דלית שמחאי

מדינה שלמה בשאנטי – על הספר "לזרום נגד הזרם"

פני הספר

בשנת אלפיים, כשדלית שמחאי הגישה את הצעת המחקר שבסופו של דבר הפך לספר שלפנינו, ועדת הדוקטורט לא הבינה את מה בדיוק היא רוצה לחקור. האם בכלל יש "תחום" שנקרא "ניו-אייג'"? האם יש כאן "תופעה" ממשית? האם יש משהו לחקור לבד מכמה היפים מזדקנים ותצפיתני עב"מים? היתה זו תקופה רחוקה ותמימה, בה פסטיבלי השאנטי ההמוניים היו עדיין בחיתוליהם, הקבלה היתה מזוהה עם גברים מזוקנים יותר מאשר עם זמרות פופ והמילים "קריסטלים" ו"אנרגיות" היו תחומות לשיעורי כימיה ופיזיקה. אכן, אם עולם שכזה נשמע לנו מוזר הרי שללא ספק בין סיכומי העשור השונים נשכחה אחת התופעות המשמעויות של שנות האלפיים בישראל: כיבוש הקונצנזוס המקומי על ידי ההגיון הרוחני המבוזר, הא-היררכי והאירציונלי של הניו-אייג'.

למזלנו המחקר של שמחאי אושר, וכסוציולוגית נועזת (עם נטיות אנתרופולוגיות) היא יצאה אל השטח כדי לערוך "מחקר משתתף" בשני מוקדים חשובים של התופעה. ראשית הצטרפה שמחאי לצוות ההקמה של אחד מהפסטיבלים הרוחניים הגדולים שמתקיימים בארץ, ואת חוויותיה משם היא מכנסת בספר תחת הכותרת הפיקטיבית "פסטיבל אהבה". בנוסף לכך היא הסתפחה למשך מספר חודשים למערכת כתב העת "גופנפש", גם הוא פסודונים של מגזין ניו-אייג' מרכזי, וזכתה להיחשף לדרכי העבודה במקום.

שני אתרי המחקר האלה הקנו לשמחאי מבט על מסגרות המיועדות לציבורים גדולים ומגוונים (הן בפסטיבל והן במגזין נמצא מגוון גדול של תכנים ניו-אייג'יים) ובנוסף לכך גישה ישירה אל מי שמעורב ביצירתן של אותן מסגרות, ובכך אל ההכרעות המרכזיות העומדות על סדר יומו. הקבוצות המארגנות את הפסטיבל ומפעילות את כתב העת משמשות לשמחאי כמוקדים של אוונגרד בתוך תופעת הניו-אייג', ויחד עם זאת, וזה מה שמעניין במיוחד בקבוצות הללו, אלו קבוצות אליטה שאינן מעוניינות להיות אליטה, עילית שהיתה רוצה שכולם יהיו כמותה.

במצב הזה גלומה בעייתיות מיוחדת עבור אותן קבוצות. שמחאי למעשה תיעדה (כפי הנראה בצורה בלעדית) את שלבי התגבשותו של הניו-אייג' בישראל והמעבר ההדרגתי שלו אל הקונצנזוס, ובמחקר עצמו היא מדגישה את הדילמות שנובעות בין הנחקרים בדיוק כתוצאה מהתהליך הזה, כאשר הם נקרעים בין רצונם להפיץ את מעיינותיהם החוצה לבין רצונם לשמור על רוחניות "טהורה" ו"אותנטית" עד כמה שניתן. שתי התשוקות הללו מושכות כמובן לכיוונים מנוגדים: הפצת "התורה" לקהלים רחבים תתאפשר רק על ידי רידודה, או מכירתה לצד שעשועים שונים. מאידך שמירת טהרתה תחבל בתהליך התקבלותה בציבור, שלא שותף לפתיחות הרוחנית של מפיציה.

כאן אנחנו למעשה עומדים מול אחת הסתירות הפנימיות של הניו-אייג', שכן שמירת הידע הרוחני כאיזוטרי מונגדת במהותה לרוחו הדמוקרטית והא-היררכית של התופעה, ועומדת בסתירה ישירה לחזון שממנו היא מקבלת את שמה, קרי "עידן חדש" בו העולם כולו מאושר ומואר. הן אנשי "אהבה" והן מערכת "גופנפש" רואים בעבודתם שליחות שתכליתה הפצת השקפת העולם שלהם והנחלתה בלבבות ההמונים, ועל כן הם מוכנים לפשרות באשר למידת הדיוק שבמסר.

אך דרכי הגמשת העקרונות שונים בין הקבוצות. על פי שמחאי אנשי הפסטיבל מבחינים בינם לבין אורחיהם על פי יחסם לזרם המרכזי של התרבות הישראלית: המארגנים הם "פריקים", מתבדלים ומתנזרים מהמרכז, ואילו אורחיהם חברים בו. אנשי המגזין לעומת זאת רואים עצמם כחלק אינטגרלי מהמיינסטרים הישראלי, ומה שמבדיל אותם מקוראיהם הוא לדעתם מידת המחויבות שלהם לתרבות הרוחנית המטופחת מעל דפי כתב-העת.

בשל כך כדי להפיץ את השקפתם מנסים אנשי הפסטיבל להפוך אותה לפחות מוזרה, ואילו אנשי המגזין מנסים להפוך אותה לפחות עמוקה. ממחקרה של שמחאי ניכר שהתסכול בקרב מערכת "גופנפש" הוא רב, וניתן להבין שחלקם אף כועסים על הקוראים משום שאלו מחייבים אותם "לזייף". לאנשי "אהבה" סבלנות רבה יותר לאחרותם של האחרים, שכן הם ממילא מצפים מהם להיות אחרים.

אך לא רק ההבדל בין הנסיון לנרמל את המסר לבין הניסיון לרדד את המסר מביא לשוני בהתייחסות אל הקהל: אנשי "אהבה" נפגשים פנים אל פנים עם לקוחותיהם, והמפגש הזה עצמו נחשב עבורם כתרגול רוחני. עבורם הפשרות שהם מבצעים תוך כדי עבודתם נתפסות כקורבן ראוי, והמצוקה הזמנית ממותקת על ידי התגשמותו הזמנית של חזונם: קהל רב וגדול המשתתף במסגרת האלטרנטיבית שהם מקיימים. לאנשי "גופנפש" אין מפגש ישיר עם קוראיהם, ומשום כך קשה להם יותר לראות את פשרותיהם כמעשה של נתינה. יחד עם זאת הם דבקים במשימתם וחדורים תחושת שליחות.

קל מאוד ללעוג לרוחניות הניו-אייג', אולי בעיקר כי פעמים רבות יש בהחלט על מה ללעוג. אולם תהיה זו טעות לראות דימויים טלוויזיונים מגוחכים (מאורן זריף ועד אותו יוסף מ"האח הגדול") כמייצגים נאמנים של התופעה. שני סטריאוטיפים נפוצים על הניו-אייג' מזימה שמחאי במחקרה: ראשית, בניגוד לשמועות על האינדבידואליזם המוקצן של הרוחְניקים, היא מראה עד כמה הקהילתיות חשובה הן לאנשי "אהבה" והן למערכת "גופנפש". שתי הקבוצות פועלות במוצהר כדי להביא לשינוי חברתי, ולשתיהן חשובה גם הקבוצה הקטנה שלהם, על האינטימיות והתמיכה ההדדית ששוררות בה.

שנית, עצם ההתלבטות וההתחבטות בשתי הקבוצות באשר לדרכים השונות של הפצת השקפת עולמם, הרצון לשמור על גרעין מוצק של רוחניות "אותנטית" לדעתם, מראה עד כמה לוקחים חברי הקבוצות את דרכם הרוחנית ברצינות, וממילא עד כמה עבודתם לא נעשית אך ורק למען הרווח הכספי. השטחיות המזוהה כל כך עם הניו-אייג' היא מהם והלאה.

הספר הוא כאמור מחקר אתנוגרפי המתמקד ב"מפיצים" של העידן החדש ולא ב"צרכנים" שלו, שמהווים כיום חלקים לא מבוטלים של החברה הישראלית. בתחילת החיבור מביאה שמחאי כמה הסברים לתפוצתה הרחבה של תרבות הניו-אייג', וביניהם מונה את התרסקות סמכותן של הדתות הממוסדות ואת קריסתם של המטא-נרטיבים בחברה הפוסט-מודרנית, תהליכים שדוחפים כל אחד מכיוונו את הציבור לחיפוש מחודש אחר משמעות, וזאת במסגרות אלטרנטיביות.

שאלת תפוצתו הרחבה של הניו-אייג' היא שאלה שראויה למחקר שלם בפני עצמה, וממילא ספרה של שמחאי לא עוסק בה ישירות, אולם ראוי היה אולי להקדיש לה מעט יותר מקום. אין ספק שהניו-אייג' כיום הוא תופעה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה, וממחקרים שונים שנעשו בעניין ניתן אף ללמוד שהיא רק בתחילתה כתופעה תרבותית רחבה. ניתן למעשה לומר שהניו-אייג' הוא הפן הדתי של תהליך חברתי רחב היקף העובר על החברה המערבית, שבמסגרתו מרכז הכובד ומוקד הסמכות של החיים עוברים מבחוץ פנימה: אם בעבר הגדרנו עצמנו על פי מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), כיום נגדיר עצמנו על פי החוויה הפנימית שלנו (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בחינוך, באמנות, בפוליטיקה, במקומות העבודה – כמעט בכל תחום בחיים פחות חשובות לנו אמות מידה אובייקטיביות, ויותר משנה לנו אם "זה מרגיש לי נכון". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי של התהליך הזה.

המחקר של שמחאי מהווה למעשה את ספר העיון הראשון שמתפרסם על תרבות הניו-אייג' בישראל. ספרה החשוב תומן בחובו תובנות נוספות הנוגעות לתת-התרבות המגוונת הזו, אותה היא מנתחת בדיוק ובצורה מאירת עיניים. מכיוון שלא נראה שדהרתו של הניו-אייג' אל לב הקונצנזוס הולכת להיפסק, אין אלא לקדם את הספר בברכה, ולשאת עיניים למחקרים נוספים בנושא. ניתן להניח שזוהי רק תחילתו של עידן חדש באקדמיה.

[פורסם בשינויים קלים אתמול במוסף "ספרים" של "הארץ". והנה ראיון קצר עם דלית שמחאי על ספרה]

על העידן החדש בישראל

רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל, עורך: עידו תבורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 183 עמודים

תנועת "העידן החדש" נחקרת במערב מאז שנות השבעים, אולם בישראל רק לאחרונה הפנתה האקדמיה את מבטה הבוחן והחלה לבדוק על מה בדיוק כל המהומה. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא, שכן כיום, כאשר עשרות אלפים מבקרים כל שנה בפסטיבלי שאנטי, הרפואה האלטרנטיבית מתפשטת במהירות של מחלה ויראלית ואפילו תורת הקבלה משנה את דרכיה הקדומות כדי להתאים את עצמה לקהל העכשווי, לא ניתן יותר להצדיק התעלמות ממה שמזמן אינו מוגבל לשוליים של הקונצנזוס.

הספר "רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל" מהווה מקבץ קטן וראשוני של מאמרים על התנועה הססגונית הזו. במבוא שכתב מסביר עידו תבורי, עורך הספר, מדוע רק עכשיו יוצא כרך המוקדש למחקר אקדמי של התנועה: אחרי שהוא עומד על הגידול העצום במימדי התופעה מאז תחילת שנות התשעים, הוא כותב שכיום "העידן החדש אינו נתפס עוד כתת-תרבות שיש להסביר במונחים של סטייה, אלא כמערכת של משמעויות שיש לבחון אותה בפני עצמה" (עמ' 12).

תבורי מסביר שגם אם התנועה נראית זרה מבחינת הטקסים והאמונות, היא מוכרת מאוד מבחינת האוכלוסייה המשויכת אליה: מתברר שאנשי העידן החדש בארץ מגיעים ברובם מהמעמד הבינוני ומעלה, חלק גדול מהם משכילים, במרשם האוכלוסין הם יוגדרו כחילונים וכמעט מאה אחוזים מהם יהודים. מכיוון שכך ברור שאי אפשר לפתור את כל העניין כבעיית התבגרות של קבוצת תימהונים, ויש לנסות להבין איך ועל איזו במה מתקיים הריקוד המשותף של הערכים והמנהגים הזרים עם המרכז האידיאולוגי המובן מאליו.

בספר הנ"ל זוכה, אם כן, העידן החדש, אותה אסופה אמורפית והטרוגנית של תפיסות עולם ואמונות, אורחות חיים ומוצרים, משחקי כוח וכיווני רוח, לטיפול של חמשה חוקרים, שלושה דוקטורנטים ושני בעלי תואר דוקטור, שכותבים על אספקטים שונים של התופעה, מנסים לתת תשובות ראשוניות על אופייה ולהעלות שאלות למחקר עתידי.

מתוך חמשת המאמרים שבספר אנסה להציג כאן שניים שכמו מתכתבים זה עם זה: המאמרים של עידו תבורי ודלית שמחאי. תבורי כותב על מפגשי קהילת ה"ריינבו" (Rainbow) בישראל, כינוסים המוניים בהן הקהילה, שמורכבת ברובה מאנשים שהעידן החדש הוא בשבילם השקפת עולם כוללת ומחייבת, מתכנסת יחד לחיים משותפים בטבע. הוא מנסה להבין כיצד מגדירה עצמה הקהילה מול העולם המודרני ועד כמה היא אכן יכולה, כפי שהיא מייחלת, להשתחרר מדפוסי הפעולה שמאפיינים את החברה המודרנית.

שמחאי כותבת על הקצה השני של קשת כינוסי העידן החדש: הפסטיבלים ההמוניים שמתקיימים זה כשבע שנים בחגים, המציעים שלל סדנאות לימוד וטיפולים אלטרנטיבים והמושכים אליהם קהל רב, שלאו דווקא מחזיק בשאיפות רוחניות כלשהן. היא מנסה לאבחן את אופי היחסים בין המארגנים של הפסטיבלים, אנשים שרואים חשיבות רבה בתורות שהם מלמדים, לבין ההמונים, ואת הדרכים בהם מתוּוכות אותן תורות לקהל הרחב.

שני המאמרים, אם כן, בודקים מקרוב את קו הגבול שבין הקהילה הפנימית, "בעלת הסוד", לבין העולם החיצוני, אליו הסוד עוד תרם התגלה, או, חלילה, שמתכחש לו. תבורי ראשית מראה את דפוסי הבידול של קהילת הרינבו: את הטקסים המיוחדים שמעודדים את הלכידות הפנימית, ואת הדרכים בהן מודגש ההבדל בין הקבוצה לבין העולם החיצוני. חברי הרינבואו מגדירים את עצמם במובהק כאנטיתזה לאותו עולם, הזוכה אצלם לשם הפיורטיבי "בּבִּילון". הם לא כל מה שהוא כן: כשם שהוא רודף בצע כסף, מתפלש בחומריות ושטחיות, מלא בשקרים וחיכוכים, הרי הם מבינים את ההבל שבצבירת הון, מסתפקים במועט, חוקרים עצמם לעומק וחיים חיי אהבה ואחווה.

הגבולות בין העולמות, אם כן, אמורים להיות חדים וברורים, ותבורי מראה שזה, באופן בלתי נמנע כמובן, אינו המצב. הוא עומד בעיקר על האופי שובר-ההיררכיות של ההתנהלות בקהילת הרינבו, דפוס התנהגות שהוא מקשר לתרבות הצרכנית המודרנית. היחיד בקהילה חופשי לבחור לעצמו את אמונתו ואף את מקומו היחסי בתוך הקהילה, והשוויון הערכי בין הזרמים הרוחניים השונים נשמר בקפידה: כאשר כמה חברי קהילה שנמצאים בתהליכי חזרה בתשובה רוצים לקיים טקסים יהודיים במדורה המרכזית מתעוררים ויכוחים קשים וטענות כנגד ה"השתלטות" של דת אחת על כל האחרות.

תבורי טוען שבעוד שהעידן החדש על פי רוב חושף אנשים רבים ליהדות (שלפנים היתה בעיניהם בחזקת מוקצה מחמת המיאוס), הרי שהתפיסה שמתגבשת אצלם של הדת, אלא אם כן הם חוזרים בתשובה, היא אך ורק של דרך נוספת אל אותה האמת אליה מובילות הדתות כולן. לשם דוגמא הוא מביא ציטוט של אחד ממרואייניו שטוען שהוא "מכבד את האנרגיה הזאתי [של היהדות] שקיימת כאן [בארץ], את ה' ואת השכינה" (עמ' 109) – היהדות, אם כן, היא "אנרגיה" שקיימת במקום ספציפי: יש לכבד אותה, אבל לא מדובר בחברת החשמל: אין לה מונופול, ובהחלט קיימים מקורות אנרגיה חילופיים.

בעקבות זת ניגש תבורי לאפיין את מה שניתן לכנות התיאולוגיה של העידן החדש, והוא עומד על ההיגיון האקלקטי שלה מצד אחד, והסינקרטי מהצד השני: ישנה יצירה של שוויון בין הזרמים הרוחניים, פירוק מוחלט של היררכיה (לבד מכזו הבאה מתוך טעם אישי), וכמו כן ראיית אותם זרמים כנובעים מתוך, ולקראת, אחדות עמוקה, "אמת אחת שפנים רבות לה" (עמ' 115). הוא מקשר דפוסים אלו להגיון הצרכני שבא לידי ביטוי בקניון או בסופרמרקט, בהם הצרכן "מרפרף בין מדף למדף מבלי להתחייב לשום חלק מהשפע המוצג לפניו" (עמ' 114), ואף תופס פעילות זאת כצו מוסרי, כ"זכות" שיש לו כאינדבידואל אוטונומי – הפרט ו"רצונו החופשי" הוא אולי הדבר היחיד שבאמת קדוש לאיש העידן החדש. השקפות אלו, זה ברור, נלקחות הישר מתפיסת העולם של העולם המודרני והפוסט-מודרני, ונראה ש"בבילון" חדרה ללבו של הרינבו וחותרת תחת שאיפותיו ותקוותיו.

התמונה מתוך המאמר ב"הארץ". תצלומי ארכיון: ניר כפרי, לימור אדרי ואריאל שליט

כתמונת תשליל למאמרו של תבורי, מאמרה של דלית שמחאי מבקש לבדוק מה מתרחש כאשר הרינבו מנסה בכל כוחו לחדור ללבה של בבילון. היא ערכה תצפיות בכמה מהפסטיבלים ההמוניים שמושכים אליהם קהל רב ומגוון, ומנסה לאפיין את דרכי הפעולה של מארגניהם, אשר מטרתם המוצהרת היא החדרת תפיסותיהם הרוחניות לתוך הקונצנזוס הישראלי. במאמרה בחרה שמחאי לאחד את ממצאיה ממגוון אירועים תחת קורת גג של פסטיבל אחד, פיקטיבי, אותו היא בחרה לכנות "פסטיבל אהבה" – ונדמה שהשם הזה מצליח לתפוס הן את המסר המרכזי והמיידי של ההפקות הללו, והן את הצורה הקלישאית שלתוכה הוא על פי רוב מתגלם.

וזו בדיוק הבעיה, טוענת שמחאי, שעומדת בפני צוות הפסטיבל: הבחירה בין מסר הקרוב לשיח ההגמוני ובכך אינו מעורר מחלוקת ופופולרי, אך גם רדוד ונדוש, לבין ההזדמנות להציג שיח אלטרנטיבי שקרוב הרבה יותר להשקפת עולמם של המארגנים, אבל שייתכן ולא יתקבל בברכה, או בכלל. היא מדגישה שהמניע העיקרי של המארגנים אינו כלכלי, אלא יצירת שינוי בחברה הישראלית, כלומר החדרה של ערכים והשקפות העולם שלהם אל תוך הקונצנזוס. כך, טוענת שמחאי, מארגני הפסטיבלים "זוקפים לזכותם את השינוי במפת המוסיקה בישראל, השפעה בהחדרת ערכים ופרקטיקות אקולוגיות, ועוד כהנה וכהנה" (עמ' 160).

מכאן ברור שבניגוד להתכנסות הרינבו, הפסטיבלים הרוחניים מכוונים החוצה ופונים לקהל הרחב, ואף מבקשים ליצור אירוע גדול כמה שיותר. אולם כאן שוב עולה אותה דילמה בדבר מידת דילולו של המסר, אותה הכרעה בין ההצמדות האדוקה להשקפת עולמם, לבין הרצון לפנות ולהשפיע על כמה שיותר אנשים שאותה השקפה זרה להם לחלוטין.

שמחאי עוקבת אחרי דרכי קבלת ההחלטות בין מארגני "פסטיבל אהבה", ומתארת את הקושי שלהם לבצע את מה שהם רואים כמסחור הערכים המקודשים שלהם. אחת ההשלכות של מגמת המסחור היא תחושת ניכור שחשים המארגנים כלפי הפסטיבל שלהם עצמו. "המפגש הבין-תרבותי שהם יוצרים מניע אותם לא רק לוותר על מרכיבים שונים בתרבותם כדי להראותה באור רך יותר ומזמין יותר, אלא גם לחשוף את ייחודם התרבותי ברבים, לשווקו באופן מפתה, ולהפוך אותו למוצג לנוכח 'המבט התיירותי' של אורחי הפסטיבל" (עמ' 177).

ההתערטלות הפומבית הזאת נתפסת כמובן כהשפלה, אך יש בה גם מימד עמוק יותר: שמחאי מצביעה על כך שמארגני הפסטיבל בעצם מוכרחים להשתנות כדי לקדם את מטרתם: הם לומדים "לשחק את המשחק" הקפיטליסטי-פופוליסטי, ולמעשה מאמצים את ערכי התרבות ההגמונית. "נראה שהרצון ליצור שינוי חברתי, שלמענו מזמינים אנשי "אהבה" אנשים כה רבים להתארח במחיצתם, מוביל לכך שדווקא הם אלה שמשתנים, ומאבדים את דרכם וקולם הייחודי" (עמ' 178).

גם אם בקנה מידה עולמי המאמרים שבספר אינם מביאים עמם חידושים בשדה המחקר של העידן החדש, הרי שעצם ההתייחסות שלהם לתנועה במופעים הישראלים שלה היא חידוש חשוב. באופן כללי נראה שהמאמרים נכתבו על ידי אנשים שבלבם סימפאתיה לתנועת העידן החדש – אין זה בהכרח רע: חוקרי יהדות רבים הם שומרי מצוות ואיש אינו מערער על מחקריהם. יחד עם זאת, לעניות דעתי האהדה לזרמים שונים בתוך העידן החדש מורגשת לפעמים יתר על המידה. ככלל, לא כל המאמרים בספר הם באותה רמה, ואולי חבל שלא הוקפד יותר על האיכות האקדמית והמחקרית של הכתיבה, אך כסנונית ראשונה של מחקר על העידן החדש בישראל יש כאן הבטחה לבאות, ובנושא זה טבעי לשמור על אופטימיות קוסמית.

[המאמר התפרסם היום במוסף "ספרים". לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]