האתיקה של התודעה

חשיבותה של השכרות בפורים

ניגודים משלימיםמיחייב איניש לבשומי בפורייא, אבל נראה שכולם רק מנסים להתחמק מזה. כי למרות שבמסכת מגילה (ז:) כתוב שחייב אדם להתבסם בפורים, ואפילו מוסיפים וכותבים שם שמדובר בהתבסמות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – התבסמות רצינית ביותר, ללא ספק – החל מהמאה ה-12 אנחנו שומעים קולות שממעיטים באופי ההתבסמות הנ"ל, ומנסים להקטינה עד כמה שאפשר. ר' זרחיה הלוי, בעל המאור, טוען שאולי בכלל לא נפסק ככה להלכה. הרמב"ם מצווה לשתות פשוט כדי להירדם, וכך גם מציע ה'שולחן ערוך'. המאירי כותב שודאי שאין הכוונה ל"שמחה של הוללות ושל שטות", ואילו הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר 'ערוך השולחן', קובע ש"השכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו". קבוצה של פרטי-פופרס אם אי פעם היתה כזו.

בימינו המצב לא מראה סימנים של שיפור. קחו למשל את הרב אשר סבג, חבר 'בית הלל' והגרעין התורני של רשל"צ. לדעתו "חבל מאוד שמסיבות הפורים […] משמשות לפורקן יצרי ולא לעורר שמחה אמיתית רוחנית וטהורה שאינה תלויה במשקה כזה או אחר […] השכרות מביאה להשחתת צלם האדם וביזויו." (מוצש, 7.3.14). הרב חיים נבון בתורו מקדיש שלוש דקות של יו-טיוב כדי למנות את הפוסקים המתנגדים לשכרות ולבסוף מצטט את הילקוט שמעוני שמסביר שאדם השותה יותר מדי דומה לחזיר, ומתריע שיש לשתות מעט ולהיזהר שלא להגיע לכזאת חלילה. גם בקרב החרדים המצב עדין: הנהלת ישיבת 'חברון' המפורסמת החליטה השנה לבטל את מופע ה'פורים רב' המסורתי, וממילא שפכה מים קרים על החגיגות.

ניגודים משלימים

כמובן, לא קשה פשוט להאשים את כל הנ"ל בבורגנות ממארת, למשוך כתפיים ולהרים לחיים. אבל ייתכן שהסיפור עמוק מזה. הייתי רוצה לנסות להאיר אותו בעזרת בחינת המוסד התרבותי של הקרנבל או הפסטיבל. נסו להשתחרר לרגע מדימויי הסמבה בברזיל או ציפי שביט בחנוכה; הכוונה היא לאותו קרע בזמן שבו תרבויות קדומות היו פורקות עול ומתהוללות. במועד מסויים וקבוע היו בזמני קדם מתבטלות ההיררכיות והנורמות המסורתיות ובני האדם יוצאים לחופש כאוטי אשר איפשר התנהגות טיפשית, מינית, כופרנית ולעיתים גם מסוכנת. בסוף הקרנבל חזרו כולם למקומותיהם השגרתיים, לפחות עד לשנה הבאה כמובן. חשוב להבין: הקרנבל מעולם לא הציב אלטרנטיבה לסדר הקיים. למעשה, אפשר לומר שעל ידי היציאה מהכלל הוא אישר ואף ביצר את הכלל.

ההסבר המתבקש לתופעה הוא מה שמכונה "שחרור קיטור", שלכאורה נצרך כדי שלא להגיע לפיצוץ. ייתכן. אנתרופולוגים וחוקרי דתות נתנו לתופעה הסברים מורכבים יותר. ויקטור טרנר, מהמפורסמים שבהם, טען שמטרת הקרנבל היא להדגיש את הקהילה שמעבר לסדר החברתי הקבוע, את האחווה שמעבר להיררכיה, מארג בסיסי שיש לטפל בו מדי פעם כדי שלא ייקרע בין הכוחות המושכים לכיוונים שונים.

להלן הייתי רוצה להתמקד בהסבר שנותן הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור. בספרו המרשים A Secular Age מנסה טיילור לארוג נרטיב רחב היקף, ובמידה רבה אלטרנטיבי למקובל, להיותנו בעידן חילוני, שפירושו מבחינתו הוא עידן שבו היות העולם נטול-אלוהים והיות האדם נטול מטרות שמעבר לחייו הפרטיים הם רעיונות שעולים על הדעת ואף יכולים להיות ברירת המחדל עבור רבים. הקרנבל משמש עבורו סממן של חיים במציאות רוויה דת ומיתוס, מציאות שעברה מהעולם.

