דת ומדינה

החוק החדש באינדיאנה וההיתר לבעל עסק לסרב לסייע לחתונת להט"בים

חוק חדש שיכנס לתוקפו ביולי באינדיאנה, חוק "חופש הדת", נועד לכאורה להגן על חירות אמונותיהם הדתיות של תושבי המדינה, אולם נתקל בביקורת חריפה משום שהוא נתפס כרשיון להפלות כנגד להט"בים. החוק לא נועד להפלות להט"בים רק בגין היותם להט"בים, אולם כנראה יאפשר לבעלי עסקים לסרב לתת שירות לזוגות חד-מיניים שיבקשו להתחתן – למשל לבעלי אולם שלא ירצו שחתונה כזאת תתקיים באולמם.

על פי הפרשנות בנ"י טיימס, החוק מאפשר לפרטים ולחברות מסחריות לסרב לתת שירות שיגרום ל"עול משמעותי" (“substantial burden”) על אמונותיהם הדתיות. אם סירובם יגיע לבית המשפט, על השופט יהיה לאזן בין העול על העמדות הדתיות שלהם לבין רצונה של המדינה למנוע אפליה. היועץ המשפטי של CNN סבור שהחוק לא יאפשר לסרב לשרת פרטים להט"בים, אבל יאפשר לסרב לסייע בכל צורה מסחרית לחתונה להט"בית. העניין כבר עורר הפגנות נזעמות של הקהילה הגאה, וגינויים מצד פעילי זכויות שונים ופוליטיקאים (למשל הילרי קלינטון). מושל קונטיקט הבטיח לחתום על צו שמבטל נסיעות מסובסדות על ידי המדינה שלו לאינדיאנה, וכך גם ראש העיר של סיאטל. טים קוק כתב מאמר שמגנה את החוק. אשטון קוצ'ר ומיילי סיירוס מצייצים בטוויטר עם הסימון #boycottindiana.

אולי זכור לכם שמקרה כזה כבר הובא לפני בית המשפט הישראלי. ב-2012 "הטילה השופטת דורית פיינשטיין קנס של 60 אלף שקלים על בית ההארחה במושב יד השמונה, שסירב לערוך את חתונתן של טל יעקובוביץ' ויעל בירן בשל נטייתן המינית. […] השופטת ציינה כי מטרת הקנס לא רק לפצות את בנות הזוג, אלא גם לחנך את הציבור הרחב לערך השוויון וכבוד האדם." (מתוך כתבתו של אילן ליאור ב'הארץ'). כאן היה מדובר באולם השייך ליהודים משיחיים, שהעניין מנוגד לאמונתם.

האם נקבל בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונות של שחורים/מזרחים/יהודים? ודאי שלא, ובישראל, כמו במדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, יש חוקים רבים השוללים אפלייה על רקע גזעי. ומה עם בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונה בין-גזעית? כמובן, אותם חוקים לא יאפשרו לו גם את זה. מה עם בעל אולם שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לאנשים דתיים? או לחילוניים? נדמה לי שלא נקבל מצב כזה.

לכאורה, אם כן, אנחנו לא מוכנים לאפלייה כלפי מבקשי שירות. אבל העניין לא כל כך פשוט. נדמה לי שאיש מאיתנו לא חושב שלבעל עסק פרטי (לא איש ציבור או שירות ממלכתי) אין רשות לעולם, בשום סיטואציה, לסרב לשרת לקוח. כך למשל, בארה"ב היו כבר כמה מקרים  בהם אנשי דת (לא בעלי עסקים) נתבעים לדין על סירובם לחתן להט"בים – אבסורד מוחלט לדעתי. האם עורך דין חייב לקבל כל לקוח, גם מי שלדעתו הוא עבריין חסר מוסר? האם מנתח פלסטי חייב לערוך ניתוח להגדלת חזה לכל אישה שמגיעה אליו? איך אפשר להכריח אדם פרטי לא רק לקבל לקוח שהוא לא רוצה, אלא לקוח שהוא סבור שאסור לו לקבל?

מעמד חתימת החוק באינדיאנה. במרכז מושל המדינה, מסביבו התומכים בחוק

אבל בואו נתרכז רק בענייני אולמות וחתונות. חשבו למשל על הדוגמא הבאה:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם חרדים. יש לכם בעיה דתית להשכיר את האולם ליהודים בשישי-שבת, מפני שאתם מאמינים שיהודים מצווים לשמור שבת, ואתם לא מוכנים לסייע למה שהוא מבחינתכם דבר עבירה. באופן דומה לא תשכירו את האולם ליהודים שמעוניינים בקייטרינג לא כשר. אין לכם בעיה להשכיר את האולם ללא-יהודים בסופי שבוע או שלא-יהודים יערכו קייטרינג לא כשר.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם אתאיסטים ופמיניסטים. יש לכם בעיה אידיאולוגית להשכיר את האולם לדתיים שמנהיגים הפרדה מגדרית. אתם לא מעוניינים שבאולם שלכם גברים ישבו לחוד מנשים, שהמלצרים ישרתו רק את הגברים והמלצריות רק את הנשים. אין לכם בעיה להשכיר את האולם לדתיים, אבל לא אם הם מנהיגים הפרדה כזאת. אותו דבר לגבי חתונות של צעירים, בני ובנות 17 ובוודאי בני ובנות 14. זה, באולם שלכם, לא יהיה.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם צמחונים, או אולי טבעונים. אין לכם שירות קייטרינג באולם, ואתם מאפשרים ללקוחות לשכור שירותי קייטרינג חיצוניים. למרות שאתם מתנגדים בכל תוקף לאכילת בשר, אתם מבינים שרוב האנשים אוכלים בשר, ומוכנים לקבל זוגות שמתחתנים אצלכם ומזמינים קייטרינג בשרי. יום אחד מגיע זוג ומבקש לשכור את האולם. תוך כדי שיחה אתם מבינים שהם מתכוונים להזמין קייטרינג שיגיש לובסטרים. כדי שבשר הלובסטרים יהיה טרי (וכמובן, כעניין של רהבתנות) הם גם מתכוונים להציב אקווריום עצום באולם, שבו ישחו הלובסטרים החיים, עד שישלפו ממנו ויוטלו לתוך סירי מים רותחים. לזה אתם לא מוכנים ואתם מבהירים לזוג שהם לא יהיו יכולים לשכור את האולם שלכם.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. מסיבות פוליטיות ומוסריות אתם מתנגדים בכל תוקף לשליטת ישראל ביהודה ושומרון. אתם מחרימים מוצרים מההתנחלויות, ולא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות שבאים מההתנחלויות.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם מתנגדים בכל תוקף לחתונות בין יהודים ללא-יהודים. עבורכם זה באמת לא עניין גזעני, אלא דתי/מסורתי. חשוב לכם למנוע מה שבעיניכם הוא תהליך הרסני של דילול ואף התפוגגות היהדות. אתם לא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות של יהודים ולא-יהודים.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

לא כל הדוגמאות האלה זהות, וצריך להבחין ביניהן. יש הבדל בין אפליית לקוחות על בסיס הגזע/עדה/דת שלהם לבין אפליית לקוחות על בסיס מעשיהם. ההבדל נובע מכך שהמוצא או הדת של אדם הם חלק עמוק ומהותי מזהותו, ואילו מעשיו אינם על פי רוב חלק מזהותו. חלק נכבד משיח זכויות האדם מבוסס על מה שאנחנו תופסים כמקורות של זהות ומשמעות עמוקה בחיינו. חופש הביטוי, למשל, חשוב לא רק עבור חברה בריאה בה מתקיימים ריבוי דעות ויכולת לביקורת עצמית, אלא גם מפני שיכולתו של אדם לבטא את דעותיו היא נדבך מרכזי בתפיסתו העצמית, בכבודו הסגולי. כך גם חופש הדת והמצפון, או באופן הכי פשוט השלמות הפיזית של גופנו.

לכן חוסר נכונות להשכיר אולם למי שמבשל לובסטרים אינו שקול לחוסר נכונות להשכיר אולם ליהודים. גם רצונו של אדם לשמור שהאולם שלו לא יחלל שבת, או לא יגיש מזון לא כשר, אינו אפליה לא הוגנת של לקוחות, אלא הגנה על האמונה הדתית שלו.

ומה עם חרם על מתנחלים? נדמה לי שכאן העניין מורכב יותר. יש אנשים שישיבתם ביהודה ושומרון היא חלק עמוק מזהותם. הם לא רק חיים בשטחים הכבושים – הם מתנחלים. כך הם תופסים את עצמם, זה חלק מרכזי בזהותם, הם רואים זאת כערך עליון ועל כך גאוותם. מצד שני, נראה לי שהזהות המתנחלית חלשה יותר מזהות יהודית או מזהות להט"בית. יש כאן מקרה ביניים. האם מותר להפלות מתנחלים לרעה ולא לעשות איתם עסקים? כשחוקק בישראל חוק החרם, האוסר על קריאה לחרם על בסיס מקום מגורים, רבים (כולל אני) ראו בו ניסיון מגונה ואנטי-דמוקרטי לאסור על התנגדות לגיטימית לכיבוש. נראה שאנשים רבים סבורים שמותר לבעל עסק פרטי (או לצרכן) להחרים מתנחלים רק מפני שהם מתנחלים.

ללא ספק, הומוסקסואליות היא עניין של זהות, ולא של פעילות מינית. נטייה מינית נחשבת כיום יסוד עמוק באישיותו של אדם, וממילא מימד מרכזי בתפיסתו העצמית ובכבודו הסגולי. לכן אנחנו כל כך מתרעמים כאשר מפלים לרעה להט"בים – משום שההגיון בבסיס שיח הזכויות מוביל אותנו למסקנה שיש להם בתור מי שהם זכויות שוות.

האם על כן אסור לאדם פרטי לסרב לתת שירות להומוסקסואלים שמעוניינים להתחתן? נאמר שאותו אדם מוכן להשכיר את האולם שלו למסיבת יומולדת של הומו או לסבית. אין לו בעיה עם הומוסקסואליות בפני עצמה – הוא לא הומופוב. השאלה היא האם עלינו לחייב אדם להשכיר את האולם שלו ספציפית לחתונה חד-מינית, כלומר לביצוע של מעשה שהוא מחזיק שאינו מוסרי ו/או בניגוד לציוויי האל.

הבה נשווה את זה לאדם שאינו מוכן להשכיר אולם לחתונה שיש בה הפרדה מגדרית. בכך הוא בעצם מדיר מהעסק שלו חרדים ואת רוב הציונים-הדתיים. האם זה מותר? יכול להיות שאנחנו חושבים שזה אסור, ושעלינו לחייבו. אולי אנחנו חושבים גם שאסור לסרב להשכיר אותם לחתונה חד-מינית, ועלינו לחייב פרטים שהדבר עומק בניגוד לתפיסת העולם שלהם להשכיר את האולם שלהם.

מצד שני, יכול להיות שאנחנו חושבים שאסור לסרב לחתונת להט"בים אבל מותר לסרב לחתונת חרדים. אני חושב שזו עמדה לגיטימית, אבל צריך להבין שהיא יוצאת מתוך תפיסה ליברלית מסויימת ונושאת אג'נדה ליברלית מסויימת. מדובר בקידום של אג'נדה שבבסיסה שיח הזכויות המתפתח, כאשר העמדה היא שאל המקום אליו הגיע שיח הזכויות בזמננו – זה המקום אליו החוק צריך לנוע. מותר לסרב לארח חתונת חרדים משום שהם פוגעים בזכויות נשים, ואסור לסרב לארח חתונת להט"בים משום שאין לפגוע בזכויותיהם להתחתן. מנקודת מבט אחרת יהיה אפשר לומר שיש כאן אג'נדה של חילון המרחב הציבורי, בדומה לחוק האוסר כיסוי הפנים בבורקה בצרפת או חוק האוסר בניית צריחי המסגדים בשוויץ, דהיינו חוק הדורס באופן מודע מצווה דתית מסויימת (במקרה זה איסור נישואים חד-מיניים), וזאת על מנת לקדם מרחב ציבורי חילוני יותר.

זו לא העמדה שלי, אבל אני כאמור חושב שזו עמדה לגיטימית. מה שהייתי רוצה להדגיש הוא שזאת עמדה. כלומר שיש כאן מטען אידיאולוגי (נאמר, המקדם דמוקרטיה ליברלית ו/או חילוניות). לכן באותה מידה צריך להכיר בכך שאין כאן משהו שהוא מובן מאליו, ושייתכן – ואף רצוי – פולמוס ציבורי בין העמדה הזאת לעמדות נגדיות.

דחיית לקוחות דתיים או להט"בים משום שאופי החתונות שהם מנהיגים הוא לא מוסרי לדעת בעל האולם תיתפס ככל הנראה על ידי הנדחים כדחיית זהותם, ולכן היא מעשה קשה מאוד. עם זאת, בהחלט אפשר לטעון שהדחייה היא לא של דתיים או להט"בים, אלא רק של המעשה הספציפי שהם עושים בנישואים. כמובן שגם המעשה הזה מגיע הרבה יותר עמוק אל תוך זהותם מאשר אכילת לובסטרים מורתחים מגיעה אל תוך זהותו של האוכל. יש כאן ביטוי הרבה יותר מהותי של "מי שהם". ועם זאת, אפשר לטעון שזה עדיין לא הופך את דחיית החתונה שלהם לדחייה שלהם. יכול בעל האולם לטעון שאין לו שום בעיה עם שומרי מצוות או הומואים, אלא רק עם אופן נישואיהם.

גם להקשר יש חשיבות כאן. אם הציבור המופלה המדובר הוא ציבור קטן וחלש ומוחרם על ידי רוב החברה, יש טעם שהחוק יגן עליו. לדוגמא, אילו להט"בים היו נדחים על ידי 90% מאולמות האירועים, ולא היתה להם אופציה סבירה לערוך את חתונתם, היה מקום לחוק שיגן עליהם ויכריח בעלי אולמות להשכיר להם את אולמם. נדמה לי שהמצב הוא הפוך: בעלי אולמות שלא מוכנים להשכיר אולמות ללהט"בים הם מיעוט, והעמדה הדתית-מוסרית שהם אוחזים בה הופכת לדחוייה יותר ויותר בחברה המערבית של זמננו. ראו לעיל את רשימת המוחים כנגד החוק החדש באינדיאנה.

אני חושב שזכותם של להט"בים להתחתן, כלומר שמדובר בזכות בסיסית, ולכן אני חושב שיש לדרוש מהמדינה לאפשר חתונות חד מיניות על פי חוק (אני מקווה לכתוב על זה מבחינה עקרונית מתישהו). מצד שני, אני חושב שבמצב הנוכחי, בו לא חסרים אולמות ועורכי חופות שישמחו לארח או לערוך חופה חד מינית, יש לאפשר לבעלי עסקים פרטיים לשמור על אמונותיהם ולסרב לערוך חתונות חד-מיניות בבתי העסק שלהם. זאת משום שיש לחברה אינטרס וגם חובה לאפשר לפרטים לשמר ולבטא את הכרתם הדתית ו/או המוסרית בחופשיות.

הסוגייה הזאת אינה פשוטה. היא מערבת דת ופוליטיקה, מוסר פרטי ודין משפטי. היא מערבת תפיסה חברתית מסויימת עם תרבות פוליטית מסויימת, וגם עם ניתוח הקשרי של המצב העובדתי בשטח. החוק באינדיאנה שמתיר לאנשים פרטיים לסרב להשתתף, כבעלי עסק, בחתונה להט"בית, מגן על מושג הטוב הפרטי שלהם, וזה חשוב. הוא לא מונע מהם את הצורך להצדיק אותו, אם יידרשו, בבית משפט. הוא גם לא מונע מחאות, ואף חרמות, על ידי הקהל הרחב כנגדם. אני חושב שיש כאן איזון נכון.

:

(תודה ליעל פלד על הערותיה המחכימות לגבי טיוטה של רשימה זו. כמובן שכל הדעות והטעויות כאן הן שלי.)

על פרדיגמת "הקידמה" ועל סוגים שונים של מודרניות

גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית חדשות לילה, ערוץ 2. לחצו על התמונה כדי לעבור לשם.במאמרה אתמול ציינה רונה ברנס את שמי כאחד מה"אינטלקטואלים, או כאלה המתקראים כך", שהצהיר על עצמו שהוא משתטח על קברים ומחזיק בקמעות, וזאת כחלק מהמקהלה שתקפה את דבריו של יאיר גרבוז. היא טוענת שגרבוז בסך הכל צודק עקרונית, שהוא מפחד מדעיכתה של המחשבה הרציונלית בישראל, מבוז לערכי הנאורות, ושאכן יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. אבהיר את עמדתי.

ראשית, גם אני מפחד מדעיכת המחשבה הרציונלית ומבוז לערכי הנאורות. עם זאת, לא זה מה שגרבוז אמר בנאומו או בדברים שהוסיף בתקשורת אחריו. גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית, וקבל על ש"אנחנו" נידונים להישלט על ידי אנשים שעוסקים באלו, ושכנראה לדעתו אינם ראויים לכך.

העמדה של גרבוז יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. על פי תפיסה זו דמוקרטיה מודרנית היא ממילא חילונית, ושליטים דמוקרטים אינם מנשקים מזוזות.

הבעיה שלי עם דבריו של גרבוז, לבד מהמימד הגזעני שבהם, הוא שהקישור בין השכלה לחילון, בין "קידמה" לזניחת אמונה, רחוק מלהיות חד ערכי. הוא מורכב, ודרכי הביטוי שלו שונות ומגוונות. אם נתבונן מקרוב בדבריו של גרבוז נראה שהוא בעצם מתאר את תהליך החילון כפי שהתרחש באירופה, והוא בעצם מבקש מכל מי שרוצה להשתתף במשחק הדמוקרטי להפוך לאירופאי. אבל לתהליך המודרניזציה צורות רבות, ולא כולן נגמרות באבדן האמונה הדתית ובגמילה מנישוק מזוזות. ממילא יכול אדם להיות משכיל ומתקדם ועדיין לדבוק במסורת דתית, ואף בפרקטיקות שונות שנחשבות על ידי אחרים "אמונות טפלות".

אני לא מזלזל כלל וכלל בהשיגי הקידמה. כן, קידמה ללא מירכאות. יש קידמה, והאנושות היום נמצאת במקום אחר לחלוטין ממה שהיתה לפני המהפכה המדעית ולפני תהליך החילון. שני אלה עשו טוב מאוד לחברה האנושית. הטענה שלי היא כלל לא כנגדם, אלא כנגד תפיסה פשטנית שלהם, תפיסה שרואה בהם מעין חץ אוניברסלי וחד כיווני שבסופו כולנו זונחים את האמונות והמסורות הדתיות שלנו והופכים לאירופאים.

כי זה לא יקרה. מי שמצפה לזה יתאכזב, ומי שמבקש לכונן חברה על טהרת אנשים שכאלה נמצא במקום הלא נכון. כי כאן לא אירופה. באמת, במובן מאוד עמוק, כאן לא אירופה. ומה שיש להבין הוא שזה בסדר גמור. לא צריך להיות אירופה כדי לכונן חברה בריאה, ולא צריך להיות אירופה כדי לבנות מדינה מתוקנת. כן, גם דמוקרטית, גם ליברלית. אבל גם מסורתית, וגם רב-עדתית.

הסיבה לכך היא שיש יותר מדרך ביטוי אחת למודרנה, ויותר מפרשנות אחת לדמוקרטיה ולחילון. אני לא טוען שכל פרשנות היא לגיטימית ושאין הבדל בין פרשנותה של דורית ביניש לזו של אביגדור ליברמן. טענתי היא שראיית המסורת הדתית, על מנהגיה ומנהיגיה, כמכשול ודאי לקידמה ולדמוקרטיה היא מוטעית. הדת יכולה להכשיל דמוקרטיה אבל יכולה גם לשמש לה בסיס איתן. מסורת יכולה להפוך חברה לנחשלת אבל יכולה להפוך חברה למשגשגת. ואגב, גם לשגשוג צורות רבות.

הדמוקרטיה שלנו לא תהיה טובה יותר אם היא תהיה נקייה מדת וממסורת. היא תהיה דמוקרטיה מסוג אחר. ולדעתי האישית היא תהיה ענייה יותר, רדודה יותר ובסופו של דבר חלשה יותר.

נכון, כפי שכותבת ברנס, יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. גם אני לא מעוניין שהכרעות פוליטיות יתבססו על חזונות משיחיים או שהכלכלה שלנו תונהג בידי רנטגנים ופינטואים. אבל גם האמונה שיש רק דרך אחת – חילונית – להיות אדם משכיל או דמוקרטי היא אמונה טפלה, וגם היא קשורה לבורות. לפעמים היא קשורה גם לגזענות. כדאי מאוד להתפכח ממנה.

וזה עוד לפני ששאלנו את עצמנו האם יש איזה סיכוי קטן שחלק מאמונותינו הדתיות כלל אינן טפלות.

:

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'

הפרדת דת ומדינה – מבוא כללי קצרצר

מאז סוף המאה ה-18 אנו עדים למאמצים שונים ומגוונים להפריד את המימד הדתי מהשדה הציבורי והפוליטי. ביסודה של ארצות הברית, ואחריה במהפכה הצרפתית, התבצעו שני הניסיונות הראשונים לנסח מחדש ובצורה ברורה את יחסי הגומלין בין הדת למדינה, כלומר להפריד ביניהן, ובשני המקרים נעשו הדברים בצורה שונה. בעוד בארה"ב התגבשה הפרדה שהדגישה את ההימנעות ממיסוד הדת על ידי המדינה, ומצד שני את הדאגה של המדינה לחופש הדת, המהפכנים בצרפת יצאו למתקפה ישירה כנגד הממסד הדתי, ופעלו לא למען חופש דת, אלא לחופש מדת.

אלו רק שניים מהדגמים המוכרים לנו של יחסי דת ומדינה בעידן המודרני. אולם לפני שנעבור לסקירת הדגמים האפשריים, נשאל את עצמנו מאיפה הגיעה בכלל הדרישה להפרדת דת ממדינה. אפשר לייחס אותה לשני גורמים היסטוריים, שהולידו שתי גישות מקבילות.

הגורם ההיסטורי הראשון הוא מלחמות הדת (הנוצרית) באירופה. הקנאות הדוגמטית של הנצרות לסוגיה גבתה מחיר עצום בחיי אדם ומשאבים במאה השנים שאחרי הרפורמציה. אירופה הבינה שהיא חייבת למצוא דרך לאפשר לבעלי אמונות שונות לחיות בשלום אלו לצד אלו. הגורם השני הוא ההכרה ההולכת וגוברת שמעשה דתי כפוי אינו מעשה דתי כלל, כלומר שכפייה דתית חותרת תחת חופש הבחירה, שהוא עיקרון דתי מרכזי במסורת המונותאיסטית המערבית. שני גורמים אלה יצרו (תוך שילובים פנימיים שונים) את התנאים שמתוכם התגבשו שתי גישות המקדמות את הפרדת הדת מהמדינה.

הגישה הראשונה שהתפתחה בעקבות זאת ביקשה למצוא את המכנה המשותף בין הזרמים השונים, ולבסס עליו את החוקה הדתית-פוליטית של המדינה. עיקרי האמונה המשותפים (למשל, "לא תרצח", או "אלוהים הוא טוב") יהיו מוגנים על ידי המדינה, ואילו ההבדלים בין הזרמים ("האפיפיור הוא ראש הכנסייה") יוותרו מחוץ למגע הממסד הפוליטי. זו גישה שמעגנת את חופש הדת בדת או במסורת, ורואה במסורת דתית גורם מיטיב עבור החברה. טובת הכלל, המבוססת על דרך משותפת, היא שעומדת מול עיניה.

הגישה שנייה מתחילה מהאינדיבידואל, ומגינה על זכותו/ה לקבוע בעצמו/ה את הגדרת "החיים הראויים", כלומר מהו הטוב העליון בחיים וכיצד יש להגיע למיצויו. היא שוללת כל התערבות של המדינה בפולמוס הציבורי שאמור להתנהל על כך, ומשאירה את העניין לפרטים המרכיבים את החברה, מתוך ביטחון שהאדם יכול לעצב את דרכו/ה בעצמו/ה ומתוך עצמו/ה. זו גישה שמעגנת את חופש הדת בהגנה על חופש המצפון של הפרט. הבחירה החופשית של האינדיבידואל, והדרישה מהמדינה להימנע מלהשפיע עליה, היא העומדת מול עיניה.

המודלים השונים

מתוך שתי הגישות האלה התפתחו ארבע דרכים עקרוניות, או ארבעה מודלים, לארגן את מערכת היחסים בין הדת למדינה במערב המודרני (לא נתייחס כאן למזרח הרחוק או לעולם המוסלמי):

  1. הפרדה חדה: חציצה חד משמעית בין המערך הפוליטי לשדה הדתי. המדינה לא מממנת, לא מתעדפת ולא משפיעה על המוסדות הדתיים. היא חופשית מהם והם חופשיים ממנה. האזרחים נקראים לבחור אם לאמץ או לדחות דת כלשהי.
  2. הפרדה תוך העדפה: המדינה נמנעת מלפקח על הדת והממסד הפוליטי אינו תחת סמכות דתית, אולם המדינה תומכת במוסדות דתיים, וייתכן שאף תומכת בדת מסויימת ולא באחרות.
  3. חילון כפוי: לא רק שהמדינה לא תומכת במוסדות דתיים, אלא שהיא מפקחת על הדת, ולמעשה מגבילה אותה, במטרה לשמור את השפעתה על המרחב הציבורי מינימלית.
  4. דת ממלכתית: הממסד הפוליטי נפרד מהממסד הדתי, אולם יש שיתוף פעולה הדוק ביניהם: המדינה תומכת ומממנת דת מסויימת, כופה חלקים ממנה על האזרחים, לא מכירה בדתות אחרות, אולם גם מפקחת על הדת, ומסדירה בכוחה את יחסי הגומלין בינה ובין המרחב הציבורי.

תפיסות עולם שונות עומדות מאחורי כל אחת מהמודלים הללו. התומכים בליברטניאניזם או בניטרליות ערכית מוחלטת מצד המדינה (צאצאים של הגישה השנייה הנמנית לעיל) יתמכו במודל ההפרדה החדה. על המדינה להבטיח את האוטונומיה האתית של הפרט, ולהשאיר את המרחב הציבורי חף מכל אידיאולוגיה רשמית. כיום נמצא את המודל הזה, בורייציה מסויימת, בארצות הברית.

מודל ההפרדה תוך העדפה ייבחר על ידי ממשיכיהם של הגישה הראשונה לעיל, התומכים בראייה קהילתנית של החברה, המחזיקים שדרוש לחברה אתוס משותף, הכולל על פי רוב מימד דתי, על מנת לשגשג בכל המובנים. הדת לא כפויה על הציבור, אבל המדינה תומכת בביטוי דתי מסויים, וקובעת אופי מסויים למרחב הציבורי. ברמות שונות נמצא את המודל הזה באנגליה, בשוודיה או ביוון, אשר בכל אחת מהן יש כנסייה אחת רשמית וממומנת.

את המודל השלישי, מודל החילון הכפוי, אנחנו מכירים מהמהפכה הצרפתית, מהמהפכה הבולשביקית או מטורקיה של אתאטורק. כאן הדת נתפסת לא כתפיסת עולם לגיטימית מני רבות, אלא כסכנה לחברה אשר יש להילחם בה. דרך זו נשענת על אידיאולוגיה הרואה בדת שריד ארכאי ופרימיטיבי שיש להשאיר באחור במסע אל ה"קידמה". המדינה כאן, אם כן, מאמצת גישה קהילתנית חריפה, ובהחלט רואה לנכון להציע מודל ברור ואחיד למדי של "החיים הראויים", מודל של חילוניות "נאורה", יעילה ומיליטנטית.

