דהרמה

פעולת אמת – Satyagraha

המלך הצדיק אשוקה, הגדול שבשושלת המאוריה, עמד בעיר פָּטָלִיפוּטְרָה, מוקף באנשי עיר ואנשי כפר, בשריו וצבאו ויועציו, עם הגנגס שזורם לידו, מלא במים עד הגבול העליון של שוליו, שלושת אלפים קילומטר אורכו, מעל חמשה קילומטר רוחבו. בראותו את הנהר, הוא אמר לשריו: 'האם יש מישהו כאן שיכול לגרום לגנגס האדיר לזרום במעלה הנהר?' ואשר לכך שריו ענו: 'זהו עניין מסובך, הוד רוממותו.'

אבל על אותה גדה עמדה זונה זקנה ושמה בִּינְדוּמָטִי, וכאשר היא שמעה את בקשתו של המלך היא אמרה: 'באשר לי, אני זונה בעיר פטליפוטרה. אני חיה באמצעות יופיי. פרנסתי היא הנמוכה מכל. יהה המלך מוכן לראות את פעולת-האמת שלי.' והיא ביצעה פעולת-אמת. ברגע שהיא ביצעה פעולת אמת הגנגס האדיר זרם לאחוריו בשאגה, לעיני כל ההמון העצום ההוא.

כאשר המלך שמע את השאגה שנוצרה על ידי המערבולות והגלים של הגנגס האדיר, הוא נדהם, ונמלא פליאה והשתוממות. הוא אמר לשריו: 'הכיצד קרה שהגנגס האדיר זורם לאחוריו?' 'הוד רוממותך, הזונה בינדומטי שמעה את מילותיך, וביצעה פעולת-אמת. בזכות פעולת-האמת שלה הגנגס האדיר זורם לאחוריו.'

כשלבו דופק בהתרגשות, המלך עצמו מיהר אליה ושאל את הזונה: 'האם זה נכון, כפי שהם אומרים, שאת, על ידי פעולת-אמת, גרמת לכך שהגנגס יזרום לאחוריו?' 'כן, הוד רוממותך.' 'יש לך יכולת לעשות כדבר הזה!' אמר המלך. 'ומי, אלא אם כן הוא מטורף מוחלט, היה שם לב למילה אחת שאת מוציאה מפיך! על יד איזה כוח הצלחת לגרום לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו?' אמרה הזונה: 'בכוח האמת, הוד רוממותך, גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

אמר המלך: 'את מחזיקה בכוח האמת! את, גנבת, רמאית, מושחתת, חצויה לשניים, פראית, חוטאת מרושעת וזקנה ששברה את גבולות המוסר ומתפרנסת משדידת הכסילים!' 'זה נכון, הוד רוממותך; אני אכן זו שתיארת. אבל אפילו אני, מרשעת שכמוני, זוכה לפעולת-אמת אשר באמצעותה, אם רק ארצה, אוכל להפוך את עולמם של בני האדם והאלים.' אמר המלך: 'ומהי פעולת-האמת הזו? אנא אמרי לי.'

'אדוני המלך, יהיה זה אשר נותן לי כסף מי שיהיה, אם קשטרייה או ברהמין או ויישה או שודרה או כל קאסטה שהיא, אני מתייחסת אליו באופן זהה. אם הוא קשטריה, אני לא עושה דבר מיוחד לטובתו. אם הוא שודרה, אני לא מתעבת אותו. חופשייה מחיבה או אֶרס, אני משרתת את בעל הכסף. זוהי, אדוני המלך, פעולת-האמת שעל ידה גרמתי לגנגס האדיר לשוב על עקבותיו.'

(מתוך ה- Milindapanha,י119-123, טקסט בודהיסטי מלפני המאה הרביעית לספירה. תרגום שלי מהתרגום של Eugene Watson Burlingame)

זונת צמרת (courtesan) הודית מוזגת יין. מאזור רג'סטאן, סוף המאה ה- 18. להגדלה

הסבר קצר: Dharma היא אחת המילים האלה בסנסקריט שיש להן משמעויות כחול אשר על שפת הגנגס, וביניהן זו שמציינת את חובתו של הפרט כלפי הכלל: הקהילה והעולם על כל אשר בו. מכיוון שהיקום ההינדי הוא קוסמוס, כלומר הוויה מסודרת, על כל אינדבידואל בו להתאים עצמו לאוניברסל (לפחות במידה והוא ניחן באותה קללה מבורכת: תודעה עצמית). האדם נדרש אם כן לקיים בחייו את החוק שמוטל עליו, את הדהרמה שמותאמת לו. דבר זה, הנקבע על פי הקאסטה שלו, מינו, גילו ואלוהיו, הוא חובתו הנצחית כלפי העולם, שכן כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה נכונה, אותנטית, אמיתית, שלמה, וכך עוזר ליקום לחזור לשלמותו האבודה. מדובר למעשה בלא פחות מאשר תיקון עולם.

ההכרח לנהוג על פי הדהרמה מופיע באינספור סיפורים ומיתוסים הודיים, שלא לדבר על ספרי חוקים. הוא אולי מתגלם בצורה הכי מופתית (וקצת מאיימת, בדבקותה הקאנטיאנית) באפוס הרמאיאנה, וגם במהאבארתה לא חסרות דוגמאות להעדפת הציות לדהרמה על פני הטובה האישית. היעקר הוא לחיות על פי הדהרמה שלך, גם אם היא מצערת, גם אם היא קשה, גם אם אתה לא ממש מצליח למלא אותה – כי היא שלך, כי זה מקומך ביקום. בבהגאווד גיטה כתוב: "מוטב לו לאדם שיכשל בפעלו את חובתו הדהרמית ולא ימלא בדרך מושלמת את חובת הזולת." (3, 35, תרגום: איתמר תיאודור)

אך לא רק זאת: "קיימת אמונה עתיקה בהודו שאדם אשר מילא את הדהרמה שלו בצורה מושלמת במשך כל ימיו יכול לחולל נפלאות פשוט על ידי הבאת עדות על עובדה זו. דבר זה ידוע כ'פעולת אמת'. הדהרמה לא צריכה להיות זו של הברהמין הגבוה ביותר […] בכל דהרמה נמצא הברהמן, הכוח הקדוש." – Heinrich Zimmer, Philosophies of India, p. 161. ניתן לראות את האידיאל הזה ממומש בחייו של גנדהי, שעל ידי דבקותו באמת, ובכוחה של האמת, רצה לגייס את הכוח להכריע את האימפריה הבריטית.

ומה בקשר לזונה שלנו, בינדומטי? אפשר לפרש את האמת הדהרמית בהתנהגותה בשתי דרכים: או שעל פי הדהרמה העליונה, לאו דווקא שלה, אלא של כל אדם, היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, או שעל פי הדהרמה הספציפית שלה היה עליה להתייחס בצורה שווה לכל אדם, כלומר בהתאם לקאסטה שלה, כזונה, זו חובתה. הפירוש הראשון מייחס עוצמה של אמת לחוק החורג, ואף שובר, את החוקים הרגילים: בשם השוויון נעלמות הקאסטות. הפירוש השני מייחס אמת עליונה לחוקי הקאסטות, שבמקרה שלה, כזונה, משמעותם התייחסות שווה לכל לקוח. היא פשוט "משרתת את בעל הכסף", ולכסף, כידוע, אין ריח. מכיוון שזה טקסט בודהיסטי, כנראה שהפירוש הראשון נכון (שהרי הבודהה ביטל את הקאסטות). אבל ניתן בקלות לחשוב על גרסה של הסיפור הזה שבה הפירוש השני הוא נכון.

כך או כך, אני עצמי מאמין בכוחה של האמת. יש משהו ביושר (כן, לאו דווקא בציות לחוק מסויים) שאכן מתאם אותך עם היקום. אבל איך? האין האמת עניין סובייקטיבי? כנראה שלא לגמרי. ובכל זאת, מי באמת יודע את האמת? למרות זאת, דבקות במה שאנחנו חושבים ומרגישים שהוא אמיתי היא דבר בריא מאוד. זו דעתי, אבל, כאמור, מדובר באמונה.

ראיון עם ג'ק קורנפילד

במוצאי שבת שלפני האחרונים התכנסו יותר מתשע-מאות איש באולם נגה שביפו כדי לשמוע שיחה בת שעה וחצי מפי מי שהוא אולי גדול מורי הדהרמה במערב. ג'ק קורנפילד הגיע לישראל במסגרת ביקור פרטי, אבל נאות להקדיש ערב מיוחד לקהל הרחב, ערב אשר הכנסותיו נתרמות על ידו לעמותת תובנה ולפרויקט של הבאת הדהרמה למגזר הערבי. במחיר שנע סביב מאה שקלים לכרטיס, האולם המלא הדגיש את הצימאון המקומי לרוחניות אותנטית (התמונות, מהערב, צולמו על ידי רוברט צ'רניצקי).

קורנפילד, יהודי אמריקאי בן 62, שהה כנזיר בין 1967 ל- 1972 במנזרים שונים בתאילנד, בורמה והודו. כשחזר לארה"ב הקים ב-1972 את ה- Insight Meditation Society במסצ'וסטס, שהשפיע רבות על קליטתה של הוויפאסנה במערב. בשנים לאחר מכן השלים דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, וב- 1985 סייע בהקמתו של מרכז דהרמה נוסף, Spirit Rock בקליפורניה, שם הוא חי כיום עם אשתו ובתו. הוא כתב ספרים רבים, מהם תורגמו לעברית "דרך הלב" ו"אחרי האקסטאזה". נפגשתי איתו לשיחה.

אנחנו יודעים שהחיים כרוכים בסבל, ואנחנו יודעים שהסיבה לכך היא ה"צמא לעוד", התשוקות שלנו, הרצון שלנו "להיות מישהו" וכו'; ואנחנו יודעים שיש לנו כל כך הרבה תשוקות וחוסר מנוחה מפני שאנחנו לא מבינים את עצמנו, מפני שיש לנו תמונה לא נכונה של עצמנו. אבל מה הסיבה ל-ז-ה? מאיפה כל הבוּרות הזאת הגיעה?

המסורת הבודהיסטית מאוד מאוד פרגמטית. אין לה הרבה עניין בשאלת השאלה "למה?". השאלות הללו הן אינסופיות. ומה שברור הוא שקיים סבל, שקיימות סיבות לסבל (חמדנות, שנאה, בוּרות), ישנה דרך להשתחרר מזה ולחיות בחירות ובשלום.

טוב, אז לא ניכנס לדיון תיאולוגי. אבל אמור לי מתוך נסיונך ומתוך הידע שלך כפסיכולוג: האם ישנו פגם מהותי בפעולתו של המוח האנושי, שגורם לכל זה?

לא הייתי מצביע על איזה פגם מהותי. היית אומר שכל דבר עולה מתוך סיבות ותנאים מסויימים, ואחד הדברים שקורים לנו הוא שאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת. בהודו יש שיר קטן ששרים לתינוקות, שמתחיל בכך שהתינוק עדיין בבטן ומבקש לא לשכוח מי הוא אחרי הלידה, ונגמר בזה שהתינוק נולד ומספר שהוא כבר שכח הכל.

אז ששכחנו, אבל לפחות נזכרנו ששכחנו. איך עכשיו משתלבת המדיטציה במאמצינו להתעורר מהשכחה?

ישנן שיטות מדיטציה רבות. שתי החשובות ביותר במסורת הבודהיסטית הן מדיטציית תובנה או מודעות [ויפאסנה – ת.פ.], ומדיטציה שמפתחת בנו חמלה. כל אחת מאלה עוזרת לנו להשתחרר מסבל. עם מדיטציית התובנה אפשר לראות בברור ובאיזון את כל מנעד המחשבות, הרגשות וההרגשות בגוף שלנו, להכיר אותן במקום להיגרר אחריהן ולהזדהות איתן. ומדיטציה שמעוררת בנו חמלה טובה גם היא, כי האושר שלנו תלוי גם בכמה אנחנו מסוגלים לאהוב, את עצמנו ואת הזולת. אם אנחנו כלואים בתוך הפחד שלנו אנחנו סובלים מאוד.

עוד ענף על עץ הרוחניות המזרחית הוא האדוויטה, כלומר המשנה הנון-דואלית ההינדית. אתה עצמך בילית זמן מה עם ניסרגדטה מהאראג', הגורו הגדול מבומביי. ראשית, איך זה היה?

זה היה נפלא! ניסרגדטה היה שילוב של קרישנמורטי ופריץ פרלס, פסיכולוג הגשטלט. לפעמים אתה מגיע לראות איזה גורו ואתה יושב הרחק מאחור, ואולי אחרי שבועות וחודשים של התקדמות איטית אתה יכול לשאול איזו שאלה. אבל אם באת לראות את ניסרגדטה הוא מיד היה אומר "בוא, שב לידי!", ומיד היה מתחקר אותך ורוצה לדעת מי אתה ומאיפה באת. הימים איתו היו מלאים בבהירות רבה, במרחב גדול, ואהבה מאוד עמוקה. הייתי מאושר כל הזמן שהייתי איתו.

ואיך היית משווה בין החוויה של האדוויטה לזו של תורת הבודהה?

אתה יודע, השוואות הן דבר מצחיק. איך אתה יכול להשוות גבינה לעגבניה? אומר כך: בלימוד אדוויטה טוב ישנה הצבעה ישירה על החופש שאפשרי כאן ועכשיו, והדגש שם הוא הרבה יותר על הכאן ועכשיו מאשר במסורות רבות אחרות. בתורת הבודהה ישנה גם הצבעה על החופש כאן ועכשיו (בסוטא-ניפאטא יש שורה שלמה של דיבורים נון-דואליים של הבודהה). אז יש הצבעה ישירה, ויש גם דגש על אמצעים שונים כדי לממש את כל זה. כי גם אם יש לך את התובנה שאתה לא הפחדים שלך, אתה לא המחשבות שלך, אתה לא העצמי הקטן שרוב האנשים מזדהים איתו, התובנה הזאת לא יציבה במיוחד. לכן ישנם תרגולים שונים, כולל חוקי מוסר, שתכליתם לייצב את התובנה הזאת.

הבא נדבר מעט על אותה תובנה. נאמר שייצבנו את התובנה שאנחנו לא הפחדים שלנו, המחשבות הבעיתיות שלנו, הרגשות השליליים שלנו; הרבה פעמים עדיין יש לנו את אותם פחדים, מחשבות בעיתיות, רגשות שליליים.

נכון, גם לניסרגדטה הם עדיין היו.

וכאן הייתי רוצה לשאוב מנסיונך כפסיכולוג: האם אתה חושב שהפסיכולוגיה המערבית יש משהו לתרום לתורה הבודהיסטית במקום הזה? בדרכים שאיתן אנחנו יכולים לפרק את התסביכים הנפשיים שלנו?

כן. ומה שיש לה לתרום ממילא מבוסס על עקרונות בודהיסטיים – אלה לא שני דברים שונים, לפחות כשמדובר בפסיכולוגיה טובה, שמבוססת על מודעות והבנה וחמלה. אחד הדברים החכמים במערב הוא פיתוחו של מה שהייתי מכנה "מודעות זוגית", כלומר מישהו שעוזר לי להיות מודע לעצמי. מכיוון שרבים מהפצעים הכי עמוקים שלנו והכאבים הגדולים ביותר נובעים ממערכות יחסים לא בריאות עם אחרים, בהם אולי נוצלנו או ננטשנו וכדומה. ולכן פעמים רבות המקומות האלו לא עולים על פני השטח במדיטציה, אלא רק כשאנחנו חוזרים הביתה אל החבר או אל המשפחה או אל העבודה. לכן זה עוזר מאוד להביא מודעות יחד עם עוד מישהו חכם שיכול להנחות אותנו ולהגיע איתנו למקומות שלבד קשה לראות, או קשה לסבול, וביחד ללמוד איך להרפות מהם. האידיאל לדעתי הוא תרפיסט טוב שמבין את עקרונות היסוד של הדהרמה.

אז התמונה שמצטיירת כאן היא שיש לדאוג לשני המימדים: גם להביט הישר אל המציאות הנון-דואלית, וגם לטפל במציאות הדואלית.

כן, רק ששני אלה הם אחד. עם מדיטציה אנחנו יכולים להרפות מהזהות המצומצמת שלנו ולחזור לחירות הרחבה שהיא טבענו, ותוך כדי כך גם עולים כל הגרעינים שבנו שאינם מבושלים, ואנחנו מטפלים בהם באמצעות מדיטציה או, אם יש צורך, על ידי תרפיה פסיכולוגית. אלה שני פנים של אותה דרך.

אני מדגיש את זה משום שנראה שמחפשים רוחניים רבים מוותרים על המימד השני.

תראה, כל מי שהוא בוגר ובעל ניסיון רוחני מבין שחייבים את הכל. כשאתה חדש, זה כמו להיות מאוהב: הכל נראה אידיאלי ומושלם. אתה שומע קצת אדוויטה או ויפאסנה וחושב 'עכשיו זה יסדר לי את כל החיים'. זה יפה אבל זה קצת רומנטי מדי. בהמשך אנחנו מגלים שהכללי והפרטי זקוקים שניהם לטיפול. למעשה הם לא באמת נפרדים, ובזמנים שונים הם מקבלים דגשים שונים: אתה צריך לזכור הן את טבע בודהה שלך והן את מספר תעודת הזהות שלך. אלה שני מימדים שונים – אבל לא נפרדים – של המציאות, והם שווים בחשיבותם. מי שחושב שבעקבות חוויה אחת השתנו לו כל החיים אני מאוד שמח בשבילו;  אני רק אומר לו: 'אני מקווה שזה לא יתפוגג…'

האם אתה רואה נקודות שבהן הפסיכולוגיה הבודהיסטית יכולה לתרום לפסיכולוגיה המערבית?

האמת היא שתמיד צריך לומר את המילים הללו בצורת רבים, כי אין באמת 'פסיכולוגיה מערבית' – יש מגוון שלם של שיטות ותורות, ואין באמת 'בודהיזם' – יש בודהיזם טנטרי, ויש ויפאסנה, ויש בודהיזם של פולחן הבודהה… ולמעשה אין גם הארה. יש הארות, כי הארה מגיע בגוונים וטעמים רבים. ההכרה נהיית כמו קריסטל, כמו אבן-חן, כאשר פאה אחת היא ריקות, ואם תתן חצי סיבוב תראה שפאה אחרת היא אהבה, ותסובב עוד קצת והכל הוא אור, ותסובב עוד והנה הכל מושלם, ותסובב עוד והכל הוא ביטוי של אושר. יש מאה פאות ליהלום ההארה. ואנחנו נוטים להינעל על פאה אחת ולומר 'אה! הארה היא אושר!' או 'הארה היא אהבה', אבל יש הארות רבות…

אבל באשר לשאלתך. בדיוק סיימתי ספר ששמו 'הלב החכם: מדריך לתורת הפסיכולוגיה הבודהיסטית', ובו עקרונות של הפסיכולוגיה הבודהיסטית שאני חושב שהם בעלי ערך רב למערב, והם רבים. למשל עקרון האי-הזדהות, כלומר העיקרון של הידע האמיתי של עצמנו. למשל העקרון של האצילות המקורית שלנו, כלומר שההכרה בטבעה היא טהורה, והיא פשוט נעכרת. למשל החשיבות שבחמלה, או הידיעה הפשוטה שאפשר לאמן את ההכרה, שאפשר לשנות אותה בעזרת טכניקות מדיטטיביות. וגם ההעצמה של האינדבידואל, כלומר היכולת לא להיות תלויים בביקור השבועי אצל הפסיכולוג, אלא לקבל כלים שמאפשרים לנו לחולל שינוי בחיינו. דברים רבים…

מה עם האני שלנו, העצמי שלנו. האם חשוב שנתבונן בו ונבין את פשרו?

כן, אנחנו צריכים להבין איך תחושת העצמי נוצרת. וזה לא כל כך מורכב… אם אתה מתבונן בראי, תשים לב שאתה נראה זקן יותר. אבל אנחנו לא מרגישים זקנים יותר, נכון? וזה מפני שהגוף שלנו הזדקן, אבל זה לא אנחנו.

האם יש לנו נשמה נצחית שהיא זו שאינה מזדקנת?

אני לא אמרתי את זה. אבל טבע ההכרה עצמה הוא מחוץ לזמן. זה שרואה, זה שיודע – הוא מחוץ לזמן. ואפילו באותו רגע של ההתבוננות בראי יש לנו הצצה לידיעה הזאת: הנה הגוף, אבל הגוף אינו אני. ואותו דבר תקף גם לגבי המחשבות, וכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. והרגשות והתגובות שלנו למצב. הבודהה דיבר על כך שאנחנו מורכבים למעשה מחמשה נהרות: נהר של תחושות פיזיות, חושיות; נהר של רגשות; נהר של תפיסות; נהר של מחשבות; והנהר של ההכרה שיודעת את כל זה. ואי אפשר להצביע על שום דבר מאלו ולומר: זה אני. כשאנחנו שקטים, כשהמיינד שלנו שקט ואנחנו מתבוננים בצורה מאוזנת בעצמנו, אנחנו מגלים שכל הזהויות השונות שאנחנו לוקחים על עצמנו מונחות בתוך מודעות גדולה הרבה יותר, ואנחנו פתאום מבינים: אה, זה לא מי שאני. זה חלק מהעולם וצריך להתחשב בזה, אבל זה לא מי שאני. זה לא שהאני הוא רע או לא בסדר – פשוט צריך להבין אותו כדי שנפסיק לסבול.

בקשר לאותו אני, הייתי רוצה לשאול אותך: היהדות הקדומה אינה מניחה קיום אנושי ללא יצר הרע (מושג שאלן וואטס תרגם אותו: "element of irreducible rascality") . מעבר לכך, חז"ל מספקים ליצר תפקיד חיובי וטוענים למעשה שהוא הכרחי לקיום האנושי, כפי שאומר המדרש: "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים". האם אתה לא מרגיש שהמדיטציה כן מניחה קיום אנושי כזה, "טהור" לחלוטין, אבל גם עקר?

אם אני לא טועה, אתה מדבר בעצם על תשוקה, והכרחיות קיומה, כי זאת תשוקה שגורמת לנו לבנות בית, לשאת בני זוג, להוליד ילדים וכולי; ואנשים חושבים לפעמים שמטרת הדרך הבודהיסטית היא להיפתר מהתשוקה. אבל זה לא כך. למעשה בפסיכולוגיה הבודהיסטית מדברים על תשוקה לא בריאה, וגם על תשוקה בריאה. ישנן תשוקות רבות שהן בריאות. לדאוג לבני זוגנו, לילדינו, לרכוש שלנו – כל הדברים הללו הם חשובים והבודהה הנחה תלמידים שלו (שלא היו נזירים) לעשותם. הבודהה עצמו דאג לגופו. כך שבעצם הרבה מתורה הבודהיסטית מדברת על מעבר מתשוקות לא בריאות לתשוקות בריאות: מהתמכרות, פחד, תוקפנות – כל הדברים שמביאים לסבל – לחמלה, דאגה כנה לעצמנו ואחרים וכולי.

הקהל מודט להנחיותיו של קורנפילד

אבל יותר מזה: כל התשוקות הללו אינן למעשה אתה. הן שם ויש לכבד אותן, אבל לא צריך להזדהות איתן. אם אתה לוקח אותן בקלות אז אתה יכול לפעול בצורה יפיפיה בעולם, ללא היאחזות בתוצאות הפעולות שלך. וזה מה שמשחרר אותך מסבל. אם יש לך ילד ואתה רוצה לקבוע בשבילו איך ייראו החיים שלו, אז ייווצר סבל. אתה יכול גם לאהוב מאוד את הילד שלך, לדאוג ולהיות מחויב אליו לחלוטין, אבל עם הבנה שלא תוכל לשלוט בו. ואז מערכת היחסים שלכם היא חופשית וללא סבל. כך שיש סוגים שונים של תשוקות, ויש גם חופש שמעבר לתשוקות, שהוא לא נטול תשוקות, אלא פשוט מבין אותן ואת טבען.

מעבר לזה, האם אתה חושב שייתכן ואפילו טוב ייצא מתוך תחושה של סבל, מתוך חוסר נוחות. לדוגמא, אמא תרזה, או גנדהי; בלשון עדינה הייתי אומר שנראה לי שהיו להם כמה בעיות. מה שהם עשו, הם עשו מתוך מאבק פנימי, אפילו מתוך איזושהי מצוקה. אבל הם עשו דברים נפלאים. האם ייתכן שאם נתעלה מעל כל גרעיני אי-הנחת שלנו פשוט נשב ולא נעשה דבר?

יש לי שני דברים לומר על זה. ראשית, נראה אותך עושה את זה! [צוחק] אני לא פגשתי אף אחד שצריך לדאוג מזה. זאת פנטזיה, מותק. שנית, בבודהיזם הטיבטי למשל, אתה מבקש סבל. אתה מבקש שיהיה לך מספיק סבל כדי לפתוח את לב החמלה. מבינים שהסבל גם מלמד אותנו ומביא אותנו לחירות. כמובן שהרבה פעמים בכלל לא צריך לבקש… אגב, אני נחשפתי אל זה כאן, בסיורים שלי ברחבי הארץ, בכל מני פעילויות למען שלום ודו-קיום שכמובן באות מתוך סבל משותף.

יש לי שאלה מעט עדינה: אתה יהודי, וידוע שגם מורים רבים של התורה הבודהיסטית בארה"ב הם יהודים, הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסיה…

כן, זה מעניין. אני זוכר שכשהתחלנו את מרכז המדיטציה הגדול במסצ'וסטס, היינו גולדסטין, קורנפילד, זלצברג ושוורץ. זה נשמע כמו משרד עורכי דין!

האם יש לך איזושהי היפותזה איך זה קורה?

אין לי מושג. אבל אני יודע שיש בישראל איכות של עניין וסקרנות, וגרעין עמוק של רוחניות בתרבות היהודית, וייתכן שזה גם מה שהביא הרבה יהודים לחיפוש רוחני. אבל אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שברגע שאתה אומר שהיהודים הם נבחריו של האל אתה זורע את זרעי הסבל.

האם אתה מוטרד מדילול הדהרמה? אולי מדגש רב מדי על מדיטציה, על חשבון הנחיות אחרות שהורה הבודהה?

אני לא מודאג מדילול הדהרמה. יש צורות שונות שבהן מתרגלים אנשים שונים, וזה לא אומר שיש דילול של הדהרמה. אלה גוונים שונים של הרשת שהיא התורה הבודהיסטית, ואני בוטח בזה בצורה עמוקה מאוד. אני חושב שבקשר למדיטציה, אכן התחלנו כאילו מהסוף: במקום בדרך המסורתית, שכוללת התנהגות מוסרית ראשית כל, נדיבות ואי-אלימות, אצלנו קודם כל עושים מדיטציה כי אנחנו רוצים הכל מהר. אבל אחרי שעשית קצת מדיטציה אתה פתאום שם לב שבעצם די קשה לעשות מדיטציה אחרי שבילית יום שלם בשקרים או גנבות. אז אתה חייב לעבוד גם על המימדים המוסריים שלך. מי שחושב אחרת יתעורר אל האמת הזאת במוקדם או במאוחר. אבל זאת שאלה טובה, וברור שצריך למקם את כל החיים במסגרת התרגול הרוחני.

לבסוף, האם אתה אופטימי באשר לעתיד האנושות?

כמובן. תמיד. בהחלט. כן, יש המון סבל, אבל יש גם טוּב אדיר. הדרך שבא אנחנו שומעים אחד על השני (בטלוויזיה, בעיתונים) מדגישה את הסבל והרוע, אבל יש גם נדיבות עצומה שמתרחשת יום יום. כל פעם שמישהו עוצר ברמזור אדום, כל פעם שמישהו סוגר אחריו את הדלת כדי שקור לא יכנס. חיינו מלאים בנדיבות מפני שאנחנו שלובים זה בזה. כשאני כאן בישראל ופוגש אנשים מתובנה, משביל זהב ומעוד אירגונים שעושים פעילות התנדבותית כל כך אדירה… אני נדהם מהפעילות ברוח התורה הבודהיסטית בישראל. לפני כמה ימים הלכתי לצעדה עם ערבי ישראלי, חאליד מוחמד, מיד-ושם עד למחנה הפליטים קלנדיה ברמאללה, בניסיון להסביר לפלסטינים שם על השואה כדי שיבינו את הכאב של היהודים. אז כן, אני אופטימי מאוד.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. והנה ראיון עם קורנפילד שערכה שירי לב-ארי ל"גלריה" של "הארץ". כאמור, את התמונות היפיפיות האלה צילם רוברטו צ'רניצקי]

Haifacakkappavattanasutta

כך שמעתי:
פעם אחת שהה המבורך במרכז זיו שבחיפה. באותה העת הקיפה אותו אסיפה גדולה של בודהיסאטוות ואסיפה גדולה של נזירים ונזירות, וגם ישויות ללא גוף הגיעו מכל קצוות היקום לרגלי המבורך כדי להנות ממוצא פיו מפוגג הבערות.
באותה העת שהה שם גם הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי, שקוע כפי שהיה בכל זמן במדיטציה הגדולה של החכמה האדירה של ריקות ההוויה. אז פתח הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי את פיו ושאל את המבורך: "אדוני שאין שני לו ולהארתו אין מדד וסייג, האם יש חיים אחרי המוות ואם לא למה לא?"
כששמע זאת המבורך העלה את עיניו והביט בו בבודהיסאטווה מהאסאטווה מנג'ושרי ארוכות. לבסוף פתח המבורך את פיו ואמר: "אתה לא יודע שאני לא עונה על שאלות מטאפיזיות?"
אז ידע הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי צער גדול, סבל ויגון. משום שידע הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי צער גדול, סבל ויגון, הוא הביט אל תוך תוכו. משום שהביט הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי אל תוך תוכו הוא הבין אכן שהחיים הבלתי-נאורים כרוכים בצורה בלתי-נמנעת בחוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון. משום שהבין הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי שהחיים הבלתי-נאורים כרוכים בצורה בלתי-נמנעת בחוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון הוא נכנס עוד יותר לדיכאון.
באותה העת יצאו מתוך האסיפה גדולה של הנזירים והנזירות אנשים ונשים ותפחו קלות על כתפיו של הבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי ואמרו לו: "עזוב אותך, הוא סתם במצב רוח רע היום".
בין רגע נעורה בו בבודהיסאטווה מהאסאטווה מנג'ושרי עין האמת והוא ראה בצורה ברורה שההכרה נטולת כל מרכז או מהות קבועה ושאין טעם להאשים את עצמך על סרטים של אחרים.
והאסיפה גדולה של הבודהיסאטוות והאסיפה גדולה של הנזירים והנזירות וגם כל הישויות ללא גוף הנהנו בשביעות רצון רבה והביעו את סיפוקם מכך שהבודהיסאטווה המהאסאטווה מנג'ושרי הבין היטב את הדהרמה הגדולה.

מנג'ושרי (בודהיסאטווה מהאסאטווה)

 

על מורי דהרמה שנכשלו בשיעור

 

ביום חמישי אני מתחיל איזה קורס ויפאסנה קטן במעלה הבשור. הקורס מאורגן על ידי עמותת תובנה, שאני פעיל בה ואף ישבתי שנתיים בועד המנהל שלה. אבל זה לא מעניין. מה שכן מעניין הוא שבקורס הזה היו אמורים ללמד שני מורים משוויץ, זוג בשם צ'ארלס ופטרישיה ז'נו. אבל הם לא יבואו בגלל המלחמה.
 
זה מעצבן אותי. אם הם ביטלו בגלל דאגה לשלומם האישי הרי שזו פשוט בושה. אני מצפה מלהקות רוק לבטל הופעות בגלל כל בדל שמועה. אני מצפה ממורי דהרמה לא לבטל אלא במקרה של סכנה מוחשית לשלומם. קורס במעלה הבשור לא מהווה שום סכנה אפילו קרובה למוחשית. דווקא בתקופה כזאת צריך להיות להם ברור עד כמה הדהרמה חשובה וכמה נוכחותם יכולה לעזור. אם אכן סיבת הביטול היא דאגה חסרת שחר לשלומם הפיזי זה באמת באמת חבל, ולדעתי זו תעודת עניות לשני המורים הללו.
 
דהרמה היא לא רק מילים, דהרמה היא גם מעשים. אחרת היא עוד אופנה ניו-אייג´ית. כולם יכולים לדבר על נתינה ואהבת חינם וחמלה לכל הסינטיאנט ביאינגס ועוד סיסמאות. אבל אם ברגע האמת אתה לא מתרגם את זה למעשה, אתה לא באמת מבצע בפועל את מה שהיטפת לו ומה שאתה מתיימר ליצג וללמד, אתה מרוקן את הדהרמה מכל תוכן אמיתי. לא יכול להיות שנשמע מילים יפות על מטא ודווקא כשנצטרך אותה היא תישאר בשוויץ. בשוויץ יש מספיק מטא.

וכאן כמובן לא מדובר על סיכון ממשי לחיים, כמו ללכת באמצע שדה קרב בויאטנם (כפי שעשו נזירים בודהיסטים בתקופת המלחמה עם ארה"ב). מי שעושה זאת הוא גיבור ואני לא מצפה ממישהו להיות גיבור (למרות שזה נחמד לפעמים). אני בסך הכל מצפה ממורי דהרמה מנוסים לראות בעיניים מפוכחות שאין שום סיכון רציני בהעברת קורס במעלה הבשור ולבוא ולעשות את זה. ברגע שהם לא עושים את זה, אני חושב שיש לתלמידיהם את כל הזכות שבעולם להתאכזב מהם.
 
את הדברים אלו, פחות או יותר, כתבתי בפורום עמותת תובנה והם גררו כמה תגובות. כמובן שהאשימו אותי מיד בשיפוטיות, אחד החטאים הרוחניקים הגדולים ביותר. ברור שאם אתה רוחניק אתה חייב להתנהג לפי קוד מסויים, שכולל את כל הקלישאות המוכרות של הניו-אייג' כמו לא להתעצבן ולא להיות אלים. ולמרות שגם אני בעד שאנשים יתעצבנו כמה שפחות ובטח שלא יהיו אלימים, נראה לי שהרבה מהסייגים שאנחנו שמים על עצמנו כדי להיות (ולהראות) יותר "רוחניים" הם אוסף של קלישאות נבובות שביניהן ובין חיים של אמת אין ולא כלום. כל כך אנחנו מנסים להתנהג לפי מה שאמרו לנו שאמורים לעשות אנשים שהם רוחניים (או מוארים), עד שזה מונע מאיתנו להיות באמת, פשוט להיות. במקום זה אנחנו ממחזרים רעיונות יד שניה ומנסים להתאים את עצמנו לתבניות מלאכותיות בלי לשים לב (וחוסר המודעות היא כרגיל הבעיה) שאנחנו חורגים מהן.

ברור לי שיש מקום להעריך דברים כטובים או רעים, אחרת איך אנחנו יכולים לקבוע שתורתו של הבודהה, למשל, שווה משהו? ויש גם מקום להעיר על כך, אחרת בשביל מה יש בלוג?