על פי טיילור הקרנבל נועד לתת מקום לכאוס, מתוך הכרה כי בעולמנו כוחות שונים נצרכים, ולמעשה שללא ניגודים משלמים (מה שהוא מכנה complementarities) לא תוכל המציאות שלנו לתפקד. האדם בעולם הפרה-מודרני הבין, אולי מתוך מודעות לעניין, אולי בצורה אינטואיטיבית, שהמציאות שזורה מכוחות שונים, ושאין כוח אחד שיכול לכפות את עצמו על כולה. למעשה, אין כוח אחד יכול להתקיים ללא ניגודו. החזק זקוק לחלש. הגבוה זקוק לנמוך. הטוב זקוק לרע. הקדוש זקוק לטמא. הסדר זקוק לאי-סדר.

מתוך כך עולה על פי טיילור התפיסה שהסדר עצמו, חיוני ומקודש ככל שיהיה, מסתיר מאיתנו משהו גדול יותר, משהו שהסדר המקובל לעולם לא יגשים פשוט מפני שאותו המשהו כולל גם את ניגודו של אותו הסדר. השלם הכולל את הניגודים כולם הוא מה שהאדם הפרה-מודרני רצה לגעת בו, או לפחות לתת לו מקום, על ידי החריגה מהשגרה, על ידי ההרס הזמני של הנורמלי. החריגה הזאת ממילא איפשרה גם חידוש כוחות ויצירתיות, והזינה את החיים והחברה ממקורות שהיו נסתרים להם כרגיל.

טיילור רואה באבדן הקרנבל את אחד הסממנים של החילון. העידן המודרני מביא איתו שאיפות לנראטיב טוטלי, לפתרון אחיד ומאורגן שיכסה הכל, להגשמתו של הסדר האולטימטיבי, שיימשך לנצח ושאין בו אפשרות, ודאי לא צורך, באי-סדר. אנחנו רואים את הנטייה הזאת כמובן במיני אידיאולוגיות מודרניות שניסו לכפות על האדם לוגוס מושלם, חוק מקיף-כל והתנהגות אחידה, שניבאו גן עדן עלי אדמות (והביאו גהינום). הרעיון שעל ידי הרציונליות, או המדע, או הגזע העליון, או שלטון הפרולטריון, או הטכנולוגיה אנחנו יכולים להעמיד חברת מופת שתפתור את כל הבעיות ושלעולם לא תזדקק לאלטרנטיבה הוא רעיון מודרני, ומסמן את אבדן ההנחה המיתית (והאינטואיציה האנושית) שהחזיקה בנצרכותם של ניגודים משלימים, של כאוס ולא רק של סדר.

אינטואיציה אבודה

האם נוכל לחזור אל אותה אינטואיציה? קשה לומר. ודאי שלא נוכל לעשות זאת בצורה שעשה זאת האדם הפרה-מודרני, פשוט מפני שאנחנו לא פרה-מודרניים. מאידך, כל מי שאי פעם השתכר או התמסטל בצורה חריפה יודע שזו חוויה שיכולה להיות מאירת עיניים. אנחנו לומדים על עצמנו ועל עולמנו לא מעט מתוך היציאה מהשגרה, מתוך שינוי מצב התודעה. אחד החסרונות של מצבנו היום הוא התפרקותם של אותם מוסדות חברתיים שמסגרו את השימוש בחומרים פסיכואקטיבים ונתנו הדרכה להדיוטות בשימוש בהם (כתבתי על כך כאן וכאן וכאן ב-pdf). החומרים האלה כיום זמינים יותר משהיו אי פעם, ומצד שני הבורות לגביהם גדולה יותר משהיתה אי פעם. זו טרגדיה נוראה, ובמצב כזה יש צדק מסויים באזהרותיהם של המתנגדים למצוות בשומי בפוריא כפשוטה.

ועם זאת, במסגרת שלל ההתחדשויות היהודיות אולי יש טעם גם לחדש את המסורת הזאת, את מסורת הקרנבל הפורימי. לא במובן של שתייה אנארכית עד כדי טמטום חושים (למרות שאולי יש גם בזה תועלת מסויימת) אלא במובן של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים על מנת ללמוד על עצמנו. על מנת לדעת את המקום בו הניגודים משלימים זה את זה. את האחדות שמעבר לניגודים.

נספח – מספר חכמים יהודיים שדווקא תמכו בהשתכרות בפורים (שימו לב להדהוד ההגיון הקרנבלי בדבריהם).

