החוויה הדתית

יוסף קארו נכנס לטראנס – ביוגרפיה חדשה על מחבר שולחן ערוך

יותר מחמישים שנה עברו מאז יצא המחקר הביוגרפי האחרון על מרן הבית יוסף, יוסף קארו הגדול. ב-1962 פורסם ספרו הקלאסי של צבי ורבלובסקי באנגלית, מונוגרפיה מרשימה על קארו שנקראה בעברית ר' יוסף קארו, בעל הלכה ומקובל. ורבלובסקי כתב על תפיסותיו השונות, ההלכתיות והקבליות של קארו, על חייו וסיגופיו. אבל את הספר הוא מתחיל ברשימה ארוכה של המערערים על היותו של קארו מחברו של היומן המיסטי מגיד מישרים.

הענין הרגיש הוא כזה: קארו לא היה רק פוסק ומעצב מהמעלה הראשונה של ההלכה, וגם לא היה רק מקובל. קארו היה מיסטיקן אקטיבי שזכה באופן מתמיד ורציף להתגלויות (המונח הזה לא מדוייק מספיק, אפרט בהמשך) של ישות אלוהית בעלת זהויות שונות. היומן המיסטי שמתאר את התגלויותיו כולל בין השאר גם וידויים שלו על חטאים שונים שעשה (בעיקר שפיכת זרע לבטלה), אבל גם ללא פרטים אינטימיים אלה עצם העובדה שמחבר השולחן ערוך ניהל דיאלוג שגור עם ישות שמימית נתפס כבעייתי עבור רבים. כפי שכותב ורבלובסקי,

היו, כנראה, שחשו שאם אכן היה מרן בעל המגיד מישרים, הרי שקיומו של המוזר והמביך של יומן זה בצלו של בית יוסף ושל שולחן ערוך מסמל את מורכבותה החבויה של היהדות הרבנית כולה. (עמ' 19 במהדורה העברית)

במילים אחרות, האם אכן יש לנו רק ד' אמות של הלכה אם הפוסק הגדול מכולם ניהל קשר יומיומי עם מלאך? אם כן, למה ניהל? למה היה לו צורך בכך? אם לא, הרי יש בזה משום סכנת ערעור על התפיסה הרבנית הבסיסית של ההלכה. הבעייתיות שבזה הודגשה בעיקר בעת המודרנית. למקובלים בראשית העת החדשה (למשל השל"ה הקדוש, ר' חיים ויטאל) לא היתה הרי בעיה עם פניו המיסטיים של קארו, והם זיהו את היומן כאותנטי. אלא שבמאה ה-19 נשמעו קולות שונים של יהודים משכילים, ראשוני חוקרי "מדע היהדות", שרצו לזכות את קאלו מאשמת "הזיות", ולכן פסקו שהיומן הוא זיוף. כמוהם גם נציגי האורתודוקסיה המודרנית, הרציונלית בעיני עצמה, עמדו על כך, למשל הרב יקותיאל יהודה גרינולד, שהוציא ב-1954 ספר על קארו בו הוא מייחס למחזיקים באותנטיות של החיבור המגידי אשמת מינות ורצון ללעוג לקארו.

כיום שאלת האותנטיות של החיבור הזה אינה מוטלת בספק, וד"ר מור אלטשולר, שלכבוד ספרה החדש, חיי מרן יוסף קארו (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), אני כותב את הרשימה הזאת, לא מקדישה לה מקום כלל. ברור שקארו חיבור את מגיד משרים. השאלה כעת היא כיצד לפענח את הכתוב בו. כאן מגיע אחד מחידושיה הגדולים של אלטשולר. אבל ראשית מעט על אותה התגלות מגידית.

אל תגיד מגיד

כחוקר של הטכניקות הרוחניות במסורת היהודית יש לדעתי סיבה טובה להאמין שקארו אכן חווה התגלויות של מגיד: בפשטות, מדובר בז'אנר מיסטי שהיה רווח ביותר בצפת של המאה הט”ז. ישנם דיווחים שונים על התגלויות כאלה, שהתאפיינו בדיבור אוטומטי מתוך כניסה לטראנס. בספרו Physician of the Soul, Healer of the Cosmos מנסה לורנס פיין לסכם את אופי החוויות המיסטיות בין מעגלי המקובלים בצפת של המאה הט”ז, ומגיע למסקנה שאלה התאפיינו באופן מובהק כחוויות של התגלות, שכללו איבוד מסויים של השליטה בגוף, ומאפיינים אוראלים-אודיאלים (ופחות ויזואלים).

כזאת היא הטכניקה המדיטטיבית של ר' יהודה אלבוטיני, ואפשר למצוא הדים לה גם בכתבי ר' משה קורדוברו. גם אצל ר' חיים ויטאל ניפגש בה. לטכניקה הזאת שורשים אצל ר' אברהם אבולעפיה (למרות שאצלו התגלות של דמות מול המקובל היא פעמים רבות המטרה המוצהרת), ובסופו של דבר, כפי שכותב פיין, אצל כל אלה "אוטומטיזציה לא-רצונית של הקול היא הדרך בה החוויה מגיעה לסיומה המוצלח" (עמ' 295).

כך גם קארו. הפוסק הגדול זוכה להתגלות שבאה בצורה של דיבור אוטומטי. לכן התואר "התגלות" אינו מדוייק כאן. קארו לא נחשף לדבר חיצוני לו, אלא מפנה מקום, אפשר לומר, למשהו פנימי שעולה מתוכו. למעשה, משה אידל טוען (בהרצאה כאן) שעבור קארו המחשבה שהוא מקבל התגלות מידי מלאך או שליח שמימי כלשהו של האל היתה עלבון. אידל טוען שבזמן הדיבור האוטומטי הפך קארו מבחינתו לאיבר מאיבריה של האלוהות. קארו חשב שהוא מתמזג עם נשמת המשנה.

ישנם אמנם ציטוטים ברורים, ואלטשולר מביאה אותם, שמהם ברור שהמגיד של קארו הוא אכן שליח שמימי: "שהקב"ה וכל בני ישיבת הרקיע שלחוני בשבילך ללמדך סוד ואמיתות הדבר" (עמ' 82 בספרה של אלטשולר). עם זאת, גם אלטשולר קובעת שבזמן ההתגלויות מתעלה קארו בעיני עצמו למדרגה עליונה, מעבר לאנושיותו (ולבסוף אף מתאחד עם השכינה – עמ' 228 בספרה החדש). נראה שהאירועים הללו היו מגוונים מאוד, ושילבו ברמות שונות תודעת התעלות אישית עם תפיסה של התגלות מבחוץ. כמו שכותב רון מרגולין קיימת כאן "תפיסה […] המשלבת פנים וחוץ בצורה […] אינטגרטיבית" (הדת הפנימית, עמ' 172). ואולי עצם הדיון הזה משליך לאחור תפיסות מודרניות: אפשר להניח שעל סף המודרנה החציצה הברורה שאנחנו חיים אותה כמובן מאליו, בין פנים לחוץ, עדיין לא היתה כל כך חדה. עדות ברורה לכך ניתנת מתוך גילוייה של אלטשולר, ואליהם נגיע כעת.

גלגול, עיבור, זכר ונקבה

יוסף קארו (1487/8 – 1574/5) הוא ללא ספק אחד המנהיגים הרוחניים המשפיעים והמשמעותיים בתולדות היהדות. ספריו, כידוע, הפכו לעמוד התווך המרכזי של ההלכה. הביוגרפיה של אלטשולר פורשת את סיפור חייו: מגירוש ספרד (משפחתו של קארו מטולדו אולם הוא נולד כנראה בפורטוגל) דרך תיקון ליל שבועות שערך ב-1533 בסלוניקי, אשר במהלכו נשבע לשכינה כי יעלה לארץ ישראל, ועד למעורבותו בחידוש מוסד הסנהדרין בצפת ב-1538. כמובן, גם המפעל הגדול של הקודיפיקציה של ההלכה מנותח. אלטשולר חורזת את מסלול חייו של קארו לאורך קו משיחי ברור, על פיו המשימה שקארו לקח על עצמו בכל תחנות חייו היתה לא פחות מגאולת השכינה, ובאמצעותה גם גאולת נשמתו.

