גזענות

התנ״ך של הימין הקיצוני – בין הגזע העליון לעם הנבחר

"יצא לך לקרוא את 'עלייתן של האימפריות הצבעוניות'?" שואל בספר 'גטסבי הגדול' יריבו של גטסבי, טום ביוקנן. ביוקנן מסביר כי "הרעיון הוא שאם לא ניזהר, הגזע הלבן פשוט ישקע לחלוטין. זה הכל מאוד מדעי… זו אחריותנו, בתור הגזע השליט, להישמר, או שהגזעים האחרים האלה ישתלטו על העניינים" (מאנגלית: ליאור שטרנברג, אחוזת בית, 2013)

from The Great Gatsbiפרנסיס סקוט פיצג'רלד, מחבר יצירת המופת מ-1925, ידע היטב מדוע הוא שם בפיו של האנטגוניסט שלו את המילים האלה. נקודת המתח בין שני גיבוריו עומדת על שאלת האמת והאותנטיות. מחד, מקור עושרו של ג'יי גטסבי מפוקפק: הוא מלא קסם וכריזמה, אבל חייו מבוססים על שקר. מנגד, טום ביוקנן הוא טיפוס דוחה למדי, יהיר וגאוותן, אבל הוא בן נאמן למעמד העליון האמריקאי של שנות ה-20 הגועשות. עבור שכבה חברתית אמריקאית לא קטנה, הבדיות הגזעניות שהוא פולט היו אמת לאמיתה.

הספר שמציין ביוקנן הוא שיבוש של חיבור אמיתי: ״הגאות הצבעונית העולה כנגד העליונות העולמית הלבנה״ (The Rising Tide of Color Against White World-Supremacy), שראה אור ב-1920 וזכה לעניין בארה״ב. את הספר כתב לותרופ סטודרד, הוגה אמריקאי פורה, שהביע בו חשש ממגמות דמוגרפיות בלתי-נמנעות אשר יהפכו את הלבנים בעולם למיעוט מדוכא. כבעל תורת גזע מפורטת סבר סטודרד ש"הגזע הנורדי" עליון על כל הגזעים האחרים, ושלמען טובת הכלל ראוי שהוא ימשיך למשול בעולם.

ספרו של סטודרד אינו אלא חוליה אחד בשרשרת ארוכה הנמתחת מתחילת המאה ה-19, שכל חבריה נושאים על זרועם את החרדה הלבנה מהפיכה למיעוט. כשפיצג'רלד העניק את התפיסות האלה לדמותו של ביוקנן הוא סימן אותו כבשר מבשרו הלבן של המעגל החברתי המסוים, שנתפס לחרדה הזאת ולחיבורים האלה.

סטודרד כבר נשכח מזמן, והעמדות שהביע – שבגרסאות מסוימות היו מקובלות בזמנו גם על אנשים שהחשיבו עצמם פרוגרסיביים – הפכו מוקצות ומגונות. התוצאות המעשיות שתורות הגזע הולידו בשנות ה-30 וה-40 הפכו את הנושא לטאבו, ובימינו רק קבוצות שוליים מחזיקות בהן. אולם מה שבמשך עשורים היה נחלתם של דחויים ומודרים, הפך בעזרת האינטרנט לנושא לשיח ער. הרשת חיברה בין תמהונים ופונדמנטליסטים והיא נותנת לקיצונים להרגיש שהם חלק מתנועה רחבה. גל של ארס עולה ותוסס, ועליו רוכבים פוליטיקאים חסרי מצפון, המלבים את תחושת הקורבנות הלבנה. אלה המחשיבים עצמם חוד החנית במאבק כנגד "הגאות הצבעונית" גם פועלים בהתאם.

from The Great Gatsbiלא צריך לחפש הרבה כדי למצוא עקבות לרעיונות הללו במעשי רצח המוניים שהתחוללו בשנים האחרונות. אנדרס בריוויק, שביולי 2011 רצח יותר מ-70 בני אדם באוסלו, רובם בני נוער, השאיר מניפסט בן 1,500 עמודים שבו התריע מ"ג'נוסייד לבן" (הניסוח המועדף של האוחזים באותה חרדה) ומה"איסלאמיזציה של אירופה". ב-2015 רצח דילן רוף שמונה אפרו-אמריקאים בכנסייה בצ׳רלסטון שבקרוליינה הדרומית, תוך כדי שהוא זועק ש"שחורים משתלטים על המדינה". בחיבור שמיוחס לו הביע רוף דאגה מהמתרחש באירופה, "מולדתם של האנשים הלבנים". ברנטון טרנט, שרצח במרץ השנה 51 בני אדם בשני מסגדים בכרייסטצ׳רץ׳ שבניו זילנד, חשש מ"ההחלפה הגדולה", תיאוריית הקונספירציה בדבר החלפתם של לבנים במי שאינם; ופטריק קרוסיוס, שפתח באש באוגוסט בסניף וולמארט באל פאסו ורצח 22 בני אדם, התיימר להגן על ארצו מ"פלישה היספנית".

גם הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג בשנה שעברה הונהג על ידי איש ״עליונות לבנה״, שפרסם סיסמאות כגון "גיוון פירושו לרדוף את האדם הלבן האחרון", והאשים את הקהילה היהודית המקומית בסיוע ל"פולשים". שנה קודם לכן, בכינוס האלט-רייט בשרלוטסוויל, הזהיר אחד המארגנים, ג'ייסון קסלר, מפני "ג'נוסייד לבן" ומ"החלפתם של האנשים שלנו, תרבותית ואתנית". הצועדים נושאי הלפידים צעקו שם "Jews will not replace us".

היהודי הנצחי בתפקיד חדש

אבל איך בעצם היהודים קשורים לכל זה? בגרסה הנפוצה של אותה חרדה לבנה, היהודים הם שמתכננים ומתזמרים את השתלטותם של "הגזעים הנחותים" ואת קיצו של הגזע הלבן. כידוע, מעמדם של יהודים כ"לבנים" הוא ארעי, ותלוי ברצונם של לבנים נוצרים. עבור רוב החוששים מג'נוסייד לבן (אם כי לא כולם) יהודים בעצמם הינם גזע נחות, והגירתם של לא-לבנים לארצות אירופה וארה"ב היא תוצאה של מזימה יהודית מכוונת שמטרתה להכחיד את הגזע העליון.

כאן משתלבת היטב נטייתם של יהודים אמריקאים לעבר הצד הפרוגרסיבי של המפה, ובהמשך, נטייתם של עמותות ופילנתרופים יהודים לתמוך במטרות פרוגרסיביות. מסתבר שיהודים הנאבקים נגד גזענות ולמען סובלנות בעצם שואפים לערבוב גזעי וזוממים את חיסול הלבנים. תמיכתם במיעוטים באה לא מתוך עולם ערכי שבו מצווה לאהוב את הגר, אלא כנגד הרוב בהיר העור. ג'ורג' סורוס מככב לא רק בתיאוריות הקונספירציה של דוברי הימין; שמור לו מקום מרכזי בקרב חסידי החרדה הלבנה, ואפילו בתכניות הבוקר. המזרחן ד"ר גיא בכור הידהד בהתלהבות את "תיאוריית ההחלפה" בפינתו הקבועה בערוץ 13, ובהקשר אחר אף ציין כי "היהודים הפרוגרסיביים ימיטו אסון נורא על יהודי ארה"ב. וזה בדיוק מה שקרה באירופה".

הנרטיב האנטישמי הזה אינו שולי. עלילת הדם על פיה יהודים פועלים להכחדת "האדם הלבן" נמצאת ברקע חלק הארי של האלימות הרצחנית מצד אנשי העליונות הלבנה בזמן הזה. כפי שכתב אריק ק. וורד (Ward), פעיל חברתי שחוקר קבוצות אלה זה שלושה עשורים, אנטישמיות היא "הליבה התיאורטית" במערך הקונספירטיבי של תנועות הלאומיות הלבנה והעליונות הלבנה. על פי וורד, האנטישמיות הפכה למרכיב מרכזי בגזענות הלבנה האמריקאית אחרי ניצחונות המאבק לזכויות אזרחיות בשנות ה-60. חברי הקבוצות הגזעניות לא הבינו כיצד "גזעים נחותים" הצליחו לגרום למדינה לבטל את הסגרגציה, לקדם שוויון לנשים ולהומואים ומעל לכל גם עוררו את דעת הקהל לטובתם. מסקנתם היתה שחייבת להיות רשת סודית של סוכנים ערמומיים ומניפולטיביים אשר משכו בחוטים ודאגו לכך. באופן מתבקש, "זקני ציון" נכנסו לנישה המוכרת.

עבור קבוצות העליונות הלבנה יהודים משמשים אפוא בתפקיד האנטישמי הקונספירטיבי הקלאסי, אולם הפעם המזימה אינה לצבור כסף או כוח, גם לא לחתור תחת הנצרות, הסדר הכלכלי או מדינת הלאום. כעת רוצה היהודי הנצחי לערבב את גזעי העולם כך שהלבנים הטהורים ייעלמו. כמו תמיד, אנטישמים משתמשים ביהודים כדחליל המגלם את האיום שהם חשים על זהותם.

התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה

כדי לעמוד על המסגרת הנרטיבית שמנגישה את המערך הרעיוני הזה, יש לפנות למה שוורד מכנה "התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה", ומה שהליגה נגד השמצה מעריכה שהוא "כנראה הספר הנקרא ביותר בין מעגלי קיצונים ימנים" בארה״ב. מדובר ב״יומני טרנר״ (The Turner Diaries) שכתב איש העליונות הלבנה וויליאם פירס (Pierce) תחת שם העט אנדרו מקדונלד. הספר נכתב, לא במקרה, במהלך שנות ה-70 – אחרי ההכרה בניצחונה של התנועה לזכויות האזרח – ומהווה קרוב לוודאי את הטקסט האנטישמי הנפוץ והמשפיע ביותר מאז מיין קאמפף.

