האני

סיפור על הארה ופחד: המקרה המוזר של סוזן סגל

סוזן סגל

קריאת ספרה של סוזן סגל, לפני כחודש, הביאה אותי למשבר אמונה. כן, לפעמים זה עדיין קורה, ברוך השם. "Collision with the Infinite" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית מרתקת המתארת את חייה של סגל, יהודיה אמריקאית שהמיוחד בה הוא תהליך ההארה הספונטאני שעברה: יום אחד זה פשוט נחת עליה, כמו ברק על עץ בודד. אבל תהליך ההארה של סגל מוזר וייחודי לא רק מבחינת אופיו הפתאומי וחסר ההכנה – כי סגל סבלה מההארה שלה: לסוזן סגל היה ממש לא נעים לגלות שהיא לא אינדבידואל נפרד ונבדל מהקיום כולו. להפך: זה הפחיד אותה לאללה. איך זה יכול להיות? זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי, ואנסה להציע הסבר חלקי לדבר. אך תחילה, הנה סיפורה.

סוזן סגל, דור שני לניצולי שואה, נולדה בארה"ב ב- 1955 וגדלה בלייק-פורסט, עיירה קטנה ליד שיקגו. בדרך כלל נוהגים לתאר אותה כאישה ממוצעת, חפה מכל תרגול רוחני או אף עניין בכזה, אך ההפך הוא הנכון: סגל גילתה נטייה טבעית לעולם הרוחני כבר מילדות, וגם הטרנספורמציה שהיא עברה לא היתה בשום אופן מיידית; כפי שנראה, התהליך בו היא התעוררה למציאות היה ארוך והדרגתי.

היא, טניסון והמהארישי מהש יוגי

כבר כשהיתה ילדה היתה אוהבת סגל לשבת בעיניים עצומות ולמלמל את שמה עד שבנקודה מסויימת, לדבריה "כמו ספינה שניתק פתאום החבל בינה ובין החוף", היא צללה לתוך "מרחב עצום". פחד שהתעורר בה היה מחזיר אותה אל החוף, עד הפעם הבאה. התרגול הספונטאני הזה זהה בדיוק לזה של לורד אלפרד טניסון, המשורר האנגלי המפורסם. הוא מצוטט בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" כאומר:

I have never had any revelations through anaesthetics, but a kind of waking trance — this for lack of a better word — I have frequently had, quite up from boyhood, when I have been all alone. This has come upon me through repeating my own name to myself silently, till all at once, as it were out of the intensity of the consciousness of individuality, individuality itself seemed to dissolve and fade away into boundless being, and this not a confused state but the clearest, the surest of the surest, utterly beyond words — where death was an almost laughable impossibility — the loss of personality (if so it were) seeming no extinction, but the only true life. I am ashamed of my feeble description. Have I not said the state is utterly beyond words?

גם כשגדלה נמשכה אל החיים הרוחניים: תקופה ארוכה היא התלהבה מאוד מתנועתו של המהרישי מהש יוגי. ב- 1973 החלה לתרגל מדיטציה טרנסאנדנטלית ושנתיים לאחר מכן כבר שירתה כמורה באחד המרכזים של התנועה. המדיטציה בשבילה היתה כמעט טבעית, והיא היתה שוקעת בקלות באותו "מרחב" חסר גבולות ואפיונים, ממנו היא היתה בורחת כאשר הפחד, שהיה תמיד מלווה את החוויה הזאת, היה גדול מדי.

למרות שלא הסתדרה עם חבריה בדרגות הגבוהות של תנועתו של המהרישי (היא מתארת אותם כשתלטנים, כעוסים וגסים), סגל שמרה אמונים לשיטה, ובסוף 1976 הצטרפה לקורס ה"סידהים" (כוחות-על) שהתנועה התחילה אז להפעיל, עם דגש על מה שהיום כולם מכירים בשם "תעופה יוגית". זה כבר היה יותר מדי בשבילה. סגל התפלאה שהמהארישי, שממנו שמעה לא פעם על אי-נחיצותם של כוחות מיוחדים שכאלה, פתאום מלמד את מה שהוא עצמו הגדיר כ"הסחות דעת". בסיומו של אותו קורס (של חצי שנה) היא עזבה את התנועה שלו לתמיד.

ואיתה את רוב העניין שלה ברוחניות. היא עברה לקליפורניה, למדה ספרות אנגלית בברקלי, וב- 1980 עברה לגור בפריז. שם, בהרצאה של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, פגשה את מי שיהיה בעלה. הם חיו בפריז, התחתנו אחרי שמונה חודשים, אחרי שנתיים היא נכנסה להריון, והכל נראה כאילו מושלם ממנו אין. ואז זה קרה.

כמו מקל דינמיט

זה קרה באביב. חזרתי הביתה לדירתי בגדה השמאלית, אחרי שיעור לנשים הרות בקליניקה בקצה השני של העיר […] כמה אוטובוסים עברו לפני שראיתי את מספר 37 מגיע במורד השדרה הרחבה. […] כשעמדתי בתור הרגשתי פתאום איך אוזני נפקקות, כאילו הן מגיבות לשינויי לחץ במטוס נוחת. הרגשתי מנותקת מהמתרחש מולי, כאילו אני אטומה בתוך בועה, ללא יכולת לפעול אלא בצורה מכאנית לגמרי. הרמתי את רגל ימין שלי כדי לעלות לאוטובוס והתנגשתי חזיתית עם כוח בלתי-נראה, שחדר אל תוך הכרתי כמו מקל דינמיט שפיצוצו החרישי מבקיע לרווחה את דלת התודעה הרגילה שלי ומחלק אותי לשניים. בחלל הפעור שנוצר, מה שקראתי לו "אני" נדחף בכוח למיקום חדש מאחור ומשמאל לראש שלי. 'אני' הייתי כעת מאחורי הגוף שלי, מביטה בעולם ללא שימוש בעיניים.

סגל ממשיכה ומתארת עת המצב אליו היא נכפתה להיכנס כְּזה הידוע מהספרות המיסטית בתור "העד" (witness consciousness), בו היא חווה עצמה כעדה פאסיבית לכל מעשיו של גופה ומחשבותיו של מוחה. היא לא אהבה את זה. למעשה, מיד עם הפיכתה ל"עד" הופיעה גם אימה עצומה. סגל מתארת את המצב כקו הגבול בין קיום לאינות, ומספרת איך שהמיינד שלה, מוטרף מפאניקה, ניסה בכל מאודו לשמור על עצמו קיים, ולכן לא חדל מלהפריח מחשבות ושאלות, ללא כל יכולת להבין מה בעצם התרחש.

לאורך החודשים הבאים ניסתה סגל בכוח לחזור למצב "הנורמלי" על ידי כל מני תרגילים של כוח רצון או מניפולציות של החושים. שום דבר לא עזר, ולאורך כל הזמן הפחד שאחז בה רק הלך וגבר, מגיע למימדים של חרדה פתולוגית, כשסגל סובלת מרעידות בלתי נשלטות ומהזעה בלתי פוסקת. היא מתארת את התקופה הזאת פשוט כ"סיוט".

חוויה של חיים ללא זהות עצמית

אחרי כמה חודשים [מספרת סגל], משהו שוב השתנה: העד נעלם. המצב החדש היה הרבה יותר מוזר, ולכן עוד הרבה יותר מפחיד, מזה של החודשים הקודמים. […] העלמותו של העד היתה העלמותם של השרידים האחרונים של זהות עצמית. העד לפחות היווה מיקום ל'אני', למרות שמיקום מרוחק. עם התמוססותו של העד כבר פשוט לא היתה שום חוויה של 'אני'. החוויה של זהות פרטית נעלמה ולא חזרה עוד לעולם.

"החוויה של חיים ללא זהות עצמית, ללא קיום כמישהו, כ'אני', קשה לתיאור מאין כמוה, אבל בלתי אפשרי לטעות בה" היא כותבת. מה שהפתיע את סגל הוא שלמרות זאת, ולמרות החרדה שרק התגברה, היא באופן מפתיע תיפקדה מצויין. למעשה, היא ניהלה את חייה אפילו יותר טוב מלפנים. רק המיינד לא הפסיק לשאול שאלות על מה שלא היה יכול להבין: "מי חושב? מי מרגיש? מי מפחד? אל מי האנשים האלה מדברים ומי מדבר חזרה?" וכו'. סגל הרגישה שהיא (מי שלא תהיה) משתגעת, וקבעה תור לטיפול אצל פסיכיאטר.