  • האר"י קבע שיש להשתכר בפורים כדי להזין ב"הארה גדולה" את הניצוץ האלוהי המחייה גם את הקליפה של הרוע (פרי עץ חיים, שער חנוכה ופורים פ"ו). ר' נתן כותב בשם ר' נחמן שיש "לשתות ולהשתכר כדי שיעלה על ידי השתיה לשכל עליון וגבוה מאד, כי אז יש כח להמתיק כל הדינים שבעולם" (ליקוטי הלכות, הלכות תענית ד, כו). ר' אברהם אלימלך פרלוב, האדמו"ר מקרלין, כתב ש "וביום הפורים עצמו שכל העובדות הגשמיות שבכל השנה צריכים להתרחק מהם, דהיינו שכרות, חייב איניש לקיים בזה היום עד מס״נ [=מסירות נפש]" (מצוטט בספר 'דברי אהרן', עמ' קמה). ר' שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר (הקודם) מסלונים קבע שי שלשתות לשוכרה "כיון שרצונו ית' שיהיה בשמחה מפקיר אפילו עוה"ב [=עולם הבא(!)] ובלבד לעשות רצונו ית'" ('פורים הנהגה למעלה למעלה מן הטבע', מט-נ). והרב שמואל טל, בן זמננו, קבע שיש להשתכר משום ש"אדם שחי רק עפ"י המציאות, שוכח לפעמים מאיפה הוא הגיע ומה באמת עיקר נקודת הרצון שלו" ('וּתְחַזֵק התקשרותנו באהבה', עמ' 24).

על מסעות פסיכונאוטים והאתיקה של התודעה

לשתות סתם וודקה, ואפילו ישר מהבקבוק – אין בזה כלום, רק הבל ויסורי נפש. לערבב וודקה עם או-דה-קולון – יש בזה מידה של עידון, אבל הפאתוס חסר. ללגום כוסית של "צרי הגלעד" – בזה יש גם עידון, גם אידאה, גם פאתוס, ומעל לכל יש כאן משום רמז מטאפיסי. איזה מרכיב של "צרי הגלעד" אנחנו מוקירים יותר מכל? את הכוהל התעשייתי, אלא מה. אבל הכוהל התעשייתי, מאחר שהוא רק מושא ההשראה, הרי כשלעצמו הוא משולל השראה מכל וכל.

עטיפת הספר 'מוסקווה פטושקי'. שימו לב לרמז המטאפיזיפסקה קצרה זו של ונדיקט ירופייב (מתוך ספרו הקלאסי מוסקבה פטושקי, תר. נילי מירסקי) מכילה בעצם את כל הדברים הקצרים שאני רוצה לומר, ולכן הרשימה להלן תהיה רק פרשנות למילותיה. בספר מתאר יורפייב את מסעו האומלל ממוסקבה לאהובתו בעיירה פטושקי, אולם יותר מנסיעה ברכבת זהו מסע תודעתי סוראליסטי ופסיכודלי, שכן גיבורו מוכן לאתגר את מחזור הדם שלו בכל נוזל שהוא מצליח לשים עליו את ידו, מוודקה ועד לכה, הכל בשאיפה לקבל חופשה זמנית, קצרה ככל שתהיה, מתודעתו היומיומית.

וזוהי הנקודה הראשונה בדברי: לאורך כל ההיסטוריה עשו בני אדם מאמצים ניכרים כדי לחמוק מתודעתם הנתונה. לשם כך הם רקדו ריקודים אקסטטיים, טיפסו על הרים, ישבו במדיטציה, שאפו ונשפו בצורות מיוחדות, שיננו תפילות, דרשו דרשות, פצעו את עצמם, פינקו את עצמם וכן, גם גמעו ועישנו שלל חומרים מחומרים שונים. הערגה העיקשת לראות את העולם אחרת, שלא לומר להיות מישהו אחר, היא נפוצה ועל-זמנית כשם שהיא אנושית.

נקודה שניה. כמו בעלי חיים ורעיונות, גם טכניקות מתמירות תודעה עוברות אבולוציה. פעם גמעו בהודו סומה וביוון קיקאון, בכנען (כנראה) שיטה והרמל ובורנסי עישנו חשיש. הטבע היה לנו אב ואם במסע האנתאוגני, כהני הדת אחינו הבכורים. כיום אמצעים טכנולוגיים מאפשרים לנו לרקוח כמעט כל צירוף מולקולות שנבחר, ומדעי המוח מבארים עבורנו אילו מולקולות כדאי לנו לבחור. מכאן נולדו הפרוזק, הציפרלקס, הרטאלין, המודפיניל שהונדסו מראש כדי לכוון את התודעה שלנו לעבר הוויה ספציפית. במקביל, מדענים במעבדות פיראטיות רוקחים חגיגת ורדבול, כמו גם כל מני אחים חורגים ובלתי חוקיים לאלה, כדי להעצים חוויות חיים שונות. יורפייב, כרוקח חובב, מלקט ומערבב מה שהוא יכול כדי לעוף.

ויורפייב, וזו נקודתנו השלישית, מחפש לא רק לשנות את תודעתו, אלא להוסיף לה אידאה, פאתוס, ומעל לכל רמז מטאפיזי. או לפחות כך הוא כותב, וננסה להאמין לו. כי אם כן, הרי שכאן לדעתי עיקר הנושא שלפנינו, והוא השאלה: מה בעצם אנחנו רוצים? כלומר, חוץ מלברוח מהתודעה הנתונה שלנו – מה בעצם אנחנו רוצים? לפעמים התשובה ברורה: מי שבולע סרוקסט רוצה לצאת מהדיכאון. מי שבולע רטלין רוצה להתרכז. מי שבולע קפאין רוצה להתעורר. מי שבלע בעבר הקדום סומה וקיקאון רצה להתעלות מבחינה רוחנית.

חריטה מהמאה ה-17 המתארת אסיפת העסיס מפירות צמחי הפרג, לצורך הפקת אופיום. "A pipe is the fountain of contemplation, the source of pleasure, the companion of the wise; and the man who smokes, thinks like a philosopher and acts like a Samaritan." - Edward George Bulwer-Lytton, 1st Baron Lytton (1803 - 1873)

חריטה מהמאה ה-17 המתארת אסיפת העסיס מפירות צמחי הפרג, לצורך הפקת אופיום. במאה ה-19 האופיום היה הסם המועדף על בני אירופה, ו"מאורת אופיום" נתנו שירותים למשתמשים. האופיום הגיע מטורקיה וסין, שם הוא היה בשימוש במשך מאות שנים לפני כן.
"A pipe is the fountain of contemplation, the source of pleasure, the companion of the wise; and the man who smokes, thinks like a philosopher and acts like a Samaritan." – Baron Edward George Bulwer-Lytton, 1803 – 1873

אה, רגע, שמתם לב להבדל? הוא אכן קיים, אם כי הוא מובהק פחות ממה שניתן לחשוב. תראו, בימי הודו, יוון וכנען העתיקים לא היה ממש תחום שלא היה דתי, כלומר לא היה מרחב חילוני, סקולרי. ממילא כל מה שעשית השתלב איכשהו במערך הדתי ההגמוני, שקבע עבורך בערך את כל החיים (הרי גם העבודה שלך היתה חלק מהקאסטה והדהרמה, או כחלק מחייה של הפוליס מונהגת האלים, או בציות למצוות וכו'). בהתאם לכך כל מאמץ להתעלות מבחינה תודעתית היה חלק אורגני מהחיים, שהיו חלק אורגני מהדת. מה שקרה, אם כן, באלפיים השנים האחרונות (ובעיקר בשלוש מאות השנים הממש אחרונות), הוא שבו זמנית התרבו מאוד התחומים שמנותקים לגמרי מהשאיפה שלנו לדעת את החיים ואת האלוהים, והתרבו מאוד החומרים שמאפשרים לנו לשנות את התודעה שלנו.

ועוד דבר קרה: בשונה מהעבר הרחוק, כיום אין מסורות קדושות שמורות לנו איך ומתי ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה. את הסומה והקיקאון נטלו אנשים בצורה מבוקרת, בזמנים מיוחדים, בהדרכת מומחים, למטרות מוגדרות. כיום, כפי שניתקנו את התחום הדתי מרוב החיים כך ניתקנו גם את תבונת המסורת שעטפה את תחום החומרים משני התודעה. אין לנו מסגרת תיאורטית לעניין, ואין לנו מומחים לו. ובעיקר, אין לנו כל אמת מידה לשיפוט מוסרי של מצבי תודעה.

למה הכוונה? כוונתי היא שאנחנו לא מסוגלים לתת לעצמנו דין וחשבון באשר לשאלה הפשוטה: מהו מצב תודעתי טוב או ראוי. אין לנו בכלל שדה אתי שכזה. בעוד, למשל, שבתחום זכויות היוצרים, בתחום המיני, בתחומי המלחמה בין מדינות, בתחומי היחס לבעלי חיים ועוד ועוד יש לנו מושג מהו טוב ומהו רע, חשבנו על העניין וגיבשנו דעה, הרי שאתיקה של תודעה אין לנו (לבד אולי מהרצון הדי בנאלי להיות "נורמלי").

כל הגורמים האלה מביאים למצב אבסורדי שבעוד שמותר לנו חוקית להשתכר ללא גבול, לקחת רטלין מותר לנו רק במרשם רופא, ואילו לעשן מריחואנה פשוט אסור. רבים כבר דיברו על האיוולת וחוסר ההגיון המוחלט שבאיסור על צריכת חשיש כאשר מאשרים במקביל ניקוטין או אלכוהול, אבל צריך להבין שהמצב הזה נגרם כתוצאה מחוסר מחשבה מוחלט באשר למעמד האתי של מצבי תודעה שונים. כלומר, שוב, השאלה היא: מה אנחנו רוצים?

חוסר הקדשת הדעת לנושא הזה מביא מצד אחד למדיקליזציה שלו – כאשר רופאים הופכים משום מה למי שקובע מה אמור להיות המצב התודעתי שלי – ומצד שני לקרימינליזציה שלו – כאשר השוק מוצף בחומרים לא חוקיים וצרכניו שרויים לא רק בבורות מוחלטת באשר לתוצאות נטילתם, אלא גם בחוסר יכולת להגדיר לעצמם מה ולמה הם רוצים שיעשה להם הסם. וכמובן, נוסיף לזה את הצביעות המתחסדת שמלווה את כל המצב הזה מצד הממסד הפוליטי והמשטרה. החברה המערבית המודרנית היא ללא ספק זו שמצד אחד ההיצע הנרקוטי שלה הוא הגדול אי פעם, מצד שני המחשבה המוקדשת לפן האתי של הנושא כמעט לא קיימת, ומצד שלישי על הכל מכסה מיצג שווה של דאגה לציבור, כאשר ברור לכל ש"המלחמה בסמים" אבודה.

אז מה אמרנו? אמרנו שתהליכי המודרניזציה והחילון עקרו את תחום השימוש בחומרים משני תודעה מהמארג המסורתי והאתי שלו, ובלית ברירה הפכו אותו ללא חוקי, ואת צרכניו ללא נורמלים (לחילופין מכיוון שהם בצלילות דעתם צורכים סמים, או מכיוון שכדי לצרוך סמים הם חייבים להראות לרופא שהם לא צלולים בדעתם). כמו בתחומים אחרים, גם כאן אנחנו מגלים שחסרה לנו תבונה פשוטה באשר לדרך הנכונה לגשת אל הנושא, להבין את השלכותיו, אפילו להמשיג אותו ולחשוב עליו. אנחנו זקוקים בדחיפות לפיתוח אתיקה של התודעה, שבמסגרתה ניתן את הדעת לשאלת מצבי התודעה הראויים והדרכים הראויות להגיע אליהם. עד אז חומרים מסוכנים כמו אלכוהול יופצו חינם, חומרים בריאים כמריחואנה יאסרו בחוק, ובכל מקרה לא נדע למה טוב לנו כל כך לברוח מהתודעה היומיומית שלנו, וחשוב יותר, למה רע לנו כל כך לחיות בה.

ונקודה אחרונה. בסופו של דבר, החומרים שאנחנו צורכים, כמו אלו שצרך יורפייב, לא שווים דבר ללא הכוונה שניצבת מאחוריהם. כפי שכתב יורפייב על הקוקטייל שהוא רקח: "מאחר שהוא רק מושא ההשראה, הרי כשלעצמו הוא משולל השראה מכל וכל". האדם הוא זה שאמור לתת דין וחשבון, קודם כל לעצמו, על מה שהוא מכניס לגופו. והאדם הוא זה שצריך לעורר השראה, קודם כל בעצמו, עם או בלי קשר לחומרים אותם הוא מעכל. ההשראה שאנחנו מחפשים כבר נותנת לנו רמז לנקודת המוצא שמביאה לצריכת חומרים משני תודעה, כמו גם לכיוון שאליו אתיקה של תודעה יכולה לכוון אותנו. והכיוון הזה… נדמה לי שזהו כיוון שיש בו גם עידון, גם אידאה, גם פאתוס, ומעל לכל גם רמז מטאפיסי.

גיליון 'לפסיכונאוט' הראשון

פורסם בגיליון הראשון של כתב העת לפסיכונאוט. ערב ההשקה לגיליון יתקיים מחר ברחוב טורי זהב 8, ת"א.

על האתיקה של התודעה כתבתי בעבר בבלוג כאן, כאן וכאן, ובמאמר מוער באקדמות, כאן ב-pdf.