״יומני טרנר״ אינו מניפסט או ספר הגות. מדובר ברומן. הוא מספר את סיפורו של ארל (Earl) טרנר, חבר בארגון מחתרתי הנאבק בממשלת ארה״ב. הזמן הוא שנות ה-90, והממשלה, שנשלטת על ידי ליברלים ויהודים, מתעקשת על ערבוב גזעי ואינטגרציה, מעודדת נישואי תערובת ונאבקת בגזענות ובסגרגציה, ובסופו של דבר עושה כל שביכולתה על מנת להביא כליה על הגזע הלבן.

זה לא מקרי – היהודים, על פי הספר, הם שמושכים בחוטים. הליברלים והפרוגרסיבים הנוצרים הם האידיוטים השימושיים שעוזרים להם (בספר הם מכונים Shabbos Goyim), ואילו השחורים וההיספנים הם השרירים ובשר התותחים של המזימה. אם ישיגו את מטרתם, יכחידו היהודים את הגזע העליון וישלטו בעולם.

הספר מתאר את מלחמת הגרילה והטרור של הארגון (שמו הוא פשוט The Organization) נגד ממשלת ארה״ב (המכונה The System). תאים שונים של הארגון מבצעים פיגועים על אדמת ארה"ב כדי לפרק את הסדר החברתי. המטרה היא לעורר את דעת הקהל, ולגרום ללבנים להתנער מהאינדוקטרינציה לטובת שוויון, פלורליזם וסובלנות, ולבסוף לגרום להם להבין שהם – הלבנים – עליונים על כל השאר.

המפנה מתרחש כאשר הממשלה מתחילה להחרים את כל כלי הנשק מהציבור. יחידות משטרה, מאוישות בעיקר על ידי לא-לבנים, עוברות מדלת לדלת ואוספות את הרובים, בתסריט שללא ספק מהווה את הסיוט הגרוע ביותר של ה-NRA. גיבור הספר, טרנר, מבין שהגיע הזמן לפעול, והוא יורד למחתרת עם שותפים לדרך. הם שומרים על קשר עם תאי טרור אחרים, שהקורא מבין שיש רבים מהם.

הפעולה הגדולה הראשונה של טרנר היא פיצוץ מטה ה-FBI בוושינגטון. חברי החוליה מחנים מתחת לבניין מכונית מסחרית עמוסה בחומר נפץ, וממוטטים את המבנה על יושביו. אם זה נשמע מוכר, זה לא במקרה: טימותי מקווי, שפוצץ בניין פדרלי באוקלהומה סיטי ב-1995 ורצח 168 בני אדם, עשה זאת בהשראת הספר. דפים מתוך ״יומני טרנר״ נמצאו במכונית המילוט שלו.

ואכן, 'יומני טרנר' אינו רק רומן אלא גם מעין מדריך "עשה זאת בעצמך". הוא מלמד איך לנהל תא מחתרתי, איך להרכיב פצצה תוצרת בית, וכיצד לשדוד ולשחוט בעלי עסק יהודים כדי לממן את הפעילות המחתרתית. ההערכה היא שהספר היווה השראה ישירה לכמאתיים פעולות טרור ברחבי העולם, כמו גם לארגוני עליונות לבנה כמו The Order, the Aryan Republican Army ואחרים.

נחזור לעלילה: המחתרת נאבקת במשך שנים בממשלה ובדעת הקהל הסובלת מ"שטיפת מוח יהודית" אנטי-גזענית. הם מתקיפים מערכת עיתון (עיתונות טובה היא בעיה לכל גזען), ממטירים מרגמות על כנס שבו משתתף נשיא ארצות הברית, רוצחים יהודים ופעילים חברתיים ליברלים, ולבסוף מצליחים להשתלט על כל דרום קליפורניה, באופן חשוב במיוחד על בסיס חיל אוויר ונדנברג, שבו מערך טילים גרעיניים.

כשצבא ארה"ב מתכוון לפלוש לאזור "המשוחרר", מקדימים אנשי הארגון ויורים טילים גרעיניים על ניו-יורק, תל-אביב ומוסקבה. אם שאלתם למה מוסקבה התקבלתם. את תל-אביב ואת ניו-יורק יש להשמיד, כמובן, פשוט מכיוון שמדובר בשני הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים בעולם. מוסקבה נמחקת כדי שהרוסים יגיבו ויהרסו את הערים המרכזיות בארה"ב, וכך יפתחו את הדרך להשתלטות סופית של "הארגון" על ארה"ב.

זה אכן מה שקורה. בעוד מדינות ערב פולשות אל ישראל ומחסלות את מי ששרד מהמכה הגרעינית, "הארגון" משתלט על ארצות הברית. טיהור אתני רחב היקף מתבצע, ואחרי שארה"ב הופכת טהורה לנצח, דואגים לחסל באמצעים גרעיניים וכימיים את כל הסינים בפרט והאסיאתים בכלל. כמובן גם היספנים, ערבים, פרסים ובאופן כללי כל מי שגון עורו אינו לבן בוהק – נרצח. כדור הארץ הופך לנקי מלא-לבנים, כולל פרטים מעורבים, ובשנת 1999 "בדיוק 110 שנים אחרי לידתו של הגדול מכולם" (מי שכבר התקבל ודאי יוכל לנחש), העולם שב לבעליו הראויים.

מורשת טרנר

הקריאה בספר, לבד מכך שמעוררת בחילה ממשית, מבהירה עד כמה הימין החדש (ה-Alt Right ועוד גוונים של ימין רדיקלי, על גרסאותיו האמריקאיות והישראליות) מושפע מהרעיונות שבאים בו לידי ביטוי.

הספר יוצא נגד ליברליזם (או יותר נכון "המגפה היהודית-ליברלית-דמוקרטית-שוויונית") אך סולד גם משמרנים קלאסיים: אלה מתוארים כחנונים מהוגנים, שלא מבינים מתי יש לזרוק את החוק לעזאזל ולאחוז בנשק. הבוז שרוחש הספר לשמרנים מוצא הדהוד בבוז ששמור להם באלט-רייט (שם הם מכונים Cuckservatives, כלומר תמימים וחסרי אונים).

גם הפמיניזם זוכה למקום מיוחד של שטנה, המקבילה למיזוגניה הרווחת כיום במעגלי הימין החדש. "שחרור האישה" מתואר כ"פסיכוזה המונית" שפקדה את העולם לפני ניצחון הלבנים, במסגרתה שוכנעו נשים שהן "אנשים (people), לא נשים"; והפמיניזם לא היה אלא מזימה של "המערכת" על מנת להסית את הגזע העליון כנגד עצמו.

יש הרבה ניטשיאניות דה-לה-שמאטע בספר, מהלעג לליברליזם כ"אידיאולוגיה נשית" ועד לתפיסות של דרוויניזם חברתי על פיהן כל אדם וכל גזע דואג לעצמו, והחזק שורד. המעוניינים בשוויון ובפלורליזם הם או רמאים (היהודים) או שטופי מוח (ליברלים לבנים). חברה "בריאה" ו"שפויה" היא חברה טהורת גזע, גברית, מיליטנטית, פטריארכלית והטרוסקסואלית. כך לתפיסת המחבר נראה עם נורמלי בארצו.

דימוי אופייני לאנטישמיות של העליונות הלבנה, הפעם מצרפתהליברלים מתוארים כחבורה אידיאליסטית אבל עיוורת: הם מתעלמים מפשעי המיעוטים (שחורים בעיקר), ומגינים תמיד עליהם גם כשהם באופן ברור אשמים. ילדה מתלוננת בפני אמה שילדים אפרו-אמריקאים מציקים לה בבית הספר זוכה לסטירה ומואשמת בגזענות. ליברלים אחרים מאפשרים לחברי קבוצות מיעוט לאנוס את נשותיהם מול עיניהם ללא התנגדות, ומחפים עליהם מול המשטרה. ההקבלה להאשמות נוכחיות של חיפוי ליברלים על פשעי מיעוטים, למשל בדברים שאמר אברי גלעד על שריפת קתדרלת נוטרדאם, ברורה.

גם השנאה למוסלמים הקדימה את זמנה. מחבר הספר, כבר בשנות ה-70, יודע שיש יותר מדי "מזרח תיכוניים שחומים, מקורזלי שיער", וכשהוא וחבריו משתלטים על דרום קליפורניה הם דואגים לרצוח אותם בשיטתיות. לימים החרדה מ"מזרח תיכוניים" תהפוך לזעקה שאלה "משתלטים על אירופה", עלילה שדואג להפיץ הימין החדש הן בארה"ב והן בישראל.

טראמפ, בנון, דיוק

כפי שגילה חוקר התנועות הרדיקליות ג'.מ. ברגר, ״יומני טרנר״ הוא רק פרט אחד – ומצליח במיוחד – מתוך סדרה ארוכה של טקסטים שבמרכזם איום "צבעוני" על האדם הלבן. בשנות ה-20 של המאה הקודמת זכו חיבורים כגון ״הגאות הצבעונית העולה״ לתהילה, ולצדם רווחה הקריאה ל"היגיינה גזעית". אולם את ראשיתו של הז'אנר איתר ברגר בשנות ה-30 של המאה ה-19, על רקע הפולמוס על העבדות ולקראת מלחמת האזרחים בארה״ב. החרדה שאחזה בתושבי הדרום הלבנים מהאפשרות שעבדיהם השחורים יצאו לחירות העלתה על הכתב לפחות ארבעה רומנים דיסטופיים (מבחינתם), המתארים את ארה״ב כמרחב של ערבוב גזעי נטול אפליה – לזוועתם של בהירי העור. בחלק מהחיבורים מתחוללת מלחמה להשבת "הסדר הטבעי" על כנו.

