרכזי ליהדותו של טפר, ולכן על כך יוצא קצפו.

הביקורת של טפר שייכת לז'אנר נפוץ בימינו, של האשמת יוזמות רוחניות יהודיות-ניואייג'יות בנרפות הלכתית. היא מזכירה, למשל, ביקורת שכתב דניאל לנדס לא מזמן על ספרו האחרון של ארתור גרין, Radical Judaism: Rethinking God and Tradition, ספר שאמור להשלים טרילוגיה עם הספרים בקשו פני, קראו בשמי (שיצא בעברית בהוצאת עם עובד) ו- Ehyeh: A Kabbalah for Tomorrow. לנדס מבקר קשות את הכיוון הכללי שמציע גרין, בו בשם רוחניות פנתאיסטית מעורערות קטגוריות יהודיות יסודיות כתורה, עם ישראל וארץ ישראל. גרין עונה לו בכך שהוא מזכיר שבימינו אין הרבה ברירה אלא לזנוח מיתוסים שאינם מתיישבים עם העובדות הידועות לכולנו, שאי אפשר להמשיך לשחק משחקי שכנוע עצמי, ושהדגש על רוחניות אימננטית הוא בדיוק מה שצריך היום – מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית, נפשית, אקולוגית. לנדס לא משתכנע (שם). עבורו הדתיות של גרין אינה עמוקה מספיק, ואינה יהודית מספיק.

הולכים נגד הרוח

שתי ביקורות אלה גם יחד מצטרפות לאותו תחביב מוכר בזמננו, והוא לדבר סרה בניו-אייג'. באמת אולי קל יותר מזה רק לדבר סרה ברבנים פונדמנטליסטים, ומכיוון שכרגיל אני מטפל בעניין השני, אני רוצה להתייחס בקצרה לראשון. אבל רצוני לא לקבור ולא להלל את הניו-אייג', אלא ראשית לשאול עד כמה זה בכלל צריך להפתיע אותנו שרוב הניו-אייג' איננו רציני. כלומר, נכון שרוב הניו-אייג'יסטים מבקשים "רוחניות" שהיא יותר בילוי או תחביב מאשר אחיזה אמיתית בשאלות קיומיות, ונכון שרוב הניו-אייג' משמש כשסתום-לחץ לחיי השעבוד שלנו במסגרת מגרסת השוק ההיפר-קפיטליסטי ולא כאלטרנטיבה לה – אבל האם מבנים או זרמים דתיים אחרים אינם ברובם כאלה?

מה שאני מנסה לומר הוא שאל לנו לבקש מהניו-אייג' מה שלא נבקש מהיהדות או הנצרות. וכי רוב המאמינים התאיסטים מגלים את אותה "רצינות" דתית שאנחנו דורשים מהניו-אייג'יסטים? ודאי שלא. רוב המאמינים באופן כללי, כמו רוב האנשים באופן כללי, עסוקים בעיקר בלחיות את חייהם, הרחק הרחק משאלות של מחוייבות לאמת וטרנספורמציה נפשית או חברתית.

ובכל זאת, בגלל כמה סיבות מפתה כל כך ללעוג לניו-אייג': א) כי הוא חדש, ואין לו מסורת שנותנת לו אפילו בדל מכובדות; ב) כי הוא בכל זאת מתמחה בחוסר מחויבות ופילרטוט דתי ורוחני; ג) כי הוא מתיימר להיות יותר, להיות התשובה המעודכנת לדת הממסודת; ד) בהמשך לכך, כי ממנו אנחנו באמת מצפים ליותר, כלומר מצפים, מרוחניות להיות משהו אלטרנטיבי, או לפחות משהו גבוה יותר, משהו שמערער על הסדר הקיים או לפחות מציג דרך לשדרג אותו, משהו שמזמין אותנו אל אמת גדולה, ומכריח אותנו להשתנות בשבילה.

