דת ומדינה

שרוליק לא גר כאן יותר: על התהוות הזהות היהודית-ישראלית של זמננו

כשמציבים את דמותו של שרוליק על עטיפת הספר ברור לנו שצריך לשבת. נפל דבר. משהו בנו, כלומר במהותנו, במו הישראליות שלנו, אינו כשהיה. דמות הצבר של קריאל גרדוש ("דוש") הפכה מזה זמן מסמל המדינה הצעירה לסמל הפרידה מהמדינה הצעירה, כלומר לייצוג תמציתי של כל מה שאנחנו כבר לא. בדרך כלל מתברר שאנחנו כבר לא צעירים, כבר לא יפים, כבר לא חילונים וכבר לא צודקים.

כל חברה עוברת שינויים, אבל נראה שהתמורות העוברות על החברה הישראלית מהירות במיוחד, ובתרבות רפלקטיבית במיוחד – אותה מודעות עצמית יהודית שוודי אלן הפך לקריקטורה – מובן שיתעורר צורך בדקדוק פנימי. גם התזזית שמלווה את השינויים הללו מובנת: לא עבר מספיק זמן מאז השטעטל כדי שנרגיש שאנחנו נינוחים במודרנה. גם כשהמודחק אינו באמת מאיים לפרוץ על פני השטח, החשש שמא יפרוץ מספיק על מנת לעורר חרדה. בכל עת, על כן, יש צורך לערוך אינטרוספקציה ולתת דין וחשבון.

שני מחקרים מהעשור הקודם זכורים בהקשר זה, ושניהם מצביעים על סופה של תקופה כבר בכותרותיהם: "קץ שלטון האחוסלים" של ברוך קימרלינג (2001) ו"פרידה משרוליק" של עוז אלמוג (2004). כתובים בידי סוציולוגים, הספרים הללו סימנו את המעבר משלב ההכחשה אל שלב ההכרה, ושמא אף אל שלב האבל. הדברים אינם כפי שהיו, התבשרנו, ולאו דווקא לטובה.

אלמוג, בספר אינציקלופדי הן בהיקפו והן באופיו, סיכם את התמורות שחלו לטעמו בתחומי התקשורת, המשפט, מעמד האישה, המשפחה והפסיכולוגיה. שלל הציטוטים שפרש בנדיבות (מייגעת לעתים) לפני הקורא, נועדו להמחיש כיצד נפרדה האליטה בישראל ("השכבה היהודית הוותיקה, החילונית, המשכילה והמבוססת") משרוליק, שכרגיל מגלם את ישראל שהיתה ואיננה.

אולם ההסבר שנתן אלמוג לפרידה לוקה. לדידו, לבד מהאינרציה המכבידה על מרצה של כל מהפכה, התקשורת היא שעיצבה מחדש את התודעה הישראלית. שליטת התקשורת על סדר היום היא שגרמה כביכול לאליטה הישראלית להרפות מהחזון הציוני המשותף, ולעבור ל"צרכנות גלובליסטית". אלמוג מסכם את ספרו בחשש שמא לא תתגבש מסגרת אידיאולוגית חדשה והישראלים יתרחקו בהדרגה מהזהות היהודית שלהם. במרחק של חמש עשרה שנה קל לראות כי ההפך הגמור קרה.

קימרלינג ללא ספק העמיק יותר מאלמוג. הוא הספיד את האחוס"לים — את קבוצת האשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, ולאומיים שהקימה את המדינה, ושניסתה, מתוקף תפיסת ה"ממלכתיות" הקולקטיביסטית שבה החזיקה ותוך שימוש בכור ההיתוך הכוחני, לעצב אותה בצלמה ובדמותה. היא נכשלה בכך, ומאז שנות השבעים נסוגה בהדרגה מעמדות השליטה וההשפעה שלה. את מירב האחריות בנוגע ל"דעיכתה של הישראליות" (כשם אחד מספריו באנגלית) הטיל קימרלינג על גוש אמונים — עמדה שהיא בפני עצמה אחוסלית למדי. ראש החץ המשיחי של הציונות הדתית העלה כביכול מהאוב את היסודות הדתיים והאתנוצנטריים המובלעים בציונות החילונית, ואיפשר להם לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה (אבל בעיקר קדמה). ההומניזם האוניברסלי בלבבות האחוסלים והאתוס האזרחי־רפובליקאי של המדינה הצעירה היו חלשים מדי מכדי להתנגד. שניהם דעכו.

אלא שקימרלינג הפך את סדר הדברים. לא גוש אמונים ריסק את ההגמוניה האחוסלית, אלא התרסקותה היא שאיפשרה את הביריונות הבוטחת של גוש אמונים. רק החלשותה של מפא"י אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, השבר האמוני שאחז בחילונים למראה בני האלים מששת הימים במבוכתם והשפלתם, והתפוררותו העמוקה אף יותר של הקולקטיביזם הסוציליסטי לטובת אינדיבידואליזם ליברלי, הם שאיפשרו לציונות הדתית, שבעצמה העריצה, כמעט ברמת סגידה, לא רק גנרלים חילונים אלא גם את הנהגת המדינה, לקחת את ההגה והחוק לידיים. עליית הליכוד לשלטון ב-1977 השלימה את התהליך, ועשתה הרבה יותר מהציונות הדתית להחדרתם של מה שקמרלינג מכנה "הגדרות יהודיות־אתנוצנטריות" לזהות הישראלית.

דעיכתה של העבריות

כיצד אפוא הקיץ הקץ על שלטון האחוסלים? למה נפרדנו משרוליק? שני ספרים שיצאו בחודשים האחרונים שבים לבחון את התמורות שעברה החברה הישראלית. השניים נכתבו לא על ידי סוציולוגים, ואולי משום כך קל לראות אותם עצמם כציוני דרך. הם גם משלימים זה את זה. מחד כותב רמי לבני על "קץ עידן העבריות: למה ישראל אינה במשבר, אלא בעיצומה של מהפכה"; ומאידך מגישים שמואל רוזנר וקמיל פוקס את '#יהדותישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית'. שני הספרים נושאים את המילה "מהפכה" בכותרתם, ושניהם נושאים את דיוקן שרוליק על כריכתם — אין כאן כל כוונה להשאיר מקום לספק. אולם בעוד רמי לבני נושא בפנינו קינה נוגה, רוזנר ופוקס, על אף הצהרותיהם החוזרות ונשנות שהם רק מדווחים מהשטח, חוגגים.

לבני, המפרסם טורי דעה בעיתון הארץ ועוסק בחינוך, הגות וביקורת תרבותית, מבכה את דעיכתה של "העבריות", ולשם כך משתמש במינוח שאימצו החלוצים הציונים כדי לתאר את עצמם. החלוצים ההם התעקשו שהם נפרדו מהיהדות הגלותית, ויצרו על אדמת ארץ ישראל את העבריות, שהיא התרבות היהודית המקורית והמבוססת יותר, היהדות הלאומית שצומחת כאמת מארץ ממשית. העבריות אינה, כיהדות המסורתית, תלושה וגלותית, אלא גאה ושורשית, והיא עתידה להפוך את בני ישראל לעם חופשי ומתוקן בארצו.