כך החל עשור מפרך ועגום בחייה: עשר שנים היא נגררה מפסיכיאטר לפסיכולוג וחוזר חלילה, מתארת באזניהם את מה שלא ניתן לתיאור, מקבלת תרופות או תרגילים שונים לביצוע, ומתוסכלת מחוסר השפעתם, לבד משקיעתה יותר ויותר בתחושה שהיא פשוט משוגעת. היא ילדה את בתה, התגרשה מבעלה (שלא יכול היה להבין מה לא בסדר איתה) ועברה חזרה לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בעצמה, בניסיון למצוא תרופה למצבה.

מדי פעם היא פגשה מישהו שאמר לה שמה שהיא חווה הוא דווקא האידיאל של תורות רוחניות רבות, אבל היא לא יכלה להאמין לזה, "משום שכל רעיון שאי פעם שמעתי על התפתחות רוחנית היה מבוסס אך ורק על עונג ואקסטאזה. זה נראה בלתי אפשרי שחוויה רוחנית אמיתית יכולה להיות מפחידה כמו המצב שבו מצאתי את עצמי […] המיינד לא היה מוכן לקבל שאינותה של עצמיות אינה תופעה פתולוגית".

מפגש עם הבודהה

ב- 1992, עשר שנים אחרי ה"התנגשות עם האינסופי" ושנה אחרי שהשלימה את הכשרתה כפסיכולוגית קלינית (והתייאשה סופית מהאפשרות שפתרון למצבה ימצא בפסיכולוגיה), היא התחילה שוב להתעניין בתורות רוחניות. היא קראה כל דבר שמצאה, ולבסוף הגיעה לבודהיזם. כאן התלהבה מכרכים שלמים שתיארו את אותן חוויות חסרות-אני שעברה, שהסבירו בפירוט איך שהן מהוות למעשה זיהוי אמיתי של המצב שתמיד היה: שאין לה (או לאף אחד אחר) שום גרעין מרכזי ומתמשך של עצמיות, ושלמרות זאת הדפוסים השונים של הגוף והנפש ממשיכים להתקיים ללא כל בעיה – כולל אלו הפחות נעימים.

היא הבינה אז שלא רק תיאורי החוויה הרוחנית כחגיגה של עונג ואקסטאזה הטעו אותה. סגל, שכל השכלתה הרוחנית הגיעה מתנועתו של המהארישי, מספרת שהוא אף פעם לא דיבר על מצב בו האני נעלם. עתה לראשונה נתקלה בתיאור לא רק מפורט, אלא גם חיובי, של המצב הזה.  מאידך היא גם פגשה חבר שהזכיר לה שהמהארישי טען בפירוש שהדרכתו של גורו נחוצה מאוד דווקא בשלבים הגבוהים יותר של ההשגה הרוחנית, שהוא זה שמאשר את ההארה ושללא נוכחותו יכול המתלמד לתעות בדרכו ולמצוא עצמו אבוד ביער חשוך של בלבול ופחד.

זו היתה תחילת היציאה של סוזן מאותו היער. זמן מה אחר כך היא נפגשה עם ז'אן קליין, מורה אדוויטה צרפתי, שהרגיע אותה מאוד. אחריו היא שוחחה עם כריסטופר טיטמוס, שהסביר לה על החשיבות שבמילים שיבהירו לה מה בדיוק קרה לה. "מתוך האישור החיובי למה שעברת תבוא השקטת הפחד. מתוך השקט יבוא השפע של החוויה והעמקת התובנה", אמר לה. היא דיברה גם עם ג'ק קורנפילד, ראם דאס, פאפאג'י, גנגאג'י ואנדרו כהן. אחרי השיחה עם כהן היא ראתה לראשונה איך הריקות מהאני היא באותו זמן מלאות באינסוף המבריק של הקיום.

המצב הטבעי

בעקבות כל הדברים המעודדים ששמעה, הרגישה סגל טוב יותר, אבל עדיין לא היתה חופשייה לחלוטין מההרגשה שמשהו לא לגמרי בסדר איתה. על פי עדותה, השלב השלישי בטרנספורמציה הרוחנית שלה הגיע, ב- 1993, אחרי אחת-עשרה שנים של מצוקה, באותה פתאומיות בו הגיעו שני הקודמים:

בעיצומו של שבוע רב אירועים נסעתי צפונה כדי לפגוש חברים, כשפתאום שמתי לב שאני נוסעת דרך עצמי. במשך שנים לא היה כל עצמי בכלל, אבל כאן על הכביש הכל היה אני עצמי, ואני נסעתי דרכי כדי להגיע לאיפה שאני כבר נמצאת. מבחינה מהותית לא נסעתי לשום מקום מפני שכבר הייתי בכל מקום והייתי כל מקום. הריקות האינסופית שידעתי שהיא אני היתה כעת המלאות האינסופית של כל מה שראיתי.

סגל ראתה כעת שלא רק שאין עצמי – אין גם אַחֵר. העובדה שאין גרעין נבדל של עצמיות, שאין מהות פרטית, עוררה בה סוף סוף את ההבנה המשלימה, המתבקשת, שכל הדברים כולם חולקים את אותה מהות אחת. "מה שנותר כאשר אין אני הוא כל מה שיש", היא כותבת, וכל מה שיש נראה לה פתאום חי ומלא אור.

רק אחרי שנתיים התחילה סגל המאושרת לדבר על הגילוי שלה עם חברים. היא התעקשה שהיא לא מורה רוחנית, אלא מתארת בפשטות את "המצב הטבעי", את המהות, את בסיס הקיום, שהיא כינתה "המרחב" (או הנירחבות? – "vastness"), שהוא מאז ומעולם אנחנו עצמנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. סגל חגגה את חייה כאותו מרחב.

אבל בסוף 1996 התחילה סגל לחוות אירועים אנרגטיים רבי עוצמה. תחילה הם היו מענגים, אבל במהרה הם החלו להטריד אותה. סגל פרשה מהציבור ונחה בביתה רוב הזמן. היא החלה לאבד קשר עם אותו מרחב, ונעה בינו לבין המצב תודעתי האנושי הנפוץ. פעם אחת טענה שהיא רואה מלאכים. בפברואר 1997 היא לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה או להחזיק עט. גם הזיכרון שלה נפגע ובעצת רופאים היא נשלחה לסריקת מוח. הצילומים גילו גידול סרטני גדול בראשה. אי אפשר היה להוציא את כולו בניתוח, ובראשון באפריל סוזן סגל נפטרה. בהלוויתה שולבו מוטיבים טיבטים ויהודיים.

אז מה היה לנו כאן?

מה בעצם קרה לסוזן סגל? נדמה לי שאין ספק שהיא עברה תהליך של הארה. על פי התרשמותי, אחרי השלב השלישי בתהליך ההתעוררות שלה, היא היתה מה שנהוג לכנות מוארת. ייתכן שהיא הדגישה באופן מוגזם את המימד המוחלט של המציאות (עניין שכיח אצל מוארים טריים), אבל סביר להניח שזה היה נפתר עם הזמן. מה שברור הוא שאם חשבתי בעבר שהארה היא בעיקרה הבנה מסויימת, ואם סיפורה של סגל מדוייק, טעיתי. סגל לא הבינה כלום. סגל עברה שינויים במוקד ההזדהות של ההכרה שלה. ההזדהות של הכרתה עם האגו שלה נקטעה, והיא (כלומר אותו אורגניזם, או אותה הכרה) איבדה את מוקד ההזדהות שלה, תחילה לא לחלוטין ולבסוף לגמרי, עת היא חשה שהיא עצמה הכל וכלום. בכל אופן, היא לא ידעה איך לפרש את השינויים התודעתיים האלה וזה הכניס אותה לפאניקה.

למה הפאניקה? לדעתי בראש ובראשונה מתוך חוסר ידע. כן כן: ידע אינטלקטואלי, "שכלי", מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו. כפי שכתבתי פעם, הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה לא היה כמעט אף פעם מקובל על מיסטיקנים. בכל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדוויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה – כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו. אותו לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות.

(כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, או אף דרשו לשבור אותה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך אם נבדוק נראה שבצד האזהרה מפני עודף אינטלקטואליזציה, בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים, ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.)

על פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם), לעתים כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, וזאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה והבוסריות שלה. סגל ממש לא היתה מוכנה למה שקרה לה. היא לא ידעה מה זה, הידע הרוחני שהיה לה לא דיבר בכלל על אופציה כזאת, ולא נותר למיינד חסר הישע שלה אלא להסיק שהיא התחרפנה. מכאן הפחד, שלא נרגע גם אחרי שנים מפני שכמעט כל אחד ששאלה את עצתו היה גם כן בטוח שהיא עברה אירוע פתולוגי.

התעוררה מחלום?

זה אולי מסביר את הפחד. אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: איך זה שסגל לא ראתה מיד, אינטואיטיבית, בבהירות חסרת פשרות, שמה שעובר עליה הוא אמיתי, שחותמת האמת טבועה לעומק כל תפיסת המציאות החדשה שלה? איך לא היה ברור לה שהיא "התעוררה מהחלום", "יצאה מהסרט", "רואה את טבע הדברים", "ערה בפעם הראשונה"?

השאלה הזאת עולה כמובן על רקע הנחת המוצא השכיחה, על פיה ככל שהמחפש הרוחני יעפיל מעלה בסולם הרוחני גם יהיה ברור לו יותר ויותר שהוא אכן קרב אל האמת לאמיתה, וברור לא מפני שככה סיפרו לו, אלא מתוך תחושה אינטואיטיבית, בלתי-אמצעית, ש"אהה! ככה צריך להיות!" או "בדיוק! איך לא ראיתי את זה קודם???".

כלומר אמורה להיות, ולהתגלות, איזו וודאות מוצקה שהמצב החדש, או אף החוויה הזמנית שלנו, מממשים אמת שלא היתה גלויה לנו, כאילו הבנו פתאום בדיחה, או כמו הרגשת ההקלה כאשר פקק לחץ נפתח לנו באוזן. בעבר כתבתי על אותה וודאות כמאפיין מהותי של חוויות רוחניות.

ואצל סגל? היא הרגישה שהיא השתגעה. היא הרגישה שהאמת חמקה ממנה. מהי, אם כך, האמת? האם היא הגילוי שהאני אינו מוצק ומגובש, או איזשהו מצב אחדותי של חוסר הזדהות? אני כבר לא בטוח. כלומר, לבטח קיים מצב כזה. הוא לבטח גם יכול להיות נעים ומלא שלווה, אולי אף מלא אהבה וחמלה. השאלה היא: מה הופך אותו לאמיתי יותר ממצב של הזדהות עם האגו? האם כלל יש אמת אובייקטיבית בכל הנוגע למצבו של האדם? ואולי האמת אינה שום מצב אחר, שנמצא אי שם בעתיד, אלא הרגע הסובייקטיבי הזה עצמו, על כל המוגבלוּת והקטנוּת שלו?

[גרסה מקוצרת עלתה באנרג'י. פרק על סגל ניתן למצוא בספר "בוקר טוב עולם" בעריכת שי טובלי. והנה מה שנראה לי שהוא הראיון היחיד שנתנה סגל. חוץ מזה, פרופ' יהודה שנהב מנצל מאמר ביקורת על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית חילונית" כדי לכתוב על אפשרותה של זו בכלל, ודוד מרחב מבקר את הביקורת וגם נותן לינק לביקורת של אסף ענברי על אותו מיזם שאפתני (שבסך הכל, על כל חולשותיו, טוב שהוא יוצא); עוד בפינת הביקורות: אני כתבתי מעט על הסרט "חופשת קיץ"; ובמדור ההיתולי: סטיבן קולבר מראיין את האב ג'יימס מרטין על פקפוקיה של אמא תרזה.]

אני לופ מוזר! (על ספרו החדש של הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר)

אנחנו חיים בעולם של סמלים וייצוגים, מנהלים את חיינו דרך מילים ומושגים, הראש שלנו מלא בתמונות וזיכרונות, ומצד שני ברור שיש בעיה גדולה עם כל סימן או סמל: הם לא הדבר עצמו. בעוד שלרוב נתייחס אל חיי המראה האלה כדבר מובן מאליו, עדות לקושי המובנה שבמלאכת ההסמלה נוכל לקבל ממנהגים קדומים שנשארו איתנו: את אלוהים, למשל, אסור בדתות המונותאיסטיות לייצג, ושמו של האל הוא כמובן מוקד של סודות ומיני טאבּוּ. אנשים בתרבויות אחרות מפחדים ממראות, או לא מוכנים שיצלמו אותם, וגם אנחנו נרגיש פעמים רבות מבוכה אם נשמע את הקול שלנו מוקלט, או נראה את עצמנו מוסרטים בוידאו.

אם כך, גם אם רוב רובם של הייצוגים משמשים אותנו ביעילות רבה (אולי ביעילות רבה מדי, שמסתירה מאיתנו את המימד המזוייף שבהם), ישנם, אם כן, ייצוגים שמפחידים אותנו. אז למה דווקא ייצוג של עצמנו, או של אלוהים, הוא בעייתי בשבילנו? האם הטאבו כאן מסתיר סוד מסויים שאנחנו מפחדים לגלות?

הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר מקדיש את ספרו האחרון, I am a Strange Loop, לנושא הזה, ומנסה להסביר איך אנחנו תופסים את הסמל שיש לנו על עצמנו כאני האמיתי שלנו, ולמה זאת מצד אחד טעות, ומצד שני הכרח לחיים עמוקים ובעלי משמעות. ב- 1979, כשהיה רק בן 34, התפרסם ספרו Gödel, Escher, Bach בו הוא מסביר את הקשרים המתמטיים-מבניים בין יצירותיהם של שלושת הענקים הללו. הספר זכה בפרס פוליצר ונחשב ליצירת מופת, אבל הופשטטר הרגיש שאנשים ראו בו לא יותר מאשר מלכת מחשבת מתמטית ופספסו את הנושא המרכזי אותו ניסה להסביר: "מהו העצמי, ואיך ייתכן שעצמי נוצר מתוך חומר חסר-עצמיות כאבן או שלולית?"

למה אנחנו יותר מתוחכמים מתרמוסטט

לשאלה הזאת באופן ספציפי מקדיש הופשטטר את ספרו האחרון. הופשטטר עסק כל ימיו בעקרונות הייצוג, אם במתמטיקה ואם במדעי המחשב. הוא רואה ייצוג בכל: החל מהדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו ועד הצורה שבה אנחנו רואים טלוויזיה. לדידו האדם, וחיות רבות אחרות, הן בראש ובראשונה מערכות של זיהוי וייצוג, כלומר שהיכולת שלנו לייצג את המציאות שסביבנו היא שמאפשרת לנו להסתדר בעולם. לדידו יצורים חיים, כלומר אורגניזמים שהאבולוציה עיצבה אותם כך שיוכלו לשרוד, צריכים בראש ובראשונה להתמודד עם האירועים שבסביבתם. לשם כך הם מפתחים אמצעים לחוש ולארגן (בקטגוריות מנטליות) את העולם.

הופשטטר כותב ש"תהום אבולוציונית מופלאה נפתחה בשלב כלשהו כאשר בני אדם נפרדו מקופי-אדם אחרים: מערכות הקטגוריות שלהם הפכו להיות בעלות יכולת להתרחב בצורה אקראית. לתוך החיים המנטליים שלנו נכנסה איכות דרמטית של פתיחות. יכולת התרחבות שבמהותה היא חסרת גבולות."

ליצורים פרימיטיבים, כמו יתושים למשל, היכולת לייצג את העולם החיצון היא מוגבלת מאוד, ואולי מורכבת מכמה סימנים בודדים, כגון "מזון", "זיווג" ו-"סכנה", שמעוררים אצלם תגובות אוטומטיות. הופשטטר רואה בהם מערכות לא מתוחכמות בהרבה מתרמוסטט. ליונקים מפותחים כמו כלבים יש יכולת ייצוג הרבה יותר גדולה כמובן, כולל היכולת לא רק להבדיל, לדוגמא, בין בני אדם לחתולים, אלא אפילו להבדיל בין בני אדם שונים. ישנם קופי-אדם שיכולים לייצג את עצמם: הם מסוגלים לזהות את עצמם בראי, ולא לחשוב שעומד מולם קוף אחר. אולם רק לאדם, כך נראה, יש יכולת לייצג את עצמו, וגם לדעת שהוא מיצג את עצמו, כלומר לייצג את עצמו מייצג את עצמו.

וכאן אנחנו מגיעים ללב הרעיון של הופשטטר, ולשם ספרו החדש: האני, אומר הופשטטר, הוא "לופּ מוזר". ומהו לופּ מוזר? לופּ מוזר הוא מערכת שבה בסדרה של שלבים שמממשים תנועה מעגלית ישנו מעבר על פני רמות שונות של המבנה, מעבר שמורגש כאילו הוא עליה, למרות שהוא מוגבל למערכת עצמה. ייצוג של העקרון הזה אפשר למצוא בציור של אשר "ידיים מציירות":

Drawing Hands by M.C. Escher

אם נתבונן בציור עם כיוון השעון יהיה נדמה לנו שישנה עליה ברמת המורכבות: מצִיוּר לצַייר. הבעיה היא שאם נמשיך להתבונן מהר מאוד נראה שגם הצייר עצמו הוא רק ציור – כלומר אין חריגה מהמערכת. דוגמא נוספת לעקרון העלייה המעגלית שלא מגיעה לשום מקום קיימת בדרך שבה אנחנו סוגרים קופסת קרטון: על ידי הצבת כל חצי מכסה מעל קודמו ותחת זה שאחריו, בצורה סיבובית שמשלימה את עצמה. מה שמדהים הוא שזה עובד! הקרטון נסגר, והלופּ מזין ומקיים את עצמו. כך גם האני.

מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך

תופעת הלופּ המוזר קשורה לתופעת הפידבק: אם נכוון מצלמת וידאו אל המוניטור שמציג את מה שהיא מצלמת, ייווצר מה שנראה כמו מסדרון ארוך, הולך וצר, שממשיך כאילו עד אינסוף: נראה מסך בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך וכך הלאה, עד שהפיקסלים של הטלוויזיה כבר לא יהיו יכולים לייצג את התמונה שמשדרת אליהם המצלמה. מה שקורה כאן הוא שהמצלמה מצלמת את המסך, ואז שולחת ייצוג שלו אל… המסך. המסך מציג את ייצוג המסך, ואת התמונה הזאת המצלמה שוב מצלמת. כעת המסך הממשי יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, ובסיבוב הבא המסך יציג ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך ובתוכו ייצוג של מסך, וכו' וכו'.

תמונה מעטיפת הספר: ידו של הופשטטר נסוגה אל נצח ההיזון החוזר

הופשטטר מספר בספרו שכאשר הוא ערך את הניסוי הפשוט הזה, הוא כיסה אחרי כמה שניות את עדשת המצלמה בידו, ואז הוריד את היד וחשף אותה שוב. מה שקרה הוא שתחילה המסך כמובן הוחשך, אבל שכאשר אותו "מסדרון אינסופי" של ייצוגי מסך חזר, הוא חזר עם תנועה. מסתבר שהמצלמה קלטה את הזזת היד של הופשטטר, שידרה אותה אל המסך, ואז קלטה את שידור הזזת היד על המסך, ואותו שוב שידרה, וחוזר חלילה (למה חלילה? שוב הפחד הקדמון הזה מלופים!). נוצר גל של תנועה שחזר על עצמו במקצב קבוע – מעין פעימה בתוך המוניטור.

אתם כבר מבינים לאן כל זה הולך: האדם מסוגל (ואפילו מוכרח) ליצור בתוך ההכרה שלו מעגל של היזון חוזר, פידבק, שבו הוא מייצג את עצמו, מייצג את עצמו מייצג את עצמו, וכו', וכו', וכו'. ככה אנחנו לא רק יודעים, אלא גם יודעים שאנחנו יודעים, לא רק מרגישים, אלא גם מרגישים שאנחנו מרגישים, וכך הלאה. על ידי כך נוצר בנו אותו מסדרון פידבק אינסופי, אותה כפילות רבתי של מודעות שמודעת לעצמה שמודעת לעצמה (וכו' וכו'). ובשונה מהטלוויזיה, אצלנו כל רמה שמייצגת את הקודמות מורגשת כאילו היא מעליהן, כאילו היא יודעת משהו שהרמות תחתיה לא יודעות, אפילו כאילו היא שולטת בהן. זה בדיוק הלופּ המוזר שהוא האני שלנו.

הופשטטר לא עומד על כך אבל לדעתי אפשר להוסיף שבמסדרון הזה, מפני שהחיים לא סטטיים, יש גם תנועה. יש בו פעימות. כלומר מסדרון המודעות הזה, אף על פי שהוא נוצר מתהליך פשוט של ייצוג של ייצוג, נותן הרגשה כאילו הוא עצמו חי. כאילו בו עצמו יש ממשות, כאילו הוא עצמו ישות חיה (ולא כל האורגניזם שמאפשר את התהליך הזה של המודעות העצמית). אבל האני הוא לא יותר מאשר צריחה חדה שחוזרת על עצמה, כמו פידבק של מיקרופון הקולט את מה שהרמקול שהוא משדר אליו פולט. ודבר כזה יכול להוציא אדם מדעתו.

נחזור להופשטטר: הוא טוען, אם כן, שמפני שבני אדם הם מבנים מַקרוסקופים ביקום שהחוקים בו פועלים במימדים מיקרוסקופים, ומשום הצורך בייצוג מובן, כללי, של אותם חוקים, עולה במוחו של אדם, החל מגיל מסויים, דפוס של ייצוג, מבנה אבסטרקטי שמתוכו עולה הרגשה של עצמיות. כלומר כאשר אורגניזם מסוים מצוייד בתפיסה חושית ובמערך המשגת מושגים ברמה גבוהה, אותו מערך ייפנה בשלב מסויים (ובלתי נמנע) אל האורגניזם עצמו, וגם אליו, אל מערך היצוג, עצמו. הוא יבנה מושג של עצמיות וינפח אותו בהיזון חוזר אינסופי. ייווצר לופּ שנראה מוצק, ומורגש כמקור התפיסה עצמה. זה האני.

אז למה בעצם יוהרה היא חטא? ואוננות?

כאמור, פירושו של הלופּ הוא שהמושג הזה יהיה מיוחד, שכן הוא יהיה "חי" יותר מכל מושג אחר: המושג של אמא שלנו הוא מושג מתפתח כמובן, אבל "מבחוץ" – אנחנו בונים אותו מתוך היחסים שלנו איתה. המושג של האני שלנו נבנה מתוך התבוננות פנימית בינינו לבין עצמנו. הוא כמובן מפורט ומורכב הרבה יותר, אבל הוא מיוחד גם בזה שהוא ימשיך ויכלול את עצמו, ויכלול את עצמו כולל את עצמו, וכך הלאה והלאה בכל רגע של מודעות עצמית. זהו לופּ אינסופי בעל פעימה חיה, שייתן לאותו מושג אשלייה של חיות.

לכן אולי יש ביוהרה משהו לא נעים, והיא אף נחשבת לחטא בדתות רבות: הכניסה לעוד שלב של רפרור עצמי, של ייצוג של עצמנו על ידי עצמנו: כאשר המתאגרף המהולל מוחמד עלי אמר "I am the greatest" הוא בנה על העצמי שלו (שבעצמו, כאמור, בנוי כלופּ שכרוך סביב עצמו) עוד קומה של לוּפִּיוּת, עוד רובד של ייצוג עצמי. האני, שהוא כבר לופ חסר יסוד מוצק, מעז לפנות אחורה ולאשר את עצמו! בכך הוא מוסיף חטא על פשע, או שקר על כזב. ואם כבר חטאים, אולי גם אוננות סובלת מאותה דעה קדומה נגד רפרור עצמי: גם היא מנכיחה את הלולאתיות שבקיום האנושי, כאשר האני מענג את עצמו באמצעות עצמו.

וכמו שההבדל בתפיסת האני בין האדם לבעלי החיים תלוי בכושר ליצור מושגים, ומושגים על מושגים, האם ייתכן שיש הבדל גם בין בני אדם על פי אותו קריטריון? כלומר האם ייתכן שמי שמסוגל להמשיג בצורה מפותחת, ברורה, עשירה יותר גם ייצור אני מפותח, ברור ועשיר יותר? אם כן, הרי שהיתרון שלו יתגלה במהרה כחיסרון, אם וכאשר הוא יאמין שאותו אני אדיר שהוא ברא בנפשו הוא מציאות אמת. האם לכן אנשים פשוטים, חסרי השכלה, הם פעמים רבות יותר אותנטים, יותר ישרים, אפילו יותר טובים – כי הם מסתפקים בדימוי דהוי של אני, כי הם לא יצרו לעצמם את אותה פירמידת אני אדירה שאליה במהירות משתעבדים? האם לכן כדברי חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", כלומר כל מי שחכם יותר הוא גם בעל אגו גדול יותר?

אז הבודהיסטים משלים את עצמם?

ומה עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים שהאני שלנו הוא בסך הכל לופּ מוזר? האם אפשר לוותר על שירותיו? הופשטטר חושב שמכיוון שאנחנו יצורים שחיינו תלויים בייצוג, אי אפשר לעולם להיפתר מאותו ייצוג חי של "אני". הוא חושב שהבודהיסטים למיניהם משלים את עצמם. האני הכרחי לצורך הישרדות – "המצב האנושי, מעצם טבעו, הוא מצב של אמונה במיתוס" הוא טוען. אבל מה אם לא צריך לגמרי להיפתר ממנו, אלא רק לשים את האגו במקומו? האם כך נוכל בכל זאת לחיות לא במיתוס, אלא לחיות באמת? כולי תקווה.

תמונה מתוך הספר: הופשטטר מלפנים, מחייך, יושב על ברכי האשה מאחוריו, היא יושבת על ברכי זה שמאחוריה, וכך הלאה בלופ שמשלים סיבוב שוב אצל הופשטטר - וזה עובד: הלופ מחזיק את עצמו וכולם יושבים!

[אחרי הרשימה הקודמת שדנה קצת בסמלים, עלה בתזמון מוצלח באנרג'י המאמר הזה שכתבתי לפני כמה שבועות]

מאמרים על תפיסת האני

 

מעשה בפיל ומלך

 מילים מייצרות מציאות. על סיפור שהמורה הרוחני רמאנה מהארישי נהג לספר לתמידיו ומשמעותו לגבי תפיסתנו העצמית

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/006/930.html

 

שיכפול עצמי 

נניח שישכפלו אותנו, אחד לאחד, באמצעים טכנולוגיים חדשניים. האם הזהות העצמית שלנו תישמר אחרי מסע מולקולרי שכזה? ניסוי מחשבתי שיעזור לנו להבין איך אנחנו תופסים את ה"אני" שלנו

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/047/449.html

 

חיפצון עצמי

על הפיכת תהליכים פנימיים לישויות מוצקות ועל יצירת האני כדבר: הפיכתנו עצמנו מסובייקטים לאובייקטים

http://www.notes.co.il/tomer/20866.asp

 

אני עושה, משמע אני קיים

האם אנחנו אוהבים להגדיר את עצמנו על פי הפעולות שלנו? עוד ניסוי מחשבתי לבדיקת מי ואיפה האני האמיתי שלנו (אם דבר שכזה קיים בכלל)

http://www.notes.co.il/tomer/21289.asp

 

אם אין אני לי

מה יש באגו שעושה אותו כל כך שובה לב, ולמה הוא כל כך מתוק אם בעצם הוא מר. ויש גם כמה אשליות אופטיות

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/483/923.html

 

אני דסקטופ

האגו הוא תוכנה שהשתלטה לנו על התודעה. זה בהחלט מסביר את כמות הבגים שיש בנו. על האני כמערכת ההפעלה של האורגניזם האנושי

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/543/642.html

 

עצירות רוחנית

ואולי לאינדבידואלים בכל זאת יש ערך? אולי, גם אם במהות הכל אחד, יש חשיבות וטעם בהבדלים שעל פני השטח? אולי אלוהים לא רק נמצא, אלא גם אוהב, את הפרטים הקטנים?

http://www.notes.co.il/tomer/32217.asp

 

מם סופית

על המימטיקה ועל תפיסת האני על פי השקפתה החדשה והמעניינת

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/586/883.html

 

אני לופ מוזר!

הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר טוען בספרו החדש שה"אני" אינו יותר ממנגנון סימול שפועל בהיזון חוזר ("פידבק") וכך משכנע את האורגניזם שיש בתוכו ישות נבדלת וחיה. על החיים כלופ

http://www.notes.co.il/tomer/34240.asp

 

על אושר ואטרקסיה

למה בחברה שלנו מי שמאושר נחשב שוטה או שטחי? ומהי תכלית ההכרה האנושית על פי תיאוריה חדשה? על אלה ועל האושר האמיתי.

http://www.notes.co.il/tomer/38378.asp

 

אין אני – עכשיו זה מדעי

ראיון ראשון בעברית עם תומס מטצינגר, מגדולי הפילוסופים והחוקרים של המוח והתודעה בזמננו. על האני כמודל של עצמיות, על "נוירואתיקה", ועל האתגרים שמציבה בפנינו תעשיית הסמים, או התרופות הפסיכיאטריות.

http://www.notes.co.il/tomer/45771.asp

 

שירי זן עבריים – צדוק בנפתולי התשוקה

אומרים עליך שאתה מסוג האנשים שההצלחה לא שינתה אותם.
שטויות. ולא רק ההצלחה – כי לא משנה מה זה, זה שינה את צדוק. צדוק הוא השינוי שעובר על צדוק.
לא נשארת בדיוק אותו בנאדם שהיית לפני ההצלחה?
צדוק נשאר אותו דבר, כי צדוק הוא השינוי והשינוי תמיד נשאר אותו דבר.

לא רבים הם ספרי הזן. מעטים עוד יותר הם ספרי הזן העבריים. ייתכן מאוד שלבד מספריו האחרונים של יואל הופמן אין ממש ספרי מקור שמדברים זן (שכחתי מישהו? אוקיי, נכניס גם את "הכושי" של רועי צ'יקי ארד. אומרים שגם "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד). לכן מרענן כל כך הוא "צדוק בנפתולי התשוקה". מרענן במובן מעורר. ומעורר, כמובן, במובן הזֶני של המילה. את הספר לכאורה כתב דרור פויר. לכאורה, כי אין ספק שרוח נעלה נכנסה ותפעלה את גופו והכרתו בזמן שכתב – בני אדם יודעים רק לשקר, ו"צדוק" מלא מדי באמת כדי שיכתב על ידי אחד מהם. כי צדוק מדבר זן.

ומה שיפה הוא שזהו לא זן פרוע, נונסנסי, ילדותי. זן כזה קל מאוד "לייצר". כאן יש מולנו זן שורשי. זן עמוק. זן עם בסיס וקירות שנותנים צורה ומובן לחלל, לריקות האדירה שבמהותו. כי צדוק הוא תיאולוג. תיאולוג של זן.

ומה שיפה הוא שתיאולוגית הזן של צדוק אינה עתיקה ואינה מועתקת. תיאולוגית זן כזו קל מאוד לספר. אבל תיאולוגית הזן של צדוק היא תיאולוגית זן חדשה, מודרנית, מתאימה לזמננו, עדכנית – והתאימות לזמן הזה נותנת דגש ותוקף לרגע הזה, להווה הנצחי שבמהותה/מהותנו. כי צדוק הוא עכשיו במלוא המובנים של המילה.

קריוקי

צדוק הוא אמן: אמן קריוקי. הקריוקי הוא הדרך של צדוק להיות, ולהיות באמת. כן, קראתם נכון: נטילת הזהות הפיקטיבית, חמיקה מהזהות הקבועה, הידמות והעתקה וחיקוי וזיוף – היא הדרך של צדוק להיות באמת.

כך מתחיל הספר:

חי רק זה שעשה קריוקי. יבין את הזמן והעולם והאלוהים והאדם רק זה שעצר את הזמן, הפך את העולם, מצא את אלוהים, אהב את האדם. חי רק זה שנשא קולו בשיר. בקריוקי מוצא צדוק את הפליאה הראשונית, ומתמכר לה. הפליאה הראשונית היא הקריוקי. הקריוקי: חטף של זמן המכיל את הקלות בה נושרת המבוכה, את הטבעיות שבתחושת החירות, ואת הפשטות שבלהיות הרבה. הקריוקי: חטף של זמן בו אני חדש נובט ואני חדש נושא פרי. הפרי הוא האני החדש. טעים האני החדש. (עמ' 5)

הקריוקי הוא תורת הגאולה של צדוק, והוא הגאולה של צדוק. כפי שאנחנו רואים, ועוד נראה, הגאולה קשורה קשר אמיץ עם האני, ועם ריבוי האני. והדרך לריבוי האני הוא הקריוקי. ברור גם למה.

ומפני שהקריוקי הוא הריבוי, הוא מנוגד למונותאיזם:

המונותאיזם רע לקריוקי כי הוא יוצא מתוך נקודת מוצא האומרת שיש מקור. הקריוקי אומר שכל אחד מההעתקים יכול באותה מידה להיות המקור. עבור צדוק, האמונה שיש מקור אחד ושלל העתקים היא חילול קודש הקודשים של הקריוקי. […] המונותאיזם והקריוקי יצאו שניהם מתוך תחושת האני, אך פנו לדרכים שונות. המונותאיזם טוען: אני זה אחד ולכן אלוהים הוא אחד. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כמות משתנה של הרבה אלוהים […] המונותאיזם טוען: אני זה שניים, ולכן אחד מאיתנו זה האני והשני הוא אלוהים. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כל אחד מאיתנו. […] המונותאיזם הוא המיקרוסופט של האמונה (עמ' 126- 133)

וצדוק גם שואף להראות שהמונותאיזם עצמו, אף אם יתכחש לכך נמרצות, מקורו בריבוי! הנה:

על מנת להוכיח סופית וחד משמעית את הקשר בין הקריוקי, האלוהים, הנבואה והמונותאיזם, יחדור צדוק אל עיקר העיקרים של המוסר המערבי – עשרת הדברות ביייבי!
עשרת הדברות מופיעות פעמיים בתנ"ך […] הפעמיים האלה שונות, בייבי! עשרת הדברות הן לא אותן עשרת הדברות. כל ילד יכול לפתוח תנ"ך ולראות את זה. וגם בריאת העולם, אם כבר מדברים, גם היא מתוארת פעמיים, והפעמיים האלה שונות אחת מהשנייה. בריאת העולם, בייבי!
וזה הקריוקי. ההבדלים הקטנים בין הביצועים, הרגעים הבלתי אפשריים, החלומות שלא נועדו להתגשם, המבטים שנפגשים בפעם האחרונה. הקריוקי הוא השיר של אלוהים, כי אפילו/גם אלוהים – וצדוק אוהב את אלוהים! – לא יכול לחזור פעמיים על אותו הטקסט בדיוק. השיר של אלוהים הוא השיר של הרגע של אלוהים. (עמ' 139-140)

זן-קריוקי

נסכם: הקריוקי הוא ריבוי, והקריוקי הוא חיקוי, אבל חיקוי במודע. הוא מודע לעצמו ומודע לכך שלא ייתכן משהו שאינו חיקוי, אבל זה בסדר, כי לא ייתכן גם משהו שאינו חדש: כל חיקוי שונה מקודמו במקצת (ועיינו בבודריאר אם יש לכם כוח). אפילו אלוהים לא יכול לברוא משהו זהה למה שהיה, אבל בדיוק בגלל זה כל מעשה הוא בריאה: כל רגע העולם מתחדש כולו. גם אנחנו מתחדשים כל רגע ורגע, אבל אנחנו מודעים לכך (על פי צדוק) רק כאשר אנחנו שרים קריוקי ("שירו לה' שיר חדש" וגו'). המודעות שמוליד בנו הקריוקי מאפשרת לנו לראות את ריבוי האני שבנו, כלומר משחררת אותנו מהאשלייה המונותאיסטית של אני אחד מול אלוהים אחד. של אני אחיד וקבוע. כלומר, בעצם, של מוות.

כל רגע ורגע, אם כן, אנחנו אני אחר. בקריוקי אנחנו גם רואים את זה:

השיר נגמר. צדוק, כמו תייר, משקיף על חילופי המשמרות של האני. איזו טקסיות, איזה הדר (עמ' 166)

אם כך, האם רק כשאנחנו שרים קריוקי אנחנו מוארים? ודאי שלא. כמו מדיטציה, אותה יש להתחיל על הכרית ולהמשיך אל תוך החיים כולם, כך גם הקריוקי: "הקריוקי, ילד, נמצא בכל, לא רק בשירים – וזה השיעור הראשון, והכי חשוב, שאני יכול ללמד אותך. מחר אנחנו מתחילים את האימונים." (עמ' 103). הקריוקי הוא החיים, כי החיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה. אנחנו למדים שהחיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה כאשר אנחנו שרים קריוקי, כלומר מבצעים במודע את מה שכרגיל אנחנו עושים מתוך הרגל.

האני

בית הכלא הגדול מכולם הוא לשון היחיד במילה "אני". יקום האדם המגדיר את עצמו כאני אחד ויתגלה נא בפנינו. אדם כזה, אם יקום, הוא שקרן. לא שקרן, למה שקרן, משוגע. השיגעון של המונותאיזם, של מעצבי האופנה, השיגעון של המראות ושל סכיני הגילוח. השיגעון של לשון היחיד במילה "אני", שסותר את כל מה שהאני יודע על עצמו. (עמ' 211)

האני אינו אחד. כאחד, אין אני. והייתי אף מוסיף: האחד אינו אני. צדוק הוא נביא מנביאי הבשורה החשובה הזאת, ונבואותיו – שיריו: "הקריוקי הוא רעיון הנבואה עצמו" (עמ' 136).

זה הקריוקי, כי המציאות לא מציעה שום פיתרון אמיתי לבעיית האני. המציאות נכשלה בניסיון שלה להציג את הדברים שנמצאים מחוץ לשפה. המציאות לא עזרה להבין את המציאות. ולכן המציאות צריכה ללכת (עמ' 275)

ולמה הבלבול? למה המציאות מרמה אותנו? בגלל התודעה.

התודעה

התודעה היא אירוע וולקני הפולט מילים ומעשים אל פני השטח. אנחנו התושבים הטובים של פומפיי, ואנחנו נקברים כל יום מחדש" (עמ' 157) "צדוק יגדיר מהי תודעה ויסגור את הסיפור הזה. אדם וחוה אוכלים מעץ התודעה, ותפאום הם יודעים משהו. מה הם יודעים? "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית, ג', ז'). התודעה, אם כן, היא התחושה שכולם רואים לך. (עמ' 63)

ולמה רואים לך? כי אתה מגדיר את עצמך כיחיד. כאחד. אתה מחפצן את עצמך והופך לדבר. ודבר אפשר לראות. אבל את מי שאתה באמת, את הריבוי, אי אפשר לתפוס בעין: העין יכולה להתבונן בנקודה אחת, לא יותר. החטא הקדמון הוא לראות עצמנו כנקודות בודדות בתוך העולם. צדוק משתמש בקריוקי כדי להנכיח את הריבוי הנסתר, שהוא האמת.

קלישאה וקיטש

"צדוק בנפתולי התשוקה" מזמין גם דיון נוסף בסוגייה אהובה עלי: ההבדל שבין קיטש לקלישאה (וכתבתי על זה כאן, וכאן). כידוע, הקלישאה היא אבי אבות הטומאה, ואילו הקיטש מהווה מניפסטציה של ניצוצות דקודשין. והנה דווקא ספר מצויין זה מלא עד אימה בקלישאות (שירים פופולריים מתורגמים, רפליקות מפורסמות מסרטים משוכפלות, וכו'), וריק כמעט לחלוטין מקיטש. ועדיין, טוב מאוד הוא. הכיצד? התשובה נמצאת בתמה המרכזית של הספר: הקריוקי.

קיטש-קריוקי

הקריוקי ניזון מקלישאה. הקריוקי מתענג מקלישאה. הקריוקי הוא שיר הלל לקלישאה. ומכיוון שדרכו של צדוק היא דרך הקריוקי, הרי שכל הספר הזה הומאז' לקלישאה. אבל, וזהו האבל הגדול, הקלישאות כאן מובאות תוך ידיעתן כקלישאות. הקלישאה (כמו כל רוע) אינה מזיקה לכשעצמה, אלא רק אם עושים בה שימוש קלוקל, ושימוש קלוקל הוא תמיד שימוש לא מודע. במילים אחרות: קלישאה כנה אינה קלישאה. וזהו בדיוק הקריוקי: הקריוקי הוא קלישאה שמודה בקלישאיותה. הקריוקי הוא ההכרזה המזומרת: אני שר שיר ידוע, מפורסם מאוד, לא שלי: אני קלישאה. וההודאה מעבירה את הקלישאה תהליך אלכימי מהיר שהופך אותה מטמאה לקדושה. כן, זה מה שעושה כנות לדברים. וזה מה שמציל את הקריוקי: שכולם יודעים שהוא חיקוי.

כדי להבין שהעניין אכן כך נפתיע את הסוגיה ונתקוף אותה מאחור: נסו לחשוב על המקרה ההפוך: זמר ידוע ומוכשר (למשל רוג'ר ווטרס בביקורו האחרון בארץ) שעולה על הבמה ורק עושה עם השפתיים. הוא מבצע שירים שהוא יצר, שירים שלו, אבל הוא לא שר אותם באמת. והוא מציג את הדברים כאילו הוא כן שר. הוא משקר, ועוד עושה את זה בשביל הכסף. ברור שזה מגעיל. זה חטא, וזמר כזה הוא בדיוק ההפך הגמור מחובבן חמוד שמקרייק להנאתו. זמר כזה הוא האנטי-כריסט של צדוק. הוא האנטי-צדוק. וחבל, כי הצדק עם צדוק.

[לרשימות הקודמות בסדרת "שירי זן עבריים" ליחצו על שם הסדרה כאן ממש מתחת למילים אלו]

האני כדסקטופ

העין המכאנית של HAL, המחשב המטורף בסרט "אודיסאה בחלל 2001"

ההבדל בין שקרן טוב לשקרן גרוע הוא לא גודל השקרים ומידת המופרכות שלהם, אלא גודל השכנוע והבטחון העצמי שמפגין השקרן בעודו מוכר לנו את בדיותיו. וזו כמובן הבעיה הגדולה של השקרנים, שבעוד שחוץ מהם אולי איש לא יודע שהם ברגעים אלו אומרים דבר שאינו אמת, הם עצמם יודעים גם יודעים. משום מה יש לנו איזה פֶּלֶס פנימי שאוהב להיות כל הזמן ישר, וכשאנחנו מטים אותו גם אנחנו עצמנו יוצאים משווי משקל, כלומר מתחילים להשתעל או לגעת באף או למצמץ – בקיצור, לא נותנים לעצמנו להעביר את השקר כאילו כלום, או במילים אחרות נותנים לצד השני רמז שאנחנו משקרים (וכך, לדעתי, בעצם מתקנים את השקר, כי זה לא לגמרי שקר אם רמזנו על האמת. ומשום כך ייתכן שאין שקרים מלאים בעולם כלל).

מכאן מסתבר שחשוב מאוד לשקרן, אם הוא רוצה להיתפס כאמין, שהוא עצמו יאמין בשקריו. הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס, שעוסק הרבה בהונאה בטבע ובאדם (הנה הרצאה טובה שלו על כך), גורס שמשום שחשוב להתפתחותה של החברה שחבריה יתפסו אחד על ידי השני כאמינים, קרוב לודאי שהמוח שלנו עוצב במהלך האבולוציה כך שהוא מסתיר גם מבעליו מידע רגיש (לדוגמא הנטייה שלנו לדאוג אך ורק לעצמנו בעת סכנה), זאת כדי שכאשר אותו אדם יקשור קשרים עם אחרים הוא יוכל להציג (בכנות מבחינתו) אישיות שכדאי להתחבר איתה. ייתכן שזו הסיבה הביולוגית לאותו תת-מודע שפרויד הסביר בצורה פסיכולוגית, וכך בעצם נוצרות אצלנו רמות שונות של מודעות, כאשר ברבדים הלא-מודעים שמורים בבטחה כל הנושאים שבחברתנו הם טאבו.

הבעיה היא, כמובן, שאם אנחנו רוצים להבין את עצמנו באמת אנחנו צריכים בסופו של דבר להעלות את כל השקרים הקטנים האלה על פני השטח וללמוד להכיר בהם ואותם. אנחנו עושים את זה, אם כן, בניגוד לנטייה הטבעית שלנו שדוחפת אותנו לדכא סודות אלו, ואולי לכן קשה כל כך להיות אותנטיים לגמרי. מכל אותם כזבים מוכחשים ומודחקים ייתכן שהטאבו הגדול ביותר הוא מה שאלן וואטס כינה "the taboo against knowing who you are" . בזאת הוא התכוון לאיסור שנכפה עלינו לדעת שאנחנו עצמנו חיים והווים כבר עכשיו כאחדות האחת שהיא המציאות כולה. האם ייתכן שזה אכן אחד השקרים שהמוח שלנו מדחיק בשבילנו?

אין אני

את אחד הגליונות האחרונים שלו הקדיש מגזין "טיים" למחקר המוח והתודעה המודרניים (ותודה לערן דיין על ההפניה). באחד המאמרים נכתב מה שכבר ידוע די מזמן בשדה מחקר המוח, אבל שמסרב בכל תוקף להיקלט במוחות בני האדם: שאין לנו מרכז פיקוד בתוך הראש, או במילים אחרות, אנחנו נטולי אני. הנה:

מסקנה מזעזעת נוספת ממדע ההכרה היא שהתחושה האינטואיטיבית כאילו יש לנו 'אני' מנהל שיושב בחדר השליטה של המוח שלנו, מפקח על המסכים של החושים ולוחץ על הכפתורים של השרירים היא אשליה. מסתבר שההכרה היא מערבולת של אירועים שמפוזרים במוח. האירועים האלו מתחרים על תשומת הלב, וכל פעם שתהליך אחד צועק יותר חזק מהשאר המוח מסביר את זה רטרואקטיבית ומייצר את התחושה ש'עצמי' אחד היה אחראי לזה.

אבל אם אכן זה כך, מדוע בכלל צץ ועלה אותו 'אני', כלומר אותה תחושה, שאין ברורה ממנה, שיש לנו עצמי נבדל שאחראי על כל מעשינו? בספר "Freedom Evolves", שיצא לפני ארבע שנים מנסה הפילוסוף דניאל דנט לענות על כך. דנט הוא אחד הפילוסופים המפורסמים בעולם כיום, והוא מתמחה בפילוסופיה של המדע, בתיאוריות אבולוציוניות ובפילוסופיה של ההכרה. מטרתו המוצהרת היא להסביר את תפקוד התודעה האנושית בצורה מדעית-אמפירית (הנה ראיון וידאו איתו).

אגב, עם או בלי קשר לכך דנט הוא גם אחד האתאיסטים, או אפילו האנטי-תאיסטים המפורסמים בעולם. הוא הקים יחד עם כמה עמיתים שלו אירגון שנקרא The Brights, שזה השם שהם משתמשים בו לתיאור אנשים חילונים בעלי השקפת עולם מדעית ונטורליסטית (כלומר חפה מאמונות דתיות או כל מושג על-טבעי), הנה שיחה שלו על אבולוציה ודת כתופעה טבעית, ואני הרי כבר התייחסתי אליו כאן. מה שמקסים הוא שכחמורו של המשיח התיאוריה של דנט יכולה לעזור לנו להבין ולהביא את הגאולה האישית שלנו, וזו עוד דוגמא יפה לכך שהניגודים הגדולים ביותר בעצם נפגשים, או במילים יהודיות: ששורש הכפירה בשורש האמונה.

דנט טוען, במידה רבה של צדק, שפילוסופים גדולים במערב לפני המאה העשרים לא רק שלא הצליחו, אלא בכלל לא ניסו להסביר את התודעה (כלומר איך היא בנויה, כיצד היא פועלת, ואיך בעצם זה להיות סובייקט, כלומר להיות מודע ולהרגיש את החיים "מבפנים"). גם כאשר התייחסו לחיי הנפש של האדם, אותם פילוסופים בדרך כלל ראו בהם חיי נשמה, כלומר הם הסבירו את הפעילות הפסיכולוגית של האדם על ידי כך שהם הציבו כהנחת מוצא קיומה של ישות רוחנית הנפרדת מהגוף. דנט חושב שהוא מצליח להסביר איך התודעה פועלת, והוא כמובן עושה את זה ללא צורך להעזר בישויות לא-חומריות (כנשמה). ולא רק זה, הוא גם מסביר איך בכלל עלה וצמח באורגניזם האנושי אותו 'אני' ממזרי.

דנט מתחיל וטוען שברוב הזנים של בעלי החיים אין, לא היתה ולא תהיה אף פעם תחושה של עצמיות נבדלת. הזבוב, הדג, הפיל לא צריכים לדעת שהם חיים. הם פשוט חיים. מובן שאין זה אומר שהם לא מרגישים כאב או עונג. זה רק אומר שהם לא מודעים רפלקטיבית לכך שהם מרגישים כאב (לדוגמא), כלומר כאשר כואב להם הם לא מתבוננים בעצמם מהצד וחושבים "אוי, כואב לי!". פשוט כואב להם וזהו. אין להם צורך באותו קול קטן שמנתח ומבקר את כל המתרחש אצלם.

העצמי כממשק

על פי דנט, והוא מסתמך בכך על גילויי תורת האבולוציה, ככל שהיצורים על פני האדמה הלכו והתפתחו נוצרה בהם יכולת להכריע בין אופציות שונות של פעולה. זה כמובן עדיין לא מצריך מודעות עצמית או מרכז של עצמיוּת, משום שאנחנו יודעים שתוכנות משחק שח במחשב שוקלות מהלכים ומכריעות איזה לבצע, ואין להן 'אני' שמפקד על התהליך הזה. הצורך באותו 'אני', טוען דנט, עלה רק כאשר המערכות השכליות של האדם היו כל כך מתוחכמות ומורכבות עד שהן איפשרו קומוניקציה מילולית בין פרטים שונים. אז, כדי להקל על העברת המסרים הדו-כיוונית, נוצר העצמי.

דנט משווה את זה למה שאנחנו מכירים מהמחשב בבית: המחשב הוא מכונה מאוד מאוד מורכבת ומתוחכמת. לו היינו צריכים לדעת איך בדיוק הוא פועל בשביל לתת לו הוראות ולבצע באמצעותו פעולות, היה מספר מועט מאוד של אנשים בעולם שהיו יכולים להשתמש בו. בדיוק בשביל זה המציאו את 'מערכות ההפעלה'.

מה עושה מערכת ההפעלה של המחשב? היא מתווכת בינינו לבין מנגנוני החומרה והתוכנה המאוד מסובכים שחבויים בתוך השבבים האלקטרונים של המחשב, ומאפשרת לנו לתת להם הוראות. מערכת ההפעלה יכולה להיות די פרימיטיבית (דוס) ויכולה להיות מתוחכמת יותר (חלונות), אבל העיקרון הוא זהה: בעזרת סימנים על המסך אנחנו מבצעים בקיצור פעולות שאם היינו צריכים להבין איך המחשב עצמו עושה אותן או מה המערכות האלקטרוניות שכרוכות בכך, בעצם לא היינו יכולים להתקדם. אם לא היינו יכולים לתת למחשב הוראות דרך מערכת ההפעלה היינו גוזרים על עצמנו שיתוק והופכים את המחשב לגרוטאה חסרת שימוש.

האני הוא מערכת ההפעלה של האדם. שימו לב: דנט אינו טוען שעצם התחכום של האדם הוא שהצריך את היווצרות האני, אלא שהקומוניקציה בין בני אדם הצריכה אותו. האדם כשלעצמו, אם כן, (אולי) עוד יכול היה להסתדר ללא אותה מערכת הפעלה, אבל כדי לתקשר עם אחרים היו חייבים להיווצר אותם איי עצמי נבדלים, שכל אחד מהם משמש כמערכת הפעלה של אורגניזם אחד. ממשקי העצמי האלה הם שמאפשרים לנו להבין מה מתרחש בתוך אנשים אחרים, והם גם מאפשרים לנו לידע אחרים מה קורה אצלנו, וגם לתת לאחרים עצות (או פקודות).

חישבו כמה קשה לאלף כלב לבצע דבר פשוט כמו הבאת עיתון ממפתן הדלת, וכמה קל לומר למישהו לעשות את זה. בניגוד לכלב, אדם שיודע לדבר (כלומר, לא תינוק) זקוק למעט מאוד זמן כדי להבין ולבצע את מה שאומרים לו. כל זה משום שיש לו מערכת הפעלה שכוללת שפה ומרכז שיודע לקבל הוראות שמכוונות אליו ולגרום לביצועם של המעשים שרוצים ממנו. אותה מערכת הפעלה גם מאפשרת לנו לדעת מה הוא רוצה או צריך: כאשר חבר אומר לנו "אני רעב" אנחנו מבינים מיד מה כוונתו. לו היינו צריכים לבחון את התנהגותו או את מערכת העיכול שלו ברור שהדבר היה דורש זמן רב.

ברור שגם כלפי עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להבין מה קורה איתנו, אנחנו משתמשים במערכת ההפעלה הזאת, אבל זה כבר אולי השלב השני, תופעת הלוואי הרעה של היווצרות האני: במקום להרגיש בצורה אינטימית מה קורה איתנו, אנחנו מנתחים את עצמנו בכלים מילוליים, כאילו אנחנו מביטים על עצמנו מהצד, מבחוץ. בניגוד למחשב, לנו יש חיים ומודעות עצמית. אולי, לפחות כשמדובר בחלק מההיבטים של החיים שלנו כמו רגשות וחוויות, כשאנחנו רוצים לבחון את עצמנו אנחנו דווקא לא צריכים להשתמש בממשק של העצמי, אלא לעשות את זה בצורה אינטימית ובלתי-אמצעית, "מבפנים". עבור היבטים אחרים כגון תכנון עתידי או העלאת זכרונות, ברור שמערכת ההפעלה דרושה.

תסמונת המחשב המטורף

האני, אם כן, הוא ממשק שליטה במערכת האדם. יש סימן של רצונות וסימן של רגשות וסימן של זכרונות (קיצור-דרך להארד-דיסק). יש תוכנה לדיבור ותוכנה לתזוזה ולפעמים עולה פתאום חלון של פחד (כי היה בום גדול). כל הדסקטופ הזה, כל הממשק הזה הוא האני. אבל אנחנו טועים לחשוב שהממשק הזה הוא אכן אנחנו ברמה העמוקה ביותר: הרי המחשב אינו הדסקטופ, אלא הוא המערכת כולה. כך גם אנחנו איננו האני, אלא האורגניזם כולו (וגם מעבר לכך, שכן האורגניזם הוא חלק ממערכת גדולה יותר כמובן).

הזיהוי הטיפשי הזה שלנו עם האני הוא השקר הגדול שלנו, למרות שכשאנחנו מספרים אותו לעצמנו הוא נשמע אמין מאין כמוהו. זהו השקר שהמוח שלנו מחביא מאיתנו כדי שנישמע אמינים כאשר אנחנו מדברים עם אחרים: "זה בסדר, אתה יכול לסמוך עלי וגם לתת לי הוראות: אני רק תומר הקטן. אני רק העצמי הזה שמתחבא מאחורי העיניים. אני אהיה שותף יצרני ואמין בתוך הקהילה. כל רצוני הוא לחיות את חיי הקטנים." ואולי זאת הסכנה בחוסר כנות: כשאנחנו מתחילים להאמין לשקרים שאנחנו מספרים לאחרים.

הבעיה היא, אם כן, שהגולם קם על יוצרו, והממשק הזה אצלנו חושב שהוא לא כלי, אלא אדון. כמו בסרטים רבים על תוכנות ומחשבים שמתעוררים ותוקפים את האדם ("מאודיסאה בחלל", דרך "שליחות קטלנית" ועד "המטריקס") התוכנה שבנו תפסה פיקוד וחושבת שיש לה חיים עצמאיים. כמו באותם סרטים עכשיו היא נלחמת נגד בני האדם. כמו באותם סרטים כל מה שאנושי בנו סובל מתרחיש שכזה. מאידך מה שבאמת אנושי בנו הוא גם זה שאיתו אנחנו מצליחים בסופו של דבר להתעורר מחלום הבלהות: גם בסרטים אנחנו מנצחים בעזרת סקרנות, הומור, מקוריות ובעיקר: אהבה.

[עידכון 15.2: המאמר פורסם גם באנרג'י]