לפני שלושה שבועות פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר מרשים ביותר על הציבור הדתי-לאומי. מדובר בדו"ח מקיף על עמדות שונות שמחזיק הציבור הזה, ואף יותר מכך: על אופיו וזהותו. המחקר נערך במאי-אוגוסט 2013 בקרב 978 איש ואיש, שנבחרו מתוך מדגם מייצג של אוכלוסיית ישראל היהודית של 4597 מרואיינים. מחבריו הם תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס וקלמן נוימן. התוצאה היא תמונה עדכנית, מרתקת וחשובה של הציבור הזה.

המחקר הזה מגיע בעיתו. הציונות הדתית, או המגזר הדתי-לאומי כפי שהוא נקרא במחקר, הולך והופך לכוח משמעותי ביותר במרחב הציבורי והפוליטי הישראלי. כפי שמסכמים המחברים:

החברה הישראלית היהודית חווה בעשורים האחרונים תהליך דינמי של חילופי אליטות וחילופי אידאולוגיות, הכולל, בין היתר, תנועה שיטתית ומתמשכת של הדתיוּת הלאומית מן השוליים אל המרכז החברתי־פוליטי. (עמ' 221)

אפשר לפרש את התהליך הזה בכל מני צורות כמובן, ואין צורך לומר, אני מקווה, שלא מדובר בחזרה בתשובה המונית, לא בתחלופה כוללת של האליטה האינטלקטואלית (כפי שהוכיח פיאסקו פרס ישראל האחרון) ואף לא באימוץ של השמרנות הפטריארכלית המאפיינת את המגזר הדתי-לאומי. כך גם למרות שיש הוגים ציונים-דתיים שרואים בכך סימן לתזוזה טקטונית אדירה, שבמסגרתה החילונים חוזרים אל יהדותם ומאמצים את מודל העם-ארץ-תורה (יואב שורק, מוטי קרפל), אני לא רואה צורך לייחס משמעות מטאפיזית לתהליכים חברתיים שיכולים להיות מוסברים באופן נטורליסטי ופשוט למדי. לדעתי מדובר בתהליך משולב של ליברליזציה מתגברת ואתנוצנטריזם מתעצם, וכבר כתבתי על כך פה ושם (ובפירוט יתר במאמר שסוף כל סוף יוצא לאור בגליון 'אקדמות' שירד לדפוס).

המחקר הנוכחי (כולו כאן ב-pdf) משרטט את המבנה החברתי והעמדות של הדתיים הלאומיים הנוכחיים, ומביא כמה נקודות מעניינות שארצה להתמקד בהן (כלומר, אני לא מסכם כאן את כל המחקר). הנקודה הראשונה כבר פורסמה, ונוגעת לשיעור מבין אזרחי ישראל היהודים שמגדירים עצמם "דתיים-לאומיים". אלה נעים בין 22% ל-28%, תלוי בשאלה ששואלים. כך או כך, מדובר בשיעור הגדול הרבה יותר, כפול למעשה, משיעור שומרי המצוות בעלי הכיפה הסרוגה באוכלוסייה. להלן טבלה מהידיעה על יאיר אטינגר ב'הארץ' המתארת את החלוקה הפנימית של זרם זה על פי מאפיינים אחרים. זכרו: כל אלה אנשים שהזדהו כ"דתיים-לאומיים":

כפי שניתן לראות, מה שניתן לכנות קבוצת הציונות הדתית "הטבעית" מונה תורניים/חרד"לים (6%, או 12% מתוך הציונות הדתית "הטבעית"), דתיים-לאומיים (31%, או 63% מתוך הציונות הדתית "הטבעית") ודתיים ליברלים/מודרניים (12%, או 24% מתוך הציונות הדתית "הטבעית"). בנוסף לאלה מזדהים כדתיים-לאומיים חרדים (11%), מסורתיים-דתיים (24%), מסורתיים לא דתיים (9%) וחילונים (3%), וקבוצות אלה בעצם מכפילות את שיעור הדתיים-לאומיים בין אזרחי ישראל, ומעמידה אותו על 22% (או, כאמור, 28% אם שואלים בצורה יותר מכלילה).

אלו תוצאות משמעותיות. לו מפלגת הציונות הדתית, 'הבית היהודי', היתה אוספת את כל הקולות האלה היא היתה עומדת על יותר מ-26 מנדטים (או 33 מנדטים, על פי התוצאה המכלילה יותר), מרחק גדול מה-12 שיש לה כיום. ללא ספק, "דתי לאומי" הוא מותג אטרקטיבי במדינת ישראל כיום.

אבל מה שזה אומר הוא שהמונח דתיים-לאומיים אינו כולל רק אנשים השומרים על ההלכה. "נראה שהולך ונפתח פתח רחב יותר ויותר ליתר הדגשה של ערכים ותחושת זהות על פני אורח חיים אחיד מחייב", כותבים מחברי המחקר (227). ערכים אלה עומדים בעיקרם על עמדה פוליטית ימנית-שמרנית ועל אתנוצנטריזם, או כפי שמנסחים זאת המחברים: "המחנה מתאפיין בהדגשת זהות יהודית־ פרטיקולריסטית, ברתיעה מאוניברסליזם ערכי ובמקרים רבים גם ברמה גבוהה של לאומיות עד כדי לאומנות." (229). אנו נראה סימנים לכך לאורך כל הממצאים להלן.

כמה ממצאים מרכזיים מהמחקר

הנה כמה ממצאים מעניינים. שימו לב שהנתונים להלן מתייחסים רק לקבוצה שמזהה את עצמה כדתיים-לאומיים, כלומר לאותם 22% מאזרחי ישראל היהודים.

קבלת להט"בים לקהילה

לעיל: רוב קטן של הציבור הדתי-לאומי מתנגד לקבלת להט"בים (מה זה לעזאזל "אנשים חד מיניים"?) לקהילה. הנה פילוח התשובות:

כפי שניתן לראות מהטבלה, רוב מוחץ מבין החרד"ל (72.5%) ורוב קטן מבין הדתיים-לאומיים המרכזיים (53%) מתנגד לקבלת להט"בים לקהילה. נקודה מעניינת שעוד תחזור: שימו לב ששיעור המסורתיים-דתיים שמסכימים בהחלט לקבלת להט"בים קטן משיעור הדתיים-הליברלים 36% מול 24%). כלומר הם שמרנים יותר מחבריהם שומרי המצוות. אגב, גם לגבי נישואים אזרחיים, רוב קטן (52%) מקרב הדתיים-הלאומיים חד משמעית מתנגד להנהגתם, ורק 21% בעד.

סמכות הרבנים

רוב הדתיים הלאומיים, 53%, חושבים שחברי כנסת דתיים צריכים להיות כפופים לסמכות רבנית בנושאים פוליטיים. 44% חושבים שלא. נתון די מדהים בהתחשב בהיסטוריה של המפד"ל, שמעולם לא היתה כפופה לסמכות רבנית. פילוח הנתונים מראה שאצל החרדים והחרד"ל מדובר ברוב עצום (91% ו-82% בהתאמה), ואילו אצל הדתיים-לאומיים המרכזיים מדובר במעט פחות ממחצית (48%). עדיין, זה שיעור גדול מאוד עבור עמדה חרד"לית לעילא.

יחס המגזר לאמצעי התקשורת

שימו לב שהאחוזים מסתכמים ביותר ממאה אחוז, שכן חלק קוראים, למשל, יותר מעיתון אחד. אותי מאוד הפתיע ש'ידיעות אחרונות' כל כך פופולרי. גם 'ישראל היום' נפוץ למדי, ובהתחשב בכך שהמחקר נערך במאי-אוגוסט 2013 יש להניח שהחינמון התחזק מאז. מאכזב למדי הוא מקומם של העיתונים המגזריים – רק 9% קוראים 'מקור ראשון' ורק 5% 'בשבע'. אין לי שום כוונה להמליץ על 'בשבע', אבל אני פשוט לא מבין למה שיעור גדול יותר מהדתיים הלאומיים לא קורא 'מקור ראשון'. לא רק שזה עיתון הרבה יותר טוב מכל האחרים לבד מ'הארץ', הוא גם הבמה המרכזית לדיונים פנים-מגזריים. רבותי, אליטה לא מחליפים רק בקלפי, ומי כמוכם יודע. בלי הגות, בלי פולמוס, בלי מודעות עצמית וביקורת עצמית זה לא יילך.

דפוס חוזר במחקר הוא הקפיצה בגרפים בין החרד"ל לד"ל. ראו למשל:

הגרף הזה מודד את רמת החשיפה לתקשורת הכללית במדד שבין 0 ל-1. שימו לב לקפיצה מהחרדים לחרד"ל, ואחריה את הקפיצה בין החרד"ל לד"ל. הקפיצה השנייה אפילו תלולה יותר מהראשונה, כלומר ההבדל בין החרדים לחרד"ל קטן מההבדל בין החרד"ל לד"ל. וההבדל בין האחרונים למסורתיים למיניהם ולחילונים גם הוא קטן מההבדל בינם לבין החרד"ל. דפוס זה חוזר בעוד כמה ממצאים, ומרמז שקו השבר המגזרי, היה ויהיה פיצול, יהיה בין החרד"ל לכל השאר.

מעמד האישה

שיעור ההתנגדות לשינוי המעמד ההלכתי של האישה הוא 55% אצל גברים ו-56% אצל נשים. לא יודע מה לעשות עם זה. והנה על פי חלוקה פנים-מגזרית:

שימו לב לשני דברים מעניינים:

• ההבדל בין החרדים-חרד"ל (80% ו-75.5% בהתאמה מסכימים שמעמדה ההלכתי של האישה לא צריך להשתנות) לד"ל (58%), והלאה לשאר המגזר.
• היותם של המסורתיים-דתיים יותר שמרנים מהדתיים-ליברלים. כלומר למרות שהם לא שומרי מצוות בצורה אורתודוקסית, הם שמרנים יותר מחלק מאלו שכן.

וכאן הייתי רוצה להעיר משהו כללי. ברור לכולנו שרוב המוגדרים מסורתיים-דתיים הם יוצאי ארצות האסלאם. בשפה פשוטה, מזרחיים. צריך אפוא להיות לנו גם ברור שזהות מזרחית היא פטריארכלית יותר. זה די פשוט: הזהות המזרחית היא מסורתית, זהות מסורתית היא שמרנית, וזהות שמרנית היא פטריארכלית. הפטריארכיה היא יסוד מהותי מהשמרנות ומהמסורתיות, ואף – יאמרו תיאוריות פמיניסטיות שונות – היסוד המהותי ביותר בה. צריך לזכור את זה כשרוצים – ובעיקר כשרוצות – לשחזר זהות מזרחית מחוקה או מדוכאת. כי בזהות כזאת כפי הנראה יהיה צד שימחוק וידכא קבוצות אחרות, כמו נשים ולהט"בים.

הנה דוגמא נוספת לענינים הנ"ל:

כאן מדובר בהסכמה או התנגדות ללימוד גמרא על ידי נשים. שוב: שימו לב לקפיצה מהחרד"ל לד"ל. זה קו השבר. ושוב: שימו לב לכך שהמסורתיים-דתיים שמרנים יותר מהדתיים-ליברלים, ולמעשה כאן אף יותר מהדתיים-לאומיים המרכזיים.

בין רוב יהודי לארץ ישראל השלמה

אנחנו רואים כאן רוב מובהק לשמירה על רוב יהודי במדינת ישראל, וזאת על חשבון שמירת "חבלי מולדת" בין הירדן לים. אפילו קבוצת החרד"לים, שבה שתי הברירות הן הקרובות ביותר מבחינה סטטיסטית, עדיין מציגה רוב ברור למען רוב יהודי במדינה (52% לעומת 37%).

המשמעות לדעתי ברורה: יש כאן קריסה טוטלית של אידיאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" ואיתה של התיאולוגיה הקוקיסטית שדיברה על ריבונות יהודית על חבלי מולדת כדרך אל הגאולה. התפיסות האלה נדחות על ידי כל הציונות הדתית כיום. חלום ארץ ישראל השלמה נגנז, ומהקוקיזם נשארו רק ממלכתיות עם דוק של קדושה וכמה מילות מפתח שבנט משתמש בהן כדי להצדיק שילוב חילונים ברשימה. במקומן של אלה עולה תפיסה אתנוצנטרית (כחלק מגל הלאומיות-האתנית של הציבור היהודי בישראל בכלל), רדודה ופשוטה הרבה יותר, ששמה את העם לפני הארץ ומעדיפה מדינה יהודית על מדינה גדולה.

מכאן עולה שאם וכאשר יאלץ הציבור הדתי-לאומי לבחור בין שליטה על שכם, חברון, בית אל, ועפרה תוך אזרוח 3 מיליון פלסטינים לבין נסיגה מיהודה ושומרון ושמירה על החלום הציוני של מדינת לאום לעם היהודי, הוא יבחר ללא ספק באופציה האחרונה. אלה חדשות מעניינות ורבות משמעות. מסתבר שתהליך התעצמותה תפיסת הדמוקרטיה האתנית בישראל, עד כמה שהוא מזיז את המפה הפוליטית ימינה, פועל גם כחרב פיפיות אשר יכולה, בתנאים מסויימים (סנקציות בינלאומיות וכו') להוביל לפרידה מהשטחים הכבושים.

כפי שכתבתי לא מזמן, אצל בנט העם עומד לפני ההלכה. כאן מתברר שאצל הציבור שלו העם עומד גם לפני הארץ. כלומר מהשילוש הקדוש עם-ארץ-תורה הולך והופך העם למרכז ההוויה הלאומית-דתית, וזאת על חשבון הארץ והתורה. הקוקיזם מת, יחי האתנוצנטריזם.

סיכום

כמה מגמות עולות אל מול עינינו מהמחקר הנוכחי:

• המגזר המזדהה כדתי-לאומי גדול הרבה יותר מאשר אלו החובשים כיפות סרוגות. הוא כולל גם מסורתיים, ואפילו חרדים וחילונים. יסוד מרכזי בזהותו הוא עמדה פוליטית ימנית, ותפיסה אתנוצנטרית, המובילה ללאומיות-אתנית.
• כלפי להט"בים העמדה היא שמרנית, ויש רוב (קטן) נגד קבלתם לקהילות של המגזר. כך גם בכל הנוגע למעמד האישה, המגזר המזדהה כדתי-לאומי הוא מגזר שמרן בסך הכל. יוצא דופן בולט: לימוד גמרא לנשים.
• גם בענייני דת ומדינה מתגלית שמרנות בסיסית וחוסר רצון לכל שינוי בקרב מעט יותר מחמישים אחוז מהמגזר. כפי שמסכמים מחברי המחקר, בענייני דת ומדינה "העמדה השכיחה במחנה הדתי־-לאומי היא שהמדינה אמורה לשרת את הזרם האורתודוקסי" (229).
• יש פער ניכר בתשובות רבות בין החרד"לים לד"לים והלאה. לצד ערכים דומים והזדהות כללית עם מאפייני המגזר כולו, תשובות החרד"לים קרובות לאלו של החרדים ורחוקות מכל השאר. אם יהיה פיצול בציונות הדתית, יש להניח שקו השבר יהיה בין החרד"ל לדתיים-לאומיים המרכזיים (ולא, למשל, בין הד"ל לליברלים).
• העמדה האתנוצנטרית, שעמה מזדהה המגזר ושעומדת בלב הזהות המשותפת שלו, הופכת ליסוד מרכזי בהוויתו, עד כדי כך שהיא מאפילה על ערכים אחרים כהקפדה על שמירת מצוות או שלמות ארץ ישראל.

לסיכום, המגזר הדתי-לאומי נמצא בלבו של הגל האתנוצנטרי שעובר על החברה היהודית בישראל בזמן הזה. הוא עצמו מתחזק ממנו מספרית, ומוסיף לשורותיו קבוצות שמזדהות איתו ומאמצות את זהותו. מצד שני, אותו גל מחליש את הזהות ההלכתית שלו, ומרבה את ביטוייה. לכן אנחנו רואים התגוונות גדולה בקרב ציבור הזה, במסגרתה תת-קבוצות מציגות נאמנות משתנה להלכה. מצד שלישי, אותה התגוונות מקבלת ביטוי מוגבל בלבד בעמדותיו לגבי יחסי דת ומדינה.

המגזר מציג גישה שמרנית במידה בכל הנוגע ליחס לנשים וללהט"בים, דבר שיוצר מתח בינו לבין החברה החילונית הכללית בישראל (כפי שאפשר היה לראות אחרי פרסום עמדותיהם של חברי 'הבית היהודי' לגבי נישואי להט"בים), אם כי יש לציין שהעמדות האלה נמצאות בתנועה מתמדת, וסביר מאוד לדעתי שילכו ויתגמשו בעתיד.

לבסוף, האתנוצנטריזם הדתי-לאומי מחליף את אידיאל ארץ ישראל השלמה ואת הציפייה לגאולה בעקבות ריבונות על שטחי הארץ המובטחת. ניתן לשער שבמקרה של הכרעה בין שלמות עם ישראל או היותה של המדינה "יהודית" לבין שלמות הארץ או השליטה הריבונית בה, יגבר האתנוס על האדמה והמגזר ירפה מאחיזתו בארץ.