לבני נותן בה סימנים: העבריות ביכרה את הריבונות, את האקטיביות, את היוזמה, את החילוניות, את החידוש, את ההגשמה, את המודרניות, את הנורמליות, את המצויינות. היא ביקשה ליצור אדם שלם, גאון ונדיב, שרגליו על הקרקע וראשו נישא אל על. העברי יעמוד עצמאי במדינתו וישתלב בקהילת אומות העולם, הוא יקים חברה צודקת, חברת מופת, על פי חזון הנביאים ובהתאם למשפט העמים. הוא יפריח את השממה, יישב את הארץ, יגן על תושביה ויעמול למענם. הוא יעסוק במדע ויביא לשגשוג. הוא ילחם לחיי צדק אחווה וחופש בחברה. הוא יהווה סוף טוב למסע בן אלפיים השנה בגלות, סוף שיפרש מחדש, מבאר לבני, את תלאות העם היהודי כמובילות לקיום מודרני ומתוקן, ולא כנבלעות בפירוטכניקה משיחית. העברי, דווקא הוא, יהיה "יהודי מלא", כלשונו של א.ב. יהושע, וזאת בשונה מהדתי, החרדי או הרפורמי שבחרו להישאר בגלות, מנטלית או פיזית.

החל משנות האלפיים, כותב לבני, העבריות דועכת. התבססות הימין בשלטון משנה את האתוס הישראלי. על פי לבני, הימין לא חותר לנורמליות. הלאומיות שלו אינה מבקשת להשתלב בדמוקרטיה האוניברסלית, אלא מבוססת על אתנוס, דת וטריטוריה. שלום עם השכנים אינו אידיאל, אולי אף אינו רצוי. אין חתירה להגשמה, אלא רצון לביטוי של רגש. "מעטים מצפים מנתניהו להציג פתרון בנושא הפלסטיני, או תוהים מה השיג בשתדלנותו התזזיתית בשאלה האיראנית […] נתניהו מקבל פרס על מאמציו, על יפי הרטוריקה ועל כך ש'הכניס להם' […] הדיבור החליף את המעשה. החוויה החליפה את התוצאה".

את זרע הפורענות מוצא לבני בחוסר התגבשותה של חילוניות יהודית לאומית. החילוניות האירופאית, הוא מסביר, היתה שלובה מלכתחילה בלאומיות, מה שאין כן זו היהודית, שלא גיבשה תפיסה חילונית של מדינה. הציונות השתמשה בסמלים הדתיים במפעלה הלאומי, ואף בסמכות הרבנים, למשל לצורך גיור או נישואים. הסטטוס קוו בין דת ומדינה נועד "לאלף" את הדת, אבל קיבע שיווי משקל בלתי יציב. עם ירידת ההגמוניה של מפלגת העבודה החלה החילוניות הישראלית להתנוון, ו"שקעה בשלב ראשון לסקטוריאליות (מפלגות שינוי ויש עתיד), עד שמאוחר יותר איבדה את דרכה ואת צלמה". החילוניות נפרדה מהממלכתיות ומהיומרה להנהיג, והופרטה לכדי אינדיבידואליזם ליברלי.

מכיוון שכך, דינה של החילוניות להיעלם. "החיתוך בין הדת היהודית לבין הזהות היהודית המודרנית ייתפר מחדש […] החילונים יילכו ויהפכו להיות דומים לווריאנט של האוכלוסייה המסורתית". המעבר, כותב בצער לבני, הוא מן "העבריות", כהגדרה חדשה ואחרונה של היהדות, ל"יהדות ישראלית", בה הישראליות היא פשוט הלבוש הנוכחי של היהדות, וכדי להיות ישראלי שלם יש צורך קודם כל להיות יהודי.

יהדות פרטית, תפורה על פי מידה

למסקנה הזו בדיוק מגיעים שמואל רוזנר וקמיל פוקס. בסקר רחב, מרשים בהיקפו, הם ממפים את הזהות היהודית הנוכחית בישראל. רוזנר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ובעל טור ב"ניו יורק טיימס", ופוקס, פרופסור לסטטיסטיקה ויועץ במכון הסקרים "דיאלוג", שאלו 3,005 יהודים ישראלים, בשני סבבים, שלל שאלות בנוגע להשקפת עולמם ואורח חייהם. השאלות חולקו על ידי החוקרים לשני צירים: המסורת והדת היהודית, והלאומיות היהודית בישראל.

שאלות "לאומיות" עוסקות, למשל, ביחס לשירות בצה"ל או לחיים בחו"ל ולא בארץ. שאלות "דתיות" נוגעות לקידוש בערב שבת ולהעדפת קבורה או חתונה אזרחית. התשובות שוקללו כך שניתן היה לשייך כל משיב לנקודה מסויימת הנמצאת ביחס מסויים — קרוב או רחוק יותר — מזהות יהודית דתית ומזהות יהודית לאומית. בהתאם לתוצאות חילקו השניים את החברה היהודית בארץ לארבע קבוצות: קבוצת "היהודים", שמגדירים עצמם בעיקר כדתיים (17%), קבוצת "הישראלים", שזהותם היא בעיקר לאומית (15%), קבוצת "האוניברסלים", שמדגישים ערכים חילוניים ואזרחיים (13%), וקבוצת היהודים־ישראלים, שמציגים הן מסורת והן לאומיות (55%).

כפי שניתן לראות, קבוצת היהודים־ישראלים ללא ספק דומיננטית, וזה המסר העיקרי של הספר: בישראל נוצרת תרבות יהודית חדשה, "יהדות ישראלית", שמשלבת זהות לאומית עם זהות דתית. ואם נרצה למקם את ההתפתחויות הללו בתולדות היהדות, בישראל נוצרת, כלשון המחברים, "מסורת יהודית בגוון לאומי". מדובר ביהדות פחות הלכתית, פחות חילונית (במובן האידיאולוגי של המילה), ופחות מסורתית (במובן המזרחי של המילה).

מכיוון שהשאלות נוסחו על ידי החוקרים אפשר אולי לפקפק במפת האחוזים שמתקבלת, ויש כאן גם סוג מסויים של הנחת המבוקש, אולם נדמה לי שהמחברים, המסתמכים גם על סקרים ומחקרים קודמים, מביאים שלל ראיות התומכות בממצאיהם. מחד, הציבור החרדי, בשוליו המתרחבים והולכים, עובר, כלשונו של פרופ' קימי קפלן, "ישראליזציה". החרדים הופכים ליותר לאומיים בעמדותיהם, מאמצים עמדות ציוניות וימניות, ומשתלבים בחברה הישראלית הכללית. הזהות החרדית הקלאסית, הבדלנית, האנטי־מודרנית והאנטי־לאומית, מאותגרת, ובמעגלים מסוימים מתפוררת.

הציונות הדתית, כפי שעלה כבר במחקר 'דתיים? לאומיים!' (2015) בהובלת תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מבססת את זהותה על לאומיות וימניות, ופחות על הלכתיות. ישוב הארץ וההגנה על המדינה הפכו ליסוד העיקרי בהשקפתם ובזהותם היהודית. בהתאם לכך הציבור הזה חווה "נטישה המונית" (כלשון המחברים) לעבר פריקת עול מצוות. הוא נשאר יציב בגודלו רק בזכות שיעור ילודה גבוה.

הקבוצה המסורתית בישראל הופכת ליותר חילונית: סמכות הרבנים בירידה, והאורתודוקסיה כבר אינה נחשבת ליהדות האותנטית היחידה. מאז שנות התשעים מראים סקרים שהציבור המסורתי בישראל הולך וקטן, וניכר שרבים שגדלו בבתים מסורתיים מגדירים עצמם היום כחילונים. אמנם, מן הצד השני חילונים מגלים עניין מחודש במסורת, אולם הם עושים זאת כפרטים ושומרים על האוטונומיה שלהם מול מוסדות הדת. החילונים מאמצים יהדות פרטית בעיצוב עצמי, ולחילופין מצטרפים ליהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית.

עידן פוסט-אורתודוקסי

ואכן, אחד ממצאי המחקר מדגיש שוב את מה שהתגלה בסקרים שונים החל מ-2013, והוא שסביב עשרה אחוזים מהיהודים בישראל שמגדירים עצמם כרפורמים או כקונסרבטיבים (בספר המספרים הם 8% ו-5% בהתאמה). לא מדובר באנשים שחברים בקהילות ואף לא כאלה שמגיעים תדיר לבתי הכנסת של התנועות, אולם הזדהותם המוצהרת עם היהדות הלא אורתודוקסית מראה כי "האורתודוקסיה הפכה למושג שאינו עוד חופף ליהודיות אותנטית ואמיתית, אלא למושג המתאר את היהודי הדתי בנוסח ספציפי". במילים אחרות, התקבלות הזרמים הלא-אורתודוקסים בישראל גרמה לאורתודוקסיה להפוך לזרם.

מעמדה של האורתודוקסיה בישראל בירידה. לא רק שהממסד הרבני הוא מהשנואים על אזרחי ישראל, אלא שהמגמה החברתית הישראלית היא מהאורתודוקסיה החוצה. הנתונים שרוזנר ופוקס מציגים מראים בברור שבעוד שהתנועה הפוליטית היא ימינה, התנועה הדתית היא שמאלה: חרדים הופכים לדתיים, דתיים הופכים למסורתיים, ומסורתיים הופכים לחילונים. כך למשל, 36% מאלו שגדלו בבית מסורתי מגדירים עצמם היום כחילונים יותר, ורק 17% כדתיים יותר. כך גם 40% מאלו שגדלו בבית דתי, לעומת 20% שנעו לכיוון החרדי. בישראל של היום, הסיכוי של אדם לחיות בבגרותו בבית פחות דתי ממה שגדל בו בצעירותו, גדול מהסיכוי שיקרה ההפך. במינוח שטבע כתב הדתות לשעבר של "הארץ", יאיר אטינגר, אנחנו בעידן הפוסט־אורתודוקסי.

זהו גם עידן לאומי יותר. הסקר מגלה שככל שמאמצים יסודות מן המסורת, מתקרבים ללאום (עד ולא כולל החרדים). מי שהגדירו עצמם "חילונים קצת מסורתיים" מניפים דגלים ביום העצמאות ועומדים בצפירות ביום השואה וביום הזיכרון יותר ממי שהגדירו עצמם "חילונים לחלוטין". יש קורלציה ברורה בין הזהות המסורתית לזהות הלאומית, מה שתומך במסקנת המחברים שמתפתחת בישראל זהות לאומית יהודית, או זהות יהדות לאומית.

הזהות הזאת היא יהודית אבל לא אורתודוקסית, לאומית ולא אוניברסלית. על פי ממצאי הסקר, 62% מהיהודים בישראל עושים קידוש בערב שבת, אולם 51% עושים קניות בשבת ומעל חצי מיליון יהודים עובדים בישראל בשבת. 68% מהיהודים בישראל אוכלים כשר בפסח, אולם 55% מרגישים שט' באב הוא "יום רגיל לגמרי". 68% סבורים ש"להיות יהודי טוב" זה (גם) לשרת בצה"ל; 33% מוכנים לקבל כיהודי את כל מי "שמרגיש כיהודי"; 58% מהיהודים בישראל תומכים בתפילת נשות הכותל בכותל, ו-9% בלבד מעוניינים שישראל תהיה מדינה "אזרחית ישראלית", כלומר לא "יהודית".

שרוליק כפי שמוצג באתר של קריאל גרדוש

יצירתה של זהות יהודית-ישראלית מודרנית

רוזנר ופוקס לא מתיימרים להסביר את הממצאים שלהם, אולם הם נותנים תחושה שמבחינתם התהליכים המתרחשים אינם יותר מאשר התפתחות טבעית. כאשר הם מדווחים על התפרקותה של הציונות הדתית הם כותבים שמכיוון שממילא הציבור הישראלי משלב מסורת ולאומיות, שכן "כל אחד מארגן לעצמו את התרכובת על פי המינון הנכון לו". אולם ההתחלנות של הסרוגים, כמו גם זו של החרדים, אינה רק עניין של נוחות או העדפה אישית. התהליך שאנחנו רואים מול עינינו מבשר על שינוי חד באופיה של החברה הדתית. אימוץ הלאומיות הוא דרכם של פרטים לצאת מזהות דתית כוללת וקולקטיביסטית ולאמץ מסגרת שמאפשרת יותר אוטונומיה ואינדיבידואליזם. במילים אחרות, הלאומיות היא הדרך של היהדות להפוך למודרנית.

כמובן, כך היה כבר מימי ראשית התנועה הציונית. הציונות ביקשה להציע זהות יהודית אלטרנטיבית לזו הדתית, העומדת על המימד הלאומי. אותו "עברי" שרמי לבני מתייחס אליו הוא הגרסה שהציונות הסוציאליסטית הציעה לזהות יהודית מודרנית. וזה עבד: הציונים היו בטוחים וגאים בזהותם היהודית, ועם זאת חילוניים לחלוטין. על כל השימוש שלה בסימבוליקה מסורתית הציונות הסוציאליסטית הציגה חילוניות אידיאולוגית, חילוניות שדחתה את הדת כסרך עודף שמקומו בעבר ושראתה עצמה כזהות היהודית האותנטית.

לבני מאשים את הימין, על תפיסת הלאומיות האתנו־דתית שלו, בנפילת "העברי" עם הכניסה למאה העשרים ואחת. אולם בקום המדינה הימין ותפיסותיו היו שוליים, וכך גם שנים רבות אחרי כן. כדי שהתפיסות הימניות יתבססו היה צריך השמאל לפנות להן את המקום. ואמנם, זה בדיוק מה שקרה. הישראלים החילונים לא התחילו להתעניין במסורת אלא לאחר שאותה זהות "עברית" כבר לא היתה תשובה תקפה עבורם לשאלה "כיצד אני יהודי?". העבריות התפרקה הרבה לפני המאה הנוכחית, בתהליך ארוך שכלל את משבר הלגיטימציה של תנועת העבודה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל עוד יותר מכך את המעבר של ישראל מסוציאליזם לליברליזם. בפשטות: כמו יתר העולם המערבי ישראל הפכה לחברה קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית (אורי רם, בספרו "הגלובליזציה של ישראל" מ–2005, מתאר זאת היטב ונותן לכך הסבר טוב יותר מאלמוג או קימרלינג).

לאחר שהאידיאלים הסוציאליסטים ואתוס ההגשמה הקולקטיביסטי של מפא"י הפכו חסרי תוקף, התחילו החילונים בחיפוש אחר דרך חדשה לנסח את זהותם היהודית. דרך זו נמצאה, באופן לא מפתיע, במסורת – אולם לא כחזרה בתשובה. מכיוון שאותם חילונים כבר הפנימו את האינדיבידואליזם המערבי, רובם לא היו (ולא יהיו) מוכנים להיכנס למסגרת הדורשנית והקולקטיביסטית של ההלכה. הם מעדיפים לגבש את זהותם היהודית על ידי עניין תרבותי (בתי מדרש פלורליסטים) או רוחני (ניו־אייג') במסורת, ולתפור לעצמם חליפה יהודית על פי מידה. הלאומיות משתלבת היטב במהלך הזה, שכן היא מעניקה יסודות יהודיים בשפע ללא דרישה לעשות שינויים באורח החיים. בשונה מהפשיזם לסוגיו, הלאומיות הדמוקרטית מעצימה, לא מדכאת אינדיבידואליזם.