נראה שאפשר לשרטט את תקומתו של הז'אנר על פי תולדות הישגי הליברליזם. המאבק לשחרור העבדים הביא ללידתו ותפוצתו הראשונית. הגל שני הגיע בעשורים הראשונים של המאה ה-20, במקביל לעלייה במספרי המהגרים אל ארה"ב. באופן אנלוגי נוצר אז הדור החדש של הקו קלוקס קלן, שהפעם ראה איום לא רק בשחורים, אלא גם בקתולים, ביהודים ובאליטה האינטלקטואלית. הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה קטע את הגל הזה, וגל חדש של עליונות לבנה עלה רק בסוף שנות ה-60, אחרי ביטול הסגרגציה והישגי התנועה לזכויות האזרח. הפעם, כאמור, שיחקו היהודים תפקיד מרכזי במבנה הקונספירטיבי. מי שזעקו "Jews will not replace us" התכוונו לומר שהם יאבקו כדי שיהודים לא יחליפו אותם בהיספנים ובמוסלמים.

על הרקע הזה ניתן להבין את המורכבות שבעליית הגל האנטישמי הנוכחי. הנשיא טראמפ ללא ספק מלבה את להבות שנאת הזרים. היחס שלו למהגרים, דיבורו על "פלישה" של היספנים וסירובו להתנער מאנשי עליונות לבנה מוצהרים כדיוויד דיוק הם דשן למדמנה של הימין הקיצוני. מאידך, מי שדוגל ב"תיאוריית ההחלפה" לא יכול להשלים עם יחסו החיובי לישראל, ולא יכול שלא לחוש שחלה החמרה במצב ה- Zionist Occupied Government, כפי שמכנות קבוצות ימין אנטישמי את הממשל בארה"ב.

ושוב, מחד, סטיב בנון, שהיה יד ימינו, הזכיר לא פעם את הספר The Camp of the Saints, עוד רומן בז'אנר המתאר פלישה המונית של לא-לבנים לאירופה (יוצא לאור ב-1973), וטראמפ אף ציטט בטוויטר, עוד בהיותו מועמד לנשיאות, דברים מחשבון תחת השם WhiteGenocideTM. מאידך מי שמאמין שממשלת ארה"ב היא Zionist Occupied Government, ככינויים של קבוצות עליונות לבנה שונות, לא יכול שלא לחוש ש"הכיבוש הציוני" רק החריף תחת טראמפ. בנוגע ליחס לציונות, לפחות, קיים קרע עמוק בין האלט-רייט לבין הקבוצות אוונגליסטיות שונות.

העובדות בכל מקרה ברורות. דו"ח מיוחד של משרד התפוצות, שהתפרסם לפני שנה, מצא כי ״תומכי העליונות הלבנה בארה”ב חווים תחייה מחודשת״ בשנים האחרונות. גם דו"ח שפרסם ה-FBI ב-2018 מצא עלייה מתמדת במספר פשעי השנאה מאז 2015, כולל גידול ניכר בפשעי שנאה אנטישמיים. המציאות היא שהאלימות הרצחנית כלפי יהודים בארה״ב הגיעה לשיאים חסרי תקדים. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהיה נוח ונעים כל כך לכל סוג של שרץ גזעני, הומופובי ומיזוגני, לפופוליסטים, דמגוגים ולסוחרי תיאוריות קונספירציה. אנטישמים שותים מאותם מקורות.

"הגזע העליון", "העם הנבחר"

כל המדינות שונות, אבל הימין הרדיקלי בכולן נוטה לחשוב על פי אותן תבניות. גזענות היא גזענות, אולם בזה לא נגמר הדמיון. גם הסיפור על מזימה יהודית שפועלת מאחורי הקלעים, ומצליחה לשכנע לבנים טובים להיות ליברלים ופלורליסטים, דומה מאוד לסיפור על "ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית […] זה נעשה על ידי אנשים בעלי ‘צווארון לבן‘, שנמצאים מאחורי הקלעים". הציטוט לקוח מהחוברת ״האומץ לעצמאות״ שפרסם הרב צבי ישראל טאו, מנהיג ישיבות הקו החרד"ליות, במאי האחרון, והוא מכוון למי שגורמים לעם ישראל לחשוב – חלילה – שנשים שוות לגברים, או שהומואים ראויים לזכויות שוות.

הדמיון בדרכי המחשבה (ולא הפעולה) בין תיאוריות הקונספירציה של האנטישמים האירו-אמריקאים לבין זו של ישיבות הקו נובע מהנחת המוצא, והיא שהאדם העליון (הלבן מכאן והיהודי מכאן) אינו יכול להיות רע, אלא לכל היותר מבולבל. אם הוא ליברל, פמיניסט וגיי-פרנדלי זה לא מפני שהוא באמת חושב כך, אלא רק מפני שעבר אינדוקטרינציה על ידי קבוצה קטנה וערמומית של נבלים. אלה הפיצו "אידיאולוגיה לא טבעית" (פירס) אבל "זה לא הטבע של עם ישראל" (טאו). בתוך תוכו היהודי או הלבן הוא באמת בסדר: נאמן לעצמו, למוצאו ולייעודו. הוא לבן או יהודי "אותנטי" – בדיוק כמו שטום ביוקנן, האנטגוניסט של ״גטסבי הגדול״, הוא אמריקאי עשיר אותנטי.

גיבורי ״יומני טרנר״ מנסים לעורר את הלבנים מתרדמתם הפרוגרסיבית, ובאופן דומה מסגרות הומופוביות כמו מפלגת ״נעם״, או תנועות חרד"ליות אחרות, פונות ללב הטוב של היהודי המבולבל. מכיוון ששתי התנועות תלויות בציבור רחב הרבה יותר מהן, שמחד נחשב על ידן לנעלה ומאידך לא חושב כמוהן, הן חייבות להניח שהוא עבר שטיפת מוח, ולכפור בכך שחבריו באמת חושבים כפי שהם אומרים שהם חושבים. אנשי העליונות הלבנה רוצים שהלבנים יתפכחו ויבינו שהם בעצם שונאים שחורים ויהודים; אנשי הרב טאו מבקשים מהיהודים להתפכח ולהבין שהם בעצם סולדים מהומואים ועליונים על ערבים. אז יחזור העולם לסדרו. לסדר "הטבעי", "האמיתי".

וכאן מצויה גם נקודת התורפה של כל פרויקט גזעני. בפשטות: גזענות אינה מסתדרת עם האמת. ב״יומני טרנר״ המחבר מניח מראש שבני אדם בעלי עור שחום הם אלימים וטיפשים באופן טבעי, וההנחה הזאת היא גלגל שיניים חשוב במנגנון העלילה. הליברליזם, לטענתו, הוא שקר שקל להפריך מפני שלא-לבנים הם "באמת" אלימים ו"באמת" לא מוכשרים, ושכונות מעורבות סובלות "באמת" מפשיעה, למרות שהליברלים מנסים לחפות על כך. מפני שמערכות הממשל, סוכנויות הביטחון והיחידות הצבאיות הן "מעורבות גזעית", הן פועלות, על פי המחבר, באופן כושל. משום כך קל יחסית למחתרת הלבנה להערים עליהן. אילו היו הלא-לבנים חכמים כלבנים, המחתרת לא היתה מנצחת במאבק. הספר, אם כן, אינו רק דיסטופי; הוא נושק למדע בדיוני.

מהבחינה הזאת המלחמה שאסרו טראמפ, הרב טאו או אנשי תקשורת מסוימים בעובדות, מובנת. הן פשוט לא מסתדרות עם התאוריות הגזעניות שהם מקדמים. "זה הכל מאוד מדעי" אומר טום ביוקנן בנוגע ל"עלייתן של האימפריות הצבעוניות", אולם ה"מדע" הזה הוא מרקחת מגוחכת של דעות קדומות, חרדה והתקרבנות. והרי גם אם נתעלם מהמציאות בשטח, הנתון האחד שמפריך את תיאוריות הקונספירציה הגזעניות הללו הוא עצם העובדה שאנטישמים ויהודים, אנשי עליונות לבנה ואנשי עליונות יהודית, אלה שסבורים שיהודים הם תת-אדם ואלה שסבורים שהיהודים הם על-אדם, מאמינים בסופו של דבר באותן קלישאות.

:

פורסם במוסף הארץ

על פרדיגמת "הקידמה" ועל סוגים שונים של מודרניות

גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית חדשות לילה, ערוץ 2. לחצו על התמונה כדי לעבור לשם.במאמרה אתמול ציינה רונה ברנס את שמי כאחד מה"אינטלקטואלים, או כאלה המתקראים כך", שהצהיר על עצמו שהוא משתטח על קברים ומחזיק בקמעות, וזאת כחלק מהמקהלה שתקפה את דבריו של יאיר גרבוז. היא טוענת שגרבוז בסך הכל צודק עקרונית, שהוא מפחד מדעיכתה של המחשבה הרציונלית בישראל, מבוז לערכי הנאורות, ושאכן יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. אבהיר את עמדתי.

