דת ומדינה

רשות הגברים: גבולות הפלורליזם והסובלנות

דבר מוזר הוא: החברה הדתית נוהגת ללעוג לחילונית על רדידות ערכיה ודלות השקפת עולמה, אבל בכל פעם שזו האחרונה עומדת על עקרונותיה, כמו סביב המופע מדיר הנשים 'מרימים לכיפור', היא זוכה לזעם קדוש וזעקות שבר. אלו מלווים בדרך כלל בתמיהה מיתממת: האם אכן אתם, הפלורליסטים, מונעים מאדם דתי לנהוג כרצונו? איפה כל הסובלנות המפורסמת שלכם?

קובלנות שכאלה מנגנות על הרצון האמיתי של הדמוקרט לאפשר ריבוי קולות, אלא שהן משתמשות באיש קש ליברלי. לכולנו ברור שלסובלנות ולפלורליזם יש גבולות. הרי לא "נכיל" תפיסת עולם דאעשית ולא נהיה סובלניים לאנטישמיות. המנסים לשכנע אותנו שבשם הדמוקרטיה עלינו לתת מקום לכל עוול תחת השמיים שוכחים שפלורליזם ואף סובלנות אינן מטרות בפני עצמן, אלא מבוססות על תפיסת עולם הומניסטית וליברלית. אלו מבקשות לתת את זכות הביטוי לתפיסות שונות של "הטוב" ואכן מעוניינות בריבוי קולות. אלא שברגע שחותרים תחת ההומניזם עצמו, כמו בניסיון לתת לגיטימציה לאפלייה כנגד נשים, אי אפשר לצפות ממנו לסובלנות.

בסופו של דבר זו שאלה של הקשר. הבעיה עם המופע המדובר לא היתה שהוא מבטא קול שנוי במחלוקת של קבוצה קטנה באוכלוסייה היהודית. הבעיה היתה שהוא מנסה להפוך את הקול הזה לסטנדרטי, ואף לנורמטיבי. הציבור הליברלי לא היה מוכן לסבול אירוע שפונה לקהל הרחב אבל מפלה נשים באופן מכוון ועקרוני. זאת מפני שעצם הפנייה לציבור הכללי, וקיום המופע בכיכר העיר המרכזית, הופכים את המופע לפעולה שמבקשת להגדיר מחדש את המרחב הציבורי שלנו.

מופע בעל אופי שכזה, כמותו ראינו גם במקרה כיסוי הרקדניות של להקת 'מחולה' במופע לחנוכת גשר המיתרים בירושלים ב-2008, בעצם מבקש לקבוע שהמרחב הציבורי במדינת ישראל הוא קודם כל גברי. שזאת ברירת המחדל. שקולן של נשים הוא מראש מוגבל. שמי שיקבע אם הן תשרנה או לא הם גברים (רבנים), ומה שיאפשר להן לשיר או לא הוא הסכמתם של גברים (קהל ממגזר מסויים). באופן כזה רשות הרבים הופכת לרשות הגברים. לזה כאמור אי אפשר להסכים.

מצד שני, האם אין מקום בכלל למופע שמדיר נשים משירה בכיכר העיר? הקולות שסבורים שאכן אין לאפשר זאת מובנים, אבל נדמה לי שאת זה דווקא אפשר להכיל. מה שחשוב, כאמור, הוא ההקשר. מופע שמיועד מראש לקהילה שדורשת מטעמי דת אפלייה בין נשים לגברים יכול להתקיים, ולא רק בבני ברק אלא גם בכיכר רבין. מופע שכזה מצד אחד נותן קול לקהילה דתית-שמרנית ומאפשר לה להצטרף כשווה בין שווים אל המרחב הציבורי, לבטא את תפיסת עולמה. מצד שני, אירוע כזה ממקם את האפלייה במקום הראוי לה: כהיבט מסויים (מכוער ומצער לדעת רבים) של המסורת. בתור שכזה, הוא חלק ממערך המשמעות והזהות של אנשים מסויימים, וראוי להתחשב בו. אבל אין כאן נתינת לגיטימציה לכתחילה לעניין. גם מופע של מקהלת נזירות קתוליות שלא מאפשרות גברים על הבמה יהיה מקובל ככזה.

הבעיה עם 'מרימים לכיפור' היתה אפוא היומרה למופע של "אחדות לבבות" עבור חילונים, שלא היה יותר מלכודת דבש שמטרתה "לעשות שבת" מוזיקלית אצל שומרי המצוות היותר קיצונים – ורק על פי תנאיהם. היה כאן ניסיון להשתמש בכיכר העיר המרכזית, במופע לקהל הרחב, כדי לתת לגיטימציה לאפלייה, כדי לומר ש"לא נורא" אם במופע ציבורי כללי תיאסר שירת נשים. באופן ראוי לשבח הציבור הליברלי עמד על עקרונותיו ודחה את הניסיון הזה. בכך הוא שמר, כראוי, על רשות הרבים שוויונית, ליברלית ודמוקרטית.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ‘הארץ’

יש כוח, אין אחריות: על מאבקי השבת

הנה סוד כמוס שלא צריך לגלות לחברי הכנסת החרדים: במדינת ישראל עובדים גופים ומוסדות רבים בשבת. כל שבת. הנה רשימה חלקית: נמל חיפה, נמל אשדוד, חברת החשמל, נתב"ג, חברות המים, בנק לאומי, רשות השידור, מפעלי ים המלח, מפעלי תרכובות ברום, גלי צה"ל, משרד המשפטים, חברות הסלולר, מפעלי 'טבע', ואפילו חברת 'נספרסו ישראל'. אה, כן, גם משחקים כדורגל בשבת. הנה עוד סוד: לא כל העבודות האלה הן פיקוח נפש.

האם נראה כעת את חברי הכנסת החרדים דורשים מנתניהו להפסיק את כל חילול השבת הזה? לא ולא. וזאת לא מפני שלא אכפת להם שמחללים שבת. אלא שהם מבינים היטב שאין קיום למדינה מודרנית ללא עבודה בשבת של ארגונים ומפעלים רבים. כך למשל, לא נפסיק את עבודת הנמלים בשבת מפני שלא נוותר על שביעית מהיבוא והיצוא שלנו, לא נפסיק את פעולת נתב"ג מפני שלא נוותר על התיירים שמגיעים, ותנסו רק לומר ליצחק תשובה ולנובל-אנרג'י שאסדות הגז לא ישאבו גז – שאחרי זה ישמש את אזרחי ישראל – בשבת.

המציאות במדינת ישראל תמיד כללה חילול שבת, ושגשוגה של המדינה תמיד חייב זאת. וכאן אנחנו מגיעים לסוד שהחילונים לא יודעים: נכון להיום אין ליהדות האורתודוקסית כל תוכנית ריאלית לקיומה של מדינה מודרנית בהתאם להלכה. בפרט בעניין השבת, אין שום פתרון הלכתי לעבודתם של מפעלים חיוניים שאינם פיקוח נפש אבל דרושים לקיומה של כלכלה מודרנית. ולא, שימוש בלא-יהודים כ"גוי של שבת" לא ממש נחשב, אלא אם אנחנו מתכוונים לחזור לשטעטל. אם מדינת הלאום של העם היהודי תלויה בלא-יהודים כדי שידליקו לה את האור בשבת אפשר לכבות את האור ולסגור את הבסטה.

מכאן עולה ששומרי המצוות בעצם תלויים בחילונים כדי שמדינת ישראל לא תדרדר למציאות כלכלית של עולם שלישי. למעשה האינטרס של האורתודוקסיה חייב להיות שתמיד יישארו מספיק יהודים שיחללו שבת ויתפעלו את המדינה. כל מנהיג אורתודוקסי בר דעת יודע זאת, ולכן אין כל דרישה אמיתית שהמדינה תכפה על כל המפעלים המנויים לעיל לחדול מלפעול בשבת. המעמד הבינוני לא רק מממן את עולם הישיבות החרדיות ולא רק שומר עליהן במילואים, הוא גם יודע איך לחלל שבת כך שיגיעו אליהן מספיק חשמל ומים.

מה שנחשף לעינינו בסוגיית הרכבת, אפוא, אינו באמת מאבק של קידוש השם למען טהרת השבת, אלא ניצול כוחם הבלתי-פרופורציונלי של החרדים באופן שגם הם עצמם לא מעונינים בו. איש מחברי הכנסת החרדים לא רצה לעשות עניין מעבודת הרכבת בשבת, אלא שעיתונאים חרדים שונים העלו את העניין בפגישתם עם נתניהו, וחברי הכנסת לא היו יכולים אלא ליישר קו. מפני שלנתניהו חשובה שרידותו כמעט יותר מכל דבר אחר, הוא מוכן להיכנע להם. חברי הכנסת החרדים יודעים את זה, ויודעים גם שהעיתונאים החרדים יודעים את זה. אין להם ברירה אלא לדרוש את מה שברור שיקבלו, והתוצאה היא בלגן כללי וגידול באיבה כלפיהם בקרב הציבור החילוני.

גם בסוגיית מתווה הכותל נציגי החרדים כבר הסכימו על הכל עד שהתקשורת החרדית פוצצה את העניין ובעצם חייבה אותם, בניגוד לרצונם, להקים זעקה. כי אם יש להם כוח, הם מחוייבים לכאורה להשתמש בו כדי לכפות את "דעת התורה" – גם כשזה בניגוד לאינטרסים שלהם. כאן גם מתחבר סיפור השבת לעקרון כללי גדול ומטריד הרבה יותר: באופן עמוק החברה החרדית לא יודעת מה לעשות עם כוח ועם אחריות. חברה שנוצרה בגולה, בתנאים של כפיפות גב ותלישות, פיתחה הלכה שמתאימה לתנאים אלה. כעת היא מוצאת עצמה במציאות שונה לגמרי, ובלי להתאים את עצמה לא יכולה שלא לעשות נזק.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות

 

 

יש לקיים משאל עם על נישואים אזרחיים

"מגיע הזמן שבו קיומו של חוק שנוגד מפורשות את זכויות האדם, הידועות היטב בכל רחבי העולם, הופך בלתי נסבל". כך כתב איש הדת הקלוויניסטי ז'אן־פול ראבו סן־אטיין למלך צרפת, לואי ה–16, ב–1787. ראבו ביקש חופש דת לדתות הלא־קתוליות בצרפת: קלוויניסטים, לותרנים ויהודים.

המלך השתכנע, ובאותה שנה חתם על "צו הסובלנות", שאישר לזרמים אלה את זכות הפולחן, את זכות ההתאגדות, ואת הזכות להירשם כנשואים מטעם דתם. היה זה שנתיים לפני המהפכה הצרפתית, וכבר היה ברור, אפילו ללואי ה–16, שאי אפשר למנוע זכות מובנת מאליה כמו רישום נישואים במדינה, למי שדתו שונה.

ברם, שיח זכויות האדם אינו סטטי. אותן זכויות "הידועות היטב בכל רחבי העולם" אינן חקוקות בסלע קדמון ונצחי משל היו עשרת הדיברות. אנחנו, בני האדם, לומדים מה הם הדברים שמגדירים אותנו, שנמצאים במעמקי זהותנו, שמשמעותיים לנו יותר מכל, ועליהם אנחנו מציבים הגנה מפני הכוח: מפני ההמון, מפני המוסדות החברתיים ומפני השלטון.

לפני שבועיים, בהכרעה לאשרר את זכותם של להט"בים להתחתן בארצות הברית, כתב שופט בית המשפט העליון אנתוני קנדי, כי החוקה האמריקאית משמשת בסיס לא רק לכיבוד החירות, אלא גם ללמידת משמעותה. למידת משמעותה של החירות מחייבת אותנו להרחיב את ההגנה עליה. לא רק בארצות הברית, אלא גם באירלנד, שם התקיים משאל עם על הנושא, היינו עדים לנקודת ציון היסטורית במאבק להכרה בהומוסקסואליות כיסוד עמוק וחיוני של זהות ומשמעות, ממד של חיינו שאי אפשר להתכחש לו, ועל כן יש להכיר בו ולכבד אותו.

משאל העם באירלנד - מתוך עיתון הטלגרף

לעומת הזכות לממש ולקיים את הנטייה המינית שלנו, הזכות לחופש דת ותיקה מאוד ו"מובנת מאליה" כבר מאות שנים. והנה, במדינת ישראל אין הכרה מלאה לא בזכות הזאת ולא בזאת. גרוע מכך: בעוד הדמוקרטיות המתקדמות בעולם, אותן מדינות שישראל מתגאה שהיא חולקת אתן "ערכים משותפים", מעמיקות את ההבנה שלהן בכל הנוגע לחיי אנוש בזמן הזה ומרחיבות בהתאם את ההתייחסות לכך בחוק, מדינת ישראל נסוגה לאחור. לא רק שנישואים חד־מיניים לא מתאפשרים, אלא שאפילו נישואים אזרחיים לבני זוג הטרוסקסואלים אין. מה שהיה ברור בצרפת במאה ה–18, דהיינו שלבני זרמים דתיים שונים יש זכות להתחתן במדינתם, אינו קיים בישראל של המאה ה–21. ואם לא די בכך, העברת בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות פירושה הכפפת כל יהודייה נשואה בישראל למערכת דתית פטריארכלית שבאופן מובנה מפלה אותה לרעה.

המצב הזה הוא בלתי נסבל, ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם של אזרחי ישראל.

ואולם, ייתכן שההידרדרות האחרונה תסמן את הדרך לפתרון. יישארו בתי הדין הרבניים במשרד הדתות, ויהיה משרד המשפטים נקי מההתעסקות בדת. כך נראית תחילתה של הפרדת דת ממדינה בתחום הנישואים. השלב הבא צריך להיות הקמתה של מערכת מקבילה של נישואים אזרחיים, תחת משרד המשפטים, שתאפשר לכל אזרח, אורתודוקסי ושאינו, הטרוסקסואל ושאינו, להתחתן בחתונה אזרחית.

מרבית חברי הכנסת של האופוזיציה הנוכחית כבר הביעו את תמיכתם בנישואים אזרחיים, או לכל הפחות בהסדר של ברית זוגיות. על חברי הכנסת של מרצ, המחנה הציוני ויש עתיד למצוא בעלי ברית בסיעת כולנו, בישראל ביתנו ובליכוד (שר הביטחון משה יעלון אמר במפורש שהוא בעד נישואים חד־מיניים), ולהביא הצעת חוק בעניין לשולחן הכנסת. גם אם ייכשל, לכל הפחות יביא המהלך לחשיפה פומבית של עמדותיהם של כלל חברי הכנסת בנושא, כדי שהציבור יידע מי תומך באפליית נשים ומי תומך באפליית להט"בים.

בכל הנוגע לנישואים בישראל, קיים חוסר הלימה חריף בין עמדות הציבור, שרובו תומך בנישואים אזרחיים לכל (הסקרים מראים על תמיכה יציבה, של מעל 60%, בנישואים כאלה), לבין יכולתה של הכנסת לחוקק בהתאם. אם תיכשל היוזמה לחקיקה, יש לפתוח בקמפיין הדורש משאל עם בשאלת נישואים אזרחיים לכל. מגיע הזמן שבו קיומו של חוק הנוגד מפורשות את זכויות האדם, הידועות היטב בכל רחבי העולם, הופך בלתי נסבל.

:

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'

הפרדוקס של השחרור: על עלייתה של הדת בדמוקרטיות צעירות

Michael Walzer, The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, Yale University Press, 2015

"הם ראו את הערכים היקרים של עמם – את המלכות ואת משפחותיהם ואת האלים שעבדו – נרמסים; את ארץ הקודש האהובה שלהם נקרעת ונבזזת על ידי נחילי ברברים, הנחותים מהם כל כך בשפה, בדת, בהגות…" כך כותב ו.ד. סוורקר, הלאומן ולוחם העצמאות ההודי, ב-1923, ואלמלא כתב "אלים" ולא "אל" היה אפשר ללא מאמץ לשים את דבריו האנטי-קולוניאליסטים בפיו של ז'בוטינסקי או ישראל אלדד. כמוהם גם סוורקר היה חילוני, וכמוהם גם הוא גייס למלחמתו בשלטון הזר שחלש על ארצו, על "ארץ הקודש" שלו, סמלים ומבנים מחשבתיים מתוך הדת.

דבר נוסף המשותף לשלושה הוא שלמרות היותם בעמדת מיעוט בזמן המאבק לשחרור לאומי, רעיונותיהם זכו לתהודה עשרות שנים לאחר השגת העצמאות. אלא שאז הם נישאו בפיהם של מנהיגים דתיים, ולא היו עבורם רק דגלים מטאפורים שסביבם יש להתאחד, אלא מסגרות חיים דוגמטיות ומקיפות. על התהליך הזה, את עלייתו של המושתק והמודחק הדתי בקרב מדינות לאום שנוסדו כחילוניות, כותב מייקל וולצר בספרו החדש.

וולצר, מומחה לאתיקה ולמדעי המדינה ומגדולי האינטלקטואלים הציבוריים בזמננו, מבקש לבחון שלוש דוגמאות: ישראל, הודו ואלג'יר. שלוש המדינות הללו זכו בעצמאותן לאחר מאבק בשלטון קולוניאלי – בישראל ובהודו שלטו הבריטים, באלג'יר הצרפתים. בשלוש המדינות היה ניסיון, מוצלח יותר או פחות, לכונן דמוקרטיה, ושלוש המדינות חוו התעוררות משמעותית של דת החותרת תחתיה. וולצר מבקש להבין מדוע.

