גירושין

אהוב את בת זוגך, ואל תירשם ברבנות

הישראלי הממוצע נפגש עם הרבנות פעמים ספורות בחייו, אם כי ברגעים משמעותיים מאוד: בעיקר כשהוא מתחתן או קובר קרוב משפחה. נדמה לי שפגישות אלה הן פעמים רבות מעיקות ולא נעימות, ונדמה לי שזה כך מפני שנציגי הרבנות הם פעמים רבות מעיקים ולא נעימים. מהיכרותי הקצרה עם חברה-קדישא קיבלתי את הרושם שתשומת לבם נתונה בעיקר לצד ההלכתי הפורמלי ולצד הכספי של מעמד הקבורה, ואילו כל מערך ההרשמה לרבנות מתחיל בדרך כלל בהרצאות מגוחכות-משהו של רבניות דודתיות על "טהרת המשפחה" (מושג שעבור חילונים הוא לחלוטין חסר פשר), ונגמר בהפקדת טקס הנישואין עצמו בידי רבנים חסרי הומור, שלמרות זאת מנסים להצחיק והופכים את מעמד החופה למשהו שכולם מחכים שיעבור מהר, כדי שיוכלו לגשת לאוכל ולריקודים.

אם אכן זהו המצב על פי רוב, נשאלת השאלה: מדוע רוב הישראלים מסכימים לכך? בנוגע לקבורת קרובים, אני מנחש שלרוב האנשים קשה להתווכח עם סמכויות דתיות ברגעים קשים שכאלה, זאת גם כי המפגש עם המוות מחדיר בנו יראת שמיים פתאומית, וגם כי בזמנים כאלה פשוט אין כוח. בנוגע לחתונה, נדמה לי שלרוב הישראלים בעצם לא כל כך איכפת. הם בעיקר רוצים "לגמור עם הקטע הרשמי" ולהתפנות למסיבה, ולכן מוכנים לסבול את ההשפלה שבהאזנה להרצאות משונות על דברים שלא נוגעים להם ולקיים טקס שאת רוב רובו הם בכלל לא מבינים. הם יודעים שכדי להיחשב נשוי במדינה הזאת כך צריך, אז עושים.

מדוע אם כן נרשמים אנשים לנישואין ברבנות מדינת ישראל? כי זה החוק, כי כך עושים כולם, כי "מצאנו רב דווקא נחמד שיעשה את זה מהר", כי "אצלנו הרב לא התעקש שאביא הוכחה שהייתי במקווה", כי "אם לא נירשם הילדים יהיו ממזרים", כי "זאת המסורת".

כל הסיבות הללו לא ממש טובות. חלקן ממש רעות. חלקן לא תואמות למציאות. האם החוק במדינת ישראל קובע שעל יהודי להירשם לנישואין ברבנות? כן. הוא קובע גם שאדם אחר, המשיא זוג יהודים שלא דרך הרבנות, צפוי לקנס של עד 5000 שקלים. אכן, מעט מדינות בעולם מחייבות כיום את אזרחיהם להתחתן אך ורק בצורה דתית, ורק דרך הממסד הדתי שהן ממנות ומממנות. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אחת מהן.

אם נדלג על חוסר החשיבה והניסיונות למצוא רב שיהיה איכשהו נורמלי, נגיע אל שתי הסיבות האחרונות, שהן פשוט לא נכונות. על פי ההלכה, ממזרים אינם תוצאה של היריון מחוץ לנישואין אלא של ניאוף. אישה נשואה הנכנסת להיריון מגבר שאינו בעלה יולדת ממזר (ההפך, כאשר גבר נשוי מכניס אישה שאינה אשתו להיריון, אינו מוביל ללידת ממזר). ומה בדבר המסורת? אם הכוונה היא למסורת שתחילתה במאה העשרים, אז כן. הרי לפני כן לא היתה כלל מדינה ואנשים היו נרשמים בקהילותיהם ולא במוסד רשמי כלשהו. מדובר אם כן במסורת צעירה ביותר.

מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לחצו כדי לעבור לנתוני הסקר

ולמה לא להירשם ברבנות? לכך יש סיבות רבות, טובות ואמיתיות. קודם כל מכיוון שלא כולם יכולים להירשם ברבנות. אם נולדתם בארץ, אתם לא מאומצים, ואתם לא ברשימת הממזרים (כן, יש כזו) – אתם מסודרים. אבל אם נולדתם, למשל, בארה"ב או באנגליה, תצטרכו להוכיח שהוריכם רשומים בקהילה יהודית שמוכרת על ידי רב אורתודוקסי. אם נולדתם ברוסיה, תהיו חייבים להוכיח שסבתא שלכם היתה יהודייה, גם אם צריך בשביל זה לגרור אותה מבית האבות לבית הדין (וזה במקרה בטוב. במקרה הרע היא קבורה בפרברי קייב ובמסמכים לא כתוב בכלל שהיא היתה יהודיה, כי הקומוניסטים לא חשבו שצריך סעיף כזה בטופס). אם נולדתם בארגנטינה, והמסמכים שלכם, כמו של רבים, נשרפו בפיגוע בשגרירות ב-1992, אתם בכלל בברוך.

עכשיו, אם במקרה התגיירתם, הרשו לי לברך אתכם בכניסתכם לעם היהודי, אבל שלא תחשבו שתוכלו פשוט להתחתן כאן. תהיו חייבים להוכיח שהגיור שלכם מוכר (כלומר, למשל, אינו צה"לי), ושאתם ממשיכים לשמור מצוות (גם כששמונים אחוזים מהעם היהודי לא שומר). ואם את במקרה גיורת או גרושה ואהובך כהן, תשכחי גם את מחתונה בארץ. בקיצור, הזכות להתחתן במדינת ישראל שמורה רק לבעלי כרטיס מועדון. זו אפלייה אנטי-דמוקרטית, ויש להפסיק לשתף איתה פעולה.

אבל יש עוד סיבות. למשל, העובדה שלרבנות אין שום הערכה לתפיסת העולם החילונית. לפקידי הרבנות החרדים (וגם לרבים מהסרוגים) זלזול מוחלט בהשקפת עולם ליברלית, דמוקרטית ופמיניסטית, שמשותפת לרובנו. הם בזים לכך שגרתם יחד לפני שהחלטתם להתחתן, הם בזים לכך שאת משכילה, הם בזים לעולמכם הערכי ולתפיסת היהדות שלכם ("עגלה ריקה", כן?), ובאופן עקרוני הם רואים בכם יהודים סוג ב'. למה להסכים להיות מושפלים?

ועוד לא נגענו ביחס המבזה הכרוך בתהליך הרישום עצמו. על השיעורים המצחיקים של הרבנית, על היחס האדנותי של הרב המחתן – דיברנו. אבל מה שרבים אינם יודעים הוא עם הזמן הולכות תופעות אלו ומחמירות. אם תשאלו את ההורים שלכם הם יספרו לכם שלרובם לא היה כלל שיעור על "טהרת המשפחה". כיום יש רבניות שדורשות נוכחות בחמישה שיעורים כאלה. לפעמים הן דורשות גם מהחתן להיות נוכח. למה? כי הן יכולות.

אותם רבנים-פקידים גם מחליטים כיום עבור חילונים רבים את תאריך החתונה. הם מחייבים אתכם לומר מתי קיבלה בת זוגתכם מחזור, וכך קובעים תאריכים אפשריים לחופה, למרות שאין כלל הלכה האוסרת על חופה בזמן מחזור. אז למה הם עושים את זה? כי הם רוצים למנוע מכם לגעת אחד בשני תחת החופה, למרות, שוב, שבשבילכם האמונה שאסור לגעת באישה במחזור היא הבל מוחלט. אז למה הם עושים את זה? כי הם מזלזלים בעולמכם הערכי. ועוד למה? כי הם יכולים. ולמה זה? כי אתם נותנים להם את הכוח לכך.

ועוד נקודה שחייבים לגעת בה: אם חס וחלילה תתגרשו, או אז שוב תהיו חייבים לעבור דרך הרבנות – והפעם תהיו באמת שבויים בידיהם, ובמיוחד את תהיי שבויה בידיהם. בתי דין רבניים הרי פועלים על פי ההלכה. ההלכה הרי דורשת שהגבר ייתן את הגט. כאשר הגבר מסרב (למה? כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, כי הוא יכול בינתיים לעשות מה שהוא רוצה, כולל להכניס להריון את חברתו החדשה, כי הוא פשוט רוצה להתנקם באשה), האישה הופכת להיות מסורבת-גט. גברים רבים משחקים במקרה זה על השעון הביולוגי, וסוחטים אישה שרוצה ללדת עוד ילדים (ושלא רוצה שהם יחשבו לממזרים) כך שתסכים לכל תנאי (ויתור על המזונות וכו') עד שיתנו לה את הגט (וראו מאמריה הרבים של רבקה לוביץ בנושא).

