גדליה סטרומזה, קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה, תרגום: משה בליד שטיין, מאגנס, 2013, 164 עמ'

במאות הראשונות לספירה היה המזרח התיכון עד לאחת התמורות הדתיות המשמעותיות בתולדות האנושות. מעבר לעלייתה של הנצרות ולשינוי הרדיקלי שעברה היהדות עם חורבן מקדשה נכנסה התרבות המערבית לעידן דתי חדש, שמהותו מתומצתת בכותרת ספרו החדש של פרופ' גדליה סטרומזה (האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אוקספורד): קץ עידן הקורבנות. כאילו בתיאום מוסכם ביניהם, הפסיקו בני האזור להתעניין בהקרבת בעלי חיים על מזבחות, שריפתם ואכילתם. לרוב הזרמים הדתיים בסביבה השינוי בטעם הליטורגי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה סיכוייך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

בשונה ממהפכות מדעיות, מהפכות דתיות לא מתרחשות כאשר ממצאים חדשים הופכים את המשך האחיזה בפרדיגמה השלטת למגושמת מדי, שהרי הקשר בין הפרדיגמה האמונית והמציאות האמפירית רופף ביותר. כדי להחליף עקרונות תיאולוגיים מהותיים יש צורך בעלייתה של דתיות חדשה, של צורה אחרת של חסידות (piety). במילים אחרות, לא המציאות כופה עצמה על התודעה, אלא השינוי התודעתי קודם לטרנספורמציה הדתית. את השינוי התודעתי העומד בבסיס נטישת פולחן הקורבנות יצא סטרומזה לאפיין בספרו החדש. להבנתו חשיבות רבה, משום שכפי שכותב סטרומזה, "בסופו של דבר, תמורות שלהי העת העתיקה הן הבסיס לתרבות האירופאית." (עמ' 23)

הספר קצר ועמוס עד גדותיו בפרטים היסטוריים ותובנות מאירות עיניים. הוא מחולק לחמישה פרקים, אשר כל אחד מהם מביט על התמורה הדתית המדוברת מזווית אחרת. סטרומזה אורג את הפרוכת המבדילה בין דתיות ישנה לחדשה מכמה חוטים משולבים. הוא מזהה תהליכים של הפנמה דתית, בהם עולמו הנפשי של הפרט נטען בחשיבות רוחנית. הדתיות החדשה שעלתה עסקה לא מעט באמת דתית, בדוֹגמה, וגם זה בשונה מהדת הקדומה יותר טוען סטרומזה. גם מקומה של הטכנולוגיה לא נפקד, וסטרומזה מעניק תפקיד מפתח ליצירתו של הקודקס, דהיינו הספר (שעדיין מועתק ולא מודפס), שמחליף את המגילה כאמצעי נוח ויעיל יותר להפצת כתובים. ולבסוף, תפקיד מפתח בטרנספורמציה הדתית נותן סטרומזה למורשת היהדות, שהדגש שלה על הגוף ופעולותיו משלים את הדגש ההלניסטי על הנפש או הנשמה ומאפשר לנצרות המתפתחת להציג מודל חדש של הנהגה רוחנית.

על פני השטח, עליית הנצרות היא אכן השינוי הברור ביותר במאות הראשונות לספירה. רבות נכתב על חידת השתלטותה המוצלחת של הנצרות על האימפריה הרומית, שעברה בתוך כמה עשרות שנים מרדיפת נוצרים לביצור הנצרות כדת מדינה אחידה. עבור סטרומזה המעבר מפגאניות לנצרות מתחיל קודם כל בהפנמת הדרמה הדתית. כוונתו היא למעבר מדת אזרחית, פרפורמטיבית בעיקרה, לדת פרטית, שבה האמונה בדוגמה מסויימת מהווה את לבם ומהותם של חיי הדת.

בעיקרה היתה הדת של האימפריה הרומית סדרה של טקסים פומביים. הקרבת הקורבנות על ידי הקיסר ואזרחי האימפריה נועדה ליצור קהילה אחידה המצהירה אמונים (אבל לאו דווקא מאמינה) באתוס משותף. זוהי דת אזרחית במשמעות המילולית ביותר של המונח. אפשר להקביל את אורחותיה למנהג הישראלי לעמוד בשתיקה במהלך צפירת יום הזיכרון: הכעס על אלו שלא עומדים בצפירה אינו נובע מהאכזבה שהנופלים אינם חשובים להם או שהם אינם עצובים, אלא משום חוסר ההתחשבות שלהם במנהג הקהילתי, בריטואל הקולקטיבי. מי שלא עומד בצפירה מוציא עצמו מהכלל, ומניה וביה מותח עליו ביקורת. באותו מובן היתה הדת באימפריה הרומית בנייה של חברה אזרחית והצהרת נאמנות לאורחות חייה, ולקיסר.

לנצרות היה רעיון שונה לחלוטין של דת. היא העמידה במרכזה את הקונברסיה, ואת האמונה. הקונברסיה, הפיכת הלב, היא הטרנספורמציה הפנימית שעוברת על הפרט, במסגרתה הוא "נולד מחדש" לחיים של ישועה מחטא. האמונה היא הוודאות הפנימית בחייו, צליבתו ותחייתו של ישוע מנצרת (ושאר הדוגמה הנוצרית). שמתם לב לשימוש הכפול במילה "פנימית" בשורות הקודמות? זו משמעות ההפנמה של החיים הדתיים. המימד הרליגיוזי בחייו של האדם עובר מעריכה קולקטיבית של טקסים פומביים להתהוותה הפרטית של תנועה נפשית.

מיותר לציין שהנצרות עדיין שמרה על מימדים פולחניים פומביים רבים. אולם בהדגשתה את המימד הפנימי של הדת היא נתנה מענה לדרישה הולכת וגוברת לסוג כזה של דת (סוג שבמידה מסויימת אפיין את האליטה ההלניסטית לפני כן, בקרב הסטואיקנים והנאו-פלטונים). לא פחות חשוב, סוג כזה של דת איפשר לראשונה גם לקבוצות מודרות – אלו שאינם אזרחי האימפריה, ילדים ואף (והחשוב ביותר) נשים – לקבל תפקיד מרכזי בדת. מדובר בתמורה בעלת השלכות עצומות: על פי סטרומזה "את שורשיה של המהפכה שיצרה האינטרוספקציה הפרודיאנית ניתן למצוא במחשבה ובפרקטיקה הנוצרית של שלהי העת העתיקה." (עמ' 40)

בשונה מפוקו, סטרומזה אינו רואה בהפנמה הדתית הנוצרית דחייה של הגוף. הוא טוען שהנצרות שמרה על המורשת שהיא קיבלה מהיהדות, וייחסה חשיבות רבה לגוף כחלק אינהרנטי מהאדם הנושע (ולא ככלא או כקבר שיש לדחות מעל הנשמה הטהורה). תחיית המתים אפשרית רק בגוף, והנוצרי האמין בתחיית המתים. יתר על כן, הנצרות הביאה איתה שיח של דקדוק גופני, של בחינה מתמשכת של תשוקותינו ותענוגותינו, ובהמשך לכך של משטור ופיקוח תמידיים. אלו אפשריים רק אם לגוף יש משמעות עליונה.

על פי סטרומזה רעיון ה"קריאה" בגוף וחקירתו קשור בבסיסו לרעיון הקריאה בספר הקודש ופרשנותו, וזאת הן מבחינה צורנית והן מבחינה פרגמטית. הנוצרים הראשונים (בדמיון מסויים ליהודים) בחנו את נפשם וגופם כשם שהם בחנו את כתבי הקודש החדשים שקיבלו על עצמם, והם בחנו את כתבי הקודש כדי להבין טוב יותר כיצד לבחון את גופם ונפשם, כמענה לשאלות מהו חטא ומהי ישועה. עלייתה של "דת הספר" מתרחשת במקביל גם ביהדות של המאות הראשונות לספירה, כאשר במקום מקדש מרכזי על הר מסויים מתקדש התנ"ך (שנחתם רק מעט לפני כן), ואחריו המשנה והתלמוד. הן עבור הנצרות והן עבור היהדות הפרושית-רבנית קידושו של הטקסט מאפשר צורה חדשה של דת, מודל דתי שלו עתידה להיות הצלחה פנומנלית. מדובר בדת שאינה נתחמת בגבולות של טריטוריה או מעוגנת למקום קדוש, אלא נפוצה לכל מקום שרעיונותיה מתקבלים, לכל מקום שהטקסט מגיע.

והטקסט הגיע יותר ויותר רחוק. סטרומזה מראה שבמאות הראשונות לספירה מתרחשת מהפכה טקסטואלית השנייה רק למהפכת הדפוס של גוטנברג (או המהפכה המקוונת בימינו): מגילות הקלף מוחלפות בקודקסים, דהיינו דפים כרוכים, שעלות הייצור שלהם פחותה, ואשר מאפשרים קומפקטיות וניידות גדולה הרבה יותר. האמת הנוצרית, ה-Logos המטאפיזי והארצי גם יחד, מופצת במהירות לכל עבר. כעת מיסיונרים לוקחים את הספר הטוב איתם במסעותיהם, והרבצת תורה מתאפשרת ביתר קלות ויעילות.

אותה תורה הפכה עבור הנוצרים לאמת דוגמטית. הדגש כאן שוב הוא על אמונה, ולא על מעשה. יחד איתו עלה דגם חדש של מורה רוחני: לא פילוסוף המסייע לתלמידו לבחון את המציאות ולהיכנס למסע אתי של שיפור עצמי, אלא מדריך דתי הנושא את הבשורה הוודאית שהיא – ורק היא – תאפשר למאמין ישועה. תחת הנצרות הפילוסופיה הפכה למה שאנחנו מכירים כיום: עיסוק אינטלקטואלי תיאורטי ועקר. הדת מצדה הפכה למסגרת היחידה להשתלמות נפשית. מסעה של הנצרות, שהחל בפירוק הדת האזרחית הרומית ואיתה עבודת הקורבנות, נגמר בהדרת הפילוסופיה לקרן זווית והפנמת הדת כאמת מטאפיזית שאמורה להיות אצורה בלבו של המאמין. צורה חדשה של דת ביססה את עצמה ודחקה מעל פניה צורות קדומות יותר, עד כדי כך שכיום הבאת קורבנות למקדש לא עולה על דעתנו.

'קץ עידן הקורבנות' הוא ספר מאלף. מדובר בטור דה פורס מרשים שיכול להיות רק תוצאה של עשרות שנות לימוד והוראה בנושאים בהם הוא עוסק. הספר הוא עיבוד של הרצאות שניתנו במענה להזמנה מהקולג' דה פראנס, והסיכום המובא לעיל מביא רק חלק קטן מהעושר העצום שבניתוחו של סטרומזה. לא פחות מרעננת היא גישתו של סטרומזה, שממריא מתוך העיסוק הפרטיקולרי בתחומי התמחות מצומצמים, המאפיין כל כך את המחקר האקדמי כיום, ומנסה לצייר תמונה רחבה ולענות על שאלה מרכזית ומהותית בהיסטוריה של הדתות ושל האנושות. עיסוק בנושאים כה גדולים אינו יכול שלא לבוא על חשבון דיוק, ומספר קביעות של המחבר יכולות בהחלט להיות מוטלות בספק. אולם הקורא ימצא שהספר מעניק לו הבנה חדשה על מקומה של הדת בשלהי העת העתיקה, וממילא, על מקומה של הדת בזמננו. ייתכן שיבין טוב יותר מדוע אפילו חילונים מושבעים יישאו מדי פעם תפילה, אולם לא יעלו על דעתם להביא קורבן למקדש.

:

—

• הרשימה פורסמה היום במוסף 'ספרים' של 'הארץ'. גדליה סטרומזה היה המנחה שלי לעבודת המ.א. בתיאום מעניין פורסמה גם רשימה של יצחק לאור על אותו הספר היום, במוסף 'תרבות וספרות'. לאור מדגיש את התרומה היהודית לשיח הנוצרי.
• במוצאי שבת זו תתקיים ברמת גן הילולה לכבוד ר' שלמה בעל הנחש. אני אשא דבר תורה. פרטים כאן.
• ביום ראשון ה-2 לפברואר יתקיים כנס 'בעקבות הרוח' במכון הרטמן. הכנס כולו יהיה מעניין לדעתי, ואחד המושבים בו יוקדש לרוחניות עכשווית. היו"ר יהיה פרופ' רון מרגולין וידברו בו גלעד גולדשמיט, הרב יאיר דרייפוס והרב רות גן קגן. פרטים כאן. מומלץ.

ארנון סגל הוא מהפעילים הבולטים בכל הנוגע לחידוש הפולחן היהודי בהר הבית, ועורך בעיתון 'מקור ראשון' עמוד העוסק בנושא. בעמוד זה מתפרסמות בין השאר רשימות של אנשי ציבור ודמויות שונות בהן מובעת דעתם של אלה בנוגע לעניין. ביום שישי האחרון התפרסמה רשימה פרי עטי, והרי היא לפניכם.