ובכל זאת, גם אחרי כל זה, לא הוגן ללעוג לניו-אייג' ככלל, כמו שלא הוגן ללעוג לנצרות (או לבודהיזם, יהדות, פוליתאיזם וכו') ככלל. יש בו בהחלט כמה שיפורים והברקות ביחס לדתות שלהן יש את אותה מסורת ארוכה שמעניקה להם בדל מכובדות (ולבד מזה, אף אחד עוד לא יצא לג'יהאד או מסע צלב בגלל תקשור או שחזור גלגולים, וזה גם משהו).

שם תרפינה כנפי כל המצות

אבל נחזור לענינינו: הספר. האם הספר הנידון מציג רוחניות רדודה? לא קראתי את כולו, אבל ממה שקראתי נדמה לי שהתשובה היא גם. לא כל המאמרים בו מבריקים, כפי שאפשר לצפות מספר מאמרים. אבל בהשוואה למה שפעמים רבות מתקבל בימינו כחיבורים רבניים, אין ספק שמדובר בכתיבה שמגלה יצירתיות, מקוריות ותחכום.

הספר (שמוקדש, אגב, לארתור גרין הנ"ל) נערך על ידי לורנס פיין, איתן פישבין ואור רוז, ומופיעים בו מאמרים (שקשורים ומפרשים כל אחד מהם מקור טקסטואלי קצר שמובא מלפניהם) מאת, בין השאר, שאול מגיד, לורנס קושנר, דניאל מאט, מלילה הלנר-אשד, חביבה פדיה וזלמן שכטר-שלומי. המאמר של חביבה פדיה, למשל, עוסק בפרשנות יפה של תורת החלל הפנוי של ר' נחמן כסמל לחוסר האונים שבפגיעות ובאבידות שנפערות בחיינו.

כאן הייתי רוצה להתייחס למאמר של רון מרגולין (גילוי נאות: מנחה הדיסרטציה שלי), שאהבתי במיוחד. מרגולין מתייחס בו לטקסט של ר' מנחם מנדל מויטבסק, שאביו היה מתלמידי הבעש"ט והוא עצמו מתלמידי המגיד ממזריטש ומעמיתי רש"ז מלאדי, בו הלה מדבר על המצוות. הנה הוא (מספרו פרי הארץ, פרשת תולדות):

והנה ארו"ל [=אמרו רבנינו ז"ל] עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וכו' מלמד שקיים אאע"ה [=אברהם אבינו עליו השלום] אפילו ערובי תבשילים, אשר לכאורה תמי' [=תמוה] מנא [=מניין] ידע? ואם נאמר שהשיג מעשה המצות והמשפטים שהשכל מחייב, אעפ"כ יקשה האיך השיג החוקים שאין להם טעם ואין שום שכל מחייב כמו פרה אדומה ושארי חוקים.

אבל לפי דברנו יובן כארז"ל [=כאשר ארז"ל] שאמר למשה "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה" [בראשית רבה, י"ט, ד] שכל החוקים יש להם טעם ושורש למעלה בסדר הבריאה, כי הבריאה היתה ע"פ התורה, רק כי לאו כל מוחא סביל דא [=לא כל שכל מסוגל לתפוס את זה], לכן לאחרים חוקה.

אבל לא דברה תורה בגדולים כמשה ואאע"ה, שאין לך דבר בפניהם להיות חוקה, אבל כל החוקים הם אצלם מצות, לידיעתם ולהשגתם טעמם ושרשם. אבל דבר זה א"א [=אי אפשר] להיות שיתהפכו החוקים והמצות לפניו אם לא בהתבטל המצות מפניו ואינם נוהגים אצלו עד"מ [=על דרך משל] כל הל"ת [=הלא תעשה] לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. שאין האזהרות אלו ראוים לפניו מחמת שבירת האותו עם כל המדות גשמיות שאינו משתמש עמם לצרכו כלל בלתי לה' לבדו, וכל עשיית צרכיו הם מאוסים אצלו כלכלוך הטיט וצואה שאינם צריכים להזהיר לשום אדם שירחק מהם כי בלא"ה [=בלאו הכי] יעשה מפני המיאוס.