מן העבר השני מגיעים החרדים והציונים הדתיים, כאשר שתי האוכלוסיות במשברי זהות משל עצמם. הראשונים מעוניינים להצטרף לחברה הכללית מתוך שילוב של צרכים כלכליים, משבר הנהגה חריף וההתפכחות שהביא העולם המקוון. האחרונים, בדומה לחילונים, נותרו ללא מרכז אידיאולוגי מאז קריסת המשיחיות הקוקניקית בשנות התשעים, וביתר תוקף מאז הריסת גוש קטיף. עבור שתי הקבוצות הללו הלאומיות מזמנת הן שותפות בישראליות, והן גרסה מודרנית, ליברלית ואינדיבידואלית יותר, של זהות יהודית.

שילוב משתנים זה מסביר מדוע החברה בישראל הופכת מצד אחד למסורתית יותר, מצד שני ללאומית יותר, ומצד שלישי לליברלית יותר. יוצא מהכלל חשוב בליברליזם הישראלי הוא היחס לפלסטינים כמובן, וגם אותו אפשר להסביר על ידי אותם תהליכים. לבד מעצם הסכסוך הלאומי שבאופן מובן מעורר אנטגוניזם, ישראלי שמשדך את זהותו היהודית עם הלאומיות הישראלית יבקש להעצים את "יהדותה" של המדינה, מה שיבוא בכל מני דרכים על חשבון שכניו הפלסטינים.

שאלת "הזהות היהודית" עומדת בלב הקיום היהודי מאז המאה ה-18. כחברה שנכפתה לעזוב את הקיום המסורתי, המובן מאליו מבחינה קיומית, ולהתאים את עצמה לתרבות המערבית המודרנית, אין פלא שיהודים מוצאים עצמם במחזורים חוזרים ונשנים של חיפוש ועיצוב זהות. שרוליק, או כל מה שהוא מייצג, הציע גרסה "עברית", לאומית, קולקטיביסטית וחילונית לזהות היהודית. הפרידה משרוליק מאפשרת את המחזור הנוכחי של עיצוב הזהות היהודית בישראל: זהות אינדיבידואלית אך קרובה למסורת, פוסט־אורתודוקסית ואתנו־לאומית. ללא ספק גם הזהות היהודית־ישראלית הזאת תתחלף בעתיד באחרת, ותאפשר גל מחודש של נוסטלגיה.

המאמר פורסם במוסף הארץ

ראיון מעמיק איתי: על חילון, דת ומדינה, מסורת מול אינדיבידואליזם, יהדות ודתיות

הדס לנציאנו ונועם אורן ערכו איתי רעיון מעמיק עבור האתר זווית אחרת. זה הראיון הראשון איתי שאני מעלה בפוסט לבלוג, וזאת מכיוון שהוא לדעתי רציני במיוחד ונוגע בדיוק בנושאים שהקדשתי להם רשימות רבות בבלוג.

בחלק א’ אנחנו מדברים בעיקר על תהליך החילון, על מסורת מול אינדיבידואליזם, ועל יהדות חילונית ולא-חילונית, ובסוף מדברים גם קצת על הדתיות שלי.

בחלק ב’ אנחנו מדברים על הפרדת דת ממדינה: איזה מודל כדאי להנהיג בישראל, אופיה המסויים של הדת היהודית בהקשר לזה, הרבנות הראשית, שילוב חרדים בצה"ל ובאקדמיה, נישואים, תחבורה ציבורית ועוד.

אני מקווה שזה יעניין.

חתונות מחוץ לרבנות: מספרים, מאפיינים ומשמעותו של טקס

המאמר להלן נכלל בגיליון הראשון של כתב העת כיכר העיר בעריכת פרופ’ אבי שגיא, היוצא לאור על ידי ארגון פנים ועל ידי רכס – פרוייקטים חינוכיים. כתב העת מיועד להיות בימה קבועה לדיון מעמיק על קיום יהודי-ישראלי בן זמננו, ומוקדש לזכרו של מיכאל בהט ז"ל, חבר קיבוץ כפר בלום, מחלוצי ההתחדשות היהודית בחינוך, בהגות ובמעשה). הגיליון הראשון מוקדש לטקסי חיים. בין הכותבים: ‏תומר פרסיקו‏ , רות קלדרון, דב אלבוים, אביטל הוכשטיין, רני יגר, דבורה עברון, אבי דבוש, רגב בן דויד, יעקב מעוז, לילאת בן דויד, ארנה פילץ,אליזבט גולדווין, גילי זיוון, חיזקי שוהם, אריאל הורוביץ, אהוד רבין ומיכל מושקט-ברקן. כאן התוכן, ואפשר לכרוש את הגליון באתר פנים ובאתר רכס

Capture

החוק במדינת ישראל המחייב אזרחים יהודים הרוצים לקבל הכרה מהמדינה להתחתן בתחומיה בחופה אורתודוקסית הוא כנראה הדוגמא החריפה ביותר בספר החוקים שלנו לפגיעה בחופש דת. קשה להעלות על הדעת יהודי אורתודוקסי שהיה משלים עם חוק שמחייב אותו להתחתן בחופה שאינה הלכתית, אולם לא נראה שלנציגי היהדות האורתודוקסית בכנסת יש בעיה לעשות את מה ששנוא עליהם לחבריהם. משום שהמפלגות הלא-אורתודוקסיות נכנעות לרצונם, מאז קום המדינה סובלים אזרחי המדינה מכפייה דתית בכל הנוגע לדיני האישות שלהם.

החוק פוגע בעיקר בשני ציבורים גדולים: ראשית, מאות אלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר שנחשבו כזכאים לעליה על פי חוק השבות, אולם אינם נחשבים כיהודים על פי הרבנות הראשית לישראל, ולכן לא יכולים להתחתן במדינתם.[1] שנית, החוק פוגע במאות אלפי יהודים חילונים או לא-אורתודוקסים שלא מעוניינים מטעמי דת ומצפון שרב אורתודוקסי יעמוד תחת חופתם, אבל שאין להם ברירה אלא להסכים לכך אם הם מעוניינים להתחתן במדינת ישראל.

אין זו בעיה חוקתית-משפטית בלבד. חתונה, יש לזכור, היא מהמעמדים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם. מדובר ברגע שאינו רק אינטימי ורב חשיבות, אלא שמסמן כריתה של ברית עולם בין בני זוג, והצהרה עליה בפני הקהילה שסביבם. מדובר אפוא במסד מרכזי בעיצוב זהותם הפרטית והקהילתית של הזוג. פעמים רבות חתונה היא גם הצהרה על הקמת משפחה, ולא במקרה זוגות רבים מתחתנים אחרי שהם מנהלים יחסים רומנטיים כבר זמן רב, אולם לפני שהם מתכוונים להפוך להורים.

