האני

"וינחם האלוהים" מול "יעורר טפס"

"האם אתה חושב, אבי," אמר לו, "שאחרי שאעבור את מסת שבעת גלגולי הנשמה, אוכל להגיע אל משכנו של ברהמה?"
"תלוי," אמר הפקיר, "איך אתה חי?"
"אני משתדל," אמר, "להיות אזרח טוב, בעל טוב, אב טוב, ידיד טוב; מעת לעת אני מלווה לעשירים בלי ריבית; אני נותן כסף לעניים; אני משכין שלום בין שכניי."
"אתה תוקע לפעמים מסמרים בתחת?" שאל הברהמין.
"אף פעם, אבי נכבדי."
"תתבייש לך," השיב הפקיר. "לא תוכל להגיע אלא לרקיע התשעה עשר, וחבל."

את הדיאלוג הזה שם וולטר בעטו של תייר טורקי, שכשטייל בורנסי, עיר הקודש שעל גדות הגנגס, היה עד לחילופי הדברים בין ההינדי המאמין והפקיר (תרגום: ניר רצ'קובסקי, בספר מיקרומגס, הוצאת נהר). כאחד מהוגי הנאורות הבולטים שם וולטר לצחוק את דרישותיה הדוגמטיות של הדת, וזאת בניגוד למוסר הטבעי והפשוט שמפגין אותו מאמין. בתוך כך הוא גם לועג לנטייה של המאמינים להכאיב לעצמם מתוך אמונה שסבלם רצוי לפני האל, ושתמורתו הוא יעניק להם כרטיס כניסה לעדן.

פאולוס ההרמיט הראשון, שחי כמאה שנה (במאות השלישית והרביעית) במדבר תבאי במצריים על חתיכות לחם שהביא לו עורב, ובילה את ימיו בתפילה למען ימחל האל על חטאיו ויקבלו. התמונה של José de Ribera (1591–1652)וולטר, שהעריץ את הפילוסופיה והדת המזרחית (בהזדמנות אחרת הוא כתב שהמערב "חב למזרח הכל", לא פחות), בכל זאת לא הבין לאשורה את הסגפנות ההינדואיסטית. בדיאלוג שלעיל הוא מתרגם אותה לסגפנות הקתוליות שהכיר מבית, והופך אותה למעין מס מעבר שעל המאמין לשלם בדרכו אל האלוהות. אולם הסגפנות בהודו אינה העלאת קרבן שאמורה להרשים אלוהות מרוחקת, אלא התכה פנימית שאמורה להחליף אנושיות מוגבלת בהאלהה עצמית.

העיסוק בסיגוף עצמי הוא כל כך אוניברסאלי עד שנדמה שבני אדם פשוט נהנים לסבול, אולם אין לבלבל בין שתי התפיסות השונות כל כך, מערב ומזרח, של הנטייה להסתגף. כאשר תושבי נינוה מתבשרים על ידי הנביא יונה ש"עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", הם מיד צמים ממים ומזון, מתכסים בשקים ויושבים על האדמה. האל הטוב משקיף מלמעלה ורואה את מעשיהם, ומיד "וינחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה".

בניגוד גמור לכך, בהודו סיגופים נועדו להביא את האדם לכדי השתלמות עצמית, כלומר לחולל בו תמורה פנימית מקיפה שתשחרר אותו פחות מחטאיו הקודמים ויותר מדעותיו הקדומות, תפקח את עיניו ותאפשר לו לראות את האמת נכוחה. כך נמצא באופנישאדות, שחוברו סביב זמן חיבורו של ספר יונה, במחצית באלף הראשון לפנה"ס, הבהרות ש"רק התנזרות היא הדרך לחיי נצח", והוראות כיצד להסתגף על מנת להגיע להבנה קיומית נכונה.

ניתן להשכיל בדרכי צום ותענית אף ביתר פירוט ב'חוקי מאנו', המעט מאוחרים יותר. המחוקק ההודי הנודע ממליץ לאכול בהתאם לתבנית הירח, יותר כאשר הוא מלא ופחות ופחות ככל שהוא נעלם. הוא קובע בפשטות כי "ניתן להשיג בריאות טובה, לימוד ומעמדות אלוהיים שונים על ידי סיגופים; אכן, סיגופים הם הדרך להגיע אליהם." האסקטיקה כאן היא אמצעי להעצמה העצמית.

מהאטמה גנדהי, אם נגיע עד לזמננו אנו, היה ידוע בסיגופיו וצומותיו. כאשר אלה לא נועדו להפעיל לחץ על ממשלת הוד מעלתו המלך ג'ורג', הם נועדו לאפשר לו לצבור "טָפָּס", כלומר חום פנימי שלא רק שיטהר אותו מחטא, אלא שאותו הוא יוכל לתרגם לעוצמה על-טבעית לצורך מבצעיו הציבוריים השונים. אחת השיטות שלו לצבור טפס היתה לשכב במיטה אחת עם נערה ערומה ולא להתפתות לנצל את המצב. לאחת הנערות הללו הוא אמר במפורש ששיתוף הפעולה ביניהם "יעורר טפס עצומים". גנדהי היה בטוח שהאיפוק המיני שהוא מפגין במיטתו מבטיח להודו עצמאות פוליטית על אדמתה.

חשוב, אם כן, להבדיל בין הצום (הקולינרי, ההגייני, המיני) כאמצעי להענשה עצמית, כזו שתכפר על חטא שחטאנו כלפי האל ותעלה את ערכנו בעיניו, לבין צום כאמצעי להעצמה אישית ולטרנספורמציה פנימית, עם או בלי אלוהים שמביט בנו מלמעלה. צום מהסוג השני נפוץ במזרח. צום מהסוג הראשון מבטא מסורת ארוכת שנים בעולם המערבי, שהתחילה ביהדות ושזו הורישה לאחיותיה הקטנות-גדולות, הנצרות והאיסלאם.

ועם כל זאת, יש משהו משותף לצום כתופעה אנושית כללית, והוא האינטואיציה הקדמונית שעל מנת לקבל משהו, יש צורך ראשית לוותר. הצום מבטא צמצום עצמי שמגביל אותנו מראש, ודווקא משום כך מאפשר לנו להצליח ולרכוש מימד קיומי חדש. המשחק כאן הוא על המתח שבין חופש להגבלה: כל תוספת בחופש (החופש מחטא, החופש מחולשה, החופש להגשים את מאוויינו) מחייבת אותנו ראשית כל להצטמצם. זאת משום שכל תוספת של רכוש היא ממילא תוספת של אחריות, כל תוספת של אהבה היא ממילא תוספת של מחוייבות.

ארנסט קסירר ניסח את הכלל הזה בצורה הפוכה כשאמר (בספרו על חשיבה מיתית) ש"הסגפנות, שמהווה חלק מהותי מהדת הפרימיטיבית, מבוססת על האינטואיציה שכל הרחבה והעצמה של הכוחות של העצמי כוללת הגבלה נלווית." רוצה לומר, ככל שהעצמי זוכה לכוחות גדולים יותר, כך הוא גם יותר מוגבל. העצמת ה'אני' שלנו מגיעה בד בבד עם ההכרה הטרגית בגבולות העוצמה שלו. רק תינוק חושב שהוא כל יכול, ואילו ככל שגדלים בגיל ובכוח מבינים עד כמה אנחנו בעצם חסרי אונים.

הבודהה, שחי במאה החמישית לפנה"ס בצפון הודו, צם ומודט על מנת לזכות בשחרור מסבלהסיגוף, שמגיע בדת לפני כפרה, לפני חג, לפני הארה, לפני קבלת עוצמה, הוא, אם כן, ההכרה המובלעת שלעולם לא נוכל להשתחרר לחלוטין ממגבלותינו ומגבולותינו. זוהי ההכרה שהסופיות שלנו אינה דבר זמני, אלא קשורה ישירות בהיותנו פרטים. צמצום הוא מעצם טבעו של העצמי. על כן בבוא האדם בעת העתיקה לפתוח בדרך חדשה היה עליו קודם כל להסתגף, להתענות, ורק מתוך הכבילה העצמית הוא היה מרשה לעצמו מאוחר יותר להשתחרר או לנצח.

ובל נחשוב שהמצב כיום שונה מבחינה מהותית. הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

אולם כאן אנחנו חוזרים אל אותה תבונה היולית הנוקשת בפנים נפשנו ומוכיחה אותנו שוב ושוב: על מנת לגדול, יש לדעת לקטן את עצמנו. על מנת להתרחב, יש לדעת להצטמצם. לא מן הנמנע שברית המילה, שלאחרונה סופגת אש מכיוונה של הרגישות המוסרית העכשווית, מבוססת על אותו היגיון: כדי להגדיל ולהעצים את איבר המין שלנו – ומה נרצה יותר מאשר דבר זה, סימבולית ולא-סימבולית – יש ראשית לקצץ את קצהו. כאן שוב מתכתבים מזרח ומערב: זה גם בדיוק מה שגנדהי היה עושה.

סתם

פורסם היום במוסף יום כיפור של הארץ. על גנדהי ותרגוליו הסגפניים-מיניים כתבתי בעבר כאן. גם ברשימה הבאה יככב המהאטמה, ככל הנראה. ואל דאגה, לא שכחתי שעדיין עלינו ללנצ'ץ' את ג'וזף סמית.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בריתו של אברהם אבינו

בדיוק לפני שבוע הכנסנו, זוגתי היקרה ואני, את בננו הראשון בבריתו של אברהם אבינו. לצערי אין לי הסבר יותר מדי אינטליגנטי למעשה הזה. אני חושב שגם אם לא בלתי אפשרי, בהחלט קשה למצוא סיבה רציונלית או צידוק מוסרי אמיתי לעשייתו. באופן אישי עשיתי אותו משום שאני יהודי דתי, והיה לי חשוב לשמור על המסורת הזאת. יחד עם זה אני יכול להבין לחלוטין יהודים חילונים שיבחרו לוותר עליה, ואני חושב שאין הרבה מה לומר לגנותם.

בתזמון מושלם מבחינתנו התנהל לאחרונה פולמוס זוטא בעניין המילה. נטע אחיטוב פרסמה ב'הארץ' מאמר מקיף, גם אם חד צדדי, על הנושא, שמביא הרבה מאוד סיבות טובות למה לא למול את בנינו. משה מאיר הגיב לכתבה הזאת בצורה יפיפה, ואני ממליץ מאוד לקרוא אותו (צריך לגלול קצת למטה). הוא מדגיש את סוגיית הזהות שהמילה מעניקה לילד, וזו אכן סוגייה מהותית לדעתי, לטוב ולרע. עוד לפני כן הרב חיים נבון הביא דברים מאוד יפים שהוא כתב בנושא בדף הפייסבוק שלו, בעיקר על השאיפה היהודית מאוד להתעלוּת (מעל לטבע, מעל למצב הנתון).

בינתיים בית המשפט בקלן פסק שמילה אינה חוקית, פסיקה שמהדהדת את הניסיון לאסור ברית מילה בקליפורניה לפני פחות משנה. וגם כאן, כמובן, כמו תמיד כאשר מישהו מותח ביקורת על משהו שקשור ליהודים, הוא מיד מוכרז כאנטישמי. נראה שהנושא הופך לנקודת מחלוקת חמה בין התרבות המערבית במצבה הנוכחי למסורת היהודית, וארגון 'צהר', שזיהה את הגלישה המתגברת נגד ביצוע המילה, החליט להקים מערך מוהלים משלו, ידידותי ומתחשב יותר, כהרגלו בקודש.

כאמור, אין לי יותר מדי מה להוסיף על טיעוני שני הצדדים. אני יכול לומר, עם זאת, שבעוד שבבריתות הספורות שהייתי בחיי הזדעזעתי כשחזיתי בפעולת המוהל, בברית המילה של בני חוויתי התעלות של קדושה ויראה, למרות שהייתי כמובן עוד יותר קרוב לעניין, תרתי משמע. כשחשבתי על זה הבנתי שהסיבה לכך היא פשוטה: בעבר ראיתי מצבים בהם גבר פוצע, מכאיב ומטיל מום בגופו של תינוק בן יומו. את בני ראיתי נכנס בבריתו של אברהם אבינו. באופן לא מקרי, מדובר בגרסה מתונה של השאלה שמציב קירקגור ביחס לאברהם אבינו בעקדה: האם הוא התכוון לרצוח את בנו, או להעלות אותו לעולה; שני דברים שעבור אדם דתי הם כמובן שונים לחלוטין.

כמו את מעמד החופה שלנו (1, 2), גם את מעמד המילה עיצבנו יחד, רעיתי ואני. המוהל היה עבורנו שליח לדבר המצווה, אבל הברית היא שלנו, ואנחנו היינו בעלי הטקס ועורכיו. לפני היום השמיני למדנו את הנושא וקבענו את תוכן הטקס וסדריו. בחרנו יחד את הפיוטים שלפניו, ואת הברכות שבדרך כלל האב מברך בירכנו יחד, כי הרי שנינו יחד מכניסים אותו בברית, וכך גם לגבי ברכת שהחיינו. את שאר הברכות בירכו בני ובנות המשפחה וכך הכניסו אותו למעגל המשפחתי. לאחר הטקס נשאנו שנינו דברים.

אנחנוכמו החופה שלנו, גם המילה של בננו הבכור היתה עבורנו מעמד מרגש ומשמעותי, והיוותה מסגרת דתית ששנינו נכחנו בה ומילאנו אותה, ששנינו הזמנו באמצעותה את השכינה לשכון עליה, ובינינו. אני מדגיש את זה משום שאני חושב שכך ראוי לקיים טקס דתי משמעותי כל כך: באחריות אישית, בהשקעה ובאהבה. לא כדרך אגב, לא כמסיבה. המוהל, בן ישי חוטר, היה מקסים ונהדר ומעולה, ליווה אותנו ברגישות לפני ואחרי הברית, ואנחנו מאוד מאוד שמחים שבחרנו בו. הוא כמובן לא אחראי בשום צורה לחריגות שלנו מההלכה האורתודוקסית, שהן ביוזמתנו בלבד.

אני רוצה להביא כאן את הדברים שאמרתי בברית, משום שבאופן טבעי הם עוסקים ביחס שלי לעניין. הם אישיים, וכוללים דברים שחשובים לי ולעולמי, אז סלחו לי אם הם לא יהיו רלוונטים למי מכם. כדי שלא נאכל מזבחי מתים נתתי שם גם איזה דבר תורה קטן הדורש סביב שם הילוד. ושמו בישראל: עברי יחיאל.

אנחנו מכניסים היום את בננו בבריתו של אברהם אבינו בלב חצוי. מחד, נדמה שבעידן המודרני כוחם של מיתוסים וציוויים אלוהיים נחלש, וקשה לתרץ עשיית דבר מה רק משום שהוא "מסורת". כיום נדמה שגם המסורים שבינינו למסורת יקפידו למצוא משמעות "פנימית", ומתוך כך הגיונית, לעשייתן. מאידך גיסא, יהיו בינינו אלה שבהכירם בקושי שבמציאת סיבה טובה לקיים מצווה, ימהרו להכריז שדווקא משום שאין כל סיבה טובה לעשותה, משום כך הרי היא מצווה אלוהית ונשגבת, ועלינו להכפיף את אור השכל שלנו לאותיות התורה, להאמין דווקא משום שזה אבסורד, לעשות דווקא משום שזה לא הגיוני.

שתי הדרכים הללו יונקות את עוצמתן ממקורות שונים: הראשונה מתרבות חכמת הסוד, בה פיצוחו של צופן פנימי מבהיר עבורנו את המציאות ומניע לנו את גלגלי החיים והקוסמוס; השנייה מהכוח שמשתחרר מתוך קפיצת האמונה, מהחירות שיש בחוסר חשיבה. תולדות המהפכות שכוחות אלה הולידו רבות וארוכות, על הטוב והרע שבהן.

איננו רוצים היום לפסוע במי מאלו הדרכים. איננו רוצים לחפש משמעות נסתרת בברית המילה, ואיננו רוצים להתגאות בכך שאנחנו מתגברים כארי על שכלנו ומצפוננו ופוצעים את בננו התינוק למרות שזה לא הגיוני ולא מוסרי. אנחנו מבקשים להשאיר את הברית במעמדה הפשוט, כמצווה ומסורת בעייתיים וקשים.

ואולם לבנו כאמור חצוי, ולכן כמובן יש בו, לצד הקושי, גם שמחה. השמחה שלנו היא בהצטרפותו של בננו לתרבות ארוכת שנים, עשירה ועמוקה. השמחה שלנו היא בהזדמנות שאנחנו נותנים לבננו להתפתח בתוך תרבות זו, לשאוב ממקורותיה ולינוק משורשיה. השמחה שלנו היא בשליחתו לדרכו, שכאשר, בע"ה, תפרוץ נתיבים חדשים, תנוע מתוך השבילים הישנים והכבושים מהליכה של רבבות ואלפי רבבות.

זוהי בריתו של אברהם אבינו, ובכך יגשים עברי את שמו פעמיים: ראשית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, כלומר ממשיך הברית בינו ובין האל, ממשיך הדרך שאותה הוא פרץ; ושנית, יהיה ממשיך נאמן לאברהם העברי, שבכך שפרץ דרך חרג ועבר, כפי שמפרש רש"י, לצדו השני של הנהר, וכמו שר' יהודה אומר במדרש, היה "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה פרשה מב, ח).

אברהם אבינו ייסד מסורת ארוכת שנים, והחדיר בה מראשיתה את זרעי פריחתה ושגשוגה, שכן אין ספק שמסורת שמעלה על ראש שמחתה את יציאתו של מייסדה אל מול כל העולם מכוונת את בניה לצאת אל מול העולם ולהתעקש על אמיתות ויושר דרכם. לו היה אברהם פחות נחוש ואמיץ, היה נשאר בחרן. לו היה פחות נאמן לעצמו ולאלוהיו לא היה זוכה לכינוי "עברי". לו יהי עברי זה הקטן נחוש ואמיץ ונאמן לעצמו ולאלוהיו.

ועוד משמעות אחת יש לשם "עברי". מוסיפים רבנן על אתר: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי", כלומר הוא גם הגיע מעבר לנהר, כפי שמפרש רש"י, והוא גם מדבר בשפה העברית, ולכן שמו "עברי". אולם כאן יש לעצור ולהתעקש: "שהוא מעבר הנהר, והוא משׂיח בלשון עברי" – אל תקרי משׂיח, אלא משׁיח, שכן המעבר מעבר לנהר הוא הוא המעבר אל הארץ המובטחת, אל הגאולה, כלומר אל הארץ שלא נגמר בה המסע, אלא שהמסע האמיתי בה מתחיל באותו המעבר אל מעבר לנהר.

וזאת לימד אותנו היטב גם הבודהה, כלומר סידהרתה גוטמה, אותו הודי חכם שחי לפני כאלפיים וחמש מאות שנים. הוא כינה את החוכמה השלמה "פראג‘נא פאראמיטא" בשפתו, כלומר, מילולית, "החכמה שעברה לגדה השנייה". זו היא החכמה שעברה לגדה השנייה של נהר החיים, זו שהצליחה לזהות את החולות הטובעניים של הזיוף והיהירות בצד המוכר של הנהר; זו שהיתה אמיצה מספיק כדי להתעקש ולצלוח את הנהר רב המערבולות שמושכות אותנו מטה, והזרמים שסוחפים אותנו מאיתנו והלאה.

וכמו עבור אברהם העברי, אף את דרכו של הבודהה יש לצלוח ולעבור גם מעבר אליה, ועל כן 'סוטרת הלב' הידועה, אותו טקסט חידתי מהמאות הראשונות לספירה שחוגג את החכמה של מעבר לנהר, מכריזה שיש לזהות את הריקות גם בה, כלומר בה עצמה ובתורת הבודהה כולה, שכן רק מעָבר אל מעֶבר לכל דבר ועניין, לכל תופעה ומושג, רק הוא יביא אותנו אל החכמה השלמה, אל הפראג'נא פאראמיטא, אל מעבר לנהר. ועל כן היא מסיימת במנטרה המצווה: "גאטה, גאטה, פארא-גאטה, פארא-סאם-גאטה, בודהי, סוואהא", כלומר "הלך, הלך, הלך מעבר, הלך כל כולו מעבר, ערותּ, הלל" (תרגום: יעקב רז).

הלולאתיות הזו של מסורת ההולכת מעבר לעצמה – מושג שהוא עצמו אוקסימורון – אינה מקרית. כל מסורת אמיתית הולכת אל מעבר לעצמה וכל מסורת הקופאת על שמריה מצטפדת ונגוזה. ובכך כל מסורת אמיתית דומה לנו ולחיינו, שכן חיינו הם באופן מהותי מאוד לולאה של חזרה וטיפוס, יניקה ממקורות והליכה אל מעבר אליהם. זאת לאורך זמן, אולם גם בכל רגע ורגע, אנחנו יוצרים את עצמנו בלולאתיות, את מי שאנחנו ואת האני שלנו על ידי מודעות פנימית שמתבוננת בעצמה מתבוננת בעצמה. אנחנו מזהים את עצמנו מזהים את עצמנו, וכך יודעים שאנחנו יודעים. ומכך אנחנו קיימים, ולמעשה נבראים בכל רגע ורגע מחדש. ההליכה אל מעבר לנהר היא גם היכולת לצפות מהגדה השנייה בתהליך הזה, ולנופף לו לשלום. בעברית קוראים לזה לפעמים 'רצוא ושוב'.

בננו היקר, אתה רק מתחיל את המסע המפרך והנפלא הזה. ראשיתו בנטיעה עמוקה בגדה הזאת, וכך ראוי. תינק לך תבונה ושפה ודרך ארץ, והיה קשוב לדרכי הצד הזה של הנהר. הרשה לעצמך לגמוע את הטוב והרע שיש על החולות ובין הצמחים שכאן, וצבור כוחות. נתפלל גם שלנו כהוריך יהיה כוח, סבלנות ואהבה לתת לך ללמוד את כל שאתה צריך כאן, ולכוון אותך גם הלאה, לשם. וכמובן, שהאל הטוב ישרה עליך מחסדו, שבלעדיו ודאי דבר לא אפשרי. זאת נאחל לך, וכן שתגבש גם עוצמה ברורה וחכמה מעמיקה, עוצמה וחכמה ורצון ואמת וחסד שבעזרתם תצלח בבוא הזמן את הנהר, ותעבור לגדה השנייה. אותה גדה שמחכה רק לך.

אמן.

הרצאה שלי בסינמה נירוונה

בבוקר הראשון של היום הראשון של השנה החדשה של העשור החדש, כלומר יום שישי, 1.1.10, 10:00 בבוקר, ארצה בסינמטק של תל-אביב. הנה הפלייר, יחד עם ההרצאות שאחרי בסדרה:

בקיצור נדבר על רמאנה מהארשי, חייו, הארתו ותורתו, ועל אסכולת האדוויטה ודאנטה, והניאו-ודאנטה, אליהן שייכים המורים הרחניים שידברו בסרט, שיוקרן אחרי שאדבר. מעניין ברמות רוחניות.

 

לבד מזה, הנה מאמר שלי שהתפרסם לפני יומיים בערוצי הניו-אייג' והיהדות של אתר מעריב. על ההקצנה מצדה של האורתודוקסיה היהודית על רקע הפונדמנטליזם הגובר בקרב דתות העולם בכלל.

The Ego Tunnel

כמות הפרסומים האקדמיים בין 1965-2005 בהם מופיעה המילה מוח בכותרת או בתקציר. הגרף מכאן

הגרפים משמאל מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום במחקר המדעי בכל הנודע לפעולת ההכרה. אחרי שרוב המאה העשרים ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.

זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח, והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני מתכוון לכתוב במסגרת זו על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם. אלא שכפי שמיד תראו, הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.

"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים ואינו מושפע משיקולים פוליטיים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם לתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.

כמות הפרסומים האקדמיים בין 1965-2005 בהם מופיע המילה הכרה (או תודעה) בכותרת או בתקציר. הגרף מכאן

בספר, שנקרא The Ego Tunnel, מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מבנה את תחושת העצמיות (כלומר גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו), אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.

העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.

מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של מימד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.

האני כמודל

מספר איזכורים של המילה "מודע" על הטיותיה בכתבי העת הנחשבים Science ו-Nature בין 1966-2005. הגרף מכאן

הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ואף בראיון שערכתי איתו). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי שסרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשלייה.

בשונה מדֶלוּזְיָה, אשלייה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שנתפס לא כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשלייה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:

ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות. הדיוקן הפנימי של האדם כישות שלמה הוא תופעת האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית. […] האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו. [… המודל בנוי ככה ש]אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.].

הכוונה אם כן היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשלייה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע," טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם". במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול את הרגליים שלנו.

דה-מיסטיפיקציה של האדם

עטיפת הספר

אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו ויודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מהמוות. על פי הבודהה זו בדיוק האשלייה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.

מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.

אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפקחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.

מהו מצב תודעתי טוב?

ולא רק זה: מטצינגר מזהיר ממצב בו עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח השוק יוצף בסמים ותרופות משני תודעה שיהיו יכולים להפוך אותנו לרגועים, מאושרים, ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנה להתמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?

כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.

הארה כתפיסת המודל כמודל

אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים לאט לאט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?

בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה ש"עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים […] קיומה של 'הארה' היא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו. [… יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תעלם".

ייתכן אם כן שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הניורולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה שגם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר. למעשה אולי בדיוק להפך: ההתפקחות מתחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו חירות וקדוּשה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב. ראיון שערכתי עם מטצינגר לפני כשנה]

המצב

 

את החיבור הבא כתבתי ב- 1998. במרחק של יותר מעשור יש כמה דברים שאני חושב שאינם מדוייקים, וכמה דברים הייתי מנסח בפחות חד-משמעיות, וכמה דברים שהייתי מוסיף, כי התמונה בכל זאת מורכבת. בקיצור, ברור למה היום אני לא כותב מניפסטים. אבל גם למניפסטים יש תפקיד, ויש בהם גם יופי, ובחיבור הזה לדעתי יש גם הרבה מאוד אמת. הוא פורסם בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב באנונימיות פעמיים: פעם אחת במרץ 2005, פעם שניה במרץ 2008 (וזכה לתשועות הטוקבקיסטים). כעת הוא לפניכם.

ראשית יש לדעת שהאדם נמצא בבעיה. שנית יש לחקור על מהות הבעיה. שלישית יש לראות שלמעשה אין בעיה.

האדם נמצא בבעיה. לא טוב לו. האדם אינו חש סיפוק בחייו. הוא שואף ליותר, למשהו אחר. הוא רוצה לפרוץ את גבולות חייו המוגבלים. הוא מרגיש כלוא, מדוכא. האדם חי את חייו שפוף. האדם חי תחת עול, כאילו נושא על גבו את משקל העולם. האדם נושא על גבו את משקלו הוא. הוא סוחב את עצמו. הוא אינו חי בגוף ראשון, הוא אינו חי במיידיות ובישירות, הוא חי תמיד בשביל משהו, למען מטרה מסוימת. הוא מפוצל: חלקו האחד עושה, וחלקו השני מתקיים. חלקו האחד עובד בשביל שלחלקו השני יהיו חיים. חלקו האחד עושה משהו ומישהו מחלקו השני. הכל תוך לחץ, תחרותיות, מועקה, חוסר סיפוק. אין לו מנוחה. לעולם הוא דואג שמא לא עשה די למען עצמו. לעולם הוא מוטרד שלא הקדיש די מאמץ כדי לקדם את ענייניו. או שאולי עשה הרבה, אך נכשל בכל זאת. אולי אינו משתווה לאחרים. אולי אחרים טובים ממנו. האדם במרדף תמידי אחר האושר, מרוץ שאף פעם אינו מגיע לסיומו. האדם בסחרחורת ענקית, מסתובב ומסתובב, רודף אחרי צלליתו, לעולם לא מגיע ליעדו. לעולם לא שב לביתו. לעולם בדרך, לעולם אבוד בתווך. האדם נמצא בבעיה.

הגורם לבעיה הקיומית של האדם הוא המבנה המיוחד של ההכרה שלו. ההכרה היא החיים של האדם. דרכה הוא מודע לעולמו, ברשותה הוא חוקר את הסובב אותו. ההכרה היא עולמו, היא הוא עצמו, היא הכל בשבילו. לבעלי-החיים ישנה הכרה, אך בהכרתו של האדם מימד נוסף, המייחד אותה. האדם מסוגל לחשוב. האדם מסוגל לחלק את המציאות שלו, לכנות את חלקיה בשמות, ליצור מושגים ולבנות בעזרתם שפה. לצורך העניין, נחלק את ההכרה לערות ושכל.

הערות היא מודעות טהורה. הערות היא האור הזורח בתוך ראשו של כל אחד מאתנו, היא השקיפות המבהיקה, הזוהרת, הרעננה, הטהורה, החדשה תמיד והחמקמקה כל כך, הרעבה לקלוט כל אשר נכנס לתחומה. הערות היא הכוח – כוח במובן אנרגיה, שכן היא להט ההוויה המזוכך; וכוח גם במובן אפשרות, שכן בחובה אינסוף ההלכות לכל חפץ ופעולה במעשה. לערות אין מבנה, אין צורה, אין גודל ואין אף תוכן. כל אלו משתנים בה על פי הרגע. לערות אין התחלה ואין סוף. היא נצחית, מעבר לזמן. הערות היא ריק נוצץ הסביל ביחס לכל מה שבא בתוכו, לבד מפעולה יחידה – אהבה. הערות אוהבת את כל אשר בה אליה ועליה. הערות היא בסיס כל הקיום, ואהבתה התמידית והנצחית היא הכוח המחזיק את היקום יחדיו. בהיותה חלק מהיקום האהבה אינה ממנה, אלא דרכה. האהבה היא אפיון של האחד כולו, הבא לידי ביטוי שלם ונקי בערות.

מעל ולפני הערות, חוצץ בינה ובין העולם נמצא השכל. השכל הוא החלק החושב באדם. חושב באמצעות מילים, באמצעות מושגים. זה תפקידו. השכל הוא כמו כל חלק אחר בגוף האדם, וככזה יש לו תפקיד במאבק להישרדות האורגניזם האנושי. תפקידו של השכל הוא לארגן את המציאות. המציאות נקלטת דרך החושים כבליל עצום של צבעים, צלילים, טעמים, ריחות ותחושות. השכל הוא זה שמסדר אותן לפי ההגדרות שלו ומחלק אותן לסוגים ומינים הקבועים אצלו מראש. מינקות לומד האדם להגדיר לעצמו את עולמו. הוא לומד לסגור בגדר, בהגדרה, חלקים של המציאות האחת ובכך לעשות "דברים". כתינוק האדם נחשף לעולם כאשר הוא ריק ממסגרות שבהן יוכל לסדר את מה שהוא חווה. כתינוק האדם ניצב בפני המציאות בלי שום יכולת להכניס אותה לתוך מבני ידע מוכרים. לא רק שאין לו שמות בהם הוא יכול לכנות חלקים מהמציאות, גם אין למציאות בה הוא חי חלקים. השכל של האדם התינוק עדיין לא גיבש דפוסים מסוימים של עולמו לתוך שם אחד, עדיין לא יצר מושגים. התהליך הזה מתרחש משך שנות חייו הראשונות של האדם, כאשר בתחילתו נבנים מושגים לדברים מוחשיים ומידיים, ובסופו מושגים מופשטים ומורכבים.

האדם רוכש לעצמו תפריט גדול יותר ויותר של מושגים, כל אחד מהם מתייחס לחפץ או פעולה בעולם שסביבו, ובד בבד מתפתחת אצלו – מפני שלכל דבר יש שם נפרד – זיהוי של "עצמיות" הדברים, כלומר ההרגשה שכל דבר ודבר נפרד מסביבתו ומתקיים באיזשהו מובן באופן עצמאי לה. השכל לא עוצר בזה. הוא דואג לערוך את קטעי המציאות השונים, את המושגים, לפי סוגים ומינים, ולשים אותם מתחת לכותרות כלליות. כך נוצרות קבוצות שחבריהן דומים בתכונה מסוימת. עם הזמן הוא גם דואג להצמיד לכל חלק מהמציאות, לכל "דבר", ערך מסויים, היכול להתבסס על ניסיון האורגניזם או על מידע שקיבל. כך נוצר חפץ או פועל שהוא "טוב", חפץ או פועל שהוא "רע", וכן "יפה", "מכוער", "רצוי", "דחוי"  ועוד ועוד. בסופו של דבר נבנות אצל האדם, על ידי השכל, תפיסות מכלילות של דפוסים התנהגותיים של חלקי העולם שלו. מטרת השכל, כאמור, היא שהאורגניזם ישרוד, ולכך הנחות מוקדמות על העתיד הן שימושיות מאוד. השכל בונה סיפורי תולדה של החלקים השונים של העולם כך שהאדם יוכל להניח איך יגיבו האחד עם השני ומה עומד להתרחש.

השכל, אם כן, מטביע את מושגיו על האחד ובכך מחלק אותו ועושה הרבה. המציאות הגולמית עוברת עיבוד תחת השכל ונעשית כפופה להגדרות שזה יצר. הגדרות אלו הן, כאמור, אלו שנוחות וטובות ביותר לשרידותו של האורגניזם. מרגע שנוצרו כל התבניות, המסגרות, ההגדרות, המכלאות האלו למציאות, מתקיים תהליך מתמיד של התאמת כל קלט חושי שמגיע לשכל, לתוכָן, לפני שהערות נחשפת אליו. כך רואה האדם את העולם על פי דרכו המיוחדת, שנקבעה לו על ידי התפתחותו. זו אינה דרך שרירותית לגמרי, שהרי דרך זו נקבעה בהתאם לצרכים יחודיים של האורגניזם האנושי. האדם לא היה אדם אם לא קלט את העולם בדיוק כך – דבר זה מתחייב ממבנה גופו, ממבנה מוחו. צורה זו של הבנה של הקיום היא חלק מרכזי בהגדרתו של האדם. יחד עם זאת, זוהי רק דרך מסוימת לראות את האחד. אחת מתוך אינסוף, וככזו מוגבלת מאוד. כל הגדרה של המציאות, כל חלוקה שלה, כל תצוגה שכלית אודותיה מורכבת ככל שתהיה, אינה יכולה לתפוס ולהחזיק בדבר האמיתי. כי זו הגדרה: העתקה של המציאות, דגם של העולם, הצל של הדבר ולא הדבר עצמו. כל תיאור של העולם הוא רק אחד מתוך אינספור, כאשר האחרים, אף ששונים, נכונים באופן יחסי לא פחות. אך האדם נאחז בהגדרה שלו את המציאות ורואה בה את האמת האחת, הבלעדית.

האדם נוטה לחשוב שדרך ראייתו את העולם היא "האמת", כלומר שזהו באמת העולם. האדם מייחס למושגיו מוחשיות ואמיתות שאינן ראויות. כאילו לוקח את הגדרותיו יותר מדי ברצינות, משוכנע האדם שאותם מבנים מלאכותיים שיצר למען הבנתו את העולם השכל, הם-הם העולם. אין כל הכרה בכך שדרך הראייה שלו את העולם תלויה בשכלו המשוחד למען מטרתו, והינה מוגבלת. אין בו, באדם, הכרה עד כמה מוגבלת תפיסתו את המציאות. אין כאן כוונה לומר שמוגבלויות פיזיות של הגוף מונעות מן האדם לחוות את כל צורות יציאתו לפועל של העולם. מובן שאין האדם, משום מבנה עינו ומוחו הייחודי, יכול לקלוט את כל מגוון גלי האור האדיר על אורכיהם השונים, למשל. הכוונה היא להדגיש שגם אחרי קבלת הגבולות והמוגבלויות ההכרחיות בחוויתו של האדם את העולם, מפאת מבנהו הפיזיולוגי, נכנסת עוד אספקלריה בין הערות שלו לקלטי חושיו הטהורים, המגבילה כמסננן מיוחד את הרגשת המציאות על ידו.

אספקלריה זו היא מושגי השכל, כאשר הם נתפשים כאמת המוחלטת. כאן נעוצה הבעיה. במקום להבין שהשכל פיתח כלים להבנת המציאות שהם שימושיים מאוד אך גם מוגבלים, נוטה האורגניזם האנושי לתפוס את המושגים שלו כאילו הם הדברים עצמם. האדם כופה את הגדרותיו על המציאות ורואה בהם את עולמו, חסר הבנה שזוהי רק צורה אחת לתאר את התוכן האינסופי. העולם נתפס כשווה למושג העולם שפיתח השכל. המציאות נאנסת להצטמצם לתוך הגדרת המציאות שנותן השכל. במקום שיהיה ברור לו שמושג מסויים הוא לא יותר מנתינת הגדרה לקובץ היבטים מוסכם של המציאות, תופס האדם את הדבר כזהה למושגו. אך המילה אינה הדבר. כך אין האדם רואה את סביבתו אלא חושב אותה. אין האדם מקבל את המציאות אלא רוצה אותה. אין האדם חווה את עולמו כפי שהוא אלא כפי שהוא "צריך להיות". אין האדם נותן לעצמו להרגיש בסבילות את מה שבא עליו. הוא פעיל ביחס לקלטי חושיו ועל כן משנה אותם. כך הוא מתנתק מהעולם. כך הוא מתנתק מהמציאות. כך הוא מתנתק מהחיים עצמם.

למה תופס האורגניזם האנושי את המושגים שפיתח בעצמו כמציאות האחת האמיתית? למה נתחי המציאות אותן גידר וסיווג, חילק לסוגים ומינים וכינה בשם נראים לאדם כ"דברים" קבועים ומוחלטים? למה התרחש האסון הזה, למה קרתה הנפילה הזו? אם יש חידה באשר לקיומו של האדם, לבד מהקיום עצמו, הרי היא זו.

שאלה זו מבקשת למעשה את שורש בעיית הרוע בעולם.

המציאות זורמת ומשתנה תמיד. המציאות אינה אף פעם זהה לעצמה, לא בשני זמנים שונים ולא בשני מקומות שונים. היקום אינו אלא רצף של אירועים העולים ויורדים, קמים ונופלים, מגיעים ועוזבים. אין אף חלק ממנו, אין אף "דבר" שאינו משתנה. יותר מכך, אין אף דבר. כלומר אין "דבר" במובן של גרעין מרכזי ומוגדר שעל גבו מתבצעים השינויים. אין מהויות שמשמשות מצע לתכונות שמתחלפות. אין נקודות מתמצתות של משמעות שסביבן נבנה משהו כזה או אחר. ישנה, למעשה, רק התרחשות אחת, ישנו רק אירוע אחד שהוא היקום. כל חלוקה פנימית שלו היא שרירותית ומעמד החלקים הנוצרים הוא בגדר מוסכמה לכל היותר, ובשום אופן לא כזה של יש אמיתי. הכל פשוט קורה. האדם הוא זה אשר מבקש להפריד בשכלו את האירוע השלם להרבה אירועים מקוטעים. חלוקה זו אמיתית רק לגביו. כך אין זה נכון לומר "כל הדברים משתנים תמיד", מפני שאין באמת אף "דבר" שישתנה. אין איזשהו זרם של אירועים שקורה על או ל"דבר" מסויים. אין שום חפץ שחווה תלאות ותהפוכות. כך גם אי אפשר לומר, למשל, "השמיים משתנים כל הזמן", מפני שאין "דבר" שהוא השמיים. השמיים הם רצף של אירועים שאינם קשורים ביניהם על ידי איזושהי מהות מרכזית המאחדת אותם. "השמיים" הם השם בו השכל החליט לכלוא את רצף ההתרחשויות שמתרחשות בתבנית מסוימת. "השמיים" הם המושג שיצר האדם כדי להגדיר דפוס מקרים בעלי אופי משותף של הקיום, ושמבחינתו מהווים "דבר". כך הם כל ה"דברים".

ה"דבר" היחיד שקיים כרקע לשינויים המתקיימים עליו הוא היש, שאין עוד מלבדו. המציאות הכוללת בתוכה את כל מכלול היקום/הכרה, שאין מחוץ לה מפני שאין לה חוץ, שהינה ההווה הבלעדי, שמהווה עצם אחד שקיים עצמו תמיד, מקיים עצמו ויקיים עצמו לנצח – היא האחד.

האדם, אם כן, תופס את הגדרותיו למציאות כ"דברים" אמיתיים שקיימים בפני עצמם, במקום לראות בהן כלים שימושיים בלבד. מצב זה יוצר בעיה. הבעיה היא שהאדם מתנתק כך מהמציאות. האדם מבודד עצמו מהרצף החי של הקיום ונעשה מנוכר לעולמו. זה קורה משום שמצויד במושגיו, ורק בהם, ניגש האדם לבחינת סביבתו כאשר הוא למעשה כלוא במימד העבר. מושגיו של האדם יכולים לתת לו רק מידע שכבר אינו מדויק משום שאינו עכשווי. בהתייחסו אל הגדרותיו כאל האמת, נעשה האדם עיוור למצב ההווה בשטח. עיוור במשמעות המילולית ביותר, שכן ההיתפסות למושגים משנה ממש את חושיו של האדם – כאמור, האדם יותר חושב את העולם מרואה אותו. האדם נכנס למצב של קיבעון בדרך ראייתו את העולם. כאילו בעל "דעות קדומות", אך במשמעות עמוקה הרבה יותר, תופס האדם את העולם בדרך שקבועה אצלו מראש ואינו נותן לעצמו להבחין בכך שכל שסביבו נמצא בהתחדשות מתמדת. המציאות הנקלטת דרך החושים עוברת עיבוד מיידי ומותאמת לתבניות הנמצאות בשכלו של האדם. יוצא שהערות אינה מקבלת תמונה מהימנה של המציאות, אלא תמונה המושפעת קשות מתיווך השכל ומושגיו. אכן, ללא תיווך השכל היתה הערות חשופה לאותו תוהו-ובוהו בלתי מובן של קלטי חושים; אך המצב בו השכל מכתיב ברודנות את אופן התגלמותה של המציאות, מצב בו המציאות נכלאת בנוקשות בהגדרותיו ומושגיו במקום שאלה יוצאו ככלים לפענוחה בלבד, אינו לטובת האדם.

מדוע?

ראשית, האדם אינו פתוח לשינויים בסביבתו. האדם ניגש לעולמו כאשר הוא סגור לקליטת המצב האמיתי שמולו. בכך הכוונה היא החל משינויים זעירים בסביבתו הפיזית וכלה בשינויים מהותיים בתכונות ובערכים אותם הוא מייחס לחפצים ופעולות שהוא מכיר. לאדם קשה מאוד להבחין בכל שינוי וחידוש שכזה, ובהבחנתו בהם קשה לו מאוד להשלים איתם. האחיזה במושגים הקבועים היא קיפאון והתעלמות מהעולם המשתנה תמיד. האדם מקבל כמובן מאיליו שהכל נשאר זהה, כלומר שכל ה"דברים" אינם משתנים, כשם שמושגיהם אינם עוברים שינוי. מובן שברמה המודעת כולנו יודעים שהמציאות משתנה כל הזמן –  אף שכך, האדם מקובע מאוד ברמה הלא מודעת, ואינו יכול להבחין ולקלוט את מרבית השינויים הדקים. ההקבלה המוחלטת בהכרתו של האדם בין המציאות למושגי המציאות, אשר בעטיה סביבתו של האדם נראית ומורגשת כאילו היא מורכבת מאידאות אפלטוניות נוקשות וקבועות, יוצרת קיבעון מחשבתי ויותר מכך, חוויתי. האדם אינו חווה את העולם כמתחדש ומשתנה – אינו מסוגל לבוא במגע עם אופיו המתהווה תמיד. קיבעון זה, כאמור, גם מקשה על ההסתגלות לשינויים כאשר הם כופים עצמם על להכרתו של האדם.

שנית, האדם שתופס את המציאות כביטוי של מושגיו חווה את הקיום כמורכב מניגודים. חיי האדם הופכים למאבק מתמיד בין צמדים של שניות. האדם רואה את עולמו כאילו הוא מחולק להפכים. חלקי העולם מקבלים תוויות: "דבר" מסויים הוא או "טוב" או "רע", "יפה" או "מכוער", "אהוב" או "שנוא". אופי השפה הוא לחלק את מושאיה ולהציבם זה מול זה, שוב, לצורך התייחסות פשוטה ומהירה של האורגניזם לסביבתו. הגדרות הם צמצום של המציאות, עשיית חלקים מהשלם, ולכן מושגים תמיד יישאו ניגוד בתוכם. כליאת המציאות בתוך הגדרות מובילה בהכרח להצבת ישויות זו מול זו. העולם נהיה בשביל האדם שדה מלחמה נצחי של ניגודים. האדם רואה את עולמו בקווים חדים של שחור ולבן. הוא נכנס לדפוס של התנגשות תמידית בין "כוחות האור" ל- "כוחות החושך". תחושה זו של מאבק, המלווה את האדם כל עוד הוא מחזיק במושגיו כמבטאים בלעדית את המציאות, קורעת אותו מבפנים. לאדם אין מנוח. הוא מרגיש שעליו לבחור כל הזמן בין אפשרויות שונות. הוא כל הזמן בהתלבטות. הוא מרגיש שעליו להתאמץ כל הזמן להיות "בצד הנכון". הוא כל הזמן בתחרות. הוא מרגיש חרדה שמא "הטובים" לא יגברו על "הרעים". הוא כל הזמן בדריכות. האדם שופט את עולמו, בוחר בין חלקים שונים, לכאורה, של המציאות. האדם חווה את חייו כמאבק. האדם חי במלחמה.

אם ירפה ממושגיו, מרעיונותיו על המציאות, מיד יראה את האחדות שבבסיס כל הקיום. אם יהיה מגע בין הערות לעולם ללא התערבות לא הכרחית של השכל, יתחוור לאדם כי הניגודים, ההפכים לכאורה, הם למעשה קצוות של אותו המקל, הם למעשה קטבים של אותו השלם, של אותו האחד. כך יראה האדם – ממש יראה – שהגדרות ומושגים יכולים ליצור הפכים ברמה המלאכותית, היחסית, אך שברמה הראשונית והיסודית יותר המציאות היא כוליות אחת. ללא תפיסת הגדרותיו כאמת היחידה ירגיש האדם את השלמות ששזורה ושמהווה את עולמו. שלמות לא רק במובן שלם אלא גם במובן מושלמות, שכן ללא שיפוט כפייתי של המציאות אין לה אפשרות שלא להיות מושלמת. עם ההשלמה באה השלמות והמושלמות. ועם ההשלמה באה שלווה וחירות.

שלישית, ראייה של המציאות כקבועה וידועה מראש גוררת התייחסות אליה כאל נחותה. האדם מתייחס את סביבתו כאל חומר מת, מטומטם, אשר ייעודו היחיד הוא להביא שימוש מועיל לצרכיו הצרים. האדם מתייחס אל עולמו כהתייחס מלך אל ממלכתו, או אף כהתייחס קדר אל גוש החימר שלו. מושגי השכל נועדו ככלים לשימושו של האדם. האדם השבוי למושגיו ורואה אותם כמציאות מרגיש שהמציאות היא כלי הנועד לשימושו. אדם זה רואה את המציאות תמיד מזווית תועלתנית. אדם זה רואה את עולמו וכל התרחשות שבו תמיד תוך מחשבה על מה הוא יוכל להרוויח מהעניין. על מה ייצא לו מזה. אדם זה מנותק מעולמו. בין האדם ועולמו נוצר מרחק, והאדם תופס עצמו כאדון, אשר המציאות היא לו עבד או כלי לסיפוק צרכיו. דבר זה יוצר ניכור, ניתוק בין האדם והמציאות. האדם אינו מרגיש חלק מההתרחשויות. האדם אינו מרגיש שייכות אורגנית לסביבתו. האדם אינו מרגיש אהבה לסביבתו. האדם אינו מרגיש אהבה מסביבתו. האדם אפילו לא מסוגל להרגיש בבית בעולמו. הוא מרגיש כזר הנמצא בטעות היכן שהוא. הוא מרגיש כהלך אבוד, לא מחובר ולא מיודע לסביבו. הוא מרגיש כגנב הנתפס בקלקלתו, מסביבו רק אויבים וחורשי רעה. האדם במצוקה. כילד קטן שמחפש את אמו הוא מחפש תשובה, אך המציאות אינה יכולה לענות לו, משום שניתק ממנה. ניתוק זה, בידוד זה של האדם מעולמו, שנולד ישירות מאופן ההתייחסות וההרגשה אל העולם בעקבות תפיסת המושגים כמוחשיים/מציאותיים, הוא סיבה מרכזית לאומללותו.

רביעית, האדם אינו נחשף לאורה הטבעי של המציאות. בתפיסתו את המושגים כמציאות האמיתית משמשים אלא כעין מסך המסתיר מן הערות את יופייה של המציאות. המושגים, פשוטו כמשמעו, מעכירים את העולם ואינם נותנים לו לזרוח במלוא הדרו. הערות של האדם התפוס למושגיו אינה יכולה לחדור מבעד מעטה התבניות המוכנות למציאות ואינה יכולה, לכן, לראות ולחוש בכלל את המציאות כפי שהיא. המושגים חוצצים בין הערות ובין העולם ומסתירים, כבליקוי חמה, את האור השופע ממנו. ללא ההגדרות הכפויות עליה נראית המציאות חדשה, רעננה, מבהיקה וזוהרת באור פנימי, מופלאה ומפליאה. ללא המושגים פרי פיתוח השכל חש האדם את הזרימה המתמדת של החיים, את החיות הבסיסית שמהווה אותו ואת עולמו, את ההדר וההוד שזורחים מכל אבר ושגלומים בכל. האדם התופס מושגיו כמוחשיים לא מסוגל לראות את המציאות אלא כמבטאת מושגים אלו; מכיוון שהמושגים הם, כאמור, תמיד ביטוי של העבר, תמיד הרכב של התרשמויות שהיו, הם אינם מאפשרים לרוח החידוש להראות. זהו, שוב, מימד העבר בו חי האדם. כך הוא אינו חי בהווה. כך הוא מנותק מההוויה. כך הוא עיוור לשפע הטוב שמהווה את עולמו ואת חייו.

חמישית, תפיסת המושגים כביטויה של המציאות מעוותת את ראייתו והרגשתו של האדם כך  שיותר אינו רואה שהוא ניצב אל מול האחד. המושגים המהווים "דברים" לאדם התופס אותם כמוחשיים, מחלקים את המציאות. במקום לתפוס את שמולו ככוליות אחת שלמה, מבדיל האדם את עולמו לחלקים שגבולותיהם הם קווי ההגדרה של המושגים. האחד מתחלק כך, על ידי השכל, לרבים, והאדם אינו מסוגל לראות את ההוויה השלמה שהיא עולמו. האדם מביט סביבו, וכלוא בהגדרותיו הוא אינו יכול שלא לראות ולחוש את העולם כמורכב מחלקים רבים, מחפצים ומפעולות אשר כל אחד מהם מופרד ועומד, לכאורה, בפני עצמו. האדם נעשה עיוור לאחדות הבסיסית העוברת כמהות אחת מגשרת בעולמו. הערות מקבלת מן השכל, באופן מתמיד ובלתי רצוני, הגדרות, שמות, ושיפוטים של כל דפוס אשר נכנס לשדה חושיו של האדם. ההכרה של האדם, משועבדת למושגיה, אינה יכולה שלא לראות את היקום כאוסף של פריטים, כמחסן גדול, ניתן לומר, המקבץ בתוכו תפריט גדוש של נושאים.

אפסניה זו גדושה במושגים פרי פיתוח השכל אשר נתפשים כאמיתיים וקיימים בזכות עצמם. ההכרה אינה מסוגלת לראות את המכלול השלם האחיד שהוא המציאות. האחד. שוב, מדובר בהרגשה ממש של האדם, ולא בהבנה מודעת בלבד. מדובר בראייה ממש. האדם נקי ממושגיו, או מן התפיסה שהם "אמת" ואין בלתם,  יראה מיד את האחד. יראה מיד את שלמות עולמו, את האחדות העמוקה של כל סביבתו. של הכל. אך מושגיו הנתפסים כאמיתיים מונעים מן הערות כל מגע בלתי אמצעי עם המציאות. המושגים נכפים על המציאות על ידי השכל והערות (ההכרה, האדם) מקבלת מציאות מפוררת, מרוסקת, חתוכה לחתיכות ופרוסה לפרוסות, מחולקת לחלקים ומחלקות, מלאה "דברים" ולא מלאה מעצמה. פשוט לא מלאה. לא פשוט מלאה.

בשל ניתוקו מהמציאות מתקיים האדם בחוסר סיפוק תמידי. ללא ידיעה שהאושר נמצא קרוב אליו מכפי שיוכל להעלות על דעתו – שהאושר בהתגלמותו נמצא ממש מולו אם רק יניח לתפיסתו הנוקשה של המושגים כמציאות להשמט. איך יהיה מאושר בלא לחוש את החדווה שהיא המציאות? איך לא יהיה אומלל כאשר הוא כלוא, בלא רחמים, מחילה וחנינה, בתוך כלא שהוא עצמו יצר, נכנס אליו ואיבד, לכאורה, את המפתח למנעולו. אין לו אלא לחוות חרדה קיומית תמידית, מועקה בלתי מובנת על כך שהוא בכלל קיים. אין לו אלא לשקוע במרה שחורה של חיי מאבק וחוסר שלמות, ולקוות שבדרך כלשהי תיפתח דלת כלאו.

ואין לו אלא להיכנע, לחדול מניסיונות הבריחה ותקוות השווא, להישען אחורה על אותה הדלת –  ולגלות שהיא פתוחה.

אולם הקיבעון של ראיית המושגים כמוחשיים אינה הבעיה המהותית ביותר שבאדם. זו אינה מהות הבעיה של האדם. הסיבה העיקרית לחוסר הסיפוק שבחיי האדם, לתסכול ולאומללות שלו נעוצה במושג אחד, יחיד ומסויים הממלא תפקיד מיוחד בחיי האורגניזם האנושי. מדובר בהגדרה אחת של השכל אשר בעטייה נגרמת עיקר עגמת הנפש של האדם. מדובר ב"אני".

השכל של האדם מסוגל לחשוב על עצמו. האדם מסוגל לדעת שהוא יודע, ולדעת שהוא יודע שהוא יודע, וכך הלאה. השימוש במושגים, היכולת ליצור דברים, גררה אחריה את היכולת לראות את המושגים בתור דברים ולהתייחס אליהם כנושאים לבחינתו של השכל, ולבחינתה של ההכרה. ההחזרה הזו של היכולת המחשבתית של האדם על עצמה מביאה להגדרת מושג ה"אני" על ידי השכל. השכל מקבץ במושג אחד ומכנה בשם אחד את כל פעולותיו, רגשותיו, זכרונותיו, ומאוויו, הרגשותיו ותחושותיו של האדם. מושג ה"אני" נוצר ככלי שימושי לצורך הישרדות ותקשורת, ומהווה כעין נקודה מרוכזת של זהות בגוף האורגניזם. מושג ה"אני" נבנה על ידי השכל, בתוקף תפקידו ותפקודו, כעוד אמצעי של קיום יעיל מול העולם. כך במעשיו מרגיש האדם: "אני עושה". במחשבותיו הוא מרגיש: "אני חושב". בנוגע למצבו הוא מרגיש: "אני שמח" או "אני עצוב". את המציאות הוא תופס כדברים ה"טובים לי" או "רעים לי"; כדברים ש"שייכים לי" וש"אינם שייכים לי", את ההתרחשויות כדברים ש"קורים לי".

כמו את שאר המושגים, גם את המושג הזה ההכרה תופסת כאמיתי מעבר למה שהוא. גם כאן מתבצעת, משום מה, הקפיצה התפיסתית שהופכת את ה"אני" ממוסכמה מלאכותית חסרת מציאות עצמאית, לגרעין אמיתי ומוחשי של קיום העומד, חי ופועל בפני עצמו. גם מושג זה נתפס על ידי האורגניזם האנושי לא ככלי מועיל אך מוגבל, אלא כמציאות היחידה האמיתית. האדם מאמין ומרגיש כי בתוך גופו נמצא מרכז מוחשי ומתמיד של זהות, גרעין שמהווה "אותו" ושאינו משתנה, אלא שהשינויים נעשים על גבו. מרכז אישי הקיים ומתקיים לאורך זמן כהוויה קבועה.

הרגשה זו היא-היא הבעיה האנושית.

ה"אני", שאינו יותר, כמו כל שאר ה"דברים", מדפוס החוזר על עצמו באופן מסויים, בנוי ממושג ומנטייה. מדובר במושג ייחודי אשר בהתהוותו מביא גם להווצרות מנגנון פעולות. מושג ה"אני" כולל את כל חיי ההכרה של האדם ובמקרים וזמנים מסוימים גם גופו הגשמי. מושג זה התפתח עם התפתחות שאר מושגי השכל, וכמוהם גם הוא נתפס כמוחשי יתר על המידה. מנגנון ה"אני", שאינו, כאמור, יותר מנטייה חוזרת ונשנית, הוא מבנה שכלי מתוחכם. ה"אני" בנוי כמרכז בקרה ראשי, מעין חדר פיקוד, אליו זורם מידע על המתרחש בחיי האורגניזם, וממנו נשלחות פקודות והוראות ביצוע, הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית. ה"אני" כמנגנון רוצה לקיים את עצמו – זה תפקידו. ה"אני" הוא מנגנון שקיים אך ורק על מנת להמשיך ולהתקיים. כאשר המנגנון הזה רואה את האורגניזם כעצמו ומשמש לו מנחה ומפקח, הוא כלי יעיל במלאכת ההישרדות. אולם גם במקרה זה, כמו עם כל שאר המושגים, האורגניזם תופס את מושג ה"אני" כיותר ממושג – כמציאות קבועה. ובמקרה זה, שלא כמו עם כל שאר המושגים, נתמכת האשליה של מוחשיות מושג ה"אני" על ידי מנגנון ה"אני". מנגנון זה, נטייה זו לבנות את ה"אני" כ"דבר" ולקיימו בכל מחיר, הופכת את ה"אני" למושג שניפוץ אשליית מציאותו היא הקשה מכל. מנגנון ה"אני" ינסה תמיד לצרף עוד ועוד עדויות לקיומו לכאורה. מנגנון ה"אני" יבקש תמיד לבנות את עצמו ולבסס את עצמאותו המכואלת. מרגע שהתפתח אצלו מרכז גרעיני של זהות, מרכז שנתפס כאמיתי ללא שום עוררין, הופכים חייו של האדם למסכת חסרת תקווה וסוף של סיפוק יצריו ורצונותיו של אותו ה"אני". ה"אני" לעולם ירצה עוד. ה"אני" לעולם ירצה יותר.

נוצר מצב בו מפני שהאורגניזם האנושי רואה ב"אני" מרכז מוחשי, הופך ה"אני" לעריץ האורגניזם במקום להיות כלי בידיו. ה"אני" מקבל את כוחו רק מהראייה המוטעית של האורגניזם, אך מרגע שקיבל שררה, שוב לא ייתן לה, בעזרת המנגנון שלו, לחמוק ממנו, ואף ינצלה כדי לבצר את מעמדו החדש. מכיוון שכל דבר שנעשה על ידי האורגניזם, נעשה כאילו על ידי ה"אני", אצל האדם התפוס למושגיו נחווים גם ניסיונותיו להתגבר על היתפסות זו עצמה כמעשים של ה"אני". כל פעולה שעושה האדם מונהג ה"אני" מורגשת אצלו כאילו עשה אותה אותו גרעין אשלייתי של זהות, אותו "אני". כל מעשה שנעשה, כאילו נעשה על ידי ה"אני". כל תזוזה, כל מחשבה, כל רצייה, כל דחייה, כל שיפוט, כל הערכה, כל נטייה ונהייה, אף הקלה שבקלות, נתפשת ומורגשת כאילו נעשתה על ידי אותו "אני" מרכזי. גם כל מאורע הקורה לאדם ועל האדם נתפס כקורה ל"אני". כל מקרה שמעורב בו האורגניזם, כל התרחשות שנוגעת בו ולו מורגש ומורגשת כאילו קרה והתרחשה ל"אני". כל תחושה, כל הרגשה, כל קלט חושי, כל חלום לא רצוני, כל רגש שעולה, כל נגיעה ולחיצה, הכל נחווה כאילו זהו ה"אני" שמהווה מצע קולט שעל גבו מתקיימים השינויים. כך שואב מושג ה"אני", אמיתות מכל מעשה שהוא של האורגניזם, על ידי המנגנון שלו, שאינו נותן לאף הזדמנות לחיזוק מעמדו הקיומי של ה"אני" לחמוק.

ה"אני" חוצץ בין האדם למציאות. ה"אני" יוצר מרחק בין חיי האדם לַעולם החי. ה"אני" יוצר שניות. יוצר ניגוד. ה"אני" גורם לכך שמול העולם יקום ויתייצב גורם אחר, שנמצא כאילו מחוצה לו. ה"אני" גורם לאדם להרגיש שהוא מול העולם, זר וחיצוני למציאות. נוצר מרחק בין האדם לעולמו. האדם חדל להיות חלק בלתי נפרד מהזרם הגדול של הקיום. האדם ניצב מול כל הקיים. האדם נעשה מנוכר לכל. ולא רק בין האדם והעולם נוצר מרחק, גם בין האדם לבין האורגניזם האנושי מתהווה הפרדה. ה"אני" יוצר הבדלה בין מרכז זהות וקיום עצמאי לכאורה, לבין כל תחושותיו ופעולותיו. ה"אני" הוא הרי בעל התחושות, בעל הפעולות, בעל הרגשות וההרגשות, בעל הגוף. כעת יש מרחק בין האדם ובין חייו שלו עצמם. האדם נקרע מעצמו והופך לישות המחולקת בתוך עצמה.

באדם נוצרת חלוקה פנימית נוראה של גרעין האישיות מצד אחד ומולו, ניתן לומר אף נגדו, כל פעולותיו של הגוף והמוח. האדם הופך כאילו לבעלים של החיים. עליו כעת לשלוט בגופו כשלוט רוכב על סוס משתולל. זו החלוקה הידועה של הגוף והנפש. זו השניות שקורעת את האדם מבפנים על ידי הכנסתו לקיום שהוא משימה בלתי אפשרית. האדם נמצא במלחמה מתמדת בניסיון מחד להיאבק ולהכניע את כל אשר אינו ה"אני" בתוכו, כלומר את כל רגשותיו ותשוקותיו וכל פעולותיו, ומאידך לפייס בין שני פניו המנוגדים. מלחמה זו אבודה מראש: אין שום אפשרות לכבוש את החיים עצמם על כל כוחם הפורץ והמתפתח תמיד על ידי שום כוח, וודאי שלא על ידי מנגנון ריק מתוכן, ואין שום אפשרות לפייס בין שני קטבים כה מנוגדים, ה"אני" האתרי וממשות והגוף ומכלול תחושותיו שהם החיים עצמם. אין שום אפשרות של פיוס, זאת אומרת, ללא חשיפת האשליה.

עוד תוצר נלווה למצב זה של חלוקה פנימית הוא הצורך המתעורר של האדם לטפל בחייו. עתה שהוא מרגיש עצמו מובדל מרצף החיים, מרגיש האדם כי עליו לשלוט בחייו: הוא צריך לעשות איתם משהו. הוא צריך לעשות מהם משהו. האדם נכנס למרוץ מטורף של דאגה, תכנון ופעולה למען ה"אני". כל חייו של האדם הופכים לעול, כאשר הוא משרת ללא הרף חיים אלו עצמם. כחיה משוגעת הרודפת אחרי זנבה, נתון האדם במרדף אינסופי אחרי עצמו, מרדף שאינו מותיר לו למעשה כל זמן לחיות בשלווה והנאה. ה"אני" הופך לאדון על חייו של האדם, הכלי קם על יוצרו, ומאותו רגע אין האדם יכול פשוט לחיות – הוא חייב לעשות. האורגניזם המרגיש כ"אני", מרגיש שהחיים הם שלו. הגוף הוא שלו, המחשבות הן שלו, כל שקורה – קורה לו, וכל פעולות האורגניזם – באות ממנו. החיים הם שלו. עתה, כאשר "יש לו" חיים, מרגיש ה"אני" (כלומר מרגיש האדם התופס את ה"אני" כמרכז אישיותי מוחשי וקיים) שיש לעשות איתם. לא מספיק לו עוד לדאוג רק לצרכיו הראשוניים והבסיסיים של האורגניזם. מנגנון ה"אני" המנופח לא יסתפק בדאגה למלבוש, מחסה ומזון. עתה הוא יבקש, פשוטו כמשמעו, כמה שיותר, ומהכל.

ה"אני" ירצה הגנה נוספת לחייו השבריריים, חיים שנתפסים כעת כדבר היקר ביותר. ה"אני" ירצה כמה שיותר רכוש. ה"אני" ירצה כוח, תהילה, הנאה, מחילה. ה"אני" ירצה אהבה. ה"אני" נכנס לתחרות כפייתית בה תמיד "הדשא של השכן ירוק יותר". נעשית השוואה מתמדת בינו לבין מרכזי אישיות אחרים (כלומר מה שנדמה ככאלו), וקנאה לשאר בני ה"אני" מכרסמת בו. עם חלוקת האחד והמצאת ה"אני" נוצר, באותה פעולה עצמה, גם האחר, עתה ה"אני" המשווה לא יסתפק בפחות ממה שיש לכל "אחר". הוא אף ירצה יותר. חישובי "טוב לי" ו"רע לי" מביאים את האורגניזם בהנהגת ה"אני" ליחסי שנאה עם חלקים נרחבים מעולמו. גם מכך נוצרת תחושת הניכור והבידוד. ניסיונותיו התמידיים להגיע לעליונות בכל מעניקים לו לחץ, עצבנות ובסופו של דבר תסכול.  ה"אני" מתחיל לתכנן תכניות, לזמם מזימות. האורגניזם נהיה עסוק כל הזמן בעתיד. אין לו רגע חי בהווה. הכרתו של האדם מתמלאת עד כלות במחשבות על מה שיהיה ל"אני". מוחו קודח ממחשבות על איך שיהיה ל"אני". ל"אני" אין יותר "זמן לחיות". חייו אינם מתקיימים עוד בהווה אלא רק בעתיד או בעבר. אם הוא לא עסוק בלבכות או להתפאר בפני עצמו על מעשיו בעבר, הרי שהוא מתכנן את מעשיו בעתיד.

ה"אני" מבקש עתיד. ה"אני" מבקש את העתיד. ה"אני" שואף לעתיד בכל פעולה שמבצע. לכל פעולה של האדם מונהג ה"אני" ישנה תכלית, ישנה מטרה. אין ה"אני" עושה דבר מבלי לשאת עיניו קדימה ולשאוף לתוצאותיו. כל פעולה מתבצעת על מנת להשיג משהו, לשנות משהו, לגרום למשהו להתרחש, לגרום למשהו לחדול, לקבל תגובה מסוימת. זהו מימד העתיד בו חי האדם. כך הוא אינו חי בהווה. ה"אני" לעולם אינו שלם עם ההווה. ה"אני" תמיד חסר סיפוק ממה שיש. ה"אני" לעולם ישאף לשינוי. ה"אני" תמיד ירצה שונה, אחר, הפוך, יותר. ה"אני" לעולם לא יכנע. ה"אני" לעולם לא יכנע כניעה מוחלטת וכנה. ה"אני" יכנע רק למען משהו. ה"אני" יכנע רק לשם מטרה. אולי אף לשם השחרור מעצמו – אך גם זו תכלית, גם זו חוסר השלמה עם ההווה, גם זה לא יביא את התוצאה המבוקשת. התנועה קדימה היא חיי ה"אני". המנוחה והשלווה זרה לו, השקט קטלני לו. קיום ה"אני" הוא רק מהעבר ולעתיד, הוא רק בגלל משהו ולמען משהו. ה"אני" הוא סיבתיות. ה"אני" תמיד מגיח מסיבה ונע לקראת מטרה. לכן סיפוק ושלווה הם ההפך מה"אני", וחיי האדם מונהג ה"אני" הם ההפך משלווה וסיפוק. האדם נרדף תמיד על ידי העבר, על ידי מה שקרה לו, על ידי איך שהיה לו. אלו לא מרפים ממנו. האדם רודף לנצח אחרי המחר, אחרי השעה הבאה, הדקה הבאה, השנייה הבאה. זו לעולם לא מגיעה.

לאורגניזם בהנהגת ה"אני" אין יותר אפשרות להביט סביבו בנינוחות, להנות מההווה. גם על זרי הדפנה לא ינוח ה"אני": תאבונו אינסופי והוא לעולם לא ישבע. ניצחון אחד יפנה תמיד את מקומו למרוץ הבא. הישגים יספיקו רק ברגעיהם הראשונים, אחר יהפכו למובנים מאליהם ויחמיצו. עצם הוויתו של ה"אני" היא המרדף, לא ההישגים. שום מטרה מוגשמת לא תספק אותו. אף הצלחה של תכנית לא תרגיע אותו. זאת מפני שה"אני" במהותו הוא חוסר הסיפוק. ה"אני" הוא ההרגשה של החוסר, של הריק בחזה. הרדיפה אחרי המחר החומק שוב ושוב מבין באצבעות – זהו ה"אני". הדחף ליותר משישנו, שליחת היד לפנים בכדי לתפוס את שאינו – זהו ה"אני". שמו השני של ה"אני" הוא הרצון. הרצון לעוד.

במקום שה"אני" יהיה עזר לאורגניזם האנושי בחייו, נעשה האורגניזם האנושי עבד ל"אני", וחייו האשליתיים של זה האחרון הופכים להיות מטרת תכלית חייו של הראשון. כל פעולות האדם מרוכזות ב"אני". כל רגשותיו נבנות על ומה"אני". האדם חי בשביל ה"אני".

מעל לכל, כעננה שחורה, מרחפת מציאות חדשה, הוויה שנולדה יחד עם המחשתו של ה"אני": הפחד מהמוות. מרגע שקיבל ה"אני", כאשר נתפס על ידי האורגניזם כקבוע ומוחשי, את החיים כשלו, נוצרה גם החרדה מאובדנם. כמנגנון שכל תפקידו הוא המשך קיומו, מובן שאיונו המוחלט יהיה אויבו הגדול ביותר של ה"אני" והדבר ממנו ינסה בכל כוחו לחמוק. אילו היה נתפס ה"אני" על ידי האורגניזם ככלי מלאכותי שימושי, היתה שאיפה זו, להימנע מהמוות, נשארת בגדר רצון נוסף מהרצונות; בגלל הרגשתו של האדם כי ה"אני" הינו הוא עצמו, נוצרת אצל האדם חוויה עמוקה של פחד ואימה מהאפשרות של חוסר קיום. שוב נכנס האדם למאבק חסר סיכוי, כאשר הוא יעשה הכל כדי לבטח ולשריין את חייו, ביודעו מראש, תמיד, כי לעולם לא יצליח במאמציו, והדבר שהוא תופס כנורא מכל בוא יבוא. לאדם לא נותר אלא לחמוק ממחשבה על סופו על ידי דחיקתה, הכחשתה או המצאת סיפורים על חוסר נכונותה. ללא הועיל. האדם ימשיך להתהלך בפחד מתמיד מפני סופו הוודאי. לעולם לא יצליח להשלים עם כך שיבוא יום והוא, כלומר ה"אני" לא יהיה. ידיעה חסרת פשרות זו לא פוסקת אף לרגע מלהכביד על האורגניזם מונהג ה"אני", משפיעה על כל מעשיו, מכתיבה את כל אופי קיומו. העיסוק בכך נמצא במרכז הוויתו, במקום, אם לא היתה תפיסתו את ה"אני" מוטעית, שיתייחס אל כך בצורה עניינית.

ללא תפיסת ה"אני" כזהה לו עצמו, מרגיש האדם אחדות עם עולמו. האדם מרגיש, ממש חווה בכל גופו והכרתו, שהוא אינו רק חלק מהיקום; הוא מרגיש הרבה יותר מכך – הוא מרגיש שהוא היקום עצמו. האדם כך אינו מצמצם עצמו לכדי מרכז מבודד הניצב אל מול, נגד, השאר. האדם חש את זרימת הנהרות בעורקיו, את משב הרוח בנשימתו, את סיבוב כדור הארץ בכל תנועותיו. האדם מרגיש אחד עם התנופה של החיים. מרגיש אחד עם התפתחות, עם השתנות, עם הוולדות העולם בכל רגע מחדש. האדם רוכב לו אז על הגל הענק של ההוויה. האדם הוא הגל הענק של ההוויה. במצב כזה הוא אינו חושש מכליתו של ה"אני". ה"אני" נתפס אז רק כעוד תופעה חולפת. ה"אני" נתפס אז כעוד התגלמות של האחד, וכמו כל שאר התגלמויותיו גם זו מוגבלת וזמנית. האחד, אולם, נשאר זהה ונצחי. לכן ידאג האדם השלם לעצמו: יטפל בגופו וישתמש ב"אני" שלו. הוא יחיה ולא ישוש למות – אך מתוך שלווה וביטחון. לא מתוך חרדה. לא מתוך אימה לוחצת. האדם מונהג ה"אני" חרד לחייו ועל כן אינו חי אף לפני מותו. האדם מונהג ה"אני" חושש ממותו ועל כן מת בעודו בחיים.

מדוע ל"אני" רצון בלתי נדלה? מדוע חיי האורגניזם התופס את ה"אני" כקבוע ומוחשי הינם מרדף חסר סיכוי ותקווה לסיפוק רעב ללא סוף?

לפני שהתקבע על מרכז גרעיני של זהות, היה האורגניזם במיזוג מושלם עם עולמו. מפני שלא היה "אני", גם לא היה אחר. לא היתה כל שניות. לא היתה הבדלה, הפרדה. הכל אחד. העולם לא היה "שלו", מפני שהאדם לא הרגיש עצמו כ"מישהו", אך מאותה סיבה גם לא היה "לא שלו". האדם חי את חייו בהרמוניה מלאה עם סביבתו. האדם חי את חייו בהווה. האדם חי בפשטות. לא היתה קנאה. לא היתה שנאה. לא צער, לא מועקה, לא לחץ, לא דאגה. וודאי שהיו חולי ומוות, אך הם לא היוו בעיות. האדם לא התייחס אליהם כאל דברים "רעים". האדם לא התייחס אליהם כאל "דברים" בכלל. ממוזג עם האינסוף, נישא על הזרם הגדול של החיים, האדם הוא עולמו. האדם הוא היקום. האדם הוא האחד.

איך לא ירעב ללא סוף, כאשר נגזל ממנו האינסוף? איך לא יבקש תמיד עוד, כאשר ממעמקים עולה ההכרה כי זו זכותו הטבעית ביותר, כי זוהי צורת הקיום הבסיסית והראשונית ביותר? האדם, הזוכר בתוך תוכו את היותו האינסוף, תמיד ישאף אליו. האדם במצבו המצומצם, כאשר הוא מזהה עצמו עם ה"אני", לא יוכל לחמוק מהרגשת הריקנות, מהחוסר המקנן בו ומהרצון למלא את עצמו. האדם תמיד ישאף לחזור למצב בו היה לו הכל. האדם תמיד ישתוקק לשוב להיות האינסוף. ה"אני" המוגבל ינסה לעשות זאת על ידי צבירה של רכוש ומעמד, אך ברור ששום הישג לא יהיה גדול מספיק. שום "דבר" לא ישווה לאינסוף.

האדם מונהג ה"אני" יבקש להחזיר לעצמו את העולם על ידי רכישה הדרגתית של חלקים ממנו, חלק אחרי חלק. ברור ששיטה זו לעולם לא תצלח. הניסיון לצבור פריטים רבים מספיק כדי להשביע את יצר ה"אני" נידון לכישלון. זאת לא רק משום שבלתי אפשרי בפועל לרכוש כמות אינסופית של "חלקי עולם". גישה זו תיכשל תמיד מפני שאין האינסוף פשוט אוסף של חלקים רבים. אינסוף אינו המון פריטים, במידה כזו שאין להם סוף. האינסוף אינו מורכב כלל מפריטים. האינסוף אינו כלל אוסף של חלקים. האינסוף הוא הוויה ברמה אחרת לחלוטין. האינסוף אינו הבדל כמותי ממצב האדם מונהג ה"אני". האינסוף הינו הבדל איכותי ממצבו. האינסוף הינו ההבדל האיכותי. אין כלל לחפש את האינסוף בתוך שלל של פרטים, אף אם הוא גדול לאין שעור. האינסוף אינו בפרטים. האינסוף הוא בדיוק סיום הפרטים – סיום ההתפרטות. האינסוף הוא חסר חלקים. האינסוף הוא האחד. לכן אין סיכוי לאדם מונהג ה"אני" להגיע לאינסוף על ידי צבירה של "דברים", יהיו אלה החפצים הנהדרים ביותר, הדרגות החברתיות הגבוהות ביותר ומהכמויות הגדולות ביותר. האינסוף אינו בפרטים, הוא מעבר להם. הוא באחד. הוא האחד.

האדם בשליטת ה"אני" נמצא בסחרור קיומי תמידי. מצד אחד רוצה לחזור למקום ממנו בא, רוצה להרגיש שוב את אינסופיותו; מצד שני, בהיותו נשלט על ידי "אני" סופי ובמפני שהוא משתמש לצורך הכרת עולמו במושגים והגדרות מוגבלים, אותם הוא תופס כאמת היחידה,  האינסוף לעולם יחמוק ממנו. האדם נפל לתוך מעגל קסמים: הוא שואף לאינסוף אך כלוא בתוך העולם הסופי; הוא רוצה את השלם אך אינו יכול שלא לראות חלקים; הוא משתוקק להיות הווה אך קופץ חסר ישע מן העבר לעתיד ובחזרה; הוא רוצה אחדות אך מסוגל לחוות את העולם רק כאוסף של הפכים; הוא מוצא רק ריבוי, כאשר הוא זקוק לאחד.

האדם נמצא במלכודת: הוא נושא עיניו לאינסוף, אך אינו מוכן בשום אופן לוותר על המעט שיש לו. האדם נאחז בדאגה רבה במציאות המרוסקת שבחלקו, בחושבו שאם יוותר גם על זה יוותר בלא כלום. כמו קוף אשר אינו מוכן לפתוח את ידו ולשמוט את שללו כדי שיוכל לברוח גם כאשר הוא רואה את הצייד מתקרב, אוחז האדם בכפייתיות את מלוא חופנו העלוב – אוחז בחרדה ואינו מודע לכך שרק אם יעזוב, ירפה, יפַתח, יזכה לחופש אמיתי, ולעולם כולו. האדם מונהג ה"אני" מסרב להבין שרק אם יוותר על מושגיו המובנים, בכללם מושג ה"אני", יזכה לאינסוף. רק אם לא יהיה ברשותו דבר – יהיה לו הכל. רק כאשר יאמץ את הכלום – יקבל את היקום כולו. רק כאשר תמות האחיזה ב"אני" – יחיה האדם.

האדם נדרש להיכנע באופן מוחלט.

האדם נדרש לשמוט את כלי נשקו היחידים והעלובים במלחמת הקיום שלו: מושגיו דעותיו ושיפוטיו על העולם. האדם נדרש להרפות מההגדרות, מהתבניות, מהחלוקות, מהדעות הקדומות אשר שולטות לחלוטין בשכלו. האדם נדרש להפסיק לאחוז במחשבותיו כמבטאות את האמת היחידה. האדם נדרש להיפתח לאפשרות ולקיום של מציאות אחרת, חדשה, שונה מכל מה שהכיר מאז ילדותו. האדם נדרש להביט נכוחה בהווה, לבדוק בקשב רב את הקורה סביבו. האדם נדרש להיות כן בצורה בלתי רגילה – כן עם עצמו, ראשית, וכן לאשר סביבו, שנית. האדם נדרש לעמוד במקום, להשקיט, להתבונן. האדם נדרש לראות. האדם נדרש לוותר על ה"אני" – לוותר על מה שהוא מרגיש וחושב שמהווה אותו עצמו. האדם נדרש להיכנע באופן מוחלט.

איך? פשוט כך.

האדם המודע למצבו העגום מצא שיטות שונות להיחלצות ממנו: מערכות אמונה מסועפות, פעולות ריכוז מגוונות, מעשי התרגשות מכוונים, מצבי התלהבות קיצוניים, תפילות, תעניות, זמירות, בכיות, התבוננויות, התכנסויות, התנזרויות, התאהבויות.

הכל לשווא.

כל פעולה שעושה האדם מונהג ה"אני" מונהגת, כמובן, אף היא על ידי ה"אני". כלומר, האורגניזם האנושי התפוס באשליה שקיים מרכז מוחשי וקבוע, מתמשך לאורך זמן ובלתי משתנה של זהות, מרגיש וחושב גם שכל פעולותיו והפעולות הקורות לו – באות מאותו המרכז ועל אותו המרכז. לאדם השבוי בתפיסה שה"אני" קיים כמציאות אמיתית אין אפשרות אחרת אלא לראות את כל חייו כמרוכזים סביב אותו ה"אני", כלומר שהכל משפיע עליו או, לחלופין, מושפע ממנו. ה"אני" לא מסוגל לבטל את עצמו וכאמור, הוא אף מבקש להתמיד בקיומו לנצח, בעזרת דפוס המנגנון הפועל שמהווה אותו. כך ה"אני" ינצל כל פעולה, כל עשייה למען ביסוס מעמדו, כלומר חיזוק ההרגשה באורגניזם שה"אני" הוא אכן ישות קיימת, קבועה ובלתי משתנה שאכן שולטת על חיי האדם, על כל היבטיהם.

על כן, גם האדם אשר הבין בצורה שכלית (להבדיל מהטמעה של העניין והבנתו העמוקה) את אופן פעולתו ההרסני של ה"אני", את הטעות שבתפיסתו כמוחשי ואת הסבל הבא בעקבותיה, אינו יכול למעשה לעשות דבר כדי לרפא עצמו. כל פעולה שלו תיתפס כפעולה של ה"אני" ובכך רק תפעל לחיזוקו. כל מעשה שיעשה יורגש על ידי האורגניזם כבא מתוך ה"אני" ובכך רק יעשה להעצמתו. האדם לכוד בתוך מעגל קסמים בו כל דבר שיעשה יביא לחיזוק סורגי תא כלאו. האדם שבוי בתוך לולאה אכזרית אשר בה, כאשר נעים לכיוון מסוים, ניתן רק לחזור שוב ושוב אל אותה הנקודה, עייפים ומתוסכלים יותר. כל פעולה המבקשת להשיג תוצאה מסוימת מעבה ומגבה את הרגשת ה"אני". כל עשייה אשר שמה לה תכלית נחווית כאילו היא יוצאת מן ה"אני" ובכך שוב נותנת לקיומו המדומה גושפנקה. שוב, אף אם ינסה להיאבק ב"אני" רק יגרום לו להתחזק – זאת משום שמי הוא הנאבק ב"אני" אם לו אותו "אני" עצמו? מיהו זה הרוצה להיפטר מה"אני" אם לא שוב ה"אני", ושוב מאותם מניעים צרים ואנוכיים בהם הוא מתאפיין, קרי הפסקת סבלו והבאת הנאה אל עצמו? ה"אני" לוקח בעלות על כל שאיפה ועל כל פעולה, וכמובן שגם על שאיפה יומרנית כמו ביטולו למען השחרור המוחלט. זהו ה"אני" שרוצה, שמשתוקק בכל מעודו להוריד מעל האורגניזם, מעל עצמו, כפי שהוא תופס את המצב, את העול שלו, להיפטר מהצער שהוא מביא. האדם מונהג ה"אני" שמבין את מצבו מבקש להיפטר מן ה"אני", אך המבקש, מפאת תפיסתו המוטעית, אינו אחר מאותו ה"אני". ה"אני" מבקש להשתחרר מן ה"אני" ובכך רק מחזק את ה"אני". יוצא שכל פעולה בחיי האדם מונהג ה"אני" דומה לתזוזה בתוך חול טובעני – מה שלא תעשה, תשקע עמוק יותר. עמוק יותר עם כל עשייה, עם כל פעולה.

על האדם להיכנע כניעה מוחלטת למצב. על האדם להשלים השלמה כנועה עם עולמו. על האדם לקבל קבלה שלמה את עצמו.

כניעה זו חייבת להיות כנה לגמרי, חייבת לבוא בצורה טבעית מתוך האורגניזם. הכניעה הזו יכולה לבוא רק מאליה, כאשר היא צומחת מתוך האדם בחוסר מלאכותיות. זו אינה יכולה להיות כניעה שכלית. זו אינה יכולה להיות כניעה אשר יש לה תכלית. כניעה למען משהו, כניעה שיש לה מטרה יכולה, שוב, רק לחזק את ה"אני" ולעולם לא לתרום לשינוי מעמדו בעיני האדם. על האדם לוותר על מושגיו כאמיתות קבועות של המציאות ובכלל זה לוותר על ה"אני" כ"דבר" מוחשי. וויתור זה אפשרי רק כאשר הוא בא לא מתוך ה"אני", כלומר לא מתוך כל פעולה מכוונת של האדם, אלא בצורה אורגנית כדרך של התפתחות טבעית של האורגניזם. כך האדם אינו יכול להחליט להכנע. האדם, אף אם הוא יודע שרק כניעה תביא לשחרורו אינו יכול "לעשות" אותה, אינו יכול להכנע. כל כניעה מכוונת תהייה למען משהו ולכן תצא מן ה"אני". הכניעה חייבת לבוא מעצמה. פשוט לקרות.

עם הכניעה בא החופש. עם הכניעה בא השחרור מן המושגים ומן ה"אני". עם הכניעה באים החיים בכל הדרם. עם הכניעה באה שמחה ואהבה. עם הכניעה באה הראיה החדשה, למעשה חדשה/ישנה, של העולם.

לא מדובר במחיקת המושגים וה"אני". לא מדובר בביטול כוח החשיבה. לא מדובר באיון כל דעה והגדרה. אין על האדם לשכוח כלום. אין על האדם לטשטש משהו. אין על האדם לזנוח את שכלו. מדובר בהבנה מחודשת של המושגים בשכל. מדובר בהערכה מחדש של המבנים השכליים. מדובר בקבלת זווית ראייה חדשה על העולם. לאדם המשוחרר נשארות כל היכולות השכליות כשמקודם. ההבדל המשמעותי הוא שעתה הן משמשות את יעודן המקורי. אצל האדם המשוחרר השכל הוא כלי בידי האורגניזם ולא להפך. המושגים הם מכשירי ניתוח למציאות, מכשירים מדעיים הנועדים לגלות, לבחון ולהבין את שמתרחש בעולם. ה"אני" הוא מרכז בקרה ופעולה של האורגניזם, אשר משמש לנוחותו ולצורך טיוב סיכויי הישרדותו. ה"אני" יורד ממעמד מפקד האורגניזם ונהיה כלי בידי האורגניזם, כפי שיועד.

האדם השלם רואה את ההבדל בין המושגים למציאות. האדם השלם אינו מייחס למושגים קיום אמיתי כ"דברים", הוא רואה שאין למעשה שום "דבר". הוא רואה את המציאות האחת ורואה את המושגים כביטויים שלה אך לא כמבטאים אותה. האדם השלם משתמש במושגים שפיתח, אך רואה אותם בתור מה שהינם: הגדרות שרירותיות, שימושיות אמנם, אך רחוקות מלהיות האמת האחת והיחידה. האדם השלם לא זקוק למחשבות כדי לחיות. להפך, הוא מבין איזה עומס מהוות המחשבות ואיך אין הן נותנות לאורגניזם מנוח גם כאשר אין בהן צורך. האדם השלם לא נאחז במחשבותיו כאילו קיומו תלוי בהן, הוא חושב רק כשהוא צריך.

האדם השלם חי בהווה. הוא אינו כלוא בתוך מערבולת זיכרונות עברו. הוא אינו שבוי בים תוכניות לגבי עתידו. האדם המשוחרר ממוקד בהווה. הוא מודע למתרחש סביבו, למתרחש בתוכו, למתרחש בכלל. האדם השלם חופשי ממושגיו, ממחשבותיו, מרצונותיו, מזיכרונותיו, מתשוקותיו, מתאוותיו, מפחדיו, מדאגותיו, מתסכוליו, מה"אני" שלו. אין זה אומר שתופעות אלו אינן פוקדות אותו, אך הוא משוחרר מלפיתתן, והן אינן מהוות בעיה בשבילו. האדם השלם רואה שמושגיו אינם אלא דרך אחת מני אינסוף לצמצם את המציאות האינסופית לסופית, והאדם השלם מודע למציאות האינסופית. האדם השלם חי נקי, בהיר, צלול, מבריק, קליל, מאוחד, ומעונג. מרגע שהשכל ומושגיו פוסקים מלחצוץ בין הערות ליקום, האורגניזם מרגיש כי הוא נפתח אל האינסוף ההווה האחד. האדם מרגיש כי הוא האינסוף ההווה האחד.

רק כך האדם מסופק. יותר מכך, הוא מאושר.

נפילת ההבנה המוטעית של המושגים וראיית המציאות הנקיה מההגדרות אינה משאירה את האדם במצב ביניים של אפס חדגוני. האדם אינו נכנס לריק משמים. הוא אינו מתחיל לחיות בהוויה סתמית.

האחד אינו מאופס. היקום אינו מאוזן בדיוק בין הטוב והרע. טוב ורע אינם שווים ביניהם. היקום טוב מעצם מהותו. העולם טוב. הכל טוב.

זה פלא. הכל למעשה חיובי. הכל בעד. הכל כן. היקום טוב פשוט מפני שהוא קיים. משום שיש משהו – המשהו הזה טוב. מפני שקיים בכלל – זה טוב. בזכות זה שהווה, שנמצא, שמתרחש וקורה ופועל עולם – טוב. המציאות טובה כי היא נמצאת. הקיום טוב כי הוא קיים. היש טוב כי הוא ישנו. מפאת קיומו של היש ולא אי-קיומו, בגלל עובדת הוויתו של הקיום ולא חוסר-הוויתו, משום המצאות הוויה ולא שלילת-הימצאותה, מפני שיש נמצא ולא אינו — טוב. פשוט טוב, באופן הבסיסי והיסודי והראשוני והמהותי והמציאותי ביותר, פשוט טוב. היקום הוא חיובי. האיזון של היקום הוא חיובי. לא שלילי, ודאי, אך גם לא מאופס – מפני שהוא קיים. חיובי.

לא רק שיש משהו, אלא שיש גם הכרה שמודעת לכך שיש משהו. לא רק שקיים עולם, אלא שקיימת גם מודעות המכירה בכך שהוא קיים. יש אור. המציאות לא נמצאת בחשכה. העולם אינו עיוור לקיומו שלו עצמו. היקום מודע לעצמו. יש אור. זה פלא. יש הכרה שרואה שהכל קיים וישנו וטוב. יש מודעות שמרגישה שיש עולם נמצא והווה וטוב. החיים יודעים שהם חיים. האחד יודע שהוא אחד. שהוא האחד.

מפני שקיים – הוא טוב, ומפני שטוב – הוא מאושר. האדם המשוחרר מאושר. הוא אינו שוקע בסבילות, אינו מתמהמה בבינוניות, אינו אדיש וקר – הוא מאושר.

טוב לו. בוודאי לא רע, אך גם לא מאוזן וריק. לא שחור, אך גם לא אפור – לבן! לא קר, אך גם לא פושר – חם! לא לא, אך גם לא אולי – כן!

האדם השלם אוהב. אהבה שופעת ממנו ללא הפסק. אהבה נובעת ממנו ללא גבול. האדם השלם אוהב כל אשר יראה, כל אשר יפגוש. האדם השלם יאהב גם אם לא יהיה מושא לאהבתו. האדם השלם אוהב כל הזמן וכל הזמן הוא מאוהב. האדם השלם מאוהב בקיום עצמו, ואוהב רק משום שהוא קיים. האדם השלם מאוהב במציאות עצמה ואוהב רק משום שהוא נמצא. האדם השלם מאוהב בחיים עצמם ואוהב רק משום שהוא חי.
האדם השלם מרגיש אהבה. האדם השלם אוהב הכל ואת הכל, ונאהב על ידי הכל, ומתאהב מהכל, ומאוהב בכל. האדם השלם מרגיש את האהבה. האדם השלם אוהב משום שהוא אהבה. משום שהוא האהבה. משום שהיקום הוא אהבה. משום שהיקום הוא האהבה.

מהות היקום היא אהבה. האהבה. האהבה מחזיקה את היקום ביחד, והאהבה היא הביחד של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מייחדת את היקום חזק, והאהבה היא החוזק של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מניעה את היקום קדימה, והאהבה היא הקדימה של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מקדמת את היקום לנוע, והאהבה היא התנועה של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מקיימת את היקום בחיוב, והאהבה היא החיוב של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מחייבת את היקום להתקיים, והאהבה היא הקיום של היקום, והאהבה היא היקום.

והיקום ישנו. והיקום אחד. והיקום טוב.

הכל טוב, ובגלל זה העצב אינו אלא סוג של שמחה. הכל טוב, ובגלל זה הצער אינו אלא סוג של אושר. הכל טוב, ובגלל זה הבכי אינו אלא סוג של צחוק. הכל טוב, ובגלל זה הכאב אינו אלא סוג של עונג. הכל טוב, ובגלל זה השנאה אינה אלא סוג של אהבה. הכל טוב, ובגלל זה השעמום אינו אלא סוג של התרגשות. הכל טוב, ובגלל זה חוסר הסיפוק אינו אלא סוג של מלאות. הכל טוב, ובגלל זה המחלה אינה אלא סוג של בריאות. הכל טוב, ובגלל זה המוות אינו אלא סוג של חיות. הכל טוב, ובגלל זה הקיצוניות אינה אלא סוג של איזון. הכל טוב, ובגלל זה האין אינו אלא סוג של יש. כי אין שניות. כי הכל אחד. האחד.

לכן אף פעם לא היתה בעיה. לכן כלל לא היתה הבעיה האנושית, מעולם. הכל אחד, ותמיד היה. כל מה שנכלל במציאות – נכלל במציאות. כל מה שקורה – קורה. כל מה שהוא המצב – הוא המצב. והכל טוב. ותמיד הכל טוב. הרי לא יכול להיות אחרת. כל מה שקרה, קורה ויקרה הוא האמת. כל מה שקרה, קורה ויקרה חייב היה לקרות, חייב להיות קורה וחייב יהיה לקרות. גם התפיסה המוטעית של המושגים והשעבוד ל"אני" היו היקום. לכן היו האמת. לכן היו טוב. כשרואה האדם שאין בעיה, רואה האדם שלעולם לא היתה בעיה, ושלעולם לא תהיה בעיה. כשרואה האדם שהכל, כאן ועכשיו, טוב, רואה האדם שהכל תמיד היה טוב, ושהכל תמיד יהיה טוב. כשרואה האדם שהכל אהבה, רואה האדם שהכל לנצח אהבה. כשרואה האדם שהכל הווה, רואה האדם שאין עבר 

ועתיד. יש רק הווה שכולל בתוכו הכל. האדם רואה רק את המצב, וזה הדבר היחיד, ואף על פי כן המופלא ביותר. והאדם חי במצב והוא המצב. והאדם חי בהווה הנשגב והנפלא והענוג והעצום והחופשי והנצחי והנוצץ והנהדר והמופלא והמושלם. והאדם חי.