ועד"ז [=על דבר זה] אמר דוד המע"ה [=המלך עליו השלום] "ולבי חלל בקרבי" [תהלים, קט, כב]. הנה לאדם כזה שאין המצות נוהגים אצלו מגלים לו טעמי החוקים ונעשים לו החוקים למצות. וזה ארז"ל ש"יתבטלו המצות לימות המשיח" [נידה, נא] כי "מלאה הארץ דעה את ה'" [ישעיהו יא, ט] ויהיה להם תורה אחרת – מן החוקים יהיו מצות. כשהולך מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס [=אין סוף]. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר [=היצר הרע], להיותו עומד למעלה וקודם התחלת הבריאה והיצה"ר מנין.

הקטע הזה לא פשוט, ומרגולין כמובן מסביר אותו בדבריו. הוא פותח בקושי שיש לכולנו (מערביים מודרניים שכמונו) להבין מה טוב כל כך בציות עיוור לפקודה. האם אכן עבורנו, כמו עבור ר' חנינא, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין, לא), כלומר עדיף לעשות טוב בגלל שציוו אותנו מאשר מתוך יוזמה אישית? ודאי שלא. וממילא, לא להזיק לאיש אנחנו חייבים על פי הגיון ועל פי חוק, ואיפה יש כאן מקום למצוות?

מרגולין משער בצורה חריפה שזו אחת הסיבות לאהבתם של יהודים שומרי מצוות בימינו למצוות שאין להן מקבילות בחוקי המדינה, ולראייה בהן את מהות היהדות (כלומר אתה יכול להיות יהודי טוב וגנב, אבל לא יהודי טוב שנוסע בשבת, למרות ששני איסורים אלה הן לא פחות מאשר דיברות). אל אלה הייתי מוסיף את המקדשים את כל מה שאנטי-רציונלי בהלכה, ומרגישים שדווקא בו הם מקיימים את רצון ה'.

אבל דבריו של מנחם מנדל מויטבסק מורים לנו אחרת. הוא יוצא מהאמונה המדרשית על פיה כבר אברהם אבינו קיים את כל המצוות כולן. גם אם נאמר שהוא השיג על פי ההגיון את המצוות שהשכל מחייב, טוען רמ"מ, איך נסביר את זה שהוא קיים גם את החוקים, להם אין הסבר הגיוני, עוד לפני שנגלו בסיני?

כפתרון לכך מביא רמ"מ את המדרש בו ה' אמר למשה שלו הוא מגלה את כל החוקים, ולאחרים הם ישארו לא מובנים, ומבין ממנו שיש בסופו של דבר סיבה שיכולה להיות מובנת לכל חוק וחוק. אלא שכדי להבין כל חוק וחוק נדרש מהאדם להיות ברמה רוחנית גבוהה מספיק – כמו משה רבנו כמובן. אותה רמה רוחנית מתאפיינת בהתעלות מעבר לתשוקות לחטאים, כמו דוד המלך, ש'לבו חלל בקרבו', כלומר שהוא מעבר לכל תאוותיו, ועל כן גם מעבר לכל המצוות ("אין המצות נוהגים אצלו"). אדם כזה יידע את כל סיבות של החוקים והמצוות.

על האדם, אם כן, לתפס מעלה מעלה, "מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצות שהוא "אנוכי ה' אלוהיך" אחדות פשוט וא"ס. בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה"ר". כשיתבטל יצר הרע שלו באחדות האלוהית העליונה, ממילא גם תרפינה ממנו כל המצוות – כלומר כנפי המצוות שאיתן עף מעלה והגיע לשם. כמו רפסודה שאיתה חצה את הנהר והוא אינו זקוק לה בצדו השני, אותו צדיק מאוחד עם מקור המצוות, וממילא נמצא מעליהן.

