ימים מרגשים עוברים על הרב אליעזר מלמד. התפילות מעולם לא היו לוהטות יותר. כאשר הוא עומד בשמונה-עשרה הוא מרגיש את כל ההיסטוריה של עם ישראל יושבת לו על כתף ימין ולוחשת לו באוזן את המילים. כשהוא מניח תפילין הוא יודע שניצוצות הקדושה שהיו בבהמה שנשחטה כדי שעורה ילופף סביב זרועו זוכים להתגלגל אל תוך בנים זכרים, חיילים עתידיים ומקיימי פקודות בצבאות ה'. כשהוא מדליק את נרות החנוכה ברור לו שהם מסמלים הרבה יותר מנצחון המכבים על המתייונים. הם מסמלים את נצחונו הוא על סמאל, על הסמאלנים.

הרב מלמד לא באמת בעד סרבנות, או נגד שתי מדינות לשני עמים. לא איכפת לו משועפאט או מההקפאה. אבל הוא כן מתאבל על חורבן גוש קטיף. כי לרב מלמד איכפת דבר אחד ורק דבר אחד: להרגיש קרוב לאלוהים. והוא מרגיש קרוב לאלוהים כשהוא מתרגש. והוא מתרגש, למשל, כשהוא רב עם המדינה. או עם השמאל. או עם התקשורת. או עם הגויים. או עם הניאו-רפורמים. כלומר כשהוא רב עם מישהו. אבל לא עם אשתו, כי איתה זו לא מצווה לריב. כלומר צריך שלסכסוך יהיה מטען הלכתי. שיהיה אפשר להפוך אותו למלחמת אור בחושך. בכל זאת, חנוכה.

הרב מלמד קם בימים אלה בבוקר, ובוקר בו ללא ספק קם. ומלאך ה' קם איתו, ונושא אותו על כפיו. לכן הוא מרגיש קל כל כך בימים אלה, הרב מלמד. בעיניו שכינה כשהוא נישא אל היכל ה', אל היכל התהילה של אלה שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה. אל היכל התהילה של עשרת הרוגי המלכות, אל היכל התהילה של מקדשי שם שמיים ברבים, אל היכל התהילה של אברהם אבינו. כי הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה של עקדה. כשהוא סירב להגיע לשימוע אצל שר הביטחון, הוא ידע מה יקרה. הוא ידע שזה יעלה לישיבה שלו בתקציבי עתק. אולי הוא עצמו יסבול הרעה בשכר. אבל לרב מלמד לא היתה ברירה. הוא חבש את חמורו, הכפיף עצמו לרצון האל. הוא עקד את רצונו על הר הברכה ושלח ידו לישיבתו, יחידתו, אשר אהב. הרב מלמד מרגיש עצמו אביר האמונה.

הרב מלמד עובר בימים אלה חוויה דתית עליונה. חוויה של מאמין, וחוויה של מקדש שם שמיים, וחוויה של יהודי טוב, יהודי שאלוהים אוהב. וכן, גם חוויה של תהילה – בכל זאת, כל הזמן מדברים עליו. אבל זה שטויות, כי העיקר הוא למה מדברים עליו. ומדברים עליו בגלל שהוא קידש שם שמיים. וזה בעצם מה שהופך את מה שהוא עשה לקידוש שם שמיים ברבים. וזה מה שהופך אותו לנקודת ציון בהיסטוריה היהודית. וזה מה שהופך את החוויה שלו למתוקה כל כך. לאחת החוויות הדתיות המשמעותיות שהיו לו בחייו. זה, והדבקות האדירה שבה הוא מכוון בתפילה את המילים "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ".

הרב מלמד רוצה לנצור כל רגע מהימים האלה, כי הרב מלמד יודע שחוויות דתיות משמעותיות לא באות ליהודי כל שני וחמישי. גם לא כל שבת. אם היה יכול, היה הרב מלמד רב עם ממשלת הזדון כל שני וחמישי (לא כל שבת). הוא לא יכול. הוא גם לא יוכל, למרות שהריב הגדול עוד לפניו. כלומר המלחמה. כלומר המהפכה. אבל אז זה יהיה אחרת. זאת לא תהיה חוויה של עקדה, של אתכפייא. זו תהיה הכרעה. זו תהיה אתהפכא. זה יהיה ניצחון גדול שבעקבותיו יהיה צריך לנהל מדינה. כלומר ממלכה. זה חוויה כיפית, אבל פחות יהודית. בכל זאת, רבנים מעולם לא ניהלו ממלכה. לא את זו של בית דוד ולא את של החשמונאים. אבל היהדות יודעת להתאים את עצמה למציאות, לא?

(צילום: ניר קידר)

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט', כג-כד; ויקרא י', א-ב)

הרב רפי פוירשטיין פרסם בשבוע שעבר טור פרשנות נאה וכתוב היטב לפרשת השבוע, שמהווה למעשה כתב אישום כנגד הנהייה החסידית-בואכה-ניו-אייג'ית אחרי התלהבות רליגיוזית. תחת הכותרת "זהירות. אקסטזה דתית" מסביר פויירשטיין שחטאם של נדב ואביהו, שאש אלוהית יצאה ושרפה אותם למוות כאשר ניסו להקריב לה' "אש זרה אשר לא צוה אותם", היה שהם ניסו לעורר רגש ולהט בטקס שנראה להם קר ומכאני. כותב הרב פויירשטיין:

נדב ואביהו אינם מסתפקים בציווי הקר והמדויק. הוא מתמטי מידי, שכלתני מידי, הוא לא נוגע בתוככי האישיות. אהרן ומשה נראים להם נעדרי רגשות, הם ביצועיים, מדויקים, כאילו היה הקשר עם האלוקים מבוסס על תוכנת מחשב.

