הוראה

שבוע ראשון של ספטמבר

הוראה בבית הספר היא סאדהנה. ידעתי את זה קודם אבל השבוע הזה הוכיח לי מעל לכל ספק שמדובר בתרגולת רוחנית מהמורכבות והמעודנות ביותר. אתה עומד מול שלושים וקצת זוגות עיניים, סקרניות, גועשות, תמימות, רעבות. עיניים שאי אפשר שיפספסו דבר עליך. לא רק מפני שהן רבות, אלא מפני שהן רגישות מאוד. דקות אבחנה. מסוגלות להריח בולשיט מקילומטר. ואתה שם, מולם, שעה אחרי שעה אחרי שעה אחרי שעה. אתמול זה היה שבע שעות רצוף.

לך יש תפקיד כמובן, מטרה. להם יש מטרות אחרות. מאבק. ואיך כג'ודוקה אלוף תתמרן אותם, בדרכי נועם, על פי דרכם, בכוח תנופתם הם, לכיוונך, זו אמנות החינוך כולה, לא? אבל גם אם תתכננן את מהלך הדברים בצורה מופתית, בפועל תמיד קורה אחרת. זה מאחר וזאת בדיכאון וההם רבים וההוא בהיפר ואז נכנסת המחנכת ואז תרגיל ואז טיול ואז צלצול. ואיך תתמודד. איך תגיב להפרעה לא מהאגו אלא מהשכל. ואיך תדע להבדיל בין הפרעה מתוך שעמום להפרעה מתוך קושי להפרעה מתוך נבזות. ולראות את עצמך הופך פחות סבלני ככל שעובר היום, ובעל פחות עניין ומוטיבציה, ויותר צעקני.

להיות מודע לעצמך. ולא להיות מודע לעצמך בצורה המגושמת, שבה אתה מתבייש מהעיניים שבוחנות אותך. לראות איך אתה מגיב כשאתה טועה, כשאתה מבין שאתה משעמם אותם, כשאתה מבין שלא הכנת את השיעור כמו שצריך, כשאתה מבין שמשעמם לך, כשאתה מבין שצעקת בצורה מוגזמת, כשאתה מבין שמי מהם שונא אותך.

ולכלול הכל במבט מקיף, מחבק, מקבל. אותם ואת עצמך, את האנושיות שלהם ושלך. את המצב האבסורדי הזה שבו מושיבים לפניך, בחדר קטן, שלושים ילדים ומכריחים את כולכם להיבחן על חומר שזה אתגר לעשות אותו מעניין.

שבוע ראשון, וכמה נהנתי מהפקחות והעצמאות של הילדים. דיברנו על האם בכלל חשוב ללמוד תנ"ך ותושב"ע, ורבים אמרו שאין אלוהים ולכן ברור שמדובר בקשקושים חסרי תועלת. לומר את זה בשבוע הראשון למורה עם זקן וכיפה זה יפה. יש עם מה לעבוד.

גנבו לי את האוטו. היה זה לילה חמים אך רווי רוחות בחוף טנטורה אשר מעבר לקיבוץ נחשולים. היה זה אתמול. נפגשנו שם, החברים ואני, למסיבת הרווקים של אחי, אורן. עוד שבוע במזל טוב החתונה, וישבנו לנו על החול, תחת האוהל הפרוביזורי מהברזנט הכחול הכל-ישראלי, עם המנגל ההכרחי (אפילו אני בחטאותיי טעמתי מעט כבד – הכל בשביל ה- B12 כמובן) והבירות והחומוסים והבמבות והבפלות. המכונית החדשה שלי, כחודש אצלי, גולף 94 כסופה שלוש-דלתות עם ג'נטים רחבים (את הספויילר והאגזוז-לחץ העפתי) חנתה לה כמה מאות מטרים מאיתנו, מוקפת בחברותיה איתן באו החברים, בחשכה.

שעתיים אחרי שהגענו חזרתי להביא את השק-שינה, והיא כבר לא היתה. מישהו מפארדיס הקרובה, זה ההימור שלי. היא היתה פשוט יפה מדי, הערסמוביל החדשה שלי. באמת יפה מדי. לא יודע איך קניתי דווקא אוטו כזה. חשבתי על פונטו, אבל ראיתי אותה בשיטוטי האינטרנט ומשהו בי חמד אותה. גולף, תירצתי לעצמי, הרי בטוחה יותר. כשהגעתי לראות מקרוב הבנתי שיהיה לי קשה להתחבר רגשית למכונית סרסורית שכזאת. שהיא לא באמת מתאימה לי. אבל אז כבר הלכנו לבדיקה ואז כבר אמרתי מה זה משנה ואז כבר לא היה כוח או זמן להמשיך לחפש – והיא בכל זאת היתה יפה, אין להכחיש – אז קניתי.

שיט האפנס כידוע, והעיקר הבריאות. וצר לי בעיקר (חוץ מהכסף והזמן שהלכו) על הדיסקים שהיו בה (Abba Gold, המיטב של מודרן טוקינג, דון ג'ובני בביצוע נחשב, האוסף של תיסלם), ועל פסלון גאנש שהבאתי מהודו האחרונה ושעיטר את הדשבורד.

היום בבוקר הגעתי למשטרה כדי להגיש תלונה. מצאתי שהתהליך מאוד תרפויטי. ראשית יושבים וממתינים לשוטרת מחוץ לחדרון אחר כך מוסרים הפרטים, איפה ומתי ואיזה. כמו וידוי, זה כבר משחרר משהו. אתה כאילו נותן את האסון למישהו אחר. מעביר הלאה, ואז זה לא רק שלך. אחרי זה אומרים שלא, אני לא חייב כסף לאיש ואני לא יודע על מישהו שירצה להתנכל לי, וגם זה משמח. לבסוף חותמים ומקבלים טופס: הנה, לא יצאנו בידיים ריקות.

אני לא יכול לומר שעברתי את חמשת השלבים של קובלר-רוס [תוקן]. עברתי די מהר מתדהמה להשלמה (אלא אם כן, כמובן, אני עדיין בהכחשה). סייעה לי העובדה שיש לי עדיין את המכונית הישנה שלי, ועל כן אני לא נטול רכב ובבעיה תעבורתית איומה. אוכל להגיע לעבודה ביום א'. הגולף ודאי כבר עברה כמה זוגות ידיים. אני לא מאמין שכזאת מכונית יפרקו, ולכן אנחש שהיא בדרכה להיות מכונית השרד של קצין זוטר במשטרה הפלשטינית, וגם זו נחמה מסויימת. תמיד טוב כאשר זולג עושר ממקום בו הוא רב יותר למקום בו הוא חסר.

אחרי שנים של מדיטציות למניהן, המוח כבר מתורגל לנוע בין מצב בו הוא רואה את העולם כאוסף של חפצים, לבין תפיסתו כמהות אחת (ויש גם איזו נקודת מיצוע בין הזויות הללו, שאני כמובן חושב שאינן נבדלות מבחינה אונטולוגית). ישנה אלטרנציה בין ראיית הדמויות בתמונה לראיית התמונה, בין ראיית הדמות על המסך לראיית הפיקסלים המתחלפים שמרכיבים אותה. זאת התנתקות מסויימת, אני מודה, שמעלה חשש לבריחה מהאמת. אבל השאלה היא מהי האמת כמובן, וההרגשה שלי היא שהאמת אינה נמצאת באף אחת מהמצבים הקיצוניים הללו. או ששניהם אמת. או שהמיזוג ביניהם אמת. או שהקפיצה ביניהם, רצוא ושוב, היא האמת, שאיננה סטטית כלל, אלא דינמית. כמו העולם. בכל אופן, הראייה הבלעדית של "הם.גנבו.לי.את.המכונית." ודאי אינה האמת.

הדוכסית בעת טיול

המזל הוא שעדיין יש לי את הדוכסית. סיאט מירבלה 88, קטנה ומתפרקת. מכונית אמינה שמוצאת חניה בכל חור, שלא צריך לדאוג לא לדפוק אותה, חסרת שאסי ולכן מאוד לא בטיחותית (טפו טפו טפו), אבל מאוד מלבבת ומלאת כוונות טובות. הוי דוכסית, איך בגדתי בך. היא היתה יפה כל כך, והתפטתי. אבל אני חוזר הביתה. העיקר שתביאי אותי כל יום לעבודה ובחזרה בשלום, ואני מבטיח טיפול כל חצי שנה (ופסלון גאנש לדשבורד כמובן).