מרגולין ממשיך ומסביר בצורה יפה את המשך דבריו של מ"מ מויטבסק (אחרי מה שצוטט לעיל), על הבריאה שהולידה מצוות עשה ולא תעשה, איך כל זה קשור לאגו האנושי, ואיך זה קשור ל"ואהבת את רעך כמוך" של הלל הזקן, ואיך זה מסביר לנו שכאשר חז"ל קובעים שאברהם קיים את כל המצוות כולן הם מתכוונים לכך (ע"פ רמ"מ מויטבסק) שהוא הוציא את כל ימיו לא בשמירה קפדנית על כל תג ותו ושל הלכה, אלא בדבקות עצומה לקב"ה, שממילא הובילה אותו בדרך הנכונה.

המצוות, על כן (כותב מרגולין), אינן דומות לגיגית הפוכה הנכפית על בני ישראל. כך הן נתפסות רק כאשר אנחנו לא מבינים אותן, רק כאשר הן זרות לנו, חיצוניות לנו. אולם כאשר מובנן ברור לנו אנחנו מבינים שהן מדרגות בדרך אל הדבקות בה'. ובודאי שכאשר הגענו לדבקות זו למעשה הפנמנו את המצוות לחלוטין – אין לנו צורך לכוף עצמנו לקיימן בפועל, וממילא התאוות אינן שולטות בנו ודורשות שנכפה על עצמנו חוקים.

מנחם מנדל מויטבסק מסרטט לפנינו סולם תלת-שלבי של הפנמה הלכתית (ומרגולין עוסק רבות בהפנמה במחקריו): בשלב בתחתון המצוות מחייבות אותנו ואנחנו לא מבינים את חלקן; בשלב האמצעי, אחרי עליה בסולם הרוחני, אנחנו מבינים את המצוות והחוקים, כלומר אלו עברו אצלנו הפנמה, אנחנו תופסים בשכל כמה הן חשובות, והן אינן זרות לנו, אינן נכפות עלינו מבחוץ; בשלב השלישי אין גם צורך להבין, מפני שקיום המצוות נעשה טבעי לחלוטין, ושמא החיים הראויים נעשים טבעיים, עם או בלי מצוות.

על פי המדרג שמציג כאן רמ"מ מויטבסק ברור שכל גאווה של שומר מצוות על כך שהוא "מבטל דעתו" או הולך "למעלה מטעם ודעת" רק מראה עד כמה רחוק הוא מאלוהיו, שהרי על פי רמ"מ לו הוא היה דבק קצת יותר בקונו היו ברורות לו ממילא טעמי המצוות. עשיית מצווה למרות חוסר הבנתה איננה גבורה, אלא בעיה, עדות למצבנו השפל, סימן לשליטת תאוותינו בנו, וזירוז עבורנו להתעלות עוד ועוד מעלה.

חוזרים אל המלך

נחזור לשאלה בה פתחנו, כלומר למתח שבין הרוחניות להלכה. כפי שאנחנו רואים, הוא הופיע כבר בתנועת החסידות: רמ"מ מויטבסק מציג כאן סוטריולוגיה מיסטית שמזכירה תפיסת עולם הינדית-בודהיסטית, בה החוק הוא אמצעי להתעלות רוחנית ולא (רק) מסגרת מוסרית-חברתית-לאומית, ובה המגע הישיר עם האלוהות מבטל את התלות בו. בשונה מהקבלה התיאוסופית בה המצוות הן האמצעי לגאולה כללית, כאן מדובר בהן כאמצעי לגאולה פרטית, ועל כן על אפשרות של אדם מסויים להעפיל מעליהן עוד בחייו.

ניתן לשער שמכיוון שההגיון התיאולוגי שמציג כאן הצדיק מויטבסק הפך להלך הרוח הנפוץ בקרב המחפשים הרוחניים של ימינו אנחנו כבר לא עדים לדרשות בסגנון זה מפי רבנים – ולהפך, שומעים רבות על קידוש חוסר ההבנה והאמונה התמימה. היציאה נגד השכל (והמוסר הטבעי) היא ביטוי מעשי של תפיסת "הר כגיגית", כלומר הכלי שבאמצעותו חוזרים למטאפיזיקה דתית שבראשה עומד מלך הנותן פקודות, ולא "כוח זורם תמיד של אור ואנרגיה" – כל זאת למען ביצור מחודש של סמכותה של ההלכה.