ראשית, גם אני מפחד מדעיכת המחשבה הרציונלית ומבוז לערכי הנאורות. עם זאת, לא זה מה שגרבוז אמר בנאומו או בדברים שהוסיף בתקשורת אחריו. גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית, וקבל על ש"אנחנו" נידונים להישלט על ידי אנשים שעוסקים באלו, ושכנראה לדעתו אינם ראויים לכך.

העמדה של גרבוז יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. על פי תפיסה זו דמוקרטיה מודרנית היא ממילא חילונית, ושליטים דמוקרטים אינם מנשקים מזוזות.

הבעיה שלי עם דבריו של גרבוז, לבד מהמימד הגזעני שבהם, הוא שהקישור בין השכלה לחילון, בין "קידמה" לזניחת אמונה, רחוק מלהיות חד ערכי. הוא מורכב, ודרכי הביטוי שלו שונות ומגוונות. אם נתבונן מקרוב בדבריו של גרבוז נראה שהוא בעצם מתאר את תהליך החילון כפי שהתרחש באירופה, והוא בעצם מבקש מכל מי שרוצה להשתתף במשחק הדמוקרטי להפוך לאירופאי. אבל לתהליך המודרניזציה צורות רבות, ולא כולן נגמרות באבדן האמונה הדתית ובגמילה מנישוק מזוזות. ממילא יכול אדם להיות משכיל ומתקדם ועדיין לדבוק במסורת דתית, ואף בפרקטיקות שונות שנחשבות על ידי אחרים "אמונות טפלות".

אני לא מזלזל כלל וכלל בהשיגי הקידמה. כן, קידמה ללא מירכאות. יש קידמה, והאנושות היום נמצאת במקום אחר לחלוטין ממה שהיתה לפני המהפכה המדעית ולפני תהליך החילון. שני אלה עשו טוב מאוד לחברה האנושית. הטענה שלי היא כלל לא כנגדם, אלא כנגד תפיסה פשטנית שלהם, תפיסה שרואה בהם מעין חץ אוניברסלי וחד כיווני שבסופו כולנו זונחים את האמונות והמסורות הדתיות שלנו והופכים לאירופאים.

כי זה לא יקרה. מי שמצפה לזה יתאכזב, ומי שמבקש לכונן חברה על טהרת אנשים שכאלה נמצא במקום הלא נכון. כי כאן לא אירופה. באמת, במובן מאוד עמוק, כאן לא אירופה. ומה שיש להבין הוא שזה בסדר גמור. לא צריך להיות אירופה כדי לכונן חברה בריאה, ולא צריך להיות אירופה כדי לבנות מדינה מתוקנת. כן, גם דמוקרטית, גם ליברלית. אבל גם מסורתית, וגם רב-עדתית.

הסיבה לכך היא שיש יותר מדרך ביטוי אחת למודרנה, ויותר מפרשנות אחת לדמוקרטיה ולחילון. אני לא טוען שכל פרשנות היא לגיטימית ושאין הבדל בין פרשנותה של דורית ביניש לזו של אביגדור ליברמן. טענתי היא שראיית המסורת הדתית, על מנהגיה ומנהיגיה, כמכשול ודאי לקידמה ולדמוקרטיה היא מוטעית. הדת יכולה להכשיל דמוקרטיה אבל יכולה גם לשמש לה בסיס איתן. מסורת יכולה להפוך חברה לנחשלת אבל יכולה להפוך חברה למשגשגת. ואגב, גם לשגשוג צורות רבות.

הדמוקרטיה שלנו לא תהיה טובה יותר אם היא תהיה נקייה מדת וממסורת. היא תהיה דמוקרטיה מסוג אחר. ולדעתי האישית היא תהיה ענייה יותר, רדודה יותר ובסופו של דבר חלשה יותר.

נכון, כפי שכותבת ברנס, יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. גם אני לא מעוניין שהכרעות פוליטיות יתבססו על חזונות משיחיים או שהכלכלה שלנו תונהג בידי רנטגנים ופינטואים. אבל גם האמונה שיש רק דרך אחת – חילונית – להיות אדם משכיל או דמוקרטי היא אמונה טפלה, וגם היא קשורה לבורות. לפעמים היא קשורה גם לגזענות. כדאי מאוד להתפכח ממנה.

וזה עוד לפני ששאלנו את עצמנו האם יש איזה סיכוי קטן שחלק מאמונותינו הדתיות כלל אינן טפלות.

:

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'

אלי אוחנה והאליטיזם של הבית היהודי

כמו האור הפתאומי שמפיץ ברק בלילה סוער, פרשת אלי אוחנה חשפה את הציבור הישראלי בפתאומיות ובברור לרחשי הלב של הציונית-דתית. ההתנגדות העצומה לשיבוצו של אוחנה ברשימת הבית היהודי, שעלתה מ"השטח" כמו גם מרבנים בכירים, היתה מחזה מהמם של דינמיקה פנים מגזרית. היא הבהירה שמאמצי בנט להפוך את המפלגה לכל-ישראלית עדיין רחוקים מסיום, ולמעשה כנראה שלעולם לא יושלמו. המפד"ל מעוניינת להישאר מפד"ל.

ההתנגדות לאוחנה היתה נגועה בגזענות, אולם נדמה לי שלא נכון לראות אותה בעיקרה דרך הפריזמה הזאת. ודאי, השימוש של נפתלי בנט באוחנה היה גזעני להחריד וציני לעילא, שהרי לבד מהיותו סמל מזרחי אוחנה לא היה עבורו דבר. אבל ההמונים שהתנגדו לשיבוץ לא עשו זאת כי הם לא מוכנים למזרחי במפלגה. יש מזרחיים בבית היהודי. ההתנגדות לאוחנה נבעה פחות מגזענות ויותר מאליטיזם.

שכן מה שנחשף לפנינו בעיקרו הוא תפיסתה של הציונות הדתית את עצמה כאליטה, ואת חוסר המוכנות שלה לקבל אל תוכה יסודות שהיא תופסת כנחותים. אין זה מקרה שבצלאל סמוטריץ', מספר תשע במפלגה, כתב לפני כחצי שנה שהציונות הדתית "נושאת את משא העם על כתפיה" ושלכן עליה להפגין "התנשאות חיובית". גם אם בדרך כלל לא נאמרים דברים בוטים שכאלה, זו תפיסתם העצמית של רבים בציונות הדתית. האליטיזם הציוני-דתי הוא שמסביר את האופן המובן מאליו שבו מתקבל תיעדוף תקציבי להתנחלויות ולמערכת החינוך הממלכתית-דתית בקרב מנהיגיה; הוא שמסביר במהופך את תחושת הנרדפות והמרמור שניתן למצוא אצלה לא פעם; וכמובן, הוא שמסביר את הסירוב לקבל אדם שמפעל חייו ומקור תהילתו הוא לא יותר מאשר הצטיינות בכדורגל.

כל חברה זקוקה לאליטות. גם מפא"י ו"ההתיישבות העובדת" היו אליטה, וגם הן תיעדפו באופן לא הוגן את אנשי שלומם. אולם מה ששונה בינם לבין הציונות הדתית הוא שהאליטיזם שלהם לא נשען על מערך של תפיסות תרבותיות שמרניות וחוקי דת. ההלכה, שנועדה ממילא להבדיל ולייחד את שומריה, יחד עם התפיסות שנקשרות אליה (ביחס לפמיניזם, למיניות, להומוסקסואליות), הופכת את האליטיזם הציוני-דתי למוקצן במיוחד, ופוערת מרחק מהותי בין הצדדים. הציונות הדתית נמצאת במתח מתמיד בין הרצון להנהיג את העם לבין הרצון להיבדל ממנו.

במובן הזה נפתלי בנט הוא עוף מוזר בקרב המגזר: הוא אינו שותף למתח הזה. עבור בנט היהדות היא ראשית כל לאום ולאומיות, וההלכה אינה משחקת תפקיד ממשי בתפיסת עולמו. משפחתו של בנט היתה חברה בקהילות של היהדות הקונסרבטיבית, תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בחיפה. הוא לא למד בישיבה גבוהה ואינו "בן תורה". הוא פשוט לא מדבר את השפה. חסרונו הוא גם יתרונו: היכולת שלו לעשות נפשות בקרב קהלים חדשים נובעת מכך שהוא מדבר "ישראלית" הרבה יותר מאשר "דוסית". הוא קרוב בצורה ניכרת יותר למנטליות החילונית מאשר כל מנהיג עבר של המפד"ל. ממילא הוא לא היה יכול להבין מה יפריע כל כך לציבור בוחריה של המפלגה בצירופו של שחקן כדורגל לשורותיה.

ללא ספק, רבים בקרב הציונות הדתית מבינים זאת היטב. רבים גם אינם מרוצים מרדידות תפיסתו הדתית של בנט. אולם רבים גם מבינים שדווקא בגלל זה רק הוא יכול. כל עוד הוא מוביל את המפלגה להישגים מרשימים, חסרי תקדים, הם ישתקו ויתנו לו להנהיג. עם זאת, סערת אוחנה האחרונה הבהירה שיש גבול גם למה שהציבור הציוני דתי יהיה מוכן שבנט יעולל למפלגתו. ועוד דבר: אם אי פעם ידעך כוכבו של המנהיג הצעיר, כל אלה ששותקים כעת יפתחו את פיהם. או אז הם יקרעו אותו לגזרים.