אליטה אירופאית

נקודת הפתיחה מבחינתו היא ההבדלים בתפיסות העולם. וולצר עומד על כך שלמרות ששלוש תנועות השחרור נלחמו בכוחות אירופאים, גם הנאבקים לשחרור היו אירופאים, אם לא במוצאם אז בהשקפתם. במילים אחרות, הם היו לאומנים חילונים שביקשו לכונן משטר דמוקרטי. בכך הם היו שונים מאוד מחלקים גדולים, אם לא רוב רובה, של האוכלוסייה המדוכאת, זו שעבור עצמאותה הם נאבקו.

כמו משה בבית פרעה, מנהיגי תנועות השחרור גדלו אחרת וחונכו אחרת. למעשה, הם גדלו וחונכו על ברכי תרבותם של מי שדיכאו את עמם. ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, שקד על לימודיו במוסדות מערביים לא פחות משמונה שנים. לשר המשפטים הראשון של הודו וממעצבי החוקה ההודית, ב.ר. אמבדקר, היה דוקטורט הן מאוניברסיטת קולומביה והן מה- London School of Economics. הרצל וחיים ויצמן היו אירופאים במוצאם ובחינוכם. פרנץ פאנון למד פסיכיאטריה בצרפת ובן בלה, נשיאה הראשון של אלג'יר, שירת שנים רבות בצבא הצרפתי ואף זכה לעיטורו הגבוה ביותר.

מנגד, החברה המשתחררת היתה לא-אירופאית ומסורתית. מי שהובילו את תנועות השחרור הלאומיות, אפוא, היו שונים מאוד ממי שהיו אמורים להשתחרר. עשרות שנים מאוחר יותר אותה אוכלוסייה, הפעם כאזרחים במדינת לאום דמוקרטית, תצביע עבור כוחות דתיים או מסורתיים שידחקו את רגלי צאצאיהם האידיאולוגיים של מקימי המדינה.

הפרדוקס של השחרור

אולם לא רק נבדלות, אלא גם התנשאות אפיינה את יחסי המשחררים והמשוחררים: הראשונים דרשו מהאחרונים להיפטר מדרכיהם המסורתיות. נדרש שינוי טוטלי, כך סברו, באופיו של המדוכא כדי שיוכל לפרוץ מתוך דיכויו. בן גוריון דיבר על "הפועל של ארץ ישראל" כצמיחה חדשה, שאינה קשורה לעץ העתיק של יהדות הגולה. פרנץ פאנון כתב על "אלג'יראי חדש" שה"מוטציה" שעבר היא שמאפשרת את המאבק לשחרור לאומי. בהודו היתה הקובלנה על אופיו הכנוע והמתרפס של ההודי לפס קול קבוע בקרב שואפי עצמאות לפחות מתחילת המאה העשרים.

ראשי תנועות העצמאות הלאומית לא היו רק שונים, אפוא, אלא גם תבעו מההמונים אותם ביקשו לשחרר להשתנות. הם תפסו אותם כנחותים, התנשאו מעליהם כאליטה הבכירה מהם לא רק אינטלקטואלית אלא גם באופיה ובכוח הרצון שלה. "שלילת הגלות" הציונית, מזכיר וולצר, לא היתה רק בקשת סיומה, אלא באופן תקיף ההתכחשות לכל מה שהיא ייצגה, לכל הישות היהודית שהיא טיפחה ופרנסה. בריאת היהודי החדש (וההודי החדש, והאלג'יראי החדש) דרשה את קץ קיומו של הישן.

אלא שהיהודי הישן, כמו גם ההודי והאלג'יראי הישן, היה יקר ללבם של רבים כל כך. אלו שמחו ליהנות מפירות השחרור אולם מיאנו להיפרד מעברם, מתרבותם, מהוויתם. דרישתם של המשחררים לכך, התנשאותם, גאוותם העצמית וההשתקה של קולותיהם של ההמונים יוצרו לא רק פער בין הקבוצות, אלא גם מתח ואנטגוניזם. זהו "הפרדוקס של השחרור", כותב וולצר (ומכאן לקוחה כותרת ספרו). התחיה הדתית שבאה לאחר מכן נולדה מתוך אותו הפער ואותו האנטגוניזם.

המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת

והנה עוד פרדוקס, או מוטב אירוניה היסטורית: חזרתה של המסורת ושל הדת מתממשת בצורה לא מסורתית. למעשה, היא מלבישה עצמה כגלימה על הגוף הלאומי, וחוזרת בצורת פונדמנטליזם דתי-לאומי. כך בישראל עם גוש אמונים, או צאצאו הרדוד יותר, הבית היהודי. כך בהודו עם ה-RSS, התנועה הינדואית הלאומנית שמבקשת לכונן מחדש את ממלכת ראמה, מסגרת מיתולוגית שבה לכאורה ההינדואיזם נהנה משיאו תחת שלטונו הארצי של האל ראמה. כך גם עם האסלאם הלאומני של ה-FIS (חזית ההצלה האסלאמית) שכמפלגה פוליטית כמעט ועלתה לשלטון באלג'יר ב-1992, נחסמה על ידי הפיכה צבאית, ומשם הביאה למלחמת אזרחים שבמסגרתה, עד סוף שנות התשעים, נהרגו כמאה אלף אלג'יראים.

הדת שלא נאלמה דום שבה חזרה לחיינו בתבנית מודרנית, דרך המערכת הפוליטית הדמוקרטית, סוחפת אליה קהל גדול כשהיא זועקת בשם הלאום לא פחות מאשר בשם האלוהים. או אז היא יוצאת נגד דתות אחרות כמו גם נגד האליטות הישנות: "המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת – בוגדים, לכאורה, שחיים בתוכנו", מסכם וולצר מהלך מוכר.

יצירה של אפרים משה ליליין עבור הקונגרס הציוני הראשון: היהודי הגלותי המסכן מוחלף על ידי החלוץ החסון

מרקסיסטים ופוסט-קולוניאליסטים

וולצר מקדיש חלק מספרו להפרכת עמדות שלא מוצאות בתחייה דתית מתוך לאומיות חילונית כל פרדוקס. כך, על פי התפיסה המרקסיסטית או הפוסט-קולוניאליסטית אין כאן באמת מאבק או סתירה, אלא המשך ישיר של שני כוחות שבעומק הדברים מפרכסים זה את זה. המרקסיסטים יטענו שאמונות וזהויות דתיות אינן אלא תוצרים של תודעה כוזבת, המשמשים את ההגמוניה של ההון בבואה לשלוט בהמונים. המשחררים הלאומיים לא מבינים זאת ומחליפים דת בלאומיות כמסך עשן חדש למנגנון העושק של כוחות השוק.

פוסט-קולוניאליסטים יערגו אל עָבָר פרה-קולוניאליסטי, אז המסורת הדתית היתה לכאורה מתונה וחמה, בלתי מוגדרת ודיאלוגית. לדידם הביטויים המודרניים של הדת אינם אלא צאצאיו המפלצתיים של הקולוניאליזם עצמו. הנאבקים לעצמאות רק ממשיכים את הקולוניאליזם תחת כסות אחרת, ובכך מעודדים את צמיחת הפונדמנטליזם. בשני המקרים חזרת הדת אינה פרדוקסלית אלא מתבקשת.

למרקסיסטים מזכיר וולצר שבשום מקום בעולם, מעולם, לא הצליח האוניברסליזם הפרוליטרי להחליף את הזהות הלאומית, וששלטון זר נחווה בכל מקום כדיכוי לאומי דווקא, ולא מעמדי. בנוסף, הוא מצביע על כך שהמשחררים הלאומיים ביקשו לכונן דמוקרטיות. נכון, פגומות ולא שלמות, אולם היומרה היתה בהחלט להיכנס ברגל ימין למשפחת העמים.

לעומתם נציגי התחיה הדתית מאתגרים את הדמוקרטיה, אם לא ממש שוללים אותה. הם לא מעוניינים בערכים אוניברסלים של זכויות אדם, אלא בחוקים דתיים פרטיקולרים, בין אם השריעה או ההלכה או הדהרמה, כולן בפרשנותם הפונדמנטליסטית. הם לא מעוניינים להיות חלק ממשפחת העמים, אלא להיות ניצבים כנגדה, כילד מופלא בעל צרכים מיוחדים. אין היגיון, טוען וולצר, ברעיון שהקנאות הדתית צומחת באופן טבעי מהלאומיות הדמוקרטית, משום שהיא שונה ממנה לחלוטין. "הציונות המפא"יניקית לא מייצרת קנאות דתית. התוצר האותנטי ביותר שלה הוא דווקא הארגון לשחרור פלסטין."

לפוסט-קולוניאליסטים מזכיר וולצר שהדת שלפני המודרנה לא היתה כל כך מתונה וחמה, אלא דווקא דכאנית למדי, למשל כלפי בני דתות אחרות, או נשים. אדרבה: עלייתה של הדת הפונדמנטליסטית היא דווקא תגובה לליברליזם, ובעיקר לשחרור האישה. לא הדיכוי הלאומי הוא שיצר את פונדמנטליזם, אלא דווקא החירות שמביאה הדמוקרטיה.

לא דיכוי. דיאלקטיקה

בסופו של דבר, טוען וולצר, המסגרות החילוניות-ליברליות חלשות מדי. הן לא מצליחות לייצר זהות יציבה, מקורות השראה, וממילא – המשכיות. הן נכנעות בפני התחייה הדתית. וולצר מאשים את המשחררים על שלא פעלו להעמיק את הקשר עם היסודות הדתיים. לו הם היו נותנים לדת מקום גדול יותר מלכתחילה האופי הלעומתי של התחיה הדתית היה נמנע. "אי אפשר לשלול, למחוק או להחרים השקפות מסורתיות. יש להיכנס איתן לדיאלוג." כותב וולצר. היה צורך בתהליך דיאלקטי, שבו שני הקצוות באים במגע ומשפיעים אחד על השני עד כדי יצירת ישות שלישית. זה לא קרה, טוען וולצר, והתוצאות לפנינו.

זו אפוא תשובתו של וולצר לפרדוקס של השחרור: דחייה מוחלטת של הדת והתנשאות מעל לדתיים הם הזרעים שמולידים תחייה דתית פונדמנטליסטית. אי אפשר לברוח מהעבר ואין כל סיכוי להצמיח עץ ללא שורשים. כניסה לדיאלוג עמוק עם המסורת, כותב וולצר בתקווה לגבי ישראל, עשוייה עדיין "לשפר את הסיכויים להצלחתו העתידית של השחרור הלאומי היהודי."

על נצרות ודתות אחרות

בעוד שאני מסכים לחלוטין שעבר שמתעלמים ממנו עתיד לחזור ולהנכיח עצמו באופן בוטה, ושיש חשיבות עליונה גם היום לכניסה לדיאלוג מעמיק של החברה החילונית עם המסורת היהודית, הייתי רוצה להציע כיוון אחר לחשיבה על התחייה הדתית בדוגמאות שהביא וולצר. כיוון זה מבקש להבין את התחייה הדתית בארצות אלה כריאקציה לא לניתוק ולהתנשאות, אלא לתבנית פוליטית וחברתית זרה. בפשטות, עלינו לשים לב שבכל המדינות המנויות לעיל – ישראל, הודו, אלג'יר – הדת החוזרת לקדמת הבמה אינה נצרות.

נקודה זו היא משמעותית מפני שהלאומיות החילונית, הדמוקרטית, הכוללת באופן מהותי את הפרדת הדת מהמדינה והפיכתה של הדת לעניינו הפרטי של האזרח, היא תופעה היוצאת מתוך הנצרות הפרוטסטנטית והמעוצבת על פי הדגם הדתי שלה. הריאקציה כאן אינה אפוא רק של מסורת נשכחת או מושכחת העולה שוב על פני השטח, אלא של דת קולקטיביסטית, בעלת שאיפות קיצוניות לגבי המרחב הציבורי, שעולה כנגד גוף פוליטי מחולן ומופרט שמתבסס מבחינה מבנית על מודל דתי זר.

היהדות, האסלאם, ובמידה פחותה ההינדואיזם אינן מסוגלות לעכל לתוכן בשלמות את תהליך החילון המערבי, שנולד מתוך הנצרות הפרוטסטנטית (אפילו לנצרות הקתולית לא היה פשוט להשלים עם החילון, וההכרה בו הגיעה רק בשנות השישים בועידת וותיקן 2). אמור להיות ברור שכל ניסיון לחלן אותן על פי המודל הזה יגרור תגובה מאתגרת.

ואכן, ארצות נוצריות שזכו לשחרור מעול הקולוניאליזם לא הראו תחיה פונדמנטליסטית. בסוף הספר סוקר וולצר את תנועת השחרור שהפכה שלוש עשרה קולוניות בריטיות לארצות הברית, ומודה בחצי פה ש"הרעיון של מדינה חילונית לא אתגר את הרגשות והעמדות העמוקות ביותר של מרבית האזרחים". זה העניין. כפי שוולצר מציין הפרדת הדת מהמדינה אף זכתה לתמיכה מצד נוצרים אוונגליסטים, וזאת משום שמערכת היחסים עם האל נתפסה מראש כעניין פרטי, אינדיבידואלי, ולא קהילתי, חברתי או לאומי. בקיצור: האוונגליסטים רואים במדינה גורם המאיים על הדת. הציונות הדתית רואה בה את יסוד כס ה' בעולם.

אפשר להביא כדוגמא גם את אירלנד, שאחרי מאבק זכתה לעצמאות מבריטניה. אזרחיה תמיד היו קתולים, אולם משאל העם האחרון שאישר ברוב גדול נישואים חד מיניים מסמן שהמדינה בהחלט אינה נעה לקראת תחייה של פונדמנטליזם דתי. גם ארצות מזרח אירופה שזכו לחירות אחרי שנות דיכוי סובייטי אינן מצמיחות דתיות רדיקלית, ואילו התנועה לשחרור פלסטין מתמודדת עם תחיה דתית מוסלמית עוד לפני שהגשימה את ייעודה.

ספרו החדש של מייקל וולצר מנתח את אחת השאלות הגורליות של דורנו: מדוע דמוקרטיות צעירות מהוות כר פורה לעלייתה של דת קיצונית. וולצר מביא שלל ראיות ומציג את הדמיון הרב שבין שלוש הדוגמאות שעליהן הוא כותב. ללא ספק, הניכור שבין האליטה המשחררת להמון המשוחרר מילא תפקיד חשוב בחזרתה של המסורת אחרי דיכויה. במחזה הזה אנו צופים בעצם ימים אלה. אולם זה אינו הסיפור כולו. את התשובה לתחיה הדתית יש לחפש גם בדת.

:

___

פורסם המוסף 'ספרים' של הארץ

מוסף פרסומי:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

שיחה עם הרב יונתן זקס

sacksבתחילת החודש נפגשתי לשיחה פומבית עם הרב פרופ' לורד יונתן זקס. הרב יונתן זקס היה רבה הראשי של בריטניה מ-1991 ועד 2013. הוא כתב עשרים וחמישה ספרים העוסקים ביהדות, בחברה המודרנית, במוסר ובדת. מאז קיבל את הדוקטורט שלו ב-1981 הוא זכה לעוד 16 תארי דוקטור לשם כבוד, וכיום הוא מרצה כפרופסור למחשבה יהודית בניו-יורק יוניברסיטי וכפרופסור למחשבה יהודית בישיבה יוניברסיטי. ב-2005 הוא קיבל תואר אצולה בידי מלכת אנגליה ומאז 2009 שמור לו מושב בבית הלורדים הבריטי.

הרב זקס נחשב לאחד ההוגים היהודיים החשובים כיום, ולקול מוסרי משמעותי. ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר כינה אותו "ענק אינטלקטואלי", והוא משתתף באופן תדיר בדיונים טלוויזיוניים ופובליציסטים על ענייני השעה.

אני יכול לומר שאכן היה תענוג להיפגש זקס. בשיחה אישית (לפני האירוע) הוא היה צנוע ומלא הומור. בכלל, עצם היכולת לשוחח עם רב חשוב על עולם ומלואו – מהפוליטיקה המקומית ועד לספרו האחרון של מייקל וולצר – היתה חוויה נעימה ומרעננת. זכתה יהדות בריטניה שהיה לה רב ראשי שכזה. אנחנו טרם זכינו.

בשיחה הפומבית להלן אני שואל את זקס כמה שאלות שנוגעות למעמד הדת בעולם המודרני ולאתגרים בפניהם היא עומדת. אני חייב לומר שלא הרגשתי שהוא סיפק תשובות מלאות לכל השאלות. זקס הוא דובר ותיק מאוד, ולמד לדבר בצורה דיפלומטית על נקודות שהוא לא רוצה לבטא את דעתו בפומבי עליהן. יש לומר עם זאת, שהוא הגיע לכך אחרי מאבקים רבים וקשים על כל מני דברים שאמר או כתב. הוא שבע מהם.

השיחה, שהתקיימה בעברית מצידי ובאנגלית מצידו, נערכה בחסות החוג למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב, כחלק מאפשרויות ההעשרה שהוא נותן לסטודנטים שלו, ובמקרה זה גם לקהל הרחב. יחד עם האוניברסיטה ארגנה את האירוע הוצאת מגיד, שמוציאה את ספריו של זקס בעברית. הדיונים נסובו לרוב על שעולה מספרו האחרון שיצא בהוצאה, "השותפות הגדולה".