במובן הזה, חתונה היא אירוע הנטוע עמוק בזהותו של הפרט ובזהות קהילתו. ללא חשיבותה יוצאת הדופן הזו של החתונה, האפשרות להתחתן ולהקים משפחה לא היתה הופכת לזכות במגילת הזכויות של האו"ם. סעיף 16 בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנחתמה באו"ם ב-1948 קובע כי יש לכל גבר ואישה מגיל בגרות את הזכות להתחתן ולהקים משפחה. הזכות הזו שמורה ומוגנת מפני שהיא מביאה לידי ביטוי חלק מהותי מתפיסתו העצמית של הפרט, כמו גם חלק מהותי מהצורה בה קהילה או חברה מסויימת מגדירה את עצמה. במילים אחרות, החתונה היא אחד מהכלים החשובים ביותר שבאמצעותם מעצב האדם את עצמו ואת קהילתו, ומעניק משמעות לחייו.

הפגיעה בחופש להתחתן כרצונו של הפרט וכדרכה של קהילתו, או חוסר יכולתו של אזרח להתחתן כלל במדינתו, מסמנות מציאות חמורה מאוד, וממילא מערערות את תפיסתה העצמית של מדינת ישראל כדמוקרטיה. אלא שבנקודה זאת גם נחשף הפער הגדול בין לשון החוק והסטטוס קוו הפוליטי ובין הלכי הרוח בציבור הישראלי. בעשור האחרון נערכו לא מעט סקרים בהם נשאלו אזרחי ישראל (על פי רוב, היהודים בלבד) האם הם תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים בישראל, דהיינו בשינוי החוק כך שיאפשר לכל אדם להתחתן כרצונו. בסקר אחרי סקר נמצא שרוב אזרחי ישראל, בדרך כלל מעל 60% מהם, תומכים בכך.[2]

***

המרחק בין עמדת הציבור ללשון החוק לא היה תמיד גדול. למרות מאבקים פנימיים במפא"י לגבי עיצוב ה"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה עם קום מדינת ישראל, רוב הציבור היהודי בישראל לא הרגיש שכניסתו תחת סמכות הרבנות הראשית היא בעיה.[3] הסטטוס קוו נחשב להסדר חיובי, כאשר במסגרתו החילונים קיבלו רשיון להתרחק מהמסורת ולדבוק בלאום ברוח מפא"י החילונית-סוציאליסטית, ושומרי המצוות גויסו כדי לשמש מעין סגל של כוהנים המספקים להם שירותי דת (משגיחי כשרות, קברנים, עורכי חופות). מבחינת היהודים החילונים, איפשר הדבר שמירה על אורחות חיים "חופשיים", תוך שמירה על זיקה למסורת שבאופן אירוני (ויש יאמרו, בעייתי) הגדירה עבורם את גבולות הלאום. מבחינת שומרי המצוות, ההסדר איפשר להם שמירה על המרחב הציבורי כבעל צביון יהודי-אורתודוקסי, ותחושת שליחות כשומרי גחלת המסורת של מדינת ישראל. ישראלים שלא נחשבים יהודים על ידי הרבנות לא היו כמעט, ולכן גם חתונות מחוץ לרבנות מכיוון זה היו מעטות.

ערעור ההסכמה שבשתיקה כלפי הסטטוס קוו על ידי הזרם המרכזי של הציבור החילוני החל בשנות השמונים, וכלל מספר תהליכים מקבילים שמועד ראשיתם, כמו גם קצב התקדמותם, משתנה, אולם שיחדיו משתלבים לכדי אותה תמורה ביחסו של הציבור החילוני אל מול הסטטוס קוו. תהליכים אלה כללו תמורות במבנה הכלכלי של ישראל (אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית תהליכי הפרטה מקיפים), ביחס הציבורי אל השלטון (משבר האמון סביב מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה), בפרדיגמה המשפטית (התעצמותו של שיח הזכויות), ובדמוגרפיה (העלייה הגדולה מברהמ"ל), וכל אחד מהם תרם לשקיעתו של האתוס הקולקטיביסטי-רפובליקאי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל עד שנות השמונים, ועודדו את עליתו של אתוס ליברלי ואינדיבידואליסטי. ההפרטה הכלכלית וחדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל, ורעיונות מערביים (בעיקר אמריקאים) בדבר חיפוש רוחני אישי ועיצוב זהות דתית באופן אינדיבידואלי נפלו על אוזניים כרויות. לראשונה מאז קום המדינה נחשבו צורות פרטיות של זהות יהודית כלגיטימיות, וגיבושן האוטונומי, ללא תלות בממסד האורתודוקסי, הפך לשכיח.

התפתחויות אלה (בתוספת המיאוס הכללי שמרגיש הציבור החילוני מהרבנות הראשית) הביאו לדחיית הסטטוס קוו, להתרחקות מהעמדה הרואה בממסד האורתודוקסי את תו התקן היחיד של היהדות ה"אותנטית", ולחיפוש של דרכים שונות ומגוונות להביע את הזיקה והזהות היהודית של הפרט. גם העולים הישנים מברהמ"ל, שלא היו יכולים להתחתן ברבנות הראשית, חייבו את יצירתה הפרטיזנית של אלטרנטיבה אזרחית לעריכת חופות. יש לראות את תפוצתן המתגברת של טקסי חופה מחוץ לרבנות הראשית על רקע תמורות חברתיות אלה.

הן התנועה הקונסרבטיבית והן הרפורמית מעידות על עלייה במספר החופות שהן עורכות כל שנה. הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, מסר לי שרבני ורבות התנועה עורכים ועורכות כאלף חופות בשנה, וזאת אחרי עליה, אמנם מתונה, במשך כל העשור האחרון. על פי עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, רבני ורבות התנועה ערכו כשלוש מאות טקסים בשנה השלמה האחרונה (2015), וזאת לעומת כמאתיים טקסים בשנה שלפניה. ארגון 'הויה', שמאגד כמה עשרות עורכי ועורכות חופות הנמצאים על מלוא הרצף בין חילונים-אתאיסטים למסורתיים ואף שומרי מצוות, מדווח על עלייה הדרגתית בשנים האחרונות, מ-148 חופות שערך ב-2013, דרך 219 ב-2014, 241 ב-2015 ו-298 טקסים שכבר נערכו או רשומים נכון לחודש יולי 2016. עיון באתר ארגון 'טקסים', המקבץ בין שורותיו עורכי טקסים "יהודיים-חילונים" מגלה עלייה מ-23 טקסים בשנת 2004, ל-197 טקסים בשנת 2015.[4]

נתונים אלה מצטרפים למספרים המשמעותיים של הישראלים שמתחתנים בחו"ל. כחמישית בכלל הנישאים בישראל מתחתנים לא במדינתם, אלא מעדיפים, או נאלצים, להתחתן בארצות אחרות. כך ב-2012 למשל, התחתנו בסך הכל 46,950 ישראלים, ומתוכם 9200 ערכו את חופתם במדינה שאינה ישראל. 21% מהם היו זוגות יהודיים משני הצדדים והשאר זוגות בהם לפחות אחד מבני הזוג לא נחשב יהודי על פי הרבנות הראשית, ולכן מנוע מלהתחתן במדינתו.[5] מצב בו במדינת חוק מעט יותר מחמישית הנישאים מעדיפים או נאלצים להתחתן מחוץ למדינתם הוא בלתי נסבל, ומעיד על המשבר החמור בו נמצאת מערכת דיני האישות בישראל.

