דואליזם

להתעורר ליום חדש – ראיון עם הרב יעקב נגן

ר' זלמן שחטר-שלומי, מהמנהיגים הרוחניים המרכזיים של ההתעוררות הרוחנית היהודית בארה"ב, מספר על הפעם הראשונה בה יצא לנסות לעניין יהודים בקרבה אל האלוהות. היתה זו שנת 1948, והוא היה אז חסיד חב"ד, שנשלח על ידי הרבי לעשות נפשות בקמפוסים באמריקה. יחד עם ר' שלמה קרליבך היו שניהם למעשה ש"שלוּחים" הראשונים של חסידות חב"ד, ולמעשה היהודים הראשונים שלקחו על עצמם, כמשימה אישית, לנסות להחזיר יהודים בתשובה.

שחטר-שלומי מספר שהוא לקח בקבוק שנאפס, כמה זוגות תפילין, טייפ-רקורדר גדול עם ניגונים חסידיים והגיע אל אוניברסיטת ברנדייס. הוא וקרליבך הציבו שולחן, וכשהגיעו יהודים להתעניין מה בפיהם קרליבך החל לספר סיפורים. "בעוד שלמה מספר סיפורים," משחזר שחטר-שלומי, "מישהו אומר: 'זה נשמע כמו מיסטיקה הודית'. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: 'אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה?' וכולי. ואז הייתי אומר: 'שלנו עוד יותר טוב!'."

וכך התחיל מפעל ההחזרה בתשובה של חב"ד. האנקדוטה הזאת מעניינת לא רק משום ערכה ההיסטורי, אלא מפני שהיא מגלה לנו עד כמה ותיקה התחרות על לבבות היהודים בין דתות המזרח לבין מסורת אבותיהם. כבר סוף שנות הארבעים, מסתבר, היו יהודים שחיפשו רוחניות במזרח, וכבר אז ניסו סוכני ה"קירוב" היהודיים לשכנע אותם שאין כל צורך לרעות בשדות זרים, שכן בתורת ישראל לא חסר דבר.

את הרב יעקב נגן אני מכיר אותו מהשנים שכתבנו יחד בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב-nrg. אני זוכר לטובה את היצירתיות והרוח החופשית שאפיינה את כתיבתו, ושמחתי מאוד לשמוע שספר פרי עטו יצא כעת לאור. נגן הוא יהודי אורתודוקסי, אבל העניין שלו בדתות המזרח אינו רק בגדר "דע את האויב". הוא מוכן להודות, כפי שגם יודו שחטר-שלומי וקרליבך בהמשך דרכם, שיש לנו, כיהודים, מה ללמוד מהדרכים הרוחניות שהתפתחו בהודו ובסין. כמי שמשמש רב ומורה בישיבת עתניאל הגישה שלו אינה נטולת סיכון, ועל כן יש לשבח אותו על האומץ שהוא מפגין. נפגשתי איתו לשיחה על הספר ועל התורה.

הרב נגן וחבר

הספר שלך בנוי לפי סדר פרשות השבוע, למה?

מרסל פרוסט ניסח פעם את אתגר החיים כ"לא לגלות ארצות חדשות אלא לראות את הישנות בעיניים חדשות". אני רוצה להתבונן על יסודות החיים מהמקום המוכר, פרשת השבוע, ולנסות לראות אותם בעיניים חדשות. מכאן גם שמו של הספר "להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים". בפרשיות התורה ישנו עיסוק בערכי היסוד של החברה – זהות, מוסר, צדק ומשפט, וכן בבעיות היסוד של האדם, מערכות יחסים בין איש ואישה, בין אדם לחברו, בין האדם לבין האלוהים.

למה צריך קריאה מתחדשת, מה רע בקריאה שהיה עד עכשיו?

התקווה שלי היא שהקריאה המתחדשת של הטקסט תפתח את האדם לקריאה מתחדשת של החיים. בהתחדשות אני מרגיש את המגע הישיר עם החיים ואת חווית הנוכחות. אני חווה את החיים כמסע וחיפוש בלתי פוסק וההתחדשות מאפשרת לי להמשיך לנוע קדימה, "בקשו פניו תמיד".

בספר אתה מזכיר מדי פעם את המפגש שלך עם הודו ודתות המזרח. כידוע, יהודים רבים מוצאים את החיבור שלהם לחיי הדת, לאלוהות, דרך דתות המזרח. למה לדעתך הם לא מוצאים את מבוקשם ביהדות?

נראה לי שיש מספר סיבות לכך: ראשית, טענה מרכזית שטענתי בספר היא שהיהדות מכילה בתוכה יסודות המזוהים עם תורות המזרח וכן יסודות שהם עיקרי החשיבה המערבית. בשפה אחרת, היהדות מכילה בתוכה את ה"להיות" של המזרח עם ה"לעשות" של המערב. למשל, השבוע מתחלק לששה ימים של לעשות, לשנות את פני העולם ולתקנו, ושבת, שהיא יום של להיות. ההכלה היא בעיני בשורה גדולה, אך היא גם עבודה יותר מורכבת מאשר להדגיש רק זווית אחת. לדוגמא, ספרו של אקהרט טולה, The Power of Now, רואה את משמעות החיים ביכולת לחיות מתוך נוכחות, מתוך ההווה. דברים שקראתי אצל טולה עזרו לי להבין טוב יותר קטעים מסוימים בכתבי הרב קוק. מצד אחד זה מקל מאוד להסביר את הרעיון ולממש אותו, מאידך, אני מרגיש שבתפיסתו יש צמצום נוראי של מהות החיים.

עם זאת, נראה לי שהסיבה העיקרית היא שרק בשנים האחרונות התעצם העיסוק וההפצה של הצדדים הרוחניים ביהדות. רבים פשוט לא הכירו את הפנים האלה של היהדות. פגשתי פעם בפסטיבל 'בומבמלה' מורה למדיטציה, תלמיד של אושו, שחזר בתשובה בזכות ספר של אושו על סיפורי הבעל שם טוב. קודם לקריאת הספר הוא לא ידע שבכלל יש דברים כאלה ביהדות. בספר שלי אני מספר את סיפורו של ויגי'אנאנדה, גורו בן 92 שנולד כאברהם ווינטרוף, בנו של הרב, ושנסע כאיש צעיר להודו אחרי שהתלהב מהתפיסה של האלוהים כשוכן בנפש האדם ומהכיוונים הלא-דואליסטים של אסכולת האדוויטה, תפיסות שאחר כך הוא עצמו גילה שמרכזיות לזרמים החסידים והקבליים של היהדות.

אני מרגיש שההתעצמות של הרוחניות בזממנו היא למעשה שיבה לחוויה הדתית המקראית שהתאפיינה בשיח הישיר עם אלוהים, ובנבואה השואבת מן הכוח המדמה של האדם. הרבה עמדו על הזיקה העמוקה בין נבואה למדיטציה, ששתיהן עוסקות בהתעלות אל מודעות גבוהה יותר. התנ״ך רווי בשירה ובפיוט, והוא משמש מקור להשראה רוחנית עד עצם היום הזה. עולמם של גיבורי התנ״ך מלא ברגש – הם אוהבים, שמחים ובוכים.

אם כך מה קרה? מתי זה אבד?

לטענת הרב קוק, נקודת מפנה היתה בסוף בית ראשון. תקופת התנ"ך היתה תקופה של רוחניות גדולה וכן של חטאים גדולים, כאשר החטאים – רצח, אלילות ועריות – נבעו לדעתו מעיוות של תכונות המאפיינות של הרוחניות, דמיון ורגש. עזרא הסופר שינה את הקו של התורה, והדגיש יותר את הלימוד והדקדוק בהלכה, כקונטרה לזרימה הטבעית של הרוחניות.

אז התפתחותה של התורה שבעל-פה וההלכה חנקה את הרגש. איך לדעתך ניתן להחזיר אותו?

הרב קוק רואה בנצרות ובשבתאות ניסיונות כושלים להחזיר את היסודות האלו ליהדות. הם נכשלו כיוון שלא היה בהם איזון וחיבור ללימוד ולהלכה. החסידות הצליחה להחזיר פנים רבות של רוחניות לתוך החוויה הדתית של עבודת ה', והרב קוק האמין שמשעות החזרה של העם היהודי לארצו, היא חזרה לחיים עצמם ומהם למקומות של הרוחניות.

טוב ויפה, לא שאנחנו רואים שזה לא המצב. הנה דווקא כשעם ישראל חוזר לארצו, רבים מגלים שאת הרוחניות הם מוצאים בהודו. אולי כדאי פשוט להודות שיש תורה אצל גוים, שמקרבת אותנו להקב"ה?

האלוהים שאני מאמין בו רוצה שיהיו עמים רבים בעולם. כך אני קורא את הסיפור של מגדל בבל בפרשת נח. בתחילה, האנושות היתה מאוחדת, והיה זה האלוהים שפיזר אותה על פני האדמה, פיזור שהיה לא רק גיאוגרפי אלא גם תרבותי, כך שכל עם קיבל שפה משלו. עולם מגוון, עולם עם פנים רבות הוא עולם יותר גדול ויותר עשיר. בכך אני חלוק על ג'ון לנון שבשירו "דמיין" קרא לביטול העמים.

כאשר אני מוצא שיש משהו בעם אחר שיכול לעזור לי להתקרב להקב"ה זה מחזק את אמונתי שאלוהים הוא אלוהים גדול שנתן מטובו לכל עמים. זה הולם את התפיסה הקבלית שבכל דבר יש ניצוץ אלוהי. אולם כמו שמזהיר המשל התלמודי, צריכים להיזהר ולאכול את הפרי ולא את הקליפה. אני שמח ללמוד מהאחר, זה מאפשר לי להיפגש איתו באמת. אם אני חושב שכול הטוב נמצא אצלי, אין לי כלל אפשרות להיפגש עם אחר אלא רק להתנשא מעליו. במפגש אמיתי אתה נותן אך גם מקבל.

מה שאתה אומר משמח. עולה ממנו שאתה מוותר על משהו מהייחודיות היהודית. אתה אומר שהיהודים הם אולי מיוחדים אבל הם לא מיוחדים בלהיות מיוחדים – אחרים גם הם מיוחדים, וגם להם יש תרומה ייחודית לעולם. גם לטיבטים, גם לאינדיאנים, וכו'.

המקום המיוחד של היהדות בעולם אינו שולל את היותם של שפע ודברים טובים בכל מיני מקומות אחרים. התנ"ך מתחיל לא בסיפור של עם ישראל אלא בבריאת העולם ובמרכזו- סיפור בריאתם של אדם, אבי כל האנושות. עם ישראל הם חלק מהסיפור הגדול של האנושות. יחד עם זה, אני מאמין שבתוך הסיפור הזה יש ייעוד ושליחות מיוחדת לעם ישראל. בתולדות האנושות היה מקום מיוחד ליהדות בהפצתה בעולם של האמונה באל אחד, בערכים האלוהיים של מוסר, צדקה ומשפט. אני רואה גם את העיסוק האינטנסיבי של העולם בכל המתרחש בישראל כביטוי מודע או לא מודע לעובדה הזאת.

מה בנוגע למדיטציה? אנחנו רואים שיש עניין יהודי רב בדרכים המדיטטיביות מהמזרח.

המטרה של מדיטציה אינה השעה ביום בה מתרגילים, אלא עשרים ושלוש השעות האחרות בהן האדם יחיה מתוך תודעה אחרת. תרגלתי בעבר מספר שיטות של מדיטציה, אך מה שמתאים עבורי הוא כיוון קוגניטיבי, עיצוב התודעה הבסיסית שבה אני חווה את המציאות מתוך הפנמה של תובנות על החיים. חלק מהתובנות המכוננות בחיי באו מתוך המפגש עם החיים עצמם, כאשר תפיסתי היא שהחיים הם סיפור שיש לקרוא ואף להעמיק בו. חלק אחר של התובנות למדתי מאנשים ומספרים. בייחוד אני מרגיש שקיימת הפריה והרמוניה במפגש בין תבונות מספרים ותובנות מהחיים.

אתן דוגמה לכך: פעם במהלך תפילת ראש חודש הגעתי לפסוק ״זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בוֹ״. תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש״זֶה הַיּוֹם עשה ה'…״ מדבר על היום! באותו רגע לא רק הבנתי את המשפט אלא פשוט חוויתי אותו, ידעתי בכל כולי שעצם החיים, בלא תלות במה שמתרחש במהלכם, הם שמחה, עצם החיים הם ברכה. מאז, כל הזמן התובנה הזאת מתחדדת ומעמיקה, מתוך ספרים וסיפורים אין ספור.

מזה עשר שנים אני פותח כל שיעור שלי בציון התאריך ואמירה יחד עם תלמידיי את הפסוק "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אמירת הפסוק מדי-יום מחזירה אותי שוב ושוב לתובנה ולאתגר שהוא מציב בפנינו.

בספרך אתה כותב ש"דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם", זאת בניגוד לדתות המזרח, שמציגות תפיסה יותר הוליסטית ואחדותית. קשה שלא להבחין בכך שכיום התפיסה הדואליסטית קשה עבור רוב המערביים, ושרבים תופסים את המציאות כאחדות אחת, בין אם זו מטריאליסטית לחלוטין, ובין אם היא קדושה או אלוהית. האם אתה עצמך מחזיק שהאלוהות היא משהו שונה לגמרי מהעולם, ואם כן, האם אתה לא מרגיש שקשה היום לשכנע את תלמידיך בכך?

כפי שאתה אומר, יש שתי תפיסות בסיסיות על מה היחס שבין האלוהים והעולם. דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, על קיומה של הפרדה בין אלוהים לבין העולם. כאשר הקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח. ניתן לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו, אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב ('אבינו מלכנו') או אהוב (הדוד בשיר השירים).

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטיות. אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברהמן, 'התפשטות אין-סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַיִן', הריק).

אחת הבשורות של הקבלה היא האמירה ששתי התפיסות נכונות, שיש שני רבדים למציאות. ברובד הגלוי של המציאות, אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות.

ניתן להסביר את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתהיה אהבה בין בני זוג, לכל אחד מהם צריך להיות מקום בו הוא נבדל בהוויתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם, יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים כל אחד לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד, כלשון אדם הראשון בגן עדן – "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג). כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

כריכת הספרבעבר היית בהודו. האם תגיע לשם שוב?

הייתי בהודו, אבל הקישור שלי ליסודות שנחשבים "מזרח" הגיע בראש ובראשונה מתוך החיים עצמם, בהמשך הם נפתחו מתוך לימוד מקורות יהודיים ורק אחר כך נסעתי להודו. נסעתי מתוך תקווה שהמפגש עם אנשים שונים ומסורות שונות יהיה פורה. בנוסף, משום שחשובה לי שאלת הרוחניות בחברה הישראלית, היה לי צורך לראות את ההוויה הישראלית בהודו.

עם זאת, לאחרונה אני עוסק פחות במפגש שבין היהדות והמזרח אלא יותר בין היהדות לאיסלאם. בעיקר עכשיו לאחר פטירתו של מורי וידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, בוער בי הצורך להמשיך את עבודתו בתחום זה. הרב מנחם הבין שמשום שכל כך הרבה מהמתחים באזורנו נובעים מדת ומאמונה באלוהים, הפתרונות יצטרכו גם כן לבוא מהמקום הזה. הייתי רוצה לחדש את השיח הדתי בין יהדות ואסלאם שהיה מאוד פורה בימי הביניים. יש לכך צימאון גם בצד שלהם. לאחרונה ביקרתי אצל שייח' בנצרת, ביתו מלא ספרים מהרצפה עד לגג, כולל התלמוד והזוהר. האלוהים יכול להיות כוח אדיר שמפריד בין בני אדם, אך גם כוח שיכול לחבר ביניהם.

 

פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון

על הספר "סיום הסכסוך" של אבינדב בגין

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום.

את המילים המרגשות האלה כתב לא אחר מאשר נשיא מצריים אנואר סאדאת, באוטוביוגרפיה שלו, "סיפור חיי" (תר. אהרן אמיר – מעט על זה כאן). מבין החותמים על הסכם השלום עם מצריים היה סאדאת ללא ספק בעל הנטיות המיסטיות ביותר, אולם גם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר וגם ראש הממשלה אז מנחם בגין היו אנשים בעלי אמונה דתית עמוקה – איש איש במסגרת המסורת שלו כמובן.

לא ידועה לי מידת אדיקותו הדתית של בנו של מנחם בגין, זאב בנימין, אולם נכדו, אבינדב, מתגלה בספר שכתב כאדם בעל שאיפות רוחניות אידיאליות למדי. לאורך חמישים ושבעה קטעים קצרים, אשר חלקם ליריים באופיים ואשר כולם, בצורה יפה, כתובים בספר הן בעברית והן בערבית, פורש בגין הצעיר את משנתו. שם הספר, "סיום הסכסוך", מרמז לכאורה על השדה הפוליטי כזה שאליו מכוון בגין, אולם הקורא יבין מיד שהסכסוך המדיני בינינו הוא רק בבואה אומללה של הסכסוך שבנפשנו:

אלימות מתקיימת כל עוד הרוח האנושית מזרימה חמצן בניכור, בהפרדה, בזהות הלאומית, השבטית, הדתית. […] יהדות היא אלימות, ציונות היא אלימות, ערביות היא אלימות, אסלאם הוא אלימות. דגל הוא אלימות, המנון הוא אלימות. האלימות ראשיתה בלב.

אכן, אם משרי אריסון למדנו שהשלום מתחיל מבפנים, בגין הצעיר מלמדנו שגם האלימות מתחילה שם, ואמה הורתה היא הזהות הפרטיקולרית שלנו. כיצד אם כן עלינו להפטר מהאלימות שבתוכנו? הציטוט לעיל מראה שבגין לא מוכן להתפשר על תהליך נפשי שאינו הרדיקלי ביותר: מחיקת כל הזדהות שיש בנו עם הקטגוריות התרבותיות שסביבנו. הנה עוד ציטוט לדוגמא:

אין בעיה פולטית בעולם הזה, אין בעיה מעמדית, אין בעיה כלכלית, לאומית או דתית בעולם הזה. ישנה רק בעיה אחת – התודעה. אתה מבקש שממשלות יפתרו משברים, אולם הממשלות הן המשברים. אתה מבקש שבין הדתות יהיו הבנה וסובלנות, אולם הדתות הן אי-הסובלנות. […] אתה מבקש שזעמך הקדוש ירפא את העולם, אולם זעם העולם הוא רק השתקפות זעמך.

יש ודאי אמת בדברים אלה. בעולם שיש בו עודף של אוכל ועדיין אנשים גוועים ברעב, בעולם שיש בו תרופות למחלות שאנשים עדיין מתים מהן, בעולם שנערים שלא חסר להם דבר רוצחים ונרצחים בבילוי של יום שישי, ברור שהבעיה לא יכולה להיות רק התנאים החומריים, אלא נעוצה בתודעת האדם.

על פי בגין הכשל התודעתי של כולנו טמון בהזדהות שלנו עם מאפיינים תרבותיים ואשיותיים שונים: "כל הזדהות עם תרבות מובילה בהכרח לאלימות" הוא קובע, והתרבות לדידו היא ממילא עניין טכני. הבעיה היא שאת המעטה הטכני הזה אנחנו תופסים כאמיתי. הוא לא אמיתי:

אי הפרדה בין ההיבט הטכני של החיים, הנחוץ להישרדותנו ולשגשוגנו, לבין המהות העמוקה של הקיום, הופכת את חיינו לעקרים ורדודים. האם אנו זקוקים למילים כדי להתבונן בניצן נפתח, בילדינו, באגלי הטל המנצנצים באור הבוקר?

ממשפטים אלו אנו למדים שעל פי בגין יש בנו, בקיומנו, מהות עמוקה, ממנה אנחנו לכאורה מנותקים. המילים, כלומר המושגים והגדרים התרבותיים, הם אלה שמרחיקים אותנו ממהותנו. ובהמשך:

אלימות יכולה להסתיים רק כאשר אין עוד עימות בין פנימי לחיצוני, כאשר אינך מבקש להיות דבר מה, כאשר אתה דוחה מעליך כל אמת ששמעת, כאשר אתה מפסיק להפריד את עצמך משאר האנושות, מן העולם, מן היקום כולו

הניתוק ממהותנו הוא המקור לאלימות, וזו תסתיים רק אם נדחה מעלינו את אותם מושגים וגדרים. אולם מה ניתן לעשות כדי שזה יקרה? אנחנו הרי מלאים, גדושים, ממש מכוּננים מזהויות תרבותיות. איך נוכל לדעת, או לגעת, במהותנו? על פי בגין, אין שום "דרך" להשליט שלום בתוכנו. עלינו לתת לשלום להתרחש. זאת נעשה על ידי התבוננות:

הבה נתבונן במוח שלנו […] ההתבוננות עצמה, השאלה, ההד שיחזור – יתחילו לפרום קשרים.

בפעולת ההתבוננות יש עוצמה, היא תתחיל למוטט חומות. היא תחשוף את הלב.

ההתבוננות הזו איננה מדיטציה – בגין יוצא נגד כל תרגולת רוחנית ממוסדת (שהרי היא גם חלק מתרבות מסויימת, לא?). זו התבוננות שאינה מנסה לשלוט ואינה מתיימרת לשפוט. זו התבוננות ותו לא. ודווקא בכוחה של ההתבוננות הזו לפרום את הקשרים הפנימיים בנפשנו. אחרי שאלה יפרמו, מה שיוותר הוא דממה דקה:

בשקט, בדממה, ישנו נצח. ישנה אחריות מוחלטת לכל. בתוך הדממה אין עוד פיצול. הנפש היא הכל

ריקות כזאת היא שקט, שקט מוחלט. בשקט הזה קיימים צמיחה, קמילה ויופי.

לשקט הזה מכוון אותנו בגין בספרו. הוא לדעתו התרופה היחידה לאנושות המסוכסכת בינה לבין עצמה.

שאיפה אל המוחלט על חשבון היחסי

רעיונותיו של בגין יפים. יותר מזה: הם טהורים. בגין מכוון לקצה הטהור ביותר של הרוחניות, היכן שאין גורו ואין טכניקה, אין תורה רוחנית סדורה ואין אפילו אלוהים. כמובן, בגין לא חשב לבדו על רעיונות יפים אלה. כל המצוי בספרות הרוחנית של המאה העשרים יכול להתרשם בקלות שהדברים שאולים, במובנם, בסגנונם ולפעמים כמעט מילה במילה, מכתבי ג'ידו קרישנמורטי, אחד הפילוסופים והמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים.

רעיון האלימות הפנימית כמשפיעה על החיצונית, רעיון חוסר ההזדהות עם כל המבדיל בינינו, רעיון ההתבוננות הנייטרלית (קרישנמורטי קרא לזה Choiceless Awareness) ושלל רעיונות אחרים לאורך הספר – כל מי שלמד את כתבי המורה ההודי הגדול מבחין מיד שבגין מדבר קרישנמורטית שוטפת. חיפשתי וחיפשתי הלוך ושוב בספר אך לא הצלחתי למצוא איזשהו גילוי נאות על כך, וזה כשלעצמו בעייתי מאוד בעיני.

אבל זו לא הבעיה העיקרית של הספר. בעייתו העיקרית היא בדיוק החד צדדיות שלו, הרצון לטוהר שלו, הראייה המונוכרומטית שלא מסוגלת להבחין במורכבות שבמציאות חיינו. עבור בגין, כפי שראינו בציטוט הראשון לעיל, כל מבנה תרבותי הוא "אלימות", וכך גם כל סממן של זהות עצמית. הדבר היחיד שאינו אלימות הוא אותו שקט בסיסי שנמצא בתודעתנו, שבשביל להגיע אליו יש לנתק עצמנו מכל הנ"ל. בדיוק כמו קרישנמורטי, גם בגין אינו מסוגל לראות כל יופי או אמת בשום מעשה או מחשבה אנושיים.

אכן, על פי בגין "אי-אפשר לאהוב מדינה או עם, אי-אפשר לאהוב ארץ והמנון, זו אינה אהבה כי אם אדנות ורכושנות". האם אכן אי אפשר? האם באמת כל אהבה כזו היא רכושנות? מה ניתן לומר על פשטנות שכזו? בגין נשוי ואב לשלושה – האם אהבתו לילדיו, שנובעת מן הסתם גם בגלל שהם ילדיו, היא רכושנות? האם העדפתו את אשתו על פני אחרות היא אלימות? ובכלל, האם לא עצם אהבתם הרבה של סאדאת ובגין איש איש למדינתו והרצון לראות בשגשוגן היא שהביאה אותם לבסוף לעשות שלום? וכפי שראינו סאדאת ידע דבר או שניים על התבוננות פנימית.

נדמה שבגין אינו מבין שבני אדם אינם רק שקט, ובשם אהבת האדם שלו הוא רוצה להשתיקם. ג'.ק. צ'סטרטון הציע פעם לשאול את הדוחפים לביטול הלאומיות בשם האנושות איך ייתכן שהם אוהבים כל כך את האנושות ושונאים דבר שהוא אנושי כל כך. בגין אוהב את הקיום עצמו, רק לא חלק מהתופעות שבו – אלה הקשורות בבני אדם. "החסד הוא זרע נובט, עלים מניצים, פרח, הריקבון הנכפה. […] החסד הוא מארג אינסופי של חיים ומוות, תמורה אדירה הנעה מאז ולעולם." כותב בגין, ויש לשאול אותו: האם אין החסד גם לאומיות, דת ושאר רעיונות שמאמינים בהם בני אדם? למה יגרע חלקם של אלה במארג החסד האינסופי?

אין זאת אלא שכמו מורו קרישנמורטי נופל כאן בגין לאחת המלכודות הרוחניות הנפוצות, והיא העדפת המוחלט על היחסי. בשאיפתו לביטול הפרטיקולרי דוחף בגין לאיון האנושות באבסולוט הריק ממאפיינים. זה אולי ישחרר אותנו מאלימות, אבל גם מהפרייה הדדית ויצירתיות.

ועם כל זאת, קולו של בגין הוא קול שחשוב שישמע, ויש בו אמת. הוא קול קיצוני ולא מעשי, אבל במחוזותנו כיום, שבהם הלאומנות והפנאטיות הדתית מולכות בגאון, הוא נציג חשוב של הצד השני, שעם כל הבעיתיות שבו, הוא בכל זאת שפוי יותר, ובטח מסוכן פחות, מנציגי הקיצוניות הנגדית.

אבינדב בגין, סיום הסכסוך, אחוזת בית, 2010, 154 עמ' (עברית וערבית). המאמר התפרסם השבוע במהדורת החורף של מגזין אדם עולם, ואתמול עלה באתר מעריב.

תורתו של סילבנוס

בני, השלך כל גנב מבעד לשעריך. שמור על שעריך בעזרת לפידים, שהם המילים, ותזכה באמצעים אלה לחיים שקטים.
[…]
אל תביא עצב וטרדה לאלוהי אשר בתוכך. אלא תדאג לו, ותבקש ממנו שתישאר טהור, ותגיע לשליטה בנשמתך ובגופך – אז תהפוך לכס-מלכות של חוכמה ולבן-בית אצל האלוהים. והוא יעניק לך אור גדול.
[…]
חיה על פי הנפש. אל תחשוב על כל השייך לבשר. אסוף כוח, כי הנפש חזקה. אם תיפול ממקום זה, תהפוך לזכר-נקבה. ואם תיפרד ממהות הנפש, שהיא המחשבה, תחתוך עצמך מהיסוד הזכרי ותפנה ליסוד הנקבי לבדו.
[…]
חיה עם המשיח, והוא יושיע אותך. שכן הוא האור האמיתי, ושמש החיים. שכן בדיוק כשם שהשמש נראית ומאירה את עיני הבשר, כך המשיח מאיר כל נפש ולב.
[…]
לכן הוא מדבר על הנפש כמנורה [מתי, 6, 22], ששורפת ומאירה את המקום, שהיא חלק מהנשמה, ומאירה את כל החלקים האחרים.
[…]
והכל הוא המשיח, הוא אשר ירש הכל מהאחד הקיים. כי המשיח הוא מהות הבלתי-נכחד, והוא האור שזורח בטהרתו.
[…]
פתח את הדלת בעצמך על מנת שתוכל לדעת את האחד שקיים. הקש על עצמך כדי שה'דבר' יוכל להפתח לך. שכן הוא שליט האמונה והחרב החדה, כי הוא הפך לכל בשביל כולם, מפני שרצה לרחם על כולם. בני, הכן עצמך לבריחה מרודני-העולם של החשכה ושל האויר הזה שמלא בכוחות. אבל אם המשיח אצלך, אתה תכבוש את העולם כולו.

(The Teaching of Silvanus, נאג חמדי VII, 4, מקבץ)
 
 
הסבר קצר: "תורתו של סילבנוס" הוא טקסט גנוסטי מיסטי שמערב בתוכו יסודות של תורות הלניסטיות ויהודיות, ונכתב כנראה במאה השנייה או ראשית השלישית לספירה. שלא כמרבית הטקסטים הגנוסטים, אין הוא גורס שבראש העולם עומד דמיורגוס רשע, אלא שהעולם נברא על ידי האל הטוב, באמצעות המשיח. אולם הוא מציג דואליזם חריף ביותר בין הרוח לבשר, ומציג אתוס אסקטי חמור: עבור סילבנוס כדי להגיע לידיעת האל דרושה סגפנות ותהליך פנימי של טיהור מתשוקות. הוא גם רואה את היסוד הנקבי בקיום כשלילי ביותר. השם "סילבנוס" הוא כנראה השאלה פסאודואפיגרפית של סילבנוס או סילס, שהיה דמות מרכזית בכת הנוצרית הקטנה בירושלים (מעשי השליחים 15, 22-40, 16, 19-29). תרגום שלי מתרגום לאנגלית של Malcolm L. Peel ו- Jan Zandee.

 

[מעט על זרמי הגנוזיס והטקסט של "הבשורה על פי מריה [מגדלנה]" כאן. מחר, יום ד', ב- 21:00 בערוץ 10, תשודר תוכנית תחקירים של אושרת קוטלר על שדה הקווצ'רים העולה כפורח, שבמסגרתה אני רואיינתי לאיזה שתי דקות על תקן המומחה לניו-אייג'.]

כה אמר זרתוסטרא (האמיתי)

זרתוסטרא באיקונוגרפיה קלאסית

אם יש אלוהים, ואם הוא כל יכול, כל יודע, וטוב – איך לעזאזל קורה שהעולם מלא ברוע וסבל? שאלה זו העסיקה נביאים ותיאולוגים מאז נהגה הרעיון כי בראש העולם עומד שליט אומניפוטנטי. פתרון מקורי ומתבקש הציעה הדת הזורואסטרית, אחת הדתות הקדומות ביותר שנציגיה עדיין עמנו כיום. זרתוסטרא, הנביא והמייסד, הגיע למסקנה פשוטה: אם האל הטוב אחראי על כל הטוב, הרי שאם יש רוע חייב להיות גם אל רע האחראי עליו. כך נוצרה המערכת התיאולוגית הדואליסטית מאוד של הדת הזורואסטרית.

כפי שמנסח זאת מאמין נלהב שחי בפרס (אירן) סביב המאה השמינית לספירה:

וראיתי בעולם את שתי הדעות של כל המקיימים זרמים וקבוצות, המחזיקים בשתי תורות מהותיות: אחת היא שכל הטוב והרע שבעולם מקורם בישות הקדושה; השנייה היא שהטוב בעולם, לבד מהתקווה לשימור הנשמה [כלומר הבחירה החופשית הפרטית – ת.פ.], מקורו בישות הקדושה; ושכל הרע שבגוף, לבד מסיכון הנשמה [כנ"ל – ת.פ.], מקורו מאהרימן […] ותשאלו אותם [את המונותאיסטים – ת.פ.] כך: האם הישות הטובה תמיד חומלת ומרחמת, עושה טוב ושופטת ביושר, והאם היא יודעת כל אשר מתרחש וכל אשר עתיד להתרחש? […] כי אם היא אכן חומלת, עושה טוב ומרחמת, מדוע אהרימן והשדים וכל האמונות הרעות של הגיהנום נסבלים על ידו להרע ליצוריו, על ידי חמלתו, עשייתו טוב ורחמנותו? ואם הם לא ידועים לו, היכן הידע הכולל-כל שלו?"
(Shkand Gumanig Wizar, מאת Mardan-Farukh)

הדת הנגלית העתיקה בעולם

דת זרתוסטרא היא הקדומה בדתות המתגלות [לנביא], וכפי הנראה היתה לה השפעה רבה יותר על המין האנושי, במישרין ובעקיפין, מאשר כל דת יחידה אחרת. […] זרתוסטרא היה הראשון שלימד על שכר ועונש פרטיים, על גן עדן וגיהנום, על תחייתו העתידית של הגוף, על יום הדין, ועל חיי הנצח בגוף ולנשמה. העקרונות הללו הפכו לאמונות מוכרות עבור חלק גדול מהאנושות משום שנשאלו על ידי היהדות, הנצרות והאיסלאם.
Mary Boyce: Zoroastrians: Their Religious Beliefs and Practices

הכל התחיל תחת אוהליהם של השבטים האריים (או אריאנים) שחיו בערבות הצחיחות של הקווקז (דרום רוסיה, גאורגיה, ארמניה, אזרביג'ן, טורקיה וצפון אירן של היום). לקראת האלף השלישי לפנה"ס הם התפצלו, וחלקם נדדו לכיוון אירופה של היום (מיוון ועד סקנדינוויה). אלה שנשארו כנראה גם התפצלו לשתי קבוצות גדולות, שכנראה נשארו בקשר כי שפתותיהן היו דומות מאוד: קבוצה אחת דיברה באווסטה (avesta), וקבוצה שניה בצורה מוקדמת של סנקסריט. הם קראו לעצמם ארים, שמשמעותו בשפתותיהם "מכובד" או "אצילי".

סמל הדת הזורואסטרית

הארים האמינו באלים שונים: Varuna האחראי על הסדר הקוסמי, Mithra אל הסערות והגשם, Mazda אל החוכמה והצדק, Indra הלוחם המהולל, ו- Agni, האש. היה להם גם שיקוי פלא הלוצינוגני שנקרא Soma בסנקסריט ו- Haoma באווסטה. ברם האלים האלה היו דומים לאלים היוונים בכך שלא היו כל יכולים ולא שלטו בכל היקום. הדרך לשמור על הסדר הטוב ביקום היתה עבודת קורבנות סדירה, והתמורה לכך היתה חומרית ביותר: גשם, מקנה, פוריות. דיבורים על חיים אחרי המוות לא היו.

ייתכן (שימו לב, מדובר בספקולציה) שכמו שקורה פעמים רבות, מה ששינה את הכל היתה התפתחות טכנולוגית: בסביבות 1500 לפנה"ס חלקם (דוברי הפרוטו-סנקסריט) החלו לסחור עם תרבויות מפותחות במסופותמיה: הם גילו את הברונזה, את הכרכרה (הנמשכת על ידי שוורים), ולבסוף בייתו את הסוס. כך הם הפכו לשבטים לוחמים שיכלו לבצע פשיטות בזק על שכניהם. אינדרה הלוחם הפך לאידיאל שלהם.

סמל מאזדה. דומה?

דוברי האווסטה התנהגו בצורה שונה. ייתכן שההתקדמות הטכנולוגית הגיעה אליהם באיחור, ואולי הם פיתחו אופי שונה. כך או כך, הם היו פחות טובים בכיבושים, הרבה פחות הרפתקנים. סביב 1200 קם להם נביא ענק. שמו היה זרתוסטרא (משמעות השם: "הגמל הזקן" או "זה אשר שולט על גמלים". ביוונית עיוותו את זה ל"זורואסטר"), והוא עתיד היה לייסד את אחת הדתות העתיקות ובעלות השפעה המקיפה ביותר בתולדות האנושות.

הדת הזורואסטרית, כאמור, נחשבת לדת הקדומה ביותר שייסדה על ידי נביא (כלומר, לא כולל מני פגאניזם ואנימיזם, והינדואיזם). ההערכה הזאת לוקחת כמובן מאליו שאברהם אבינו הוא דמות מיתולוגית, ויותר מכך, שגם משה רבנו לא היה ולא נברא (אם משה היה, כפי שטוען חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, כי אז יש תחרות צמודה בין דת זרתוסטרא לדת משה על תואר הדת הנבואית הקדומה ביותר, אם כי יש לזכור שמשה, גם אם היה קיים, כנראה לא כתב יותר מדי).

מבין המייסדים של דתות העולם, על זרתוסטרא אנחנו יודעים הכי מעט. למעשה, אנחנו אפילו לא יודעים לבטח מתי חי זרתוסטרא, ומימי קדם הספקולציות נעות בין 4000 ל- 600 לפנה"ס. מרבית החוקרים, על פי ניתוח השפה של חיבוריו, ממקמים אותו כאמור סביב 1200 לפנה"ס, ועם הערכה זו נתקדם. אבל לא רק זאת, אלא שגם הדת עצמה לא ברורה עד הסוף, ואף למאמיניה הנוכחיים, וזאת משום שתשעים אחוז (!) מכתבי הקודש שלה הושמדו לנצח, תחילה עם הכיבוש של פרס על ידי אלכסנדר מוקדון, ובעיקר מאוחר יותר עם השתלטות האיסלאם על אירן. הכיבוש אולי משחיט את מבצעיו, אבל גם לאוכלוסייה המקומית זה לא פיקניק: שני הכובשים הללו הרגו כהנים זורואסטרים בהמוניהם, ומכיוון שרוב הקאנון היה אז זכור בעלפה, הוא אבד לעולמים.

זרתוסטרא לפני וישתספא

אבל כמה דברים אנחנו כן יודעים: זרתוסטרא נולד למשפחת כהנים של הדת האווסטית הקדומה. על פי המסורת הזורואסטרית הוא זכה להתגלות של האל, שהשיקה את השליחות הנבואית שלו: בזמן פסטיבל האביב הוא הלך להביא מים מנהר קרוב, וכאשר חזר ראה לפניו לפתע את המלאך Vahu Mana ("כוונה טובה", "נפש טובה"), שהוביל אותו אל אהורה מאזדה, שלימד אותו את עקרונות דת האמת, וציווה עליו להיות נביאו. הוא היה אז בן שלושים, ובמשך עשר השנים הבאות הצליח "להחזיר בתשובה" רק אדם אחד: את דודו. כל האחרים ראו בו כופר. במצוקתו קרא אל אלוהיו:

לברוח לאן? לאיזו ארץ אברח? הם מנדים אותי ממשפחתי ומשבטי! הקהילה שאני בה לא טובה עבורי, ולא מנהיגיה הרמאים. איך, אם כן, עלי לספק אותך, אדון חכם?"
(Yasna 46.1 – היאסנה הם מזמורים שחיבר זרתוסטרא באוושטה)

שמתם לב שנביאים תמיד רוצים לברוח? בכל אופן, לבסוף הצליח הנביא לעשות נפשות: בגיל 42 הוא העביר על דתו את המלך Vishtaspa, ומשם הדרך כבר היתה קלה יותר. הוא התחתן שלוש פעמים והיו לו שלושה בנים ושתי בנות. בגיל 77 מת, כנראה כאשר נרצח על ידי יריבים דתיים בזמן תפילה במקדש.

קוסמוגוניה ותיאולוגיה

כאמור, העולם הזורואסטרי מחולק לשני כוחות הנאבקים ביניהם: הטוב והרע. למרות שמאזדה חכם וחזק יותר, ולבטח ינצח באחרית הימים, אהרימן הרשע לא קוטל קנים, והוא ימרר לנו את החיים עד ביאת המשיח. אבל איך הכל התחיל?

ובכן, בראשית היו קיימים גם אהורה מאזדה, הרוח הטובה והיודעת-כל, הקיימת כאור נצחי, וגם אהרימן, הרוח חסרת-השכל, המרושעת, הקיימת כחושך כמעט-נצחי. שניהם יצרו את היצורים שלהם: ראשית מאזדה יצר את ששת מלאכי-העל האלמותיים (למעשה אין להם קיום נפרד, ולכן הם יותר היפוסטאזות של מאזדה, כלומר מעין ספירות), ה- Amesha Spenta (שהם: נפש טובה, צדיקות, שליטה טובה, חסידות קדושה, שלמות, חיים נצחיים. יש עוד מלאכים ותתי-מלאכים רבים). מקבילים אליהם ששה שדים שיצר אהרימן.

אז יצר מאזדה את השמים ואת הארץ, המים והצמחים, השור (שמייצג את כל ממלכת החי) את גֶיוֹמָרְד (האדם הראשון) ואת הכוכבים. אהרימן יצר את השרצים והנחשים, הקרפדות והלטאות, הקוצים והעשבים הפראיים והרעילים. בקיצור, לכל דבר חיובי שיצר מאזדה יצר אהרימן מקבילה שלילית. כך נוצרו זוגות הניגודים שאנחנו מכירים: אור/חושך, אמת/שקר, בריאות/חולי, גשם/בצורת, טוהרה/טומאה, חיים/מוות, גן עדן/גיהנום.

הנה התיאור:

1. אהורמאזד היה גדול בידענות וטוּב; מתמיד הוא היה אפוף באור. האור הוא המקום של אהורמאזד: יש המכנים אותו האור הנצחי. […]
2. אהרימן, איטי בידע, שרצונו להכות, היה שקוע בחשכה; הוא היה, והווה, אבל הוא לא יהיה. הרצון להכות הוא המניע הקבוע שלו, והחשכה היא מקומו: יש המכנים אותה החשכה הנצחית. […]
5. אהורמזד, בהיותו יודע כל, ידע שהרוח ההרסנית קיימת, שהיא תתקוף, ושבקנאתה היא תתערבב עמו […]
14. […] אז אהורמזד […] הראה לרוח המשמידה את נצחונו הסופי, את אין-אונותה של הרוח המשמידה, את השמדת השדים, את התחיה, את הגוף הסופי, את שחרורו של היקום מכל תוקפנות לנצח נצחים.
15. כאשר הרוח המשמידה ראתה את אין-אונותה ואת השמדת השדים [העתידית] היא השתופפה, התנודדה ונפלה אל החשכה […]
16. בעוד אהרימן שכב שדוד אהורמזד יצר את יצירתו. ראשית את ואהומאן [=נפש טובה] […] ומבין היצירות החומריות הוא יצר ראשית את השמיים, אז את המים, שלישית את האדמה, רביעית את הצמחים, חמישית את הבקר, שישית את האדם."
(Bundahishn 1 – כלומר הפרק הראשון בבונדהישן, ספר התיאולוגיה הזורואסטרי, שלא ברור אם נכתב על ידי זרתוסטרא)

שני מלאכים נאבקים, ציור מהודו (שאינו הינדי, כך שהוא או מוסלמי או זורואסטרי), המאה ה- 16

מה שקרה כאן בעצם הוא שזרתוסטרא חילק את הפנתיאון הארי חלוקה דואליסטית לטובים ורעים, כאשר את תפקיד כוחות השחור ממלאים האלים שהיו אהובים על דוברי הסקסריט. אינדרה וחבריו הפכו להיות שטנים בעיני דוברי האווסטה, והשם daeva הפך להיות מוקצה. מול הדוות השליליים הציבו את האהורות (ahura, "אדון") החיוביים. בפנתיאון ההינדי זה הפוך בדיוק: הדוות הם אלים טובים, והאהורות, שנקראים בסנסקריט 'אזוּרות', הם שדים רעים. וכאמור, הגדול מכלום הוא אהורה מאזדה, אל החוכמה והחיים. הוא היוצר את כל הטוב.

בעקבות האלים, גם בני האדם מחולקים לשני מחנות: ההולכים-בעקבות-האמת (ashavant), שהם צדיקים ויראי שמיים, והמרושעים (dregvant), שהם כל מי שפועל, מדבר או חושב בצורה רעה. אבל החלוקה הזאת לא דטרמיניסטית, ולכל אדם יכולת – וחובה – לבחור לאיזה מחנה הוא מצטרף. הבחירה החופשית היא עקרון חשוב מאוד אצל הזרואסטרים. כה אמר זרתוסטרא:

הקשיבו באזניכם לדברים הטובים ביותר. בחנו בראש צלול – איש איש לעצמו – את שתי הברירות העומדות לפניכם, שכן עליכם להכריע להצמד אליו [אל האל הטוב] לפני המשפט האחרון. אכן, ישנן שתי רוחות קדמוניות, תאומים אשר ידוע כי הם במאבק. במחשבה ובמילה, בפעולה, הם שניים: הטוב והרע. ובין שניהם אלה, המיטיבים בחרו נכונה, אך לא כך המרעים. ועוד: כאשר שתי הרוחות הללו היו יחד, הן יצרו את החיים ואת המוות, ואיך, לבסוף, הקיום הגרוע ביותר יהיה למכחשים, והמחשבה הטובה ביותר לישרי הלבב."
(Yasna, 30.2-4)

בהמשך לכך, הערך העליון בחיי הזורואסטרי הוא לא אושר או שלווה, חופש או ידע, אלא הפצת הטוב והחוק הצודק. והפצת הטוב היא גם צמצום הרע.היקום עבור הזורואסטרים, אם כן, הוא שדה קרב תמידי של הטוב ברע, ואף על פי שהסוף הטוב מובטח, על האדם לבחור בצד שלו בכל רגע ורגע. על האדם לעשות טוב, לאחרים ולעצמו. לכן לסגפנות, להתנזרות ממין, ולצום אין כל מקום באמונה הזורואסטרית. הדרמה הקוסמית – והאנושית – מצומצמת לנקודה אחת ויחידה: בחירה. הבחירה כל כך חשובה עד שאין כל מקום לכפרה וחזרה בתשובה. חטא הוא חטא, ואי אפשר לתקנו, שכן הוא חיזק את כוחות הרוע והאריך את המלחמה.

הגמול על הבחירה הטוב הוא חיים טובים, וגורל טוב באחרית הימים:

ואכן, כאשר העונש יינתן לחוטאים, אז לך, מאזדה החכם, יהיה שלטון המחשבה הטובה, וזאת על מנת שיתגלה לאלה, אדוני, אשר יתנו את השקר בידי האמת."
(Yasna, 30.8)

…והמכחשים, אשר שלטונם רע, אשר מעשיהם ודיבורם רע, אשר כוונותיהם ומחשבותיהם רעות, נשמותיהם תמשכנה להיתקל באוכל רע, והם יהיו האורחים בבית המִרמה."
(Yasna, 49.11)

חשוב לאכול טוב. הבחירה החופשית מחייבת כל אדם לבחור לאיזה צד הוא שייך, ומול איזה צד הוא נלחם. אבל הסוף, כאמור, ברור וידוע: הטוב ינחל ניצחון על הרע. זאת משום שהוא חזק יותר, וגם משום שמאזדה, בניגוד לאהרימן, חכם ויודע-כל.

כתבי הקודש

ספר אווסטה

כתבי הקודש של הזורואסטרים, האווסטה, שמהווים כאמור חלקיק מהמקוריים, הם הדבר הקדוש ביותר לבני הדת. בהם מפורטת התיאולוגיה הזורואסטרית: כוחותיו של אהורה מאזדה וטבעו, יצירת היקום, מקור הרוע, אחרית הימים, הגמול על התנהגות טובה וכמובן חוקי הדת.

הנה הפסוק הראשון של היאסנה (מזמור) הראשונה באווסטה:

אני מכריז כי אשלים [את עבודתי] לאהורה מאזדה, היוצר, הזוהר והאדיר, הגדול והטוב ביותר, היפה ביותר, החסון ביותר, החכם ביותר […] שמשיג את מטרותיו ללא כישלון, שכן הסדר הטוב בידיו, שמכוון את שכלנו כראוי, שמפיץ את החסד היוצר-אושר שלו למרחקים, שיצר אותנו, ועיצב אותנו, ושהזין והגן עלינו, שהוא הרוח הנדיבה ביותר.
(Yasna, 1)

כמה חוקים

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! אם אדם יקבור באדמה נבלת כלב או נבלת אדם, ואם הוא לא יעלה ויחשוף אותה בשנה השנייה, מהו העונש על כך? מהי הכפרה על כך? מהי ההיטהרות מכך?
אהורה מאזדה ענה: על מעשה שכזה אין מה שיגמול, אין מה שיכפר, ממנו אין מה שיטהר. זו עבירה שממנה אין ישועה, לנצח נצחים.
(Videvdat III.4, 30-39 (130-135))

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! האם כלי אוכל אשר נגעה בהם נבלת כלב, או נבלת אדם, יכולים להתנקות?
אהורה מאזדה אמר: אכן כן, זרתוסטרא הקדוש!
הכיצד?
אם הם מזהב, יש לרחוץ אותם פעם אחת עם גוֹמֶז [שתן פר מקודש], לשפשף אותם פעם אחת עם אדמה, לרחוץ אותם פעם אחת עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מכסף, יש לרחוץ אותם פעמיים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם פעמיים עם אדמה, לרחוץ אותם פעמיים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברונזה, יש לרחוץ אותם שלוש פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם שלוש פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם שלוש פעמים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברזל, יש לרחוץ אותם ארבע פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם ארבע פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם ארבע פעמים עם מים, ואז הם נקיים. […] אם הם מאדמה, עץ או חימר, הם לנצח לא נקיים.
(Videvdat VII.10, 73-74 (183-184))

זה אשר ישכב במין עם אישה שלה שכבת דם, אם על פי המחזור הרגיל ואם מחוץ לסדר הרגיל, עושה מעשה שאינו טוב יותר מאם היה שורף את נבלת בנו, דם מדמו אשר מת כתוצאה ממחלה, ויפיל את שומנו אל האש. כל החוטאים הללו […] מזלזלים בחוק. כל המזלזלים בחוק מורדים באל. כל המורדים באל הם חסרי אלוהים. כל חסרי האלוהים ישלמו על כך בחייהם.
(Videvdat XVI.3, 17-18 (39-41()

שימו לב שכמו דתות קדומות אחרות (יהדות, הינדואיזם), יש אצל הזורואסטרים עיסוק גדול בענייני טומאה וטהרה (זהו שלב בהתפתחות הדתות שהמאבק על טוהר היה ברובו חיצוני – מה אני אוכל, במה אני נוגע – ולא פנימי – מה אני חושב, רוצה, בוחר. מאוחר יותר, וראשית כל במזרח, מוקד המעשה הדתי עבר הפנמה). אצל הזורואסטרים ענייני טומאה וטוהרה מודגשים ביותר מפני הדואליזם שלהם, כאשר הטוהרה מושווית עם הטוב, ולהפך. למעשה חוקי הטהרה והטומאה מציעים את הדרך הטובה ביותר שבה המאמין הופך ללוחם בשדה הקרב הקוסמי (וזהו הרי האידיאל הזורואסטרי): כל הטמאות מגבירה את כוחות הרוע, וכל הטהרות מחזקת את הטוב.

הנה כמה דברים מטמאים על פי הדת הזורואסטרית (רשימה חלקית): אישה במחזור, אנשים לפני רחיצה, ספָּרים, נושאי גופות, אנשים שאינם זורואסטרים, אוכל הנעשה על ידי לא-זורואסטרים, דם (גם של עצמך, מחוץ לכליו), ציפורניים גזורות, שיער שלא על הראש, רוק שלא בפה (לכן צריך לדכא פיהוקים, עיטושים, ואנחות), שתן, צואה, זרע, אש השורפת אותך.

אבל יש כמובן אפשרות להיטהר: טקס הטיהור העליון הוא ה- Bareshnum, שכולל שלוש טבילות טקסיות על פני עשרה ימים, הכוללים גם 18 התזות של חול, שתן-שור, ומים, מבט של כלב שלוש-עשרה פעם, ותפילות שונות. טקס טיהור אחר, ה- Riman, כולל לעיסת עלי רימון, שתיית שתן-שור מקודש מתוך קליפת ביצה, התמרחות בשתן-שור לא מקודש, התמרחות באבק, התמרחות במים, ורחיצה במים.

שם השם

זרתוסטרא שאל את אהורה מאזדה: הו אהורה מאזדה, הרוח המיטיבה מכל, יוצר העולם החומרי, צדיק! איזו מילה קדושה היא בעלת העוצמה הגדולה ביותר? מהי המילה המגינה עלינו והמנצחת? מהי המילה המהוללת מכל?  מהי המילה האמיצה מכל?
אז אמר אהורה מאזדה: "השם שלנו, הוא זרתוסטרא, הוא המילה הקדושה בעלת העוצמה הגדולה ביותר. השם הזה הוא המגן והמנצח. השם הזה הוא המהולל מכל, האמיץ מכל.
אז אמר זרתוסטרא: גלה לי, אהורה מאזדה הצדיק, את אותו שם שלך שהוא האדיר ביותר והיפה ביותר והמנצח ביותר והמרפא ביותר והטוב ביותר כדי להתגבר בו על אוינותם של רשעים. […]
אז אמר אהורה מאזדה: אני נקרא 'זה אשר יש להפציר לפניו', הו זרתוסטרא הצדיק; שנית, אני נקרא 'רועה'; שלישית [???]; רביעית, אשא וושישטה; חמישית 'כל הטוב הנוצר על ידי מאזדה, זרע אשא'; שישית, אני 'חוכמה'; שביעית, 'תובנה'; תשיעית, 'ראייה חודרת'; עשירית, 'הטבה', שמי האחד-עשרה, 'מיטיב'; שמי השנים-עשרה, 'אדון' [=אהורה]; שמי השלוש-עשרה, 'בלתי מנוצח' […]
אם, הו זרתוסטרא, תרצה להתגבר על אוינות הדוות ובני האדם, של מכשפים וקוסמים, של רודנים, של נוכלים-הולכים-על-שניים ושקרנים-הולכים-שעל-שניים, של זאבים-הולכים-על-ארבע, של צבא אויב בעל חזית רחבה, בעל דגל רחב, אז חזור על השמות הללו יומם וליל.
(Yasht 1)

מנהגים

מגדל דממה

קרבנות:
טקס הקרבת הקורבן היומי (Yasna) אורך שעתיים וחצי בבוקר וכולל אש קדושה, חלב, אפר ומזמורים. זהו נשק מרכזי במאבק כנגד כוחות השחור, ובלעדיו העולם יחדל מלהתקיים.

קבורה:
מפני שיסודות העולם (אדמה, אש ומים) מקודשים לזורואסטרים, אסור לתת למשהו טמא לגעת בהם במכוון. לפיכך אין לקבור, או לשרוף, או להטביע גופות. הפתרון הוא "מגדלי-דממה" שבצדם הפנימי תולים הזורואסטרים את מתיהם כדי שייצלו בשמש ויאכלו על ידי עופות דורסים (העצמות נזרקות לבור אחרי שהתייבשו). כמובן שבארה"ב אי אפשר לבנות דבר כזה, ובכלל, אוכלוסיית העופות הדורסים מצטמצמת והולכת, והדבר נעשה בעייתי ביותר. אבל זו לא בעיה גדולה מדי, כי גם אוכלוסיית הזורואסטרים מצטמצמת והולכת.

אחרית הימים

ומה יהיה בסוף? מסתבר שבקץ העתים יגיעו שלושה משיחים לגאול את העולם מהרוע, שלושתם תוצאה של עיבור-בתולין של אמם, שתרחץ באגם ובו זרעו של זרתוסטרא. אז יפוצו מעינותיו של זרתוסטרא ודת האמת תתפשט לקצוות העולם, ואחרי כן תהיה תחיית המתים. הרשעים יענשו, וישלחו לגיהנום, שם יעונו קשות. אבל אחרי שלושה ימים כולם יטוהרו ויהפכו לצדיקים. אז כולם יהללו את מאזדה, ויהפכו לבני-אלמוות. הבעיה היא שבינתיים אהרימן יגייס צבא אדיר למלחמה סופית אפוקליפטית. הטבח יהיה כה גדול שנהרות הדם יגיעו לבטנם של הסוסים, אבל הטובים ינצחו. מיד אחרי זה העולם כולו יעלה באש, ואהרימן וצבאו ישרפו ויושמדו. הכל יעלם ויקום חדש יתהווה, שם מאזדה יהולל בפי כל, הוא עצמו ימלוך לנצח וכולם יהיו מאושרים.

שימו לב כמה אלמנטים בנראטיב הזה מוכרים לנו מהיהדות והנצרות: בואו של המשיח, לידת בתולין, תחיית המתים, גיהנום כפורגטוריום, שלושה ימים ואחרי כן תחייה, מלחמת גוג ומגוג, קץ הזמן והעולם. אכן, הדת הזורואסטרית השפיעה רבות על היהדות, ודרכה על הנצרות.

השפעה על היהדות

האמונות משותפות לזורואסטרים וליהודים (ולנוצרים, ומעט גם למוסלמים) הם כדלהלן:

  • אלוהים ושטן
  • מלאכים ושדים
  • גן עדן וגיהנום
  • תחיית המתים ואלמוות עתידי
  • משפט פרטני בקץ הימים
  • ביאת המשיח
  • מלחמת "גוג-ומגוג"

אז האם ייתכן שהדת הזורואסטרית השפיעה על היהדות? האם ייתכן שלא? אם ניזכר שבמקרא כלל לא מדובר על חיים אינדבידואלים אחרי המוות (לבד מפסוק בודד בספר דניאל המאוחר), כלל לא מדובר על גיהנום כמקום של סבל, ובקושי מדובר על השטן ככוח שעומד מול האל, הרי שנוכל להניח שהיתה השפעה רבה של הזורואסטרים על היהודים הקדמונים.

אבל איך? היכן ספגו היהודים השפעות זרות שכאלה? התשובה פשוטה להפליא: תחת הכיבוש הפרסי, ובפרס. המלך כורש, משיח ה', היה ככל הנראה זורואסטרי, והצהרת כורש היתה חלק מהמהפכה הדתית הסובלנית שלו. פרק מ"ה של ספר ישעיהו נפתח כך:

כֹּה אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים:  לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי; וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה', עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.

שימו לב ששני הפסוקים האחרונים (ו'-ז') מדברים על ההבדל הגדול בין דתו של משה לדתו של זרתוסטרא: הטוב והרע באים שניהם מהאל היחיד. אולם הפרק מתחיל בקריאתו של הנביא אל כורש, כדי להבהיר לו שה' הוא הוא המזכה אותו בניצחונותיו ובכוחו. לא מן הנמנע שקריאתו של ישעיהו למונותאיזם צרוף באה כפולמוס לדתו הדואליסטית של כורש, והוא כאומר לו: לא, כי אל אחד יש בשמים, יוצר אור ובורא חושך! ואתה, כורש, משיחו, ולא שליחו של אהורה כזה או אחר.

כורש המדובר כאן הוא כורש השני, השליט הראשון של הממלכה הפרסית, שעלה לשלטון ב-  559 ומת בשנת 530 לפנה"ס. ב- 538 הוא הציג את "הצהרת כורש" הידועה, שנתנה ליהודים רשות לעלות לארצם ולבנות את מקדשם. ניתן להניח שבזמן שישבו תחת שלטונו ספגו היהודים עקרונות רבים של הדת הזורואסטרית (אם כי כמובן היו דברים שהתעקשו עליהם, בראש ובראשונה האמונה באל אחד), ושאת הרעיונות המעניינים הללו גם הביאו איתם חזרה ארצה.

ושימו לב לתמונה הבאה:

כפי שניתן לקרוא בתחתיתה, מדובר בתבליט קיר מארמונו של דרייוש (549-486), שעלה לשלטון אחרי כורש. התבליט הזה מציג את סמלה של הדת הזורואסטרית, שהוא סמלו של אהורה מאזדה, ותחתיו שני יצורים מכונפים, שאינם אלא כרובים. "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" כתוב בבראשית ג' כ"ד, ואכן הכרובים הם מעין חיות מיתולוגיות כאלה, בעלות ראש אדם, גוף של שור, וכנפי נשר, שנועדו לשמירה על מקומות ואוצרות. כפי שאתם רואים, הם גם מעוטרים בזקן בבלי, ואכן מקורן של חיות מיתולוגיות אלה בבבל, שם הכירו אותם היהודים שהיו בגלות (שימו לב שעירוב של החיות האלו נמצא גם בחזון יחזקאל). שם הם נקראו "קריבּוּ"

{ומעניין לציין ששני הכרובים כאן פונים אחד הרחק מהשני, בעוד שעל גבי ארון הקודש היו כידוע שני כרובים שפנו אחד אל השני וכנפייהם נוגעות: וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף" (מלכים א' ו, כז) "כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה" (מלכים א' ח, ז). נחמד לחשוב שזה מסמל את המונותיאיזם היהודי, המאחד, אל מול הדואליזם הזורואסטרי, המפצל. שימו לב גם שמשה מדבר אל ה' דרך, או מעל, הכרובים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט) – בדיוק כמו שאהורה מאזדה יושב בתבליט הזה מעל לכרובים.

אכן, שימו לה לציטוטים הבאים על האל היושב על הכרובים (שאני שואל מתוך הערך בויקיפדיה): "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (שמואל א' ד, ד) "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו (על הארון)" (שמואל א' ו, ב) "…ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (מלכים ב' יט, טו) "…ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (ישעיהו לז, טז) "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (תהילים פ, ב) "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ" (תהלים צט, א) "…ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם" (דברי הימים א' יג, ו). ראו גם כרובים ששומרים על בית כפי שצילמתים בבומביי, בתחתית הרשימה}

תבליט של אחשוורוש (או דריוש), מהתקופה, בארמון בפרספוליס

ואיפה אותו ארמון שבו ניצב תבליט זה? כמובן: ב- Susa, כלומר שושן הבירה! ואכן, אחשוורוש ממגילת אסתר, הוא חשיארש הראשון (המוכר גם בצורה היוונית של שמו, כסרכסס הראשון, והיה בנו של דריוש ונכדו של כורש), ששלט בממלכת פרס בשנים 486-465 לפני הספירה, היה זורואסטרי אדוק:

אמר אחשוורוש המלך: בין הארצות היה מקום בו לפנים עבדו את הדוות. לאחר מכן, בעזרתו של אהורמאזדה, השמדתי את היכל השדים ההוא, והכרזתי: לא יעבדו יותר את השדים!. היכן שלפנים עבדו שדים, שם עבדתי את אהורמזדה…
(מתוך Kent, Old Persian Grammer, 151-2)

שונה מעט מתמונת המלך ההולל והשתוי שאנחנו מכירים מהמגילה, לא? כמעט בלתי נמנע, אם כן, שהיהודים הושפעו מאוד מהדת הזורואסטרית, ומושגים כגון גהינום, יום הדין באחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג ועוד חדרו אליה, ודרכה אל הנצרות והאיסלאם.

היום

היום הדת הזורואסטרית כיום היא על סף כליה. יש כמאתיים אלף מאמינים ברחבי העולם (מקורות שונים נותנים נתונים שונים, אז אני לא יכול למנות מספר מדוייק). הקהילות הגדולות חיות באירן (תחת דיכוי), ובהודו (בשגשוג חומרי רב). זו דת שלא השכילה להשתנות עם הזמן, ורעיונותיה ומנהגיה נראים כיום מיושנים ומנותקים מהמציאות. נראה שעל אף השפעתו הרבה על ההיסטוריה של העולם, זכרו של זרתוסטרא עצמו גווע והולך, ואלמלא פרידריך ניטשה נתן לו חיבוק דב בקראו לנביאו שלו על שמו (ואין לזרתוסטרא של ניטשה שום קשר לזה המקורי) לא היינו זוכרים כלל את שמו של הנביא הקדום, אולי הנביא הראשון.

[כל הטקסטים מתורגמים מהתרגומים לאנגלית בספר The Zoroastrian Faith: Tradition and Modern Research של S. A. Nigosian. בשבועות הקרובים אעלה לבלוג רשימות שמבוססות על הרצאות שאני נותן במכון אבשלום, בקורס 'דתות המזרח', ולעיתים גם בקורס 'מיסטיקה נוצרית'. זו הראשונה.]