רבן גמליאל קבע כי "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" – וקביעתו תמיד הילכה עלי קסמים. נדמה לי שלא בכדי, שהרי היא מוסרת לנו מעין נוסחת קסם: אמרו שלוש מילים, וצאו ידי חובה. נכון, אולי צריך לעשות עוד כמה דברים אחרים, אבל בלי אותן מילים אי אפשר, זה בטוח. בלי למלמל את ההברות הללו – שימו לב: לא צריך להבין מה משמעותן – פסח הוא לא פסח, ומן הסתם מצה אינה מצה ומרור אינו מרור.

במסגרת לימודי את דתות המזרח מצאתי מעין מקבילה שהיא גם תמונת נגטיב לשילוש הקדוש הזה. בזרם הבודהיסטי הפופולרי מאוד של ה- Pure Land נהוג להגות את שמו של אמיטבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, היושב בארץ שלווה וטובה. אמיטאבה מזמין את כולנו להיוולד בגלגולנו הבא בארצו הטהורה. כרטיס הכניסה הוא זול מאוד: עלינו פשוט לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" (מעין "הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

פלא שזהו אחד הזרמים הפופולריים ביותר בקרב הבודהיסטים? חסל סדר ישיבה במדיטציות ולימוד סוטרות, גם לא צריך להזהר כל החיים לא לצבור קארמה רעה. הגאולה מעולם לא היתה קלה יותר: נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה, נָאמוֹ אמיטאבה.

הגאולה שמציע אמיטאבה דומה לזו שמציע רבן גמליאל בכך שהיא כוללת מלמול חסר עומק של מילים. אבל היא שונה ממנה בשני אופנים: מילותיו של רבן גמליאל מלמדות על העבר, ומזכירות גאולה שהיתה. מילותיו של אמיטאבה מצביעות אל העתיד, ומזכות אותנו בישועה בעולם הבא. ואכן, כמו מיקרוקוסמוס של נקודת מחלוקת מרכזית בין היהדות לבודהיזם, רבן גמליאל לא מסכים עם אמיטאבה בדיוק על זה: עבור הראשון ההיסטוריה חשובה, ויש לעשות הכל כדי לזכרה. עבור השני ההיסטוריה היא עול, ויש לעשות הכל כדי להסירה. בשביל רבן גמליאל הגאולה היא בהיסטוריה. בשביל אמיטאבה הגאולה היא מההסטוריה.

האמונה בכוחן של מילים נטועה בעמוד השדרה של היהדות – שהרי העולם נברא בדיבור – אבל נראה שבפסח היא מודגשת ביתר שאת. כך, למשל, אקט ביטול החמץ, המתאפשר על ידי אמירה פשוטה (של לחש ארמי). גם ההגדה, ניתן לטעון, אינה אלא לחש מאגי מורכב אשר מלמולו מבטיח לנו כניסה למרחב גאול של זיכרון ונצח. בקשר לעניין ביטול החמץ כתבתי לפני שלוש שנים בבלוג של אורן צור, בהקשר לרשימה שהוא כתב על העניין. על ההגדה כולה כלחש מאגי, כלומר על חשיבותה של הגדת ההגדה ולא סיפורה, כתבתי בימים אלה לאתר הזמנה לפיוט.

טוב, אז הוגשה נגדי תביעת דיבה. נעים זה לא, בזבוז זמן וכסף זה כן. טובלי ולסטר תובעים אותי על שהוצאתי לכאורה (אוי, המילה הזאת עכשיו נכתבת עלי!) את דיבתם רעה, בכך שפרסמתי מאמרים שונים על פועלו הרב-תחומי והבין-גלקטי של טובלי. לא רק המאמר האחרון, שהביא עדות קשה מתוך הקהילה של טובלי, מפריע להם – הם הולכים אל ההיסטוריה ומצטטים מאמרים החל מ-2006. נו טוב, טובלי עבר גלגולים רבים מאז. בשלב זה הם דורשים 220 אלף שקל.

אז מעבר לשאלה מדוע הבודהה מאוריון, המתקשר הבלעדי של צוות הבוראים של הגלקסיה, זקוק לשירותיה של מערכת המשפט של מדינת ישראל, ואחרי ששאלנו את עצמנו מה ערכו של מורה רוחני שאינו מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם יריב שאינו יותר מכותב בלוג, אני חושב שראוי להתייחס ברצינות לשאלת חופש הביטוי.

לדעתי התביעה של טובלי היא פגיעה מסוכנת בחופש הביטוי. אני לא מתכוון שבמידה ואפסיד במשפט היא תפגע בחופש הביטוי שלי, אלא שכבר עכשיו מדובר בניסיון להשתיק קול של ביקורת, רק מפני שהוא לא מוצא חן בעיני מושאה. זאת משלוש סיבות.

ראשית, מדובר בפגיעה ממשית באפשרות של פרסום מידע, ובמשנה תוקף פרסום מידע באינטרנט, על ידי אנשים כמוני. שהרי טובלי לא תובע כלי תקשורת כמו אתר מעריב, עיתון הארץ או ערוץ 2 שפרסמו בעבר כתבות מאוד לא מחמיאות עליו (למשל זאת, או זאת). הוא תובע בלוגר, שמפרסם רשימות בבלוג פרטי, ללא יועץ משפטי וללא גב כלכלי. כלומר טובלי לא תובע את מי שבאמת פרסם, בצורה מאסיבית, בהפצה המונית, מידע לא מחמיא עליו, אלא את מי שנוח לו לתבוע, את מי שנוח לו לאיים עליו.

בהמשך לכך, שנית, זאת פגיעה בחופש הביטוי מכיוון שטובלי מצפה שאכנס ללחץ, ומיד אפתח במשא ומתן ואסכים להוריד את הרשימות שלי בתמורה לביטול התביעה. טובלי יודע שאין לי כסף לשלם במקרה שאפסיד. הוא יודע שבקושי יש לי כסף לממן הגנה. אני הרי חי ממשכורת של מורה בתיכון ומלגת דוקטורנט באוניברסיטה. כלומר, נוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא לא מפחד ממני, ונוח לו לתבוע אותי גם בגלל שהוא חושב שאני מפחד ממנו.

שלישית, טובלי דורש מבית המשפט שיורה לי להוריד את הרשימות עוד לפני פתיחת המשפט בענינינו (למביני עניין, הוא ביקש צו עשה זמני). כלומר הוא אפילו לא מוכן לחכות עד שבית המשפט יפסוק מי מאיתנו צודק, אלא מחפש להשתיק אותי כבר עכשיו. אני כמובן טוען שכתבתי עליו אמת, ואם אכן כך, הרי שמה שכתבתי חיוני מאוד לטובתו ולשלומו של הציבור. מדובר, אם כן, בפעולה אלימה, וזאת מאדם שמטיף לשלום ואהבה.

כמה מילים העבר וההווה של הבלוג

פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט חמש שנים. ברשימת סיכום, אחרי שנתיים של כתיבה, כתבתי:

הבלוג מוקדש לענייני רוחניות, ומתוקף כך גם לענייני דתות. […] אני משתדל להביא לכאן ידיעות שלא מגיעות לתקשורת הכללית, או ניתוחים של נושאים מתוך הזוית הרוחנית או הדתית, שגם כמובן קשה למצוא במדיה הפופולרית. בכלל, אני חושב שיש הרבה אי הבנה, וחוסר ידע, בנוגע לדתות (וודאי לרוחניות) בתקשורת, ואני מנסה לשפר את המצב, עד כמה שאני יכול. […] המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ.

אני עדיין חושב כך ועושה כך. ועוד: לא סוד הוא שהעיתונות במשבר. גם על עניינים שהיא מבינה קשה לה לפעמים לכתוב. הזירה הציבורית נותרת בנושאים רבים ריקה, יתומה. בלוגרים טובים לא יכולים להיות תשובה מלאה לכך, אבל הם חלק מהתשובה, וחלק שיכול להיות משמעותי. מה שאני כותב, כולל מה שכתבתי על טובלי, מנסה לשפוך אור על תופעות נסתרות, מוסתרות או פשוט לא מובנות. אני חושב שזה חשוב, ואם לא הייתי חושב כך ודאי הייתי מנצל את זמני ויכולותי אחרת.

בהמשך לדברים אלה, התביעה של טובלי מעלה משהו שניתן לכנות "הדילמה של הבלוגר". מצד אחד הבלוגר פועל להעשרת השיח הציבורי בנושאים שיקרים ללבו. הוא לא עושה את זה בשביל כסף (גם אלה שמבקשים תרומות לא עושים את זה בשביל הכסף), ולרוב הוא משקיע בעניין הרבה יותר מכל טובה שצומחת לו ממנו. במובנים רבים מדובר בשירות pro bono לרווחת הכלל. בכל אופן כך אני מרגיש לגבי עצמי.

מצד שני, באמת שאין לי שום רצון להפסיד כסף שיש לי, ובטח שלא 220,000 ש"ח שאין לי. הדבר ההגיוני ביותר עבורי, לכן, הוא להיכנס למשא ומתן עם טובלי ושות', ולסגור על התנצלות רפה בבלוג והסרת הרשימות. ברור לי שזה אפשרי, ואני בטוח שזה גם יקל מאוד על קרוביי. אלא שבמובן מסויים במעשה כזה אחריב במו ידי את כל מה שעשיתי בבלוג הזה מתחילתו, אחטא למטרתו ואשחית את רוחו.

הבחירה לא לעשות כן היא החלטה "ציבורית" על חשבונו של אינטרס אישי. כאמור לעיל, המטרה שלי בסופו של דבר היא אחת: להעשיר את השיח הדתי-רוחני בארץ, ואני לא רוצה לתת יד להשתקה, בעניין זה כבעניינים אחרים, של השיח הציבורי.

כמה מילים על העתיד של הבלוג

ועם כל זאת, ברור לכל בר דעת שיש כאן צומת מסויים בדברי ימי הבלוג שלי, אולי גם של אחרים. כאמור, כבלוגר אין לי את הגב הכלכלי שיש לעיתונאי, ולא את ההגנה המשפטית שמספק עיתון, על יועציו ועו"דיניו. אני לבד. זה הופך אותי להרבה יותר פגיע כמובן, ומן ההגיון שאזהר הרבה יותר. השאלה היא בעצם מה מידת הזהירות שעלי להפגין. על הדברים שכתבתי על טובלי אני בטוח שאוכל להגן בבית משפט. הם אמת והם מהווים עניין לציבור. ידעתי מה אני כותב ונזהרתי. לכן, גם אם אזהר בעתיד, ואזהר, אני רוצה להמשיך להיות מסוגל לפרסם דברים שכאלה, מתוך תחושה שטובת הציבור מחייבת לתת להם פרסום. כדי לעשות זאת אני צריך איזשהו גב.

כוונתי היא שייתכן שאצטרך להעסיק יועץ משפטי. או לחילופין, אהיה חייב לקבל איזשהו גיבוי כלכלי אם וכאשר יתבעו אותי – כבר בשלב זה ההגנה מול טובלי עולה לי אלפי שקלים. לחילופין, אני יכול פשוט להימנע, במודע או שלא במודע, מלכתוב על מני כתות ומורים רוחניים בעיתיים, ולהסתפק בניתוחים פוליטיים-תיאולוגיים והגות רוחנית. אלה האופציות שעומדות לפני.

קוראי היקרים, אני ממש לא רוצה לשים אתכם בעמדה שבה אתם לכאורה חייבים לי משהו. אתם לא חייבים לי כלום. אני שמח לכתוב ושמח שאתם שמחים לקרוא. אין לי גם שום כוונה לגבות דמי מנוי ולהפוך את הבלוג לעסק.

מה שאני כן רוצה לעשות הוא לבקש תרומה, ממי שמרגיש שהוא רוצה ושטוב לו לתרום. התרומה יכולה להיות אות להוקרה והערכה כללית על כתיבתי, מזה קרוב לחמש שנים, של הבלוג הזה, והיא יכולה להיות עזרה למימון הוצאות המשפט מול טובלי, וכל מני הוצאות אחרות שנלוות לכך. כפתורי תרומה בסוף רשימה זו ובטור השמאלי של הבלוג.

באשר לעדים, עדות ועדויות: המשפט טרם נפתח, ואני לא יודע איך הוא יתנהל. אולם אשמח לקבל מייל מכל מי שחושב שיש לו מה לספר על טובלי ומעלליו. כל המעוניינים לתרום למאבק בצורה הזו, אנא שלחו אלי מייל, בכתובת tomerpersico שבשירות המייל של yahoo.com. אנא ציינו בכותרת המייל "עדות על טובלי", ובתוכו פרטו מה קרה ממש לכם עם טובלי, ו/או מה שמעתם מאחרים שקרה ממש להם. אין צורך לשתף שמועות מדרגה שלישית. ברשותכם כרגע לא אענה על המיילים האלה, ואשמור אותם לכשיהיה בהם צורך.

זה המצב כרגע. אני מרגיש שאני נכנס עכשיו לשדה לא מוכר, ואין לי מושג איך הפרשה הזאת תשפיע על כתיבתי. אני מקווה שהיא לא תשפיע. נצטרך לתת לדברים לחיות את חייהם, ונראה לאן הם יובילו אותנו. וכמובן, עדכונים יבואו על כל התפתחות.

עדכון 10:11: לינקים לכל מאמרי הקודמים על שי טובלי

 

השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אדם היא איך להמנע מקלישאות. איך להמנע מלומר קלישאות, בעיקר, אך מהדיבור באה העשייה ומהעשייה ההוויה. איך לא להיות קלישאה. ומההוויה עולה החשיבה, ימח שמה. איך לא לחשוב קלישאות.

כי העולם כולו בריאתו בקלישאה, כניסתו לכדי הוויה בקלישאה וקיומו בקלישאה. כקלישאה – הוא נורא ואיום, ואצלו הטרגדיה והפארסה הם הינו הך.

אז מה עושים? ואיך עושים מבלי לעשות (כי כל עשייה הינה קלישאה)?

העולם הוא קלישאה. הכוח הוא קלישאה. התופעות כולן, הדברים כולם, הזמנים כולם, המהויות כולן, הפעולות כולן, החלומות כולם, התשוקות כולן, התקוות כולן – קלישאות. הישות כולה הינה קלישאה. הדמיורגוס הרשע מדבר ובורא קלישאות.

ישנה בנשמתנו נקודה ברה ותמה, נקודה טהורה ובתולה, נקודה של שתיקה. הנקודה שאיננה קלישאה. את הדממה הזו עלינו להחזיר אל הדממה הפרמורדיאלית, אל השקט שלפני הקלישאה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.
לא על ידי ידע (גנוסיס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מעשה (טקס), שהינו קלישאה.
לא על ידי מאבק (מונותאיזם), שהינו קלישאה.
לא על ידי הכלה (פוליתאיזם), שהינה קלישאה.
לא על ידי מוות (על הצלב), שהינו קלישאה.
לא על ידי תקווה (למשיח), שהינה קלישאה.
לא על ידי התבוננות (מדיטציה), שהינה קלישאה.
לא על ידי התנסות (טנטרה), שהינה קלישאה.
לא על ידי אהבה, שהינה התבסמות הקלישאה מהרוח החמה בה היא עצמה מלאה.
וודאי לא על ידי אמונה.

עלינו לעשות זאת על ידי שתיקה.

 

אבל אני אוהב לדבר…..

 

 

(אלוהים, אגב, שונא קלישאות, אבל ממש אוהב קיטש)