***

אופיין של החתונות מחוץ לרבנות מגוון כמובן, אולם יש להן כמה מאפיינים מרכזיים משותפים, שאותם עצמם ניתן לגזור מתוך המניע לעריכתן. במאמרה על טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל[6] מוצאת אנא פרשיצקי שתי מגמות עיקריות שמניעות את עיצוב הטקסים האלטרנטיבים. האחת היא הפרטתה של הדת, דהיינו העצמתם של "מרכיבי הזהות האישית, ביטוי עצמי וחיפוש עצמי" בכל הנוגע לעיצוב הטקס.[7] על עניין זה עמדנו לעיל והבאנו בקיצור נמרץ את הרקע להתפתחותו. המגמה השניה שפועלת בעיצובן של הטקסים האלטרנטיבים על פי פרשיצקי היא השינוי במעמד האישה. מאחר שעבור מרבית החילונים המעמד השווה של האישה לגבר הוא מובן מאליו, האופי הלא-שוויוני של הטקס האורתודוקסי היהודי הופך לאבן נגף. בשילוב עם החירות שזוגות רבים לוקחים לעצמם, וזאת על בסיס הלגיטימציה הגוברת לעיצוב דתיות יהודית אישית ובתוכה טקסי חופה פרטיים, נושא מעמד האישה הופך לאחד מהצירים העיקריים שסביבו מתבצעים שינויים בנוסח או בהנהגות של הטקס הפרטי.

על פי פרשיצקי "הטקסים החדשים מאופיינים בשאיפה לשוויון בין המינים, ונשים מקדשות את החתנים בקידושים הדדיים, חותמות על כתובה שוויונית, מברכות ברכות, משמשות בתפקידי עדות ועורכות טקסים בחתונות".[8] מניסיוני כעורך חופות (בשלוש השנים האחרונות ערכתי מעל חמישים חופות), אני יכול להעיד שאכן רוב השינויים שנערכים בטקס החופה המסורתי נוגעים למעמדה ותפקידה של האישה בטקס. טקס הקידושין המסורתי, שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. אמנם יש צורך בהסכמתה, אבל קולה לא נשמע (מה ששם באור אירוני את הפסוק "קול חתן וקול כלה"), היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה.

בחופות שמחוץ לרבנות הראשית הנשים הן בדרך כלל שותפות אקטיביות למתרחש: הן מעניקות טבעת לחתן מיד לפניו או אחריו, מקדשות אותו או אומרות לו כמה מילים משמעותיות עם נתינת הטבעת,[9] מנסחות יחד כתובה שבה מובעות מחויבויות, כוונות ותקוות משותפות, ולעיתים גם אומרות מילים אישיות אל מול החתן, לפניו או אחריו. לבד מזה, בחופות מחוץ לרבנות יש כמובן גם עורכות, ולא רק עורכי, חופות, דהיינו נשים שמנהלות את הטקס.

החופה אלטרנטיבית לא רק מתעצבת על רקע השינויים במעמד האישה, אלא שפעמים רבות השינויים במעמד האישה הם הגורמים לפנייה אל מחוץ לרבנות. זאת לא רק משום שמבינים שבחופה תחת הרבנות לאישה יהיה מקום משני, אלא מפני שלא מעוניינים להגיע למצב שבו הכלה לעתיד מחוייבת לעבור "הדרכת כלות" או להביא פתק המאשר שטבלה במקווה. כמובן, גם הפחד מפני בית הדין הרבני במקרה של גירושין פועל להרחקת רבים מהאפשרות להתחתן במסגרת הרבנות הראשית.

מאידך, יש לציין כי במקרים בהם החתונה מחוץ לרבנות נכפית על הזוג (בשל היותו לא-יהודי בעיני הרבנות) החופה היא בדרך כלל מסורתית יותר, וזאת משום רצון להידמות עד כמה שאפשר לדרך הכלל. באופן מכמיר לב, דווקא זוגות שלא יכולים להתחתן ברבנות בוחרים לעתים להעתיק את הטקס המקוים ברבנות בדיוק עד כמה שיותר נאמן. עם זאת, בהחלט לא כל אותם זוגות נוהגים כך, ורבים מהם מעצבים את הטקס בהתאם למאפיינים שהוזכרו לעיל.

***

עיצוב הטקס מעלה בעיני שאלה חשובה, הנוגעת לעצם היותה של החופה "טקס", ולהשלכות התרבותיות והחברתיות הנגזרות מכך. הטקס הוא מאפיין מרכזי כל כך של התרבות עד כי מתבקש כמעט לזהות בין אנושיות לבין טקסיות. ובעוד שברור שהאדם הוא הרבה יותר מיצור טקסי בלבד, ללא ספק ניתן לומר שהיכן שנמצא אדם, נמצא טקס. המחקר האקדמי של הטקס הוא מהתחומים הראשונים והקלאסיים של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, ולפיענוח מקומו של הטקס בחייו של האדם הוקדשו אינספור חיבורים. אין לי שום כוונה לכלול במאמר קצר זה סקירה של המחקר, וברצוני להתייחס רק לרעיון בסיסי יחיד, והוא המימד המסורתי והקהילתי שהופך רצף מסויים של מעשים לטקס.

בדיונו על תפיסת הזהות העצמית של הפרט במודרנה עומד אנתוני גידנס על הפער בין תפיסת טקסי המעבר בחברה הפרה-מודרנית לבין תפיסתם כיום. בעוד שטקסי מעבר היו בעבר ציונים קבועים לתמורות מוכרעות-חברתית של הפרט, תמרורים קהילתיים שסימנו את הפרט כמי שעבר מקטגוריה חברתית אחת לאחרת, כיום לא המעמד אל מול החברה (ואל מול כוחות קוסמיים שונים) תופס את עיקר משמעות הטקס, אלא מעמדו של הפרט אל מול עצמו. המעבר מפרק חיים אחד למשנהו הופך אצל הפרט למשבר פסיכולוגי פנימי, והטקס, אם קיים בצורה מודעת ומתוכננת, נועד לסייע לעבור את אותו משבר.[10]

כפי שכתבתי לעיל, כך בדיוק התרחש, כתופעה חברתית מרכזית, החל משנות התשעים בישראל: עבור יותר ויותר חילונים (וכן מספרים גדלים של ציונים-דתיים), החתונה דרך הרבנות הראשית לישראל הפכה לבלתי קבילה, והם יוצאים לדרך עצמאית המבקשת לעצב חופה על פי צרכיהם. לחתונה אמנם מימד קהילתי מובהק, אולם היא נתפסת פחות כאירוע מסורתי ויותר כמענה לתשוקות אישיות, וכניסיון לעצב דרך הטקס חותמת של לגיטימציה לעולם הערכים של הזוג, כמו גם לתקוותיהם הפרטיות.

מוקד הטקס הופך אפוא להיות הזוג עצמו, ולא מפתיע שהוא או היא מעצבים אותו בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. מאידך, טקס מעצם טבעו הוא אירוע חברתי – אין טקס פרטי כפי שאין שפה פרטית – ועל כן כל טקס, על מנת לממש את תפקידו הריטואלי, חייב להבנות על יסודות תרבותיים מוכרים, ואף על יסודות טקסיים מסורתיים.

במילים פשוטות, בדיוק כפי שכפייתה של חופה אורתודוקסית על זוג שאינו מעוניין בה תהפוך את החתונה לאירוע מעוות ופגום מבחינת משמעותו, כך המצאתה של חופה פרטית שלא תקיים שום קשר עם דרך מסורתית כלשהי להתחתן תהפוך למופע, לא לטקס. גם משמעותה תיפגם. זו בעיני נקודה חשובה: זניחתה של הרבנות הראשית מאפשרת, ולעיתים אף נעשית עבור, עיצוב פרטי של טקס החופה. אולם עיצוב זה לא יכול להיות המצאתה של חופה פרטית. קהל האורחים באותה חתונה שכזו ישמש כצופה במחזה שיוכל אולי להיות מעניין או משעשע, אולם שלא יוכל לסמן להם את המעבר המתבקש בין פרקי החיים. אדרבה: כל סימון כזה של מעבר בין פרקי חיים יימשך אך ורק מהיסודות באותו אירוע שאינם מומצאים (עצם כינויו "חתונה", למשל), ואילו כל פעולה שלא תיתפס כמנהלת דיאלוג עם הטקס המסורתי תיתפס כקישוט או משחק.