מודל הדת הממלכתיות שואב גם מהקהילתיות של ההפרדה-תוך-העדפה וגם מרוח הנאורות התוקפנית של החילון הכפוי. המדינה על פי דרך זו מעוניינת בדת, מעוניינת לכפות את חלקה על הציבור, אולם גם מעוניינת לשלוט בה. אפשר למצוא דוגמא למודל הזה ברוסיה של פוטין וביחסי המדינה עם הכנסייה הפרבוסלאבית. מודל כזה התממש גם בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל. בהנהגתו של בן גוריון דת רשמית אחת, מפוקחת וממומנת היתה המובן מאליו והמקובל על הכל. מגמות אידיאולוגיות, חברתיות וכלכליות שונות הפכו את המודל הזה לפחות ופחות קביל על חלק גדול מאזרחי מדינת ישראל בהווה. טוב, לכן אנחנו כאן, לא?

איזה מודל הוא הראוי ביותר?

במדינה ליברלית אין מקום לשני המודלים האחרונים. אין מקום לחילון כפוי, משום שהוא פוגע בחופש הדת של כל פרט המעוניין לאמץ אורח חיים דתי. אין מקום לדת ממלכתית, משום שמערך דתי שכזה פולש אל תחום הפרט וחוטא בכפייה דתית. הויכוח שלנו בישראל אפוא הוא איך נחלצים עד כמה שאפשר ממודל הדת הממלכתית ועוברים לגרסה מסויימת של אחד משני המודלים הראשונים.

מובן שיהיו אנשים שיבקשו להתקרב יותר למודל ההפרדה החדה, ואילו אחרים יעדיפו את ההפרדה תוך העדפה. הראשונים יבקשו לכונן מדינה בעלת מרחב ציבורי חילוני לחלוטין, חסר ציביון דתי כלשהו, מדינת כל אזרחיה. האחרונים באופן טבעי יחפצו שהיהדות תהיה הדת המועדפת במדינה, ושהיא תצבע את המרחב הציבורי באופי מסויים, ובעצם תדגיש את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

פעמים רבות המעוניינים בהפרדת דת ממדינה מתעקשים שרק מודל ההפרדה החדה הוא קביל. כאמור, אם ניקח דוגמא מארצות אירופאיות שאין לנו ספק בתוקף הדמוקרטיה שלהם, זה לא נכון. הזכרנו לעיל שלאנגליה, לשוודיה וליוון יש כנסיות ממוסדות (האנגליקנית, הלותרנית והיוונית-אורתודוקסית בהתאמה), וזאת מתוך התחשבות בהיסטוריה הדתית והתרבותית של העמים החיים בהם, והרצון לשמר את האופי התרבותי של הקהילות בהן. למעשה, רוב מוחלט של הדמוקרטיות בעולם כיום אינן מיישמות הפרדה חדה בין הדת למדינה, מממנות ומחזיקות מטעמן מוסדות דתיים ברמה כזאת או אחרת, והדבר לא נתפס כפוגם בתוקף הדמוקרטיה שהן מכוננות.

מעבר לכך, יהיו שיטענו ששמירה על צביון דתי-תרבותי הניזון מדת שקשורה בזיקה היסטורית לגוף פוליטי מסויים אף מסייעת לאופי הדמוקרטי של אותו גוף פוליטי. זאת מכיוון שהדת מעניקה לקהילה מערך ערכי המגבש את הציבור, מקדם סולידריות בין פרטיו, משמש מצע ליצירה תרבותית, ומאפשר נקודת מבט לא-תועלתנית על החיים והמרחב הציבורי. זו כמובן הגישה הקהילתנית, שרואה בפרט חלק מחברה, ולא מונדה שמנותקת מסביבתה. מאידך יאמרו המתנגדים לכך שהעדפת דת אחת, ודאי במדינה שבה חיים מיעוטים גדולים בעלי דת שונה, מפלה בצורה לא הוגנת בין האזרחים, ופוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה.

האם ביטויים דתיים במרחב הציבורי הם כפייה דתית?

האם מאפיינים דתיים במרחב הציבורי פירושם כפייה דתית? המחזיקים בעמדה ליברטניאנית או העומדים על כך שאל לה למדינה לקדם שום השקפה המתייחסת למשמעותם של החיים או לטיבם של "החיים הראויים" יגרסו שכן. עבורם אין לקבל שום עמדה ממוסדת של "הטוב", ויש להשאיר לפרט האוטונומי את גיבוש תפיסת העולם הערכית שלו.

עמדה כזו נתקלת בבעיה כאשר עליה להסביר איך לחנך ילדים בבתי ספר ציבוריים, שהרי אי אפשר להימנע מלחנך לערכים מסויימים, או לחגוג חגים מסויימים (חנוכה? יום העצמאות? אחד במאי?). זאת ועוד: התפיסה שהאדם הוא ישות אוטונומית ורציונלית – ושכך ראוי לו/ה להתנהל – גם היא תפיסת עולם ערכית מסויימת, ואם נוותר על כל סממן דתי נמצא מקדמים אותה בלבד, דבר שרצינו להימנע ממנו.

המחזיקים בעמדה קהילתנית יותר יגרסו שמאפיינים דתיים במרחב הציבורי אינם כפייה דתית, אלא צביון תרבותי חיוני. עם זאת, הליברלים מביניהם לא יסכימו לחדירה של הדת הממוסדת לחיי הפרט. כך למשל, ודאי שאין לקבל התנייה של קבלה למשרה (ממשלתית או אחרת) בחברות בדת מסויימת. גם חקיקה הקובעת רק דרך דתית להתחתן היא כפייה דתית. קו הגבול הוא אפוא החדירה אל חיי הפרט.

עמדה כזו נתקלת בבעיה כאשר עליה לשרטט את הגבול המדוייק בין ציבורי לפרטי. האם שיעורי חובה בתלמוד בתיכון הם כפייה דתית? האם איסור פתיחת חנויות בשבת הוא כפייה דתית? זאת ועוד: יש לבדוק גם את אופי הדת במרחב הציבורי: האם היא מייצגת את הגיוון הבלתי נמנע בכל מסורת דתית, או מוגבלת לזרם יחיד ואחיד של דת ממוסדת? ניתן לטעון שהגבלת הדת הנתמכת על ידי המדינה לזרם ספציפי היא אפלייה לא הוגנת של הזרמים הנוספים של אותה דת.

מדוע חופש דת היא זכות בסיסית?

בתחילת דברנו התייחסנו לגורמים ההיסטוריים שקידמו את הפרדת הדת מהמדינה, אבל מהו הגורם העקרוני, המובן מתוך עצמו, שעליו העניין מבוסס? עיקרון חופש הדת, העומד בבסיס הפרדת הדת מהמדינה, נשען על ההכרה כי הדת (או חוסר-הדת) בחייו של אדם היא מהמאפיינים העמוקים ביותר של זהותו/ה, של כבודו/ה ושל תפיסתו/ה העצמית, ושעליה עומדים חלקים עיקריים בהשקפת עולמו/ה. מדובר בחלק ממהותו של האדם, מימד באישיותו שאם ישלל ממנו תהיה זו פגיעה אנושה בצלמו ודמותו.

משום מעמדה המרכזי של הדת בחייו של הפרט אל לה למדינה – או לכל גוף אחר – להתערב ולכפות עליו/ה דבר בתחום הזה. יסודות כאלה של זהות מקבלים בחברה המודרנית מעמד מיוחד, ובדרך כלל מוזכרים בהקשר לזכויות. כך חופש הביטוי, או הזכות לאוטונומיה על גופנו. כך גם אפשר להשוות את מעמד הדת בנפשו של אדם למעמד המגדר או המיניות בה: מדובר ביסוד עמוק של זהות, המקושר לשלמות האישיות ולהגשמתה. לכן אנחנו סבורים שאין להפלות אדם משום מגדרו/ה או נטייתו/ה המינית. לכן אונס הוא פשע כל כך חמור בעינינו. כל אלה הם דברים המהותיים לקיומנו כפרטים מסויימים ולא אחרים.

הפרדת הדת מהמדינה נועדה להבטיח את השמירה על חופש הדת, כמו גם על החופש מדת. היא על כן קשורה באופן עמוק לעקרון זכויות האדם והאזרח, ומקובלת בכל דמוקרטיה בעולם כיום. המודל הספציפי של הפרדת הדת מהמדינה, עם זאת, יכול להיות אחד מני כמה וכמה, ותלוי באופי הקהילה המסויים ובעולם הערכים שמנחה אותה – עולם הערכים שבעצמו לא יכול שלא לנבוע מההיסטוריה הדתית והפוליטית, ובתורו משפיע על הקשר העכשווי והעתידי בין הפוליטיקה לדת.

מקורות:

  • דני סטטמן וגדעון ספיר, דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי-משפטי, הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2014, תל אביב
  • Casanova, José, Public Religions in the Modern World, University of Chicago Press, Chicago, 1994
  • Charles Taylor, “Modes of Secularism”, in Secularism and Its Critics, Rajeev Bhargava, ed., Oxford University Press, New Delhi, 2014, pp. 31-53

פורסם באתר ישראל חופשית

הציונות הדתית – בין התגוונות לאתנוצנטריזם

לפני שלושה שבועות פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר מרשים ביותר על הציבור הדתי-לאומי. מדובר בדו"ח מקיף על עמדות שונות שמחזיק הציבור הזה, ואף יותר מכך: על אופיו וזהותו. המחקר נערך במאי-אוגוסט 2013 בקרב 978 איש ואיש, שנבחרו מתוך מדגם מייצג של אוכלוסיית ישראל היהודית של 4597 מרואיינים. מחבריו הם תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס וקלמן נוימן. התוצאה היא תמונה עדכנית, מרתקת וחשובה של הציבור הזה.

המחקר הזה מגיע בעיתו. הציונות הדתית, או המגזר הדתי-לאומי כפי שהוא נקרא במחקר, הולך והופך לכוח משמעותי ביותר במרחב הציבורי והפוליטי הישראלי. כפי שמסכמים המחברים:

החברה הישראלית היהודית חווה בעשורים האחרונים תהליך דינמי של חילופי אליטות וחילופי אידאולוגיות, הכולל, בין היתר, תנועה שיטתית ומתמשכת של הדתיוּת הלאומית מן השוליים אל המרכז החברתי־פוליטי. (עמ' 221)

אפשר לפרש את התהליך הזה בכל מני צורות כמובן, ואין צורך לומר, אני מקווה, שלא מדובר בחזרה בתשובה המונית, לא בתחלופה כוללת של האליטה האינטלקטואלית (כפי שהוכיח פיאסקו פרס ישראל האחרון) ואף לא באימוץ של השמרנות הפטריארכלית המאפיינת את המגזר הדתי-לאומי. כך גם למרות שיש הוגים ציונים-דתיים שרואים בכך סימן לתזוזה טקטונית אדירה, שבמסגרתה החילונים חוזרים אל יהדותם ומאמצים את מודל העם-ארץ-תורה (יואב שורק, מוטי קרפל), אני לא רואה צורך לייחס משמעות מטאפיזית לתהליכים חברתיים שיכולים להיות מוסברים באופן נטורליסטי ופשוט למדי. לדעתי מדובר בתהליך משולב של ליברליזציה מתגברת ואתנוצנטריזם מתעצם, וכבר כתבתי על כך פה ושם (ובפירוט יתר במאמר שסוף כל סוף יוצא לאור בגליון 'אקדמות' שירד לדפוס).

המחקר הנוכחי (כולו כאן ב-pdf) משרטט את המבנה החברתי והעמדות של הדתיים הלאומיים הנוכחיים, ומביא כמה נקודות מעניינות שארצה להתמקד בהן (כלומר, אני לא מסכם כאן את כל המחקר). הנקודה הראשונה כבר פורסמה, ונוגעת לשיעור מבין אזרחי ישראל היהודים שמגדירים עצמם "דתיים-לאומיים". אלה נעים בין 22% ל-28%, תלוי בשאלה ששואלים. כך או כך, מדובר בשיעור הגדול הרבה יותר, כפול למעשה, משיעור שומרי המצוות בעלי הכיפה הסרוגה באוכלוסייה. להלן טבלה מהידיעה על יאיר אטינגר ב'הארץ' המתארת את החלוקה הפנימית של זרם זה על פי מאפיינים אחרים. זכרו: כל אלה אנשים שהזדהו כ"דתיים-לאומיים":

כפי שניתן לראות, מה שניתן לכנות קבוצת הציונות הדתית "הטבעית" מונה תורניים/חרד"לים (6%, או 12% מתוך הציונות הדתית "הטבעית"), דתיים-לאומיים (31%, או 63% מתוך הציונות הדתית "הטבעית") ודתיים ליברלים/מודרניים (12%, או 24% מתוך הציונות הדתית "הטבעית"). בנוסף לאלה מזדהים כדתיים-לאומיים חרדים (11%), מסורתיים-דתיים (24%), מסורתיים לא דתיים (9%) וחילונים (3%), וקבוצות אלה בעצם מכפילות את שיעור הדתיים-לאומיים בין אזרחי ישראל, ומעמידה אותו על 22% (או, כאמור, 28% אם שואלים בצורה יותר מכלילה).

אלו תוצאות משמעותיות. לו מפלגת הציונות הדתית, 'הבית היהודי', היתה אוספת את כל הקולות האלה היא היתה עומדת על יותר מ-26 מנדטים (או 33 מנדטים, על פי התוצאה המכלילה יותר), מרחק גדול מה-12 שיש לה כיום. ללא ספק, "דתי לאומי" הוא מותג אטרקטיבי במדינת ישראל כיום.

אבל מה שזה אומר הוא שהמונח דתיים-לאומיים אינו כולל רק אנשים השומרים על ההלכה. "נראה שהולך ונפתח פתח רחב יותר ויותר ליתר הדגשה של ערכים ותחושת זהות על פני אורח חיים אחיד מחייב", כותבים מחברי המחקר (227). ערכים אלה עומדים בעיקרם על עמדה פוליטית ימנית-שמרנית ועל אתנוצנטריזם, או כפי שמנסחים זאת המחברים: "המחנה מתאפיין בהדגשת זהות יהודית־ פרטיקולריסטית, ברתיעה מאוניברסליזם ערכי ובמקרים רבים גם ברמה גבוהה של לאומיות עד כדי לאומנות." (229). אנו נראה סימנים לכך לאורך כל הממצאים להלן.

כמה ממצאים מרכזיים מהמחקר

הנה כמה ממצאים מעניינים. שימו לב שהנתונים להלן מתייחסים רק לקבוצה שמזהה את עצמה כדתיים-לאומיים, כלומר לאותם 22% מאזרחי ישראל היהודים.

קבלת להט"בים לקהילה

לעיל: רוב קטן של הציבור הדתי-לאומי מתנגד לקבלת להט"בים (מה זה לעזאזל "אנשים חד מיניים"?) לקהילה. הנה פילוח התשובות:

כפי שניתן לראות מהטבלה, רוב מוחץ מבין החרד"ל (72.5%) ורוב קטן מבין הדתיים-לאומיים המרכזיים (53%) מתנגד לקבלת להט"בים לקהילה. נקודה מעניינת שעוד תחזור: שימו לב ששיעור המסורתיים-דתיים שמסכימים בהחלט לקבלת להט"בים קטן משיעור הדתיים-הליברלים 36% מול 24%). כלומר הם שמרנים יותר מחבריהם שומרי המצוות. אגב, גם לגבי נישואים אזרחיים, רוב קטן (52%) מקרב הדתיים-הלאומיים חד משמעית מתנגד להנהגתם, ורק 21% בעד.

סמכות הרבנים

רוב הדתיים הלאומיים, 53%, חושבים שחברי כנסת דתיים צריכים להיות כפופים לסמכות רבנית בנושאים פוליטיים. 44% חושבים שלא. נתון די מדהים בהתחשב בהיסטוריה של המפד"ל, שמעולם לא היתה כפופה לסמכות רבנית. פילוח הנתונים מראה שאצל החרדים והחרד"ל מדובר ברוב עצום (91% ו-82% בהתאמה), ואילו אצל הדתיים-לאומיים המרכזיים מדובר במעט פחות ממחצית (48%). עדיין, זה שיעור גדול מאוד עבור עמדה חרד"לית לעילא.

יחס המגזר לאמצעי התקשורת

44444

שימו לב שהאחוזים מסתכמים ביותר ממאה אחוז, שכן חלק קוראים, למשל, יותר מעיתון אחד. אותי מאוד הפתיע ש'ידיעות אחרונות' כל כך פופולרי. גם 'ישראל היום' נפוץ למדי, ובהתחשב בכך שהמחקר נערך במאי-אוגוסט 2013 יש להניח שהחינמון התחזק מאז. מאכזב למדי הוא מקומם של העיתונים המגזריים – רק 9% קוראים 'מקור ראשון' ורק 5% 'בשבע'. אין לי שום כוונה להמליץ על 'בשבע', אבל אני פשוט לא מבין למה שיעור גדול יותר מהדתיים הלאומיים לא קורא 'מקור ראשון'. לא רק שזה עיתון הרבה יותר טוב מכל האחרים לבד מ'הארץ', הוא גם הבמה המרכזית לדיונים פנים-מגזריים. רבותי, אליטה לא מחליפים רק בקלפי, ומי כמוכם יודע. בלי הגות, בלי פולמוס, בלי מודעות עצמית וביקורת עצמית זה לא יילך.

דפוס חוזר במחקר הוא הקפיצה בגרפים בין החרד"ל לד"ל. ראו למשל:

הגרף הזה מודד את רמת החשיפה לתקשורת הכללית במדד שבין 0 ל-1. שימו לב לקפיצה מהחרדים לחרד"ל, ואחריה את הקפיצה בין החרד"ל לד"ל. הקפיצה השנייה אפילו תלולה יותר מהראשונה, כלומר ההבדל בין החרדים לחרד"ל קטן מההבדל בין החרד"ל לד"ל. וההבדל בין האחרונים למסורתיים למיניהם ולחילונים גם הוא קטן מההבדל בינם לבין החרד"ל. דפוס זה חוזר בעוד כמה ממצאים, ומרמז שקו השבר המגזרי, היה ויהיה פיצול, יהיה בין החרד"ל לכל השאר.

מעמד האישה

שיעור ההתנגדות לשינוי המעמד ההלכתי של האישה הוא 55% אצל גברים ו-56% אצל נשים. לא יודע מה לעשות עם זה. והנה על פי חלוקה פנים-מגזרית:

שימו לב לשני דברים מעניינים:

  • ההבדל בין החרדים-חרד"ל (80% ו-75.5% בהתאמה מסכימים שמעמדה ההלכתי של האישה לא צריך להשתנות) לד"ל (58%), והלאה לשאר המגזר.
  • היותם של המסורתיים-דתיים יותר שמרנים מהדתיים-ליברלים. כלומר למרות שהם לא שומרי מצוות בצורה אורתודוקסית, הם שמרנים יותר מחלק מאלו שכן.

וכאן הייתי רוצה להעיר משהו כללי. ברור לכולנו שרוב המוגדרים מסורתיים-דתיים הם יוצאי ארצות האסלאם. בשפה פשוטה, מזרחיים. צריך אפוא להיות לנו גם ברור שזהות מזרחית היא פטריארכלית יותר. זה די פשוט: הזהות המזרחית היא מסורתית, זהות מסורתית היא שמרנית, וזהות שמרנית היא פטריארכלית. הפטריארכיה היא יסוד מהותי מהשמרנות ומהמסורתיות, ואף – יאמרו תיאוריות פמיניסטיות שונות – היסוד המהותי ביותר בה. צריך לזכור את זה כשרוצים – ובעיקר כשרוצות – לשחזר זהות מזרחית מחוקה או מדוכאת. כי בזהות כזאת כפי הנראה יהיה צד שימחוק וידכא קבוצות אחרות, כמו נשים ולהט"בים.

הנה דוגמא נוספת לענינים הנ"ל:

כאן מדובר בהסכמה או התנגדות ללימוד גמרא על ידי נשים. שוב: שימו לב לקפיצה מהחרד"ל לד"ל. זה קו השבר. ושוב: שימו לב לכך שהמסורתיים-דתיים שמרנים יותר מהדתיים-ליברלים, ולמעשה כאן אף יותר מהדתיים-לאומיים המרכזיים.

בין רוב יהודי לארץ ישראל השלמה

אנחנו רואים כאן רוב מובהק לשמירה על רוב יהודי במדינת ישראל, וזאת על חשבון שמירת "חבלי מולדת" בין הירדן לים. אפילו קבוצת החרד"לים, שבה שתי הברירות הן הקרובות ביותר מבחינה סטטיסטית, עדיין מציגה רוב ברור למען רוב יהודי במדינה (52% לעומת 37%).

המשמעות לדעתי ברורה: יש כאן קריסה טוטלית של אידיאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" ואיתה של התיאולוגיה הקוקיסטית שדיברה על ריבונות יהודית על חבלי מולדת כדרך אל הגאולה. התפיסות האלה נדחות על ידי כל הציונות הדתית כיום. חלום ארץ ישראל השלמה נגנז, ומהקוקיזם נשארו רק ממלכתיות עם דוק של קדושה וכמה מילות מפתח שבנט משתמש בהן כדי להצדיק שילוב חילונים ברשימה. במקומן של אלה עולה תפיסה אתנוצנטרית (כחלק מגל הלאומיות-האתנית של הציבור היהודי בישראל בכלל), רדודה ופשוטה הרבה יותר, ששמה את העם לפני הארץ ומעדיפה מדינה יהודית על מדינה גדולה.

מכאן עולה שאם וכאשר יאלץ הציבור הדתי-לאומי לבחור בין שליטה על שכם, חברון, בית אל, ועפרה תוך אזרוח 3 מיליון פלסטינים לבין נסיגה מיהודה ושומרון ושמירה על החלום הציוני של מדינת לאום לעם היהודי, הוא יבחר ללא ספק באופציה האחרונה. אלה חדשות מעניינות ורבות משמעות. מסתבר שתהליך התעצמותה תפיסת הדמוקרטיה האתנית בישראל, עד כמה שהוא מזיז את המפה הפוליטית ימינה, פועל גם כחרב פיפיות אשר יכולה, בתנאים מסויימים (סנקציות בינלאומיות וכו') להוביל לפרידה מהשטחים הכבושים.

כפי שכתבתי לא מזמן, אצל בנט העם עומד לפני ההלכה. כאן מתברר שאצל הציבור שלו העם עומד גם לפני הארץ. כלומר מהשילוש הקדוש עם-ארץ-תורה הולך והופך העם למרכז ההוויה הלאומית-דתית, וזאת על חשבון הארץ והתורה. הקוקיזם מת, יחי האתנוצנטריזם.

סיכום

כמה מגמות עולות אל מול עינינו מהמחקר הנוכחי:

  • המגזר המזדהה כדתי-לאומי גדול הרבה יותר מאשר אלו החובשים כיפות סרוגות. הוא כולל גם מסורתיים, ואפילו חרדים וחילונים. יסוד מרכזי בזהותו הוא עמדה פוליטית ימנית, ותפיסה אתנוצנטרית, המובילה ללאומיות-אתנית.
  • כלפי להט"בים העמדה היא שמרנית, ויש רוב (קטן) נגד קבלתם לקהילות של המגזר. כך גם בכל הנוגע למעמד האישה, המגזר המזדהה כדתי-לאומי הוא מגזר שמרן בסך הכל. יוצא דופן בולט: לימוד גמרא לנשים.
  • גם בענייני דת ומדינה מתגלית שמרנות בסיסית וחוסר רצון לכל שינוי בקרב מעט יותר מחמישים אחוז מהמגזר. כפי שמסכמים מחברי המחקר, בענייני דת ומדינה "העמדה השכיחה במחנה הדתי־-לאומי היא שהמדינה אמורה לשרת את הזרם האורתודוקסי" (229).
  • יש פער ניכר בתשובות רבות בין החרד"לים לד"לים והלאה. לצד ערכים דומים והזדהות כללית עם מאפייני המגזר כולו, תשובות החרד"לים קרובות לאלו של החרדים ורחוקות מכל השאר. אם יהיה פיצול בציונות הדתית, יש להניח שקו השבר יהיה בין החרד"ל לדתיים-לאומיים המרכזיים (ולא, למשל, בין הד"ל לליברלים).
  • העמדה האתנוצנטרית, שעמה מזדהה המגזר ושעומדת בלב הזהות המשותפת שלו, הופכת ליסוד מרכזי בהוויתו, עד כדי כך שהיא מאפילה על ערכים אחרים כהקפדה על שמירת מצוות או שלמות ארץ ישראל.

לסיכום, המגזר הדתי-לאומי נמצא בלבו של הגל האתנוצנטרי שעובר על החברה היהודית בישראל בזמן הזה. הוא עצמו מתחזק ממנו מספרית, ומוסיף לשורותיו קבוצות שמזדהות איתו ומאמצות את זהותו. מצד שני, אותו גל מחליש את הזהות ההלכתית שלו, ומרבה את ביטוייה. לכן אנחנו רואים התגוונות גדולה בקרב ציבור הזה, במסגרתה תת-קבוצות מציגות נאמנות משתנה להלכה. מצד שלישי, אותה התגוונות מקבלת ביטוי מוגבל בלבד בעמדותיו לגבי יחסי דת ומדינה.

המגזר מציג גישה שמרנית במידה בכל הנוגע ליחס לנשים וללהט"בים, דבר שיוצר מתח בינו לבין החברה החילונית הכללית בישראל (כפי שאפשר היה לראות אחרי פרסום עמדותיהם של חברי 'הבית היהודי' לגבי נישואי להט"בים), אם כי יש לציין שהעמדות האלה נמצאות בתנועה מתמדת, וסביר מאוד לדעתי שילכו ויתגמשו בעתיד.

לבסוף, האתנוצנטריזם הדתי-לאומי מחליף את אידיאל ארץ ישראל השלמה ואת הציפייה לגאולה בעקבות ריבונות על שטחי הארץ המובטחת. ניתן לשער שבמקרה של הכרעה בין שלמות עם ישראל או היותה של המדינה "יהודית" לבין שלמות הארץ או השליטה הריבונית בה, יגבר האתנוס על האדמה והמגזר ירפה מאחיזתו בארץ.

למה הציונות לא יכולה עם ולא יכולה בלי הר הבית

כיפת הסלע. צילום של Andrew Shiva

השאלה היא אחת, כתב חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו אל תוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה?". הכניסה אל ההיסטוריה שאליה מתייחס שלום היא באופן מובן קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, נישאות כפי שהן היו, אף על ידי יוזמיהן ופעיליהן החילוניים, על כנפי המיתוס המשיחי היהודי הקדום של שיבת ציון. אולם כאשר דברים אלה מתפרסמים, ב-1971, נלווה לשאלה הזאת המטען הדרמטי של הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים.

גרשם שלוםהימים ימי האופוריה הגדולה והמעוורת. ישעיהו ליבוביץ ממהר להזהיר את קברניטי המדינה משליטה בכפייה על אוכלוסייה של למעלה ממיליון פלסטינים, אולם שלום ראה מול עיניו דווקא את סכנת החזרה הפיזית אל מקום המקדש. בזמן שליבוביץ מבכה את חילול השבת ההמוני שבאוטובוסים עמוסי הישראלים הבאים לחזות בפלאי העיר העתיקה (ולקנות בזול מסוחריה הערבים), שלום היה מודאג הרבה יותר מנוכחותו הפתאומית בשדה הפוליטיקה הישראלית של הר המוריה. ייתכן שכחוקר קבלה הוא הבין טוב יותר מליבוביץ את כוחו של הארוס המשיחי ואת חולשתה של הציונות לעומתו.

מראשיתה דיברה התנועה הציונית בשני קולות: זה הפרגמטי, המבקש למצוא מקום מפלט למיליוני יהודים רדופים, וזה הנבואי, המייחס להקמתה של מדינה ריבונית משמעות גאולית. בעוד השחרור ישעיהו ליבוביץהאינדיבידואלי במשטר שיוויני נתפס בידי מעצבי התרבות המערבית (מקאנט ועד מרקס) כחילונה הראוי של הישועה הדתית, עבור הקולקטיב היהודי הוא התגלה כתקווה נכזבת. על רקע גלי האנטישמיות של סוף המאה התשע-עשרה בשורת האמנציפציה הוחלפה על ידיהם במאמץ לכינון בית לאומי לעם היהודי. אלא שפתרון וקוץ משיחי בו: דווקא ייסודה של ממלכה יהודית עצמאית הוא הוא סימנה של הגאולה היהודית. קיבלו הנוצרים את גאולתם הם, והיהודים יקבלו את שלהם – גם אלה שמעוניינים דווקא להשאיר את הדת במוזיאון ההיסטוריה.

מעצבי התנועה הציונית הבינו היטב את המטען המשיחי שמתלווה למאמציהם, והם ניסו לנטרל אותו מתחילת הדרך. בספרו 'ציון בציונות' מגלה ההיסטוריון מוטי גולני את יחסם האמביוולנטי של מנהיגים ציונים לירושלים. הרצל עצמו לא היה משוכנע שהקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל מחייבת את דוד בן גוריוןקביעת בירתה בירושלים, וגם אם כן, תכנן שהאגן הקדוש ישמש כמרכז בינלאומי של אמונה ומדע. בן גוריון הרחיק לכת ממנו, וגרס שקיומם של המקומות הקדושים תחת ריבונות ישראלית לא יאפשר לתנועה הציונית לעצב את בירתה על פי תפיסותיה המתקדמות. הוא ביכה את ההתנגדות לחלוקת העיר, מהלך שהיה משאיר את הר הבית מחוץ לריבונות ישראל, וכשזו עלתה בעוצמה מגרונותיהם של אישים כאושיסקין וכצנלסון קבע כי "לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה." שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משה דיין כשר הביטחון היסס ארוכות לפני שנתן הוראה לכבוש את הר הבית. "מה אני צריך את הואתיקן הזה", אמר, והביע את הגישה הציונית הקלאסית לנושא.

מברית הבריונים למחתרת היהודית

משה דייןאולם, כאמור, היו מלכתחילה גם קולות שביקשו לא רק ריבונות, אלא את השלמה תהליך הגאולה בכוח הזרוע. לפני קום המדינה קריאות שכאלה נשמעו מהאגף הפשיסטי של התנועה הציונית (כפשיזם עוד לא היה קללה, אלא אידיאולוגיה לגיטמית). אישים כגון אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, מקימי 'ברית הביריונים', עמלו בראשית שנות השלושים לא רק על הבאת יהודים לתחומי המנדט ורכישת נשק למאבק מזויין בבריטים, אלא גם בהפגנות בתקיעת שופר ליד הכותל במוצאי כל יום כיפור, מנהג שהמשיך אחר כך ארגון האצ"ל.

גרינברג, המשורר שנחשב על ידי מעריציו לנביא, עלה בשנת 1924 להר הבית וחזר מוקסם. שנים אחרי כן הוא תיאר כיצד "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו… הייתי פלא-גוף אבלעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה… לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל… בהר הבית, מרום הרים". את אותו "לב" שמצא יעמיד גרינברג במרכז שירתו-נבואתו, שוזר במאות מילים את ההתגלות שזכה לה.

שירתו של גרינברג לא היתה למעשה אלא פואטיקה מיתית, המבקשת לעצב תפיסה אורגנית של אומה שקמה לתחיה סביב לבה הפועם-שותת, הלא הוא הר הבית נטול המקדש. אצ"ג ניסה "לחדש את המיתוס העתיק של עמנו" יכתוב שנים מאוחר יותר ברוך קורצוויל. קורצוויל הבין היטב שלמרות חילונה על פני השטח של המסורת היהודית בידי התנועה הציונית, רישומי האמונות העתיקות עדיין שוכנים בקרבה, כזרעים רדומים המצפים למים. שירתו של גרינברג היתה בגדר טיפות של טל המעוררות זרעים אלה אצל המוכנים לכך. להתחדשות המיתוס בשירת אצ"ג, כתב קורצוויל, "לא אורי צבי גרינברגנודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד. לאקטואליזציה של המיתוס יש משמעות פוליטית מובהקת."

אותה משמעות פוליטית קיבלה ביטוי מפורש במקבץ "עיקרי התחיה" שכתב אברהם 'יאיר' שטרן כחוקה לארגון הלח"י שתחת הנהגתו. ב-1941 פורסם המסמך המלא, שאינו אלא רשימה ובה י"ח נקודות שעל פי שטרן חיוניות למען תקומת האומה: מאחדות, דרך יעוד ועד כיבוש. הסעיף הי"ח והאחרון מקדם את "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". המקדש מהווה כאן סיום ומיצוי לתהליך בניית האומה על אדמתה, בניגוד חריף לדרכם של הרצל ובן גוריון כאמור. על סעיף אחרון זה התנהל פולמוס אף בתוככי הלח"י, שכן גם במחתרת לא כולם חשבו שהגיע הזמן לחזור לפולחן פרים וכבשים. אליהו לנקין, לימים מפקד האלטלנה וחבר כנסת מטעם 'חרות', התנגד לכל ביטוי דתי במנשר. שטרן הסביר לו ש"עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה, כת נושאי רעיון קדוש." לנקין לא השתכנע. לימים יירש יצחק שמיר את שטרן, וידחק החוצה גם הוא את המוטיבים המשיחים הללו.

עיקרי התחיה

ראוי לשים היטב לב שמקדמי המקדש המודרניים לא היו בעצמם שומרי מצוות, לפחות לא מבחינה אורתודוקסית. לא התחיה הדתית היתה בראש מענייהם, אלא התחיה הלאומית, והמקורות המיתיים שימשו להם כחומר בערה לתשוקה לעצמאות מדינית. המקדש עבורם אינו אלא ציר ונקודת מוקד שסביבם על "העם" להתאחד.

אברהם "יאיר" שטרןבמובן מסויים הם פשוט לקחו את ההגיון של הציונות החילונית עד סופו – ודווקא בכך היפכו אותו. כאמור לעיל, הגאולה היהודית, גם זו המסורתית, עומדת בעיקרה על בית לאומי ועל ריבונות. על פי המסורת ריבונות זו נמדדת גם בקימומם של מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. הציונות ביקשה להסתפק בעצמאות מדינית, אולם העצירה במסלול שמוביל גם למלך ומקדש היא שרירותית במידה רבה, ונשענת על הגיון פרגמטי ועל ערכים ליברלים-הומניסטים. למי שאינו מאמין בריאל-פוליטיק ואינו הומניסט, הדחיפה אל הקץ היא הגיונית לחלוטין.

הציונות, במילים אחרות, ביקשה להשתמש במיתוס עד הגבול שהיא תקבע עבורו: כן לעלות לארץ הקודש וכן להכריז בה על עצמאות מדינית, לא לחפש משיח בן דוד ולא לחדש את עבודת הקורבנות. אחימאיר, גרינברג, שטרן – כמו גם ישראל אלדד אחריהם – לא הסתפקו בכך וסברו שיש לממש את החזון כולו. יהודים מיתיים יותר מאשר דתיים, ביקשו אלה לדחוק את המציאות עד סופה, להגיע אל האופק ולממש במו ידיהם את תוכנית המתאר לגאולה השלמה. והגאולה היא הנקודה בה היפר-ציונות הופכת לפוסט-ציונות.

ישראל אלדדכפי שמראה ברוך פלח בעבודת הדוקטורט שלו, קיים קו רעיוני-משיחי אחד שמחבר בין אחימאיר, גרינברג, שטרן, אלדד – ואחריהם שבתי בן דב והמחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים, זו שבין השאר גם ניסתה לפוצץ את כיפת הסלע. אצל בן דב – יוצא לח"י שהפך להוגה דעות ציוני דתי רדיקלי ומקורי – הלפיד עובר מחילונים משיחיים לשומרי מצוות. בעצמו חוזר בתשובה, בן דב היה זה שהורה ליהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, להחריב את המקום השלישי הקדוש לאסלאם, וזאת כדי להכריח את האל להביא את הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל," אמר לו, "עשה את הדבר הזה!" ועציון אכן התחיל בתכנונים לעשייתו.

המשיחיות המחתרתית האפוקליפטית הזאת שונה מהמשיחיות הקוקיסטית של גוש אמונים בכמה וכמה קווים מרכזיים. אנשי גוש אמונים, נאמנים להגותו של הרב אברהם יצחק הכן קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק, פיתחו גישה "ממלכתית", על פיה למרות שרק הם מבינים לאשורה את המציאות הפוליטית שבתי בן דבוהשתקפותה בעולמות העליונים, אל להם לכפות על עם ישראל מהלכים שזה אינו מעוניין בהם. כפי שקבע זאב 'זמביש' חבר אחרי גילוי המחתרת, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו… לא יותר מזה." ההתיישבות ביהודה ושומרון נחשבה על כן כמעשה חלוצי, אבל לא מהפכני. ואכן, יש לזכור שזו בהחלט נתמכה על ידי חלקים לא קטנים של תנועת העבודה, כמו גם על ידי דוברים בולטים שלה כנתן אלטרמן ונעמי שמר. לא כן עניני המקדש, הרחוקים הרבה יותר מלבו של רוב העם היושב בציון.

בנוסף לכך, המשיחיות הקוקיסטית נמנעה מלגעת בהר הבית מסיבות עקרוניות. בפולקלור הציוני-דתי מעלים פעמים רבות דו-שיח שהתקיים בין חנן פורת ובין הרב צבי יהודה קוק. כפי שסיפר פורת בעצמו, היה זה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מתבקש שאל התלמיד את רבו האם הגיע הזמן ללמוד את הלכות בית הבחירה, דהיינו להתכונן לבניין בית המקדש. על פי פורת ענה לו הרב כי "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך, ובינתיים ההר מחוץ לתחום. הרב צבי יהודה, כמו אביו הרב קוק, אסר לעלות אל ההר מסיבות הלכתיות. גם בנושא זה דרכם של בן דב ועציון היתה שונה בתכלית.

הרב קוק כרב ראשי אוסר על העלייה להר הבית

האתוס המניע את משיחיות המקדש אינו אפוא זה של גוש אמונים. כפי שמראה שלמה פישר במחקריו, אצל אלדד, בן דב ועציון מדובר לא במשיחיות הנשענת על רצון העם, אלא במשיחיות ניטשיאנית, המחפשת את הפריצה מהמציאות ואת העל-אדם שנכון ומסוגל לה. הן ישראל אלדד והן שבתי בן דב העריצו את ניטשה (אלדד תרגם את כתביו לעברית), ושניהם שאפו לחידוש הנבואה. עבור בן דב הנביא המודרני הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. אורי צבי גרינברג ניכן לדעתו ברוח נבואית שכזו, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מהתרבות ההומניסטית האירופאית, זניחת ההוויה הרבנית ההססנית, ויציאה לפעולה. הנביא הבן-דובי השלם הוא על-אדם, חלוץ לפני המחנה, נועז בבדידותו, מתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו, יונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

יהודה עציוןעציון עצמו היה חריג בנוף הגוש-אמוני, והתדהמה על מה שניסה לעשות בשורות המתנחלים היתה רבה. כשנעצרו חברי המחתרת והתברר מה תכננו תקף הרב אברהם שפירא, הרב האשכנזי הראשי דאז ויורשו של הרב צבי יהודה קוק בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', את חברי המחתרת וכינה אותם "נמוכי דעת המתיימרים וגם פועלים בענייני גאולה ואמונה על פי דברים אשר תצילנה כל אוזן לשמוע". כפי שמגלה חגי סגל בספרו 'אחים יקרים', להם עצמם הבהיר הרב ש"ישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם." גישה זו היתה הקונצנזוס בשורות הציונות הדתית בנוגע להר הבית עד הזמן האחרון: בהר הבית לא נוגעים.

הסכר נפרץ, המסורת ננטשה

ולא רק בציונות הדתית. יש לזכור שהן לפני 1967 והן אחריה פסקו כל גדולי הפוסקים, חרדים וציונים-דתיים כאחד, שהעלייה להר אסורה מבחינה הלכתית. כל גדולי הדורות האחרונים – הרבנים אי"ה קוק, צבי יהודה קוק, יוסף שלום אלישיב, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו, אליהו בקשי דורון, משה עמאר, אברהם שפירא, צבי טאו ועוד – חזרו ושנו שהעליה להר אסורה הלכתית. הנימוקים ההלכתיים קשורים לענייני טומאה וטהרה, אבל גם מבלי להתעמק בהם אמור להיות ברור שבמובן העקרוני ביותר קדושה מחייבת ריחוק דווקא, ולא קרבה. העצם הקדוש הוא האסור לשימוש, המגודר, המודר. יראת קודש מורה על עצירה בטרם, השתחוויה מרחוק, אי-נגיעה ואי-כניסה. "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" אומר משה רבנו בספר שמות לפני שהוא – ורק הוא – עולה להר הקדוש לקבל את התורה.

גרשון סלומוןאין זה פלא, על כן, שהתנועה הראשונה למען שינוי הסטטוס קוו בהר הבית לא צמחה משורות הציונות-הדתית. תנועת 'נאמני הר הבית', שפעלה מאז סוף שנות השישים, הונהגה על ידי גרשון סלומון, חילוני, שנתמך, איך לא, על ידי יוצאי אצ"ל ולח"י. רק במחצית שנות השמונים הופיעה התנועה הראשונה שמונהגת על ידי רב ציוני דתי (מכון המקדש, הרב ישראל אריאל), וגם היא נותרה בודדה תחת כיפתה הסרוגה עד שנות התשעים.

ואכן, עוד בינואר 1991 היה יכול הרב פרומן לבקש להרגיע את הפלסטינים ולבשר להם (מעל מאמר שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד") ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [… ישנה] התנגדות לכל עליה לחומות הר הבית… את יחס הקדושה להר הבית מביעים לא בהתפרצות אליו, אלא בפרישה ממנו."

לא עוד. בעוד בעבר הערגה להר הבית היתה נחלתו של מיעוט שולי ומנודה בציבור הציוני-דתי, כיום היא הופכת לאחד מהקולות המשמעותיים העולים מתוכו. בסקר שנערך במאי 2014 במגזר הציוני-דתי השיבו 75.4% שהם בעד "עליית יהודים להר הבית" ואילו רק 24.6% השיבו שהם נגד. נוסף על כך, 19.6% ענו שכבר עלו להר, ו-35.7% ענו שלא עלו אבל בכוונתם לעלות.

העלייה המתגברת של הציבור הציוני-דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט-קוקיסטים ופוסט-אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

ואכן, כשנשאלה קבוצת 'הציונות הדתית הקלאסית' בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק ", 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום". ניכר שהעניין הלאומי משחק תפקיד חשוב הרבה יותר מזה ההלכתי עבור המשיבים הציונים-דתיים, ומי כנפתלי בנט משמש כמודל מובהק למעבר של מרכז הכובד הציוני-דתי מהלכה ללאומיות.

העתקת מוקד התשוקה המשיחית

כיצד התרחשה תמורה רדיקלית זו בצביונו של הציבור הציוני-דתי? כרמז לכך ניתן לקחת את הנקודה בה הוצא לראשונה פסק הלכה משמעותי המאשר עלייה להר הבית. דבר זה התרחש בתחילת 1996, כאשר פורסם מכתב רשמי של ועד רבני יש"ע ובו פסיקה שהעלייה להר מותרת, וכן קריאה לכל רב "לעלות בעצמו וכן להדריך את בני קהילתו כיצד לעלות על פי כל גדרי ההלכה". מוטי ענברי, בספרו 'פונדמנטליזם יהודי והר הבית', קושר בין התערערות הפרדיגמה המשיחית שיצאה מגוש אמונים, שאותגרה בצורה עמוקה על ידי תהליך אוסלו, להתעצמות העניין בהר הבית. על פי הדגם המוכר במחקר, האכזבה מהקשיים בדרך להשגמת החזון המשיחי מובילה לא להתפכחות אלא דווקא להקצנה אמונית, שבמסגרתה נעשה ניסיון לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית.

אולם נדמה שאת המכה האנושה, הניצחת, על התפיסה המשיחית הקוקיסטית הנחיתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וחורבן גוש קטיף. הנראטיב הגוש-אמוני, המדבר על גאולה שאין לה הפסק, על אי-אפשרותה של נסיגה, נקלע למשבר קיומי, כמו גם התפיסה של המדינה החילונית כ'חמורו של משיח', כלומר כאילו על גבה החומרי תיתכן התקדמות מלאה לקראת אותה גאולה.

חביבה פדיהבערב עיון שכינס ארגון 'עיר עמים' לפני כשנה התייחסה חביבה פדיה להתעצמות העיסוק בהר הבית בקרב הציבור הציוני-דתי אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה." כאשר הקשר הזה נשבר, מסבירה פדיה, מעתיקים את התקווה המשיחית למוקד סימבולי אלטרנטיבי. הר הבית מחליף את ההתנחלות על אדמת ארץ ישראל כמפתח לגאולה.

עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה. שוחרי ההר מציבים כבר עכשיו את היעד הסופי, ובעלייה ותפילה על ההר חורגים הן ממסורת ההלכה והן מהחוק הישראלי. הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומם תופסת משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

והם לא לבד. ממש כמו לפני קום המדינה, גם כיום יהודים חילונים מצטרפים, ולעיתים מובילים את התנועה אל ההר. כמעט מחצית מחברי הכנסת של הליכוד פועלים למען עליית יהודים להר הבית, ביניהם גם כמה חילונים. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, כינסה כבר 15 ישיבות ועדה לדיונים בנושא, גילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל" ויריב לוין מדבר על הר הבית כעל "לב" האומה. לכן החלוקה איננה בין "חילונים" ל"דתיים", והשאלה מעולם לא היתה קיום או אי-קיום מצוות. השאלה היא ניסיון הגשמת המיתוס במציאות.

למרות חששותיו של בן גוריון המוזכרות לעיל, מלחמת השחרור השאירה את מדינת ישראל בלי הר הבית. רק עם כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים האפשרות לממש את קריאתו של אברהם (יאיר) שטרן הפכה מציאותית, והמיתוס הקדמון התחיל לרחוש בתת-מודע הקולקטיבי. אחרי כמעט חמישים שנה של הבשלה, מדינת ישראל נמצאת כיום קרוב כפי שלא היתה מעולם לניסיון לחדש בפועל את עברה המיתי, להביא בכוח מה שנחשב על ידי רבים לגאולה. גם מבלי לקחת בחשבון את היותו של הר הבית, בפשטות, תפוס, צריך להיות ברור שהתקדמות לקראת מקדש פירושה סופה של היהדות וסופה של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותן. בפרפרזה על שאלתו של שלום בה פתחנו, השאלה היא לכן האם תוכל הציונות לעמוד מול הדחף לממש את עצמה סופית ולהפוך להיסטוריה.

הדמייה של בית המקדש בירושלים. מתוך אתר 'חדשות הגאולה' של חב"ד. לחצו על התמונה למעבר לשם.

התפרסם במוסף הארץ. חלק ראשון מתוך שניים. החלק השני כאן.