גלובליזציה

תבל בצדק – ראיון עם מיכה אודנהיימר

אם כל מי שזועק "עניי עירך קודמים" היה בפועל מטפל בעניי עירו, ייתכן ולא היו נזקקים בעולם. לצערנו זה לא המצב. לא שאני מזלזל בהגיון הפשוט שבמשפט הזה – אדם אכן אחראי באופן מיידי על סביבתו ומחוייב לה. מה חבל שאותו משפט משמש פעמים רבות לא כציווי ללקיחת אחריות, אלא ככתב אשמה על מה שלא מוצא חן בעיננו אצל הזולת.

אבל אולי כל זה לא ממש משנה לגבי מיכה אודהיימר, שכן מאחוריו מפעלים מרשימים של סיוע והעצמה הן לרחוק והן לקרוב. נפגשתי איתו לפני כמה חודשים במסגרת הרצאה שנתתי לאנשי תבל בצדק, עמותה שאודנהיימר ייסד ושהוא עומד בראשה. כשדיברתי איתו על המפעל המופלא שהקים התברר לי עד כמה עמוקה החשיבה שעומדת מאחוריו. אין מדובר בשליחות פשוטה של עזרה לחלשים מעבר לים, מה שפעמים רבות אינו רק פטרוני, אלא פשוט לא יעיל. 'תבל בצדק' מקדישים את זמנם ומרצם להפיכת האזורים העניים והחלשים ביותר לעצמאיים. כמאמר הקלישאה, הם לא מחלקים דגים אלא מלמדים איך לבנות חכות. את כל זה הם עושים בשם היהדות ומתוך עולם הערכים של המסורת היהודית. ביקשתי ממנו להתראיין עבור הבלוג ושמחתי שהסכים.

אודנהיימר נולד בברקלי, קליפורניה והוא בוגר אוניברסיטת ייל. ב-1984 הוסמך כרב והיה, כמו שאמרים, סמוך על שולחנו של הרב שלמה קרליבך. ב-1988 עלה לישראל, ומאז הוא עוסק בפעילות חברתית בחברה הישראלית, כותב, מלמד ומרצה רבות על צדק חברתי ביהדות. כעיתונאי מיכה סיקר נושאים של עוני, גלובליזציה וזכויות אדם מארצות רבות ביניהן סומליה, אתיופיה, עראק, בורמה, האיטי, נפאל, בנגלדש ואינדונזיה וכתב בין היתר עבור העיתונים וושינגטון פוסט, גרדיאן, לונדון טיימס, ג’רוזלם רפורט והארץ. הוא הקים את האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, אחד מהארגונים המרכזיים שעוסקים בקליטת העלייה האתיופית בישראל, ועדיין משמש כחבר ועד מנהל. בשנת 2006 הוא הקים את תבל בצדק במטרה לעודד צעירים יהודים לקחת תפקיד פעיל במאבק לצדק חברתי גלובלי. מיכה מגיע לכל מחזור של תבל בצדק ומעביר תכנים בנושאי יהדות, צדק חברתי וגלובליזציה.

מתי ולמה הקמת את 'תבל בצדק'?

ייסדתי תבל בצדק מתוך רצון שהתבשל בי במשך זמן רב למצוא דרך לחבר את הישראלים, היהודים והיהדות למה שראיתי כאתגר האתי הגדול ביותר של זמננו שהוא השוליים וההתרוששות של חלקים גדולים מהאנושות בעידן הגלובליזציה. באופן אישי נחשפתי ל'עולם השני-שליש' (שמכונה השלישי) בפעם הראשונה כשנסעתי לאתיופיה כעיתונאי בשנת 1990 ע"מ לכסות את סיפורה של עליית יהודי אתיופיה. התאהבתי באתיופיה, עם המיידיות והקסם שהיו בחיים שם, אבל גם הייתי בהלם מהפגיעוּת של הרוב העני. פגיעוּת עצומה למחלות, לרעב, למשטרי דיכוי. קצת מזל רע, דבר שהוא כמעט בלתי נמנע, ואנשים עלולים לאבד את הכל, עלולים לאבד כל כך הרבה.

הייתי שם הרבה במהלך השנה 90-91, והייתה לי סוג של התגלות במהלך מבצע שלמה. המורדים הקיפו את אדיס אבבה וחיכו להיכנס. הייתי צריך להחליט אם לעזוב במטוס האחרון של מבצע שלמה או להישאר כדי לכסות את כניסת המורדים. פחדתי, אבל הרגשתי שאני דואג לאתיופיה ולא רק ליהודים אז נשארתי.

מאז התחלתי לכסות כל מיני סיפורים, בסומליה, האיטי, בורמה, הודו, נפאל, ואפילו בעיראק. זה היה בתקופה שבה הגלובליזציה הייתה במסלול המהיר שלה, לאחר תום הקומוניזם, כך שבכל מקום שהייתי ראיתי את התוצאות של גלובליזציה כלכלית הניאו-ליברלית על העניים שהיוו את הרוב. חשבתי הרבה על השאלה מהו המסר החברתי של היהדות, וכאב לי שישראל והיהודים כיהודים לא היו מאוד מעורבים בשאלות של צדק חברתי וכלכלי ברמה גלובלית, למרות שהיינו במרכזה של הכלכלה העולמית. נראה לי שהצדק הכלכלי והחברתי עומד במרכז הדאגה של היהדות, אבל בכל זאת הייתה התעלמות. בשנת 2005 נסעתי לטיול בהודו למשך חודשיים וחצי חודשים עם המשפחה שלי; שם נתקלתי ב'שביל החומוס' שאותו עושים כל הישראלים בהודו ובנפאל, וחשבתי וואו, אולי האהבה של ישראלים לנסיעות בעולם המתפתח יכולה להיות ממונפת למשהו עמוק יותר. זה היה הרגע שהתחלתי לחשוב על יצירת משהו כמו תבל בצדק.

מי מגיע להתנדב בארגון? האם אתה יכול לתאר את "המתנדב האופייני"?

כיום יש לנו שלושה מסלולי התנדבות. המסלול הקלאסי שלנו הוא התכנית של הארבעה חודשים, חודש אחד של אוריינטצייה, לימוד והכנה ושלושה חודשי התנדבות. המסלול הזה נפתח פעמיים בכל שנה. אנחנו בוחרים בזהירות את המועמדים לתכנית זו ותמיד יש לנו הרבה יותר מכמה שאנחנו יכולים לקבל. כשני שליש מעשרים המתנדבים שאנחנו מקבלים הם צעירים אחרי צבא בגילאי 20 עד 25, ושליש הם אחרי תואר ראשון או שני, בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות שלהם. בין רבע לשליש הם דתיים, אם כי כרגע יש פחות מכמה שהיו בעבר ואנחנו רוצים לחזור למספרים האלה.

לרבים מהמתנדבים יש רקע בתנועות נוער, אבל קשה למצוא פרופיל מדוייק שלהם. רבים מהמשתתפים הם מהשמאל, אבל יש לנו גם מתנחלים ואנשי ימין. הייתי אומר שהפרופיל של המתנדבים בתכנית הזו הוא שהם אידיאליסטיים, הרפתקנים ונחושים. כיום התפתחו המסלולים ויש לנו גם תוכניות של חודש אחד שנפתחות מספר פעמים בשנה ותכנית של עשרה חודשים שנפתחת מדי שנה.

לאילו מקומות נשלחים המתנדבים, ומה בעצם הם עושים שם?

במהלך המחזורים הראשונים של תכנית ארבעת החודשים, פיתחנו את תקופת האוריינטציה, שבמסגרתה מוקדשת תקופה של חודש שלם ללימוד שכולל לימוד השפה הנפאלית, התרבות הנפאלית, יהדות וצדק חברתי, גלובליזציה, כלכלה ועוני, וגם קצת הדרכה בשיטות העבודה בתחומים השונים. כיום יש לנו הכנה הרבה נרחבת בהרבה למה שאנחנו בעצם הולכים לעשות. לאחר מכן המתנדבים נשלחו כמתמחים בארגונים לא ממשלתיים מקומיים שונים, בעיקר בקטמנדו.

כשהניסיון שלנו בנפאל גדל, התחלנו לפתח את מודל העבודה שלנו. הבנו שאנחנו יכולים לעשות הרבה יותר אם נפעל כארגון שמפעיל את המתנדבים בעצמו, בדרך זו אנחנו יכולים לעבוד לקראת מטרות ארוכות טווח. מצאנו שהעוני בעיר הגדולה נבע בעיקרו מהמשבר של הכפרים. כפרים רבים בנפאל ובעולם המתפתח לא היו מסוגלים לספק מספיק מזון כדי להאכיל את תושביהם במשך שנה שלמה, זאת בגלל גידול האוכלוסייה, פגיעה בקרקע שנגרמה עקב שימוש רב ושימוש בדשנים וחומרי הדברה כימיים, אובדן הידע מסורתי וכו'. אנשים בכפרים גם למדו שישנם שירותי בריאות וחינוך בעיר אשר בכפר אין אליהם גישה.

מיכה אודנהיימר, מקבל ברכה מצדיקאבל הבעיה הבסיסית ביותר היא האוכל. אנשים התחילו להגר אל העיר מן הכפרים, ולעתים קרובות הם נקלעו למצבים קשים מאוד. חשבנו שאולי נוכל לעשות משהו עם בעיית האוכל. שכרנו את ד"ר Bishnu Chapagain, אגרונום עם דוקטורט במדעי הצמח מאוניברסיטת בן-גוריון, הוא בילה 11 שנים בישראל. ד"ר בישנו הפך לראש הצוות נפאלית הצומח, שמונה היום כ-35 עובדים יחד עם 6 אנשי צוות ישראליים. התחלנו לעבוד באזורים כפריים, עם גישת עבודה משולבת שכוללת השתתפות בחקלאות, חינוך, עבודה עם בני נוער ועם נשים ועוד. אנחנו מבססים את העבודה שלנו על חקלאות, אך המטרה הסופית היא לבנות ולחזק את הקהילה ומנהיגיה כי בלי קבוצות חזקות ומחויבות קהילתית, כל המשאבים שאנחנו מביאים לאזור יעברו לידי המשפחות חזקות.

כאשר אנחנו מתחילים לעבוד בכפר, אנחנו נשארים שם במשך 3 עד 5 שנים, עד שאנחנו מרגישים שבאמת היו לנו השפעה מעצבת. בכל כפר אנחנו גם בונים קבוצות-נוער, למעשה יש תנועת נוער שפועלת בכל התחומים בהם אנחנו עובדים, ותנועה של נשים גם כן. כל זה הוא הקדמה למה שמתנדבי תבל מגיעים לעשות. הם מוקצים על פי ניסיונם, מומחיותם ורצונם לעבוד בחקלאות, נוער, חינוך או נשים. הם בעצם עובדים יחד עם צוות נפאלי בתכנון אסטרטגיה, פעילויות, סדנאות, מסעות, בניית יכולת ועוד תוך שימוש בידע ובניסיון שלהם ויחד עם צוות, שיודע את השפה והתרבות הרבה יותר טוב מאשר מתנדב. המתנדב לעומת זאת מביא את הידע והניסיון

רבים מהמתנדבים הם בוגרי לימודי חקלאות, חינוך או עבודה סוציאלית, לאחרים יש ניסיון עם תנועת נוער ואחרים מביאים עימם ניסיון באומנויות, צילום, מחשבים, הנדסה, וכו'. אנחנו יוצרים איזון אמיתי, מעודדים את תרומתם של התנדבים ואת חלומם לחדש ובאותו הזמן מוודאים שהתוכניות שלנו לטווח הארוך יהיו מפת הדרכים הבסיסית. המתנדבים, למשל, עשויים ללמד את המורים מתודולוגיות חינוכיות חדשות, אבל אנחנו לא רוצים לראות אותם עומדים מול כיתה, אלא אם כן זו הפגנה או פעילות אחרי שעות הלימודים. אנחנו רוצים לבנות את היכולת והעוצמה של המורים המקומיים, לא להחליף אותם. בחקלאות הם עובדים יחד עם צוות החקלאות שלנו שכרגע מונה שישה אגרונומים אשר בנוסף לבישנו יוצרים חוות הדגמה ומלמדים טכניקות חקלאיות יעילות. יש לנו גם פרויקט בשכונות העוני של העיר, עבודה עם הצד השני של המהגרים מן הכפר, לעזור להם לבנות את הקהילה. יש לנו מעון יום, מרכז נוער שפועל עם תנועת הנוער, עבודה עם כמה בתי ספר, ועם קבוצות של נשים בנושאי בריאות ומיקרו- פיננס.

אני חושב שפיתחנו מתודולוגיה חדשנית לפיתוח קהילות. זו מתודולוגיה אינטנסיבית ולטווח ארוך, שנמנעת ממה שאני רואה כטעויות הקטלניות של עולם הפיתוח הבינלאומי, ביניהן הרעיון שיש פתרון מהיר, והרעיון שהמודל העסקי יעשה את העבודה תוך התעלמות מהקהילה, שמתן משאבים חומריים ללא הבנה עמוקה באמת של ההקשר יכול לעזור באמת.

בתכנית הארוכה ביותר שלנו שאורכת כשנה, אנחנו לוקחים אנשים אחרי תואר ראשון או תואר שני בתחומים הרלוונטיים, יוצרים צוות של עשרה ישראלים ויהודים מהעולם, יחד עם עשרה נפאלים או בורונדיאנים (אנחנו בדיוק בתחילת העבודה עם כפרים באזורים עניים בבורונדי). לכל מתנדב בינלאומי יש שותף מקומי והם עובדים יחד על המטרות ארוכות הטווח שהצבנו.

כל זה טוב ויפה, אבל כמו שאומרים, מה הקשר ליהדות? למה עושים את זה בשם המסורת היהודית, הן מבחינת ההגדרה העצמית (כלומר מה הופך את זה ל"יהודי") והן מבחינת האוכלוסייה המקומית (שאולי תעדיף שלא יבואו אליה בשם היהדות?)

תבל בצדק הוקמה מתוך האמונה כי החזון של יצירת חברה צודקת הוא חלק מעמוד השדרה של היהדות, ושיש לנו אחריות להיות חלק מהפיכת חזון זה למציאות בעולם בכללותו. בדבר הזה אנחנו ממשיכים דמויות כמו הבעל שם טוב, שאמר שיש לנו "ערבות" עם אומות העולם בשבע מצוות בני נח ובתוכם צדק. אנחנו ממשיכים את הרב קוק והרב אשלג, שמדברים על אחריות גלובלית יהודית בעידן הגלובליזציה, אנחנו ממשיכים את השל, בובר ואחרים.

בעיני, אם היהודים וישראל הם גלובליים בכל היבט אחר בחיים – בבחירה של מה שאנחנו אוכלים וצורכים, איך אנחנו משקיעים את הכסף שלנו, איזה חברות נמצאות בבעלותנו, מי סועד אותנו בזקנותנו, למי אנחנו מוכרים נשק וכן הלאה, ורק באזור אחד-'אתיקה', אנחנו רק 'מקומיים', 'עניי עירך', אנחנו נמצאים בתהליך של איבוד הנשמה שלנו. בנוסף, הרבה יהודים צעירים אדישים ליהדות בגלל שהם רואים את היהדות כפונה פנימה, ולא מתעניינת בעתיד האנושות, למרות שיש כל כך הרבה בעיות אנושיות גדולות ודחופות אליהם צריך להתייחס.

היהדות מכילה את החזון האוניברסלי הזה בתוכה; כדי לשמור על שלמותה, הוא חייב לבוא לידי ביטוי במציאות העכשווית. אני חושב שכמו במסורת, הרצון שלנו לשלב את הפיזי והרוחני, ולא לזלזל במעמד העולם הזה, הוא בזרם המרכזי. כמובן, כל זה תוך ענווה רבה והבנה שלקבוצות רבות אחרות, לדתות ולעמים, יש ג"כ הרבה מה לתרום.

המורה שלי הרב שלמה קרליבך אמר: "אנחנו בונים בית לאנושות. אנחנו בונים קיר אחד, הטיבטים בונים קיר, האינדיאנים בונים קיר, כולם עושים את החלק הייחודי משלהם". במונחים של תושבי הכפר עצמם, אנחנו מספרים להם שאנחנו יהודים וישראלים, אבל עבורם אנחנו גם פשוט בני המערב. רובם אפילו לא שמע על היהדות, ואנחנו לא מטיפים ליהדות, כמובן. אבל ראיתי שהמעורבות שלנו בזהות שלנו מהדהדת עמוק לתוך הצוות הנפאלית ואולי גם לתושבי הכפר. נפאל, כמו כמעט כל מקום בעולם השני שליש (שלישי), היא פסיפס של שבטים וקבוצות אתניות. כולם, בהיקפים שונים, עדיין שואבים כוח מתחושת השורשיות בשבט שלהם והמורשת ועם זאת מרגישים צורך עז להתחבר לידע והכוח של ההקשר הגלובלי הגדול יותר. הם רואים את המחויבות כפולות שלנו, למורשת שלנו ולסוגיות משותפות של עוני וסביבה כהשראה.

בהמשך לכך, איך אתה מקשר את 'תבל בצדק' להתפתחויות ביהדות כיום? האם יש כאן צורה חדשה של הוויה יהודית? המשך החזון הנבואי? אלטרנטיבה לקיום מצוות? או מה?

אני חושב שכבר אמרתי כי בתקופה שבה העם היהודי מועצם מבחינה כלכלית ותרבותית, ונמצא באמת באופנים רבים במרכזה של הגלובליזציה, אם היהדות תטמן את ראשה בחול ותתחמק מהאתגרים האתיים הענקים שמוטחים בפרצוף האנושות, אנחנו נמצא בסכנה של אובדן הנשמה שלנו. אני רואה צורך עמוק אצל יהודים צעירים לשלב בין הזהות היהודית שלהם והזהות העולמית שלהם ולהרגיש שלא מדובר בזהויות מסוכסכות.

אני גם רואה צורך להחיות את החזון היהודי של צדק חברתי וכלכלי העומד בלב הליבה של התורה והנביאים ושנמצא גם בתלמוד, ברגישות הרבה בה הוא מבין את יחסי הגומלין האנושיים, החברתיים והכלכליים. כפי שכבר אמרתי, אני רואה את תבל בצדק כחזרת לעמדות של הרב אברהם יצחק כהן קוק, הרב יהודה אשלג, הלל צייטלין, שמעון פדרבוש, כמו גם של השל, בובר ועוד רבים אחרים שהיו בו בזמן יהודים עמוקים ושורשיים וגם האמינו שהמשימה האולטימטיבית של היהדות קשורה לקידום רווחתה וגאולת האנושות והעולם כולו.

כמו שאמר ירמיהו אמר (בשמו של הקב"ה) "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי".  אני מגיע מרקע דתי והמורים שלי היו חרדיים, ואני מזדהה מאוד עם הדומיננטיות של המסורת, המחויבות והרוחניות שנתקלתי בהם אצל המורים האורתודוקסיים הגדולים שהכרתי. בו בזמן אני לא לגמרי מזדהה עם האורתודוקסיה כי אני רואה שהיום האורתודוקסיה מתפרשת כרעיון שמשמעותה של היהדות היא ההלכה. שאלות מטה-הלכתיות, במיוחד שאלות שאין להם השפעה על מעמד אישי או קיום מצוות, זכו להתעלמות כאילו הם נמצאים מעבר לטווח של ההלכה בימינו.

אני לא חושב שזה משהו חדש לגמרי ביהדות, ובוודאי לא רואה את זה כמחליף של שמירת המצוות או רוחניות, או של לימוד התורה. אבל אני חושב שתבל בצדק ומה שהיא מייצגת פותח אופק חדש, ומאפשר לנו לראות את העוצמה של החזון נבואי והמקראי של החזון היהודי. לקחת על עצמנו את האתגר של רעב ועוני בעולם הגלובלי הופך את היהדות לאמיתית יותר, מביא אותה לכדור הארץ, דבר שאני חושב שיכול לגרום גם למשיכת יותר אהבה ואור משמים לדרך הדתית שלנו גם כן.

הרב קוק (האב) אומר באורות תחייה שמשיח בן יוסף הוא קיבוץ הגלויות, ומשיח בן דוד הוא אוניוורסלי, השלב הבא. אולי תבל בצדק היא חלק מהשלב הבא. מה הולך להיות בסופו של הדבר? אני עדיין לא יודע!

מה הקשר בין הפעילות ב'תבל בצדק' לבין הכוחות הכלכליים הגלובליים, או לפחות בינה לבין הבנתם?

התחלתי לנסוע בעולם השני-שלישים (השלישי) בדיוק כאשר הגלובליזציה התחילה באמת להאיץ, עם נפילתה של ברית המועצות. עבורי, העובדה שכל העולם מחובר דרך מערכת כלכלית וחבורה של ספקולנטים בשיקגו יכולים לגרום למחיר המזון לנסוק מעלה עבור משפחות עניות בקטמנדו אומרת שיש לנו את מלוא האחריות על העולם הזה, יותר מאי פעם. אני גם חושב שיש לדבר הזה השלכות על הרוחניות, על התפיסה של טבע האדם ועל ההשפעה ההדדית שלנו. כמו שאנו משפיעים עליו באמצעות הפעילות-הכלכלית שלנו כמקשה אחת, מערכת אחת, שבו אנו כל הזמן משפיעים ומושפעים.

אנחנו לומדים על גלובליזציה בתבל בצדק, ואנחנו צריכים גם לחשוב ברצינות על התפקיד שלנו לאור הגלובליזציה. מה המשמעויות של ההתערבות בכפרים, אפילו עם הכוונות הטובות ביותר? מהו החזון שלנו ליישובים כפריים? האם זה לגיטימי שיהיה לנו חזון ליישובים כפריים? איך להקצות כוח לשותפים הנפאלים, לתושבי הכפר עצמם? איך עושים את השינוי הזה כאשר הכפר עצמו נמצא בתהליך של התפרקות בשל הגירה לערים או למדינות המפרץ בכל מקרה? מהי המשמעות של מוצא אתני בעידן של גלובליזציה? כל אלה הם שאלות שעולות כל הזמן אצלנו בתבל בצדק.

בעיני יש חשיבות רבה לעובדה שהמתנדבים שלנו יוצאים מתבל לא רק עם הניסיון של עשיית משהו טוב, והם אכן יוצאים עם ניסיון רב, ואפילו לא רק עם הלמידה איך לגשר על פערים תרבותיים שנראים לכאורה עצומים, אלא גם עם פרספקטיבה חדשה שיכולה לחדור מבעד לעשן ולמראות ואשר הופכת את העולם מכזה שנראה כאילו הוא רק "קורה" באופן טבעי לכזה שמעוצב על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים שבהם אנחנו יכולים להשפיע ולשנות.

אתה היית תלמיד קרוב של ר' שלמה קרליבך. האם יש קשר בין ההשפעה שלו עליך לבין 'תבל בצדק'?

אני מקווה שכן, שיש קשר כלשהו, ושהוא יהיה גאה במה שאני עושה. שלמה אמר פעמים רבות שיהדות והעולם היהודי צריכים לתקן שלושה דברים בעידן הנוכחי: היחסים בין גברים לנשים, בין ההורים לילדים ובין יהודים ולא-יהודים. למרות שהוא היה חסיד גדול של היהדות, מאמין אמיתי בגדולתה של המסורת ועד לכח העצום וההישגים רוחניים של העולמות החסידיים והליטאיים, זה היה ברור לו שהיו גם אנשים קדושים בדתות אחרות.

אני רוצה לחשוב שאותו הדבר שמשך אותי לשלמה משך אותי לעבודה שאני עושה. יש השראת שכינה מיוחדת בקרב האוכלוסיות העניות המתגוררות ב'שוליים' של המודרניות, במקומות ה'רחוקים'. שלמה נהג לומר "כשבני אדם רוצה לבנות גשר, הם מחפשים האדם שיודע הכי הרבה על בניית גשרים. כאשר הקב"ה רוצה שנבנה גשר, הוא/היא מחפש את מי שבאמת באמת רוצה לבנות את הגשר". שלמה נתן לי הרבה ביטחון בכוחו של הרצון, בכוחה של הרוח, ואני חושב שהוא נתן לי את ההשראה לעשות דברים שאני בדרך כלל לא יכול לעשות. שלמה היה גם סוג של אנרכיסט, הוא עשה את מה שהוא מאמין בו. אני מקווה שלמדתי את זה ממנו לפחות במידה מסוימת.

אם כבר אנחנו מדברים על ר' שלמה, האם לדעתך המורשת שלו נשמרת כיום בצורה מוצלחת? מה לדעתך היה רצוי להוסיף מבחינת ההליכה בדרכו של שלמה היום?

עבורי, מוקד המשיכה הגדול ביותר של שלמה (מלבד נוכחותו) לא הייתה המוזיקה שלו, למרות שאהבתי לשיר ולהתפלל איתו, אלא תורתו. הוא היה, לדעתי, פרשן מדהים של החסידות. אומרים שההבדל בין האר"י ובין הבעל שם טוב היה שהאר"י חשף את הדינמיקה שמתרחשת בשמים, תהליך התגלגלות הספירות בתוך העולמות הגבוהים יותר וכן הלאה. הבעל שם טוב הראה איך כל זה קורה בתוך נשמת האדם עובד ה', בתפילה, במדיטציה שלו או שלה, וכו'. עבורי שלמה הוסיף ממד נוסף: הוא הראה שגם בשגרתיות של חיי היומיום, בעיצומו של הקיום ה"חילוני" קיים מימד עומק עם חיים משל עצמו אשר יכול להיות ממוקם ומזוהה ויכול לשבור את הלב שלנו.

שלמה היה תלמיד חכם עצום וחדשן שהיה מסוגל להסביר מושגים עמוקים עם סיפורים מטאפוריים פשוטים לכאורה מחיי היומיום שלנו. למרות כל מיני ספרים שמביאים ציטוטים שלו ומארגנים אותם סביב נושאים כמו החגים או פרשת השבוע, תורתו אשר כללה שיחות ארוכות ועמוקות עדיין לא ראתה אור היום. עשרות אלפי שעות של וידאו וקלטת שמע שהשתמרו, וזה נפלא שהם קיימות. אבל זה חיוני שהתמלילים המלאים יהיו זמינים. אני מקווה שבסופו של דבר, תורתו תתקבל בהערכה דומה להערכה שהמוזיקה שלו קיבלה כיום.

מה החזון שלך לגבי 'תבל בצדק'? איפה אתה רוצה להיות בעוד עשור או שניים?

ישנם כמה כיוונים שבהם אני מקווה שתבל בצדק תמשיך להתפתח בעשור או שניים הבאים. אני מקווה שאנחנו נמשיך לפתח ולשכלל את המתודולוגיה שלנו להפיכת כפרים ואזורים כפריים למקומות שיש בהם אוכל, תקווה, ידע וקהילה ושבמקביל אנחנו נמשיך לעבוד על בניית קהילה באזורים עירוניים. שנית, אני מקווה שגם נתחיל לעבוד ברמת שינוי המדיניות באמצעות בוגרים ואחרים, או במקרה טוב יותר לא רק להראות דוגמא לעולם טוב יותר אלא גם גם לדחוף לשינויים ברמת המאקרו. ושלישית, אני מקווה שאצליח להגיע לכמה מהיהודים בעלי המוחות היצירתיים ביותר, הכוללים רבנים, פילוסופים, סופרים, אמנים ועוד ולגרום אותם להיות מעורבים במאבק לעולם צודק ויפה יותר ולקחת חלק בדרך להבנה כיצד העומק של המסורת היהודית יכול להאיר הדרך שלנו לקראת עתיד חדש לאנושות.

תודה רבה.

אתר התנועה
דף הפייסבוק שלה

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה