דף יומי

על סיום מחזור הדף היומי והאחדת לימוד התלמוד

סיום מחזור הלימוד של הדף היומי הוא מאורע מרגש. במידה מסויימת הוא מגשים משאלת לב משיחית-משהו המלווה את היהדות מאז ימי חז"ל, והיא להתאחד כגוי אחד בארץ שלומד יחד תורה. באחדות הזאת יש משהו יפה, והיא היתה ממטרותיו של הוגה רעיון הדף היומי, הרב מאיר שפירא מלובלין, שביקש כך לקרב יהודים איש אל אחיו. אף יותר מזה, דומני שיש לו משמעות סמלית מאוד ביחס למצב היהדות בזמננו.

על הסימליות שבעניין מיד. ראשית נציין את מה שאמור להיות מובן מאיליו, והוא חשיבותו המרכזית של לימוד גמרא במסורת היהודית. זו כמובן חשיבות שכמעט אין דומה לה, ואני חושב שבמידה רבה של צדק. תלמוד תורה נחשב כמובן למצווה גדולה, ואף "כנגד כולן" וכו', אבל גם אם נשאיר את הסיסמאות מאחור, אני חושב שאין ספק שהתפלפלות ראויה על סוגיה תלמודית היא תבלין חסר תחליף בתבשיל היהודי. יש בה משהו שמכונן את הרוח היהודית בצורה שלא דומה לשום דבר אחר.

התלמוד אינו ספר הלכה. רבים מהדיונים בו אינם מסתיימים ב"מסקנה" או בפסיקה חד משמעית. דווקא תכונה זו היא המאפשרת פוריות שופעת שמעיינה מתגבר כבר יותר מאלף שנים. הרבגוניות הפוליפונית של התלמוד בולטת גם על רקע טקסטים אחרים שנכתבו בסביבתו בערך באותו זמן. במאות הראשונות לספירה כותבים הוגים נוצרים כהרונימוס או אוריגנס טרקטטים תיאולוגיים; כתות גנוסטיות למיניהן מחזיקות כל אחת בכתב קודש משלה על שם דמויות כמריה, יהודה איש קריות, או תומס; חיבורים אפוקליפטים נכתבים בשם חנוך בן ירד, וחיבורים הרמטיים נכתבים בשם הרמס טריסמגיסטוס. מבין אלה ניצב התלמוד כיוצא דופן נדיר: זה אינו טקסט של מחבר אחד.

למעשה, התלמוד הוא ההפך הגמור מכך: זהו טקסט רב-רובדי, עשיר בקולות ואף בויכוחים. זהו טקסט שחוסר האחידות שלו בולטת, ולמעשה מגדירה אותו: כולו ניגודים ופולמוס. זהו טקסט שכולו מבקש פרשנות, דרשנות ופילפול. נמצא שבזמן שסביבם תיאולוגים ונביאים מחברים מנשרים רשמיים ודוגמטיים לציבור המאמינים, היהודים אינם מחברים ספרים ביחידות, אינם מדברים בקול אחד וגם אינם מעמידים רשימה סגורה וסופית של עיקרי אמונה – הם אורגים יצירה משותפת ורבת משתתפים.

וכאן יש לחזור לעניין הסמליות שהזכרתי קודם, הסמליות שבקריאה המשותפת בדף היומי. זו משמעותית לדעתי דווקא במה שהלימוד המשותף מייצג, וזו ההאחדה האדירה שעברה היהדות בעידן המודרני. ממגוון של קהילות מפוזרות, בעלות מנהגים שונים ומסורות שונות, התהוותה יהדות אחת, שגם אם היא כמובן מחולקת לזרמים הרבה (ובהחלט יש בה גם מגמות של גיוון), הרי שיש בה סטנדרטים אחידים וברורים לגבי נושאים שונים. הן בתחום ההלכתי, והן בתחום ה"מנהגי", השפע שהולידה הגלות עובר בצוואר בקבוק של הַשְגָרָה, שהופכת את העדות השונות לדומות יותר ויותר. התהליך הזה מתגלגל כבר כמאה שנה, ומי שמבקש דוגמא קיצונית לאופן פעולתו יכויל למצוא אותה כיום בכל הנוגע ליהודים האתיופים ומנהגיהם.

יש בתהליך הזה כאמור יתרון למי שמקווה לראות "גוי אחד בארץ" שסימנו לא רק אחדות אלא גם אחידות, אבל יש בתהליך הזה גם מימד מצער. אישית, כמי שחושב שמגוון תרבותי תורם לבריאותה של כל חברה אנושית, יש משהו קשה בכך שהמסורת היהודית הססגונית עוברת סטנדרטיזציה. לא רק אסתטית, אלא גם מוסרית יש בזה לדעתי משהו לוקה. גם לימוד התלמוד עצמו עובר האחדה קיצונית. כאשר יהודים בכל העולם לומדים מתוך נוסח אחיד ובקצב אחיד, האם אין הגבלה מסויימת על היכולת לפרוץ לכיוונים חדשים? יש בתופעה משום צמצום של האופק היצירתי, גם אם הלומדים יכולים לבטא אותו בהזדמנויות אחרות.

הסכנות שבבית המרחץ לגברים

beit merhatz2רבות דובר כבר, ובצדק, על התרומה האדירה שהביא לעולם היהודי הרב שטיינזלץ בתרגומו לתלמוד הבבלי, ואין ספק שמגוון בתי מדרש פלורליסטים חווים חבים הרבה מאוד לפרשנותו, המקלה על מי שלא בקיא בקריאת הגמרא ללמדה. גם עבור מי שאינו דובר עברית כשפת אם – ומדובר בחלק ניכר מהעם היהודי כיום – פירוש התלמוד של שטיינזלץ (כמו גם תרגום שושנשטיין) מציע שביל גישה נוח להיכל הגמרא.

מרבית לומדי "הדף היומי" לא לומדים מתוך פירוש שטיינזלץ, אבל הייתי רוצה להשתמש בו כדי להדגים את המימד המצער שבתופעת ההאחדה. במילים אחרות, מכיוון שההאחדה מוצאת בשימוש בפירושים/תרגומים ביטוי מובהק וחריף, הייתי רוצה להשתמש בדוגמא מתוכם כדי להצביע בפניכם על הצדדים הפחות חיוביים שלה. ובכן, העניין הוא כזה: כאשר אנחנו לומדים דף גמרא מתוך פרשנותו של שטיינזלץ, הקלות שבה הוא פותר עבורנו סוגיות לא מובנות יכולה להשלות אותנו שהפתרון שהוא מציע הוא היחיד האפשרי. הנה הדוגמא: במסכת ברכות, דף ס, עמ' א, נידונה הברכה שיש לברך עם הכניסה לבית המרחץ (מדובר בבית מרחץ ציבורי, על פי רוב בסגנון רומאי, כנהוג באותם ימים):

הנכנס לבית המרחץ אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי'.

ברכה מעט משונה, הלא כן? מה אמור הקב"ה להבין כאשר מבקשים ממנו להציל את המתפלל "מזה וכיוצא בו"? ומהו אותו "דבר קלקלה ועוון" שיכול להתרחש בבית המרחץ? מה העניין? מה כבר יכול לקרות בבית מרחץ שבו רוחצים את עצמם יחד מספר גברים ערומים? את התעלומה הזאת פותר שטיינזלץ כך:

בבתי מרחץ רומיים שהאש היתה לוהטת מתחת לבריכת המים שבה היו מתרחצים, והיתה סכנת מפולת אל תוך האש

כלומר התפילה הקצרה לפני הכניסה לבית המרחץ אמורה להגן על המתרחץ מפני קריסת תחתית הבריכה ונפילתו, יחד עם המים, אל תוך האש. "דבר קלקלה ועוון" הוא מוות בשריפה, או אולי כוויות דרגה ב'. נו. אני חושב שלא קשה להעלות בדעתנו פרשנות אחרת, מתקבלת יותר על הדעת, למילות התפילה הללו. זאת ועוד: הסוגייה ממשיכה ומצטטת מיד את דברי הנביא ישעיהו המזהיר ש"הרי כסדום היינו לעמורה דמינו", דבר שעבור לומד גמרא רחב אופקים אמור גם לומר דרשני. נראה לי שהאפשרות שמציע פירוש שטיינזלץ במקרה זה היא הפחות סבירה, וממילא היא רק אחת מתוך אפשרויות שונות.

הפרויקט של שטיינזלץ הוא מונומנטלי, לא רק בהיקפו אלא גם בברכה הגדולה שהוא הביא לעם ישראל ולכל המתעניינים בתלמוד. הדוגמא שהבאתי כאן נועדה רק להצביע על הסכנה שבאחדה של הלימוד התלמודי, האחדה שנגרמת משום הלימוד הגלובלי, ובצורה קשה יותר משום ההסתמכות (לפעמים) על הפרשנות המאוד מסויימת (ובמקרה זה שמרנית ומגוננת) של הרב שטיינזלץ. אין בדברים אלה שום ניסיון לפסול אף אחד מהמפעלים הגדולים והיפים הללו, אלא רק להצביע על אחד החסרונות שלהם, מתוך תקווה שמודעות לדבר תסייע לאזנו.

סתם

פורסם באתר אבי חי

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.