החופה האלטרנטיבית, אם כן, אינה יכולה להיות חופה שטרם נראתה כמוה. לצד הפנייה אל הפרט, אל הזוג וצרכיו, חייבת מבחינה עקרונית להישמר זיקה אל האופן המסורתי שבו נערך הטקס. המתח הזה, שבין עיצובה של החופה על פי תפיסות הזוג, לבין עיצובה המסורתי של החופה, אינו מגביל, אלא מפרה. מניסיוני כעורך חופות אני יכול להעיד שרוב רובם של הזוגות מעוניינים לבסס את הטקס שהם עורכים על הטקס המסורתי, ושהשינויים שהם עורכים בחופה המסורתית מתכנסים, כאמור לעיל, בעיקר לענייני הדדיות בין החתן והכלה. החופות שמתעצבות כך דומות אחת לשנייה יותר ממה שהזוגות מתארים לעצמם. בדיאלוג שנוצר בין העולם הערכי הנוכחי ובין המסורת הולכת ומתעצבת מסורת מתחדשת, חופה יהודית ישראלית בת זמננו.

 


[1] לאלה יש להוסיף קבוצות קטנות יותר של פסולי חיתון כגון כהנים וגרושות וממזרים.

[2] על פי דו"ח שהכינו קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2009 51% מהיהודים הישראלים תמכו באפשרות לנישואים אזרחיים. סקר שערך מכון סמית עבור עמותת חדו"ש ב-2011 הראה ש-62% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהכרת המדינה בכל סוגי הנישואים, ואותן תוצאות התקבלו ב-2013. ב-2014 שיעור התומכים בכך עלה ל-66%, וב-2015 ירד ל-64%. באותה שנה מסקר שנערך בפיקוח הפרופ' קמיל פוקס עבור עיתון 'הארץ' ב-2015 עלה ש-61% מהיהודים במדינת ישראל רוצים בנישואים אזרחיים. ראו אשר אריאן, יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, מרכז גוטמן לסקרים והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2009, עמ' 52; חדשות חדו"ש, "מדד הדת והמדינה שעורך מכון סמית עבור חדו"ש: 80% מהציבור לא מרוצים מפעילות הממשלה בתחומי דת ומדינה", אתר חדו"ש, 28.9.11 ; קובי נחשוני, "ערב ראש השנה: 61% בעד הפרדת דת ממדינה", ynet, 3.9.13 ; שחר אילן, "אז מה אם הציבור רוצה?", אתר חדו"ש, 8.1.15; גדעון לוי, "אין אוטובוסים בשבת? החילונים אשמים", הארץ, 12.9.15.

[3] יצחק גל-נור, דנה בלאנדר, המערכת הפוליטית בישראל: שנים ראשונות, מבנה מוסדי, התנהגות פוליטית, בעיות לא פתורות, הדמוקרטיה הישראל, עם עובד, מכללת ספיר, המכון הישראלי לדמוקרטיה, חולון, 2013, כרך ב, עמ' 1042. ראוי לציין שתמיד היו חילונים שלא קיבלו את הסטטוס קוו, ואף יזמו הפגנות ופעולות פוליטיות בניסיון לערערו (למשל, "הליגה למניעת כפייה דתית"). עם זאת, מרבית הציבור החילוני הסכים, גם אם בשתיקה, להסדר הסטטוס קוו.

[4] שיחת טלפון עם גלעד קריב, 20.7.16; תכתובת מייל עם יזהר הס, 19.7.16; נתונים מארגון הוויה בתכתובת מייל, 24.7.16; נתונים מאתר 'טקסים' http://www.tkasim.org.il/.

[5] הנתונים הם עיבוד של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שערכה עמותת חדו"ש.

[6] אנה פרשיצקי, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", בתוך מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך שביעי, ידגר, יעקב; כ"ץ, גדעון; רצבי, שלום; ער., מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, שדה בוקר, 2014, עמ' 242-282

[7] שם, עמ' 280.

[8] שם עמ' 281.

[9] על פי דעת רבנים רבים קידושין הדדיים פוסלים את הקידושין של הגבר. עבור זוגות שמעוניינים בחופה הלכתית, הפתרון בדרך כלל כולל אמירה של מילים שאינן קידושין על ידי הכלה. לעתים קרובות נבחר הפסוק "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" מתוך שיר השירים.

[10] Anthony Giddens, Modernity and Self-Identity: Self and Society in the Late Modern Age, Polity, Cambridge, 1991, p. 147-148, 203.

רשות הגברים: גבולות הפלורליזם והסובלנות

דבר מוזר הוא: החברה הדתית נוהגת ללעוג לחילונית על רדידות ערכיה ודלות השקפת עולמה, אבל בכל פעם שזו האחרונה עומדת על עקרונותיה, כמו סביב המופע מדיר הנשים 'מרימים לכיפור', היא זוכה לזעם קדוש וזעקות שבר. אלו מלווים בדרך כלל בתמיהה מיתממת: האם אכן אתם, הפלורליסטים, מונעים מאדם דתי לנהוג כרצונו? איפה כל הסובלנות המפורסמת שלכם?

קובלנות שכאלה מנגנות על הרצון האמיתי של הדמוקרט לאפשר ריבוי קולות, אלא שהן משתמשות באיש קש ליברלי. לכולנו ברור שלסובלנות ולפלורליזם יש גבולות. הרי לא "נכיל" תפיסת עולם דאעשית ולא נהיה סובלניים לאנטישמיות. המנסים לשכנע אותנו שבשם הדמוקרטיה עלינו לתת מקום לכל עוול תחת השמיים שוכחים שפלורליזם ואף סובלנות אינן מטרות בפני עצמן, אלא מבוססות על תפיסת עולם הומניסטית וליברלית. אלו מבקשות לתת את זכות הביטוי לתפיסות שונות של "הטוב" ואכן מעוניינות בריבוי קולות. אלא שברגע שחותרים תחת ההומניזם עצמו, כמו בניסיון לתת לגיטימציה לאפלייה כנגד נשים, אי אפשר לצפות ממנו לסובלנות.

בסופו של דבר זו שאלה של הקשר. הבעיה עם המופע המדובר לא היתה שהוא מבטא קול שנוי במחלוקת של קבוצה קטנה באוכלוסייה היהודית. הבעיה היתה שהוא מנסה להפוך את הקול הזה לסטנדרטי, ואף לנורמטיבי. הציבור הליברלי לא היה מוכן לסבול אירוע שפונה לקהל הרחב אבל מפלה נשים באופן מכוון ועקרוני. זאת מפני שעצם הפנייה לציבור הכללי, וקיום המופע בכיכר העיר המרכזית, הופכים את המופע לפעולה שמבקשת להגדיר מחדש את המרחב הציבורי שלנו.

מופע בעל אופי שכזה, כמותו ראינו גם במקרה כיסוי הרקדניות של להקת 'מחולה' במופע לחנוכת גשר המיתרים בירושלים ב-2008, בעצם מבקש לקבוע שהמרחב הציבורי במדינת ישראל הוא קודם כל גברי. שזאת ברירת המחדל. שקולן של נשים הוא מראש מוגבל. שמי שיקבע אם הן תשרנה או לא הם גברים (רבנים), ומה שיאפשר להן לשיר או לא הוא הסכמתם של גברים (קהל ממגזר מסויים). באופן כזה רשות הרבים הופכת לרשות הגברים. לזה כאמור אי אפשר להסכים.

מצד שני, האם אין מקום בכלל למופע שמדיר נשים משירה בכיכר העיר? הקולות שסבורים שאכן אין לאפשר זאת מובנים, אבל נדמה לי שאת זה דווקא אפשר להכיל. מה שחשוב, כאמור, הוא ההקשר. מופע שמיועד מראש לקהילה שדורשת מטעמי דת אפלייה בין נשים לגברים יכול להתקיים, ולא רק בבני ברק אלא גם בכיכר רבין. מופע שכזה מצד אחד נותן קול לקהילה דתית-שמרנית ומאפשר לה להצטרף כשווה בין שווים אל המרחב הציבורי, לבטא את תפיסת עולמה. מצד שני, אירוע כזה ממקם את האפלייה במקום הראוי לה: כהיבט מסויים (מכוער ומצער לדעת רבים) של המסורת. בתור שכזה, הוא חלק ממערך המשמעות והזהות של אנשים מסויימים, וראוי להתחשב בו. אבל אין כאן נתינת לגיטימציה לכתחילה לעניין. גם מופע של מקהלת נזירות קתוליות שלא מאפשרות גברים על הבמה יהיה מקובל ככזה.

הבעיה עם 'מרימים לכיפור' היתה אפוא היומרה למופע של "אחדות לבבות" עבור חילונים, שלא היה יותר מלכודת דבש שמטרתה "לעשות שבת" מוזיקלית אצל שומרי המצוות היותר קיצונים – ורק על פי תנאיהם. היה כאן ניסיון להשתמש בכיכר העיר המרכזית, במופע לקהל הרחב, כדי לתת לגיטימציה לאפלייה, כדי לומר ש"לא נורא" אם במופע ציבורי כללי תיאסר שירת נשים. באופן ראוי לשבח הציבור הליברלי עמד על עקרונותיו ודחה את הניסיון הזה. בכך הוא שמר, כראוי, על רשות הרבים שוויונית, ליברלית ודמוקרטית.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ‘הארץ’

יש כוח, אין אחריות: על מאבקי השבת

הנה סוד כמוס שלא צריך לגלות לחברי הכנסת החרדים: במדינת ישראל עובדים גופים ומוסדות רבים בשבת. כל שבת. הנה רשימה חלקית: נמל חיפה, נמל אשדוד, חברת החשמל, נתב"ג, חברות המים, בנק לאומי, רשות השידור, מפעלי ים המלח, מפעלי תרכובות ברום, גלי צה"ל, משרד המשפטים, חברות הסלולר, מפעלי 'טבע', ואפילו חברת 'נספרסו ישראל'. אה, כן, גם משחקים כדורגל בשבת. הנה עוד סוד: לא כל העבודות האלה הן פיקוח נפש.

האם נראה כעת את חברי הכנסת החרדים דורשים מנתניהו להפסיק את כל חילול השבת הזה? לא ולא. וזאת לא מפני שלא אכפת להם שמחללים שבת. אלא שהם מבינים היטב שאין קיום למדינה מודרנית ללא עבודה בשבת של ארגונים ומפעלים רבים. כך למשל, לא נפסיק את עבודת הנמלים בשבת מפני שלא נוותר על שביעית מהיבוא והיצוא שלנו, לא נפסיק את פעולת נתב"ג מפני שלא נוותר על התיירים שמגיעים, ותנסו רק לומר ליצחק תשובה ולנובל-אנרג'י שאסדות הגז לא ישאבו גז – שאחרי זה ישמש את אזרחי ישראל – בשבת.

המציאות במדינת ישראל תמיד כללה חילול שבת, ושגשוגה של המדינה תמיד חייב זאת. וכאן אנחנו מגיעים לסוד שהחילונים לא יודעים: נכון להיום אין ליהדות האורתודוקסית כל תוכנית ריאלית לקיומה של מדינה מודרנית בהתאם להלכה. בפרט בעניין השבת, אין שום פתרון הלכתי לעבודתם של מפעלים חיוניים שאינם פיקוח נפש אבל דרושים לקיומה של כלכלה מודרנית. ולא, שימוש בלא-יהודים כ"גוי של שבת" לא ממש נחשב, אלא אם אנחנו מתכוונים לחזור לשטעטל. אם מדינת הלאום של העם היהודי תלויה בלא-יהודים כדי שידליקו לה את האור בשבת אפשר לכבות את האור ולסגור את הבסטה.

מכאן עולה ששומרי המצוות בעצם תלויים בחילונים כדי שמדינת ישראל לא תדרדר למציאות כלכלית של עולם שלישי. למעשה האינטרס של האורתודוקסיה חייב להיות שתמיד יישארו מספיק יהודים שיחללו שבת ויתפעלו את המדינה. כל מנהיג אורתודוקסי בר דעת יודע זאת, ולכן אין כל דרישה אמיתית שהמדינה תכפה על כל המפעלים המנויים לעיל לחדול מלפעול בשבת. המעמד הבינוני לא רק מממן את עולם הישיבות החרדיות ולא רק שומר עליהן במילואים, הוא גם יודע איך לחלל שבת כך שיגיעו אליהן מספיק חשמל ומים.

מה שנחשף לעינינו בסוגיית הרכבת, אפוא, אינו באמת מאבק של קידוש השם למען טהרת השבת, אלא ניצול כוחם הבלתי-פרופורציונלי של החרדים באופן שגם הם עצמם לא מעונינים בו. איש מחברי הכנסת החרדים לא רצה לעשות עניין מעבודת הרכבת בשבת, אלא שעיתונאים חרדים שונים העלו את העניין בפגישתם עם נתניהו, וחברי הכנסת לא היו יכולים אלא ליישר קו. מפני שלנתניהו חשובה שרידותו כמעט יותר מכל דבר אחר, הוא מוכן להיכנע להם. חברי הכנסת החרדים יודעים את זה, ויודעים גם שהעיתונאים החרדים יודעים את זה. אין להם ברירה אלא לדרוש את מה שברור שיקבלו, והתוצאה היא בלגן כללי וגידול באיבה כלפיהם בקרב הציבור החילוני.

גם בסוגיית מתווה הכותל נציגי החרדים כבר הסכימו על הכל עד שהתקשורת החרדית פוצצה את העניין ובעצם חייבה אותם, בניגוד לרצונם, להקים זעקה. כי אם יש להם כוח, הם מחוייבים לכאורה להשתמש בו כדי לכפות את "דעת התורה" – גם כשזה בניגוד לאינטרסים שלהם. כאן גם מתחבר סיפור השבת לעקרון כללי גדול ומטריד הרבה יותר: באופן עמוק החברה החרדית לא יודעת מה לעשות עם כוח ועם אחריות. חברה שנוצרה בגולה, בתנאים של כפיפות גב ותלישות, פיתחה הלכה שמתאימה לתנאים אלה. כעת היא מוצאת עצמה במציאות שונה לגמרי, ובלי להתאים את עצמה לא יכולה שלא לעשות נזק.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות