מתחילת המשבר הנוכחי מנקר לי במוח משפט שקראתי בסיפור קצר של שטפן צוויג. הסיפור, 'עיני האח הנצחי', הוא מעין אגדת-עם הודית פרי עטו של צוויג, מיתוס מומצא המספר על התחבטויותיו הקיומיות של אדם, ובהשאלה של כל אדם כמובן. הסיפור הקצר מופלא ביופיו, התרגום של הראל קין מופלא בפני עצמו, והציטוט שעבר במחשבותיי שוב ושוב הוא:

כי תכלית כל סבל היא חסד הטוב

'עיני האח הנצחי' יצא לאור בשנת 1921, הרבה לפני שצוויג יסבול בעצמו באופן שיביא אותו ליטול את חייו בידיו, בפברואר 1942, לאחר שהגיע למסקנה שמולדתו הרוחנית, אירופה, נחרבה ללא תקומה (אחרי מותו יצא ספרו המעולה "העולם של אתמול", שאינו אלא הספד ארוך, מסולסל ויפיפה לאירופה שבין המלחמות). גיבור 'עיני האח הנצחי', 21 שנה לפני שאירופה נחרבת ולוקחת איתה את צוויג, מגיע למסקנה שתכלית הסבל היא חסד הטוב אחרי שבנקודת מעמקי ייסוריו מוגשת לו עזרה על ידי אישה זרה.

—

יכולות להיות תגובות רבות לסבל. יאוש כמובן, או מאבק, או, בקלות רבה, שנאה, או כעס, קנאה, אלימות. אפשר להאמין שהסבל הוא עונש על חטאים שלנו מהעבר או מחיים קודמים ובכך לתת לו לגיטימציה ותפקיד. אפשר להחליט שהסבל מטהר אותנו ומקרב אותנו ליעוד רוחני כלשהו. אפשר להשתמש בסבל כדי להיות מודעים יותר, כדי לפתח אמפתיה לעצמנו ולזולת. אין בכל אלה שום דבר חדש והם גם לא תלויים באסון גלובלי כלשהו. אנשים צמים (אני ביניהם) כדי ליצור לעצמם סבל ועל ידי כך זיכוך, או מודעות, או אמפתיה.

ומתחילת המשבר הזה אני חושב שהתגובה לסבל שלנו כעת חייבת להיות חסד. קודם כל חסד מצידנו כלפי מי שסובל יותר מאיתנו. אני משוכנע שאחד הצעדים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כרגע – לא רק מבחינת אחרים אלא מבחינתנו עצמנו – הוא נתינה. לתת תמיכה, עזרה, אהבה, כסף. כן, את כל אלה. לתת למי שזקוק עוד יותר מאיתנו, ודווקא עם כל הסבל שהוא כרגע נחלתנו. התשובה לסבל שלנו היא חסד כלפי הסבל של הזולת.

אני נזכר בהגותה של סימון וייל (1909-1943), ההוגה היהודיה-צרפתיה במוצאה והנוצרית בתפיסתה התיאולוגית. וייל הקדישה מקום רב לסבל בחשיבתה, ולמעשה גם בחייה. כשהיתה בת חמש סירבה לאכול סוכר לאחר שגילתה שלחיילים הצרפתיים בחזית מלחמת העולם הראשונה אזל הסוכר. אחרי שברחה עם הוריה מצרפת הכבושה על ידי הנאצים ללונדון סירבה לאכול יותר מהמנה הרשמית שהוקצבה לאזרחים בצרפת. היא נפטרה בגיל 34 משחפת שהוחמרה ממצב של תת-תזונה.

אלוהיה של וייל חלש, דהוי ונידח. העולם נתון לחסדיהם של בני האדם, שבין אם מנסים לתקן אותו או לצבור לעצמם כוח בדרך כלל רק מדרדרים אותו במורד אליו נמשך כל כובד. וייל פקפקה באידיאלים גדולים וביטלה לחלוטין אידיאולוגיות. עשיית הטוב האמיתי דורשת התבוננות שקטה, התכוונות כלפי האל, ורצון כן. "האל המזוייף הופך סבל לאלימות", היא כותבת. "האל האמיתי הופך אלימות לסבל". מאוד נוצרי, כאמור.

—

בספר שיצא ממש עכשיו – ‘אור מתוך הסדק: מחשבות על חולי, סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה’ – מאת אבי שגיא (ג"נ: קולגה שלי במכון הרטמן) מצאתי דברים מקבילים, ומאוד יפים, על התגובה לסבל. בהתייחסות לתגובה לאסון (במקרה שלנו, מגפה), כותב שגיא על "תיאולוגיה של הרע", בה הגישה הדתית השגרתית – פירוש האסון כעונש או לקח מאת האל – נדחית לטובת התמודדות ישירה עם הסבל שהוא מביא. "המאמין", כותב שגיא,

פועל בעולם תוך מחויבות למציאות כפי שהיא. שאלת היסוד המנחה את המאמין היא מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול במציאות זאת, ולא מה עלי לדעת. […] עניינו של המאמין הוא בתיקון הרע ובשאלה מה עליו לעשות, ולא בהבנת דרכי האל הנסתרות בניהול העולם.

חיובה של המציאות האנושית כמות שהיא משמעה הכרה בראשוניות הרוע. הרוע אינו ניתן להעמדה על תכלית שמעבר לו, הכלולה בטוב. אין צורך וטעם להציע הסבר או תיאוריה לקיומו של הרוע בעולם. הרוע אינו היעדר טוב, ולפיכך הוא לא תופעה משנית של הטוב עצמו. הוא ישנו כדרך שהמציאות ישנה. הרוע הוא ביטוי לְהיות המציאות האנושית והטבעית לא מושלמת.

שאלת יסוד אחת ניצבת בפני האדם: האם הוא יסלק את הרוע באמצעות תיאוריה כלשהי או שלא יעשה זאת. לשון אחר: האם דֶבֶר או קורונה יסולקו באמצעות תיאוריה מטפיזית […] או שמא יוותר האדם על המאמצים הנואלים הללו. ובמילים אחרות: האם האדם יסביר או האם יפעל. תיאולוגית הרוע מחייבת את האדם לפעולה.

אני חושב שאלה מילים טובות וחשובות. כשאנחנו ניצבים מול הרוע, מול הסבל, אסור לנו להפנות את המבט ממנו על ידי הכנסתו להקשר רחב יותר, על ידי תפיסתו כחלק מתוכנית-אב שבמסגרתה הוא מוסבר ומתורץ, אולי אפילו מקבל לגיטימציה. אין צורך להזכיר את האפולוגטיקה התיאולוגית שקיבלה השואה מכיוונים שונים כדי להבין עד כמה ניסיונות האלה הם התחמקות זולה, ואף ביזוי הקורבנות.

והאתגר כאן הוא דווקא בפני המאמין. לאתאיסט, הרי, אפשרויות מוגבלות הרבה יותר לתיאודיציה. הסירוב לברוח מתחת לסינר של האב הגדול דורך את המאמין, את האדם, בתחושת דחיפות ובקריאה פנימית לפעולה. נכון, אפשר לזנק לפעולה גם כציות לפקודה אלוהית ומתוך האמונה שכל דבר שעושים וקורה מתרחש בהתאם לתיכנון מוקדם ולמען מטרה גבוהה. אולם האין האדם הדתי שרואה את בני האדם מולו כבני אדם ולא כדמויות במחזה אלוהי מפתח כלפיהם אמפתיה מיידית יותר? האם הוא לא מכבד את הסובייקטיביות החד פעמית שלהם באופן שלם יותר?

סימון וייל מהדהדת את התפיסה הזאת:

הנותן לחם לגווע למען אהבת האל לא יקבל את תודתו של המשיח. הוא כבר קיבל את הגמול שלו בעצם המחשבה הזאת [=שהוא עושה משהו למען האל]. המשיח מודה לאלה שלא יודעים למי הם נותנים מזון.

—

הסבל עתיק כימי האנושות, ובעצם רק במאה השנים האחרונות נחלצנו מכל כך הרבה גורמים ותיקים לסבל. כעת נראה שאנחנו בשער הכניסה לצורות חדשות-ישנות שלו. כאילו המגפות, השריפות, הרעב, העוני, המלחמות רק הרפו מעט לשבעים שנה. הסבל כאן, והשאלה היא התגובה שלנו לנוכחותו.

אני רוצה לסיים עם דברים של אתי הילסום, אישה והוגה יוצאת דופן, בת זמנה של סימון וייל, שתיעדה את התהליך הרוחני שעברה תחת הכיבוש הנאצי באמסטרדם ביומן. הילסום מנסחת את הדברים קצת אחרת, אבל אני חושב שמכוונת למקום דומה. היא כותבת על האפשרות

לשאוב כוח אפילו מהסבל. עלינו להיות עקביים עד הסוף. מישהי יכולה לומר, אני מסוגלת לסבול כל דבר, אולם אם משהו יקרה לו או אם היה עלי לעזוב אותו, לא הייתי יכולה להמשיך. אבל אפילו במצב כזה חייבים פשוט להמשיך. עלייך ללמוד לוותר על כל הרצונות הפרטיים ולהיכנע לחלוטין. ומשמעות הכניעה אינה להחזיר את הנשמה לבורא, לדעוך עם הצער, אלא להציע את העזרה שיכולים, קטנה ככל שתהיה, בכל מקום שהאל בחר להציב אותי.

תכלית כל סבל בחסד הטוב. לא תכלית במובן מטרה ולא תכלית כסיבה הנותנת משמעות. תכלית כקריאה. הסבל של הזולת כקריאה אנושית אלינו לראות את האנושיות שלו, לראות שהאנושיות שלו מהדהדת את האנושיות שלנו, ולתת לו יד.

לא מזמן חגגתי יום-הולדת 36, ובתזמון מושלם הביא לי אבי אלבום תמונות ישן שלי, שהוא מצא במקרה בין חפציו. באלבום, משנת 90-91, נמצאת התמונה הזאת:

זה אני בסביבות גיל 17. אז קודם כל שימו לב איזה ילד יפה הייתי, ואני לא מצליח להבין למה חוויתי כשלון אחר כשלון בגיל הזה בקרב הבנות. בסדר, אף פעם לא הייתי ספורטאי גדול, אבל ראבק, בנות! בכל אופן, אולי מה שיותר מעניין הם שלל כלי הנשק שנראים תלויים מאחורי על קיר חדרי.

חשוב לומר: בעצם הימים שהתמונה הזאת צולמה (על ידי כמובן, עם טיימר – כן, קצת פתטי) כבר שמחתי מאוד לדעת שאחרי הראיון בצו-השני נפסלתי משירות "ביחידות שדה", כלומר ידעתי – ושמחתי – שאחרי גיוסי לא אהיה לוחם.

אני מציין את זה כדי לומר שהסכינים והבומרנגים והנונצ'קו שמאחורי (והיו עוד במקומות אחרים) לא שימשו אצלי כל עניין מעשי. לא הייתי מסתובב איתם ברחוב וודאי לא הייתי מעורב בקרבות כלשהם. כל כלי הנשק האלה היו אך ורק לנוי. הייתי, ועודני, אדם שמסתייג מאלימות ומעולם לא היתה לי כל כוונה להשתמש בכלי הנשק האלה. אבל אהבתי אותם. אפשר אפילו לומר: הערצתי אותם. עובדה: תליתי אותם על הקיר, משל היו פוסטר של כוכב רוק, או תמונה של רב.

נשאלת אם כן השאלה: וואט דה פאק? מה עשו כלי זין על קירות חדרי? מה רציתי בזה? למה זה שימש אותי? או אולי כדאי לשאול: על איזה צורך זה ענה אצלי? אני מעוניין להעלות כאן השארה מסויימת, פרי הרהורי ואינטואיציותי בלבד, והיא כולה כניחוש שנזרק לאויר, אולם לעניות דעתי יש בה אמת.

ובכן, נתחיל בדיני טומאה וטהרה. ידוע לנו שדתות קדומות במיוחד, כאלה שגילן 3000 שנה ומעלה, עסוקות הרבה בעניינים אלה. כך ניתן למצוא דגשים גדולים על טומאה וטהרה בהינדואיזם, בזורואסטריאניזם, וכמובן ביהדות. מנגד, בבודהיזם ובנצרות, שהן צעירות יותר, ובוודאי בדרכים רוחניות מודרניות, אין התעסקות בתחומים הללו.

כך נוכל למצוא בהינדואיזם טומאה של קבוצות אנושיות שלמות (לא רק קאסטות למיניהן, אלא למשל פשוט כל מי שאינו הינדי), בזורואסטריאניזם סוגי אוכל (כל דבר שלא בושל בידי בני דתם), וביהדות טומאה של ספרי קודש. אבל מעבר לדוגמאות אידיוסינקרטיות אלה בכל הדתות הללו דיני טומאה וטהרה מרוכזים בעיקר סביב עינינים של חיים ומוות. גופות מתים מטמאות, מחזור אישה מטמא, זרע מטמא, לידה מטמאת.

מה ניתן ללמוד מזה? ברמה האנתרופולוגית הפשוטה, ניתן להניח שתחומים אלה היו משמעותיים עבור התרבויות האלה, ושמא עבור התרבות האנושית כולה בזמן ההוא. אולי הם סיקרנו את האנשים, אולי הם הפחידו את האנשים. התוצאה היתה קידוש התחומים האלה והכנסתם לסינטקס הדתי. אחת מצורות הדת הפרימיטיבית, אם כן, היא דת שמכילה על תחומים הנוגעים בחיים ומוות קטגוריות של טומאה וטהרה, והעמדתם במרכז החיים הדתיים.

אולי אתם כבר מנחשים לאיפה אני הולך, אבל בדרך בכל מקרה נצטרך לקפוץ קפיצה לא קטנה מעל סדרי הפרקטיקה המדעית הראוייה, שכן אני מתכוון לפנות לשם סיוע תיאורטי להיפותזה שהתוקף שלה מפוקפק, למרות שכפי שתראו היא מאוד קורצת לאינטואיציה. אני מדבר על מה שנקרא תיאוריית הרקפיטולציה (Recapitulation), או העמדה על פיה האונטוגנזיס (התפתחותו הביולוגית של העובר) אנלוגית לפילוגנזיס (התפתחותו האבולוציונית של המין הביולוגי).

התיאוריה (נשתמש במילה הזאת, למרות שהיא קצת גדולה על הרעיון הזה) אומרת אם כן שעובר של מין מסויים עובר במהלך התפתחותו בבטן אמו דרך שלבים אנלוגים לאלו שעבר כל המין אליו הוא שייך בתהליך האבולוציוני הכללי. התיאוריה קיבלה ביטוי מודרני במאה ה-19 (ראו לינק), והביולוג המהולל סטיבן ג'. גולד אף הקדיש לה ספר, אשר בפתחו הוא כותב (בצדק) כי האנלוגיה בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, בין האדם ליקום, שהרקפיטולציה היא דוגמא אחת שבתוכה, היא ודאי הותיקה ביותר בתולדות האנושות (והקבלה הרי גם כן חזק בעניין).

הנה, ראו התמונה הבאה:

זו תמונה שצויירה בסוף המאה ה-19 ובה ניתן לראות בצורה ברורה שעוברי בעלי החיים השונים דומים מאוד זה לזה, לפחות בתחילת דרכם. תיאוריית הרקפיטולציה אומרת שככל שהיצור מתקדם יותר בתהליך האבולוציה הוא יעבור בבטן אמו את כל שלבי האבולוציה בזעיר אנפין, כלומר את מה שהזן שהוא שייך אליו (נאמר, אדם) עבר במשך מיליוני שנים הוא יעבור בקטן במהלך ההריון. כך, עד שיוולד תוצר מוגמר ומתקדם. דהיינו הוא ייוולד אדם, אבל הוא חייב לעבור קודם את כל הדרך. נכון מדגדג את האינטואיציה?

הרעיון שלי אם כן לוקח את האנלוגיה האבולוציונית ומיישם אותה לגבי התפתחותן של הדתות. כפי שבשלב מסויים בתולדות הדתות הרבו בני האדם לקדש מופעים של חיים ומוות על ידי קטגוריות של טומאה וטהרה, כך גם בימי התפתחותו של אדם דתי פרטי, יהיה שלב בחייו בו הוא עושה דבר דומה, אנלוגי לזה. כפי שדתות עברו דרך שלב ההתעסקות עם מופעי החיים והמוות בשלב מסויים בהתפתחותן, כך האדם הדתי יעבור דרך שלב דומה במהלך התפתחותו.

אני אם כן מפרש את העיסוק האובססיבי המשונה שלי (ושל אחרים כמובן) בכלי נשק כעדות להתפתחותה של דתיות ראשונית בחיי: כלי הנשק היו בשבילי מפגש עם מוקד לימינלי של חיים ומוות, והערצתם, קידושם למעשה, היו עבורי פולחן דתי ילדותי. מושגים של טומאה וטהרה לא אמרו לי אז כלום כמובן, אבל הייתי יכול להקדיש זמן, כסף, תשומת לב ומאמץ לייחודם של חפצים הרוקדים על קו הגבול בין חיים ומוות.

אם ההשערה החצי-אפוייה הזאת מחזיקה איזושהי כמות של נוזלים (והרי היא תלויה לא רק בקבלת הרקפיטולציה אלא בהשערה שדתות הן עניין מתפתח, שיש אבולוציה של צורות דתיות, מה שכמובן נתון לויכוח), הרי שעיסוקו של ילד בכלי נשק איננה הפגנה של אלימות דווקא, אלא בראש ובראשונה של דתיות. ילדים (או נערים, ואף מבוגרים שהתפתחותם הדתית מתמקדת בשלב הזה) יעריצו כלי נשק לא כמכשירים של הריגה אלא כטליסמנים של קדושה. אף נשיאת אולר, או אקדח, יכולה להיחשב לא (רק) כביטוי של תוקפנות, אלא כביטוי של דתיות, של רצון לקשור קשר תת-רציונלי עם מחזור החיים והמוות.

"האנלוגיה היא המילה האחרונה של המדע, והמילה הראשונה של הדת" אמר המאגיקן מראשית המאה העשרים אליפס לוי, והוא צדק מאוד. אנלוגיה היא שפת הדת, ועוד יותר מכך שפת המאגיה. אנלוגיות מרגישות לנו נכונות אינטואיטיבית, אבל לרוב אין להן ביסוס עובדתי. המוח שלנו פועל ככה, אבל העולם בדרך כלל לא. כך שרוב הסיכויים שהאנלוגיה בתחום הדת בין הפרימיטיבי לאינפנטילי אינה נכונה. אבל היא יפה, לא? ובכל מקרה, לי היא מהווה הסבר נעים לכמיהתי אחרי סכינים בזמן נעורי. לא אלים הייתי, אלא דתי. זה היה למעשה תחילת העניין שלי בדת, למרות שאז הדבר כלל לא עלה על דעתי.

1. לפני חודש פרסם מכון PEW סקר נוסף על מצב הדתיות בארה"ב (שנערך בקרב מעל 4000 אמריקאים), והממצאים מעניינים, גם חלקם אם צפויים במקצת. ניחשתם נכון: הניו-אייג' בעלייה. שימו לב למשל לעיגולי הפסטל משמאל: נתחים נאים מהנוצרים מאמינים באסטרולוגיה. טוב, תאמרו, זה כסף קטן, מי לא מאמין באסטרולוגיה? אבל לבד מזה על פי הסקר 22% מהנוצרים מאמינים בגלגול נשמות. זה כבר ממש מנוגד לציור היפה שבו אנחנו עולים לגן-עדן פוגשים את ישו, לא? 23% מהאוכלוסיה הכללית חושבים שיוגה היא תרגול טוב לנשמה, לא רק לגוף, ו- 26% מאמינים שיש אנרגיה רוחנית בעצמים חומריים. אגב, בקרב הפרוטסטנטים השחורים, ההיספנים, הצעירים, הדמוקרטים והליברלים האחוזים הם הגבוהים ביותר לאמונות הללו.

בעוד הדוגמה הנוצרית מתרופפת, המגע הישיר עם האלוהות דווקא בעליה: 49% מעידים כי חוו חוויה מיסטית! (שהוגדרה, אגב, כ"רגע של תובנה דתית או התעוררות".) וזה הרבה יותר גבוה מאשר אי פעם בעבר, שימו לב לגרף הבא:
 

וזה כבר באמת מעניין. כי אפשר להסביר את הנתונים הללו בשתי דרכים: או שהירח בבית השביעי ויופיטר מיושר עם מאדים, כלומר פשוט נכנסנו אל עידן הדלי, 2012 בפתח והרוחניקים במתח, "העידן החדש" מפסיק להיות שם מותג ובאמת מגיע וכו' וכו' וכו', או שננסה למצוא הסבר נטורליסטי יותר לענין.

הנה ההסבר שאני מציע. זה שהמערב עובר מפנה סובייקטיבי, זה כבר הסכמנו, נכון? אז במסגרת המפנה הזה אנשים מתחילים כידוע להתעניין יותר בפנימיות שלהם, ב"חלל הפנימי" שלהם, ב"עומקים" שהם מגלים בחוויתם הסובייקטיבית. המימד הסובייקטיבי גם הולך והופך חשוב יותר ויותר עבור כולנו. הוא מה שנחשב עבורנו הכי, יותר מהמעמד שלנו או התפקידים הושנים שלנו. עכשיו, מה קורה כשאנחנו מחשיבים יותר את המימד הפנימי? הרבה דברים, אבל גם דבר פשוט מאוד: אנחנו מודעים יותר לעצמנו. פשוט איכפת לנו, אז אנחנו מתבוננים. ומה קורה כשאנחנו מתבוננים בעצמנו? לא יודעים?

נסו את זה עכשיו: היו מודעים לכך שאתם מתבוננים במסך המחשב שמולכם. יפה לא? פתאום הפכתם מודעים לעצמכם, להווה, לקיום עצמו. התעוררתם. ומה היה קודם? לא הייתם מודעים לעצמכם. לא אכנס כאן לעניין בהרחבה, אבל הנקודה היא שהמודעות שלנו עובדת בצורה רפלקטיבית, ועבודתה גם מתעצמת ככל שהיא יותר רפלקטיבית. כאשר אנחנו מודעים לעצמנו אנחנו יותר מודעים. לעצמנו. ובכלל. כלומר עצם ההתבוננות שלנו, כאן, עכשיו, במה שקורה, מעוררת אותנו למה שקורה. וזה העניין: התעצמות החשיבות שאנחנו מקנים לעולמנו הפנימי מגדילה את המודעות שלנו לעולמנו הפנימי, והגדלת המודעות שלנו לעולמנו הפנימי מעצימה את החוויה שלנו של עולמנו הפנימי. וזה מה שמביא אותנו לרגשות ותובנות דתיות יותר גדולות ורבות. כן: עצם המודעות מאפשרת ומזמנת חוויה. ככה פועלת התודעה שלנו. זה לפחות ההסבר שלי.

אגב, בקרב האוונגליסטים הלבנים והפרוטסטנטים השחורים 70% חוו חוויה מיסטית. למה? ברור: האוונגליסטים שמים במרכז דתיותם את החוויה הישירה של רוח הקודש. זה חשוב להם ולעיתים הכרחי מבחינתם כדי להיות נוצרי טוב. וגם אם הם לא חוו, הם יאמרו שחוו. והשחורים? נו, הגוספל וכל הג'אז הזה. יודעים ליצור התלהבות דתית.

ועוד פרט מעניין: בקרב שמרנים חוויות מיסטיות נפוצות יותר (55%) מאשר בקרב ליברלים (50%), ושני אלה משאירים הרחק מאחור את האוכלוסייה הממוצעת (moderates – 43%). למה? לדעתי השמרנים פשוט לוקחים את דתם ברצינות, ורצינות היא מרכיב חשוב בהתעוררות חוויה דתית אינטנסיבית. והליברלים? טוב, הרפייה היא גם מרכיב חשוב, ונראה לי שליברלים גם מרשים לעצמם גיוון גדול יותר בפרקטיקות הדתיות שלהם, וזה גם עוזר.

2. מתחילתה אהבה הנצרות לאסוף מזכרות מקדושיה. עצמות, חלקי לבוש, כל דבר קטן שהיה אי פעם במגע עם מישהו שהיה אי פעם במגע עם אלוהים יכול היה לזכות למעמד של "Relic" ולהפוך מוקד משיכה לעולי רגל. אכן, את המרצ'נדייזינג המציאו מזמן. במאמר המשעשע הבא מונה המחבר, David Farley (שחיבר גם ספר בעניין) את עשרת העצמים הקדושים ביותר בהיסטוריה הנוצרית: החל מהשמיכי בה ישו התכרבל כתינוק (מקום 10); דרך דמעותיו של ישו (דמעות שונות שנשמרו במקומות שונים. על פי הכותב היו כל כך הרבה דמעות-ישו בכנסיות באירופה בימי הביניים שבימיו הפחות טובים של ישו בטח היתה התרוצצות לא קטנה בקרב השליחים בנסיון לתפוס אותן בנוטפן – מקום 3); דרך חלב האם של מריה (שגם נשפך בכנסייות אירופה בכמויות שלא היו מביישות שום מחלבה. ז'אן קלווין כתב במאה ה-16 ש"לא הגיוני שהיא הפיקה כמות כזאת" וש"אני לא מעז לחשוב איך בכלל השיגו את החלב" – מקום 2); ועד עורלתו של בייבי-ג'יזס (שמתם לב ודאי שאם ישו נולד ב-24 לדצמבר, השנה החדשה בעצם מתחילה לא ביום לידתו, אלא ביום מילתו. קלווין: "הם לא היו יכולים לתת לישו ללכת בלי לקחת חתיכה קטנה ממנו". – מקום 1).

3. ג'יי מיכאלסון, שעל ספרו כתבתי כאן, כותב יפה ב"הארץ" באנגלית על הרגשת היותנו "יהודים אמיתיים" – או לא. אחרי שהוא מונה את הבעיות שיש עם כל ניסיון להגדיר על פי קריטריונים חיצוניים מיהו יהודי אמיתי ומי לא, ואת הנזק שהעיסוק בזה מסב לקהילות יהודיות בארה"ב, קובע מיכאלסון כי

כדי שיהדות פרוגרסיבית תוכל להצליח היא חייבת להשליך ממנה את מיתוס האותנטיות שמבוסס על צורות "אמיתיות" שיהודים "אמיתיים" מאמינים בהן, ולהחליפה בהשקפה של אותנטיות הנמדדת על פי יושרה והתמדה אישית.

על פי מיכאלסון, אם כן, החוויה והכוונה הפנימית של היהודי היא שהופכת אותו ל"אמיתי" או לא. לכן יכול מיכאלסון לומר על יבוא פרקטיקות רוחניות זרות אל תוך היהדות ש"יהודים פרוגרסיבים לא עושים את מה שהם עושים כדי לסכן את האותנטיות של היהדות, אלא כדי לשמור עליה", שכן "יהודים אמתיים הם יהודים שעושים את יהדותם אמיתית עבורם."