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'

צוק אתני, לאום איתן

מימין ומשמאל מדברים לא מעט על מבצע 'צוק איתן' כקו פרשת מים, בין אם פוליטי, חברתי, דתי או תקשורתי. דומה שמשהו אכן קרה במסגרתו, שהוא הביא "רוח חדשה" על אף שמבחינה צבאית לא היה שונה בהרבה ממבצעים קודמים בעזה. אני שותף להערכה הזאת, אם כי לדעתי לא מדובר בהתפתחות של דבר חדש, אלא בנראות ברורה יותר של תהליך שמתרחש ומתעצם מזה יותר מעשרים שנה. התהליך הזה קשור ל"רנסאנס היהודי" שעובר על ישראל, אולם ההתעוררות היהודית הזאת עצמה מחולקת בתוכה לשני ערוצים מרכזיים שמהם ראינו בתקופת 'צוק איתן' רק אחד.

בחנו למשל את הכרוניקה הבאה: זה התחיל בתפילה שנשא הרב דוד סתיו בתוכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח לשלום שלושת החטופים. אחר כך ינון מגל נזף בח"כ ג'מאל זחאלקה על שחלק על זכותם של היהודים לארץ ישראל והתעקש ש"כתוב בתורה שזאת הארץ שלנו". לקראת הכניסה הקרקעית לעזה הופץ מכתבו של אל"מ עופר וינטר שהמריץ את חייליו להכות באויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", ובמהלך הקרבות חזינו בשר הביטחון מניח תפילין במשרדו.

לנוכח מראות אלוהים אלה כתב רענן שקד בטורו השבועי ב'7 ימים' (8.8) כי "משהו בחילוניות היהודית נסדק וקרס סופית במערכה הזו. אם יש מפסידים במלחמת עזה האחרונה […] מדובר בזהות החילונית של ישראל ושל צה"ל." מנגד שר החינוך פירון מדבר על המבצע כמביא תחת כנפיו "מהלך רענן ויחודי, מהלך שיש בו גיבוש של זהות ציונית ומוסרית כאחד […] לצד מהלך השנאה וההדרה." ובמידה מסויימת שניהם צודקים.

אז מה היה לנו כאן? לכאורה, אפשר לייחס את כל היידישקייט הזה לאותה התעוררות יהודית מגוונת בה חילונים מגלים מחדש את מורשתם התרבותית-דתית, זו שמתאפיינת בין השאר בבתי מדרש פלורליסטים ובנאו-קבלה. אולם זו תהיה טעות. אנו חוזים כאן בתופעה שונה (גם אם מקבילה), שכן מדובר לא בעניין תרבותי או רוחני שמגלים חילונים בתכנים יהודיים על מנת להעשיר את זהותם ולנכס לעצמם מחדש את המסורת. כאן מדובר כתפיסתו של הקולקטיב כאתנוס, ובחיבור לדת היהודית כהעצמתו של "העם" כאחד ומאוחד אל מול האויב.

במילים אחרות, ההתעסקות שאנו חוזים בה כאן בדת מגיעה למען מטרה פוליטית, והיא הדגשת אחדותו של העם (היהודי). כמו נמר הממתין לשעת כושר כדי לזנק, המבצע בעזה הביא זרמי מעמקים שבחשו בשקט ובאיטיות עד כה לפרוץ על פני השטח ולהפגין בגאון את עצמתם. זרמים אלה מורכבים מנייטיביזם והדתה (ועבור היהדות הדתה היא תמיד גם הלאמה), ומסמנים שלב חדש בהפיכתה של הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה אתנית.

כיצד הגענו עד הלום?

בספרו The Triumph of Israel's Radical Right מתאר עמי פדהצור את התהליך בו "הימין הרדיקלי הישראלי הישן", שדיבר על ארץ ישראל השלמה במונחים של ריבונות וביטחון (למשל, מפלגת צומת), הוחלף ב"ימין הרדיקלי החדש", שנושא את שם ה' ומדבר על נחלת אבות. הימין הרדיקלי החדש מחזיק בתפיסה אתנו-לאומית, בה העם היהודי – ולא האזרחים הישראליים – מהווים את בשרו של הגוף הפוליטי במדינת ישראל. כיום ימין רדיקלי אתנו-לאומי זה שולט בחלקים נרחבים של הפוליטיקה הישראלית, כולל כמובן במפלגת השלטון (אלקין, דנון, רגב, לוין, חוטובלי, פייגלין). על פי פדהצור:

באמצע שנות התשעים, שנית ספורות אחרי ההתנקשות בכהנא, הזרעים האידיאולוגים שהוא שתל וטיפח במשך שנים החלו לפרוח. הימין הקיצוני החדש, שהפך לתופעה האידיאולוגית המשמעותית ביותר בישראל כיום, מאוחד על ידי סדר יום שעל פיו העקרונות הדמוקרטיים של המדינה כפופים לעקרונות האתנו-יהודיים. [… במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים] המדינה נסחפה בגל של אולטרה-פטריוטיזם. [… ואחרי מבצע עופרת יצוקה] גל הפטריוטיזם הפך במרחב הציבורי לשיטפון חסר תקדים של נייטיביזם ופופוליזם, בהנהגת תנועת 'אם תרצו'." (עמ' 205, 208)

יש כאן אפוא תהליך מתגבר שאפשר לתארו כאתניפיקציה של הישראליות. פדהצור מתמקד בשדה הפוליטי, אבל אני חושב שאפשר להבין את עלייתה של התפיסה האתנו-לאומית בצורה ברורה יותר אם ננתח את התהליכים החברתיים שעברו על החברה הישראלית מאז שנות השמונים. מחקרים שונים ורבים עמדו על השינויים בכלכלה ובתפיסה הכלכלית, בשדה המשפט ובמצב המדיני שגרמו מאז שנות השמונים לנטישתו של האתוס הרפובליקאי-קולקטיביסטי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל ואת החברה בישראל עד אז, ועודדו את עלייתו של אתוס ליברלי ואינדבידואליסטי. בעקבות אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית, תהליכי הפרטה מקיפים, כניסתם של כוחות השוק הגלובליים ועלייתם של ענפי היצור עתירי הידע התפתח בישראל במהלך שנות השמונים משק פוסט-תעשייתי המתאפיין במה שמכונה קפיטליזם מאוחר או היפר-קפיטליזם.

להתפתחויות בתחום הכלכלי התלוו מקבילות בתחום התרבותי והחברתי. חדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל. התפיסה הציונית הקולקטיביסטית בה הגוף הפוליטי מוגדר על ידי הדמוקרטיה הישראלית על אזרחיה (תוך שאיפה לאחדם על ידי "היתוך") ועל ידי אידיאולוגיה לאומית אחידה התפוררה לכדי פסיפס רב-תרבותי, מסגרת ליברלית ואתוס אינדיבידואליסטי-הישגי. במילים אחרות, לא רק המשק הופרט.

את תחילת סופו של הסטטוס-קוו הדתי אפשר למקם בראשיתו של התהליך הזה, וממילא גם את החיפוש החופשי והמגוון של העשרה תרבותית, רוחנית ו"זהותית" במקורות היהדות. אבל זו רק תולדה אחת של ההתפתחויות הנ"ל. עבור מי שהיה מעוניין לשמור על זהות קולקטיבית אחידה, ובעיקר עבור המבקשים את "אחדות העם" כלפי פנים וכלפי חוץ הכריח התהליך הזה לחפש מקורות אחרים, אלטרנטיבים לציונות, כדבק אידיאולוגי מאחה ומאחד. כאן נכנסת היהדות לא כדת, אלא כאתנוס. במילים אחרות, כריאקציה להתפוררות של הקולקטיב ולליברליזם עלתה התפיסה האתנו-לאומית.

נשים לב שהן עבור חילונים שמתעניינים ביהדות כחלק מחיפוש תרבותי או רוחני והן עבור חילונים שזקוקים ליהדות כקרקע אתנית לגיבוש סולידריות ופטריוטיזם (שלא לומר ג'ינגואיזם) מדובר בתחליף נדרש שבא למלא את החלל שהותירה התפרקותה של הציונות כאתוס קולקטיבי. אסור לשכוח שהציונות המדינית באה להציע תחליף ליהדות כדת, "יהודי חדש" שהוא חילוני ולאומי ודמוקרטי וסוציאליסטי. עם אבדנו של זה מתעורר צורך לגבש זהות יהודית חדשה. זו יכולה לעלות מתוך עיסוק מחודש ופלורליסטי במקורות, או מתוך תפיסה נייטיביסטית של היהדות כאתנוס. שני הזרמים האלה סותרים (או משלימים) אחד את השני בכמה היבטים, אולם מקורם באותו תהליך והם עונים על צרכים דומים.

על שני הזרמים האלו כתבתי בפירוט רב יותר במאמר שעתיד להתפרסם בגיליון אקדמות הבא, ולא אאריך כאן. ברם מה שצריך להיות מובן הוא שמבצע 'צוק איתן' העלה לתודעה והדגיש באופן חסר תקדים את הזרם האתנו-לאומי שהלך והתעצם בעשרים השנים האחרונות. התופעות המוזכרות בפסקה השנייה של רשימה זו ואחרות אינן אלא חלק מהקריסה של הזהות האזרחית של הישראלים היהודים החילונים אל תוך הזהות האתנית שלהם, כאשר זו האחרונה מהווה בסיס "אמיתי", "טבעי" ו"אותנטי" יותר מאשר כל הגדרה פורמלית של שיח משפטי דמוקרטי-ליברלי. ההתייהדות הזו והחזרה למסורת מאפשרת בד בבד זהות יהודית חדשה-ישנה שעולה מתוך הציונות החילונית המתפוררת, ואחדות פשוטה, פטריוטיזם ולעיתים ג'ינגואיזם אל מול האויב בעתות מלחמה.

נספח: שתי הערות לגבי השמאל הישראלי

קודם כל, במלחמה הזאת הוא חטף מכות. אסור לעבור על כך לסדר היום וראוי לשים לב היטב לתופעה: לא היה מדובר במקרים חריגים פה ושם, אלא בהתארגנויות מכוונות ומתוזמרות להיאסף בקרבת מפגיני שמאל, לזרוק בקבוקים ואבנים ואף לארוב למפגינים בדרכם הביתה בכדי להפליא בהם מכות, לפעמים תוך שימוש בנשק קר. אין כאן "התפרצות של זעם". זה היה מתוכנן. כשאמיל גרינצוויג נרצח על ידי יונה אברושמי הייתי אמנם רק בן 9, אבל אני לא זוכר אלימות כל כך שגרתית ושכיחה מהימין כלפי מפגני שמאל מאז ועד הזמן הזה.

מה קרה כאן? אם אנחנו מדברים על פריצתה על פני השטח של אתנו-לאומיות אפשר להבין למה מתרחש רצח על רקע לאומי-אתני כמו זה של מוחמד אבו ח'דיר, אבל כיצד נפרש אלימות כלפי יהודים? ההסבר יכול להיות פשוט למדי: המשתמשים באלימות כלפי אנשי שמאל אינם רואים בהם חלק מקבוצת הבית. עבורם הם אינם חברים מלאים ב"עם ישראל". אל תשכחו, הרי הם "שכחו מה זה להיות יהודים".

כאן אנחנו רואים איך האתנו-לאומיות חייבת לפנות כנגד עצמה, וזאת על מנת להכשיר עמיוּת "טהורה" ומלוכדת. כי תפיסת לאומיות אתנית מניחה מראש שהעם כולו הוא אחד. מי שלא מהעם שלנו חייב להיות נגדנו, ומי שנגדנו חייב להיות לא מהעם שלנו. חייב להיות לא-אנחנו. האלימות כאן מגיעה על רקע דחייה תודעתית של האלימים את מושאי אלימותם. עבורם אנשי שמאל לא זו בלבד שאינם חלק לגיטימי מהספקטרום הפוליטי במדינה (כמו הערבים אזרחי ישראל), אלא אף אינם חלק מהעם היהודי. באופן פרדוקסלי דווקא אלה המצהירים שוב ושוב על אהבתם המוחלטת ל"כל יהודי" מוציאים מכלל היהודים קבוצה לא קטנה, ודווקא מי שרואים עצמם כפטריוטים גדולים פועלים כדי לפרק את הציבור הישראלי לקבוצות שונות ויריבות. ואפשר גם לבחון את השתיקה של ההנהגה הפוליטית לנוכח התהליך המתדרדר הזה.

הערה שניה

בספרה מרחב המקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (ספר מרתק כשם שהוא תזזיתי, עשיר באבחנות ותובנות), עומדת חביבה פדיה על יחסו המורכב של הפוליטי לתיאולוגי ביהדות המודרנית. פדיה מתייחסת לחילון היהדות על ידי הציונות ומציינת כי

בשלבים הראשונים של תהליכי הלאומיות וההשכלה שעברו היהודים באירופה, המישור התיאולוגי שעבר תהליך חילון מואץ הזין את הפוליטי. בשלבים הבאים (ששיאם ב-67'), הפוליטי שהתהדק אל הממשי [כלומר, פגש את ארץ האבות בפועל – ת.פ.], והיה מעובה תיאולוגית, תוך כדי מחיקת הרפרן הדתי, שב ועבר תהליכי הדתה והשגבה בידי הציבור האמוני בארץ. בשלב השלישי, וככל שהשבר בממשי מתברר, מתחולל תהליך נסיגה והיפרדות של השמאל החילוני מן המבנים המורשים של לאומיות כטרנספורמציה של דת, וכאן נפער הפער בין שתי הקבוצות, הדתיים הלאומיים והחילונים הציוניים, שהיטיבו ללכת יחד בתחילת הפרוייקט הציוני. (עמ' 90)

פדיה מסבירה כיצד הציונות, שהיתה כאמור לעיל מתחילתה פרוייקט של חילון היהדות, בלעה אל תוכה את שטחי יהודה ושומרון, מה שהביא את הציונות הדתית להפוך את המדינה לכס האל בעולם, דהיינו להשתלטותה של התיאולוגיה הקוקיסטית על הציונות הדתית. בשלב השלישי מתברר שאפעס יש ביהודה ושומרון עוד עם, ושגם אם בלענו קשה לעכל את ארוחת המלכים הזאת. בשלב זה נסוג חלק מהשמאל החילוני לא רק מהרצון להחזיק בשטחים, אלא מהציונות בכלל, דהיינו מכל תפיסה לאומית, ומאמץ תפיסה קוסמופוליטית פוסט-לאומית (והדבר קשור באופן עמוק גם לתהליכים הכלכליים-חברתיים שתיארתי לעיל כמובן. וראו גם ניתוחיו הדומים של שלמה פישר שכתבתי עליהם כאן וכאן).

אלא שנסיגתו של השמאל החילוני מהציונות משחקת לידיהם של הדתיים הלאומיים, שהרי הציונות מתחילתה היתה כאמור פרוייקט של חילון היהדות. באופן בלתי נמנע עם החלשות הציונות החילונית מתעצמת הציונות הדתית, תרתי משמע. יחד איתה מתעצמת גם אותה תפיסה אתנית על פיה מדינת ישראל היא קודם כל הלאומיות האתנית של היהודים ולא דמוקרטיה ייצוגית (בעלת אופי יהודי). מי שחשב שזניחת הציונות תביא לליברליזציה וקוסמופוליטיות טעה אפוא פעמיים: הן מבחינה של התעוררות חיפוש זהות יהודית (תרבותית, רוחנית) אלטרנטיבית לזו הציונית-חילונית, והן מבחינה של העצמת הציונות הדתית והתפשטותה של התפיסה האתנו-לאומית.

ייתכן שבזה, אגב, צודקים המבקרים את השמאל מהימין הדתי, וזאת באומרם שהשתלבות אמיתית במרחב תהיה לא על ידי מסמוס קטגוריות הזהות והפיכתנו כולנו לקוסמופוליטים, אלא דווקא מתוך הכרה בזהויות הדתיות והאתניות וכינון של יחסים בין-אתניים מתוך כבוד הדדי (שיכול, אגב, להתקיים בד בבד עם איבה הדדית). כמובן שעמידה על הכרחיותה של הדמוקרטיה הליברלית ועל כיבוד זכויותיהם של כלל התושבים מהירדן לים היא תנאי שאין להתפשר עליו, אבל נדמה לי שהניסיון לארגן שמאל אינטרנציונלי המבוסס רק על קטגוריות זהות של מעמד או אזרחות (ולא לאום או דת) מועד לכישלון.

כפי שכתב לאחרונה עפרי אילני, אותה "פנטזיה של שמאל עממי-אורגני […] מתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות." חוסר הכנות כאן הוא חוסר הנכונות להכיר בשאיפותיהם הלאומיות ובזהויותיהם האתניות והדתיות של הישראלי והפלסטיני (ולפעמים גם בזהותו העדתית של הישראלי), תשוקות וזהויות שאינן המצאה או דמיון ואשר רובם המוחלט לעולם לא יפרדו מהן. יש לחשוב איפה על השתלבות מתוכן, לא על הטהרות מהן.

עשרים שנה לטבח גולדשטיין – על נאו-חסידות רומנטית ונקמה קדושה

עבור חלק מאיתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי. בשביל אחרים פירושו לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה.

מילים אלה, שנאמרו השנה מפי תושב גבעות-יצהר, מקפלות בתוכן את הסיפור כולו. זהו הסיפור על צמיחתו של אתוס יהודי חדש, רגשני, גזעני ואלים, אשר מתגשם בתנועה רוחנית מקורית היוצאת מבית מדרשו של הרב יצחק גינזבורג. הבסיס הרעיוני נחשף לציבור לראשונה לפני עשרים שנה בקונטרס 'ברוך הגבר'. באותו חיבור קצר, שנכתב לכבודו של ברוך גולדשטיין, הציג גינזבורג מוטציה רומנטית ולאומנית של תורת חב"ד אשר בשנים שאחרי פרסומו פותחה בהרחבה מבחינה אינטלקטואלית (בחיבורים כגון 'תורת המלך') ומבחינה מעשית (בקבוצות נערי גבעות ובפעולות "תג מחיר"). במלאות עשרים שנה לטבח גולדשטיין במערת המכפלה ננסה לסכם את עקרונותיה ואת דרכי הביטוי שלה מאז ועד היום.

הרב יצחק גינזבורג - התמונה מויקיפדיה'ברוך הגבר' יצא כחוברת דקה כמה חודשים אחרי שד"ר ברוך גולדשטיין רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים ופצע מעל מאה ועשרים נוספים בבוקר ה-25 לפברואר 1994. הכותרת לקוחה מדבריו של הנביא ירמיהו, וכותרת המשנה מסבירה שהחיבור עוסק ב"חמש מצוות כלליות שהן חמשה היבטים פנימיים במעשהו של הקדוש ברוך גולדשטיין ה' יקום דמו". בקונטרס מסביר גינזבורג, מהמקוריים והחריפים שבמקובלים ובהוגים החסידיים של זמננו, מדוע מעשהו של גולדשטיין לא רק שאינו מגונה, אלא מהווה מופת של עשייה יהודית שורשית וטהורה.

שלוש נקודות עיקריות שמעלה הטקסט חשובות במיוחד: החיבור אל הטבע כשיבה אל האלוהות; חשיבותה של הפעולה המיידית, הספונטנית, שבאה לידי ביטוי ברצח; ומשמעותה הקדושה של הנקמה, אשר בתנאים מסויימים פירושה, לדעת גינזבורג, נגיעה במהותנו הפנימית ביותר, דהיינו באלוהות שבנו. על פי גינזבורג שלוש נקודות אלה משתלבות בצורה מושלמת ובאות לידי מיצוי עליון ברגע המדוייק בו פתח ברוך גולדשטיין באש.

"הנקמה היא מעין חוק טבע"

הטקסט מורכב ורב-שכבות. כהנחת מוצא (וכמעין פרומו ל'תורת המלך') קובע גינזבורג מפורשות ש"נראה בפשטות כי חיי ישראל עדיפים על חיי גוי … במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – 'טוב שבגויים הרוג'". קצה קצהו של חשש לפגיעה של לא-יהודי ביהודי מכשיר את רציחתו, שכן, כפי שאמר לא מזמן סגן השר אלי בן דהן, "ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי". בזאת כבר ניתנת לגיטימציה למעשיו של גולדשטיין, אולם גינזבורג אינו מבקש רק לאשר את הטבח, אלא לעלות את גולדשטיין למעלת קדושי עליון.

לצורך כך הוא עובר להסבר הנשען על התורה הקבלית של חסידות חב"ד, ממנה הוא מגיע. גינזבורג יוצא מתוכה ומחדש בה: הוא מבהיר כיצד מעשיו של גולדשטיין הגיעו מתוך "רטיטה של ה'מקום' העמוק ביותר בנפש היהודי – 'יחידה שבנפש'". ה'יחידה' היא הניצוץ האלוהי הטהור שנמצא בתוככי כל יהודי (ורק יהודי), מקום שלשכל אין אליו גישה. נהפוך הוא – השכל, כמו גם המצפון, מנסים לשמור על הגבולות המוכרים של ההגיון והמוסר, ויכולים אפילו להפריע לנו להגיע אל ה'יחידה'.

כיצד אפוא ניתן להגיע אל אותו מקום אלוהי רוטט? החיבור אל ה'יחידה' בתוכנו יכול להתבצע בכל מני דרכים, ועל פי גינזבורג אחת מהם היא הנקמה. הנקמה, כותב גינזבורג, היא "תגובה טבעית ספונטנית", היא "עמידה על ישותי החיובית". יותר מכך: "הנקמה היא מעין חוק טבע. מי שנוקם מצטרף בזה ל'זרמים האקולוגיים' שמציאות, "היש האמיתי" שלו והעולם נפגשים."

הנקמה היא רגע עמוק של "זרימה עם הטבע", התאחדות עם "הזרמים האקולוגיים" של הקיום, וזאת מפני שהיא מגיעה מהמעמקים הפראיים ביותר שלנו, מתוך אינסטינקט המשתחרר בצורה ספונטנית ואלימה. עבור גינזבורג – וזהו אחד מחידושיו הנועזים – החיבור אל הטבע יכול, בתנאים מסויימים, לחבר אותנו אל האלוהות. גינזבורג מתבסס על תפיסה חב"דית דיאלקטית הרואה בניגודים ישויות המשלימות זו את זו ובהפכים קטבים הנושאים זה את מהותו של זה. על פי תפיסה זו שלמות אמיתית היא אחדותם של הפכים ולא העלמתו של הצד שמנגד. ממילא, את האלוהות בתפארתה לא ניתן לתפוס אלא ככוללת את כל הניגודים כולם. גינזבורג מרחיב רעיון זה וממקם בתוכו את הטבע החומרי והגס ביותר, הן זה אשר מחוצה לנו והן זה אשר בפנימיותנו. המסקנה היא שדווקא משום שפלותו ובהמיותו של הטבע ניתן למצוא בו את האלוהות הגבוהה ביותר. עלינו אם כן "לשוב" אל המגע הבראשיתי עם האדמה, ועם הגוף.

קבר ברוך גולדשטיין בתוך פארק מאיר כהנא בקריית ארבע

קל לראות עד כמה כיוון זה זר למסורת היהודית. ההלכה עושה מאמצים לא קטנים דווקא להרחיק אותנו מ"זרימה עם הטבע", ורבים הם האיסורים המוקדשים בדיוק לכך. גינזבורג מודע לזה, אולם כותב שאף על פי ש"הדברים נשמעים צורמים לאוזן דתית … המעמיקים יבינו שתכלית הכל היא להתפייס בסופו של דבר עם ה'יש' הטבעי". המעמיקים מבינים שמעשהו של גולדשטיין היה מעשה של פיוס עמוק עם טבעו הפנימי. השטחיים, הרדודים, אותם יהודים שלא מחוברים לפנימיותם ולאלוהות שבהם, יחשבו כנראה שמדובר במעשה אכזרי ומגונה של טירוף רצחני.

הטבע קשור לנקמה, הנקמה קשורה לטבע. שניהם – עבור היהודי שיש לו 'יחידה' – קשורים לאלוהים. על פי הרב גינזבורג הנקמה היא הרגע שבו השכל מסולק הצידה והאדם מאפשר לטבעיות הפראית שבו להתפרץ. אצל היהודי אותה טבעיות עמוקה ופנימית מערסלת לא פחות מאשר ניצוץ אלוהי, ועל כן הנקמה היא ביטוי מושלם של פעולה מאוחדת, טבעית-יהודית-אלוהית.

גינזבורג כותב שפגישת היהודי עם שורש נשמתו היא אפשרות "לחוש אלוקות" ולכוון לעשות כרצונו של הקב"ה. זהו רגע של ביטול שכלי ורצוני אל מול האלוהות. ברגע הבא כבר משתחררים הכוחות לכיוון הנכון ואנו פועלים ככלי טהור בשירותו של הקב"ה. כפי שכתב ד"ר שלמה פישר (המכון למדיניות העם היהודי והאוניברסיטה העברית) במחקר על תורה זו של גינזבורג:

ההחלטה הקיומית האי-רציונלית מתרחשת באמצעות מעשה של איון עצמי. ברגע הקיצוני, ברגע שבו אדם מחליט להפוך לשהיד, הרגע שבו הוא מחליט לבצע רצח המוני ולהקריב את עצמו, הוא מאמץ עמדה מיסטית שתקנית קוויאטיסטית (quietist). ההכרזה על עצמיותו, המעשה החופשי, הטבעי והפשוט של היותו הוא עצמו, מתרחשים ברגע הבא, כאשר הוא מתחיל לירות." (מתוך טבע, אותנטיות ואלימות בהגות הציונית הדתית הרדיקלית)

כעת ניתן לצעוד צעד אחורה ולהתרשם מהתמונה הקבלית שמצייר לפנינו גינזבורג: באותה שעת בוקר מוקדמת כאשר נחה אמתו של ברוך גולדשטיין על הדק ה'גליל' נחלצה נשמתו מקליפות הזיוף השכלי האחרונות וביטלה עצמה אל הניצוץ האלוהי שחבוי בעומק העומקים של ישותה. מתוך נקודה טהורה ומקודשת זו עלתה הקריאה לנקמה עיוורת ורצחנית, נקמה טבעית כל כך ועם זאת קדושה מכל קודש. רגע אחרי כן נתן ד"ר גולדשטיין דרור לחיתיות הטבעית האלוהית שבו והפך את מערת המכפלה למרחץ דמים.

רצח על רקע רומנטי

ז'אן ז'ק רוסוהקבלה היא מסורת מסועפת ומתוחכמת, ואפשר להשתמש בה כדי להצדיק כמעט כל דבר. בעבר, במסגרת תנועת השבתאות, היו שהצדיקו בעזרתה התאסלמות המונית. הרב גינזבורג מצדיק בעזרתה רצח המוני. אולם טעות היא לתת לאימה שמעוררת בנו תורתו של גינזבורג למנוע מאיתנו לנתח אותה ולהבין את מקורותיה, כמו גם את השלכותיה.

ראוי לשים לב למושגים בהם משתמש הרב גינזבורג: ספונטניות. טבע. זרימה. אלו לא מונחים שתמצאו בספרי קבלה. אלו מונחים שתמצאו בספרי הוגי הרומנטיקה האירופאית, ובמיוחד הרומנטיקה הגרמנית. ז'אן ז'ק רוסו (1712-1778) היה שגרירם העליון של רעיונות אלה. הוא קשר טבעיות עם ספונטניות, והעלה למעלת אידיאלים נשגבים את הפראיות האצילה, הרגש הגולמי והצורך לחתור תחת האילוצים החברתיים ה"מלאכותיים" כדי לבטא בצורה ספונטנית את צרכינו ה"טבעיים". השפעתו על התנועה הרומנטית הגרמנית, שתכונה לימים "הסער והפרץ" (Sturm und Drang), היתה עצומה.

יוהן גוטפריד הרדרבעוד שרוסו סבר שקיימים ערכים משותפים ואמיתות נצחיות, היה זה יוהן גוטפריד הרדר (1744-1803, מאבות הלאומיות המודרנית) שהחליף את התפיסה בדבר רציונליות אוניברסלית בספונטניות אישית. הוא קידם את הרעיון שיש בתוכנו נקודה אינדיבידואלית של דחף אישי וייחודי. מדובר באימפולס סובייקטיבי אשר הינו ראשוני וטבעי יותר – ולכן גם אמיתי יותר – מכל עקרון אובייקטיבי. הרעיון הפך ליסוד מרכזי בתנועה הרומנטית.

המשורר והסופר היינריך פון קלייסט (1777-1811) פיתח תפיסה זו הלאה, וטען שאין באמת טוב ורע כלליים, ועלינו לעשות בכל רגע "מה שהטבע מניע אותנו". רק היצר הספונטני הטבעי יכול להבטיח לנו אותנטיות מוחלטת ונאמנות מלאה למהותנו הפרטית ביותר – ולהיות אותנטי חשוב הרבה יותר מאשר להיות טוב. קלייסט הביא עקרונות אלה לידי ביטוי מושלם בנובלה 'מיכאל קולהאס' (1810), בה יוצא סוחר גרמני למסע הרס של ביזה ורצח שמערבב באופן מרתק נקמה וצדק. הנקמה המוצדקת הופכת לשרפה משתוללת המתלקחת מתוך הניצוץ הפראי הפנימי. אצל קולהאס היענות מלאה לדחפינו העמוקים ביותר נעשית בשם הצדק המוחלט, והתוצאה היא חורבן ושמד.

היינריך פון קלייסטעוד לפני קלייסט היה זה פרידריך קלינגר אשר ב-1776 פרסם מחזה המציג רגשנות שעולה על גדותיה ותשוקה אינסופית לחירות, אהבה ונקמה. "אינני דבר לאיש ולא לעולם עד שאזכה לנקמה, נקמה נוראית ביותר!" זועק וויילד, אחד הגיבורים במחזה. למחזה קראו Sturm und Drang ועל שמו נקרא מאוחר יותר אותו זרם של רומנטיקה גרמנית. הנקמה הרגשנית והפרועה עומדת אפוא בנקודת עיבורו.

לשני קודקדי המשולש הרומנטי שהוזכרו לעיל, הספונטניות והטבע, הוסיפו הוגים כשליגל, שלינג, ונובליס קודקוד שלישי: אלוהים. הרעיון הבסיסי היה שאחדות הטבע והנשמה נמצאת באלוהות הפלואידית. "הטבע הוא הרוח המתגלה", קבע שלינג, והוסיף ש"אלוהים הוא החיים". על פי פיתוח זה העולם הטבעי הוא האלוהות הרדומה, והגאון הוא זה שמבין זאת מתוך העמקה פנימית. הגאון גם מסוגל למשוך את האנושות אחריו מתוך התהומות הברוכים של אישיותו לקראת ראייה הנכונה של המציאות האלוהית.

פרידריך קלינגרהרב גינזבורג מבטא עיבוד יהודי-חסידי של תפיסות אלה. בקונטרס 'ברוך הגבר' משתמש גינזבורג במילה "ספונטני" מספר פעמים, והיא הכרחית עבור תורתו. מיותר לציין, מקור המילה אינו בעברית ואין לה מקבילה בעברית. לא במקרה. על מעמדו המרכזי של הטבע בהגותו כבר עמדנו, וכן על ערכה של נקמה. ראינו גם שאת האלוהות ניתן על פיו לפגוש ברגע של מגע עם הטבעיות העמוקה והפראית ביותר שלנו. גולדשטיין הוא עבורו "קדוש", אולם נראה שגינזבורג מעצב את דמותו של הרוצח מחברון על פי ארכיטיפ הגאון הרומנטי, זה שעל ידי ביטול שכלו ונגיעה בעומק רגשותיו מאפשר ל"טבעי" שבו ללדת יצירת מופת.

נאו-חסידות אקולוגית, גזענית ואלימה

יש להבהיר: אין הכוונה כאן שהרב גינזבורג קרא את הרדר, קלייסט ושלינג ועיצב את תורתו בהתאם. הרוח הרומנטית חרגה מזמן מכתביהם של הוגי עבר, ונמצאת כיום סביבנו, כמעט בכל מקום. התשוקה לחיים אותנטיים, לקרבה אל הטבע, לחיבור לפנימיותינו ול"זרימה" משותפת לחלקים נרחבים מהאוכלוסייה, שומרי מצוות ושאינם. מופע מובהק של התגלמות עכשווית של נטיות נפשיות אלה ניתן למצוא ברוחניות העכשווית, בניו-אייג'. מבט מהיר בשלל התנועות והרעיונות המרכיבים את זו יגלה לנו שהחיפוש אחר נקודת העומק הפנימית/טבעית/אלוהית נפוץ בה בצורה נרחבת. המקוריות של גינזבורג נמצאת בראיית האלימות הבין-דתית כביטוי שיא של אותו חיבור אותנטי לפנימיותינו.

את הרעיון הזה מוציאים לפועל ההולכים בדרכו של גינזבורג בקרב מה שמכונה "נערי הגבעות" (שגילם לפעמים עולה על שלושים). קהילות אלה, החיות בשוליים הגיאוגרפיים והתרבותיים של מפעל ההתנחלויות, מציגות כמיהה לחיים "קרובים אל הטבע", רצון ל"פשטות" ו"אותנטיות" ותודעה גזענית-קסנופובית. עבורם התרבות הישראלית, גם זו שבהתנחלויות הבוטיק אדומות הרעפים, היא רקובה ומושחתת, בורגנית ומלאכותית. פוסט-ציונות משתלבת כאן עם ערגה לחזור לימי המקרא, עבודה חקלאית ורצון להקים את ממלכת יהודה.

כפי שמצוטט תושב בת עין בן 17: "המגע עם העולם הטבעי אפשר לי להתבגר. חברים שלי, שלומדים במסגרות הרגילות, מחוברים כל היום לכיסא, לשולחן או לאינטרנט. הם לא יודעים למשל מה זה טבע. […] אני חושב שבזכות ההתבוננות הזאת הצלחתי לגלות את א-לוהים ממקום יותר עמוק" (נקודה, אוגוסט 2007). נעמוד על הנקודה החשובה בדברים אלה: הקרבה לאלוהים עוברת דרך הקרבה לטבע.

גינזבורג עצמו קורא לחזרה לעבודת אדמה ומעלה על נס את החיבור הישיר אל הטבע, הפעם לא זה הפנימי אלא זה החיצוני, הטבע של ארץ ישראל – ארץ הקודש. "השיבה הזאת אל האדמה היא מעין חזרה בתשובה, שיבה אל השורש" הוא כותב. ההתיישבות באזורי הספר שביהודה ושומרון משדרת אותנטיות וצניעות ומעודדת חלומות על חברה שבטית-מקראית החיה בהתאם לחוק האלוהי וציוויי האקולוגיה. היא גם מחייבת חיכוך תמידי עם האוכלוסייה הפלסטינית.

כפי שכבר כתב בעבר שלמה פישר, האלימות המופנית מצד נערי הגבעות אל הפלסטינים שסביבים היא חלק אינטגרלי מהאתוס שלהם. אין כאן מקרה ולא גלישה אקראית לחוסר נעימות מזדמן. האלימות כאן היא צורה נוספת של הסער והפרץ הרומנטי, עוד פן של החיפוש אחר אותנטיות, נקמה ו"טבעיות". כעת ניתן להבין טוב יותר את הציטוט בו פתחנו (שמקורו בדו"ח האחרון של 'קבוצת המשבר הבינלאומית' – pdf). אותו איש גבעות מיצהר קובע בו שעבורם להיות יהודי "אותנטי" פירושו או "לתקוף כפר ערבי" או "לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה". שני כיוונים אלה, שנראים לכאורה סותרים, למעשה משתלבים היטב: שניהם מבטאים הלך רוח אקספרסיבי, רגשני ורומנטי. שניהם מממשים חיפוש אחר רוחניות מתלהבת ואמוציונלית. שניהם גם קשורים בטבורם לתורתו של הרב גינזבורג.

נערי הגבעות מציגים פן יהודי ולאומני של הרוחניות העכשווית הכללית. למרות היניקה המשותפת מהרומנטיקה, ההבדל העקרוני בין הרוחניות הניו-אייג'ית הכללית לזו ה"גבעתית" הוא בחלוקות בין אוניברסליזם ואתנוצנטריים, פציפיזם ואלימות. כך, תודעתם האקולוגית של נערי הגבעות ממוקדת לא בטבע בכלל, אלא רק בארץ ישראל, ה"טבע" הקדוש ביותר לדידם. יחסם לבני אדם אינו שוויוני, אלא נגזר מתפיסות גזעניות ונשען על ההנחה המחמיאה שהם בניו של עם ייחודי ועליון. על נתינת כבוד למסורות רוחניות אחרות אין כמובן מה לדבר.

בעשרים השנים שחלפו מאז הטבח במערת המכפלה נוצרה לפנינו תנועה רוחנית יהודית חדשה. מדובר בנאו-חסידות וולקיסטית (Völkisch, כאותן תנועות לאומניות שהעלו את העם והדם לכדי אידיאל עליון), גזענית, פוסט-ציונית ואנטי-דמוקרטית. תנועה זו מציגה אתוס יהודי שכמוהו טרם נראה, ואחראית, בין היתר, לתופעת "תג-מחיר". לא במקרה קשר השב"כ פעולות אלימות אלה ישירות ליצהר, שם ראש הישיבה הוא הרב יצחק שפירא, תלמידו של גינזבורג וממחברי 'תורת המלך'. מכל האמור לעיל יש להבין שאין לראות פעולות "תג מחיר" כפשעי שנאה, אלא כמימושם של עקרונותיהם הדתיים של חברי אותה תנועה. עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, אלימות זו היא ביטוי לחיפוש הרוחני שלהם.

נקמה

פורסם במוסף הארץ. עוד על הרומנטיקה הגרמנית כמקור לאתוס יהודי מודרני ראו כאן.