חורבן בית המקדש השני היה אירוע טראומטי למדי עבור עם ישראל, אולם יש לשאול עד כמה הפסקת עבודת הקורבנות עצמה היתה חלק מהטראומה. אם נתבונן בתהליכים שעברו על דתות המזרח התיכון במאות הראשונות לספירה, נגלה דבר מוזר ומעניין: כאילו בתיאום מראש, הפסיקו בני האזור להתעניין בזביחת קורבנות. לרוב הדתות בסביבה השינוי בטעם הדתי לא הגיע אמנם בעקבות חורבן של מקדש מרכזי, אולם ההיסטוריה מראה שאם היית שה תמים במאה הרביעית לספירה הסיכויים שלך לגמור את חייך על מזבח היו קטנים ביותר, בוודאי בהשוואה לגורלך לו היית נולד במאה הראשונה לספירה.

האם היה השינוי מן ההכרח? האם לא היו יכולים יהודים למצוא דרך להכשיר זביחת קורבנות באתרים אחרים, אולי אף בבתי הכנסת? האם לא היו יכולים הנוצרים לעשות כן בכנסיותיהם? ומה עם הדתות הפגאניות או זרמי הגנוזיס – למה הן לא הקריבו ככל העולה על רוחן? אלא שלא כך קבע שר ההיסטוריה. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום לבלתי רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבות לתמורות התרבותיות-דתיות המקיפות האלה הן עניין למחקר מעמיק, ומו"ר פרופ' גדליה סטרומזה אף הקדיש לעניין ספר (The End of Sacrifice), אולם עוד הרבה לפניו התייחס הרמב"ם לנושא. אם כי השאלה שהעסיקה את הנשר הגדול היתה הפוכה: לא למה פסקו הקורבנות, אלא למה הם בכלל התחילו – לפחות בכל הנוגע לעם ישראל.

מבחינת הרמב"ם (מו"נ ג לב) מדובר בצורה נחותה למדי של פולחן. למה אם כן שיצווה לנו אותו הקב"ה? ובכן, הרמב"ם מסביר שהאל הטוב לא היה יכול פשוט לצוות על בני ישראל לעבדו בתפילה – לא כאשר "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים" (תרגום מיכאל שורץ). על פי הרמב"ם הקב"ה ציווה על בני ישראל להקריב קורבנות מתוך סוג של "ערמת חסד", בה הוא חינך את עמו על פי דרכו, כך שאחרי שנים רבות, יותר מאלף למעשה, היה עם ישראל בשל להפסיק עם הקורבנות ולהתחיל להתפלל, צורת פולחן שהיא על פי הרמב"ם עליונה לזו הקודמת.

דעתו של הרמב"ם על עבודת הקורבנות, אם כן, אינה חיובית במיוחד, אולם יש כמובן דעות אחרות. קל להבין שהמסלול שהרמב"ם מציג, בו הדת לא רק מתפתחת אלא גם משתפרת במהלך הדורות, יכול להוביל למסקנות מסוכנות מאוד עבור המסורת. כשלעצמי, אני לא חושב שאין לנו מה ללמוד מצורות פולחן עתיקות. נטיות אנושיות שהופגנו בצורה כל כך נרחבת בעברה של הציביליזציה ודאי נושאות איזו אמת עמוקה, ויש להניח שהיא נוגעת גם לנו, מודרנים ומעודכנים ככל שנהיה. מסעותיי בהודו הביאו אותי להכיר מקרוב את ערכו של המקדש, את ערכה של עבודת הקורבנות (הצמחיים), ואני רחוק מלזלזל בהם.

הר הבית היה המרכז הרוחני של עם ישראל בעבר, ובמשך אלפיים שנות הגלות יהודים נשאו אליו עיניים. אין שום סיבה עקרונית שתצדיק איסור על תפילת יהודים במתחם ההר. בלי קשר לויכוח ההלכתי על העליה להר, על המדינה לאפשר למי שמחזיק שמותר לעלות לממש את זכותו האלמנטרית להתפלל. לבי יוצא אל אותם יהודים שמרגישים שנמנעת מהם עבודת ה' אמיתית ומעמיקה.

דא עקא, אם סיבות עקרוניות למניעת תפילה אין, סיבות מעשיות יש ויש. למרות שהר הבית הוא בריבונות ישראלית, על ההר מופקד הווקף המוסלמי, שמגובה מבחינת סמכותו הן על ידי הרשות הפלסטינית והן על ידי ממלכת ירדן. למעשה, בהסכם השלום של ישראל ושל ירדן כתוב במפורש כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים" (סעיף 9ב). אותו "תפקיד מיוחד" משמעותו מעין משמורת שיש לירדנים על הפולחן המוסלמי שעל ההר.

כל שינוי בסטטוס קוו הדתי על ההר מחייב על כן לכל הפחות הידברות, ואולי אף הסכמה, של כל הצדדים הנוגעים בדבר. מי שחושב שהעניין מסתכם בהחלטה של נציב המחוז או אלוף הפיקוד או השר הממונה או אפילו ראש הממשלה טועה ומטעה. ככל הנראה לא תותר תפילת יהודים על הר הבית עד שלא תהיה התקדמות מדינית משמעותית באזור, והנה עוד סיבה טובה להגיע להסכם עם שכנינו. ובקשר לבניין הבית עצמו, הרי שהדברים מבחינתי חדים עוד יותר: הרעיון שאגשים את שאיפותיי הדתיות על חורבנן של אלו של זולתי הוא מגונה בעיני ולא עולה על דעתי. המקום תפוס, ונדמה לי שבזה העניין מסתכם.

בקרב שוחרי הר הבית בזמננו נהוג לפעמים להתייחס לבניין הבית ולחידוש עבודת הקורבנות כאילו מדובר במפתח סודי שיפתח לפנינו את סודות הבריאה ואת הדרך הסלולה לקשר האינטימי עם האל, כאילו בית המקדש הוא מטה קסם שבכוחו להביא כל אחד מעם ישראל למצב של דתיות עמוקה וצדיקות עליונה. אני לא שותף לתקוות הללו. דתיות עמוקה היא תוצאה של תהליך רוחני ארוך, לא של השתתפות בטקס מיוחד. יתר על כן, נדמה לי שהרעיון שאפשר להגיע לגבהים רוחניים באמצעות אביזרים – ויהיו קטנים כטבעת או גדולים כבניין – שייך לשדות המחשבה של מסדרים סודיים וכתות אזוטריות, פחות למונותיאיזם היהודי.

בכלל, גם אם נוכל לתאר לעצמנו ששחיטת בעלי חיים, איסוף דמם, התזתו על מזבח ושריפת גוייתם יוכלו להעניק למי מאיתנו חוויה דתית מלאת הוד והדר, הרי שעם הזמן הפליאה הראשונית תפנה דרכה למונוטוניות שגרתית. זביחת קורבנות, באם אי פעם תחודש, תרגש את הנוכחים מאוד בשבוע הראשון, תרגש קצת פחות אחרי חודש, ואחרי שנה תהפוך לרוטינה יומיומית. כל מה שיוותר אז הוא קבוצה של יהודים שמדברים על המשחק של מכבי בזמן שהכהן עושה את מה שהוא הוכשר לעשות. זהו טבעם של בני אדם. יהיה דרוש נס כדי לשנותו. וכפי שכותב הרמב"ם באותו פרק בו התייחס לעבודת הקורבנות, "את טבעם של פרטי בני האדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס."

—

פורסם ב'מקור ראשון', 26.4.13

אותו נושא נידון שוב ושוב על ידי הכופרים והפילוסופים, ואותן טענות מועלות. מאיפה בא הרוע? למה מתירים את קיומו? מהו מוצא האדם? ובאיזה אופן הוא הופיע?
טרטליאנוס על תחומי העניין של הגנוסטיקאים, De praescriptione haereticorumא7, סוף המאה השנייה

במקרה נפל לידי ספר מסויים, לכאורה לא שום דבר מיוחד, מעין מדריך בסיסי לדתות ארץ ישראל בזמן בית שני, נראה חביב למדי, אבל עלעול קצת בתוכו חשף בפני אוצר אמיתי. אולי יש בספר עוד אוצרות, אבל אני עצרתי ועמדתי על האוצר הראשון שמצאתי, והוא היה יפיפה: סיכום תמציתי של מיתוס הבריאה הגנוסטי. לא ראיתי דבר כזה מעולם. כמובן, לא ראיתי משום שזה לא ממש אפשרי, שכן כיתות הגנוזיס הן רבות ושונות, וממילא לכל אחת היה מיתוס שונה. אבל כאן קובץ ממקורות שונים לפחות אחד המיתוסים המרכזיים, או יותר נכון שלד המיתוסים המרכזי, שעמד בבסיס שיטותיהם המטאפיזיות של רבים מזרמי הגנוזיס.

כיתות הגנוזיס, שפרחו במאות השניה והשלישית, התאפיינו באמונה בסיסית בידע סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. כפי שניתן להבין מכאן, היחס של הגנוסטיקאים אל העולם הזה היה שלילי למדי, והוא נחשב לכלא שבו מדוכא אותו ניצוץ אלוהי. בכך הגנוזיס הוא מרידה רבתי, ופרשנות מנוגדת בצורה רדיקלית, לתפיסת העולם של היהדות ושל הנצרות (כפי שזו האחרונה התגבשה לבסוף). מו"ר פרופ' גי סטרומזה היה מכנה את עמדת הגנוסטיקאים "אנטישמיות מטאפיזית". (עוד על הגנוזיס, והבשורה על פי מריה מגדלנה, כתבתי כאן)

הספר המדובר הוא An Introduction to Second Temple Judaism, של Lester L. Grabbe, היסטוריון אירופאי רציני ביותר, והמיתוס המדובר קובץ מחיבורו של אירנאוס נגד הכופרים (1.29-1.31), והחיבורים הגנוסטיים Apocryphon of John ו- Hypostasis of the Archons. כאמור, יסודות שונים בו מופיעים אצל מרבית כיתות הגנוזיס. כפי שנראה, המיתוס משלב את סיפור בראשית המקראי עם המהלך ההאצלתי שעל פיו נוצר העולם המוכר לנו מהניאופלטוניזם, ובתוך כך הופך את זה הראשון על ראשו, כך שהאל היוצר את העולם הוא למעשה אל מרושע.

ואולי כדאי לומר גם כמה מילים טיפולוגיות על המיתוס הגנוסטי. המיתוס הגנוסטי מתאפיין בכך שהוא מאוחר, ומכיוון שכך, בכך שבדרך כלל הוא עיבוד של מיתוס אחר. כאמור, מיתוס הבריאה שנביא מיד הוא עיבוד של מיתוס הבריאה שבספר בראשית. אם נזכור שספר בראשית הועלה על הכתב כנראה סביב המאה השביעית לפני הספירה (יש בתוכו מקורות שונים כמובן), ושכיתות הגנוזיס התגבשו במאות הראשונות לספירה, ברור שעבר די זמן כדי לפתח ולשכלל – כמו גם לעוות או לתפוס אחרת לגמרי – את סיפור בראשית.

עוד חשוב מאוד לזכור שהמיתוס הגנוסטי מסופר כסוד, ולא פחות מזה כסוד גואל. לא מדובר בסיפור פשוט על מקורו של הברק או הזמן, אלא בידע אזוטרי שהבנתו הנכונה יכולה לגאול את נשמתנו. הגאולה היא על ידי חילוץ הנשמה, הניצוץ האלוהי בנו, מהעולם הזה והעלאתה עד לאל העליון, מקורה הקדמון. המטאפיזיקה עבור הגנוסטיקאים היא אם כן גם אתיקה, כלומר המסע דרך העולמות העליונים מקביל למסע של הפרט לשלמות נפשית, וממילא הגנואולוגיה הטרגית של היקום היא גם סיפור הנפילה הפרטי של כל אחד מאיתנו (ולכן יונג רצה כל כך לשים ידיו על מגילות גנוסטיות).

נפנה אם כן למיתוס. פשוט אתרגם ואתמצת אותו, כי הוא כל כך יפה ומורכב, ואוסיף מילה או שתיים פה ושם, וגם הערות למטה. על הדרך שימו לב עד כמה הוא מזכיר כמה וכמה רעיונות קבליים, לוריאניים בעיקר. אכן, מדובר באחת מחוליות הביניים בין ספר בראשית לקבלה הלוריאנית. אחריו אביא דיאגרמה נאה שמובאת בספר (עמ' 113), אשר מציגה בתרשים את שלשלת הבריאה שבמיתוס.

מאיפה בא הרוע? למה מתירים את קיומו? מהו מוצא האדם? ובאיזה אופן הוא הופיע?

הכל התחיל באחד, שלבדו מלך נורא. לא היה דבר חוץ ממנו, והוא היה הכל. אבל – בודד. הוא נקרא 'המונאד', כלומר, האחד, הוא היה מאז ומעולם, והוא תמיד היה ויהיה מופשט וטרנסאנדנטי לחלוטין. מתוכו, כתוצאה מהחלוקה (או המחשבה) הראשונית, נולדה הישות השניה. נולדה Pronoia, שהיא הידיעה המקדימה(1), או Ennoia, "מחשבה". היא נקראת גם ברבלו (Barbelo – אה, לחיות בזמן שהשם "ברבלו" הוא סוד אדיר ונורא!). אחריה נולד אוטוגנס (Autogenes), כלומר "הנוצר-מתוך-עצמו"(2).

אחרי זה נולדו תריסר האאונים (Aeons). האאונים הם ישויות נצחיות. הם נמצאים בפלרומה (Pleroma, "מלאות", "שלמות"), שהיא רקיע שמימי השופע בישויות. עד כאן בכל הלך כשורה. והנה מגיעה השבירה.

הישות הנקבית הנקראת Pistis Sophia, "חכמה נאמנה", חטאה, ובחשבה שהיא יכולה ליצור ללא בן זוג וללא רשות של המונאד, הרתה. אבל היא הפילה. העובר, הנפל, נקרא בשמות רבים: כאוס, סכלא (טיפש בארמית), סמאל ובעיקר ילדבאות. הוא מתואר לפעמים כדרקון עם ראש אריה, והוא הוא הדמיורגוס, כלומר בורא העולם שלנו. ילדבאות הוא כנראה שילוב של המילים השמיות "ילד" ו""צבאות", שהוא כמובן שמו של האל המקראי. על פי הגנוסטיקאים האל המקראי, בורא העולם, הוא לא טוב, אלא רע, מפני שרק אל רע יכול היה ליצור עולם מלא בכל כך הרבה סבל. אחרי שיצר את העולם הוא הכריז: "אני אל קנא – אין עוד מלבדי!". שטות מוחלטת כמובן, על פי הגנוסטיקאים.

ילדבאות יצר לעצמו ארכונים, שליטים, שישלטו תחתיו, ושמותיהם יהו (כנראה השם המפורש), אלואייאו (כנראה 'אלוהים') אדונין (ברור) וצבאות. והוא יצר גם 365 מלאכים רעים(3).

ילדבאות והארכונים שתחתיו יצרו את האדם הראשון, אדם. הם עשו זאת בעזרת השתקפות של הפלרומה, כלומר האדם הוא מודל איזומורפי של העולם העליון(4). אבל האדם נשאר ללא רוח חיים, ולא יכול היה לעמוד על רגליו. סופיה נחלצת לעזרה, ומאפשרת לניצוץ אלוהי (הפעם ברשות, ניצוץ אמיתי, מהאל העליון, האחד) לרדת ולהיכנס אל תוך אדם – כלומר האל נופח בו רוח חיים.

אבל בכך סופיה למעשה מרמה את ילדבאות והארכונים, כי בכך היא הופכת את אדם לעליון עליהם, שהרי להם אין ניצוץ של אלוהות בתוכם – המונאד לא השתתף בבריאתם, והם נפלים(5). לכן הם מבקשים עכשיו לכלוא את אדם בגן נעול (גן עדן), ולשדוד ממנו את הניצוץ האלוהי שבו.

אבל סופיה שוב מתערבת ומנסה להציל את המצב(6). היא שולחת את בתה, זואי (Zoe, ביוונית "חיים", כלומר זו המקבילה של חוה אמנו). זואי חודרת אל הנחש שבגן ומעניקה לו חכמה – הנחש מאוחר יותר יתן עצות טובות לאדם (7). זואי גם נכנסת אל חוה הארצית, כלומר יצור בשר ודם שנמצא יחד עם אדם בגן. כשאדם מזדווג עם חוה הארצית, הוא מוליד ממנה את נוריאה (Norea) ואת שת, ששניהם מולידים את שושלת הגנוסטיקאים (שהרי הגנוסטיקאים מאמינים שהם בני אדם מיוחדים, בני אור, בעלי ניצוץ אלוהי). אבל אז זואי עוזבת את חוה הארצית, והיא, חוה הארצית, מתעברת על ידי הארכונים, וכך נולד קין, אשר ממנו נולדים האנשים הרגילים, שאינם גנוסטיקאים ואין להם ניצוץ אלוהי – כלומר, בני החושך.

האנושות מתחילה את דרכה. אבל מיד בהתחלה 365 המלאכים מזדווגים עם הנשים של בני האדם הרגילים, בני החושך. מלאכים אלה גם נותנים לאנושות תורה רעה. כך נוצרת לה אנושות מרושעת, בורה, ורבת עוצמה, ובקרבה חבורה קטנה של בני אור חכמים ומדוכאים(8).

—

(1) השוו: ספירת חוכמה (שהרי איזהו חכם? הרואה את הנולד).
(2) אוטוגנס מזוהה עם המשיח או ישוע בקבוצות הגנוסטיות הנוצריות.
(3) אני מנחש, לא רק כנגד 365 ימי מחזור השנה בעולמו המדכא, אלא כנגד 365 מצוות לא-תעשה, שהרי עבור הגנוסטיקאים החוק היהודי הוא מלאכת השטן, הוא הכלא של האנושות. עוד על כך להלן.
(4) טוב, זה כבר ממש קבלה.
(5) המלאכים הרי נחותים מהאדם בסופו של דבר, גם על פי התיאולוגיה היהודית.
(6) לי זה מזכיר את האל הלוריאני מנסה שוב ושוב לתקן את שבירת הכלים, את חטא האדם הראשון, את חטא העגל – כל פעם משהו משתבש.
(7) בדיוק כמו בסיפור בראשית, שם עוזר הנחש לאדם להערים על האל הבורא. וזכרו שגם בסיפור בבראשית האל בעצם מפחד מהאדם (סוף פרק ג').
(8) ממש עכשיו יצא לאור ספר חדש של יהודה ליבס (פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה). בספר, שהוא tour de force עצום, המציג את הידע הפנורמי מעורר היראה של ליבס לא רק בתרבות היהודית אלא גם בזו ההלניסטית והערבית, מתייחס ליבס למיתוס העתיק על יחסיהם המיוחדים של בני האלוהים עם בנות האדם, שלו גרסאות רבות.

ליבס מציין (עמ' 51) שעל פי כיתות הגנוזיס שהמיתוס הזה היה משמעותי עבורם, צאצאי זיווגם של בני האלוהים עם בנות האדם היו היהודים, שנולדו מזיווג מקולל זה – והרי בני האלוהים כאן הם מלאכיו של ילדבאות, בורא העולם האכזר, שנולד בעצמו מלידת-נפל של פיסטיס-סופיה – והיהודים הרי מתגאים תמיד בכך שהם עובדים את בורא העולם הזה וריבונו של העולם הזה.

ליבס גם קובע שכיתות הגנוזיס מקורן ביהדות, אלא שפרשו ממנה וגיבשו תיאולוגיה שרואה בה את תורת השטן. מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה, ויש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית. יש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים, ובכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות.

מהמיתוס המובא כאן ברור שמאפיינים הלניסטים הולבשו על יסודות יהודיים, כך שאלו האחרונים עברו למעשה עיוות שלא שלל את אמיתותם אבל שלל את טובם (לסטרומזה הנ"ל יש מאמר, pdf, שקושר את כפירתו של 'אחר', אלישע בן אבויה, לגנוזיס). השערה אחת בדבר מקור הגנוזיס היא שיהודים שהתאכזבו מחוסר יכולתו של האל להושיע את עמם במאה הראשונה לספירה הם שגיבשו את התיאולוגיה האנטי-יהודית הזו. דבר זה מתאים הן לזיהויו של 'אחר' כגנוסטי (ראו מדרשי התלמוד המסבירים את כפירתו) והן לציטוט לעיל של טרטליאנוס, המדגיש את שאלת הרוע בעיני הנוסטיקאים.

מה שמענין הוא שמאפיינים שונים שאנו רואים במיתוס הזה (תמונת העולם הניאופלטונית; תפיסת השבירה כאסון קוסמי, פנים אלוהי; הרעיון של הפלרומה, אותו עולם עליון עמוס בישויות; תפיסת הסוד הגואל) עלו שוב בקבלה – כאלף שנה מאוחר יותר – אולם שולבו בצורה חיובית בתפיסה הגנאולוגית והסוטריולוגית של המקובלים היהודים.