4. ברברה ארנרייך, עיתונאית רצינית מארה"ב, כתבה ספר שיוצא נגד אובססית החשיבה החיובית, זאת אחרי שחלתה בסרטן השד ונמאס לה שמטיפים לה שהיא צריכה לחבק את הגידול. הנה ראיון שלה אצל ג'ון סטיוארט, וראיון שלה בכלכליסט.

5. על פי מחקר חדש ארצות המערב בהן האמונה הדתית גדולה ביותר הן גם אלו בהן המרקם החברתי הוא המעורער ביותר. כלומר ארה"ב. לכן הדת, על פי החוקר, גרגורי פול, איננה נטייה טבעית לאדם, אלא תגובה של האדם למצוקה. על פי פול "זה כנראה בלתי אפשרי לחברה בריאה מבחינה חברתית להיות דתית". טוב, אלו כמובן שטויות. בכ"א, סוזן בלקמור מדווחת.

6. השלט משמאל נתלה בניו-זינלנד לפני חג המולד. על ידי כנסייה. כן, הדתיים שם די נינוחים בקשר לדת שלהם. בהתחלה חשבתי שזה סר טעם ודי אדיוטי, אבל כאן טוען הארכידיאקון [תוקן] של הכנסייה (כנסייה אנגליקנית ששמה "כנסיית מתי-הקדוש-בעיר"!) שכל העניין הוא לצחוק על המחשבה שאלוהים הוא זכר שלכאורה עיבר את מריה על ידי יחסי מין. וואללה.

7. ראיון טוב של נעמי אלון עם יוסקה אחיטוב, על הטירוף המשיחי שאוחז בציונות הדתית בימינו. הראיון לא ערוך, אבל מציג תמונה חשובה מאוד על ההקצנה של התודעה המשיחית בקרב הסרוגים החל מאחרי מלחמת ששת הימים, כלומר: זה לא תמיד היה ככה וזה ודאי לא נגזר מההלכה. זאת פרשנות של תורתו של הראי"ה קוק ושל בנו הרצי"ה, שתודלקה על ידי המאורעות ההיסטורים של אז, ושמתרסקת על ידי המאורעות ההיסטוריים של ימינו. אחיטוב ממיין את הימין האורתודוקסי לסוגיו וזניו, ומבדיל בין ממלכתים לשאינם, משיחיים יותר ופחות וכו'. עקרון אחד שהוא מבהיר הוא ש

ההלכה היא לא שיש מושג של הלכה אובייקטיבית שהיא מנוטרלת מאידיאולוגיה. אין דבר כזה, עובדה שההלכה שמדברים עליה בחוגים החרדיים בחלק מהדברים שונה מההלכה שמדברים עליה בציונות הדתית, ושונה מזו של האורתודוקסיה המודרנית, וכולם מדברים בשם ההלכה.

8. הרצאה מתומצתת, של חמש דקות, של פרופ משה אידל על המקובל האקסטטי בן המאה ה-13, אברהם אבולעפיה:

9. צפו בזה:

ואחר כך נסו לומר שלוש פעמים בלי לצחוק: "ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים".

10. הרב עובדיה בוכה בפני הרב שיינברג על כאבי הגב שלו, וזוקף אותן לגנות עוונותיו.

מה שמדהים לדעתי בקטע הזה הוא ששני הרבנים הגדולים האלה לא יכולים לתקשר ללא מתורגמנים.

11. זה לא קשור ישירות לרוחניות: פניה בעברית ובאנגלית של אמנסטי ישראל נגד החוק שאמור למנוע מפליטים להיכנס לישראל. באתר תוכלו לשלוח מכתב לשר הביטחון ושר הפנים. 

הצעת החוק כוללת הוראות שאינן עולות בקנה אחד עם המחויבויות הבינלאומיות של ישראל בעניין זכויות אדם, ובפרט זכויות פליטים ומבקשי מקלט. ההצעה מעלה שני קשיים מרכזיים: (1) הצעת החוק מפלילה באופן אוטומאטי כל כניסה בלתי מוסדרת לשטחה של מדינת ישראל מבלי להתחשב בנסיבות הכניסה; (2) הצעת החוק מקשה על אלו המופללים לפעול למען הסדרת מעמדם כפליטים.

היכולת שלנו לשכוח כי גרים היינו בארץ מצריים, כי פליטים היינו באירופה, ולהפנות עורף לאלו שהיום מצבם כמו שהיה שלנו אז, היא מדהימה. צריך למנוע את החוק הזה.

12. גם לא קשור ישירות: ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר.

13. ולסיום, ג'ון סטיוארט וחבר שדרניו מייעצים לטייגר וודס איזו דת תמחל הכי מהר על חטאיו הרבים:

The Daily Show With Jon Stewart	Mon – Thurs 11p / 10c
The Best F**king News Team Ever – Tiger Woods' Faith
www.thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Political Humor Health Care Crisis

 

[הבלוג חצה את קו חצי מיליון הצפיות. שיהיה עשור מגניב לכולנו]

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט', כג-כד; ויקרא י', א-ב)

הרב רפי פוירשטיין פרסם בשבוע שעבר טור פרשנות נאה וכתוב היטב לפרשת השבוע, שמהווה למעשה כתב אישום כנגד הנהייה החסידית-בואכה-ניו-אייג'ית אחרי התלהבות רליגיוזית. תחת הכותרת "זהירות. אקסטזה דתית" מסביר פויירשטיין שחטאם של נדב ואביהו, שאש אלוהית יצאה ושרפה אותם למוות כאשר ניסו להקריב לה' "אש זרה אשר לא צוה אותם", היה שהם ניסו לעורר רגש ולהט בטקס שנראה להם קר ומכאני. כותב הרב פויירשטיין:

נדב ואביהו אינם מסתפקים בציווי הקר והמדויק. הוא מתמטי מידי, שכלתני מידי, הוא לא נוגע בתוככי האישיות. אהרן ומשה נראים להם נעדרי רגשות, הם ביצועיים, מדויקים, כאילו היה הקשר עם האלוקים מבוסס על תוכנת מחשב.

אהרן ומשה עושים בדיוק את מה שציווה עליהם האל. לדעתם של נדב ואביהו, אם כן, זוהי מידה בינונית, לא גבוהה מספיק, של עבודת אלוהים. הם רוצים יותר. הם רוצים התלהבות. אלא שעל פי הרב פוירשטיין

התורה קובעת של אלמנט הדיוניסי אין מקום בקודש. יש לו מקום בקידוש, ויש לו מקום בליל הסדר ובשמחת החתונה, אך הוא מורחק מהקודש. שכן הקודש מושתת על אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול. המושגים הרווחים כל כך היום: "להתחבר", "לזרום" משקפים את נטיית בני דורנו, מכל הזרמים והחוגים, דתיים ושאינם דתיים להעדיף את הרגשי, המיידי על פני השכלי הקבוע והיציב. האם איננו טועים באותו חטא קדום של 'נדב ואביהו'?

הדברים של הרב פוירשטיין הזכירו לי דברים ששמעתי מפי פרופ' משה הלברטל כשלמדתי במכון הרטמן בירושלים. הלברטל דיבר על "אידיאל-טיפוסים" שונים של הלך-רוח דתי. אלו צורות שונות של דרכים לעבוד את האל, והן משתקפות היטב בדבריו של פוירשטיין. אנצל אם כו את דבריו של פוירשטיין כדי לשרטט כמה מאותם אידיאל-טיפוסים שרוחשים כיום במחוזותינו: החסיד, התלמיד-חכם, והרוחניק. אנסה להראות שדבריו של פויירשטיין יכולים להיות מכוונים רק אל החסיד (מתוך עמדה מתנגדית כמובן), בעוד שאל הרוחניק אין לו בעצם מה לומר. מצד שני, ראוי לדעתי שהרוחניק דווקא יקשיב לו, כי דבריו חשובים – אם כי בעיקר כשהם מובנים מתוך השקפה רוחניקית.

ראשית אביא את דברי הלברטל כפי ששמעתי אותם, ושימו לב שמדובר ברישומים תמציתיים תוך כדי דיבורו וכמובן לא בציטוטים מדוייקים. נפתח בריטואל:

בכל גישה אל הקודש יש אופציה של דחייה: את קרבנו של קין האל דחה. הדחייה כאן אם כן היא לא שלא קיבלת, אלא שלא נתנו לך לתת. קורבן הוא מנחה. לא מתנה, שהיא נתינה מגבוה לנמוך, אלא נתינה מנמוך לגבוה, נתינה שיכולה להיות מסורבת.

ההלכה היא מערכת כללים שמאפשרים גישה אל הקודש. כי מה הוא ריטואל? ריטואל הוא הניסיון ליצר פרוטוקול, מערכת כללים, שתגשר בין הנתינה לקבלה. הריטואל מגן על מגיש המנחה. הריטואל מאפשר גישה מסודרת, מכוסה, שכן הנותן נמצא בתוך מסגרת החוק. כך לא שמים אליו עצמו לב (שלא כמו איוב למשל, שאלוהים הבחין בו, שם אליו לב, והשאר ידוע. תשומת לב אלוהית היא לא תמיד טובה). הריטואל אם כן מעמעם את האינדיבידואציה של הנותן, וכך מגן עליו.

אהרן ומשה נמצאים לחלוטין במסגרת הריטואל. לכן הם מוגנים. הם עושים מה שאלוהים מצווה-מרשה, ולא חורגים ממנו אף ברמיזה. הם כפופים לחוק, והחוק מכסה ומסוכך עליהם. לנדב ואביהו אין סבלנות לטכנוקרטים שכמוהם. הם רוצים לעשות משהו שהוא לפנים משורת הדין. משהו "מיוחד". הם רוצים להתרגש. הם טיפוסים חסידיים:

החסידות היא הניסיון לגשת אל הקודש מחוץ לפרוטוקול. ואיך החסיד מעז להסתכן כך? כי יש לו איזשהו ביטוח מדחייה. מה הביטוח? אינטימיות. החסידות מאופיינת על ידי בדיקה של גבולות הפרוטוקול בשם האינטימיות. יוצא מזה שהחסיד דווקא מרוויח מזה שהוא בזרקור. למה? כי הוא נראה טוב באור. ולמה הוא נראה טוב? לא משום שהוא יפה במיוחד, אלא משום שהוא קרוב משפחה. החסיד זוכה לאהבה אישית מהאל. הוא כמו הבן שלו, ולבן סולחים תמיד. ועוד: כאשר הריטואל תלוי תמיד בזמן, החסיד הוא מחוץ לגבולות הזמן. הוא יכול לקפוץ גם בלי להודיע. כי הוא מהמשפחה.

החסיד יכול לחרוג מהכלל בדיוק משום שהוא יוצא מהכלל: הוא לא כמו כולם, הוא מיוחד בעיני אביו שבשמיים. כבר במשנה אנו מוצאים הדים לגישה זו, למשל בסיפור חוני המעגל. חוני יכול להוריד גשם על ידי בקשה שלו מהאל. למה? הוא מציין זאת בפנייתו אל האלוהים: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ". חוני הוא כאילו קרוב משפחה של האל. ושמעון בן שטח, שכנראה היה נשיא הסנהדרין, כועס על חוני ואומר: "אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוב אוֹמֵר, יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (מסכת תענית, ג', ח'). החסיד מגיע לקשר אינטימי עם האל.

רובנו אוהבים חסידים כי רובנו מקדשים אינטימיות (הלברטל: בעולם המודרני אינטימיות היא סוג של הישג). אנחנו רוצים לגעת באלוהים, להיות ממש איתו, או להיות הוא. וזאת משום שאנחנו מקדשים את הפרט, את האינדבידואל, ואת חייו הפנימיים. אנחנו מחפשים אותנטיות, הגשמה עצמית, מימוש עצמי, חופש, חוויה. ממילא מערכת ריטואלית שמוחקת את היחיד (אף שכאילו כדי להגן עליו) לא נראית לנו סבירה.

מול האידיאל-הטיפוס של החסיד ניצב התלמיד-חכם:

ומהו תלמיד חכם? הוא הוירטואוז של הפרוטוקול. הוא זה שנושא על עצמו, ובצורה הטובה ביותר, את הפרוטוקול. והוא בחשש תמידי מקיטש דתי: הכל רק מצוות יבשות. מדוייקות. כי רגש, קיטש, זה לא מקצועי. יש לו גאווה של פרופשונל. זו הרוח המתנגדית לדורותיה.

התלמיד-חכם יכול לצטט דפי תלמוד בעל פה ולהביא תקדימי פסיקה לכל שאלה הלכתית שנעלה לפניו. הוא מכיר ככף ידו את ספר החוקים. במונחים מוזיקליים הוא יודע את התווים של היצירה בעל-פה, והוא נגן אמן. לעומתו לחסיד יש יכולת אילתור; החסיד מנגן ג'ז. התלמיד-חכם לא מבין מה יפה בג'ז. הוא מחפש דיוק, לא יצירתיות. (החילוני, אגב, פשוט לא מוזיקלי).

שימו לב ששני האידיאל-טיפוסים הללו שונים בגישתם אל "הפרוטוקול". וזאת אומרת ששני האידיאל-טיפוסים הללו תלויים בפרוטוקול. לעומתם הרוחניק לא תלוי בהלכה, כי הוא לרוב לא מתייחס אליה (או מתייחס אליה כפריט פולקלוריסטי בלתי מחייב). הרוחניק הפוסט-מודרני אינו זה ואינו זה. הוא לא מנסה למתוח את גבולות הפרוטוקול, מפני שהפרוטוקול מזמן נמחק בשבילו.

בניו-אייג' חסרים חוקים, כלומר אין כל התייחסות לריטואל. זאת מפני שאין שום פחד מהאל. פשוט: המימד השלילי באלוהות בוטל. ה' לא מעניש, לא קנא ונקם, ולכן ממילא לא מחוקק חוקים ומצווה מצוות. כפי שטוען הלברטל, אם הריטואל מראש נועד להגן על הפרט מפני הקודש, הרי שמרגע שבטל האיום שבקודש, בטל הריטואל. או אולי הגבולות קשיחים נועדו מראש לסדר לנו את העולם והסנקציות הן רק תמרורי הדרכים.

יחד עם ביטול הפן המקנא ומעניש שבאל בטל כמובן גם הצביון האישי שבו (ואולי הסדר הפוך: ראשית מתבטל כל המודוס האישי, וזה כבר כולל את ביטול הפן השלילי). האל של הניו-אייג' אינו (על פי רוב) אלוהים בעל פנים ורצונות, אלא "מימד", "אחד", "זה", או מקסימום "אלוהות". מדובר האל אמורפי ומוחלט, ולעיתים אף בזרמים נטורליסטים של "אנרגיה".

הרוחניקים, אם כו, מרגישים בבית בעולם, לא מנוכרים להוויה. הניו-אייג' בכלל היא תנועה של אופטימיות: העולם במהותו טוב והולך ונהיה טוב עוד יותר. (אם כי ישנה כאן בעיה קלה, והיא שפעמים רבות רוחניקים לא קרובים להוויה ולא נמצאים בבית. נוצר מצב הפוך מזה של שומרי-המצוות, מצב שבו טוענים לקרבה, אפילו לבעלות על ההוויה או להיותנו בעלי הבית, ולמעשה זרים לה או לו לחלוטין, בעוד שהאחרונים מצהירים על מרחק מוחלט מהאל, ולמעשה לעיתים קרובים אליו בהחלט.)

הרוחניק שונה אם כן מהחסיד בכך שלא מעמדו המיוחד, קרבת המשפחה שלו לכאורה לאל, הם שמאפשרים לו לצאת אל מחוץ לפרוטוקול, אלא ביטולו של הפרוטוקול בכלל (ובל נשכח שעבור הרוחניק כולם קרובים באותה מידה לאלוהות!).

לכן דבריו של הרב פוירשטיין על הסכנה שבקרבה אל הקודש כלל אינם מובנים לרוחניק. קרבה לקודש פירושה עבורו עונג טהור (ולעיתים נדמה שעבורו הקודש עצמו פירושו עונג טהור). פוירשטיין הוא מעין מתנגד שמוכיח את עמיתיו החסידים, אבל שפתו המסורתית בלתי מובנת לרוחניקים. כאשר הוא מדבר, למשל, על "אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול" מביט בו הרוחניק בעיניים גדולות, משל היה מנסה לשכנע אותו שלא ייתכן שמטוסי ברזל השוקלים מאות טונות יעופו באוויר.

אבל לא כדאי להתעלם לגמרי מדבריו של פוירשטיין. יש לדעתי ערך לפרוטוקול (ולא רק כמשהו שניתן למרוד בו). החלוקה ל"חוקים" מול "זרימה" היא חלוקה שגויה בעיני. היא שגויה מצד פוירשטיין בנסותו להדגיש את החוקים, אבל לא פחות מצד רוחניקים המנסים כל הזמן רק לזרום. כי החוקים הם לא יותר ממערבולות בתוך הזרם. סורגי תא הכלא של החוק עשויים מאותה האמת שממנה מתהווה הרוח העוברת דרכם. ואם זו הבחנה ברמה העקרונית, הרי שגם ברמה המעשית, הפרגמטית ביותר, גבולות מאפשרים זרימה חלקה ומהירה יותר. כמו גדות לנהר.

עם ביטולו של הצד הרוגז של האל בוטל גם הצורך בפרוטוקול שיאפשר גישה בטוחה אליו, אבל מה שברמה המיתית הוא כעס וקנאת האל הוא ברמה המיסטית מכשולים ובורות בדרך הרוחנית. ההשקפה האופטימית-אוטופית של הניו-אייג' פעמים רבות לא מכירה בצורך שבהגנה של החוק על ההולך בדרך הרוחנית (אפילו אם מדובר פשוט במשמעת הדרושה לשבת ולמדוט כל יום ולא בדיני טומאה וטהרה למשל).

יש מה ללמוד מהמסורות הדתיות הגדולות של העולם, ויש אפילו ערך בעצם קיומה של מסורת, כלומר בדרך סלולה שנוסתה ונבדקה, ושמהווה עוגן של התייחסות ומשמעות. יש ערך בחוקים, ואת המחשבה שפריצת גדרות היא שתביא לנו חופש אפשר להשאיר בשנות השישים. כל זה לא אומר שלא צריך לברור בקפידה מה ניקח ומה לא ניקח מהמסורות הדתיות השונות. כל זה רק אומר שיש במסורת ובחוק ערך.

[ראשית: נותרו מקומות בסופ"ש ארוך של "ויפאסנה יהודית": תלמוד תורה ותענית דיבור – פרטים כאן]

בטור שלי השבוע באתר מעריב: ראיון עם אוהד אזרחי לרגל הקמתה של קהילה חדשה ביבנאל, מה מעצבן לאחרונה הינדים מסורתיים, ושובו להוראה של המורה הרוחני המבוקש בישראל]

1. בעוד שבועיים יחל מפקד האוכלוסין הרביעי שנערך מאז הקמת המדינה, בו יבקרו סוקרים בבתיהם של 20% מהאוכלוסייה. פנינה צדקה, מנהלת אגף מנהל האוכלוסין (נדמה לי) הסבירה בשבוע שעבר ללונדון וקירשנבאום (כאן, אחרי הדקה העשרים) על מה ולמה.

מיד אחריה פרופ' זוהר שביט הסבירה שהשאלות מוטות ומשקפות "במה ישראל מתעניינת, ובמה היא אינה רוצה להתעניין". למשל, לא שואלים על השפה של הנפקדים. ולמשל, אין מקום במפקד לנישואין (או הסכם זוגיות כלשהו) של בני אותו מין, ואת אלה שנישאו לא שואלים האם נישאו בקפריסין (שביט אומרת שזה מכיוון שמפחדים לגלות כמה אנשים לא נישאים ברבנות).

ולמשל, יש בעיה קשה בנוגע לאיבחון הדת של הנפקדים. מניחים שאם אדם יהודי הוא בעל דת יהודית, ושואלים רק את מי שאינו יהודי על פי הרישום במשרד הפנים בן איזה דת הוא. לא מעניין את הסוקרים כיצד רואים עצמם האזרחים היהודים, והם מסתפקים בשיעתוק התווית שעל תעודת הזהות: יהודי הוא יהודי.

אבל כמובן שזה לא כך, מכיוון שהרבה יהודים לא רואים עצמם כדתיים, או לחילופין, רואים עצמם כדתיים אבל לא כיהודים (בין אם הם סיינטולוגים, חסידי הרה קרישנה, פגאנים או וויקה למיניהם או סתם "רוחניים"). המדינה, מסתבר, לא ממש רוצה לדעת כמה אנשים מאמינים, במה אנשים מאמינים, וכמה אנשים בסופו של דבר רואים את עצמם כיהודים מאמינים.

2. "בני שטיינמץ, יצחק תשובה ויעקב נאמן באו לחלוק לו כבוד, יעקב פרי, גדעון פישר, ראובן שיף ואריסון ג'וניור באים לפתוח דף גמרא" – הרב חיים קובלסקי הוא המקובל החדש של האליטות הישנות. 

3. ספר חדש הנקרא Society Without God מעלה ממצאים מעניינים בקשר לשוודים ולדנים. הם לא הולכים לכנסייה ולא מתפללים, הם לא מאמינים באלוהים או בגן-עדן, ויחד עם זאת הם מאוד מאוד נחמדים אחד לשני. יש להם מערכת רווחה מפותחת ומתקדמת ובאופן כללי הם רוצחים אחד את השני הרבה הרבה פחות מהאמריקאים, למשל. ולא רק זה: הם גם מפילים פחות תינוקות ויש להם פחות מקרים של הריון בנות-עשרה.

אז איך זה יכול להיות? פול בלום, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל טוען שמה שחשוב עבור התנהגות נאותה הוא לאו דווקא האמונה באלוהים, אלא תחושת הקהילתיות. אתה לא גונב ממישהו שאיכפת לך ממנו. עכשיו, הדתות בדרך כלל מעודדות מאוד תחושה של קהילתיות, אבל מסתבר שהשוודים והדנים, על אף אפיקורסיותם, חיים בחברה מאוד מגובשת. האמריקאים, לעומת זאת, לא. ואולי לכן גם חשוב להם מאוד שהנשיא שלהם יאמין באלוהים: זה לא עניין תיאולוגי, זה עניין של לכידות חברתית – הם מספיק מפוררים גם ככה, אז לפחות שהנשיא יאמין באותם דברים כמוהם.

4. מאמר קצר ומאיר עיניים על המתחים הדתיים בהודו (על רקע התקפת הטרור האחרונה), שרובם, מסתבר, תוצרים של קבוצות קנאיות (הינדיות לא פחות ממוסלמיות) מודרניות, יותר מאשר מורשת מהעבר.

5. רשימה מבדרת של ג'ררד בייקר, ווידאו, על מסעו של אובמה לבית הלבן בלשון תנ"כית (או נכון יותר, ברית-חדשית): "ויהי בימי מלוך בוש השני (הכסיל), כאשר הארץ כולה, מהמדבר הערבי ועד לגדות האגמים הגדולים היתה חרבה, שנער רך הופיע בערבות…"

6. מאמר נאה על מוסר מנקודת מבט תרבותית ופסיכולוגית, ובו הפסקה המעניינת הבאה:

הפסיכולוג והאנטרופולוג התרבותי ריצ'רד שודר מאוניברסיטת שיקגו טוען כבר זמן רב שעקרונות מוסריים בכל העולם מתקבצים לכדי לפחות שלושה שדות אתיים: האתיקה של האוטונומיה (זכויות הפרט והגינות), קהילה (כבוד למסורת, סמכות ונאמנות לקבוצה), ואלוהות ([קטגוריות של] קדושה וטהרה).

השאלה היא האם ניתן לנמק בצורה משכנעת למה יש להעדיף שדה אתי אחד (למשל, זה של האוטונומיה), על שדה אחר (נגיד, קדושה וטהרה). ובכל מקרה זה עוזר להבין מאיפה בר הפלוגתא יוצא כאשר אתה מתפלמס איתו.

7. ואפרופו מוסר, מי אמר "עדיף הטרור הסטליניסטי הגרוע ביותר על פני הדמוקרטיה הקפיטליסטית הליברלית ביותר"? ולמי שייך הציטוט הבא:

אין פלא שאלה שנאמנים לשם 'יהודים' הם אותם האנשים שמזהירים אותנו מפני הסכנות ה'טוטליטריות' של כל תנועה מהפכנית רדיקלית. הפוליטיקה שלהם נבנית מהסכמה לסופיות המהותית ולמוגבלות של המצב שלנו, והחוק היהודי הוא המסמן האולטימטיבי של הסופיות הזו, ולכן עבורם כל ניסיון להתעלות מעל לחוק ולאמץ את האהבה כוללת-הכל (מהנצרות, דרך היעקובינים הצרפתיים ועד הסטאליניזם) חייב להסתיים בטרור טוטליטרי.

מדובר בלא אחר מאשר סלובוי ז'יז'ק, שכבר כמה זמן עושה סימנים של חירפון, ועל כך כותב אדם קירש בסקירה על שני ספריו האחרונים של הפילוסוף הפרוע.

8. אביב טטרסקי שכני לרשימות וידידי תרגם שיחה ידועה שהתנהלה לפני שנים בין כריסטופר טיטמוס, מורי הראשון למדיטציית ויפאסנה, לבין ג'ידו קרישנמורטי הידוע (שגם ממנו למדתי רבות, אם כי לא אישית). קרישנמורטי, על כל מעלותיו, קצת מעצבן (כפי שנהג לעשות לקראת סוף חייו). ראו כאן לשיחה בינו ובין הבודהיסט וחוקר הבודהיזם וולפולה רהולה, ואחריה ניתוח שלי של דבריו.

9. הווטיקן הוציא מעין גילוי דעת הנקרא Dignitas Personae, היינו "כבוד האדם", ובו הוא מאשרר שורה של איסורים שפוגעים לדעתו בכבוד האדם, כגון הפרייה חוץ גופית, שיבוטים של בני אדם, מחקר על תאי גזע עובריים (על כך בעברית כאן, וכאן ניתן למצוא את כל המסמך). בניו-יורק טיימס נכתב על כך שזה לאו דווקא נועד לנגח את אובמה, שידוע שהוא תומך באלו, שכן ההכנות לגיבוש המסמך החלו מזמן. כך או כך, אובמה גם זכה לרוב בקרב הקתולים בארה"ב, מה שמעלה שוב את השאלות על המרחק שבין הדוֹגמה לחיים.

10. ולסיום, ג'ון סטיוארט היהודי מנסה לשכנע את סטיבן קולבר הקתולי להחליף את כריסמס בחנוכה: