האני

המצב

 

את החיבור הבא כתבתי ב- 1998. במרחק של יותר מעשור יש כמה דברים שאני חושב שאינם מדוייקים, וכמה דברים הייתי מנסח בפחות חד-משמעיות, וכמה דברים שהייתי מוסיף, כי התמונה בכל זאת מורכבת. בקיצור, ברור למה היום אני לא כותב מניפסטים. אבל גם למניפסטים יש תפקיד, ויש בהם גם יופי, ובחיבור הזה לדעתי יש גם הרבה מאוד אמת. הוא פורסם בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב באנונימיות פעמיים: פעם אחת במרץ 2005, פעם שניה במרץ 2008 (וזכה לתשועות הטוקבקיסטים). כעת הוא לפניכם.

ראשית יש לדעת שהאדם נמצא בבעיה. שנית יש לחקור על מהות הבעיה. שלישית יש לראות שלמעשה אין בעיה.

האדם נמצא בבעיה. לא טוב לו. האדם אינו חש סיפוק בחייו. הוא שואף ליותר, למשהו אחר. הוא רוצה לפרוץ את גבולות חייו המוגבלים. הוא מרגיש כלוא, מדוכא. האדם חי את חייו שפוף. האדם חי תחת עול, כאילו נושא על גבו את משקל העולם. האדם נושא על גבו את משקלו הוא. הוא סוחב את עצמו. הוא אינו חי בגוף ראשון, הוא אינו חי במיידיות ובישירות, הוא חי תמיד בשביל משהו, למען מטרה מסוימת. הוא מפוצל: חלקו האחד עושה, וחלקו השני מתקיים. חלקו האחד עובד בשביל שלחלקו השני יהיו חיים. חלקו האחד עושה משהו ומישהו מחלקו השני. הכל תוך לחץ, תחרותיות, מועקה, חוסר סיפוק. אין לו מנוחה. לעולם הוא דואג שמא לא עשה די למען עצמו. לעולם הוא מוטרד שלא הקדיש די מאמץ כדי לקדם את ענייניו. או שאולי עשה הרבה, אך נכשל בכל זאת. אולי אינו משתווה לאחרים. אולי אחרים טובים ממנו. האדם במרדף תמידי אחר האושר, מרוץ שאף פעם אינו מגיע לסיומו. האדם בסחרחורת ענקית, מסתובב ומסתובב, רודף אחרי צלליתו, לעולם לא מגיע ליעדו. לעולם לא שב לביתו. לעולם בדרך, לעולם אבוד בתווך. האדם נמצא בבעיה.

הגורם לבעיה הקיומית של האדם הוא המבנה המיוחד של ההכרה שלו. ההכרה היא החיים של האדם. דרכה הוא מודע לעולמו, ברשותה הוא חוקר את הסובב אותו. ההכרה היא עולמו, היא הוא עצמו, היא הכל בשבילו. לבעלי-החיים ישנה הכרה, אך בהכרתו של האדם מימד נוסף, המייחד אותה. האדם מסוגל לחשוב. האדם מסוגל לחלק את המציאות שלו, לכנות את חלקיה בשמות, ליצור מושגים ולבנות בעזרתם שפה. לצורך העניין, נחלק את ההכרה לערות ושכל.

הערות היא מודעות טהורה. הערות היא האור הזורח בתוך ראשו של כל אחד מאתנו, היא השקיפות המבהיקה, הזוהרת, הרעננה, הטהורה, החדשה תמיד והחמקמקה כל כך, הרעבה לקלוט כל אשר נכנס לתחומה. הערות היא הכוח – כוח במובן אנרגיה, שכן היא להט ההוויה המזוכך; וכוח גם במובן אפשרות, שכן בחובה אינסוף ההלכות לכל חפץ ופעולה במעשה. לערות אין מבנה, אין צורה, אין גודל ואין אף תוכן. כל אלו משתנים בה על פי הרגע. לערות אין התחלה ואין סוף. היא נצחית, מעבר לזמן. הערות היא ריק נוצץ הסביל ביחס לכל מה שבא בתוכו, לבד מפעולה יחידה – אהבה. הערות אוהבת את כל אשר בה אליה ועליה. הערות היא בסיס כל הקיום, ואהבתה התמידית והנצחית היא הכוח המחזיק את היקום יחדיו. בהיותה חלק מהיקום האהבה אינה ממנה, אלא דרכה. האהבה היא אפיון של האחד כולו, הבא לידי ביטוי שלם ונקי בערות.

מעל ולפני הערות, חוצץ בינה ובין העולם נמצא השכל. השכל הוא החלק החושב באדם. חושב באמצעות מילים, באמצעות מושגים. זה תפקידו. השכל הוא כמו כל חלק אחר בגוף האדם, וככזה יש לו תפקיד במאבק להישרדות האורגניזם האנושי. תפקידו של השכל הוא לארגן את המציאות. המציאות נקלטת דרך החושים כבליל עצום של צבעים, צלילים, טעמים, ריחות ותחושות. השכל הוא זה שמסדר אותן לפי ההגדרות שלו ומחלק אותן לסוגים ומינים הקבועים אצלו מראש. מינקות לומד האדם להגדיר לעצמו את עולמו. הוא לומד לסגור בגדר, בהגדרה, חלקים של המציאות האחת ובכך לעשות "דברים". כתינוק האדם נחשף לעולם כאשר הוא ריק ממסגרות שבהן יוכל לסדר את מה שהוא חווה. כתינוק האדם ניצב בפני המציאות בלי שום יכולת להכניס אותה לתוך מבני ידע מוכרים. לא רק שאין לו שמות בהם הוא יכול לכנות חלקים מהמציאות, גם אין למציאות בה הוא חי חלקים. השכל של האדם התינוק עדיין לא גיבש דפוסים מסוימים של עולמו לתוך שם אחד, עדיין לא יצר מושגים. התהליך הזה מתרחש משך שנות חייו הראשונות של האדם, כאשר בתחילתו נבנים מושגים לדברים מוחשיים ומידיים, ובסופו מושגים מופשטים ומורכבים.

האדם רוכש לעצמו תפריט גדול יותר ויותר של מושגים, כל אחד מהם מתייחס לחפץ או פעולה בעולם שסביבו, ובד בבד מתפתחת אצלו – מפני שלכל דבר יש שם נפרד – זיהוי של "עצמיות" הדברים, כלומר ההרגשה שכל דבר ודבר נפרד מסביבתו ומתקיים באיזשהו מובן באופן עצמאי לה. השכל לא עוצר בזה. הוא דואג לערוך את קטעי המציאות השונים, את המושגים, לפי סוגים ומינים, ולשים אותם מתחת לכותרות כלליות. כך נוצרות קבוצות שחבריהן דומים בתכונה מסוימת. עם הזמן הוא גם דואג להצמיד לכל חלק מהמציאות, לכל "דבר", ערך מסויים, היכול להתבסס על ניסיון האורגניזם או על מידע שקיבל. כך נוצר חפץ או פועל שהוא "טוב", חפץ או פועל שהוא "רע", וכן "יפה", "מכוער", "רצוי", "דחוי"  ועוד ועוד. בסופו של דבר נבנות אצל האדם, על ידי השכל, תפיסות מכלילות של דפוסים התנהגותיים של חלקי העולם שלו. מטרת השכל, כאמור, היא שהאורגניזם ישרוד, ולכך הנחות מוקדמות על העתיד הן שימושיות מאוד. השכל בונה סיפורי תולדה של החלקים השונים של העולם כך שהאדם יוכל להניח איך יגיבו האחד עם השני ומה עומד להתרחש.

השכל, אם כן, מטביע את מושגיו על האחד ובכך מחלק אותו ועושה הרבה. המציאות הגולמית עוברת עיבוד תחת השכל ונעשית כפופה להגדרות שזה יצר. הגדרות אלו הן, כאמור, אלו שנוחות וטובות ביותר לשרידותו של האורגניזם. מרגע שנוצרו כל התבניות, המסגרות, ההגדרות, המכלאות האלו למציאות, מתקיים תהליך מתמיד של התאמת כל קלט חושי שמגיע לשכל, לתוכָן, לפני שהערות נחשפת אליו. כך רואה האדם את העולם על פי דרכו המיוחדת, שנקבעה לו על ידי התפתחותו. זו אינה דרך שרירותית לגמרי, שהרי דרך זו נקבעה בהתאם לצרכים יחודיים של האורגניזם האנושי. האדם לא היה אדם אם לא קלט את העולם בדיוק כך – דבר זה מתחייב ממבנה גופו, ממבנה מוחו. צורה זו של הבנה של הקיום היא חלק מרכזי בהגדרתו של האדם. יחד עם זאת, זוהי רק דרך מסוימת לראות את האחד. אחת מתוך אינסוף, וככזו מוגבלת מאוד. כל הגדרה של המציאות, כל חלוקה שלה, כל תצוגה שכלית אודותיה מורכבת ככל שתהיה, אינה יכולה לתפוס ולהחזיק בדבר האמיתי. כי זו הגדרה: העתקה של המציאות, דגם של העולם, הצל של הדבר ולא הדבר עצמו. כל תיאור של העולם הוא רק אחד מתוך אינספור, כאשר האחרים, אף ששונים, נכונים באופן יחסי לא פחות. אך האדם נאחז בהגדרה שלו את המציאות ורואה בה את האמת האחת, הבלעדית.

האדם נוטה לחשוב שדרך ראייתו את העולם היא "האמת", כלומר שזהו באמת העולם. האדם מייחס למושגיו מוחשיות ואמיתות שאינן ראויות. כאילו לוקח את הגדרותיו יותר מדי ברצינות, משוכנע האדם שאותם מבנים מלאכותיים שיצר למען הבנתו את העולם השכל, הם-הם העולם. אין כל הכרה בכך שדרך הראייה שלו את העולם תלויה בשכלו המשוחד למען מטרתו, והינה מוגבלת. אין בו, באדם, הכרה עד כמה מוגבלת תפיסתו את המציאות. אין כאן כוונה לומר שמוגבלויות פיזיות של הגוף מונעות מן האדם לחוות את כל צורות יציאתו לפועל של העולם. מובן שאין האדם, משום מבנה עינו ומוחו הייחודי, יכול לקלוט את כל מגוון גלי האור האדיר על אורכיהם השונים, למשל. הכוונה היא להדגיש שגם אחרי קבלת הגבולות והמוגבלויות ההכרחיות בחוויתו של האדם את העולם, מפאת מבנהו הפיזיולוגי, נכנסת עוד אספקלריה בין הערות שלו לקלטי חושיו הטהורים, המגבילה כמסננן מיוחד את הרגשת המציאות על ידו.

אספקלריה זו היא מושגי השכל, כאשר הם נתפשים כאמת המוחלטת. כאן נעוצה הבעיה. במקום להבין שהשכל פיתח כלים להבנת המציאות שהם שימושיים מאוד אך גם מוגבלים, נוטה האורגניזם האנושי לתפוס את המושגים שלו כאילו הם הדברים עצמם. האדם כופה את הגדרותיו על המציאות ורואה בהם את עולמו, חסר הבנה שזוהי רק צורה אחת לתאר את התוכן האינסופי. העולם נתפס כשווה למושג העולם שפיתח השכל. המציאות נאנסת להצטמצם לתוך הגדרת המציאות שנותן השכל. במקום שיהיה ברור לו שמושג מסויים הוא לא יותר מנתינת הגדרה לקובץ היבטים מוסכם של המציאות, תופס האדם את הדבר כזהה למושגו. אך המילה אינה הדבר. כך אין האדם רואה את סביבתו אלא חושב אותה. אין האדם מקבל את המציאות אלא רוצה אותה. אין האדם חווה את עולמו כפי שהוא אלא כפי שהוא "צריך להיות". אין האדם נותן לעצמו להרגיש בסבילות את מה שבא עליו. הוא פעיל ביחס לקלטי חושיו ועל כן משנה אותם. כך הוא מתנתק מהעולם. כך הוא מתנתק מהמציאות. כך הוא מתנתק מהחיים עצמם.

למה תופס האורגניזם האנושי את המושגים שפיתח בעצמו כמציאות האחת האמיתית? למה נתחי המציאות אותן גידר וסיווג, חילק לסוגים ומינים וכינה בשם נראים לאדם כ"דברים" קבועים ומוחלטים? למה התרחש האסון הזה, למה קרתה הנפילה הזו? אם יש חידה באשר לקיומו של האדם, לבד מהקיום עצמו, הרי היא זו.

שאלה זו מבקשת למעשה את שורש בעיית הרוע בעולם.

המציאות זורמת ומשתנה תמיד. המציאות אינה אף פעם זהה לעצמה, לא בשני זמנים שונים ולא בשני מקומות שונים. היקום אינו אלא רצף של אירועים העולים ויורדים, קמים ונופלים, מגיעים ועוזבים. אין אף חלק ממנו, אין אף "דבר" שאינו משתנה. יותר מכך, אין אף דבר. כלומר אין "דבר" במובן של גרעין מרכזי ומוגדר שעל גבו מתבצעים השינויים. אין מהויות שמשמשות מצע לתכונות שמתחלפות. אין נקודות מתמצתות של משמעות שסביבן נבנה משהו כזה או אחר. ישנה, למעשה, רק התרחשות אחת, ישנו רק אירוע אחד שהוא היקום. כל חלוקה פנימית שלו היא שרירותית ומעמד החלקים הנוצרים הוא בגדר מוסכמה לכל היותר, ובשום אופן לא כזה של יש אמיתי. הכל פשוט קורה. האדם הוא זה אשר מבקש להפריד בשכלו את האירוע השלם להרבה אירועים מקוטעים. חלוקה זו אמיתית רק לגביו. כך אין זה נכון לומר "כל הדברים משתנים תמיד", מפני שאין באמת אף "דבר" שישתנה. אין איזשהו זרם של אירועים שקורה על או ל"דבר" מסויים. אין שום חפץ שחווה תלאות ותהפוכות. כך גם אי אפשר לומר, למשל, "השמיים משתנים כל הזמן", מפני שאין "דבר" שהוא השמיים. השמיים הם רצף של אירועים שאינם קשורים ביניהם על ידי איזושהי מהות מרכזית המאחדת אותם. "השמיים" הם השם בו השכל החליט לכלוא את רצף ההתרחשויות שמתרחשות בתבנית מסוימת. "השמיים" הם המושג שיצר האדם כדי להגדיר דפוס מקרים בעלי אופי משותף של הקיום, ושמבחינתו מהווים "דבר". כך הם כל ה"דברים".

ה"דבר" היחיד שקיים כרקע לשינויים המתקיימים עליו הוא היש, שאין עוד מלבדו. המציאות הכוללת בתוכה את כל מכלול היקום/הכרה, שאין מחוץ לה מפני שאין לה חוץ, שהינה ההווה הבלעדי, שמהווה עצם אחד שקיים עצמו תמיד, מקיים עצמו ויקיים עצמו לנצח – היא האחד.

האדם, אם כן, תופס את הגדרותיו למציאות כ"דברים" אמיתיים שקיימים בפני עצמם, במקום לראות בהן כלים שימושיים בלבד. מצב זה יוצר בעיה. הבעיה היא שהאדם מתנתק כך מהמציאות. האדם מבודד עצמו מהרצף החי של הקיום ונעשה מנוכר לעולמו. זה קורה משום שמצויד במושגיו, ורק בהם, ניגש האדם לבחינת סביבתו כאשר הוא למעשה כלוא במימד העבר. מושגיו של האדם יכולים לתת לו רק מידע שכבר אינו מדויק משום שאינו עכשווי. בהתייחסו אל הגדרותיו כאל האמת, נעשה האדם עיוור למצב ההווה בשטח. עיוור במשמעות המילולית ביותר, שכן ההיתפסות למושגים משנה ממש את חושיו של האדם – כאמור, האדם יותר חושב את העולם מרואה אותו. האדם נכנס למצב של קיבעון בדרך ראייתו את העולם. כאילו בעל "דעות קדומות", אך במשמעות עמוקה הרבה יותר, תופס האדם את העולם בדרך שקבועה אצלו מראש ואינו נותן לעצמו להבחין בכך שכל שסביבו נמצא בהתחדשות מתמדת. המציאות הנקלטת דרך החושים עוברת עיבוד מיידי ומותאמת לתבניות הנמצאות בשכלו של האדם. יוצא שהערות אינה מקבלת תמונה מהימנה של המציאות, אלא תמונה המושפעת קשות מתיווך השכל ומושגיו. אכן, ללא תיווך השכל היתה הערות חשופה לאותו תוהו-ובוהו בלתי מובן של קלטי חושים; אך המצב בו השכל מכתיב ברודנות את אופן התגלמותה של המציאות, מצב בו המציאות נכלאת בנוקשות בהגדרותיו ומושגיו במקום שאלה יוצאו ככלים לפענוחה בלבד, אינו לטובת האדם.

מדוע?

ראשית, האדם אינו פתוח לשינויים בסביבתו. האדם ניגש לעולמו כאשר הוא סגור לקליטת המצב האמיתי שמולו. בכך הכוונה היא החל משינויים זעירים בסביבתו הפיזית וכלה בשינויים מהותיים בתכונות ובערכים אותם הוא מייחס לחפצים ופעולות שהוא מכיר. לאדם קשה מאוד להבחין בכל שינוי וחידוש שכזה, ובהבחנתו בהם קשה לו מאוד להשלים איתם. האחיזה במושגים הקבועים היא קיפאון והתעלמות מהעולם המשתנה תמיד. האדם מקבל כמובן מאיליו שהכל נשאר זהה, כלומר שכל ה"דברים" אינם משתנים, כשם שמושגיהם אינם עוברים שינוי. מובן שברמה המודעת כולנו יודעים שהמציאות משתנה כל הזמן –  אף שכך, האדם מקובע מאוד ברמה הלא מודעת, ואינו יכול להבחין ולקלוט את מרבית השינויים הדקים. ההקבלה המוחלטת בהכרתו של האדם בין המציאות למושגי המציאות, אשר בעטיה סביבתו של האדם נראית ומורגשת כאילו היא מורכבת מאידאות אפלטוניות נוקשות וקבועות, יוצרת קיבעון מחשבתי ויותר מכך, חוויתי. האדם אינו חווה את העולם כמתחדש ומשתנה – אינו מסוגל לבוא במגע עם אופיו המתהווה תמיד. קיבעון זה, כאמור, גם מקשה על ההסתגלות לשינויים כאשר הם כופים עצמם על להכרתו של האדם.

שנית, האדם שתופס את המציאות כביטוי של מושגיו חווה את הקיום כמורכב מניגודים. חיי האדם הופכים למאבק מתמיד בין צמדים של שניות. האדם רואה את עולמו כאילו הוא מחולק להפכים. חלקי העולם מקבלים תוויות: "דבר" מסויים הוא או "טוב" או "רע", "יפה" או "מכוער", "אהוב" או "שנוא". אופי השפה הוא לחלק את מושאיה ולהציבם זה מול זה, שוב, לצורך התייחסות פשוטה ומהירה של האורגניזם לסביבתו. הגדרות הם צמצום של המציאות, עשיית חלקים מהשלם, ולכן מושגים תמיד יישאו ניגוד בתוכם. כליאת המציאות בתוך הגדרות מובילה בהכרח להצבת ישויות זו מול זו. העולם נהיה בשביל האדם שדה מלחמה נצחי של ניגודים. האדם רואה את עולמו בקווים חדים של שחור ולבן. הוא נכנס לדפוס של התנגשות תמידית בין "כוחות האור" ל- "כוחות החושך". תחושה זו של מאבק, המלווה את האדם כל עוד הוא מחזיק במושגיו כמבטאים בלעדית את המציאות, קורעת אותו מבפנים. לאדם אין מנוח. הוא מרגיש שעליו לבחור כל הזמן בין אפשרויות שונות. הוא כל הזמן בהתלבטות. הוא מרגיש שעליו להתאמץ כל הזמן להיות "בצד הנכון". הוא כל הזמן בתחרות. הוא מרגיש חרדה שמא "הטובים" לא יגברו על "הרעים". הוא כל הזמן בדריכות. האדם שופט את עולמו, בוחר בין חלקים שונים, לכאורה, של המציאות. האדם חווה את חייו כמאבק. האדם חי במלחמה.

אם ירפה ממושגיו, מרעיונותיו על המציאות, מיד יראה את האחדות שבבסיס כל הקיום. אם יהיה מגע בין הערות לעולם ללא התערבות לא הכרחית של השכל, יתחוור לאדם כי הניגודים, ההפכים לכאורה, הם למעשה קצוות של אותו המקל, הם למעשה קטבים של אותו השלם, של אותו האחד. כך יראה האדם – ממש יראה – שהגדרות ומושגים יכולים ליצור הפכים ברמה המלאכותית, היחסית, אך שברמה הראשונית והיסודית יותר המציאות היא כוליות אחת. ללא תפיסת הגדרותיו כאמת היחידה ירגיש האדם את השלמות ששזורה ושמהווה את עולמו. שלמות לא רק במובן שלם אלא גם במובן מושלמות, שכן ללא שיפוט כפייתי של המציאות אין לה אפשרות שלא להיות מושלמת. עם ההשלמה באה השלמות והמושלמות. ועם ההשלמה באה שלווה וחירות.

שלישית, ראייה של המציאות כקבועה וידועה מראש גוררת התייחסות אליה כאל נחותה. האדם מתייחס את סביבתו כאל חומר מת, מטומטם, אשר ייעודו היחיד הוא להביא שימוש מועיל לצרכיו הצרים. האדם מתייחס אל עולמו כהתייחס מלך אל ממלכתו, או אף כהתייחס קדר אל גוש החימר שלו. מושגי השכל נועדו ככלים לשימושו של האדם. האדם השבוי למושגיו ורואה אותם כמציאות מרגיש שהמציאות היא כלי הנועד לשימושו. אדם זה רואה את המציאות תמיד מזווית תועלתנית. אדם זה רואה את עולמו וכל התרחשות שבו תמיד תוך מחשבה על מה הוא יוכל להרוויח מהעניין. על מה ייצא לו מזה. אדם זה מנותק מעולמו. בין האדם ועולמו נוצר מרחק, והאדם תופס עצמו כאדון, אשר המציאות היא לו עבד או כלי לסיפוק צרכיו. דבר זה יוצר ניכור, ניתוק בין האדם והמציאות. האדם אינו מרגיש חלק מההתרחשויות. האדם אינו מרגיש שייכות אורגנית לסביבתו. האדם אינו מרגיש אהבה לסביבתו. האדם אינו מרגיש אהבה מסביבתו. האדם אפילו לא מסוגל להרגיש בבית בעולמו. הוא מרגיש כזר הנמצא בטעות היכן שהוא. הוא מרגיש כהלך אבוד, לא מחובר ולא מיודע לסביבו. הוא מרגיש כגנב הנתפס בקלקלתו, מסביבו רק אויבים וחורשי רעה. האדם במצוקה. כילד קטן שמחפש את אמו הוא מחפש תשובה, אך המציאות אינה יכולה לענות לו, משום שניתק ממנה. ניתוק זה, בידוד זה של האדם מעולמו, שנולד ישירות מאופן ההתייחסות וההרגשה אל העולם בעקבות תפיסת המושגים כמוחשיים/מציאותיים, הוא סיבה מרכזית לאומללותו.

רביעית, האדם אינו נחשף לאורה הטבעי של המציאות. בתפיסתו את המושגים כמציאות האמיתית משמשים אלא כעין מסך המסתיר מן הערות את יופייה של המציאות. המושגים, פשוטו כמשמעו, מעכירים את העולם ואינם נותנים לו לזרוח במלוא הדרו. הערות של האדם התפוס למושגיו אינה יכולה לחדור מבעד מעטה התבניות המוכנות למציאות ואינה יכולה, לכן, לראות ולחוש בכלל את המציאות כפי שהיא. המושגים חוצצים בין הערות ובין העולם ומסתירים, כבליקוי חמה, את האור השופע ממנו. ללא ההגדרות הכפויות עליה נראית המציאות חדשה, רעננה, מבהיקה וזוהרת באור פנימי, מופלאה ומפליאה. ללא המושגים פרי פיתוח השכל חש האדם את הזרימה המתמדת של החיים, את החיות הבסיסית שמהווה אותו ואת עולמו, את ההדר וההוד שזורחים מכל אבר ושגלומים בכל. האדם התופס מושגיו כמוחשיים לא מסוגל לראות את המציאות אלא כמבטאת מושגים אלו; מכיוון שהמושגים הם, כאמור, תמיד ביטוי של העבר, תמיד הרכב של התרשמויות שהיו, הם אינם מאפשרים לרוח החידוש להראות. זהו, שוב, מימד העבר בו חי האדם. כך הוא אינו חי בהווה. כך הוא מנותק מההוויה. כך הוא עיוור לשפע הטוב שמהווה את עולמו ואת חייו.

חמישית, תפיסת המושגים כביטויה של המציאות מעוותת את ראייתו והרגשתו של האדם כך  שיותר אינו רואה שהוא ניצב אל מול האחד. המושגים המהווים "דברים" לאדם התופס אותם כמוחשיים, מחלקים את המציאות. במקום לתפוס את שמולו ככוליות אחת שלמה, מבדיל האדם את עולמו לחלקים שגבולותיהם הם קווי ההגדרה של המושגים. האחד מתחלק כך, על ידי השכל, לרבים, והאדם אינו מסוגל לראות את ההוויה השלמה שהיא עולמו. האדם מביט סביבו, וכלוא בהגדרותיו הוא אינו יכול שלא לראות ולחוש את העולם כמורכב מחלקים רבים, מחפצים ומפעולות אשר כל אחד מהם מופרד ועומד, לכאורה, בפני עצמו. האדם נעשה עיוור לאחדות הבסיסית העוברת כמהות אחת מגשרת בעולמו. הערות מקבלת מן השכל, באופן מתמיד ובלתי רצוני, הגדרות, שמות, ושיפוטים של כל דפוס אשר נכנס לשדה חושיו של האדם. ההכרה של האדם, משועבדת למושגיה, אינה יכולה שלא לראות את היקום כאוסף של פריטים, כמחסן גדול, ניתן לומר, המקבץ בתוכו תפריט גדוש של נושאים.

אפסניה זו גדושה במושגים פרי פיתוח השכל אשר נתפשים כאמיתיים וקיימים בזכות עצמם. ההכרה אינה מסוגלת לראות את המכלול השלם האחיד שהוא המציאות. האחד. שוב, מדובר בהרגשה ממש של האדם, ולא בהבנה מודעת בלבד. מדובר בראייה ממש. האדם נקי ממושגיו, או מן התפיסה שהם "אמת" ואין בלתם,  יראה מיד את האחד. יראה מיד את שלמות עולמו, את האחדות העמוקה של כל סביבתו. של הכל. אך מושגיו הנתפסים כאמיתיים מונעים מן הערות כל מגע בלתי אמצעי עם המציאות. המושגים נכפים על המציאות על ידי השכל והערות (ההכרה, האדם) מקבלת מציאות מפוררת, מרוסקת, חתוכה לחתיכות ופרוסה לפרוסות, מחולקת לחלקים ומחלקות, מלאה "דברים" ולא מלאה מעצמה. פשוט לא מלאה. לא פשוט מלאה.

בשל ניתוקו מהמציאות מתקיים האדם בחוסר סיפוק תמידי. ללא ידיעה שהאושר נמצא קרוב אליו מכפי שיוכל להעלות על דעתו – שהאושר בהתגלמותו נמצא ממש מולו אם רק יניח לתפיסתו הנוקשה של המושגים כמציאות להשמט. איך יהיה מאושר בלא לחוש את החדווה שהיא המציאות? איך לא יהיה אומלל כאשר הוא כלוא, בלא רחמים, מחילה וחנינה, בתוך כלא שהוא עצמו יצר, נכנס אליו ואיבד, לכאורה, את המפתח למנעולו. אין לו אלא לחוות חרדה קיומית תמידית, מועקה בלתי מובנת על כך שהוא בכלל קיים. אין לו אלא לשקוע במרה שחורה של חיי מאבק וחוסר שלמות, ולקוות שבדרך כלשהי תיפתח דלת כלאו.

ואין לו אלא להיכנע, לחדול מניסיונות הבריחה ותקוות השווא, להישען אחורה על אותה הדלת –  ולגלות שהיא פתוחה.

אולם הקיבעון של ראיית המושגים כמוחשיים אינה הבעיה המהותית ביותר שבאדם. זו אינה מהות הבעיה של האדם. הסיבה העיקרית לחוסר הסיפוק שבחיי האדם, לתסכול ולאומללות שלו נעוצה במושג אחד, יחיד ומסויים הממלא תפקיד מיוחד בחיי האורגניזם האנושי. מדובר בהגדרה אחת של השכל אשר בעטייה נגרמת עיקר עגמת הנפש של האדם. מדובר ב"אני".

השכל של האדם מסוגל לחשוב על עצמו. האדם מסוגל לדעת שהוא יודע, ולדעת שהוא יודע שהוא יודע, וכך הלאה. השימוש במושגים, היכולת ליצור דברים, גררה אחריה את היכולת לראות את המושגים בתור דברים ולהתייחס אליהם כנושאים לבחינתו של השכל, ולבחינתה של ההכרה. ההחזרה הזו של היכולת המחשבתית של האדם על עצמה מביאה להגדרת מושג ה"אני" על ידי השכל. השכל מקבץ במושג אחד ומכנה בשם אחד את כל פעולותיו, רגשותיו, זכרונותיו, ומאוויו, הרגשותיו ותחושותיו של האדם. מושג ה"אני" נוצר ככלי שימושי לצורך הישרדות ותקשורת, ומהווה כעין נקודה מרוכזת של זהות בגוף האורגניזם. מושג ה"אני" נבנה על ידי השכל, בתוקף תפקידו ותפקודו, כעוד אמצעי של קיום יעיל מול העולם. כך במעשיו מרגיש האדם: "אני עושה". במחשבותיו הוא מרגיש: "אני חושב". בנוגע למצבו הוא מרגיש: "אני שמח" או "אני עצוב". את המציאות הוא תופס כדברים ה"טובים לי" או "רעים לי"; כדברים ש"שייכים לי" וש"אינם שייכים לי", את ההתרחשויות כדברים ש"קורים לי".

כמו את שאר המושגים, גם את המושג הזה ההכרה תופסת כאמיתי מעבר למה שהוא. גם כאן מתבצעת, משום מה, הקפיצה התפיסתית שהופכת את ה"אני" ממוסכמה מלאכותית חסרת מציאות עצמאית, לגרעין אמיתי ומוחשי של קיום העומד, חי ופועל בפני עצמו. גם מושג זה נתפס על ידי האורגניזם האנושי לא ככלי מועיל אך מוגבל, אלא כמציאות היחידה האמיתית. האדם מאמין ומרגיש כי בתוך גופו נמצא מרכז מוחשי ומתמיד של זהות, גרעין שמהווה "אותו" ושאינו משתנה, אלא שהשינויים נעשים על גבו. מרכז אישי הקיים ומתקיים לאורך זמן כהוויה קבועה.

הרגשה זו היא-היא הבעיה האנושית.

ה"אני", שאינו יותר, כמו כל שאר ה"דברים", מדפוס החוזר על עצמו באופן מסויים, בנוי ממושג ומנטייה. מדובר במושג ייחודי אשר בהתהוותו מביא גם להווצרות מנגנון פעולות. מושג ה"אני" כולל את כל חיי ההכרה של האדם ובמקרים וזמנים מסוימים גם גופו הגשמי. מושג זה התפתח עם התפתחות שאר מושגי השכל, וכמוהם גם הוא נתפס כמוחשי יתר על המידה. מנגנון ה"אני", שאינו, כאמור, יותר מנטייה חוזרת ונשנית, הוא מבנה שכלי מתוחכם. ה"אני" בנוי כמרכז בקרה ראשי, מעין חדר פיקוד, אליו זורם מידע על המתרחש בחיי האורגניזם, וממנו נשלחות פקודות והוראות ביצוע, הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית. ה"אני" כמנגנון רוצה לקיים את עצמו – זה תפקידו. ה"אני" הוא מנגנון שקיים אך ורק על מנת להמשיך ולהתקיים. כאשר המנגנון הזה רואה את האורגניזם כעצמו ומשמש לו מנחה ומפקח, הוא כלי יעיל במלאכת ההישרדות. אולם גם במקרה זה, כמו עם כל שאר המושגים, האורגניזם תופס את מושג ה"אני" כיותר ממושג – כמציאות קבועה. ובמקרה זה, שלא כמו עם כל שאר המושגים, נתמכת האשליה של מוחשיות מושג ה"אני" על ידי מנגנון ה"אני". מנגנון זה, נטייה זו לבנות את ה"אני" כ"דבר" ולקיימו בכל מחיר, הופכת את ה"אני" למושג שניפוץ אשליית מציאותו היא הקשה מכל. מנגנון ה"אני" ינסה תמיד לצרף עוד ועוד עדויות לקיומו לכאורה. מנגנון ה"אני" יבקש תמיד לבנות את עצמו ולבסס את עצמאותו המכואלת. מרגע שהתפתח אצלו מרכז גרעיני של זהות, מרכז שנתפס כאמיתי ללא שום עוררין, הופכים חייו של האדם למסכת חסרת תקווה וסוף של סיפוק יצריו ורצונותיו של אותו ה"אני". ה"אני" לעולם ירצה עוד. ה"אני" לעולם ירצה יותר.

נוצר מצב בו מפני שהאורגניזם האנושי רואה ב"אני" מרכז מוחשי, הופך ה"אני" לעריץ האורגניזם במקום להיות כלי בידיו. ה"אני" מקבל את כוחו רק מהראייה המוטעית של האורגניזם, אך מרגע שקיבל שררה, שוב לא ייתן לה, בעזרת המנגנון שלו, לחמוק ממנו, ואף ינצלה כדי לבצר את מעמדו החדש. מכיוון שכל דבר שנעשה על ידי האורגניזם, נעשה כאילו על ידי ה"אני", אצל האדם התפוס למושגיו נחווים גם ניסיונותיו להתגבר על היתפסות זו עצמה כמעשים של ה"אני". כל פעולה שעושה האדם מונהג ה"אני" מורגשת אצלו כאילו עשה אותה אותו גרעין אשלייתי של זהות, אותו "אני". כל מעשה שנעשה, כאילו נעשה על ידי ה"אני". כל תזוזה, כל מחשבה, כל רצייה, כל דחייה, כל שיפוט, כל הערכה, כל נטייה ונהייה, אף הקלה שבקלות, נתפשת ומורגשת כאילו נעשתה על ידי אותו "אני" מרכזי. גם כל מאורע הקורה לאדם ועל האדם נתפס כקורה ל"אני". כל מקרה שמעורב בו האורגניזם, כל התרחשות שנוגעת בו ולו מורגש ומורגשת כאילו קרה והתרחשה ל"אני". כל תחושה, כל הרגשה, כל קלט חושי, כל חלום לא רצוני, כל רגש שעולה, כל נגיעה ולחיצה, הכל נחווה כאילו זהו ה"אני" שמהווה מצע קולט שעל גבו מתקיימים השינויים. כך שואב מושג ה"אני", אמיתות מכל מעשה שהוא של האורגניזם, על ידי המנגנון שלו, שאינו נותן לאף הזדמנות לחיזוק מעמדו הקיומי של ה"אני" לחמוק.

ה"אני" חוצץ בין האדם למציאות. ה"אני" יוצר מרחק בין חיי האדם לַעולם החי. ה"אני" יוצר שניות. יוצר ניגוד. ה"אני" גורם לכך שמול העולם יקום ויתייצב גורם אחר, שנמצא כאילו מחוצה לו. ה"אני" גורם לאדם להרגיש שהוא מול העולם, זר וחיצוני למציאות. נוצר מרחק בין האדם לעולמו. האדם חדל להיות חלק בלתי נפרד מהזרם הגדול של הקיום. האדם ניצב מול כל הקיים. האדם נעשה מנוכר לכל. ולא רק בין האדם והעולם נוצר מרחק, גם בין האדם לבין האורגניזם האנושי מתהווה הפרדה. ה"אני" יוצר הבדלה בין מרכז זהות וקיום עצמאי לכאורה, לבין כל תחושותיו ופעולותיו. ה"אני" הוא הרי בעל התחושות, בעל הפעולות, בעל הרגשות וההרגשות, בעל הגוף. כעת יש מרחק בין האדם ובין חייו שלו עצמם. האדם נקרע מעצמו והופך לישות המחולקת בתוך עצמה.

באדם נוצרת חלוקה פנימית נוראה של גרעין האישיות מצד אחד ומולו, ניתן לומר אף נגדו, כל פעולותיו של הגוף והמוח. האדם הופך כאילו לבעלים של החיים. עליו כעת לשלוט בגופו כשלוט רוכב על סוס משתולל. זו החלוקה הידועה של הגוף והנפש. זו השניות שקורעת את האדם מבפנים על ידי הכנסתו לקיום שהוא משימה בלתי אפשרית. האדם נמצא במלחמה מתמדת בניסיון מחד להיאבק ולהכניע את כל אשר אינו ה"אני" בתוכו, כלומר את כל רגשותיו ותשוקותיו וכל פעולותיו, ומאידך לפייס בין שני פניו המנוגדים. מלחמה זו אבודה מראש: אין שום אפשרות לכבוש את החיים עצמם על כל כוחם הפורץ והמתפתח תמיד על ידי שום כוח, וודאי שלא על ידי מנגנון ריק מתוכן, ואין שום אפשרות לפייס בין שני קטבים כה מנוגדים, ה"אני" האתרי וממשות והגוף ומכלול תחושותיו שהם החיים עצמם. אין שום אפשרות של פיוס, זאת אומרת, ללא חשיפת האשליה.

עוד תוצר נלווה למצב זה של חלוקה פנימית הוא הצורך המתעורר של האדם לטפל בחייו. עתה שהוא מרגיש עצמו מובדל מרצף החיים, מרגיש האדם כי עליו לשלוט בחייו: הוא צריך לעשות איתם משהו. הוא צריך לעשות מהם משהו. האדם נכנס למרוץ מטורף של דאגה, תכנון ופעולה למען ה"אני". כל חייו של האדם הופכים לעול, כאשר הוא משרת ללא הרף חיים אלו עצמם. כחיה משוגעת הרודפת אחרי זנבה, נתון האדם במרדף אינסופי אחרי עצמו, מרדף שאינו מותיר לו למעשה כל זמן לחיות בשלווה והנאה. ה"אני" הופך לאדון על חייו של האדם, הכלי קם על יוצרו, ומאותו רגע אין האדם יכול פשוט לחיות – הוא חייב לעשות. האורגניזם המרגיש כ"אני", מרגיש שהחיים הם שלו. הגוף הוא שלו, המחשבות הן שלו, כל שקורה – קורה לו, וכל פעולות האורגניזם – באות ממנו. החיים הם שלו. עתה, כאשר "יש לו" חיים, מרגיש ה"אני" (כלומר מרגיש האדם התופס את ה"אני" כמרכז אישיותי מוחשי וקיים) שיש לעשות איתם. לא מספיק לו עוד לדאוג רק לצרכיו הראשוניים והבסיסיים של האורגניזם. מנגנון ה"אני" המנופח לא יסתפק בדאגה למלבוש, מחסה ומזון. עתה הוא יבקש, פשוטו כמשמעו, כמה שיותר, ומהכל.

ה"אני" ירצה הגנה נוספת לחייו השבריריים, חיים שנתפסים כעת כדבר היקר ביותר. ה"אני" ירצה כמה שיותר רכוש. ה"אני" ירצה כוח, תהילה, הנאה, מחילה. ה"אני" ירצה אהבה. ה"אני" נכנס לתחרות כפייתית בה תמיד "הדשא של השכן ירוק יותר". נעשית השוואה מתמדת בינו לבין מרכזי אישיות אחרים (כלומר מה שנדמה ככאלו), וקנאה לשאר בני ה"אני" מכרסמת בו. עם חלוקת האחד והמצאת ה"אני" נוצר, באותה פעולה עצמה, גם האחר, עתה ה"אני" המשווה לא יסתפק בפחות ממה שיש לכל "אחר". הוא אף ירצה יותר. חישובי "טוב לי" ו"רע לי" מביאים את האורגניזם בהנהגת ה"אני" ליחסי שנאה עם חלקים נרחבים מעולמו. גם מכך נוצרת תחושת הניכור והבידוד. ניסיונותיו התמידיים להגיע לעליונות בכל מעניקים לו לחץ, עצבנות ובסופו של דבר תסכול.  ה"אני" מתחיל לתכנן תכניות, לזמם מזימות. האורגניזם נהיה עסוק כל הזמן בעתיד. אין לו רגע חי בהווה. הכרתו של האדם מתמלאת עד כלות במחשבות על מה שיהיה ל"אני". מוחו קודח ממחשבות על איך שיהיה ל"אני". ל"אני" אין יותר "זמן לחיות". חייו אינם מתקיימים עוד בהווה אלא רק בעתיד או בעבר. אם הוא לא עסוק בלבכות או להתפאר בפני עצמו על מעשיו בעבר, הרי שהוא מתכנן את מעשיו בעתיד.

ה"אני" מבקש עתיד. ה"אני" מבקש את העתיד. ה"אני" שואף לעתיד בכל פעולה שמבצע. לכל פעולה של האדם מונהג ה"אני" ישנה תכלית, ישנה מטרה. אין ה"אני" עושה דבר מבלי לשאת עיניו קדימה ולשאוף לתוצאותיו. כל פעולה מתבצעת על מנת להשיג משהו, לשנות משהו, לגרום למשהו להתרחש, לגרום למשהו לחדול, לקבל תגובה מסוימת. זהו מימד העתיד בו חי האדם. כך הוא אינו חי בהווה. ה"אני" לעולם אינו שלם עם ההווה. ה"אני" תמיד חסר סיפוק ממה שיש. ה"אני" לעולם ישאף לשינוי. ה"אני" תמיד ירצה שונה, אחר, הפוך, יותר. ה"אני" לעולם לא יכנע. ה"אני" לעולם לא יכנע כניעה מוחלטת וכנה. ה"אני" יכנע רק למען משהו. ה"אני" יכנע רק לשם מטרה. אולי אף לשם השחרור מעצמו – אך גם זו תכלית, גם זו חוסר השלמה עם ההווה, גם זה לא יביא את התוצאה המבוקשת. התנועה קדימה היא חיי ה"אני". המנוחה והשלווה זרה לו, השקט קטלני לו. קיום ה"אני" הוא רק מהעבר ולעתיד, הוא רק בגלל משהו ולמען משהו. ה"אני" הוא סיבתיות. ה"אני" תמיד מגיח מסיבה ונע לקראת מטרה. לכן סיפוק ושלווה הם ההפך מה"אני", וחיי האדם מונהג ה"אני" הם ההפך משלווה וסיפוק. האדם נרדף תמיד על ידי העבר, על ידי מה שקרה לו, על ידי איך שהיה לו. אלו לא מרפים ממנו. האדם רודף לנצח אחרי המחר, אחרי השעה הבאה, הדקה הבאה, השנייה הבאה. זו לעולם לא מגיעה.

לאורגניזם בהנהגת ה"אני" אין יותר אפשרות להביט סביבו בנינוחות, להנות מההווה. גם על זרי הדפנה לא ינוח ה"אני": תאבונו אינסופי והוא לעולם לא ישבע. ניצחון אחד יפנה תמיד את מקומו למרוץ הבא. הישגים יספיקו רק ברגעיהם הראשונים, אחר יהפכו למובנים מאליהם ויחמיצו. עצם הוויתו של ה"אני" היא המרדף, לא ההישגים. שום מטרה מוגשמת לא תספק אותו. אף הצלחה של תכנית לא תרגיע אותו. זאת מפני שה"אני" במהותו הוא חוסר הסיפוק. ה"אני" הוא ההרגשה של החוסר, של הריק בחזה. הרדיפה אחרי המחר החומק שוב ושוב מבין באצבעות – זהו ה"אני". הדחף ליותר משישנו, שליחת היד לפנים בכדי לתפוס את שאינו – זהו ה"אני". שמו השני של ה"אני" הוא הרצון. הרצון לעוד.

במקום שה"אני" יהיה עזר לאורגניזם האנושי בחייו, נעשה האורגניזם האנושי עבד ל"אני", וחייו האשליתיים של זה האחרון הופכים להיות מטרת תכלית חייו של הראשון. כל פעולות האדם מרוכזות ב"אני". כל רגשותיו נבנות על ומה"אני". האדם חי בשביל ה"אני".

מעל לכל, כעננה שחורה, מרחפת מציאות חדשה, הוויה שנולדה יחד עם המחשתו של ה"אני": הפחד מהמוות. מרגע שקיבל ה"אני", כאשר נתפס על ידי האורגניזם כקבוע ומוחשי, את החיים כשלו, נוצרה גם החרדה מאובדנם. כמנגנון שכל תפקידו הוא המשך קיומו, מובן שאיונו המוחלט יהיה אויבו הגדול ביותר של ה"אני" והדבר ממנו ינסה בכל כוחו לחמוק. אילו היה נתפס ה"אני" על ידי האורגניזם ככלי מלאכותי שימושי, היתה שאיפה זו, להימנע מהמוות, נשארת בגדר רצון נוסף מהרצונות; בגלל הרגשתו של האדם כי ה"אני" הינו הוא עצמו, נוצרת אצל האדם חוויה עמוקה של פחד ואימה מהאפשרות של חוסר קיום. שוב נכנס האדם למאבק חסר סיכוי, כאשר הוא יעשה הכל כדי לבטח ולשריין את חייו, ביודעו מראש, תמיד, כי לעולם לא יצליח במאמציו, והדבר שהוא תופס כנורא מכל בוא יבוא. לאדם לא נותר אלא לחמוק ממחשבה על סופו על ידי דחיקתה, הכחשתה או המצאת סיפורים על חוסר נכונותה. ללא הועיל. האדם ימשיך להתהלך בפחד מתמיד מפני סופו הוודאי. לעולם לא יצליח להשלים עם כך שיבוא יום והוא, כלומר ה"אני" לא יהיה. ידיעה חסרת פשרות זו לא פוסקת אף לרגע מלהכביד על האורגניזם מונהג ה"אני", משפיעה על כל מעשיו, מכתיבה את כל אופי קיומו. העיסוק בכך נמצא במרכז הוויתו, במקום, אם לא היתה תפיסתו את ה"אני" מוטעית, שיתייחס אל כך בצורה עניינית.

ללא תפיסת ה"אני" כזהה לו עצמו, מרגיש האדם אחדות עם עולמו. האדם מרגיש, ממש חווה בכל גופו והכרתו, שהוא אינו רק חלק מהיקום; הוא מרגיש הרבה יותר מכך – הוא מרגיש שהוא היקום עצמו. האדם כך אינו מצמצם עצמו לכדי מרכז מבודד הניצב אל מול, נגד, השאר. האדם חש את זרימת הנהרות בעורקיו, את משב הרוח בנשימתו, את סיבוב כדור הארץ בכל תנועותיו. האדם מרגיש אחד עם התנופה של החיים. מרגיש אחד עם התפתחות, עם השתנות, עם הוולדות העולם בכל רגע מחדש. האדם רוכב לו אז על הגל הענק של ההוויה. האדם הוא הגל הענק של ההוויה. במצב כזה הוא אינו חושש מכליתו של ה"אני". ה"אני" נתפס אז רק כעוד תופעה חולפת. ה"אני" נתפס אז כעוד התגלמות של האחד, וכמו כל שאר התגלמויותיו גם זו מוגבלת וזמנית. האחד, אולם, נשאר זהה ונצחי. לכן ידאג האדם השלם לעצמו: יטפל בגופו וישתמש ב"אני" שלו. הוא יחיה ולא ישוש למות – אך מתוך שלווה וביטחון. לא מתוך חרדה. לא מתוך אימה לוחצת. האדם מונהג ה"אני" חרד לחייו ועל כן אינו חי אף לפני מותו. האדם מונהג ה"אני" חושש ממותו ועל כן מת בעודו בחיים.

מדוע ל"אני" רצון בלתי נדלה? מדוע חיי האורגניזם התופס את ה"אני" כקבוע ומוחשי הינם מרדף חסר סיכוי ותקווה לסיפוק רעב ללא סוף?

לפני שהתקבע על מרכז גרעיני של זהות, היה האורגניזם במיזוג מושלם עם עולמו. מפני שלא היה "אני", גם לא היה אחר. לא היתה כל שניות. לא היתה הבדלה, הפרדה. הכל אחד. העולם לא היה "שלו", מפני שהאדם לא הרגיש עצמו כ"מישהו", אך מאותה סיבה גם לא היה "לא שלו". האדם חי את חייו בהרמוניה מלאה עם סביבתו. האדם חי את חייו בהווה. האדם חי בפשטות. לא היתה קנאה. לא היתה שנאה. לא צער, לא מועקה, לא לחץ, לא דאגה. וודאי שהיו חולי ומוות, אך הם לא היוו בעיות. האדם לא התייחס אליהם כאל דברים "רעים". האדם לא התייחס אליהם כאל "דברים" בכלל. ממוזג עם האינסוף, נישא על הזרם הגדול של החיים, האדם הוא עולמו. האדם הוא היקום. האדם הוא האחד.

איך לא ירעב ללא סוף, כאשר נגזל ממנו האינסוף? איך לא יבקש תמיד עוד, כאשר ממעמקים עולה ההכרה כי זו זכותו הטבעית ביותר, כי זוהי צורת הקיום הבסיסית והראשונית ביותר? האדם, הזוכר בתוך תוכו את היותו האינסוף, תמיד ישאף אליו. האדם במצבו המצומצם, כאשר הוא מזהה עצמו עם ה"אני", לא יוכל לחמוק מהרגשת הריקנות, מהחוסר המקנן בו ומהרצון למלא את עצמו. האדם תמיד ישאף לחזור למצב בו היה לו הכל. האדם תמיד ישתוקק לשוב להיות האינסוף. ה"אני" המוגבל ינסה לעשות זאת על ידי צבירה של רכוש ומעמד, אך ברור ששום הישג לא יהיה גדול מספיק. שום "דבר" לא ישווה לאינסוף.

האדם מונהג ה"אני" יבקש להחזיר לעצמו את העולם על ידי רכישה הדרגתית של חלקים ממנו, חלק אחרי חלק. ברור ששיטה זו לעולם לא תצלח. הניסיון לצבור פריטים רבים מספיק כדי להשביע את יצר ה"אני" נידון לכישלון. זאת לא רק משום שבלתי אפשרי בפועל לרכוש כמות אינסופית של "חלקי עולם". גישה זו תיכשל תמיד מפני שאין האינסוף פשוט אוסף של חלקים רבים. אינסוף אינו המון פריטים, במידה כזו שאין להם סוף. האינסוף אינו מורכב כלל מפריטים. האינסוף אינו כלל אוסף של חלקים. האינסוף הוא הוויה ברמה אחרת לחלוטין. האינסוף אינו הבדל כמותי ממצב האדם מונהג ה"אני". האינסוף הינו הבדל איכותי ממצבו. האינסוף הינו ההבדל האיכותי. אין כלל לחפש את האינסוף בתוך שלל של פרטים, אף אם הוא גדול לאין שעור. האינסוף אינו בפרטים. האינסוף הוא בדיוק סיום הפרטים – סיום ההתפרטות. האינסוף הוא חסר חלקים. האינסוף הוא האחד. לכן אין סיכוי לאדם מונהג ה"אני" להגיע לאינסוף על ידי צבירה של "דברים", יהיו אלה החפצים הנהדרים ביותר, הדרגות החברתיות הגבוהות ביותר ומהכמויות הגדולות ביותר. האינסוף אינו בפרטים, הוא מעבר להם. הוא באחד. הוא האחד.

האדם בשליטת ה"אני" נמצא בסחרור קיומי תמידי. מצד אחד רוצה לחזור למקום ממנו בא, רוצה להרגיש שוב את אינסופיותו; מצד שני, בהיותו נשלט על ידי "אני" סופי ובמפני שהוא משתמש לצורך הכרת עולמו במושגים והגדרות מוגבלים, אותם הוא תופס כאמת היחידה,  האינסוף לעולם יחמוק ממנו. האדם נפל לתוך מעגל קסמים: הוא שואף לאינסוף אך כלוא בתוך העולם הסופי; הוא רוצה את השלם אך אינו יכול שלא לראות חלקים; הוא משתוקק להיות הווה אך קופץ חסר ישע מן העבר לעתיד ובחזרה; הוא רוצה אחדות אך מסוגל לחוות את העולם רק כאוסף של הפכים; הוא מוצא רק ריבוי, כאשר הוא זקוק לאחד.

האדם נמצא במלכודת: הוא נושא עיניו לאינסוף, אך אינו מוכן בשום אופן לוותר על המעט שיש לו. האדם נאחז בדאגה רבה במציאות המרוסקת שבחלקו, בחושבו שאם יוותר גם על זה יוותר בלא כלום. כמו קוף אשר אינו מוכן לפתוח את ידו ולשמוט את שללו כדי שיוכל לברוח גם כאשר הוא רואה את הצייד מתקרב, אוחז האדם בכפייתיות את מלוא חופנו העלוב – אוחז בחרדה ואינו מודע לכך שרק אם יעזוב, ירפה, יפַתח, יזכה לחופש אמיתי, ולעולם כולו. האדם מונהג ה"אני" מסרב להבין שרק אם יוותר על מושגיו המובנים, בכללם מושג ה"אני", יזכה לאינסוף. רק אם לא יהיה ברשותו דבר – יהיה לו הכל. רק כאשר יאמץ את הכלום – יקבל את היקום כולו. רק כאשר תמות האחיזה ב"אני" – יחיה האדם.

האדם נדרש להיכנע באופן מוחלט.

האדם נדרש לשמוט את כלי נשקו היחידים והעלובים במלחמת הקיום שלו: מושגיו דעותיו ושיפוטיו על העולם. האדם נדרש להרפות מההגדרות, מהתבניות, מהחלוקות, מהדעות הקדומות אשר שולטות לחלוטין בשכלו. האדם נדרש להפסיק לאחוז במחשבותיו כמבטאות את האמת היחידה. האדם נדרש להיפתח לאפשרות ולקיום של מציאות אחרת, חדשה, שונה מכל מה שהכיר מאז ילדותו. האדם נדרש להביט נכוחה בהווה, לבדוק בקשב רב את הקורה סביבו. האדם נדרש להיות כן בצורה בלתי רגילה – כן עם עצמו, ראשית, וכן לאשר סביבו, שנית. האדם נדרש לעמוד במקום, להשקיט, להתבונן. האדם נדרש לראות. האדם נדרש לוותר על ה"אני" – לוותר על מה שהוא מרגיש וחושב שמהווה אותו עצמו. האדם נדרש להיכנע באופן מוחלט.

איך? פשוט כך.

האדם המודע למצבו העגום מצא שיטות שונות להיחלצות ממנו: מערכות אמונה מסועפות, פעולות ריכוז מגוונות, מעשי התרגשות מכוונים, מצבי התלהבות קיצוניים, תפילות, תעניות, זמירות, בכיות, התבוננויות, התכנסויות, התנזרויות, התאהבויות.

הכל לשווא.

כל פעולה שעושה האדם מונהג ה"אני" מונהגת, כמובן, אף היא על ידי ה"אני". כלומר, האורגניזם האנושי התפוס באשליה שקיים מרכז מוחשי וקבוע, מתמשך לאורך זמן ובלתי משתנה של זהות, מרגיש וחושב גם שכל פעולותיו והפעולות הקורות לו – באות מאותו המרכז ועל אותו המרכז. לאדם השבוי בתפיסה שה"אני" קיים כמציאות אמיתית אין אפשרות אחרת אלא לראות את כל חייו כמרוכזים סביב אותו ה"אני", כלומר שהכל משפיע עליו או, לחלופין, מושפע ממנו. ה"אני" לא מסוגל לבטל את עצמו וכאמור, הוא אף מבקש להתמיד בקיומו לנצח, בעזרת דפוס המנגנון הפועל שמהווה אותו. כך ה"אני" ינצל כל פעולה, כל עשייה למען ביסוס מעמדו, כלומר חיזוק ההרגשה באורגניזם שה"אני" הוא אכן ישות קיימת, קבועה ובלתי משתנה שאכן שולטת על חיי האדם, על כל היבטיהם.

על כן, גם האדם אשר הבין בצורה שכלית (להבדיל מהטמעה של העניין והבנתו העמוקה) את אופן פעולתו ההרסני של ה"אני", את הטעות שבתפיסתו כמוחשי ואת הסבל הבא בעקבותיה, אינו יכול למעשה לעשות דבר כדי לרפא עצמו. כל פעולה שלו תיתפס כפעולה של ה"אני" ובכך רק תפעל לחיזוקו. כל מעשה שיעשה יורגש על ידי האורגניזם כבא מתוך ה"אני" ובכך רק יעשה להעצמתו. האדם לכוד בתוך מעגל קסמים בו כל דבר שיעשה יביא לחיזוק סורגי תא כלאו. האדם שבוי בתוך לולאה אכזרית אשר בה, כאשר נעים לכיוון מסוים, ניתן רק לחזור שוב ושוב אל אותה הנקודה, עייפים ומתוסכלים יותר. כל פעולה המבקשת להשיג תוצאה מסוימת מעבה ומגבה את הרגשת ה"אני". כל עשייה אשר שמה לה תכלית נחווית כאילו היא יוצאת מן ה"אני" ובכך שוב נותנת לקיומו המדומה גושפנקה. שוב, אף אם ינסה להיאבק ב"אני" רק יגרום לו להתחזק – זאת משום שמי הוא הנאבק ב"אני" אם לו אותו "אני" עצמו? מיהו זה הרוצה להיפטר מה"אני" אם לא שוב ה"אני", ושוב מאותם מניעים צרים ואנוכיים בהם הוא מתאפיין, קרי הפסקת סבלו והבאת הנאה אל עצמו? ה"אני" לוקח בעלות על כל שאיפה ועל כל פעולה, וכמובן שגם על שאיפה יומרנית כמו ביטולו למען השחרור המוחלט. זהו ה"אני" שרוצה, שמשתוקק בכל מעודו להוריד מעל האורגניזם, מעל עצמו, כפי שהוא תופס את המצב, את העול שלו, להיפטר מהצער שהוא מביא. האדם מונהג ה"אני" שמבין את מצבו מבקש להיפטר מן ה"אני", אך המבקש, מפאת תפיסתו המוטעית, אינו אחר מאותו ה"אני". ה"אני" מבקש להשתחרר מן ה"אני" ובכך רק מחזק את ה"אני". יוצא שכל פעולה בחיי האדם מונהג ה"אני" דומה לתזוזה בתוך חול טובעני – מה שלא תעשה, תשקע עמוק יותר. עמוק יותר עם כל עשייה, עם כל פעולה.

על האדם להיכנע כניעה מוחלטת למצב. על האדם להשלים השלמה כנועה עם עולמו. על האדם לקבל קבלה שלמה את עצמו.

כניעה זו חייבת להיות כנה לגמרי, חייבת לבוא בצורה טבעית מתוך האורגניזם. הכניעה הזו יכולה לבוא רק מאליה, כאשר היא צומחת מתוך האדם בחוסר מלאכותיות. זו אינה יכולה להיות כניעה שכלית. זו אינה יכולה להיות כניעה אשר יש לה תכלית. כניעה למען משהו, כניעה שיש לה מטרה יכולה, שוב, רק לחזק את ה"אני" ולעולם לא לתרום לשינוי מעמדו בעיני האדם. על האדם לוותר על מושגיו כאמיתות קבועות של המציאות ובכלל זה לוותר על ה"אני" כ"דבר" מוחשי. וויתור זה אפשרי רק כאשר הוא בא לא מתוך ה"אני", כלומר לא מתוך כל פעולה מכוונת של האדם, אלא בצורה אורגנית כדרך של התפתחות טבעית של האורגניזם. כך האדם אינו יכול להחליט להכנע. האדם, אף אם הוא יודע שרק כניעה תביא לשחרורו אינו יכול "לעשות" אותה, אינו יכול להכנע. כל כניעה מכוונת תהייה למען משהו ולכן תצא מן ה"אני". הכניעה חייבת לבוא מעצמה. פשוט לקרות.

עם הכניעה בא החופש. עם הכניעה בא השחרור מן המושגים ומן ה"אני". עם הכניעה באים החיים בכל הדרם. עם הכניעה באה שמחה ואהבה. עם הכניעה באה הראיה החדשה, למעשה חדשה/ישנה, של העולם.

לא מדובר במחיקת המושגים וה"אני". לא מדובר בביטול כוח החשיבה. לא מדובר באיון כל דעה והגדרה. אין על האדם לשכוח כלום. אין על האדם לטשטש משהו. אין על האדם לזנוח את שכלו. מדובר בהבנה מחודשת של המושגים בשכל. מדובר בהערכה מחדש של המבנים השכליים. מדובר בקבלת זווית ראייה חדשה על העולם. לאדם המשוחרר נשארות כל היכולות השכליות כשמקודם. ההבדל המשמעותי הוא שעתה הן משמשות את יעודן המקורי. אצל האדם המשוחרר השכל הוא כלי בידי האורגניזם ולא להפך. המושגים הם מכשירי ניתוח למציאות, מכשירים מדעיים הנועדים לגלות, לבחון ולהבין את שמתרחש בעולם. ה"אני" הוא מרכז בקרה ופעולה של האורגניזם, אשר משמש לנוחותו ולצורך טיוב סיכויי הישרדותו. ה"אני" יורד ממעמד מפקד האורגניזם ונהיה כלי בידי האורגניזם, כפי שיועד.

האדם השלם רואה את ההבדל בין המושגים למציאות. האדם השלם אינו מייחס למושגים קיום אמיתי כ"דברים", הוא רואה שאין למעשה שום "דבר". הוא רואה את המציאות האחת ורואה את המושגים כביטויים שלה אך לא כמבטאים אותה. האדם השלם משתמש במושגים שפיתח, אך רואה אותם בתור מה שהינם: הגדרות שרירותיות, שימושיות אמנם, אך רחוקות מלהיות האמת האחת והיחידה. האדם השלם לא זקוק למחשבות כדי לחיות. להפך, הוא מבין איזה עומס מהוות המחשבות ואיך אין הן נותנות לאורגניזם מנוח גם כאשר אין בהן צורך. האדם השלם לא נאחז במחשבותיו כאילו קיומו תלוי בהן, הוא חושב רק כשהוא צריך.

האדם השלם חי בהווה. הוא אינו כלוא בתוך מערבולת זיכרונות עברו. הוא אינו שבוי בים תוכניות לגבי עתידו. האדם המשוחרר ממוקד בהווה. הוא מודע למתרחש סביבו, למתרחש בתוכו, למתרחש בכלל. האדם השלם חופשי ממושגיו, ממחשבותיו, מרצונותיו, מזיכרונותיו, מתשוקותיו, מתאוותיו, מפחדיו, מדאגותיו, מתסכוליו, מה"אני" שלו. אין זה אומר שתופעות אלו אינן פוקדות אותו, אך הוא משוחרר מלפיתתן, והן אינן מהוות בעיה בשבילו. האדם השלם רואה שמושגיו אינם אלא דרך אחת מני אינסוף לצמצם את המציאות האינסופית לסופית, והאדם השלם מודע למציאות האינסופית. האדם השלם חי נקי, בהיר, צלול, מבריק, קליל, מאוחד, ומעונג. מרגע שהשכל ומושגיו פוסקים מלחצוץ בין הערות ליקום, האורגניזם מרגיש כי הוא נפתח אל האינסוף ההווה האחד. האדם מרגיש כי הוא האינסוף ההווה האחד.

רק כך האדם מסופק. יותר מכך, הוא מאושר.

נפילת ההבנה המוטעית של המושגים וראיית המציאות הנקיה מההגדרות אינה משאירה את האדם במצב ביניים של אפס חדגוני. האדם אינו נכנס לריק משמים. הוא אינו מתחיל לחיות בהוויה סתמית.

האחד אינו מאופס. היקום אינו מאוזן בדיוק בין הטוב והרע. טוב ורע אינם שווים ביניהם. היקום טוב מעצם מהותו. העולם טוב. הכל טוב.

זה פלא. הכל למעשה חיובי. הכל בעד. הכל כן. היקום טוב פשוט מפני שהוא קיים. משום שיש משהו – המשהו הזה טוב. מפני שקיים בכלל – זה טוב. בזכות זה שהווה, שנמצא, שמתרחש וקורה ופועל עולם – טוב. המציאות טובה כי היא נמצאת. הקיום טוב כי הוא קיים. היש טוב כי הוא ישנו. מפאת קיומו של היש ולא אי-קיומו, בגלל עובדת הוויתו של הקיום ולא חוסר-הוויתו, משום המצאות הוויה ולא שלילת-הימצאותה, מפני שיש נמצא ולא אינו — טוב. פשוט טוב, באופן הבסיסי והיסודי והראשוני והמהותי והמציאותי ביותר, פשוט טוב. היקום הוא חיובי. האיזון של היקום הוא חיובי. לא שלילי, ודאי, אך גם לא מאופס – מפני שהוא קיים. חיובי.

לא רק שיש משהו, אלא שיש גם הכרה שמודעת לכך שיש משהו. לא רק שקיים עולם, אלא שקיימת גם מודעות המכירה בכך שהוא קיים. יש אור. המציאות לא נמצאת בחשכה. העולם אינו עיוור לקיומו שלו עצמו. היקום מודע לעצמו. יש אור. זה פלא. יש הכרה שרואה שהכל קיים וישנו וטוב. יש מודעות שמרגישה שיש עולם נמצא והווה וטוב. החיים יודעים שהם חיים. האחד יודע שהוא אחד. שהוא האחד.

מפני שקיים – הוא טוב, ומפני שטוב – הוא מאושר. האדם המשוחרר מאושר. הוא אינו שוקע בסבילות, אינו מתמהמה בבינוניות, אינו אדיש וקר – הוא מאושר.

טוב לו. בוודאי לא רע, אך גם לא מאוזן וריק. לא שחור, אך גם לא אפור – לבן! לא קר, אך גם לא פושר – חם! לא לא, אך גם לא אולי – כן!

האדם השלם אוהב. אהבה שופעת ממנו ללא הפסק. אהבה נובעת ממנו ללא גבול. האדם השלם אוהב כל אשר יראה, כל אשר יפגוש. האדם השלם יאהב גם אם לא יהיה מושא לאהבתו. האדם השלם אוהב כל הזמן וכל הזמן הוא מאוהב. האדם השלם מאוהב בקיום עצמו, ואוהב רק משום שהוא קיים. האדם השלם מאוהב במציאות עצמה ואוהב רק משום שהוא נמצא. האדם השלם מאוהב בחיים עצמם ואוהב רק משום שהוא חי.
האדם השלם מרגיש אהבה. האדם השלם אוהב הכל ואת הכל, ונאהב על ידי הכל, ומתאהב מהכל, ומאוהב בכל. האדם השלם מרגיש את האהבה. האדם השלם אוהב משום שהוא אהבה. משום שהוא האהבה. משום שהיקום הוא אהבה. משום שהיקום הוא האהבה.

מהות היקום היא אהבה. האהבה. האהבה מחזיקה את היקום ביחד, והאהבה היא הביחד של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מייחדת את היקום חזק, והאהבה היא החוזק של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מניעה את היקום קדימה, והאהבה היא הקדימה של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מקדמת את היקום לנוע, והאהבה היא התנועה של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מקיימת את היקום בחיוב, והאהבה היא החיוב של היקום, והאהבה היא היקום. האהבה מחייבת את היקום להתקיים, והאהבה היא הקיום של היקום, והאהבה היא היקום.

והיקום ישנו. והיקום אחד. והיקום טוב.

הכל טוב, ובגלל זה העצב אינו אלא סוג של שמחה. הכל טוב, ובגלל זה הצער אינו אלא סוג של אושר. הכל טוב, ובגלל זה הבכי אינו אלא סוג של צחוק. הכל טוב, ובגלל זה הכאב אינו אלא סוג של עונג. הכל טוב, ובגלל זה השנאה אינה אלא סוג של אהבה. הכל טוב, ובגלל זה השעמום אינו אלא סוג של התרגשות. הכל טוב, ובגלל זה חוסר הסיפוק אינו אלא סוג של מלאות. הכל טוב, ובגלל זה המחלה אינה אלא סוג של בריאות. הכל טוב, ובגלל זה המוות אינו אלא סוג של חיות. הכל טוב, ובגלל זה הקיצוניות אינה אלא סוג של איזון. הכל טוב, ובגלל זה האין אינו אלא סוג של יש. כי אין שניות. כי הכל אחד. האחד.

לכן אף פעם לא היתה בעיה. לכן כלל לא היתה הבעיה האנושית, מעולם. הכל אחד, ותמיד היה. כל מה שנכלל במציאות – נכלל במציאות. כל מה שקורה – קורה. כל מה שהוא המצב – הוא המצב. והכל טוב. ותמיד הכל טוב. הרי לא יכול להיות אחרת. כל מה שקרה, קורה ויקרה הוא האמת. כל מה שקרה, קורה ויקרה חייב היה לקרות, חייב להיות קורה וחייב יהיה לקרות. גם התפיסה המוטעית של המושגים והשעבוד ל"אני" היו היקום. לכן היו האמת. לכן היו טוב. כשרואה האדם שאין בעיה, רואה האדם שלעולם לא היתה בעיה, ושלעולם לא תהיה בעיה. כשרואה האדם שהכל, כאן ועכשיו, טוב, רואה האדם שהכל תמיד היה טוב, ושהכל תמיד יהיה טוב. כשרואה האדם שהכל אהבה, רואה האדם שהכל לנצח אהבה. כשרואה האדם שהכל הווה, רואה האדם שאין עבר 

ועתיד. יש רק הווה שכולל בתוכו הכל. האדם רואה רק את המצב, וזה הדבר היחיד, ואף על פי כן המופלא ביותר. והאדם חי במצב והוא המצב. והאדם חי בהווה הנשגב והנפלא והענוג והעצום והחופשי והנצחי והנוצץ והנהדר והמופלא והמושלם. והאדם חי.

אז מה זה אומר כשמיסטיקן מדווח ש"העולם הוא אשלייה"

מיד אתייחס לדברים מסויימים שאמר מטצינגר בראיון שערכתי עמו, אך תחילה שזפו עיניכם בכמה ציטוטים מהיוגה וסישטהא (Yoga Vasishta), טקסט הינדי קלאסי (ומשובח – אגב, תורגם לעברית), שנכתב כנראה בשכבות בין המאה החמישית למאה השלוש-עשרה. בטקסט מלמד החכם ושישטה את האל ראמה(1) על הדרך להארה:

הו כסיל, כאשר אתה ההכרה האינסופית, למה תבכה? זה קיים בכל מקום ובכל זמן. כאשר תבין את זה, תהפוך לכוליות. אתה לא קיים. הגוף לא קיים. רק ההכרה האינסופית האחת קיימת ובקיום ההומוגני הזה מושגים מגוונים כגון "אני" ו"אתה" מקבלים מראית של קיום.

הו מיינד, כאשר אתה חדל, כל הסגולות הטובות והנאצלות פורחות. יש שלווה וטוהר של הלב. […] כאשר החשכה של הבוּרוּת מתפוגגת, האור הפנימי זורח ובוהק. […] ידיעת-העצמי עולה, וההתפקחות אל האמת שמה סוף לתפיסת העולם-אשלייה.

אני לא חושב "אני הגוף", גם כשאני נתון בעבודה פיזית, מכיוון שאני יודע שהעולם-כפי-שהוא-נראה הוא אשלייתי […] "זהו עושר", "זהו הגוף", "זוהי אומה" – כל אלה הם מושגים, הו ראמה. דע שכל זה הינו חלום ארוך, או אשלייה רבת-זמן, או חלום-בהקיץ, או תקוות-שווא. כאשר, בעזרת האל או העצמי, תבוא להתעוררות, אתה תראה את כל זה בברור. אני ציינתי שנולדתי מתוך הכרתו של הבורא: בדיוק כך העולם נולד בתוך ההכרה שלי כרעיון. למעשה, אפילו הבורא הוא רעיון בהכרה הקוסמית; גם העולם-כפי-שהוא-נראה הוא רעיון בהכרה.

שימו לב למוטיב החוזר ונשנה של העולם כאשלייה (וכאשלייה שבתוך ההכרה). אלה קטעים שליקטתי מהטקסט ברפרוף של רבע שעה. כמוהם ניתן למצוא עשרות בטקסט הזה, ואלפים רבים בתולדות המיסטיקה המזרחית (וגם במערב יש כמה כוכבים).

בסופו של הראיון עם תומס מטצינגר הגענו אל נושא שכפי שכתבתי, מטצינגר מתייחס אליו "בצורה מצומצמת", וזאת מפני שזהו עניין נדיר, ולכן תיאורטי מאוד, וגם מפני שזה עניין "רוחני", ומטצינגר לא מעוניין להדביק לתיאוריה שלו ניחוח ניו-אייג'י. המדובר בכל עניין ההארה, או "המודעות המערכתית" כלשונו. בהתייחסו לכך, הוא אומר:

אם התיאוריה שלי נכונה, והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב להניח הנחה אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה העצמי שלו יעלם. […] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'

זאת לדעתי פסקה מאוד מאוד מעניינת. היא מסבירה מה מתרחש בהארה, אבל היא מסבירה יותר מכך: יש כאן בעצם הסבר, אולי בלי שמטצינגר כלל התכוון לכך, שמלמד אותנו למה מוארים למיניהם מדווחים שכל העולם הוא חלום או אשלייה – פשוט: הם מצליחים לראות את עצמם, ואת העולם כולו, כיצוג בלבד. כל השקיפות של המערכות המנטליות שלהם נעלמה, והם ניצבים מול עולם שלם שנתפס כפי שאנחנו תופסים מחשבות – כלומר כיצירי-נפש, ולא כחפצים "שם בחוץ". במילים אחרות, העולם כולו מאבד את האובייקטיביות שלו ועובר סובייקטיפיקציה.(2)

ומה זה אומר? זה אומר, או יכול לומר, שאין כאן שום עניין אונטולוגי (כלומר אותו מואר לא מגלה משהו על העולם), אלא אפיסטמולוגי (הוא מגלה משהו על ההכרה שלו). במילים אחרות, אם נשתמש בתיאוריה של מטצינגר כדי להסביר את הנאמר בטקסטים המיסטיים הללו, הרי שנבין שהמואר בעצם לא מגלה ש"כל העולם הוא אשלייה", אלא פשוט ש"ניתן לתפוס את העולם כיצוג בלבד".

מכאן שבעצם התהליך שבו אדם "מגיע להארה" הוא לא תהליך הגילוי שלו של "המציאות המוחלטת", אלא תהליך שבו הוא עורך מניפולציות על התודעה של עצמו, עד לנקודה שבה הוא תופס את כל מושאיה – כמושאיה. כלומר המואר מצליח לראות את כל מה שקורה בתוך התודעה שלו כמה שקורה בתוך התודעה שלו, ולא כמה שקורה בעולם. הוא רואה יצוגים של המציאות כפי שהם, כיצוגים של המציאות(3), או רואה קלטי חושים כקלטי חושים – ולא כדברים "בעולם". כי העולם כולו נתפס כצף בתוך ההכרה שלו.

במצב כזה ברור שהעולם כולו, כולל הוא עצמו, יראה לו כמו סרט, או חלום, או אשלייה. הוא רואה את כל העולם כמו שאנחנו רואים את המחשבות שלנו, כלומר, שוב, לא כדברים ממשיים, אלא כישויות "סובייקטיביות", "שלנו", "פנימיות", שעולות בתוך ההכרה. וכך אכן מוארים שונים מדווחים: העולם כולו כאילו צף להם בתוך ההכרה. ולכן רק ההכרה נתפסת כאמיתית, והיא זוכה לשמות כמו "האחד", "ברהמן", "דהרמקאיה", "רחם-בודהה", "ריקות", "אין-סוף" או "אלוהים".(4)

אבל גם כך, יש שתי שאלות שצריך לתהות עליהן. ראשית, מוארים למיניהם(5) מדווחים גם שהמצב שבו הם נמצאים מרגיש להם אמיתי יותר מהמצב בו היו קודם. מה פירוש? לכולנו, כל הזמן, יש הערכה מסויימת לגבי עד כמה המציאות שסביבנו היא אמיתית. לרוב אנחנו חושבים שהעולם אמיתי, אבל לפעמים יש לנו ספק, למשל כאשר מתרחשים דברים מאוד מאוד יוצאי דופן, או לחילופין, מאורעות טראומטים מאוד (אז אנחנו "מתנתקים" כאמצעי הגנה). גם כשאנחנו שיכורים או מסוממים הדברים נראים מעט שונה, אבל אנחנו לא חושבים שהעולם השתנה, אלא ברור לנו שהחושים מתעתעים בנו, כלומר ש"זאת לא האמת". מצד שני, כשאנחנו מתעוררים מחלום אנחנו מרגישים שמה שעברנו, מה שהיה, עד כמה שהרגיש אמיתי לפנים, היה "רק חלום", ואילו עכשיו אנחנו במציאות – עכשיו זאת "האמת".

לגבי זה מעניינת מאוד היא העובדה הבאה: ידוע ממחקרים שאנשים שחוו חוויות רוחניות למניהן בדרך כלל תפסו את החוויות האלה כאמתיות יותר מהמציאות היומיומית שלהם, כלומר הם הרגישו מעין הרגשת "התעוררות מחלום" ביחס למציאות הרגילה. כלומר לא רק בזמן החוויה המיסטית, אלא גם אחריה, היא נתפסת אצל רבים כזמן שבו הם תפסו את העולם בצורה יותר אמיתית (ולכן פעמים רבות גם חוויות רוחניות זמניות משפיעות מאוד על המשך חייו של החווה).

אם אכן אין אני, כלומר מדובר רק במודל ולא ישות בעלת מהות נבדלת כפי שבדרך כלל אנחנו תופסים אותו, הרי שאכן, כאשר מבינים את זה, חווים חוויה שהיא, מבחינה אמפירית גרידא, אמיתית יותר. אז ראשית, זה מעניין, ונחמד, שהחווייה תואמת את הממצאים האמפירים – האם יש לנו במוח "מד-אמת" שמצליח לזהות את קרבתנו אליה? ושנית, זה בכל זאת נותן איזשהו מניע לעשות את המסע להארה, כלומר, למי שלחיות מתוך מודעות לאמת לגבי עצמו חשובה לו (מסורת "דע את עצמך" וכו').

אבל זה הרבה הרבה מעבר לזה. כי אנחנו גם יודעים, מתוך עדויות של מני מוארים, שלא רק הרגשה של התעוררות מחלום אל האמת יש, אלא גם הרגשה של חופש, ו/או של שלמות, ומדי פעם יש כאלה שאפילו מעידים על אהבה שופעת ו/או הרגשה שהכל טוב. וזה לדעתי פלא גדול גדול – כי למה שההכרה באני כמודל ולא כישות תביא לנו הרגשות כאלה? למה שלא נרגיש רק מעין תפלות, ואולי שעמום, ונרגיש (כמו כשאנחנו מתעוררים מחלום, או "יוצאים" לרגע מצפייה בסרט שנבלענו בתוכו) שהכל די סתמי וחסר משמעות? שוב: למה שההתפכחות מתוך תפיסת האני כישות ותפיסתו כמודל תעשה לנו טוב? למה שלא תהיה עניין סתמי? או למה שהיא לא תכניס אותנו לדיכאון? למה לגלות את האמת לגבי עצמנו זה דבר חיובי מבחינה חוויתית?

לדעתי הדבר הזה יכול לתת לנו רמז שיש קשר בין האמת לטוב. וזה חתיכת פלא עצום. אין לזה שום הכרח לוגי, וזה לא "הגיוני" יותר מאשר אם זה לא היה ככה. זה אפיון מפתיע ומפליא על המציאות שלנו, על החיים ועל הקיום, והרשו לי להרהיב עוז ולומר: זהו בשבילי אלוהים. העובדה שהאמת היא טובה, שהכי אמיתי הוא גם הכי טוב, רומזת לי שהמציאות, בבסיסה, במהותה, באמיתותה, טובה. וזו לדעתי המשמעות הגרעינית ביותר של המילה "אלוהים".(6)

——

(1) ניתן לראות כאן את התפיסה המזרחית, על פיה א) האלים הם חלק מהעולם, ולא מחוץ לו, כלומר אין אלוהים שברא את העולם וניצב מעליו ב) מי שיודע את האמת עליון על מי שאינו יודע, גם אם הראשון אדם והשני אל.

(2) מצב כזה של סוליפסיזם מדאיג רק מי שחושב שעדיין יש שם "מישהו" שחושב שכל העולם הוא "שלו". אבל אין, שהרי עם העולם גם העצמי איבד את האובייקטיביות שלו. אותו אדם ממילא לא מרגיש הבדל בינו לבין העולם.

(3) זה לא ממש נכון לומר, גם כי אני לא חושב שההכרה שלנו "מייצגת" עבורנו את המציאות (זה נושא גדול, אבל כך הולך ומתברר במדעי הקוגניציה של ימינו), וגם כי אותו מואר הרי לא חושב שיש מציאות מחוץ ליצוג. מה שהוא רואה הוא הכל, ולא רק חזיון.

(4) יש כאן עדיין שאריות של דואליזם: כאילו ההכרה שונה מהעולם שצף בתוכה. יש שחושבים שזו האמת המטאפיזית, אבל לדעתי זה יכול להיות בסך הכל שלב אמצעי בדרך לגילוי שהכל אחד, כלומר שההכרה לא שונה ממה שהיא קולטת.

(5) תסלחו לי על הביטוי המעט וולגרי הזה : ) ועוד: לשם העניין והקיצור אני לא נכנס לשאלת מי הוא מואר ומהי בדיוק הארה. ודאי שכל מני מסורות, אפילו בתוך ההינדואיזם והבודהיזם, מכריזות על כל מני מצבים כמצב האולטימטיבי, ולא כולם עולים בקנה אחד עם המודל שמוצג כאן, על פיו הארה היא הכרת מודל העצמיות שלנו כפי שהוא. כאן אתייחס למתאימים למודל זה, שאני מקבל אותו בגדול, והדוגמאות שאביא לעדויותיהם של מוארים מתייחסות כולם אליו.

(6) למי שלא מעוניין לקבל את הטענה שלי, הרי טענה נגדית: "לא תומר, טיפשון שכמוך (אתה כזה טמבל לפעמים, בחיי). זה לא 'אלוהים' או כל ישות מטאפיזית אחרת. אני אסביר לך: פשוט, כאשר אנחנו מתפקחים מהאשלייה שהאני הוא מהות ומבינים שהוא רק מודל, משתחררת בגוף הרבה מאוד אנרגיה, שהיתה כלואה בגלל התפיסה האשלייתית הזאת (איך? לא חשוב כרגע לצורך הטיעון שלי). האנרגיה הזאת עושה הרגשה טובה, ויש אנשים שמפרשים את זה בתור 'אהבה' או כל שטות אחרת. זה הכל ותו לא, הבנת? עניין ביולוגי-נוירולוגי-פסיכולוגי גרידא, שלא אומר דבר על המציאות אלא רק על המבנה הגופני-נפשי שלנו. ושאני לא אשמע שוב את המילה 'אלוהים' בבלוג הזה."

[אגב, בזמנו נתתי את הלינק הזה, אבל הנה הוא שוב: קובץ ובו תקציר הספר של מטצינגר]

אין אני: עכשיו זה מדעי. פרופ' תומס מטצינגר, ראיון ראשון בעברית

הרכבת עומדת לצאת מהתחנה, ואתם עדיין נאבקים בשער האלקטרוני שמסרב לבלוע את הכרטיס ולסובב את עצמו למענכם. כמה שניות לחוצות עוברות ואתם מוצאים את עצמכם, למרות שמאוד לא רציתם, רצים אל הרציף. ברגע האחרון אתם מספיקים לעלות אל הרכבת, ומאתרים מקום ישיבה ליד החלון. אנחת רווחה נפלטת מבין שפתותיכם, ואתם מביטים החוצה, אל הרכבת המקבילה שעומדת ופניה לכיוון ההפוך. כעבור כמה רגעים אתם נעים, תחילה לאט אך בהדרגה המהירות עולה, מרגישים את כוח התאוצה פועל על גופכם. עוד כמה שניות עוברות ובאופן פתאומי אתם נופלים אל תוך מצב יציב, נייח: לפתע הבנתם שלא אתם, אלא הרכבת שממול התחילה לנוע. זו היתה אשלייה. הרכבת שלכם עדיין עומדת בתחנה.

מה בעצם קרה כאן? לפרופ' תומס מטצינגר (Thomas Metzinger), פילוסוף ותיאורטיקן של מדעי הקוגניציה והכרה, יש תיאוריה שמצליחה להבהיר את העניין. בראיון טלפוני הוא מסביר: "זו בעצם גרסה מצומצמת של הלוסינציה, ואנחנו כולנו מבינים למה זה קורה: מסגרת החלון ממנה אנחנו מביטים מסתירה מאיתנו את רוב העולם, ואנחנו נחשפים רק לרכבת שממול. כשהיא מתחילה לזוז יש לנו אפשרות לבחור בין שני פירושים למה שאנחנו רואים: או שאנחנו זזים, או שהרכבת השניה זזה. לפעמים, בגלל שמיהרנו לרכבת ואנחנו קצת מבולבלים, ומכיוון שאנחנו גם מצפים שנתחיל לזוז, קורה שכשהמוח בוחר בפרשנות מסויימת הוא בוחר בפרשנות הלא נכונה, והוא מדמה את הגוף כנע. זה נמשך שניה או שתיים, וברגע שהמוח מגלה שהוא טעה בפרשנות שלו למצב, הוא מיד משנה את מודל העצמיות שלו."

למעשה התיאוריה של מטצינגר מסבירה הרבה יותר מהטעות הקטנה והתמימה הזאת. מטצינגר חושב שזו לא האשליה היחידה שהמוח שלנו בוחר בשבילנו. לדידו אנחנו חיים כל חיינו ברכבת לשום מקום: אנחנו תופסים את עצמנו, בטעות, כבעלי "אני" מגובש וקבוע. "כשהמוח שלנו דימה לעצמו מודל עצמיות שנע, הוא בסך הכל החליף את מודל העצמיות שהיה לו: זה שישב מותש ברכבת", הוא אומר. "בניית מודל של עצמיות היא משהו אוטומטי שקורה אצלנו כל הזמן – להוציא שינה עמוקה. וזה משהו לגמרי א-פרסונלי. זה לא משהו שאנחנו עושים – זה משהו שעושה אותנו. זה רפלקס, כמו זה שגורם לברך שלך לקפוץ כשנותנים לה מכה עם פטיש קטן. למדנו שזה עניין שמבוסס על תהליכים לא-מודעים, ולמדנו שזה גם עניין שאין לו קשר לדיבור או לחשיבה: לא מדובר בייצוג סימבולי. זה משהו הרבה יותר עמוק."

כשמטצינגר אומר "למדנו" הוא מתכוון לשילוב מורכב של תיאוריות פילוסופיות על מהות התודעה ומחקרים חדשניים במדעי המוח והקוגניציה. מטצינגר, שבעבר כיהן כנשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה, ובהווה הוא פרופ' לפילוסופיה תיאורטית באוניברסיטת יוהנס גוטנברג במיינץ (Mainz), נחשב כיום לאחד מהתיאורטיקנים המובילים בעולם בכל הקשור להבנתו של מה שהוא כנראה המיסתורין העמוק מכולם: ההכרה האנושית – מהותנו כיצורים סובייקטיביים. הוא קנה הערכה בינלאומית בזכות עבודה שדקדקנותה מתחרה רק ברוחב היקפה, שמתוכה העלה תיאוריה אותה פרס על פני כ-700 עמודים בספרו המונומנטלי  Being No One : The Self-Model Theory of Subjectivity (2004).

הספר, שחוקרים עמיתים מעידים שהוא "קאנטיאני בהיקפו, חוכמתו ועומקו" נחשב כיום לאבן דרך וקריאת חובה בשדה חקר ההכרה. מדובר למעשה בפרויקט אינטרדיציפלינרי אדיר מימדים בו מסתמך מטצינגר על ממצאים מדעיים, ובכללם מגוון מקרי קצה פתולוגים של מני הפרעות נפשיות, כדי לנסות ולהבין איך זה שאנחנו מרגישים "כמו מישהו". והרי זו ההרגשה המוכרת לנו ביותר: אנחנו מישהו ספציפי, "יש לנו" גוף ואף חיי נפש, הזהות שלנו יציבה ומתמשכת, כמובן ש"אנחנו עושים" כל מני דברים, וכל מני דברים "קורים לנו". ואם זה לא מספיק, הרי שאנחנו גם מודעים לכל זה.

האני ככלי של האורגניזם

"הרעיון הוא כזה," אומר מטצינגר, "לאורגניזם יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש. כלי אחד הוא הלב. כלי נוסף הוא הכבד. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל יש לו גם כלים אחרים, וירטואלים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא העצמי. כך, על פי התיאוריה שלי, כשאתה מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה."

על פי מטצינגר, האני שלנו הוא לא יותר מאשר מודל של המערכת האורגנית כולה, כלומר תוצר מתמשך של מיפוי פנימי, ובכך תהליך ולא ישות. בשלב מסויים באבולוציה, הוא אומר, היה חשוב לפתח מודל מלוכד של הגוף והנפש. זה חשוב מפני שזה מסייע לנו, למשל, מלהימנע מלאכול את הרגליים שלנו, כפי שבעלי חיים פרימיטיבים יותר לפעמים עושים. כל אחד מאיתנו צריך לדעת מי ומה הוא: איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. וזה חל כמובן גם על חיי הנפש שלנו: אנחנו צריכים לדעת אילו זיכרונות הם שלנו ואילו לא, אילו קרו באמת ואילו רק בדמיון. אנחנו גם צריכים לדעת שהמחשבות הן שלנו, ובהפרעות סכיזופרניות, לדוגמא, החלק הזה במודל העצמי שלנו משתבש, ואנחנו מתחילים "לשמוע קולות", כלומר להתייחס למחשבות שאנחנו מודעים להן כאילו הן לא שלנו.

מחקרים אחרונים הראו גם שכדי להבין שלאנשים אחרים יש גם כן חיים פנימיים אנחנו צריכים ליצור אצלנו תמונת ראי שלהם, כלומר להבין אותם על פי ההבנה שלנו את עצמנו, דבר שאוטיסטים מתקשים לעשות. מודל העצמי שלנו עושה את כל זה, ומצליח גם לתת לנו את ההרגשה שמדובר במכלול אחד, שאנחנו אינדיבידואלים במלוא מובן המילה, כלומר פרטים שלמים ובלתי מחולקים. למעשה כולנו מרגישים (וזה הרי אופיו של מודל העצמיות) שאנחנו מעין ישות מודעת שנמצאת איפשהו בתוך הגוף, מאחורי העיניים אולי, ושהגוף שייך לה ומבצע את פקודותיה.

אבל אנחנו לא. "אנחנו האורגניזם כולו, ובכלל זה גם מודל העצמי המודע שבמוח," אומר מטצינגר, "אבל אין לנו עצמי. אין שום 'עצמי' בעולם בכלל. אף אחד אינו 'אני', ואין לאף אחד עצמי. אנחנו מערכות – לא אינדיבידואלים – שמשום שהן לא מצליחות לזהות את מודל העצמיות שלהן כמודל, הן חושבות בטעות שיש להן עצמיות."

בשפה פילוסופית, מציין מטצינגר, אנחנו "ריאליסטים נאיביים": אנחנו מתייחסים ליצוג המציאות שבמוח שלנו כאילו הוא המציאות עצמה. זה ברור לכולנו: אנחנו לא חושבים, 'המוח שלי יצר דימוי של תפוח' אלא 'הנה תפוח!'. מה שמטצינגר אומר הוא שגם כלפי עצמנו אנחנו לוקים באותו ריאליזם נאיבי: אנחנו תופסים את המודל שהמוח הציג לנו של עצמנו כאילו הוא עצמי ממש. כאילו הוא 'אני', וכאילו האני הזה הוא לא הגוף כולו, אלא הוא מרכז של סובייקטיביות שממוקם בתוכו. כל זה מתרחש מכיוון שהמערכות שממפות בשבילנו את העולם ואת עצמנו הן עבורנו "שקופות" – מונח שטבע הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מוּר, ממייסדי האסכולה האנליטית במאה העשרים. אנחנו לא רואים את הפעולות המנטליות השונות שבונות לנו עולם, אלא רואים דרכן. לכן מה שמוצג לנו נתפס על ידינו לא כיצוג, אלא כמציאות עצמה.

מטצינגר עושה שימוש נחרב במושג השקיפות, ובשבילו הוא זה שמאפשר לנו לתפוס את עצמנו כבעלי עצמי. "כשאנחנו מתבוננים בעולם אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו קולטים ייצוגים שיכולים להיות נכונים או לא נכונים. כמובן, יש לנו גם ייצוגים שאנחנו מודעים לכך שהם רק יצוגים. לאלה קוראים מחשבות, דמיונות, חלומות צלולים. זה מה שמאפשר לנו להעלות ספק שמא ייצוגים אחרים גם הם לא לגמרי אמיתיים. זה מה שמאפשר לי ליצור תיאוריה כזאת, ומאפשר לי להתראיין על זה. את זה אין לבעלי חיים. חתול, למשל, כפי הנראה תפוס לחלוטין ביצוגים שהמוח שלו יוצר בשבילו. הוא לא מסוגל להבחין בין מציאות ודמיון. אנחנו כן, אבל לא תמיד."

מחזירים את הנשמה לשורשיה החומריים

הרעיון שאין 'אני' הוא כמובן לא חדש. הבודהה טען כך בהודו כבר לפני 2500 שנה. גם במערב היו שהסכימו: למשל דיויד יום, הפילוסוף הסקוטי מהמאה השמונה עשרה, כתב שאנשים "אינם אלא מקבץ או אוסף של תפיסות חושיות שונות שעוקבות במהירות בלתי נתפסת אחת אחרי השניה […] ההכרה היא מעין תיאטרון שבו תפיסות שונות מופיעות בזו אחר זו". מטצינגר מדגיש דבר חשוב: בתיאטרון הזה אין קהל. "האדם כולו רואה. האדם כולו חושב. אבל אנחנו מדמיינים שיש חלקים קטנים בתוך הגוף שלנו שהם עושים את הדברים הללו. אנחנו עושים את הטעות הזאת משום שאנחנו לא יכולים שלא לחשוב שאם רואים דברים, חייב להיות מישהו שרואה אותם. חייב להיות מעין בית קולנוע קטן בתוך המוח, שם צופה ה'אני' שלנו במסך עליו מוקרנת המציאות. התיאוריה שלי פותרת את הבעיה הזאת, כי היא מסבירה שאותו 'אני' שיושב בבית הקולנוע הוא חלק מהסרט. אותו אני שמביט, חווה, עושה – הוא עצמו ייצוג."

במילים פשוטות אומר מטצינגר שאין לנו כל נשמה ערטילאית. אפשר להשוות את המהלך המחלן שעורך מטצינגר לנפש האנושית לדמיתולוגיזציה שעושה ביקורת המקרא לתנ"ך: במקום בו האמנו במכלול של רעיונות (נצחיות הנפש, נשמה פרטית, רצון חופשי, יחודיות מהותית), במקום בו היתה לנו תמונת עולם מגובשת ושלמה, אנו כעת ניצבים מול "המדבר של הממשי": שברי המיתוסים היקרים ללבנו מוטלים הפוכים, ריקים מהחיוניות שהעניק להם לפני כן השכנוע העמוק שלנו בנכונותם. כעת הם חסרי ערך, אפילו מבישים, לאחר שהילת האותנטיות פרחה מהם, ובכל זאת אנחנו לא יכולים שלא להתגעגע אליהם ואל תמונת העולם המנחמת שהם העניקו לנו. אם לפני יותר מאלפיים שנה תפיסת ההכרה במערב היתה כדבר פיזי ("רוח" ביהדות, מקבילתה, "Pneuma" אצל הסטואיקנים או התפיסה האטומיסטית של האפיקוראים), הרי שעם עליית הנצרות ההכרה הפכה אישית, ורוחנית (נשמה). בתחילת העת החדשה העלה דקארט את הסובייקט לכדי מהות מופשטת לחלוטין: אותו "אני" שקיים רק משום שהוא חושב. מטצינגר מציין שבאופן אירוני המדע המודרני מחזיר את הנשמה לשורשיה, ומלביש אותה שוב בכסות פיזית לחלוטין, הכפופה לזמן ולמקום.

התיאוריה שלו, כאמור, התפרסמה לפני שארבע שנים, וכוחה הגדול הוא בכך שהיא מבוססת על ממצאים אמפיריים. מטצינגר משתף פעולה כבר עשרים שנה עם נוירולוגים, ומציג תיאוריה שיכולה להיות מאומתת על ידי מדעי המוח המודרניים. "היופי בשלב הנוכחי של המחקר האינטרדיציפלינרי הוא בעובדה שהתמונה החדשה של המוח המודע שכעת נרקמת לאיטה מעוגנת לראשונה בהיסטוריה האנושית ביסודות אמפיריים מוצקים", הוא כותב בספרו.

בקיץ שעבר עבר רעד בשדרת מחלקות מדעי המוח, כאשר מטצינגר פירסם עם שותפים מאמר בכתב העת היוקרתי Science, בו מודגם כיצד מיקום העצמי שלנו אינו קבוע, אלא תלוי בקלטי החושים. המאמר, Video Ergo Sum ("אני רואה משמע אני קיים"), מציג ניסוי בו אנשים ראו את הגב שלהם מוקרן בצורה תלת-מימדית על גבי מסך פנימי של קסדת "מציאות וירטואלית". הגב שלהם היה לכאורה כשני מטר לפניהם. כאשר הבוחנים נגעו בעזרת מקל בגבם, הנבחנים כמובן הרגישו את זה, אבל ראו את המקל נוגע בגב שנמצא שני מטר לפניהם. הממצאים המדהימים היו שלרוב הרגישו הנבחנים כאילו הם עצמם נמצאים "שם", כלומר מלפנים, במקום הוירטואלי שבו הם ראו את גבם. מטצינגר ושותפיו הצליחו למעשה ליצור בצורה מלאכותית מה שמכונה "חוויה חוץ גופית", ובכך להראות לא רק שחוויות כאלה הן כנראה רק שינוי הייצוג במודל העצמיות שלנו, אלא שאכן, כפי שחזה מטצינגר, יש לנו מודל של עצמיות, הוא אכן איננו מקובע או מבוסס על עצם יציב כלשהו (שהוא לכאורה ה'אני'), והוא משתנה בכל רגע בהתאם לקלטי החושים. מטצינגר מספר שבמשך יומיים הוא רק נתן ראיונות לכלי תקשורת מהעולם כולו.

באופן לא מפתיע, רעיונותיו של מטצינגר נתקלים גם בתגובות קשות. הם לא רק מאיימים על הדבר שאולי הכי יקר לנו – תחושתנו כאינדיבידואלים שלמים ומיוחדים – אלא גם מקיימים מערכת יחסים קשה מאוד עם האינטואיציה הבריאה של כולנו, שעבורה אין דבר ברור יותר מה'אני' שפועם במרכזה. "למה הרעיון הזה, של החוסר ב'אני', כל כך מנוגד לאינטואיציה שלנו," שאלתי, "ולמה, למרות עדויות רבות לטובתו, אנחנו מתעקשים לשמוע בקולה של האינטואיציה, ולא ויתרנו עליה כמו במקרה של תורת היחסות או מכאניקת הקוונטים?"

"נקודה טובה. משום מה במדעי ההכרה אנשים מרגישים שתיאוריה מסויימת חייבת גם לתת להם גישה לתחושה מסוימת, למצב תודעתי מסויים. אבל זו כמובן שטות. אנחנו חייבים להבין שאנחנו תוצר של מיליוני שנה של אבולוציה, וכנראה שהמצאת האגו היתה מאוד מוצלחת." בספרו כותב מטצינגר שאין שום דרך שבה אנחנו יכולים לדמיין או לחוות את התיאוריה שלו, וזאת לא בכדי: אנחנו מתוכנתים על ידי האבולוציה לא להיות מסוגלים לדמיין מצבים פתולוגים, וזאת מפני שסימולציות עצמיות של מצבים מעורערים מערערים בעצמן את הלכידות של המערכת. לכן רובנו גם לא מסוגלים באמת להבין אנשים שנמצאים בדיכאון קליני: זה לא יכול לעלות על דעתנו, כי דעתנו שומרת את עצמה מפני מצבים שכאלה בדיוק.

האם ללא אני ייתכן מוסר?

ומה עם המשמעות המוסרית של הרעיונות הללו? לא מעט מערביים אינם מאמינים כיום שהם קיימים כנשמה נצחית, אבל מה אם יאמרו להם שהם אינם קיימים כלל? שהם (אישיותם, זכרונותיהם, תשוקותיהם, חלומותיהם, והעצמי שכל אלו שייכים לו) לכל היותר מודל משתנה שהמוח שלהם מייצר? שהם אינם אדם במובן ההומניסטי של המילה, אינם מרכז של רציונליות ואוטונומיה, אלא מערכת אורגנית שמרמה את עצמה כדי שתחשוב שהיא מרכז כזה?

"אני אומר את זה כבר כמה שנים: ישנה אנתרופולוגיה חדשה שעולה אל הבמה. ישנה תמונה חדשה של האדם שיוצאת מתוך המחקר הגנטי והנוירולוגי, כזו שסותרת את כל התפיסות האנתרופולוגיות שהיו לנו במערב. היא לחלוטין לא מטאפיזית, היא לחלוטין לא מתאימה לדמות האדם כפי שהיא מצטיירת במסורת היהודית-נוצרית, והיא תעמת אותנו עם עובדת היותנו בני תמותה בצורה הרבה יותר ישירה מאשר אי פעם. היא יכולה להגיע לכאן מהר יותר מהצפוי. אנשים רבים לא ירצו לקבל אותה, כפי שאנשים רבים לא רצו לקבל את עובדת היותו של כדור הארץ סובב סביב השמש. תהום תיפער בין החלקים העשירים, המשכילים והחילוניים של העולם ובין אלה שלא נחשפו, או שלא רוצים להחשף, לתמונת העולם שמביא לנו המדע.

"לדעתי מדעי המוח תורמים תרומה משמעותית לפרויקט הפילוסופי הישן של 'ידיעת העצמי'. אבל מה שאנחנו מגלים הוא שידיעת עצמנו היא לא בהכרח אטרקטיבית מבחינה אמוציונלית, אם להתנסח בעדינות. לדעתי ננהג בצורה מכובדת אם נתבונן בעובדות הללו, אם נביט עליהן נכוחה. עלינו ליצור תמונת עולם חדשה, של האדם כיצור טבעי לחלוטין, מבלי לברוח אל אשליות מטאפיזיות או פונדמנטליזם. מצד שני, השאלה היא האם הפגיעה במיסתוריות של התודעה יכולה להתרחש ללא פגיעה בסולידריות של החברה. בשביל אנשים רבים מה שמחבר אותנו אחד לשני הוא האמונות שלנו באלוהים או בנשמה נצחית. לכן גם צריך לשים לב שהממצאים הללו לא מוצגים בצורה של מטריאליזם גס וולגארי, כפי שהתקשורת אוהבת להציג אותם, ובכך לתת את הרושם שזה אומר שבני אדם הם רק מכונות, או שאין יותר משמעות למושגים כמו רציונליות, כבוד עצמי, אחריות וכדומה – זה בפירוש לא נכון. דווקא זו ההזדמנות שלנו להוכיח שאנחנו יצורים מוסריים ורציונליים. אולם אנחנו אכן זקוקים להקשר תרבותי חדש שבתוכו נשלב את הידע החדש הזה על עצמנו."

כאשר המערב עסוק בשאלות המוסריות שמעלה הביולוגיה והרפואה, כגון האתיקה של השיבוטים או של השימוש בתאי גזע עובריים, לא רבים מבחינים במהפכה העצומה שמחוללים מדעי המוח. מטצינגר מאוד מעורב בסוגיות אתיות שמחקרים שלו מעלים. לפני פחות משנה ייסד עם חוקרים אחרים פורטל ל"נוירואתיקה" כחלק מהמכון למחקר אינטרדיסיפלינרי למדעי המוח באוניברסיטת מיינץ שהוא עומד בראשו. באתר מקובצים (ופתוחים להורדה) מעל לשמונה מאות מאמרים בנושא, והוא עוסק בבחינת מצבי תודעה שונים מבחינה נורמטיבית: לאילו מצבי תודעה אנחנו אמורים לשאוף? האם יש מצב הכרתי שאמור להיות בלתי חוקי בחברה שלנו? מדובר, אם כן, לא רק בענף של אתיקה שמכוון לווסת את הנוירולוגיה, אלא שדה הגות חדש ששואל שאלות לגבי מהות העצמיות שלנו, משמעות היותנו בעלי הכרה, והשימושים שראוי או לא ראוי שנעשה בה. בשנה הבאה ייצא גם ספר שכתב על רעיונותיו, "מנהרת האגו", המיועד לקהל הרחב.

ריטלין וסמים אחרים

"בשנים הללו אנחנו מפתחים את הכלים הראשונים שיוכלו לשנות את המוח בצורה יעילה, ואנחנו צריכים לפתח שדה אתי חדש לכל המחקר הזה. למשל, במחקר התרופות הפסיכיאטריות. כבר היום אנשים משתמשים בכל מני מולקולות בצורה שונה ממה שיעדו אותן. את המודפיניל (Modafinil), למשל, רקחו כתרופה לנרקולפסיה (נרדמות), אבל תעשיית התרופות יודעת שהיא תרוויח מכך שאנשים ירכשו את התרופה הזאת רק בשביל לייעל את העבודה שלהם."

ומה עם ריטלין? כבר היום לוקחים הורים את הריטלין של ילדיהם. "ריטלין הוא רק ההתחלה. יש מחקר רב על מה שנקרא 'מעצימים קוגניטיביים', גלולות שעושות אותך פיקח יותר, חכם יותר, ערני יותר, בעל זיכרון טוב יותר. יש ארבעים מולקולות חדשות בדרך, במעבדות. חומרים טובים הרבה יותר. והשאלה שנשאלת היא מה נעשה? מה נעשה אם יש לנו תרופה שיכולה לתת לנו ארבעים שנה ללא התמכרות או תופעות לוואי רציניות, שבהן יהיה לנו תמיד איזה פלירט סקסי בעיניים, או שפשוט נרגיש טוב מאוד כל הזמן? עוד שאלה היא האם אנחנו נצטרך בקרוב בדיקות שתן באוניברסיטה? כי בארה"ב הסטודנטים כבר לוקחים הרבה מאוד ריטלין ומעוררים שונים לקראת הבחינות. ובתוך עשרים עד חמישים שנה יהיו לנו אפשרויות רבות הרבה יותר. אז אולי כמו ספורטאים, בעתיד גם אינטלקטואלים יצטרכו לעבור בדיקות לגילוי חומרים נרקוטיים?

"עכשיו, כמובן, יש מסחר חוקי בכל הדברים הללו, ויש מסחר לא חוקי. ויש מסחר אינטרנטי, שבו לא חשוב החוק שבמדינה המסויימת, כי ההפצה כלל-עולמית. חברות התרופות לא מדברות על זה, אבל הן יודעות את זה. ומצד שני, למה לא לקחת כדורים כאלה? אם זה נטול סיכונים ומשפר את איכות החיים שלי, למה שרופא יאמר לי שאסור לי? 'לא, מה שיש לך זה רק דיכאון קל, לא קליני, אתה פשוט עצוב מפני שאשתך עזבה אותך ואמא שלך מתה – זה נורמלי, אתה בסדר גמור.' כלומר, למה הרופאים הם האנשים בחברה שיחליטו איך אנשים יתייחסו למוח שלהם ואיך הם מעצבים את חיי ההכרה שלהם? למה זה חוקי בשבילי להיות שיכור 24 שעות ביממה, ולא חוקי בשבילי להיות נמרץ, או מאושר? למה לאנשים מותר לנתח את הגוף שלהם כדי להיות יותר יפים ולא לשחק עם המוח שלהם כדי להיות יותר חכמים? צריך להתמודד עם השאלות הללו."

"וכמובן, מה שאנשים ירצו הם ישיגו, אז אם לא יתנו להם את זה בצורה חוקית, הם ירכשו את זה בצורה לא חוקית. כפי שאני רואה את זה, כרגע יש לנו 12 עד 15 מולקולות לא חוקיות שיוצרות את רוב הבעיה של שוק הסמים הלא חוקי. אבל אולי יהיו הרבה יותר. אני יכול לומר לך שכיום באירופה יש הרבה מאוד פרופסורים מובטלים לכימיה, מפולין ומרוסיה, והם מבשלים כל מני דברים ומוכרים את זה לילדים העשירים. מהשוק הזה אנשים שמגיעים לחדרי המיון אחרי טריפ רע נתקלים ברופא שמעולם לא למד על סוג הסם שהם נטלו. האשלייה יכולה להיות שעוד דיכוי חוקי ועוד משטור יפתרו את הבעיה."

אז מה באמת היא הבעיה? למה שלא יהיה עולם שלם בהיי תמידי? "השאלה היא בעצם זו: מהו מצב תודעתי טוב? אילו מצבי תודעה אנחנו רוצים בחברה שלנו ואילו לא? כיום למשל, מצב תודעתי שמושפע מל.ס.ד. הוא לא חוקי, ומצב תודעתי שמושפע מאלכוהול הוא חוקי. אבל אנחנו צריכים להיכנס לדיון על כל זה, כי אנחנו צריכים קונצנזוס תרבותי לגבי איך אנחנו בכלל רוצים לחיות את חיינו, ובכלל זה אנחנו גם צריכים ללמד את ילדינו אילו הם מצבי תודעה טובים, ואנחנו צריכים להראות להם איך לטפח מצבים כאלה."

כשמטצינגר מדבר על פיתוח מצבי תודעה טובים הוא מתכוון למדיטציה. כבר יותר משלושים שנה שהוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית. הוא מדגיש, עם זאת, שאין שום קשר בין זה לבין מחקריו: הוא לא מסיק מסקנות מתוך חוויותיו האישיות.

"יהיה טוב מאוד אם ילדים צעירים מאוד ילמדו בבתי הספר מדיטציה, הרגעה עצמית, חלימה צלולה [היכולת לחלום תוך מודעות – ת.פ.], כך שתהיה להם קופסת כלים קטנה שאיתה הם יוכלו לשנות את מצבי התודעה שלהם ללא סמים. במצב כזה, אם הם יתקלו בקפאין ואלכוהול אצל הוריהם, או יעשנו את הג'וינט הראשון עם חבריהם, תהיה להם כבר מסגרת להתייחסות והשוואה, והם יבינו מה הם עלולים להפסיד: צלילות ובהירות של ההכרה, היכולת להתרכז וכו'. כך שבדיוק כמו שיש לנו שיעורי ספורט, אני חושב שצריכה להיות לנו מסגרת תרבותית בה אנשים לומדים איך לטפח את ההכרה שלהם. אם לא נעשה את כל זה, יכול להיות שפשוט ניסחף בזרם ונאבד את עצמנו.

"קריטריון נוסף יכול להיות מה אותו כדור, עד כמה שהוא משמח אותי עכשיו, עושה למצבי התודעה העתידיים שלי. האם הוא מגדיל אצלי את האוטונומיה? האם אני נהיה חופשי יותר, ויש לי אפשרות לשנות את דרכי, או האם אני מכור? ועוד שאלה שאנחנו צריכים לענות עליה היא האם ראוי לשאוף למצבי תודעה שהם פשוט מהנים, מענגים בצורה הדוניסטית, אבל ללא כל מרכיב של ידע – הם לא מלמדים אותי כלום על עצמי. יש סמים שגם מסוגלים ללמד אותנו דברים: תובנות תרפויטיות, תובנות רוחניות."

אל תאמר "הארה", אמור "מודעות מערכתית"

באשר לאותן תובנות, מתייחסת התיאוריה של מטצינגר בצורה מצומצמת לאותו אידיאל של "הארה" עליו מדובר במסורות מיסטיות רבות, מצב שבו נגלה לאדם שהוא נטול אני (ובמקרה כזה הוא עשוי להרגיש אחד עם הקיום כולו). מטצינגר כמובן מסביר גם המצב הזה בצורה מטריאליסטית לחלוטין, ומכנה אותו בספרו בשם "System Consciousness" (מודעות מערכתית): זהו מצב בו לאורגניזם יש מודל של עצמי, אבל הוא "עכור" לחלוטין, כלומר הוא נתפס במודע כמודל, ולכן לא כעצמי.

"אם התיאוריה שלי נכונה," אומר מטצינגר, "והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב לתת תחזית אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם. […] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'".

אבל אם תמונת עולם כזו היא אמיתית יותר, האם ייתכן שכאן נמצא הקשר בין האמת והאושר? אם אנחנו מדברים על מה שאתה מכנה "מודעות מערכתית", שאלתי, ואמרנו שזה מה שנקרא במסורת הבודהיסטית "התעוררות" או "הארה", הרי שהמצב הזה, שבו למערכת יש יותר מידע אמיתי על עצמה מאשר קודם, אמור להיות – על פי עדויות היסטוריות של אנשים שטענו שהם הגיעו אליו – נעים מאוד. האם ייתכן, אם כן, שיש קשר משמח בין האמת והאושר?

"טוב, על זה צריך לדבר במשך שעתיים מעל כוס תה. אני מקווה שאתה צודק. אני מאוד מקווה. זה סיפור יפיפה. אבל צריכים להיות ביקורתיים, וכנים מבחינה אינטלקטואלית. כל המבנה של האגו נועד ליצור אשליות רומנטיות, לתת לנו בטחון רגשי ולהציל את עצמו. לכן יש 'אגואים רוחניים' כל כך רבים בעולם – כסף ומין לא מספיקים עבורם, הם רוצים גם את אלוהים! מבנה הליבה של האגו הוא שהוא רוצה פרס. יש לו מוטיבציה לעשות משהו (כמו מדיטציה, או פרקטיקה רוחנית אחרת) רק אם מבטיחים לו משהו.

"אבל אולי. אולי הגדלת הידע שלנו עוזרת לנו להיפתר מדברים שגורמים לנו לסבול. אתה לומד לא להכניס את עצמך למצבים שמביאים לסבל. אבל יכול להיות שבסך הכל מדובר בהפיכת מודל העצמי לקוהרנטי יותר [כלומר לא בראייה אמיתית יותר, אלא נוחה יותר של המציאות – ת.פ.]. אבל זה ייתכן… זו יכולה להיות תשובה נהדרת, אם מיקסום הידע על עצמנו היה מביא למיקסום האושר שלנו. אבל אני לא יכול לומר כרגע אם זה נכון. אף אחד מאיתנו לא ממש יודע, נכון?"

[אני מאוד שמח בראיון הזה וחושב שהוא מאוד חשוב. הוא התקיים כבר לפני כמה חודשים, וניסיתי למצוא לו במה באחד המוספים השבועיים. לא הצלחתי, לאכזבתי הרבה. הוא כנראה יתפרסם בצמצום מסויים באתר מעריב, אבל כאן הגרסה המלאה. אני רוצה להוסיף שאני לא שותף מלא לגישה המאוד מטריאליסטית של מטצינגר, אם כי כל המסקנות שלו לדעתי נכונות. לבד מזה אני מתכוון להתייחס לחלק ספציפי מדבריו בפוסט אחר.]

שוורצנגר של הדהרמה

לאמה אולה נידהל

"חוויתי במדיטציה עונג שהוא כמו מאה אורגזמות בבת אחת. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. מדדו את גלי המוח שלי באותו זמן וגילו שהם דומים לאלו של חולה אפילפסיה." – לאמה אולה נידהל

כן, זה די ברור: לאמה אולה נידהל הוא הלאמה הכי מגניב שתפגשו. למעשה הוא כל כך מגניב עד שהוא נוטה להיות מאגניב, וזה קצת מעיק. יושב לפניך אדם בן 66, חסון, חתיך, שרירי, אופנוע, בנג'י, צניחה-חופשית, לבוש ג'ינס וטי-שירט (לא, לא קר לו), יורה את מילותיו על קהל, מרסס אותו בתורת הבודהה. למי ששומע אותו אין שום ספק שאין לו שום ספק שהוא צודק, שהוא יודע מה טוב בשבילו ומה טוב בשביל העולם ובעיקר מה טוב בשבילנו: נידאל הוא דרשן נוצרי עם טקסט בודהיסטי, ומראהו והמבטא הדני שבפיו הופכים אותו למעין שווארצנגר של הדהרמה – הוא כל כך מלא חמלה עד שהוא חייב לדחוף אותה בכוח אל תוך אוזנינו. The Compassionizer.

אבל הוא שופע כריזמה, וההרצאה שלו (מוצ"ש שעבר במוזיאון טיקוטין בחיפה) היא קונצרט. נידאל קופץ אסוציאטיבית מנושא לנושא, מצטט סוטרה, מחקר מדעי, כותרת עיתון, חוזר לאמרותיו של הבודהה, ולא שוכח תוך כדי גם ללכלך קצת על האיסלאם. כן, בזה הוא מפורסם: הוא חושב שהדת המוסלמית היא סכנה גדולה לעולם והוא לא מסתיר את זה. אולי הוא אפילו עושה מאמץ לא להסתיר את זה: זה תמיד נכנס איכשהו, גם כשהוא מדבר על נושאים אחרים. הנה:

בטיבט היו כל כך הרבה בעיות. הפוליטיקה כמו שדה מוקשים. החברה שם היתה ימי ביניימית, כמו האיסלאם היום. מערכת החינוך היתה אליטיסטית, השיטה הפוליטית היתה פיאודלית. אנחנו לא רוצים את כל זה. אנחנו כן רוצים את אותם אנשים שישבו שנים בהרים ושמרו את המורשת הבודהיסטית שהיתה בהודו לפני שהאיסלאם החריב אותה.

נידאל נגוע בשטחיות דמגוגית, בעיקר בכל הנוגע לדתות המערביות ולמדע. מאידך מרענן לשמוע בודהיסט שלא מרגיש מחוייב להכנס לקלישאת "המואר" שמדבר בלחש ושכל תנועותיו מודעות עד כדי שיתוק. על רדידותו בנושאים אחרים הוא מפצה בבהירות וברהיטות שבהן הוא מעביר את מהותה של תורת הבודהה:

מכיוון שאנחנו חיים בעולם בו אנחנו לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים או נמנעים מכל מה שאנחנו לא רוצים, אנחנו שואלים את עצמנו למה. הדתות המונותאיסטיות מציגות תמונה דואליסטית בה האל הטוב ניצב מול השטן. זה טוב לדרמה. זה יוצר אומנות נפלאה. קיטוב משמעותי בתרבות, מתח. אבל זה די מזיק לפילוסופיה ולמחשבה בהירה. כי משהו רע לגמרי לא יכול להתקיים. הוא היה הורס את עצמו, כי מה שאנחנו מוציאים מאיתנו אנחנו מקבלים חזרה.

אז למה אנשים סובלים? לא בגלל השטן. בגלל טיפשות. בוּרוּת. ואיזה סוג של בורות? בנוגע לטבע המיינד. זה הגורם לכל הסבל בעולם. חוסר היכולת של המיינד להבין שהסובייקט, האובייקט והפעולה הם צדדים שונים של אותו דבר.

מהי הבעיה? הבעיה היא שמה שמתבונן דרך העניים שלנו חושב "אני", ומה שאנחנו רואים הופך ל"אתה" או "העולם". זו אשלייה והיא סיבת הצרות שלנו. זה נכון וברור שהגוף, הרגשות וכמות הכסף שלנו שונים. על זה אין ויכוח. אבל כל אלה גם משתנים כל הזמן. אפילו הגוף שלנו הוא אוסף של מולקולות שמשתנה כל רגע. וכמובן שהמחשבות והרגשות שלנו משתנות כל שנייה. בוודאי אצל מי שלא עושה מדיטציה, שאצלו זה ממש דיסנילנד.

הדבר היחיד שמתמיד הוא החלל שמאפשר את כל הדברים, והמודעות שמכירה בהם. זה זהה אצל כולנו. הראי זהה, התמונות שבו והאבק עליו שונים. עומק האוקיינוס זהה, הגלים שונים.

המחשבה "אני" היא אשלייה ואיננה מבוססת בשום דבר קונקרטי. כל אחד מאיתנו הוא הכרה עירומה, פתוחה יותר או פחות. ההבנה שזה נכון היא שחרור. האשלייה שיש "אני" מביאה כעס, קנאה, חמדנות וגאווה.

הלאמה על הבמה. תמונה שצילמתי באותו הערב

את הדברים שלו מטיח נידאל בקהל כמו מכונת יריה. הוא מרביץ בקהל דהרמה ללא רחם, מצטט את הבודהה במהירות האור וניכר שהמתרגם לעברית נדרש למאמץ רב כדי לעמוד בקצב שלו. אחרי נגיעה בבודהיזם הוא ממשיך בתיאור סכמאטי של דתות העולם. הנה מדעי הדתות על פי לאמה אולה נידאל:

כולנו מכירים את הדתות המונותאיסטיות שהכריחו אנשים להתגייס לשורותיהן. ואנחנו גם רואים מה קורה איתן היום: היהודים עם פרסי הנובל, הנוצרים עם פעולות הצדקה החברתית, והמוסלמים… עם מה שהם עושים. הדתות המזרחיות לא חושבות שכולם צריכים לחשוב כמוהן. הן חושבות שאם אנשים אוכלים דברים שונים ולובשים דברים שונים אז הגיוני שהם גם יחשבו דברים שונים על העולם ועל החיים. הבודהיזם חושב שלשכנע אדם להאמין במה שלא מתאים לו הוא טיפשות.

בכלל, הבודהיזם לא רוצה שתאמינו בדבר. המטרה שלו היא לא שתעבדו את האלוהים אלא שתשפרו את עצמכם ותעשו את עצמכם מושלמים. בדתות המערביות יש אנשים שמאמינים באלוהים, והם אף פעם לא הופכים לאל שהם עובדים. בדתות המזרח אנשים מתנסים בדרך הרוחנית ובסופו של דבר כן הופכים לאידיאל שלהם. כולנו זהים לבודהה, רק שלא מדטנו מספיק. ההינדואיזם הוא אולי 60% דת של התנסות, הטאואיזם יותר, והבודהיזם הוא 100% דת של התנסות.

זה פשוט לא נכון, ויעידו מאות מיליוני מדליקי-קטורת ועובדי-צלמים בודהיסטים, אבל מבחינה עקרונית יש בדבריו אמת. מכאן צולל הלאמה לעומקי האזוטריקה של הבודהיזם הטיבטי:

היוגים ההינדים, שרוצים לפתח כוח רצון, עובדים על הצ'אקרות והנקודה העליונה שלהם היא ארבע אצבעות מאחורי קו השיער. הבודהיסטים מעוניינים לחוות את התודעה כאור בהיר בן אל-מוות, והמדיטציה שלנו היא על הנקודה העליונה בקודקוד, שמונה אצבעות אחרי קו השיער, ומשם במורד הגוף עד 4 אצבעות מתחת לטבור, דרך חמשת מרכזי האנרגיה של הגוף, שמהם יוצאים שבעים ושתיים אלף רצועות אנרגיה.

נידאל מספר שעל ידי מנטרות אפשר לשנות ולנתב את אותן אנרגיות. הוא טוען למשל, שאם תאמרו "פֵּיי" פעם אחת תגרשו מחשבות מיותרות, ואם תאמרו את ההברה הזאת כמה פעמים רצוף תיפטרו מנוירוזות. מכאן הוא עובר לקוסמולוגיה הטיבטית:

העולם כולו הוא חלום קולקטיבי: התשוקה יוצרת את כל מה שחם, הכעס את כל מה שרטוב, הקנאה את כל מה שזז.

טוב, אני מתאר לעצמי שיש אנשים שמאמינים בזה. הבעיה היא שהלאמה הנכבד מתעקש שדבריו הוכחו מדעית. הוא אומר למשל:

על פי הבודהיזם מושב ההכרה הוא בלב, וזה הוכח מדעית היום מפני שתועדו מקרים רבים של אנשים שהושתל להם לב והם שינו בעקבות זאת את אישיותם.

באמת? מישהו שמע על זה? אבל נידאל ממשיך בשיעור המדע, ועובר להרצות בלהט על פיזיקה מודרנית. בלבי לחשתי, don't go there man!, ואכן באשר יגורתי בא: הלאמה אולי מבין הרבה באוזוטריקה טיבטית, אבל כמה עובדות בסיסיות בפיזיקה עוד יש לו ללמוד. לתשומת לבו: זה לא נכון שהמדע הראה שהאטומים מורכבים מריק, והקביעה שרק עכשיו אנחנו קולטים את האור של המפץ הגדול שגויה בכל כך הרבה רמות שאין לי שום כוח (או מקום) להיכנס לזה. לא נורא, נחזור לדבורים על בודהיזם ודתות אחרות:

הבודהיזם מתחיל עם אחריות עצומה. אם אנחנו חושבים שמישהו אחר אחראי לסבל שלנו (הממשלה, האלוהים, אבא ואמא), אז יש הרבה דתות שאנחנו יכולים להאמין בהן. אבל בבודהיזם אנחנו מובילים את חיינו בעצמנו למען כולם. כי אנחנו יצרנו את המצב שבו אנחנו נמצאים ואנחנו נצא ממנו בעצמנו.

משה נתן עשר דיברות שכולם היו חייבים לקיים, אבל הבודהה, שמתייחס אל התלמידים שלו כמו אל מבוגרים, נתן עשר עצות. העצות הללו קשורות למעשי הגוף, הדיבור והתודעה. עם הגוף שלנו מציע הבודהה שנגן על אחרים ולא נהרוג אותם, שניתן להם את מה שהם צריכים ולא נגנוב מהם. נקודה נוספת בה מדריך אותנו הבודהה היא שימוש מודע בגוף כדי לגרום לבני זוגנו לאושר. נכון שבבודהיזם יש נזירים, אבל השלב הגבוה ביותר כולל יחסי מין שבהם הנקבה היא חלל ריק והזכר הוא עונג עילאי, וזה שיאו של הבודהיזם!

Düsum Khyenpa, הקרמפה הראשון, המאה ה- 12

הייתי מציע שיספר את זה להוד נזירותו הדלאי לאמה. אבל לאמה אולה נידאל לא ממש מתרגש ממעמדו של הדלאי לאמה. הוא חולק עליו במחלוקת הקרמפה הידועה, ויש לי הרגשה שהוא לא יהסס לומר שהאסכולה שלו, הקגיו, עמוקה מזו של ראש הבודהיזם הטיבטי, הגלוג.

אבל שלא יהיה ספק: לאמה אולה הוא אדם מרשים. הוא דיבר נון-סטופ במשך שלוש שעות, הסביר בבהירות לא שכיחה את עקרונות היסוד של הבודהיזם, הרצה ברצף ובמהירות, וזאת תוך כדי שהוא כל הזמן מחייך וקורץ למכרים בקהל. בקיצור, הבנאדם היי בנטורל. אני, בכל אופן, יצאתי מהאולם טעון בעזוז.

מילה אחרונה על האירוע: הערב כולו אורגן בצורה מעוררת הערכה, החל מן האולם המפואר ועד למיקרופוני ה"מדונה" שהוצמדו ללאמה ולמתרגמו. האולם היה מלא מפה לפה, וחלק גדול מהקהל היה עולים ישנים ממדינות ברה"מ לשעבר. גם בעמותה שארגנה את ביקורו של נידאל בארץ, דרך היהלום, מספרים מרשימים של דוברי רוסית, ונראה לי שמישהו חייב לבדוק פעם את תפקידם המכריע של העולים הללו, שבאים מתרבות שהעיסוק בנסתר היה תמיד מקובל בה, על סצנת הניו-אייג' המקומית – לבד מהבודהיזם הטיבטי, הם מהווים גם חלק לא מבוטל בדור החדש של תנועת הרה קרישנה, ואין צורך לומר ש"בני ברוך" לא היתה קמה ללא תרומתם. מעולה לעולה רוחנו עולה?

[עלה באנרג'י. הנה דוגמית מכבוד הלאמה: סרטון בו אולה נידאל מסביר על מדיטציה]

על אושר ואטרקסיה

בחברה שלנו מצב פשוט של אושר מטופל כאילו היה חפץ חשוד. בוחנים אותו בשבע עניים, הופכים בו והופכים אותו, שואלים על שום מה ולמה, מערערים על עצם קיומו, ובטח ובטח שלא מקבלים אותו כמובן מאליו, כדבר הטבעי ביותר הקיים. אם מישהו מפגין שמחה ללא סיבה הוא נחשב לשוטה או משוגע. וכי מה יש לו כבר לשמוח? מה כבר טוב כל כך בעולם הזה, בחיים האלה?

בכלל, האושר לא נחשב רק בלתי הגיוני, אלא גם כלא ממש אמיתי: עליצות תיתפס לרוב כמשהו שטחי, רדוד, מעט דבילי. אומללות, לעומת זאת, היא כמובן משהו מאוד עמוק, חריף ובעיקר אותנטי. הרי אדם עליז ומאושר הוא פשוט לא רציני, ואנשים רציניים הם כמובן אלה שמתכסים תמידית בדוק עגמומיות. והמצב עגמומי אפילו יותר, כאשר רבים מאיתנו מרגישים הכי נאמנים לעצמם, הכי קרובים לאמת הפנימית שלהם, כשהם אומללים. שמחה זה נחמד, בתנאי שהיא חולפת מהר ומחזירה אותנו למלנכוליה המוכרת. אנחנו מרגישים בבית רק כשאנחנו מתבוססים בחמימות מי הרגליים של התוגה.

זה לא במקרה ויש בזה אפילו משהו מן האמת: בשמחה ישנה תמיד פריצת גבולות. אנחנו אכן פחות עצמנו כשאנחנו שמחים – למרות שמדובר כמובן ב"עצמנו" הקונבנציונלים, כלומר אותה מסכה חברתית, אותה פרסונה שאנחנו גדלים לתוכה ועוטים על עצמנו מול אחרים. הבעיה היא שבאופן טרגי אנחנו משתכנעים שיש בה אמת ומתעקשים להתחפש גם מול עצמנו. שמחה אמיתית היא אקסטזה, ולא במובן של עליזות פרועה וחסרת בסיס, אלא במובן היווני של המילה: "עמידה מחוץ לעצמנו". שמחה אמיתית אפשרית כשאנחנו משילים את קליפת העצמיות המזוייפת, ולכן אין כמוה אותנטית. "דע את עצמך" ציוו היוונים, אבל אנחנו לא יודעים את עצמנו, ולכן חריגה מחוץ לאותו "עצמנו" שטחי שאנחנו כן יודעים נתפסת כזיוף.

האדם כיצור איכפתי

אני רוצה לכתוב קצת על היוונים הקדמונים, אבל ראשית נקפוץ קדימה לחזית מחקר ההכרה בימינו. אנחנו חיים בזמנים מרתקים: מדענים כיום פולשים אל מחוזות בהם לפנים רק פילוסופים מעופפים העזו לפרוס כנף. מאז שנות התשעים משקיע המערב מרץ רב בניתוח מדעי של המוח ושל ההכרה האנושית, וההרגשה ש"הנה הנה" עוד מעט ונבין איך אנחנו מבינים שכיחה יותר מתמיד. "דע את עצמך" בגרסת מדעי המוח.

ניקולס המפרי, פסיכולוג וחוקר הכרה, מציג בספר שיצא לפני שנה את התיאוריה הבאה: הוא טוען שהפונקציה המרכזית של ההכרה לא היתה אף פעם, כפי שנהוג לחשוב, איסוף אינפורמציה. מטרת ההכרה, שהתפתחה מתוך החישה, היתה בראש ובראשונה ליצור מציאות שאיכפת לנו ממנה. וזהו אכן הייחוד של האדם, הלא כן? איכפת לו. העולם הוא משמעותי בשבילו, ולא במובן הסיפורי או התכליתי של המילה, כאילו משמעות העולם היא שהוא ממלא איזו פונקציה מיתולוגית או אלוהית, אלא במובן הקיומי: עצם קיומה של המציאות נחווה כדבר משמעותי.

העולם וכל אשר כלול בו אינם משמעותיים לעץ או לחתול. הם כן משמעותיים עבורנו, וזאת משום שההכרה שלנו דאגה לעשות אותם משמעותיים. ולמה שתעשה דבר כזה? במאמר מתחילת השנה מסביר המפרי שזה נחוץ כדי שבני אדם, יצורים שיחסית לחיות אחרות הם מורכבים מאוד שכלית אבל מרוששים מבחינה גופנית, יתעניינו אחד בשני ויחברו לכדי קהילות. זה הכרחי לצורך ההישרדות שלנו.

להרגיש כמו "מישהו"

אבל כדי שכל זה יקרה דרוש דבר נוסף: עצמי. כדי שלאדם יהיה איכפת מעצמו, ובהשלכה גם מאלה שסביבו, דרוש שהוא ירגיש בתוכו שהוא מישהו. ההכרה התפתחה בצורה כזאת שהיא בנתה, יחד עם תמונת העולם החיצוני, גם תמונת עולם פנימי: כשם שישנם חפצים ופעולות שם בחוץ (עצים, הרים, עונות השנה), ישנם גם חפצים ופעולות כאן בפנים (מחשבות, זכרונות, רגשות, רצונות). וכשם שהאדם נדרש עוד מימי קדם להניח קיומו של מישהו שמנהיג את כל אותם חפצים ופעולות בחוץ, הוא נדרש גם לאותו פטנט כלפי פנים: הוא התחיל להאמין שיש לעולם אלוהים, ושיש לו עצמו – אני. למעשה, זה כנראה קרה בסדר הפוך: בשביל שהעולם יהיה משמעותי בשבילנו מחייבת ההכרה בנייתו של עצמי, שהוא זה שיהיה לו איכפת. מתוך שראינו שאצלנו יש, לכאורה, אני שמנהל את העניינים, הנחנו שגם לעולם יש מעין אני גדול שכזה – אלוהים.

אבל אני סוטה מהנושא, והוא שהמפרי טוען שבשביל שההכרה האנושית תמלא את תפקידה האבולוציוני, והוא הפיכת העולם, והחיים, למשמעותיים, היא חייבת ליצור עבורנו לא רק מציאות, אלא גם עצמי שמציאותי ממש כמוה. משמעות העולם נוצרת יחד עם האגו שלנו: אלו שני צדדים של אותו מבע הכרתי. איכפת לנו מהעולם רק כשאנחנו חווים אותו מתוך נקודת המבט של העצמי.

כעת ברור מה הקשר בין ויתור על התשוקות שלנו לבין החלשת האגו: כאשר אנחנו מדוממים את האיכפתיות כלפי העולם (שיכולה להתבטא כאהבה או שנאה, כרצון לכבוש אותו או לברוח ממנו), אנחנו מדוממים גם את עצמנו. האמת הזאת היתה ברורה למסורות רוחניות רבות שציוו על חסידיהם להשקיט את הרצונות והמאוויים השונים שלהם, אם דרך מדיטציה ואם דרך הכניעה והקבלת של מצב הדברים כ"רצון האל": האגו-תשוקות הוא תהליך שגדל או קטן בבת אחת. או שיש אגו-תשוקות גדול, או שלא. כשמאוד איכפת לנו מהעולם מאוד איכפת לנו מעצמנו, לטוב ולרע.

אבל רגע, אם אכן כאשר נעלם האגו נעלמת גם האיכפתיות, האם זה אומר שאין טעם בכל אותן פרקטיקות רוחניות? האם, למרות שהאני הוא רק אמצעי השרדותי-אבולוציוני שנוצר על ידי ההכרה, לא כדאי לשמור עליו? האם בכלל שווה להגיע למצב בו לא איכפת מהעולם? לא, לא ולא. כי למרבה המזל (או שמא נאמר: ברוך השם) המקום שאנחנו מגיעים אליו אחרי ששמנו במקומו הראוי את המנגנון החביב של האגו-תשוקות, כלומר אחרי שהפסקנו לקחת אותו ברצינות, אחרי שהפסיק להיות לנו כל כך איכפת ממנו, הוא דווקא מקום של אהבה רבה כלפי החיים וכלפי העולם. המפרי חושב שלא ניתן כלל לחוות את החיים ללא אני. אבל הוא טועה.

נכון: ללא אני (ליתר דיוק: ללא תפיסה אשלייתית כאילו הוא מוצק וקבוע) אנחנו לוקחים את החיים פחות ברצינות. אבל אנחנו בהחלט יכולים לחוות אותם. למעשה, במובנים רבים רק אז אנחנו חווים אותם במלואם. לא כדאי לתת לדעה הקדומה כנגד שמחה וחוסר-רצינות להטעות אותנו, ולא כדאי לפסול מיד את כל מה שמריח משובבות. כן כדאי לזכור: זהו אותו מבנה שקרי של האני שמעוניין למשוך אותנו אל תוך מועקת המלנכוליה וכובד-הראש. זה חלק מטבעו, מאיך שהוא פועל. כי שמחה היא חריגה ממנו, והאמת היא דבר משמח מאוד, וכשאנחנו מרפים מהאשליות שגדלנו לתוכן, ההקלה שבאה מפנה מקום לאושר גדול. וכאן כדאי לחזור ליוון העתיקה.

פילוסופיה כדרך חיים

היוונים הקדמונים ידעו דבר או שניים על שמחה, ולא רק על זאת הבאה ממשתאות ואורגיות. לקראת סוף המאה הרביעית לפנה"ס התקבצו באתונה ששת הזרמים הפילוסופים שעתידים להשפיע על התרבות המערבית עד עלייתה של הנצרות. לבד מתלמידיו של אפלטון ואריסטו היו שם גם האפיקוראים, הסטואיקנים, הספקנים והקיניקנים. העיסוק בפילוסופיה אז היה כמובן שונה מאוד מהיום: לא היה מדובר בפרופסורים מלומדים שעוסקים אך ורק בחשיבה ובכתיבה, אלא באוהבי חוכמה מלאי להט שצוללים לתוך הרפתקת החיים. כמעט כל חברי האסכולות הללו היו, למעשה, מחפשים רוחניים.

יותר מאשר גופי ידע, היו זרמי הפילוסופיה הללו תפיסות עולם, ודרכי חיים למעוניינים לדעת את עצמם. כל אחד מהם ראוי כמובן ליותר מאיזכור אגבי (שכן תורותיהם עמוקות ולדעתי רלוונטיות מאוד להווה), אבל אם בשמחה עסקינן, הרשו לי להתעכב רק על המטרה שהציבו לפניהם ארבעת האסכולות האחרונות שלעיל, מטרה שעבורם היוותה את האושר הגדול ביותר אליו יכול לשאוף אדם. למטרה הזאת הם קראו אטרקסיה (Ataraxia).

דיוגנס, ראשון הקיניקנים, במפגש המפורסם עם אלכסנדר מוקדון, בו הוא מנופף את הצעתו לתת לו מה שירצה ומבקש ממנו לזוז ולא להסתיר את השמש. תמונה של ניקולס אנדרה-מונסי, סביב תחילת המאה התשע-עשרה

האפיקוראים, כידוע, חשבו שהחיפוש אחר האושר וההנאה הוא המניע של חיי האדם; הסטואיקנים נתנו דגש לאהבת הטוב, כניעה לגורל וקיום החובות החברתיות המוטלות עלינו; הספקנים ביקשו להשעות את השיפוט תמיד ולהגיע לחוסר-איכפתיות כלפי הכל; והקיניקנים… טוב הם פשוט דחו את כל מה שתרבותי, תרתי משמע. אבל למרות שדרכיהם של הפילוסופים הללו היתה שונה, הם כולם שאפו להגיע לאותו מצב נפשי שהם מכנים אטרקסיה, ושניתן לתרגם אותו כחוסר-זעזועים-נפשיים, או בפשטות: שלווה.

אבל השלווה הזאת לא היתה ריקה מתוכן (הסטואיקנים כאמור מילאו אותה בפעלתנות פוליטית), והיא גם לא היתה ניטרלית: היתה לה בהחלט איכות חיובית. האטרקסיה לא הופכת אותנו למסטולים פאסיביים, והיא גם לא משאירה אותנו באפרוריות מנטלית, ללא כל רגש או תחושה – להפך: בשביל אפיקורוס האטרקסיה היתה העונג הגדול ביותר, בו האדם מזהה עצמו, ומאושר, כ"קיום טהור"; בשביל הסטואיקנים זו היתה ההרמוניה המושלמת עם העולם, "זרימה של החיים" שהיא האושר; לקיניקנים זהו המצב הטבעי שהוא הטוב העליון; ופירון, ראשון הספקנים, קשר את המצב הזה עם המציאות האלוהית.

והוא אכן קשור לדעתי. האטרקסיה, כמו מקבילותיה המזרחיות, המוקשה והנירוונה, תיארה מצב נפשי שבו מנגנון האגו-תשוקות הושקט, ומשהו אחר, עצום וטוב ואמיתי הרבה יותר, הורשה להיחשף ולעלות תחתיו. אותה מציאות היא הקיום עצמו, וכשאנחנו נעשים מודעים לה אנחנו נעשים מאושרים. אותו אושר הוא אכן אקסטטי, מכיוון שהוא "עמידה מחוץ לעצמנו", אבל הוא דווקא רגוע והרמוני, זורם ומכיל-כל. ולא מדובר כאן במהפך חד פעמי: האושר הזה מתגלה ועולה בצורה ספונטאנית בכל עת שמנגנון האגו-תשוקות שוקט מעט – נסו להבחין בו בזמנים של רוגע ובהירות. והוא בהחלט לא פחות אמיתי מכל מרה שחורה שנשקע לתוכה. במידה רבה ההפך הוא הנכון.

[עלה גם באנרג'י. עלתה לרשת שיחה חביבה של מאתייה ריקאר, הנזיר הטיבטי מהספר הפופולרי "הנזיר והפילוסוף", על אושר. חוץ מזה, חשוב להגיע מחר להפגנה בעד המורים. כמורה לעתיד וגם קצת בהווה אני יכול לומר שהמורים צודקים, ואם לא יהיה שינוי במערכת החינוך לא תהיה לאורך זמן מערכת חינוך (ציבורית) בישראל]