לאחרונה התבשרנו גם שהרבנות מרחיבה את סמכויותיה, ובניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ מחייבת גם אזרחים שנישאו בחו"ל ומבקשים להתגרש לעבור דרכה. המשמעות היא שגם מי שניסתה לחמוק מידה הגסה של הרבנות וטסה לחו"ל כדי להינשא תהיה חייבת לסמוך על טוב לבו של בעלה אם חלילה יתגרשו – וראו קליפ חביב שיצא לאחרונה בעניין זה.

משום כל הסיבות שלעיל אני וזוגתי לא נרשמנו ברבנות, ואנחנו גם לא מתכוונים להינשא בחו"ל. מבחינת פקידות המדינה נישאר רשמית רווקים, או מה שנקרא "ידועים בציבור" (למרות שכאמור נישואינו תקפים הלכתית, גם על פי ההלכה האורתודוקסית). וכן, זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך לימוד המסורת, מתוך נאמנות לעולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כ"ידועים בציבור" אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו.

זה לא עניין אנטי-ממסדי וזה לא מתוך שנאת חרדים. המטרה כאן היא לנהוג במוסריות כלפי כלל אזרחי המדינה, ולפעול מתוך אחריות לעתיד היהדות בישראל. לטובתם של האזרחים ושל היהדות צריך להפריד בין החוק האזרחי לממסד הדתי. המצב הנוכחי גורם לאפלייה בלתי-נסבלת מחד, ולחילול ה' גדול מאידך. "הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת", כתב לאחרונה דב הלברטל, מי שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל.

ושוב: תתחתנו בחורף או בקיץ, בגן או באולם, חד-מינית או אורתודוקסית, פשוט אל תשתפו ברגעים החשובים האלה את הממסד המכוער ההוא. את הרבנות צריך להפוך לבלתי-רלוונטית, לפחות עד שיהיה אפשר חוקית להתחתן (ולהתגרש) בלעדיה. אז תתאפשר חתונה לכל אזרחי המדינה, כל אחד על פי תפיסותיו, כל זרם ביהדות על פי אמונותיו. הגיוני שכך יהיה במדינה יהודית-דמוקרטית, לא?

קחו אחריות על הרגעים המשמעותיים של חייכם. אל תתנו לרבנות לסרס לכם את החתונה, ואל תתנו להם לשלוט בגורלכם הזוגי אחריה. התחתנו מתוך מחשבה, אחריות ומודעות. ושיהיה במזל.

על ראש שמחתנו (צילום: אליהו ינאי)

תודה לאשתי היקרה על תרומתה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב. והנה הרשימה הקודמת בנושא, שתחתיה נאספו מעל מאה תגובות, ביניהן כמה דיאלוגים מעניינים לדעתי.

למה כוכי כן וגילה לא

כשהוגש נגד השר לשעבר והאלוף במיל. איציק מרדכי כתב אישום בחשד למעשים מגונים, מיהרה אשתו דאז, כוכי, להגיש לו גט. גילה קצב, כך שמעתי בחדשות, לא תעזוב את בעלה משה, אף שהעברות המיוחסות לו חמורות עוד יותר. והשאלה הנשאלת (על ידי חטטנים פתטיים עם יותר מדי זמן פנוי) היא למה. למה היא כן והיא לא. ומה ההבדל ביניהן.

ברור שיש הבדלים רבים בין שתי הגברות הללו, אבל הייתי רוצה לעמוד על עניין מסוים שיכול להסביר את התגובה השונה במקרה זה. זהו ההבדל ביכולת ההתמודדות של אנשים שונים עם משברים אמוניים שמתרסקים על פרצופם (ואני מבקש סליחה מהגברות הללו על השימוש שלי בחייהן האישיים למטרות הגותיות).

לאון והדיסוננס

מכת המדינה, זאת יודעים כולם, הן סטודנטיות לפסיכולוגיה. משום מה לימודי הפסיכולוגיה נראים מתוקים מדבש לבנות המין היפה, והן תמיד מנסות "להתקבל" לכאן או לשם בכדי ללמדם. אבל אין לזה קשר ממשי לנושא שלנו, לבד מהעובדה שאחת התיאוריות המעניינות בפסיכולוגיה היא תיאורית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר. פסטינגר היה הראשון שחקר לעומק את אותו דפוס מוזר, בו המחזיקים באמונה מסויימת, אשר מבחינה עובדתית ברור שהתבדתה, אינם מרפים ממנה. הדבר נפוץ בעיקר בדתות וכתות אסכטולוגיות, אשר כוהניהן או נביאיהן חוזים התרחשות מסויימת (סוף העולם, ביאת המשיח וכיוצא באלו) וזו מבוששת לבוא (אף אם נקבע לה תאריך מדוייק). מה יעשה המאמין האדוק, אשר היה בטוח בכל לבו כי ממש עוד רגע ההיסטוריה תשתנה וסופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו יבוא, והנה העובדות היבשות להחריד תופחות על פניו. האם "יתפקח" מתוך "עולם האשליות" ששקע לתוכו? האם "יתעורר" מן "הסרט הרע" שנתפס לו? האם אמונתו תגווע והוא יחזור לחיות חיים "נורמליים"? התשובה, גברותי ורבותי, היא לא.

לאון פסטינגר

כלומר למרות מה שיצפה האדם מן השורה, הרי שחסידיו של אותו נביא שכשל אינם זונחים אותו. אדרבא, פעמים רבות פירותיו הבאושים של הכישלון דווקא מנפיקים זרעים של להט כפול ומכופל ומחויבות למטרה שכמוה טרם נראתה (מישהו אמר מתנחלים?). נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? משיב פסטינגר: "או! זה משום המנגנון של הדיסוננס הקוגניטיבי. אבל זאת המצאה שלי ואני לא אגלה לכם מה זה אומר."

אבל אני כן: דיסוננס קוגניטיבי, בקצרה, מתרחש בכל פעם שידיעה או אמונה או פעולה שלנו סותרת ידיעה או אמונה או פעולה אחרת. למשל, אם אנחנו יודעים שדיבור בטלפון סלולרי צולה לנו את המוח בקרינה, ויש לנו אמונה שאנחנו לא אמורים לצלות לעצמנו את המוח, ואנחנו בכל זאת מדברים, הרי שאנחנו במצב של דיסוננס קוגניטיבי. עכשיו, יותר מאשר לא נעימה לנו הקרינה, לא נעים לנו הדיסוננס (כנראה שיש לנו איזשהו רצון כמוס להיות שלמים), ולכן, אומר פסטינגר, נחתור להתגבר עליו כמה שיותר מהר, בדרך כלל על ידי המצאת תירוצים שונים, מדוע בכל זאת "זה בסדר". כמובן, במקרה של הדיבור בסלולרי, זה לא ממש קשה (הרי "אני בכלל לא מדבר/ת הרבה!!!") , ומאידך אפשר גם להפסיק לדבר (תיאורטית כמובן. סוף העולם יבוא לפני שזה יקרה).

אבל מה אם האדם משוכנע ובטוח כל כולו באמונה שלו או במעשיו, מה אם כל חייו סובבים סביב חזון מסויים, והנה מתחוור לו מעל לכל ספק כי חזון זה לא יקום ולא יהיה? דבר כזה, אומר פסטינגר, למעשה כמעט אף פעם לא יקרה, שכן אותו אדם, אף אם כל העובדות מצביעות על כך, לעולם לא יכיר בכך שהחזון על פיו הוא חי אינו אמת. כל תירוץ ורציונליזציה בעולם ישלפו, ואף המציאות עצמה תוכחש, ובלבד שלא יפול עמוד התווך האמוני שמחזיק את רצפת הפלקל האידיאולוגית של אותו אדם.

שני התנאים להכחשת מציאות מוצלחת

הצלחת תהליך הכחשת המציאות תלויה, מוסיף פסטינגר, בעיקר בשני דברים: המידה בה האדם "מושקע" באמונתו או פועלו, והתמיכה שהמאמין מקבל מאחרים. ההשקעה באמונה המסויימת יכולה להתבטא בזמן, כסף או בפעולה (בניגוד למה שניתן לצפות, הידיעה כי הגאולה או הקץ יגיעו במהרה אינה חייבת להתפרש על ידי המחזיקים בה כהזמנה להמתנה פאסיבית, אלא פעמים רבות בדיוק להיפך: כקריאה לפעילות נמרצת ואף כרישיון לפריצת מסגרות והתרת רסן). ככל שהמאמין מחוייב יותר לעניין, כך עולה הסיכוי שהוא לעולם לא ישוכנע שטעה.

התמיכה שאותו אדם מקבל מאחרים, כלומר מחברים-מאמינים היכולים לעודד ולהרגיע את המאמין במצוקה, היא הציר השני העוזר לשמור על האמונה למרות התבדותה. מעניין מאוד עד כמה תפיסת המציאות שלנו תלויה במה שאחרים אומרים, כאילו כדי להיות בטוחים במה שאנחנו מאמינים, או אף רואים, אנחנו צריכים עדות נוספת. על כן, למשל, כל כך חשוב המעגל החברתי הסגור של הכת, בו כל המאמינים שותפים למבוכה האמונית, ודואגים לחזק זה את ידיו של זה. ובשביל זה כמובן יש חברים.

חברים

על פי פסטינגר, קבוצות חברתיות המחזיקות באמונה הנמצאת בסכנה, יוצאות על פי רוב מהמשבר האמוני לא רק מחוזקות מאוד באמונתן, אלא פעמים רבות פותחות דווקא אז במסעות מיסיונריים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכן. הדוגמא הקלאסית לכך היא כמובן הנצרות, שככת בוסרית ספגה מפלה אחרי מפלה, הן כאשר משיחה הכריזמטי הומת, והן כאשר לא התמלאה הבטחתו המפורשת להביא את "מלכות האלוהים" עוד לפני מותם של שליחיו (לוקס 9:27). האם התגברו הנוצרים הראשונים על המבוכה? האם הם גם התחילו בפעילות מיסיונרית נמרצת? האם האפיפיור קתולי?

פסטינגר עצמו (בספרו "When Prophecies Fail") עקב אחרי כת קטנה שניבאה בסוף שנות החמישים את חורבן העולם על ידי שיטפון, בגלל חטאיו. חברי הכת עצמם היו כמובן אמורים להינצל ברגע האחרון בעזרת ידידיהם החייזרים (אלא מה?) שיבואו לאסוף אותם בצלחות מעופפות. הם קבעו תאריך מדויק למאורעות, שכמובן לא התרחשו. אלא שבמקום לעמוד על טעותם, כאשר תחזיותיהם לא התגשמו נעשו חברי הכת אקטיבים עוד הרבה יותר מאשר לפנים וביקשו לצרף עוד ועוד אנשים לשורותיהם. את עובדת הישרדותו הפלאית של העולם הם הסבירו בכך שתפילותיהם המאומצות ריככו את לבו של האל. הכישלון, אם כן, לא רק שלא שבר את רוחם, אלא נתן להם משנה מרץ.

אז מה ההבדל בין כוכי לגילה?

חזרה אל מציאות חיינו הבנאלית הרבה יותר: כוכי היא אשה צעירה, אמביציוזית ולדעת רבים יפה. עתידה עוד לפניה. היא אמנם התחתנה עם מרדכי, אבל גירושין היום הם לא עניין שעושים ממנו עניין. במילים אחרות, ההשקעה (החומרית והפסיכולוגית) שלה בזוגיות עם מרדכי לא היתה יותר מדי גדולה, ובעיקר: לא היתה בלתי הפיכה.
גילה לעומתה, מושקעת כבד. היא כבר לא צעירה, כל חייה היא היתה עם משה (עברה איתו לקריית מלאכי וכו') ואם תתגרש ממנו עכשיו, לא תוכל להחזיר לעצמה אף מיעוט מההשקעה העצומה ששמה על הכף. אין לה למעשה עתיד בלעדיו.

לכן היא גם לא מאמינה, באמת ובתמים לדעתי, שבעלה עשה לכאורה את מה שעשה לכאורה. זה פשוט לא נתפס בשבילה. כי אילו זה היה אפשרי, אילו דבר מטורף כזה אכן התרחש, כל עולמה יקרוס עליה. אם משה שלה, אהוב נעוריה, בעלה ונשיאה, הוא אנס, אז תמונת המציאות שלה סופגת מכה שמרסקת אותה לחלוטין, שלא משאירה אבן על אבן, סינפסה על סינפסה. והמנגנון הפסיכולוגי שלה (ושלנו כמובן, בכל הנוגע לאמונותינו העמוקות ביותר – אל תחשבו שאנחנו שונים ממנה) פשוט לא ייתן לדבר כזה לקרות.
המציאות (לכאורה), אם כן, מוכחשת. האמונה רק מתחזקת. וגילה עם משה נשארת.