אהרן ומשה עושים בדיוק את מה שציווה עליהם האל. לדעתם של נדב ואביהו, אם כן, זוהי מידה בינונית, לא גבוהה מספיק, של עבודת אלוהים. הם רוצים יותר. הם רוצים התלהבות. אלא שעל פי הרב פוירשטיין

התורה קובעת של אלמנט הדיוניסי אין מקום בקודש. יש לו מקום בקידוש, ויש לו מקום בליל הסדר ובשמחת החתונה, אך הוא מורחק מהקודש. שכן הקודש מושתת על אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול. המושגים הרווחים כל כך היום: "להתחבר", "לזרום" משקפים את נטיית בני דורנו, מכל הזרמים והחוגים, דתיים ושאינם דתיים להעדיף את הרגשי, המיידי על פני השכלי הקבוע והיציב. האם איננו טועים באותו חטא קדום של 'נדב ואביהו'?

הדברים של הרב פוירשטיין הזכירו לי דברים ששמעתי מפי פרופ' משה הלברטל כשלמדתי במכון הרטמן בירושלים. הלברטל דיבר על "אידיאל-טיפוסים" שונים של הלך-רוח דתי. אלו צורות שונות של דרכים לעבוד את האל, והן משתקפות היטב בדבריו של פוירשטיין. אנצל אם כו את דבריו של פוירשטיין כדי לשרטט כמה מאותם אידיאל-טיפוסים שרוחשים כיום במחוזותינו: החסיד, התלמיד-חכם, והרוחניק. אנסה להראות שדבריו של פויירשטיין יכולים להיות מכוונים רק אל החסיד (מתוך עמדה מתנגדית כמובן), בעוד שאל הרוחניק אין לו בעצם מה לומר. מצד שני, ראוי לדעתי שהרוחניק דווקא יקשיב לו, כי דבריו חשובים – אם כי בעיקר כשהם מובנים מתוך השקפה רוחניקית.

ראשית אביא את דברי הלברטל כפי ששמעתי אותם, ושימו לב שמדובר ברישומים תמציתיים תוך כדי דיבורו וכמובן לא בציטוטים מדוייקים. נפתח בריטואל:

בכל גישה אל הקודש יש אופציה של דחייה: את קרבנו של קין האל דחה. הדחייה כאן אם כן היא לא שלא קיבלת, אלא שלא נתנו לך לתת. קורבן הוא מנחה. לא מתנה, שהיא נתינה מגבוה לנמוך, אלא נתינה מנמוך לגבוה, נתינה שיכולה להיות מסורבת.

ההלכה היא מערכת כללים שמאפשרים גישה אל הקודש. כי מה הוא ריטואל? ריטואל הוא הניסיון ליצר פרוטוקול, מערכת כללים, שתגשר בין הנתינה לקבלה. הריטואל מגן על מגיש המנחה. הריטואל מאפשר גישה מסודרת, מכוסה, שכן הנותן נמצא בתוך מסגרת החוק. כך לא שמים אליו עצמו לב (שלא כמו איוב למשל, שאלוהים הבחין בו, שם אליו לב, והשאר ידוע. תשומת לב אלוהית היא לא תמיד טובה). הריטואל אם כן מעמעם את האינדיבידואציה של הנותן, וכך מגן עליו.

אהרן ומשה נמצאים לחלוטין במסגרת הריטואל. לכן הם מוגנים. הם עושים מה שאלוהים מצווה-מרשה, ולא חורגים ממנו אף ברמיזה. הם כפופים לחוק, והחוק מכסה ומסוכך עליהם. לנדב ואביהו אין סבלנות לטכנוקרטים שכמוהם. הם רוצים לעשות משהו שהוא לפנים משורת הדין. משהו "מיוחד". הם רוצים להתרגש. הם טיפוסים חסידיים:

החסידות היא הניסיון לגשת אל הקודש מחוץ לפרוטוקול. ואיך החסיד מעז להסתכן כך? כי יש לו איזשהו ביטוח מדחייה. מה הביטוח? אינטימיות. החסידות מאופיינת על ידי בדיקה של גבולות הפרוטוקול בשם האינטימיות. יוצא מזה שהחסיד דווקא מרוויח מזה שהוא בזרקור. למה? כי הוא נראה טוב באור. ולמה הוא נראה טוב? לא משום שהוא יפה במיוחד, אלא משום שהוא קרוב משפחה. החסיד זוכה לאהבה אישית מהאל. הוא כמו הבן שלו, ולבן סולחים תמיד. ועוד: כאשר הריטואל תלוי תמיד בזמן, החסיד הוא מחוץ לגבולות הזמן. הוא יכול לקפוץ גם בלי להודיע. כי הוא מהמשפחה.

החסיד יכול לחרוג מהכלל בדיוק משום שהוא יוצא מהכלל: הוא לא כמו כולם, הוא מיוחד בעיני אביו שבשמיים. כבר במשנה אנו מוצאים הדים לגישה זו, למשל בסיפור חוני המעגל. חוני יכול להוריד גשם על ידי בקשה שלו מהאל. למה? הוא מציין זאת בפנייתו אל האלוהים: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ". חוני הוא כאילו קרוב משפחה של האל. ושמעון בן שטח, שכנראה היה נשיא הסנהדרין, כועס על חוני ואומר: "אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוב אוֹמֵר, יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (מסכת תענית, ג', ח'). החסיד מגיע לקשר אינטימי עם האל.

רובנו אוהבים חסידים כי רובנו מקדשים אינטימיות (הלברטל: בעולם המודרני אינטימיות היא סוג של הישג). אנחנו רוצים לגעת באלוהים, להיות ממש איתו, או להיות הוא. וזאת משום שאנחנו מקדשים את הפרט, את האינדבידואל, ואת חייו הפנימיים. אנחנו מחפשים אותנטיות, הגשמה עצמית, מימוש עצמי, חופש, חוויה. ממילא מערכת ריטואלית שמוחקת את היחיד (אף שכאילו כדי להגן עליו) לא נראית לנו סבירה.

מול האידיאל-הטיפוס של החסיד ניצב התלמיד-חכם:

ומהו תלמיד חכם? הוא הוירטואוז של הפרוטוקול. הוא זה שנושא על עצמו, ובצורה הטובה ביותר, את הפרוטוקול. והוא בחשש תמידי מקיטש דתי: הכל רק מצוות יבשות. מדוייקות. כי רגש, קיטש, זה לא מקצועי. יש לו גאווה של פרופשונל. זו הרוח המתנגדית לדורותיה.

התלמיד-חכם יכול לצטט דפי תלמוד בעל פה ולהביא תקדימי פסיקה לכל שאלה הלכתית שנעלה לפניו. הוא מכיר ככף ידו את ספר החוקים. במונחים מוזיקליים הוא יודע את התווים של היצירה בעל-פה, והוא נגן אמן. לעומתו לחסיד יש יכולת אילתור; החסיד מנגן ג'ז. התלמיד-חכם לא מבין מה יפה בג'ז. הוא מחפש דיוק, לא יצירתיות. (החילוני, אגב, פשוט לא מוזיקלי).

שימו לב ששני האידיאל-טיפוסים הללו שונים בגישתם אל "הפרוטוקול". וזאת אומרת ששני האידיאל-טיפוסים הללו תלויים בפרוטוקול. לעומתם הרוחניק לא תלוי בהלכה, כי הוא לרוב לא מתייחס אליה (או מתייחס אליה כפריט פולקלוריסטי בלתי מחייב). הרוחניק הפוסט-מודרני אינו זה ואינו זה. הוא לא מנסה למתוח את גבולות הפרוטוקול, מפני שהפרוטוקול מזמן נמחק בשבילו.

בניו-אייג' חסרים חוקים, כלומר אין כל התייחסות לריטואל. זאת מפני שאין שום פחד מהאל. פשוט: המימד השלילי באלוהות בוטל. ה' לא מעניש, לא קנא ונקם, ולכן ממילא לא מחוקק חוקים ומצווה מצוות. כפי שטוען הלברטל, אם הריטואל מראש נועד להגן על הפרט מפני הקודש, הרי שמרגע שבטל האיום שבקודש, בטל הריטואל. או אולי הגבולות קשיחים נועדו מראש לסדר לנו את העולם והסנקציות הן רק תמרורי הדרכים.

יחד עם ביטול הפן המקנא ומעניש שבאל בטל כמובן גם הצביון האישי שבו (ואולי הסדר הפוך: ראשית מתבטל כל המודוס האישי, וזה כבר כולל את ביטול הפן השלילי). האל של הניו-אייג' אינו (על פי רוב) אלוהים בעל פנים ורצונות, אלא "מימד", "אחד", "זה", או מקסימום "אלוהות". מדובר האל אמורפי ומוחלט, ולעיתים אף בזרמים נטורליסטים של "אנרגיה".

הרוחניקים, אם כו, מרגישים בבית בעולם, לא מנוכרים להוויה. הניו-אייג' בכלל היא תנועה של אופטימיות: העולם במהותו טוב והולך ונהיה טוב עוד יותר. (אם כי ישנה כאן בעיה קלה, והיא שפעמים רבות רוחניקים לא קרובים להוויה ולא נמצאים בבית. נוצר מצב הפוך מזה של שומרי-המצוות, מצב שבו טוענים לקרבה, אפילו לבעלות על ההוויה או להיותנו בעלי הבית, ולמעשה זרים לה או לו לחלוטין, בעוד שהאחרונים מצהירים על מרחק מוחלט מהאל, ולמעשה לעיתים קרובים אליו בהחלט.)

הרוחניק שונה אם כן מהחסיד בכך שלא מעמדו המיוחד, קרבת המשפחה שלו לכאורה לאל, הם שמאפשרים לו לצאת אל מחוץ לפרוטוקול, אלא ביטולו של הפרוטוקול בכלל (ובל נשכח שעבור הרוחניק כולם קרובים באותה מידה לאלוהות!).

לכן דבריו של הרב פוירשטיין על הסכנה שבקרבה אל הקודש כלל אינם מובנים לרוחניק. קרבה לקודש פירושה עבורו עונג טהור (ולעיתים נדמה שעבורו הקודש עצמו פירושו עונג טהור). פוירשטיין הוא מעין מתנגד שמוכיח את עמיתיו החסידים, אבל שפתו המסורתית בלתי מובנת לרוחניקים. כאשר הוא מדבר, למשל, על "אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול" מביט בו הרוחניק בעיניים גדולות, משל היה מנסה לשכנע אותו שלא ייתכן שמטוסי ברזל השוקלים מאות טונות יעופו באוויר.

אבל לא כדאי להתעלם לגמרי מדבריו של פוירשטיין. יש לדעתי ערך לפרוטוקול (ולא רק כמשהו שניתן למרוד בו). החלוקה ל"חוקים" מול "זרימה" היא חלוקה שגויה בעיני. היא שגויה מצד פוירשטיין בנסותו להדגיש את החוקים, אבל לא פחות מצד רוחניקים המנסים כל הזמן רק לזרום. כי החוקים הם לא יותר ממערבולות בתוך הזרם. סורגי תא הכלא של החוק עשויים מאותה האמת שממנה מתהווה הרוח העוברת דרכם. ואם זו הבחנה ברמה העקרונית, הרי שגם ברמה המעשית, הפרגמטית ביותר, גבולות מאפשרים זרימה חלקה ומהירה יותר. כמו גדות לנהר.

עם ביטולו של הצד הרוגז של האל בוטל גם הצורך בפרוטוקול שיאפשר גישה בטוחה אליו, אבל מה שברמה המיתית הוא כעס וקנאת האל הוא ברמה המיסטית מכשולים ובורות בדרך הרוחנית. ההשקפה האופטימית-אוטופית של הניו-אייג' פעמים רבות לא מכירה בצורך שבהגנה של החוק על ההולך בדרך הרוחנית (אפילו אם מדובר פשוט במשמעת הדרושה לשבת ולמדוט כל יום ולא בדיני טומאה וטהרה למשל).

יש מה ללמוד מהמסורות הדתיות הגדולות של העולם, ויש אפילו ערך בעצם קיומה של מסורת, כלומר בדרך סלולה שנוסתה ונבדקה, ושמהווה עוגן של התייחסות ומשמעות. יש ערך בחוקים, ואת המחשבה שפריצת גדרות היא שתביא לנו חופש אפשר להשאיר בשנות השישים. כל זה לא אומר שלא צריך לברור בקפידה מה ניקח ומה לא ניקח מהמסורות הדתיות השונות. כל זה רק אומר שיש במסורת ובחוק ערך.

[ראשית: נותרו מקומות בסופ"ש ארוך של "ויפאסנה יהודית": תלמוד תורה ותענית דיבור – פרטים כאן]

בטור שלי השבוע באתר מעריב: ראיון עם אוהד אזרחי לרגל הקמתה של קהילה חדשה ביבנאל, מה מעצבן לאחרונה הינדים מסורתיים, ושובו להוראה של המורה הרוחני המבוקש בישראל]

מצוות לחוד ורוחניות לחוד

גיליון ספטמבר – ראש השנה תשס"ט – של "נקודה" מטפל במה שהם קוראים לו "דור המחפשים", כלומר אותם יהודים צעירים שמחפשים דתיות של מגע אינטימי עם הקדושה וש"יש לה[ם] סיכויים לא קטנים להיות ראשיתה של תחייה רוחנית ארצישראלית אותנטית". אדם צחי, למשל (שמתוך כותרת המשנה של כתבתו לקוח הציטוט שלעיל), מביא את דבריהם של כמה מבני הדור הזה, כולם מתקוע.

למשל אריאלה לוי, חוזרת בתשובה שמספרת שבניגוד לאווירה ששואבת את הרוחניות שלה מהצבת גבולות, "בי יש צימאון למשהו מעבר לזה, לדבקות, לפריצת גבולות, לרוחניות אינטנסיבית יותר". באותה כתבה מודה תחיה פרומן שבניגוד לחשיבה הקווית, ההיררכית, שמאפיינת את עולם הלמדנות היהודית, היא "לא מדברת ככה עם אנשים, וגם לא עם א-לוהים. אני מרגישה שהחשיבה המעגלית היא חשיבה הרבה יותר אנושית, הרבה יותר טועה, הרבה יותר פגיעה, וגם הרבה יותר רגישה למציאות. […] בחשיבה קווית, שמובילה לאידיאולוגיות ולכל מני תורות, אני מאבדת את הרגישות שלי". גילי טובולסקי מספרת ש"רק בשנה האחרונה הגענו למקום שבו אנחנו שואלים את ה' איפה הוא בחיים שלנו. אנחנו שואלים ודורשים את זה כל יום. […] מתחיל לקרות משהו. הלב קם, מתעורר".

הגיליון ממשיך לטפל בנושא על ידי מאמר די שבלוני של ברוך כהנא על האפשרות לעלייה דווקא מתוך המשבר הנוכחי, מאמר של יפעת ארליך, שמנסה לבדוק את ההתקרבות החילונית ליהדות אבל לא מצליח לגרד אף את שולי התופעה (ואם זה לא מספיק, שניים מתוך ארבעת המרואיינים בכלל עסוקים בלהלל את היהדות האורתודוקסית, לאמור: גם החילויינים מבינים שרק אצלנו האמת), ומאמר של הרב יהודה ברנדס על אפשרות מציאת עומקים רוחניים בלימוד גמרא.

המאמר של הרב ברנדס הוא היחיד שמנסה לברר את שורשיו העקרוניים של המשבר הנוכחי, שמתוכו אכן עולה החיפוש והקריאה לרוחניות. אך היה ראוי להביא עוד מאמר שבודק לא רק מדוע לימוד הגמרא בימינו הפך יבש וקר, אלא באופן כללי למה כל מערכת המצוות כולה אינה עונה על צרכיהם הרוחניים של הכורעים בעולה. לדעתי כאן נעוצה השאלה הגדולה, השאלה שאמורה בראש ובראשונה לזעזע כל יהודי שומר מצוות. שכן, האם לא אמור היה להיות מובן מאליו שאדם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות מאושר ומסופק מבחינה רוחנית? האם זה לא מוזר מאוד שהמצוות לא ממש מקרבות אותנו לאלוהים?

השאלה אם כן צריכה להיות איך הגענו היום למצב בו הפרקסיס הפולחני של הדת היהודית לא עונה על צרכיהם הרוחניים של היהודים? איך יכול להיות שיהודים אורתודוקסים נזקקים למני "תוספים" – החל מהשתטחות על קברים, דרך השתתפות בסדנאות ימימה, ועד תרגול יוגה ומדיטציה – כדי שירגישו את מה שהם מצפים להרגיש, את מה שאמור להיות מובן מאליו שהם יקבלו, בתור אנשים מאמינים? ואם אכן לתוספים האלה הם זקוקים, אולי אפשר פשוט להתרכז בהם ולוותר על המצוות? אין לי ספק שאם יש משבר הלכתי (ויש), הרי הוא זה. לא חוסר ההתאמה של ההלכה למודרנה היא הבעיה העיקרית, אלא חוסר המענה שהיא נותנת לצרכים הרוחניים של היהודים.

ואם ארצה להציע סיבה לדבר, אהיה חייב לשוב אל אותה "פנייה סובייקטיבית" שדיברתי בה לא מעט בהקשר להתפתחות הניו-אייג'. זהו אותו תהליך שעובר על המערב במאות השנים האחרונות, שבמסגרתו אנחנו מגלים – ובד בבד מפתחים – יותר ויותר את עולמנו הפנימי. המעבר הוא מתמונת עולם בה המכריע הוא הסדר החיצוני, להשקפה בה חיינו הפנימיים נתפסים כחשובים ביותר, עד שכיום כמעט מובן לרובנו מאליו שמה שבראשנו ובלבנו חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו.

לא אכנס בהרחבה לתיאור התהליך הזה, ואני חושב שממילא די ברורות תוצאותיו: מה ש"מרגיש לי נכון" ומה ש"עושה לי טוב" נתפס כיום כמימד לא פחות משמעותי ממה שמישהו אחר מספר לי שראוי או חובה, ממה שהוא "מסורת אבותנו" או ממה ש"אלוהים אמר". ולעיתים קרובות, כאמור, נותר בכלל רק אותו מימד סובייקטיבי, ועל פיו ישק כל דבר.

אני חושב שמכאן גם מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, כאשר התופעה הנפוצה ביותר שבאה מתוך כך היא המעבר מחברות בדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. אביא שוב את הציטוט שהבאתי כבר מפי אחד הפילוסופים הפוליטים החשובים בעולם כיום, צ'ארלס טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". ברור, לא?

הרב יובל שרלו כתב על זה לפני שנים אחדות במאמר "דמותה של ההלכה הנבואית" (אקדמות, י"ב, תשס"ב, עמ' 7-48):

עם עליית קרנה של התפיסה הקיומית הסובייקטיבית שבעולם המודרני והפוסט-מודרני מביא אופייה האובייקטיבי של ההלכה וצורת ניסוחה המשפטית לתחושת זרות. החשיבות הגדולה שבעולמנו לאותנטיות ולעצמיות, לחרות פנימית ולבחירה, עומדת בסתירה לדמותה של ההלכה. (שם, עמ' 40)

כך בפשטות: בסתירה לדמותה של ההלכה. כי אכן, בעוד שהנצרות מראשיתה הדגישה את הרובד הסובייקטיבי של החוויה הדתית, היהדות דבקה מאז חורבן בית שני בצמידות אובססיבית לאובייקטיבי, כלומר בהתעקשות על קיום מדוקדק של החוק המשותף לקהילה כולה (וגם המרד המוצלח של תנועת החסידות דוכא חיש מהר). אבל מה שהצליח (אולי) לספק את היהודים לפני אלף או אלפיים שנה, לא מצליח למלא את תפקידו כיום, ויותר ויותר אנשים דורשים מיהדותם תוכן רוחני, ולא רק לגליסטי (או במקרה הטוב, הגותי).

החיפוש היהודי אחרי רוחניות הוא לכן חלק מתופעה רחבה ביותר שעוברת על המערב, אם כי בגלל האופי המאוד "אובייקטיביסטי" של היהדות, הוא בא לידי ביטוי בצורות רבות ומעניינות (וגם: יש לו סיכוי גדול יותר להימנע מרחפנות מנותקת שהניו-אייג' מאופיין בה – למציאות, בכל זאת, יש מימד אובייקטיבי). בעוד היהודים שאינם חשים עצמם מחוייבים למצוות נוהגים כאחיהם הנוצרים ופשוט קופצים על עגלת הניו-אייג' (המלאה להתפקע, אבל גם בהרבה מאוד זבל כמובן), דווקא אצל האורתודוקסים, בגלל המתח המובנה בין המחוייבות לחוק האובייקטיבי לבין החיפוש אחר משמעות סובייקטיבית, תיתכן פריחה מעניינת ויפיפייה ועוצמתית של רוחניות. למרות כל הקיפוצים של חסידי רבי נחמן, אני לא חושב שזה כבר קרה בקנה מידה רציני (לא שאצל הנקראים חילונים רוחניות רצינית היא תופעה נפוצה). אני מקווה שזה עוד יקרה.

אם רק (נעמיד עלינו מלך)

אבל יש כאלה שההתבוננות פנימה היא מהם והלאה, ומשליכים את כל יהבם על "ההלכה", כאיזו ישות מטאפיזית נצחית וכל-יכולה. אלה מתייחסים למערכת המצוות כאילו היתה אותו שדה אידאות אפלטוני קבוע בו דבר לא משתנה ולנו לא נותר אלא לפסל עצמנו עד כמה שאפשר קרוב לצלמו ולדמותו (ולכדי זהות מוחלטת לא נגיע, לצערנו, לעולם כמובן). מדובר, אם כן, בתופעה ההפוכה לאותה "פנייה סובייקטיבית", אם כי לדעתי היא באה לא כהמשך פשוט של העבר, אלא כריאקציה חרדתית לסובייקטיביזציה של החיים, כנסיון מסורבל להאחז בציפורניים בקרנות המזבח הישן והסדוק. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, אצל הרב עודד כיטוב, שכותב מאמר בגליון הנ"ל, תחת הכותרת "היא לבדה ריאלית".

אחרי שהוא דואג להזכיר לקורא שחכמה בגויים אולי יש, אבל תורה אין ולעולם לא תהיה, ואחרי שהוא קובע ש"ההכרעה ברורה וחד משמעית", והיא שמצווה עלינו "להעמיד מלך", יוצא הרב כיטוב נגד המחשבה הכופרנית כאילו ייתכן שמי מהמצוות אינה רלוונטית לימינו. שהרי (הוא פונה אל קוראי נקודה האורתודוקסים ומרגיש, אני בטוח, איך הוא מהדק את אצבעותיו סביב אשכייהם האמוניים) אם יש מצווה מפורשת על היהודים להמליך על עצמם מלך – ולדעתו כמובן יש – "ממילא הכרעת שדרך התורה והמצוות היא ריאלית, שהרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם יהודיו לצוותם על פנטזיות פרועות ומסוכנות שאין הדעת מתיישבת בהן". ברור: אלוהים לא יעשה לנו דבר כזה; מצווה היא מצווה וחוק זה חוק, dura lex, sed lex, ואם כתוב 'מלך' כנראה שזאת אומרת שחייבים מלך! והרב מוסיף: "לחשוב שיש כאן דרך תורה, אך היא 'הזויה' או 'אוטופית' ובלתי מתיישבת; שיש כאן מצווה אך היא 'אינה ריאלית' – הרחמן יצילנו מדעה כזו".

איזה כישרון יש ליהודים לוותר על המציאות. דווקא הם, שבטוחים שהאל שלהם ברא אותה ואף הכריז כי היא טובה, דווקא הם מעדיפים להפנות ממנה את עיניהם, להיתפס לאידאות ערטילאיות, לעקרונות מנותקים, כאילו בהם האמת והמציאות היא שקר, כאילו בהם יש לאחוז ומהממשי יש להרפות. איזו התיוונות. (פגישת אחמדינג'ד ונטורי קרתא לפני כשבוע – על כך כאן)

הרחמן יצילנו מחשיבה שטחית שכזו. הלא בדיקה קצרה תעלה שאפילו המקרא עצמו אינו קורא מפורשות להמלכת מלך על העם (כתוב "ואמרת אשימה עלי מלך…" – אראל סגל מסכם את זה בתמציתיות כאן). אבל גם אם היה המקרא קורא מפורשות, האם עיוור הרב עד כדי כך שהוא לא שם לב שרבות מהמצוות שכתובות במפורש במקרא שונו ופורשו מחדש? האם מישהו הורג בימינו בן סורר ומורה, למרות שכתוב במפורש שדינו מיתה? האם מישהו הורג מחללי שבת בפרהסיה? האם מישהו מחזיק בימינו עבדים? או מרבה לו נשים? האם לאב בימינו רשות למכור את בתו כאָמָה? איזה מין רב זה שאינו מבין את המורכבות של ההלכה? מי בימינו עדיין מחזיק ברעיון הילדותי שמקביל בין מה שכתוב בפשט התורה לבין מה שחובה בחיים?

והרב כיטוב ממשיך במסע הבערות שלו: הבעיה לדעתו היא ש

מיום ליום הופנם – באמצעות ריבי רבבות חוקים ותקנות, ושיח ושיג ציבורי ותקשורתי אינסופי ברוח מגילת העצמאות – הזיהוי האוטומטי בין מדינה, קרי ריבונות, לבין מערכת חילונית-דמוקרטית חפה משמץ של יהודיות-ייחודיות, מערכת של סתם, חסרת פשר של ממש, הבאה משומקום והולכת לשומקום.

מערכת של סתם? חסרת פשר של ממש? הבאה משומקום? כמה בוּרות ברב אחד? אם על המגנה כרטה הוא לא שמע, מה על המהפכה הצרפתית? וכינון הרפובליקה האמריקאית? והאמנציפציה? ומה על אותם ערכים הומניסטים שלולא הם ספק אם ארה"ב היתה נכנסת בכל לבה (וזרועותיה הנטויות) למלה"ע השנייה ומביאה לתבוסת הנאצים, ושעומדים גם בבסיס הנכונות של אומות העולם להכיר בזכותם של היהודים למדינה, ולתמוך בה בתור "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?

ולסיום, לא ניתן כמובן לחתום מנשר משיחי ללא פנייה אל מחשבת ה"אם רק" האלילית:

ההצקות האינסופיות דהאידנא מצד הגויים על חודו של קרוון אינן אלא על חוסר הנאמנות מצדנו לכללי המשחק הנוכריים שקיבלנו עלינו מרצון. אך משנציב את הכללים המאירים והשמחים שלנו לעיני כל הגויים מראש, באמונה וביושר לבב, הסיפור יהיה שונה לחלוטין.

כמובן. אם רק נציב את הכללים שלנו, אם רק כל עם ישראל ישמור שתי שבתות ברציפות, אם רק כולם ילמדו קבלה, אם רק כולם יאמינו שהרבי הוא המשיח, אם רק כולם יעשו מדיטציה, אם רק כולם יעברו למכוניות היברידיות, אם רק כולם יחשבו חיובי, אם רק כולם ישמחו בחלקם. אוי, אם רק כולם יבינו שכולם אף פעם לא יעשו אותו דבר, ואם רק כולם יבינו שהמציאות היא עניין קצת יותר מדי מורכב מכדי להיפתר על ידי נוסחת "אם רק".

—

ואני רוצה רק להזכיר גם ראיון מצויין של יעקב פרידלנדר עם גרא טוביה, מעין אקזיסטנציאליסט יהודי מקורי ומרתק, גם הוא בגיליון נקודה הנ"ל. אין לי כוח לסכם אבל רק בשבילו שווה לקנות את כתב-העת, שלמרות חסרונותיו הרבים הוא לדעתי אחד המעניינים ביותר שיוצאים בעברית.

[מי שרוצה ציטוטים נאים שמראים שניסיון ההתנקשות בשטרנהל לא בא מתוך ריק, אלא בהשראת (אם לא נרצה לומר, בהוראת) רבנים בכירים, יקרא כאן, וכאן בעיקר על הרב ישראל רוזן, שהגדיר בעבר את חברי שלום עכשיו "מוסרים". אנשים כמו הרב רוזן הם תועבת היהדות.]

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. בכל זאת, מספר גדול של בני אדם נושאים עיניהם אל עבר קדושה אחת מפורסמת, ומאוד היו רוצים להיות קצת יותר כמוה. השבוע הסתבר שהיא עצמה היתה הרבה יותר כמוהם ממה שהם מתארים לעצמם.

אמא תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. לרבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה מטיפול בדחויי החברה בכלכתה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי ה"טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.

לרגל עשור למותה יצא בשבוע שעבר ה"טיים" בכתבת שער על אותה "קדושה מהביבים". המאמר עוסק בספר חדש הכולל מכתבים שכתבה לכמה וכמה חברים ומדריכים רוחניים. הגילוי המרעיש הוא שממכתביה של הנזירה עולה תמונה מפתיעה ועצובה: במשך חמישים השנים האחרונות של חייה אמא תרזה לא הרגישה את נוכחותו של אלוהים בחייה. אותה אישה שדיברה על ראיית ישו המשיח בפניו של כל אחד, שתמיד נראתה עליזה ושלווה, הרגישה בתוך תוכה בודדה וננטשת לחלוטין על ידי האל, וזאת כמעט מהרגע המדויק בו הקימה את בית הסעד שלה בכלכתה.

בואי והיי האור שלי!

הסיפור שעד היום היה ידוע ומוכר הוא זה: בגיל שמונה-עשרה היא עזבה את הבית והצטרפה למסדר המיסיונרי האחיות של לורטו. ב- 1929, כנזירה צעירה, היא הגיעה להודו, והחלה ללמד בבתי ספר שונים. כשלימדה בכלכתה, עיר גדולה במזרח הודו, היא הזדעזעה מהעוני שהקיף אותה, ובספטמבר 1946 היא סוף סוף קיבלה קריאה ישירה מישו אדונה: "בואי והיי האור שלי!" כראוי וכנהוג, היא ניסתה להסביר שהיא לא ראויה לשליחות, אבל ישו התעקש: "אני רוצה נזירות מהודו, מיסונריות של חסד," אמר לה על פי עדותה. "את, אני יודע, אדם מאוד לא מוכשר, חלש ומלא-חטאים. אבל דווקא מפני שאת כזאת אני רוצה להשתמש בך למען תהילתי. האם תסרבי?" היא לא סירבה.

ב- 1948 היא הקימה בית בו ניחמה נזקקים וסעדה רעבים, מפעל שגדל בהדרגה עם הצטרפותן של נזירות נוספות תחתיה. אבל רק בשנות השבעים היא זכתה לתהילת עולם, בעיקר הודות לסרט וספר שתיעדו את עבודתה. ב- 1979 היתה לכלת פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית ומכאן הדרך להפיכתה לאידיאל של חמלה, נתינה ואהבת חינם הוא כבר קצר. היא הלכה לעולמה [תוקן], כאמור, לפני עשר שנים בדיוק, בספטמבר 1997.

הבא נדלג כרגע בקלילות על ההאשמות שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים), שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות (השם הנזירי שבחרה לעצמה, "תרזה", הוא על שמה של הקדושה האחראית על המיסיונרים), שהיא התנגדה בעקביות לכל שינוי או הקלה בדוקטרינה הקתולית (היא נלחמה קשות בהפלות וגירושין), ושהארגון שלה דמה לעיתים לכת של מזוכיסטים המתפלשים באהבת הסבל-לשם-סבל (היא פעם לחשה לחולה סרטן שנאנק מכאבים שהוא "סובל כמו ישו על הצלב; לכן ישו ודאי מנשק אותך" החולה שאל אותה אם היא יכולה לבקש מישו שיפסיק לנשק אותו).

עזבו אתכם מכל זה. גם אם נכונים הדברים האלה, ברור עדיין שאמא תרזה עשתה הרבה מאוד טוב להרבה מאוד אנשים: היא פתחה מאות בתי יתומים, בתי ספר ובתי תמחוי; ייסדה הוספיסים לחולי איידס, למצורעים ולשאר גוססים עניים ודחויים; היא הצילה ילדים במלחמת לבנון I, האכילה רעבים באתיופיה, טיפלה בנפגעי קרינה בצ'רנוביל ועזרה לקרבנות רעידת אדמה באוקראינה.

אני תמיד דמיינתי אותה כמעין בודהיסאטווה נוצרי, חצי מוארת חצי מעורערת, מפיצה קרני-חמלה ששורפות ברגע כל בדידות או פחד ומלמלת ללא הפסקה תחינות לישו שיסלח לה על חטאיה תוך כדי שהוא מאיר עיניהם של העניים לבשורה הטובה. והנה מסתבר שלא כצעקתה אלא כזעקתה. מסתבר שהיא חיה בחשכה רוחנית מתמדת, שחיוך על פניה היה מאולץ, ושלא מטופליה אלא היא עצמה היתה הבודדה מכל.

non mea, sed tua voluntas fiat

מסתבר, כאמור, שכמעט מרגע שהתחילה את שליחותה פסק ישו מלדבר אליה ונעלם מחייה. במכתביה, מדווח הטיים, היא כותבת על "יובש", חושך", "בדידות" ו"עינויים". היא מכנה את ישו "הנעדר", משווה את שעובר עליה לגיהנום וכמה פעמים אפילו מטילה ספק בקיומו של האל! ובמשך כל הזמן הזה, כמעט חמישים שנה כאמור, היא ממשיכה לעשות את מה שצוותה על ידי ישו, ממשיכה לעשות את מה שהיא תופסת כרצון האל. עשרות שנים היא עבדה בפרך על בסיס פקודה אחת ותחושה שהיא עושה את מה שאלוהים רוצה ממנה.

בין הכנסייה יש הטוענים שהגילויים החדשים רק יגבירו את הערכת המאמינים אליה. האב ג'יימס מרטין למשל, חושב שהגילויים החדשים יהווה עזרה לא פחות חשובה מזאת שהעניקה לעניים, ושהספר יעזור לכל מי שהתנסה בספק או חווה ניתוק מאלוהים. כלומר, הוא אומר, לכולנו. בכל אופן, הניתוק שהרגישה מהאל לא ישפיע על תהליך הפיכתה לקדושה, מרגיעים בכנסייה הקתולית.

מעניין לציין הסבר פסיכולוגי-דתי שמביא הטיים לתחושת הניתוק שלה מהאל. לנזירה תרזה היו שאיפות גדולות. היא הכריזה שהיא "רוצה לאהוב את ישו כפי שהוא לא נאהב מעולם". מאידך גיסא היה לה עניין מיוחד דווקא בייסורים שעבר המשיח שלה. היא אמרה לא פעם שהרובד היחיד שמעניין אותה בחייו של ישו הוא הסבל הרב שהוא עבר: "אני רוצה לחלוק רק מגביע הכאב שלו" היא כתבה. כבר אמרו חכמים שעלינו להיזהר במשאלות לבנו, ואמא תרזה אכן קיבלה את מה שביקשה, אם כי אולי לא בצורה שהיא דמיינה. אם היא חשבה שבכאב פיזי מדובר הרי שהתבדתה. המימד בייסוריו של ישו ששלח לה האל היה דווקא זה שבא לידי ביטוי באותה קריאה נואשת על הצלב: "אלי אלי, למה שבקתני [בארמית 'עזבתני' – ת.פ.]".

אמא תרזה, אם כן, פעלה יותר מתוך ציות קפדני לרצון האל (כפי שהיא תפסה אותו) ונכונות להקרבה עצמית מושלמת, מאשר מתוך רגשות גואים של חמלה ואהבה. "לא ברגשותי אני מקבלת, אלא ברצוני אני מקבלת את רצון האל" היא אמרה, התגברה כארי על מצוקותיה וביטאה בחייה את האידיאל הנוצרי הותיק של imitatio dei, חיקוי האל, או חיקוי חייו של ישו. היא עזרה למצורעים ולדחויים, סעדה את העניים והיתומים, הקדישה את חייה להפצת הבשורה והיוותה, ומהווה, דוגמא ומופת למאות מיליונים.

חופשי – גם ממוסר?

כל זה טוב ויפה, אבל באופן אישי הגילויים האחרונים על אמא תרזה לוחצים לי על העין השלישית בצורה שמתחילה להכאיב. כידוע לקוראי הבלוג, לפני פחות משבועיים ישבתי בסלונו של ראמש בלסקר, הגורו הניאו-אדוויטי מבומביי. זאת היתה הפעם הרביעית שלי אצלו, ואין צורך לומר שאני אוהב את האדם ומכבד אותו. עם זאת, תמיד הטרידה אותי מאוד נקודה אחת בתורתו, נקודה עיוורת לדעתי: ראמש טוען שאין לבני אדם רצון חופשי ושהעתיד לחלוטין קבוע מראש. מתוך כך מובן למה הוא לא מחשיב במיוחד עיסוק באתיקה, וחושב שמוסר אינו יותר מאשר קונבנציה חברתיות חסרת ערך. תמיד התעלמתי מהצד הזה בדבריו (חשבתי שהוא לא יותר מאשר הכרזות ריקות), והאמת היא שאני מרגיש שלמדתי ממנו רבות גם מבלי לקבל את כל תורתו הר כגיגית.

אבל בשבילי הסאה הוגדשה יום לפני שנפרדתי ממנו וטסתי ארצה. איש עסקים הודי הגיע כדי לדבר איתו, ואחרי חצי שעה של דיבורים על דא והא פנה אל ראמש בבעיה שהציקה לו: כדי להצליח בעסקיו הוא חייב לרמות ולשחד אנשים, וזה מטריד אותו. הוא שאל את ראמש מה עליו לעשות. עכשיו, כל מי שמכיר את החברה בהודו יודע שבלי לטפטף קצת בקשיש כדי לשמן את גלגלי השיניים כל המנוע ישבוק ויתקע, אבל ציפיתי מראמש שלפחות יביע איזושהי הסתייגות מהמעשה. זה לא קרה: ראמש ניפנף בידו והורה לאותו אדם לעשות מה שהוא מרגיש באותו רגע. זהו: "Do whatever you feel like doing" אמר הגורו בסמכותיות, וצ'קרת הלב שלי נחמצה, ואם ראיתי נכון אפילו אותו אדם היה מעט במבוכה.

לא יודע למה, אבל תמיד היה לי ברור שאם בסופו של המסע הרוחני אנחנו לא עושים טוב לזולת, אם אנחנו לא אנשים טובים, אז מובן מאיליו שמשהו השתבש. איכשהו כל הדיבורים על התאחדות עם אלוהים והתעלות מעל האגו וההתעוררות מהחלום מקבלים משמעות רק אם הם בפועל מתרגמים לטוב שאנחנו שופעים כלפי עצמנו וכלפי העולם. אחרת למה בכלל לטרוח? (וכמובן, גם מערכת יחסים עמוקה עם האמת היא דבר הכרחי.)

עכשיו, אני דווקא מאלה שחושבים שאדם שחי את האמת האחדותית תורם בעצם חייו, גם אם הוא לא עושה כלום, לטוב של כל העולם, שכן כולנו קשורים וערבים זה לזה, לא רק פיזית אלא גם, ובייחוד, תודעתית. ועדיין, השאלה שעולה לי מתוך ההשוואה המיידית בין תרזה לראמש היא זו: מה עדיף? האם הראוי יותר הוא מואר שיושב בביתו בשכונה טובה בבומביי ומורה לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, או אשה מסכנה שחיה בחושך פנימי אבל שעמלה יומם וליל בביבי כלכתה למען חייהם של אחרים?

אפשר לנסח זאת גם כך: האם עדיף להיות עבד לרעיון ולפעול במסירות עיוורת כל חייך – אבל לעשות טוב; או להיות חופשי מכל רעיון, אבל חופשי גם, תיאורטית ומעשית, מהרעיון שצריך לעשות טוב?

אני מקווה שלא צריך לבחור. אני מקווה שכאשר באמת חופשיים הטוב עולה, שופע ומתממש בצורה טבעית. ככה אני מרגיש. אבל אני לא בטוח.

[המאמר עלה גם באנרג'י. לרגל יומולדת לבלוגיה הנה כמה בלוגים מומלצים: ראשון הוא GetReligion, בלוג מעולה על יחסי התקשורת (האמריקאית) והדת, ואיך הראשונה מבינה רק לעיתים רחוקות את האחרונה. Ebb and Flow הוא בלוג וידאו העוסק בקשר, כדבריהם, בין Inner Peace ל- Outer Action. בלינק שיחה של ג'ק קורנפילד, מורה המדיטציה הידוע. הבלוג של כרמית מזרחי, אספקלריה, עוסק בכישוף, אבל גם במודעות אקולוגית וחברתית, ובאופן כללי היא כותבת יפה. ובשנה האחרונה הצטרפו ל'רשימות' שלושה בלוגים מצויינים: עבודת אלילים המענג ביותר של מיה טבת-דיין על כל מה שהודי; תבונת הגוף החכם של אביב טטרסקי על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש; וטכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון המעניין על הידידות והיריבות בין רוחניות לטכנולוגיה. כיפאק לבלוגיה]