ספרה של אלטשולר הוא פרי מחקר ארוך ומדוקדק, ואינו רק מעניין אלא גם חשוב מאוד. הוא היה חשוב מאוד ולו רק בגלל דמותו הייחודית של קארו, אלא שזה לא הכל: הספר אינו רק סיכום מחודש של חייו של קארו, אלא מציג מספר גילויים משמעותיים. אני לא חוקר של כתבי קארו אז אני נאלץ לסייג את דברי ולהמתין להכרעתם של הבקיאים ממני, אולם על פניו נראה שאלטשולר פיענחה את סודות יומנו המיסטי של קארו בצורה שאיש לפניה לא עשה. למעשה, שחזור תולדות חייו של קארו מתבסס על פענוח משפטים מוצפנים שונים ביומן ובאיגרות שהחליף עם ידידו, רבי שלמה אלקבץ. אלטשולר מגלה לא פחות מעשרה סוגי צפנים שונים בהם השתמש קארו (נוטריקון, גימטרייה, א"ת-ב"ש ועוד) ובעזרתם מפצחת משפטים שעד כה היו סתומים, או שפורשו כמצונזרים.

אחד הגילויים המרכזיים של אלטשולר נוגע לאשתו השניה של קארו. קארו התאלמן, והתחתן בשנית. המגיד מתייחס לנשותיו של קארו, אלא שעל פי דבריו אפשר להבין שקארו נשוי בעת ובעונה אחת לשתי נשים, שכן המגיד (כלומר קארו, בדיבור אוטומטי) מתייחס ל"אשתך השניה" ול"אשתך השלישית". ורבלובסקי מסיק מזה, אף אם לא בטוח בעצמו, שייתכן שקארו היה נשוי לשתי נשים בו זמנית. אלא שעל פי פיענוח דברי המגיד מגלה אלטשולר שמדובר באותה אישה, בעלת שתי נשמות.

אלטשולר נעזרת בכתב יד נדיר שבו כתוב שנשותיו של קארו הן "כפולות" כדי להסיק שבאשתו השנייה שכנו שתי נשמות. אלטשולר:

הפתרון של נישואין עם 'אישה כפולה' מבוסס על תורת העיבור […] עיבור כפשוטו משמעו הריון, ובהשאלה – הריון של נשמה, שכן הגוף 'מתעבר' בנשמה נוספת, ובגוף אחד שוכנות שתי נשמות ואף יותר. [גרשם] שלום עמד על כך שהעיבור אינו חוק כללי-אוניברסלי ואינו חל על כל הנשמות, אלא רק כאשר נחוצה "הגברת כוח הקדושה ומגמת המעשים הטובים בעולמנו". (עמ' 208)

ורבלובסקי בספרו, וכן ומאיר בניהו בספרו יוסף בחירי, ידעו שנשמתה של אשתו של קארו היא גלגול קדום, אולם הם לא פיענחו של מי, ולא כתבו על העיבור (גלגול הוא אירוע נדיר שבו נשמת נפטר מתגלגלת בגוף נוסף על מנת לתקן חטאים שחטאה בגוף הקודם. עיבור הוא תוספת של נשמה הבאה לצורך מילוי תפקיד מסויים, מעשה חיובי כלשהו). על פי אלטשולר נשמתה המקורית של אשתו השניה של קארו היתה זכרית, והיא נזקקה לעיבור של נשמה נוספת, נקבית, על מנת להרות לו ולהוליד ילדים. קארו זכה שהיא תתעבר בנשמה נקבית, ואחר כך תתעבר בזרע בר קיימא ממנו, על ידי סיגופים ותעניות.

אולם למה לא לתת לקארו אישה עם נשמה נקבית מלכתחילה? למה יש ערך בכך שנשמת אשתו השניה של קארו היא זכרית? התשובה תמונה בזהותה של אותה נשמה זכרית שבאשה השנייה. מי, אם כן, הוא הגבר אשר שוכן בתוך גופה הנקבי של אשת קארו? המגיד של קארו מהסס לגלות לו, ורק אחרי זמן רב נאות, לא לפני שהוא משביע אותו לא לספר לאיש. גם ברוב כתבי היד של הספר השם אינו נמצא, וכאשר הוא כתוב, בכתב יד יחיד, הוא מוצפן: שהכת"ך. אלטשולר מפענחת את השם הזה בעזרת צופן א"ת-ב"ש (כלומר חילופי אותיות על פי סדרן : א' היא ת', ב', היא ש' וכך הלאה). על פי הצופן הזה הנשמה שייכת לבצלאל. בצלאל הוא כמובן מבוני המשכן, והוא נצר לשושלת מלוכה וכהונה כאחד: בנו של אורי בן חור בן כלב, מצאצאי פרץ, בנם של יהודה ותמר. על פי המסורת סבתו, אשת כלב, היא מרים אחותו של משה רבנו. מושלם. אלטשולר דואגת להעמיק ולהבהיר מה חשיבות העניין:

נשמת בצלאל על כל מעלותיה הרוחניות היא פרי צירוף חד פעמי של שני מקורות הייחוס של המשיח לעתיד לבוא: משה רבנו, הגואל הראשון, ושושלת המלוכה של בית דוד. אין זה מקרה, שנשמת בצלאל התגלגלה בגוף רעייתו של יוסף קארו, שהרי נוצרה מצירוף כהונה ומלוכה, דוד ומשה, ממש כנשמתו של יוסף קארו. בנישואיו השניים התאחד אפוא עם בת דמותו, נשמתו התאומה, שנחצבה ממקור נשמתו. המקור המשותף של נשמותיהם היא נשמת בראשית של האדם הראשון, שנבראה דו-פרצופין בגן עדן, התפצלה בשל חטאיה ועתה שבים שני חלקיה להתאחד ולהשלים את דיוקן המשיח. (עמ' 212)

חתונתו השניה של קארו היא אפוא איחוד קוסמי, חתונה שמימית, hieros gamos חד פעמי שמזווג את היסודות הבסיסים ביותר של ההוויה: אדם וחוה, זכר ונקבה, מלוכה וכהונה, אנושות ושכינה. לחתונה כזאת יש רק משמעות אחד: גאולה.

ואכן, המגיד גם מגלה לקארו שנשמת אשתו השנייה, כלומר נשמת בצלאל, משותפת גם לניצוץ נשמות שרה, תמר ורות! נישואי אברהם לשרה, זיווג יהודה ותמר ונישואי בועז ורות היו כולם ניסיונות לתקן את נשמת המשיח (וכולם יסודם בחטא: אברהם ושרה הם על פי המדרש אח ואחות, תמר היא אשת בנו של יהודה, ורות היא מואביה). הניסיונות האלה לא צלחו, ואצל קארו מתבצע הניסיון הרביעי לתיקון נשמת המשיח, ניסיון שהמגיד מבטיח שיצליח. זוהי אחד מנקודות השיא של מסעו המשיחי של קארו, שאלטשולר ממשיכה ומפרטת לאורך כל הספר.

עולם של גברים

אפשר לתהות על המימד ההומוסקסואלי שבזיווגים האלה. נשים לב שעל פי קארו כל הניסיונות לתקן את נשמת המשיח קשורים לקיום יחסי מין עם אישה שבתוכה שוכנת נשמת גבר, כלומר שהיא "באמת" גבר, אף אל פי שגופה אישה (טראנסקסואליזם פרה-מודרני שכזה). אני לא בא להשטיח את העניין ולטעון שקארו היה פשוט הומו, ולא רק כי מדובר בקטגוריה מודרנית שקארו לא היה יכול להזדהות איתה. הסברים פסיכולוגיסטים כאלה נראים לי רדודים מכדי שיקול רציני (כאילו שתשוקות הומואירוטיות זקוקות לסיפורים על המשיח כדי להגשים את עצמן, ודאי במאה ה-16).

מה שכן מעניין לדעתי הוא המימד התיאולוגי שמתגלה כאן: הגאולה לכאורה באה לעולם על ידי זכרים בלבד, או לכל הפחות על ידי מהויות זכריות בלבד, השוכנות בכלים נקביים. בעצם, בפנימיות, לא מדובר בחתונה שמימית כלל, או לכל הפחות לא בחתונה שמימית הטרוסקסואלית. השפע הוא זכרי תמיד. הכלי הוא נקבי, אבל הוא רק הכלי.

חוקר הדת המעולה ג'פרי קרייפל (כאן ראיון שלי איתו) ניסח לפני כמה שנים תובנה לגבי המיסטיקה המונותאיסטית שנדמה לי שמתאימה למקרה זה. על פי קרייפל אם נבדוק את העניין נגלה שמיסטיקה מונותאיסטית היא תמיד הומוסקסואלית (או לפחות כל עוד היא נחשבת כשרה, לא כופרנית). המיסטיקן הרי מתאחד, או בא במגע אינטימי, עם האל הזכרי, עם מלך מלכי המלכים. אם נתבונן ביהדות, גם מערכת היחסים בין עם ישראל לאלוהיו מתוארת בלשון של זוגיות, שבה העם הופך לנקבה – "כנסת ישראל". אלא שהעם הרי מתואר כזכר בכל מקרה אחר. יש כאן אפוא זיווג הומוסקסואלי. זכר שמשמש כנקבה, ככלי.

למה זה כך? האם כדי לעמוד על הדמיון בין המאמין למושא אמונתו? או אולי כדי להדגיש את הפסיביות והכניעה של המאמין? או אולי, כפי שכותב קרייפל, כדי לגדר את ההטרוסקסואלי לארץ ולייחד את ההומוסקסואלי לשמיים? כך יוצא שהעליונים הם עניינים גברים. מסתבר שאת כל הדברים החשובים באמת עושים רק גברים, אחד עם השני.

אולי אפוא אין זה פלא שקארו לא הצליח בסופו של דבר להביא את המשיח, וכל מה שהוריש לנו הוא קודקס גדול של חוקים. כל כך ברור שחסר כאן מגע של אישה.

שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית – על הספר החדש של פרופ' בועז הוס ועל השאלה עצמה

 

כרגיל הייתי פותח וכותב שפרופ' בועז הוס (אונ' בן גוריון) הוא מבכירי חוקרי המיסטיקה היהודית כיום, אולם הספר המדובר, שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית: הגנאולוגיה של המיסטיקה היהודית והתיאולוגיה של חקר הקבלה, שיצא זה עתה פרי עטו מערער בדיוק על עצם קיומה של "מיסטיקה יהודית". הוס היה כנראה בוחר לכתוב שהוא חוקר של הקבלה (המסורתית ובת זמננו) ושל האזוטריקה המערבית, וזה כמובן נכון. ההבדלה שהוא עושה בין אלה לבין מה שמכונה הן בעגה הפופולרית והן על ידי המחקר "מיסטיקה" היא עניינו של ספרו החדש.

הספר הוא איחוד והרחבה של מאמרים אחדים שהוס כתב בשנים האחרונות, ומשמש ככתב פולמוס מנומק ומגובש המתיימר לנעוץ סיכה בבלון גדול למדי. חקר המיסטיקה, כשדה אקדמי מוגדר, הוא בן כמאה וחמישים שנה. זאת התקופה שהמונח החל לשמש ככותרת המכנסת תחתיה לכאורה את כל המסורות הרוחניות של העולם, דהיינו את כל התופעות הדתיות שעוסקות בחוויה דתית/רוחנית/מיסטית ולא בטקסים, מנהגים או ממסדים דתיים. (בספרו מביא הוס את הפעם הראשונה שהמילה "מיסטיקה" הופיעה באינציקלופדיה בריטניקה: 1858. הפירוש שם: "מעין טעות […] המבלבלת בין פעילות של כוח אנושי גרידא להתגלות אלוהית" – עמ' 21.)

אלא שעל פי הוס

מיסטיקה בכלל, ומיסטיקה יהודית בפרט, אינן תופעות טבעיות ואוניברסאליות אלא הבניות דיסקורסיביות שנוצרו במאה התשע-עשרה והעשרים ושימשו לקטלוג, להערכה ולהסבר של מגוון תוצרים תרבותיים ומבנים חברתיים שאינם בהכרח קשורים זה בזה. כלומר לדעתי התופעות המכונות "מיסטיות" בתרבות היהודית ובתרבויות אחרות אינן נושאות תכונות או מאפיינים משותפים המייחדים אותן מתופעות אחרות. מיסטיקה, לטענתי, היא קטגוריה שנוצרה במערב אירופה ובארצות הברית בשלהי המאה התשע-עשרה מתוך אינטרסים וצרכים שונים של התקופה, ושימשה לארגונם ולפירושם של מגוון טקסטים, פרקטיקות וקבוצות חברתיות. לתופעות המוגדרות "מיסטיות" אין תכונות המשותפות להן ורק להן – להוציא את הנחתם של המשתמשים בקטגוריה הזאת, שתופעות אלו נוצרו בהשראת חוויות מיסטיות, כלומר הן תוצאה של מפגש ישיר ואינטנסיבי של האדם עם האל או עם המציאות הטרנסצנדנטית. (11-12)

לרגע יכול להיראות שהוס מניח על שדה מחקר המיסטיקה את אותה רשת פרשנית פוסטמודרנית שהונחה בעבר על שדות מחקר אחרים, מספרות, דרך פסיכולוגיה ועד מגדר, ושהסבירה לכאורה את יחסי הכוח המבנים אותם, או במילים אחרות, הסבירה אותם כתולדות של מאבקים פוליטיים, ולא של מחקר אובייקטיבי. אולם טענתו של הוס צנועה בהרבה, ולכן חזקה בהרבה: הוא טוען שחוקרי המיסטיקה העולמית משתמשים במחקרם בהנחה תיאולוגית, אשר ככזו אין לה מקום במחקר מדעי מודרני. בדיוק כפי שבשדה הפיזיקה או הסוציולוגיה לא נוכל לערוך מחקר המשמש בהנחה שיש כוח עליון שפועל על הסובייקטים האנושיים, כך אין לעשות זאת בשדה חקר הדת. למעשה, יאמר הוס בצדק, רק כאשר העיסוק בדת חדל להניח את קיומו של אלוהים הוא הפך מתיאולוגיה – למחקר.

התגלויות של מציאויות קדושות

כך למשל, כאשר מירצ'ה אליאדה כותב ב-1961 בספרו The Sacred and the Profane כי "ההיסטוריה של הדתות – מהפרימיטיביות ביותר ועד למפותחות ביותר – מורכבת ממספר רב של הירופניות (hierophanies), התגלויות של מציאויות קדושות", הוא מניח לכאורה את קיומן של מציאויות קדושות, דבר שאינו מקובל במחקר. ההנחה הזאת, טוען הוס, היא שמאפשרת לו לדבר באופן מכליל על כל הדתות כולן, שכן ההתגלויות האלה הן לכאורה מה שמאחד בין תופעות אנושיות נבדלות ושונות לחלוטין (כי מה הקשר בין טוטמיזם אמריקאי-ילידי לבין הכנסייה הפרבוסלאבית?).

תרזה הקדושה זוכה לרוח הקודש - ברניני, איטליה, המאה ה-17או כאשר משה אידל מגדיר בספרו פורץ הדרך קבלה: היבטים חדשים (1988) את "תמצית המיסטיקה" כ"חוויית האיחוד עם האל" הוא לכאורה אינו מניח את קיומו של האל, אלא רק את החוויה של המיסטיקן, אולם גם ההנחה שיש חוויה משותפת של איחוד עם ישות עליונה אינה מתאימה, יאמר הוס, לתיאוריהם של מיסטיקנים רבים, למשל בודהיסטים שעבורם אין כלל אל, או הינדואיסטים דווייטיסטים שסבורים שאי אפשר להגיע לאיחוד עם האל. (יש לומר שאידל מאז שכלל מאוד את הגדרת המיסטיקה שהוא מציע.)

הוס מביא עוד שלל הגדרות וגם מבחין בין אסכולות שונות בחקר המיסטיקה, אולם טוען בסופו של דבר שכמעט כולם נגועים בתפיסת עולם שהיא תיאולוגית יותר מאשר מחקרית.

התיאולוגיה של חוקרי המיסטיקה, הנפוצה כיום בקרב תנועות העידן החדש, היא תיאולוגיה אקומנית וליברלית הגורסת כי בכל תרבות קיימות חוויות של מפגש עם מציאות אלוהית לא-פרסונלית, הנתפסת פעמים רבות כשרויה במעמקי העצמי. (32)

לא במקרה, טוען הוס, זו גם התיאולוגיה של תרבות הניו-אייג'. למעשה, הוס מראה שלא מעטים מחוקרי המיסטיקה האקדמיים הם במידה כזו או אחרת מחפשים רוחניים בעלי מאפיינים ניו-אייג'יסטים בעצמם (למשל, כותב שורות אלה). על פי הוס התפיסה התיאולוגית של החוקרים מכתימה את מחקריהם, והופכת אותם לפגומים מבחינה אקדמית.

(הוס מקדיש גם פרק מיוחד לעלייתה של "המיסטיקה היהודית" כתחום אקדמי ומחקרי, אולם לא אכנס לנושא זה כאן, למרות שהוא מרתק. אומר רק שהוס מראה שתולדותיה של המיסטיקה היהודית כוללים מניעים אידיאולוגים ברורים למדי, ובראשם הניסיון של שלום לספק הסבר פנים-יהודי לחילוניות היהודית ובמובן מסויים לציונות. פרק נוסף מוקדש למחקר הקבלה והחסידות בסוף המאה העשרים, ובכלל זה המהפך שהביא משה אידל לתחום זה עם גישתו הפנומנולוגית והממוקדת ריטואל וטכניקה, ועוד פרק על התקבלותו של אברהם אבולעפיה כמקובל-מיסטיקן פרדיגמטי.)

בני המאיה והכנענים העתיקים

נזיר בודהיסטי ברגע של סטורי - סין, המאה ה-13-14 - לחצו למקור התמונההספר כאמור כתוב היטב ומציג טענות שלדעתי חשוב שישמעו. חלק מטענותיו נכונות לדעתי, ובכל מקרה הוא מביא זווית מחקרית חדשה  וביקורתית, ובכך חיונית, למחקר המיסטיקה היהודית.

עם זאת, לפחות בכל הנוגע לטענה המרכזית של הוס, אני סבור שהוא טועה. החשיבה של הוס מאתגרת מאוד, והיא עמדה מולי כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי. כשהגדרתי שם את החוויה המיסטית (ולא "מיסטיקה") עשיתי זאת בזהירות, וכתבתי שהיא "התחושה ו/או הידיעה הקוגניטיבית של העצמת נוכחותו של המוחלט בחייו של הפרט, מנקודת מבטו." – כלומר נזהרתי שלא לייחס למימד ה"אלוהי" מעמד אונטולוגי בפני עצמו (בספר שלי, שייצא בקרוב, החלפתי את המילה "מוחלט" במילה "אחרוּת", כדי להרבות עוד זהירות). הוס טוען כנגד הגדרה זו שאמנם היא לא "תיאולוגית",

אולם עיון בהגדרות של חוקרי מיסטיקה וקבלה מראה שהן אינן מבוססות על תיאור פנומנולוגי גרידא של התופעות לפי נקודת מבטם של נשואי המחקר ועל הקטגוריות והמושגים שבהם הם משתמשים בכתביהם או בדיווחיהם. בניגוד לדבריהם של [יוסף] דן ופרסיקו, רק מעטים בקרב המכונים "מיסטיקנים" ובקרב מאות אלפי תלמידיהם וחסידיהם האמינו בקיומו של "תחום מיסטי" או השתמשו במושגים כגון "נוכחות המוחלט". (33-34)

זה באופן כללי נכון. רוב המיסטיקנים לא מדברים על "מיסטיקה" ולא על "המוחלט". מצד שני, קשה יהיה למצוא בטקסטים דתיים גם התייחסויות למונחים המופשטים "טקס", "כריזמה" או "מונותיאיזם", אבל זה לא אומר שאי אפשר להשתמש במונחים האלה במחקר הדתות. למעשה התהליך המחקרי עושה בדיוק את הדבר הזה: הוא מפשט את הנתונים בעזרת ניתוח פנומנולוגי ובתהליך אינדוקטיבי גוזר מהם מסקנות.

אבל מה על הטענה של הוס ש"לתופעות המוגדרות "מיסטיות" אין תכונות המשותפות להן ורק להן – להוציא את הנחתם של המשתמשים בקטגוריה הזאת, שתופעות אלו נוצרו בהשראת חוויות מיסטיות, כלומר הן תוצאה של מפגש ישיר ואינטנסיבי של האדם עם האל או עם המציאות הטרנסצנדנטית"?

כאן אני חייב לא להסכים מבחינה פנומנולוגית פשוטה. אני סבור שאם נבדוק תופעות שונות במסורות דתיות שונות, שנכנסות במחקר תחת הכותרת "מיסטיקה", נגלה ביניהן בהחלט דמיון פנומנולוגי. בדוקטורט שלי (ובספר הקרוב) הקדשתי מקום לעריכת טיפולוגיה של החוויה המיסטית, וסיווגתי אותה על פי ארבע קטגוריות פנומנולוגית בסיסיות (טראנס, אקסטזה, ריכוז, ומניפולציה על מודל העצמיות). לא אכנס לפירוט בהזדמנות זו (מעט הסברים אפשר למצוא כאן), אבל אני בהחלט חושב שניתן למצוא חוויות מיסטיות, למשל של טראנס (שהיא חוויה רווחת מאוד באופן כללי) במסורות שונות, חוויות שמקבלות משמעות דתית על ידי החווים אותן.

כך למשל, גם המאיה וגם הכנענים העתיקים (מלכים א, יח, כח-כט) השתמשו בהקזה עצמית של דם על מנת להגיע למצב של טראנס. כך גם לגבי אקסטזה – האם אין לנו דוגמאות שונות של שימוש במוזיקה על מנת להגיע לאקסטזה רגשית במסורות נבדלות כגון בשבטים אינדיאנים-אמריקאים ולחילופין שבטים אפריקאים? והאם באמת אין דמיון פנומנולוגי בין הריקות העצמית הבודהיסטית לביטול העצמי החסידי (שניהם, לדעתי, מניפולציה על מודל העצמיות)? בספרו Mysticism משווה ביירון ג'ס הולנבק בין החוויות החזיוניות של טרסה מאווילה לבין אלו של Black Elk, מנהיג שבט האוגללה לקוטה, וטוען שבני המקרים החזיונות נובעים מפרקטיקה של ריכוז. דמיון פנומנולוגי שאינו תלוי בהנחת מציאות על-טבעית קיים אפוא, והטענה שאין בחוויות האלה דבר משותף לבד מההנחה שיש בהן מפגש עם ישות אלוהית היא לדעתי שגויה.

החוויה כמעוגנת-גוף

מעבר לכך, לא במקרה הדוגמאות שהבאתי לוקחות בחשבון את הפרקטיקה שמביאה לאותן חוויות, שהיא לדעתי חלק אינטגרלי מהחוויה המיסטית. לא כל חוויה מיסטית תלויה בפרקטיקה, אולם אין ספק שרבות מהן הן תולדה ישירה של מאמץ גופני ומנטלי מודע ומכוון מצד המיסטיקן. הדמיון בין פרקטיקות שונות גם הוא מלמד על שיטות משותפות שמשמשות לעורר מצבים מנטליים, שסביר להניח שהם דומים בתקופות ובתרבויות שונות.

נקודה אחרונה זאת מביאה אותי למימד הפיזי הפשוט של הטכניקה המדיטטיבית ושל החוויה המיסטית. בעוד המערכות התיאולוגיות שונות ומגוונות, ונבדלות בצורה נרחבת בין תרבות לתרבות, הרי שהמבנה הנוירולוגי של האדם, ה- Homo-Sapiens, הוא דומה למדי. למעשה, יחסית לגיוון התרבותי, הוא כמעט זהה לחלוטין. זאת ועוד: מחקרים אחרונים מראים שיש "הכנה" נוירולוגית מיוחדת, המשותפת כמובן לכל מוח אנושי, למה שאנחנו מכנים חוויות מיסטיות (ראו כאן על מחקר מסויים). מכאן שאם החוויה המיסטית (כמו כל חוויה אחרת) תלויה (גם) באיבר שחווה אותה, כלומר בגוף האדם, הרי שיש בה יסוד פרניאלי המשותף לבני האדם.

למעשה, כל מי שחושב שמצב התודעה הנורמלי של האדם זהה או דומה מאוד בתרבויות שונות שותף להנחה יסודית זו, משום שאין ספק שמה שאנחנו מכנים המצב התודעתי הנורמלי גם הוא אינו אלא תוצר של ה"חומרה" הפיזיולוגית שלנו יחד עם ה"תוכנה" התרבותית. אם אנחנו מבטלים את תפקידה המרכזי של הפיזיולוגיה, כיצד ניתן להניח שבני אדם מתרבויות וזמנים שונים חשים, בחייהם היומיומיים, את העולם בצורה דומה?

בסופו של דבר דווקא אם אנחנו לא מאמינים בנשמה או בתודעה שמנותקת מהגוף אנחנו חייבים להניח שהחוויה המיסטית, כמו כל חוויה אחרת, היא חוויה מעוגנת-גוף (embodied). ובדיוק כפי שאין לנו בעיה להניח שקיימת חוויה יומיומית אנושית בסיסית (התודעה הרגילה שלנו, דרכה אנחנו מתקשרים זה עם זה) אשר משותפת בבסיסה (כלומר, כמובן שהיא לא זהה) בקרב בני תרבויות ודתות שונות, אין שום מניעה תיאורטית להניח שקיימות חוויות שונות, שניתן לכנות "מיסטיות", אשר משותפות בבסיסן לבני תרבויות ודתות שונות.

וזה עוד מבלי לדבר על האפשרות שאכן קיימת מציאות אלוהית.

על הספר 'שלשלאות קסומות' מאת משה אידל

משה אידל, שלשלאות קסומות: טכניקות וריטואליםבמיסטיקה היהודית, תרגום מאנגלית: מירי שרף, עורך מדעי: עמרי שאשא, כתר ומכון שלום הרטמן, ירושלים, 2015

עוד יותר מאשר מעשיר אותנו ספרו של פרופ' משה אידל, שלשלאות קסומות, בידע על המסורות המיסטיות היהודיות, הרי שהוא משמש כמַלְמָד המערער על התפיסה המוכרת אודות הדרך בה יש להבין את אותן מסורות. אם במחקריהם של ראשוני חוקרי הקבלה באקדמיה – גרשם שלום, ישעיה תשבי, משה חלמיש, יוסף בן שלמה – נתפסה המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, כביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, הרי שעבור אידל עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. הקבלה, על כן, אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת קורפוס מיתי חדש או הכנסתם למסגרת תיאולוגית הניזונה מהפילוסופיה הימי-ביניימית, אלא בעיקרה העצמתם של אותם מנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.

זו אינה שאלה של מרכז כובד ושל דגש בלבד, אלא מפתח ראשון במעלה עבור החוקרים וההדיוטות המבקשים להבין את התופעה שלפניהם. הבנת הקבלה כתיאולוגיה מציירת דמות מסויימת של המסורת המיסטית היהודית ואף של המסורת היהודית כולה – כזו המבכרת מסגרות רעיוניות על פרקסיס. ההבנה שמציע אידל מייחסת למסורת היהודית אופי הפוך. מה מעצב אפוא את המסורת היהודית: רעיון או מעשה? הנה לנו שאלה שקשה לחשוב על משמעותית ממנה בבואנו לבאר את תולדות היהדות.

גם אופן הבנתנו את החוויה המיסטית קשור לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? תפיסה "תיאולוגית" של החוויה המיסטית עלולה לעוור את עינינו עד כדי כך שלא נבחין בהגשמתם של מצבים מיסטיים שאנחנו סבורים שהתיאולוגיה שוללת (למשל איחוד מיסטי, unio mysica).

בהמשך לכך מתעוררת גם שאלת היחס לפרקסיס הנורמטיבי של המסורת. כאמור לעיל, הקבלה ברובה העצימה את מעמדן של המצוות. אולם מה על דרכים מיסטיות שמשתמשות בפרקטיקה שאינה קשורה להלכה? הקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה למשל, מציעה טכניקות מדיטטיביות א-נומיות (מונח שהציג לראשונה אידל עצמו), דהיינו שאינן קשורות לחוק. בעוד שבקבלה התיאוסופית-תיאורגית ההמצוות עצמן הן המצע לפעילות המיסטית, אבולעפיה מציע טכניקות הקשורות למלמול שמות האל תוך הארכה בנשימות וביצוע תנועות ראש. בטכניקה דווקא, ולא בתיאולוגיה, יכולה לפענח עבורנו פנים שונות מאוד ביחסיהן של המסורות המיסטיות היהודיות אל המסורת ההלכתית.

ומה לכאן עניין ה"שלשלאות"? אידל מצביע על כך שהתפיסה אודות רציפות אונטולוגית בין האלוהות לאדם היא מרכזית בהתפתחותה של המיסטיקה היהודית הבתר-מקראית. רציפות זו באה לידי ביטוי מרכזי בלשון ובשפה. העברית, שבאמצעותה האל ברא את העולם, נחשבת ליסוד הקושר בין כלל התופעות של הבריאה, ובינן לבין האל. בין העליונים לתחתונים מתקיימת רציפות לשונית, וההאצלה האלוהית המקיימת את העולם נחשבת לתהליך לשוני. על פי אידל החל מימי חז"ל הועתק מרכז הפעילות הדתית מן הפולחן ממוקד המרחב, שאפיין את המקרא (הארץ הקדושה, ההר הקדוש, המקדש), אל טקסים ופרקטיקות המשתמשות בשפה כאמצעי לפנות – ואף להעפיל – אל האלוהות.

תמורה זו מאפיינת כמובן גם את הטכניקות המיסטיות היהודיות, וספרו של אידל פורש לפנינו מגוון מהן. כך הופכים שמות האל לנוסחאות מיסטיות שעומדות בלב הדרך אל ההתגלות האלוהית, ואידל מפרט כיצד בקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה וממשיכיו, השימוש בשמות האל מפותח ומתפתח. כך הופכת עבור חסידי אשכנז ומקובלי ספרד התפילה לפרקטיקה מיסטית, המשמשת עבור הבקיא ברזיה ככלי לא רק להגיע למגע עם האל, אלא אף לשנות את האל, להעצים אותו ולחזק את נאמנותו-מחוייבותו לישראל. גם לימוד תורה הופך לטכניקה של מגע עם האלוהות. למעשה, כפי שאידל מראה, המילים "תפילה" ו"תורה" הופכות לכינויים של האל, או של הרבדים האלוהיים אליהם מגיעים תוך שימוש מדיטטיבי באלה. תפיסה זו מחזקת ללא ספק את הקשר התיאורטי שמציע אידל בין הפרקטיקה לחוויה המיסטית.

אין זה כמובן אומר שאין לתפיסות התיאולוגיות מקום או השפעה במסע המיסטי. כך למשל, אידל מציין כי מקובלים בעלי נטייה פילוסופית הדגישו פחות את ההיבטים הקוליים של התפילה, שאצל אחרים שימשו כסולמות עליהם מעפילים מעלה ובעזרתם מושכים שפע אלוהי מטה. עבור מיסטיקונים המושפעים מהפילוסופיה, האל היה מופשט מכדי שישמע תפילה אישית, והם התמקדו בתפילה "שכלית", פנימית, המביאה להיטמעות של השכל האנושי באלוהי. מנגד, אצל חסידי אשכנז, שהפילוסופיה היוונית כמעט שלא השפיעה עליהם, התפילה הקולית ואף הניגון המוזיקלי היו מרכזיים בביצוע התפילה ובתהליך התיאורגי שבמסגרתו הועצמה דמותו של האל.

באופן מעניין, המתח בין הטכניקה לתפיסה התיאולוגית היה מוכר כבר למקובלים עצמם. אידל מביא את דבריו של נתן בן סעדיה חרר, מקובל מבית מדרשו של אברהם אבולעפיה ובעל הספר שערי צדק (נכתב בשנות התשעים של המאה ה-13). אותו ר' נתן מכיר בכוחו של שם האל, אפילו הוא בערבית, כטכניקה מדיטטיבית, ומסביר ששינון שם 'אללה' אצל הסופים אכן מביא לחוויה מיסטית:

ושמעתי שזוכרים [=משננים בטקס הד'יכר] השם בלשון ישמעאל אללה, עיינתי עוד יותר ושערתי שאחר שהם זוכרים אותיות ומנקים מחשבת נפשם לגמרי משאר מיני הצורות הטבעיות תפעלנה בהם אותיות אללה לפי טבעם ולרבוי פעולם והם מתפעלים ולא הרגישו ממה כי לא נמסרה להם קבלה (עמ' 91)

הסופים אמנם מגיעים להתפעלות מתוך שינון שם האל, אולם על פי ר' נתן הם אינם יודעים ממה הם מתפעלים, משום שאינם חלק מהמסורת של חכמת הסוד היהודית. התיאולוגיה היא שחסרה להם כדי להבין אל נכון את חוויותיהם המיסטיות, אף שלחוויות האלה הם מגיעים בזכות טכניקה שכפי הנראה מסוגלת לפעול באופן אוניברסאלי. המתח בין טכניקה לתיאולוגיה ברור, ואיתו גם ההפרייה ההדדית ביניהם.

אם נמשיך כיוון מחקרי זה, נווכח שתפיסה זו, הרואה בטכניקה אמצעי שיכול להביא לתוצאות גם מחוץ למסגרת מסורתית, תהפוך לפופולארית מאוד במאה העשרים, כאשר תרבות הניו-אייג' "תשלוף" טכניקות מדיטטיביות מתוך הקשריהן המקוריים. עם זאת, בשלב זה ההתמקדות בטכניקה תיעשה לא מתוך דגש מסורתי, אלא דווקא משום שהמסורות איבדו מכוחן. הנה תובנה נוספת שרק חקירת הטכניקה ומקומה במסורת המיסטית תחשוף בפנינו.

בשלשלאות קסומות ממשיך משה אידל את הכיוון שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך קבלה: היבטים חדשים. כבר בספרו זה הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור אפשר להבין עד כמה משמעותי היה המהלך שיזם, וכמה היינו חסרים לו היינו מנתחים את המסורת המיסטית היהודית מתוך פריזמה תיאולוגית בלבד. דווקא המסורת היהודית, כדת פרפורמטיבית באופיה, דורשת התבוננות שונה. הספר שלשלאות קסומות ממשיך ומפתח פרוייקט חשוב זה.

נספח: על פרניאליזם מיסטי לא-פרוטסטנטי

הפסקה לעיל מתוך ספר שערי צדק הזכירה לי פסקה אחרת שקראתי במקרה לאחרונה בתוך האנתולוגיה הנפלאה של שרה סבירי למיסטיקה הסופית (הסופים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2008).  שימו לב:

יש אנשים הנכנסים להתבודדות מבלי לקיים את כלליה: הם מפנים את עצמם לזכירה [שוב: משננים בטקס הד'יכר – ת.פ.] כלשהי, מוצאים מנוחה בהתרחקות מחברת הבריות, ומונעים מחושיהם כל התעסקות. כך עושים הנזירים [הנוצרים], הברהמינים [ההינדואים] והפילוסופים. אין ספק כי לריכוז הקשב יש השפעה על טיהור הפנימיות. כשעושים את כל אלה מתוך קיום נאות של כללי ההתנהגות על פי החוק הדתי ומתוך דבקות כנה בדרכיו של שליח האל עליו השלום [=מוחמד], התוצאה היא הארת הלב, הפניית עורף לעולם, מתיקות זכירות האל, עבודת האל בנאמנות – למשל, בתפילה או בקריאת פסוקי קוראן. ואילו כאשר עושים את כל אלו שלא מתוך מצוות החוק הדתי ודבקות בשליח האל עליו השלום, התוצאה היא [רק] טיהור מסויים של הנפש.

את הקטע הזה כתב אבו חפס שהאב א-דין א-סוהרורדי (מת ב-1235), בתוך ספרו מתנת ההכרות. הוא מהווה תמונה ראי לקטע הקודם, שהרי בשניהם מדברים על טכניקת הד'יכר, בשניהם הכותבים מודים שניתן בעזרתה להגיע לניקיון או טיהור מסויים של הנפש (וצריך לבדוק למה הכוונה כמובן), ובשניהם מובעת העמדה שמי שחסרה לו דת האמת לא יוכל להגיע לדעת העליונה, אלא יעצור בשלב כלשהו בדרך.

שני הקטעים האלה מעניינים אותי במיוחד מפני שהם מערערים על אחת ההנחות המקובלות כיום במחקר המיסטיקה, והיא שהתפיסה שמחזיקה בהקבלה עקרונית בין כל הדתות, דהיינו שמציבה את הדרכים הרוחניות על מישור אחד, משווה, ומוצאת ביניהם דמיון, היא תולדה תרבותית מסויימת, ובאופן ספציפי של הפרוטסטנטיות האירופאית.

ואכן, אם אנחנו מתחקים אחר העדויות הראשונות להשוואות בין דתות, לתפיסת הדת הקטגוריה עצמאית שתחתיה משפחה של תופעות שכולן נושאות מאפיינים משותפים, נוכל למצוא אותן באירופה של המאה ה-17, למשל אצל ג'ון לוק. סופה של התפיסה הזאת במדעי הדתות האקדמיים (שאני כמובן חלק מהם).

אבל כאן אנחנו רואים שגם אצל יהודים וגם אצל מוסלמים, וגם לפני הרפורמציה, היתה תפיסה שאיפשרה מבט משווה, אמנם ראשוני מאוד (ובוודאי לא מחקרי-אובייקטיבי). נכון, הכותבים לעיל אינם עורכים השוואה מושכלת בין דתות, אולם הם תופסים את האדם כיצור "דתי" ובעל יכולות מיסטיות בסיסיות באופן אוניברסלי, ואת הדרך שלו לאלוהות כעניין משותף. לכל אדם הפוטנציאל להגיע לטיהור הנשמה ולמגע עם האלוהות, גם אם מי שלא מחזיק בדת האמת לא יגיע לסוף המסע.

יש כאן עדות לתפיסה שגם אם אינה פרניאליזם מפורש, יש בה הקבלה בין דתות שונות, השוואה בין דרכים רוחניות שונות, ואף הענקת ערך חיובי (גם אם חלקי) לדרכים רוחניות שאינן זו של הדובר (ולא גינויין הפשוט כמעשה שטן, או ביטולן כחסרות כל ערך דתי אמיתי).

יש פיתוי לומר שזו דווקא המיסטיקה, המגע הישיר עם האל, שמאפשרת את ההשוואה הזאת, שלכאורה מדלגת מעבר לצורות האידיוסינקרטיות של הדתות וחודרת אל הלב המשותף שלהן. אבל לומר את זה יהיה כבר ללכת עוד צעד לקראת הפרוטסטנטיזציה של התמונה. בהזדמנות אחרת.

:

פורסם (ללא הנספח) בגיליון אדר-מרץ של כתב העת דברים אחדים מבית מכון שלום הרטמן.

גרסה קודמת של הפוסט לא ציינה את שנת מותו של א-סוהרורדי אלא את שנת יציאתו של ספרו.

האתיקה של התודעה – החוויה הדתית בעידן הפרוזק

ה- World Drug Report של 2010 מטעם המשרד לסמים ופשע של האו"ם (כאן ב-pdf) שיצא בסוף יוני הוכתר בכותרת: Shift Towards New Drugs and New Markets, דהיינו מעבר לסמים חדשים ושווקים חדשים. על פי המחקר העולמי שנעשה גידול וייצור של הסמים ממשפחות ההירואין והקוקאין נמצא בירידה. מנגד מספר משתמשי הסמים ממשפחת ה-ATS בקרוב יעבור את מספר משתמשי ההירואין והקוקאין ביחד. סמי ה-ATS הם אמפטמינים למיניהם, כלומר מני מעוררים ומעודדי-ריכוז. במשפחה זו ניתן למצוא בקצה אחד את הריטלין (שהוא גרסה מרוככת מאוד) ותרופות אחרות לכל מני בעיות ריכוז,  וקצה השני את האקסטזי (MDMA) למיניו.

אקדמות כ"ה

מסתבר, אם כן, שהסמים הישנים, שהופקו מצמחים בתהליך של עיבוד וזיקוק, מפנים את מקומם לסמים החדשים שמופקים מלכתחילה במעבדה, מהונדסים על ידי חברות תרופות (או רוקחים פירטיים) כדי ליצור אפקט מדוייק הרבה יותר. המגמה העולמית הזאת היא אחת הסיבות שבשלן כתבתי את המאמר שהתפרסם עכשיו בגליון האחרון של אקדמות, "האתיקה של התודעה: החוויה הדתית בעידן הפרוזק".

במאמר אני מנסה להצביע על הצורך למפות מבחינה אתית את מה שהוא אולי השדה האחרון שאין לו מפה נורמטיבית בעידננו: התודעה. בעוד שבתחומים רבים, החל ממין וכלה במלחמה, מנוסחות לנו תורות שונות לגבי מה שראוי ומה שמגונה, הרי שאין כיום למעשה שיח שעוסק בשאלות הללו לדבי מצבי תודעה. במילים פשוטות, אנחנו לא ניסינו להשיב על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? איך ראוי שההכרה שלנו תפעל?

השאלה הזאת היא לדעתי אחת החשובות עבור כל אדם, אבל היא הופכת לרלוונטית מאוד לחיי כולנו בתקופה שבה עוד ועוד חומרים משני תודעה מיוצרים במעבדות והופכים זמינים ואף כמעט נטולי סיכון (וראו תוצאות המחקר שלעיל). תרופות שיוצאות ומחכות לנו על המדפים מבטיחות שיפור בריכוז ובמצב הרוח. בקרוב הן אולי תבטחנה שיפור בזיכרון, בביטחון העצמי, אולי אפילו באינטליגנציה, וכל זאת עם תופעות לוואי זניחות וללא סכנת התמכרות. במצב כזה, למה שלא יטול כל אחד כפי ראות עיניו? או לחילופין, למה שרופאים דווקא יחליטו בשבילנו אם נוכל או לא נוכל להשתמש בכדורים שכאלה?

במאמר אני מזכיר שלאורך כל ההיסטוריה האנושית, עד העידן המודרני, היו אלה המסורות הדתיות והרוחניות שאכן כן ניסחו אתיקה של תודעה. כך בבודהיזם תודעה ראויה היא כזו הנמצאת בנירוונה; בהינדואיזם כזו הנמצאת במוקשה; אצל הסטואיקנים כזו הנמצאת באפתיה או אטרקסיה; ביהדות כזו הנמצאת בנבואה וכו'. אני ממליץ לחזור ולשאוב חוכמה ממסורות אלה, ומראה כיצד אפשר לקומם אתיקה של תודעה מתוך כתבי הרב קוק.

לבד מהמאמר שלי, אני חייב לומר שהגליון האחרון של אקדמות, שעוסק בחוויה הדתית לסוגיה, מלא כל טוב. שלום רוזנברג כותב על תחייתה של הדת בימינו, דב שוורץ על חוויית הבדידות אצל הרב סולובייצ'יק, שי בן טל סוקר את תולדותיה של תנועת "בני ברוך", שלמה טיקוצ'ינסקי כותב על החוויה הדתית החרדית, יהודה ברנדס כותב על החוויה הדתית בחסידות רוז'ין, מתי ליבליך מתארת את סכנותיה של החוויה הדתית, משה וינשטוק מנתח את תופעת העליה לאומן בראש השנה, ועוד ועוד.

המאמר להלן, ואם לא רואים כלום הוא נמצא גם כאן. אני עצמי נמצא בדרך לאומן. בחיפוש אחר חוויה דתית אותנטית כמובן. שנה טובה!

רחל אמנו מתגלה, רוחניות טובה למוח, ועוד מלוא הטנא

1. לא רק הבתולה מריה, גם רחל אימנו מתגלה מדי פעם למאמיניה – בפעם האחרונה זה קרה במהלך מבצע "עופרת יצוקה": בינואר השנה סיפר הרב שמואל אליהו בשיעורו השבועי שאביו, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שלח את רחל אמנו לעזור לחיילים בעזה. הדבר כמובן עורר תגובות רבות, החל מצחוק, דרך הרמת גבה ועד להילולים. שבתאי קור, למשל, הכריז שהוא לא מוכן להאמין בסיפור שמסופר יד שלישית, ללא שמיעת עדותו של החייל שראה בעצמו את החיזיון השמימי. קור נתן לרב אליהו ארכה של שבועיים כדי להציגו. השבועיים עברו חלפו מזמן, אך ייתכן שהחייל סוף סוף התגלה.

ארבע האמהות של Able Pann. מצליחים לזהות את רחל?

אתר News1 מדווח שבראיון ליומן החדשות של ערוץ 7 דיבר אדם תחת השם אבנר אזולאי, שטוען שהוא הוא החייל שתפס שיחה עם רחל אמנו בזמן המבצע. החייל מספר שכאשר הוא וחבריו ליחידת התובלה הגיעו לבניין מסויים בעזה, הופיעה דמות משונה שהזהירה אותם לבל יכנסו אל המבנה "כי יש מוות". איך נראתה הדמות?

אזולאי: "דמות של אישה, קול של אישה, אבל לא רואים את הפנים שלה, אין לה רגליים, אין לה ידיים."
המראיין: "ואתם רואים את הדבר הזה בעניים כולכם?"
אזולאי: "כן, זה מין אור לבן שהיה אפשר לראות בתוך הדמות."

אזולאי מספר שהחיילים שאיתו רצו לירות בה (אבל למה שירצו לירות בדמות שכזו?), והוא עצר אותם ושאל לשמה. "אני אמא רחל", היא אמרה, והוא, "כבנאדם דתי", הבין מיד עם מי יש לו עסק, שלא כמו חבריו, שהיו חילונים ובעגלתם הריקה כפי הנראה היה חסר מידע על ארבע האמהות. "אולי בגלל זה היא פנתה אליך, כי כשומר מצוות אתה יותר מבין על מה מדובר", שואל המראיין, ואזולאי מציין שכפי הנראה הוא נבחר משום זכות אבות בה הוא מחזיק. את הראיון המלא ניתן לשמוע כאן.

טוב. נניח בצד את השאלות המובנות מאיליהן, כמו למה רחל אימנו עזרה רק ליחידה ההיא ולא לאחרות, או למה היא לא עוזרת כבר לממשלה להחליט החלטות טובות יותר באופן כללי, או למה היא בכלל מתעסקת במבצעים צבאיים ולא מנחה את בניה לקראת קשר טוב יותר עם הקב"ה. חזקה על רחל אמנו שהיא יודעת מה שהיא עושה.

אבל הבעיה האמיתית עם סיפורים כאלה היא זו: הם נשמעים בדיוק כמו שהיינו מצפים. דמות מרחפת שבוקע ממנה אור, בהלה ראשונית שמתחלפת בהכרת תודה, הקפדה מצד הישות השמימית לפנות לשומר המצוות בלבד – הכל כל כך צפוי ובנאלי. נראה לי שהתגלות רצינית חייבת להיות משהו מפתיע, מזעזע, "אחר לחלוטין", משברי. כמו סנה בוער, עשן ושופרות בראש ההר, מרכבה של חיות שמימיות – מילים שברור שהן מטאפוריות, שכן הן מייצגות מציאות שהיא מעל לכל דמיון. כי, איך לומר, אלוהים שאפשר לדמיין הוא בדרך כלל אלוהים מדומיין.

שרי שרי ראווי שנקר

2. שרי שרי ראווי שנקר הצליח לעשות מה שמעט מאוד מורים רוחניים הצליחו: להזניק את עצמו, ללא הישענות על מסורת או דת קיימת, למעמד מקודש, אפיפיורי, בו הוא זוכה לא רק להערצת ההמונים אלא גם לכבודו של הממסד. רשימת תארי הכבוד שהוענקו לו מבהילה, בדיווחים עליו הוא מדי פעם מכונה "His Holiness", ובכל שנה מציעים את שמו כמועמד להיות חתן פרס נובל לשלום. וחוץ מזה הוא אחד מאושיות הרוח הפופולריות ביותר בהודו כיום, ומתפקד כמדריכם הרוחני של מיליונים.

שנקר התחיל את דרכו הרוחנית כתלמידו של המהרישי מהש יוגי, וממנו כנראה למד את סוד ההצלחה: תרגולת רוחנית נוסחתית וקצרה, קלה לתרגול ופשוטה להוראה. כמו מורו ורבו, לשנקר יש "מדיטציית פטנט" הכוללת מספר מצומצם של תנוחות ותרגילי נשימה. רבים מוכנים להעיד שהשיטה, המכונה סודרשנה קרייה (Sudarshana Kriya), משפרת את מצב הרוח והבריאות (ויש גם טענות שהיא גם מרפאת אנשים מסרטן ומאיידס), ומעריציה מלאי שבחים להברקה של שנקר, בה זכה, לטענתו, ב- 1982 על גדות נהר בהודו.

חשוב לציין ששנקר מפיץ אור ואהבה לא רק על ידי מכירת רוחניות, אלא גם על ידי נתינת חינם. הוא מממן עשרות בתי ספר לילדים עניים, מנהל פעילויות צדקה באלפי כפרים בהודו ומשתדל, כמיטב יכולתו, להשכין שלום עולמי. ב- 2007, למשל, הוא ביקר בעירק וניסה להביא, על ידי שיטתו, לסיום הקרבות שם, ובתחילת מאי הזה, לפני שהושמדו, ביקשו דווקא ממנו חברי תנועת "הנמרים הטמיליים" שיתווך הפסקת אש ביניהם לבין ממשלת שרי לאנקה. 

יחד עם זאת, בשונה מהמהרישי יוגי, שנקר ושיטתו אינם זוכים לתהילה במערב. לתנועה שיסד, The Art of Living, מרכזים במעל מאה מדינות, אבל איכשהו חסרה לה הילת הבאזז הניו-אייג'י הזול לה זוכות, למשל, הקבלה או הסיינטולוגיה. אבל עובדים על זה. בימים אלה הגיעה לארץ לאקשמי מירז', מורה בכירה של התנועה, שתעביר כמה קורסים המיועדים לצעירים (הנה לינק לעניין). שאלתי אותה כמה שאלות.

האם באת כדי ללמד את הסודרשנה קרייה?
"כן."

ובתור מורה בכירה בארגון, האם תלמדי משהו משלך, או רק את שיטתו של שרי שרי?
"אני אלמד רק את השיטה שלו. הוא פיתח את השיטה כדי שאחרים ילמדו אותה. אבל הדגש שלי יהיה על לימוד של אנשים צעירים."

מה יכולה השיטה לתת לאדם הממוצע?
" הסודרשנה קרייה מפוגגת מתח ומרגיעה. היא עוזרת לנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו, לאזן את המחזורים הטבעיים בגוף שלנו ולחיות בהרמוניה."

באתר של התנועה נכתב גם שתרגילי הנשימה שפיתח הגורו הנודע מביאים חמצן לכל תא בגוף, מנקים אותנו מכעס ודאגה, מורידים כולסטרול, וכן, גם יכולים לרפא סרטן. נשאר לי, אם כן, רק דבר אחד לשאול: האם הסודרשנה קרייה יכולה להביא אדם להארה, לשחרור?
"אנחנו לא מבטיחים דבר כזה. המטרה שלנו היא קודם כל לטפל בבעיות היום יום, להביא שלווה ובריאות. אבל זה בהחלט יכול להיות חלק מהדרך להארה."

כלומר חלק מדרך שכוללת גם, למשל, התנהגות מוסרית, או חקירה פסיכולוגית?
"ודאי. אנחנו מדגישים גם בסדנאות שהתהליך חייב להיות שלם וכולל את כל הרבדים האלה. וזה עניין אינטגרטיבי: התנהגות מוסרית עוזרת להתפתחות רוחנית, והתפתחות רוחנית עוזרת להתנהגות מוסרית."

האם כהודית, שבאה ממסורת כל כך עשירה, עתיקה ומגוונת של תורות רוחניות, את לא מרגישה שבהוראה של טכניקה כל כך מסויימת ומצומצת יש איזשהו פיספוס של מה שהרוחניות ההודית יכולה להציע?
"בדיוק להפך. אני גיליתי שהסודרשנה קרייה מהווה התגלמות מושלמת של החוכמה ההודית. וזה גם מה שמרגישים הודים רבים שחברים בקהילה שלנו, שהסודרשנה קרייה היא הסיכום הכולל של הרוחניות ההודית."

אם כך נראה ששרי שרי גילה תגלית רצינית!
"בהחלט." 

אנדרו ניוברג

3. על אנדרו ניוברג כתבתי לפני כשלוש שנים: ניוברג הוא נוירולוג שבודק את הקשר בין מוח האדם לבין החוויות הדתיות שלו. המעבדה שלו תמיד מלאה בנזירות פרנסיסקניות או בנזירים בודהיסטים-טיבטים, מהם הוא מבקש להתפלל או למדוט תוך שהם מחוברים לכל מני סריקות מוח. הגילויים שלו מעניינים: בספר שכתב ב- 2002 תחת השם "Why God Won't Go Away" הוא מסביר למשל שהמוח האנושי מובנה, מיסודו ובצורה בסיסית, גם ליצירת מערך של זהות ועצמיות, וגם "להתעלות מעבר אליה" – כלומר לא רק לשכלל אותה ללא הרף אלא גם לחוות חוויות של התרחבות של הזהות או העצמיות.

בספרו האחרון, "איך אלוהים משנה את המוח שלך" ("How God Changes Your Brain"), שיצא במרץ השנה, ניוברג, יחד עם מרק רוברט וולדמן, חוקר נוסף, מתמקד בהטבות שמציעות לנו פרקטיקות דתיות שונות. בראיון שנתנו עם צאת ספרם קובעים השניים ש"תרגילים רוחניים, חילוניים או דתיים, הם באופן מהותי טובים לגוף, ובמיוחד למוח. מדיטציה או תפילה – אם על האלוהות, האבולוציה, השלום, או המפץ הגדול – יכולות לחזק מסלולים חשובים במוח שלך, ולהפוך אותך למודע יותר מבחינה סוציאלית, תוך כדי הפחתת חרדה, דיכאון ומתח נוירולוגי".

אז יופי, אבל כל זה כמובן ברור לכל מי שעוסק במדיטציה. מה שיותר מעניין הוא הממצאים שהשניים הגיעו אליהם בנוגע לאפשרות של שינוי כללי ומתמשך של תפיסת המציאות בעקבות תרגילים רוחניים שונים. בספר הם מתארים כיצד בונה המוח שלנו שתי מפות של המציאות שסביבו: מפה לא מודעת העסוקה כל הזמן בהישרדות ותחזוקה ביולוגית של הגוף, ומפה שניה שהיא התמונה המודעת שלנו של העולם. המטרה של ניוברג היא להראות שתרגילים רוחניים יכולים ליצור תקשורת בין התמונה המודעת של העולם לזו הלא מודעת, וכך להעשיר את חיינו.

בהמשך לכך מציגים ניוברג ווולדמן את הזוית שלהם לשאלת "המהפכה הרוחנית": הם מביאים ממצאים שמצביעים על כך ש"כל דור נוסף למעשה ממציא מחדש את תפיסת האלוהות שלו, וזאת לקראת אלוהים שמקבל ומעריך עולם פלורליסטי". במילים אחרות, על פי השניים מדיטציה ותפילה מאפשרות מעבר הדרגתי מתפיסה של דת פטריארכלית וקנאית לתפיסה של רוחניות אוניברסלית וסובלנית. הם מסבירים שזה קורה על ידי טיפוח חלקי המוח המזמנים לאורגניזם דתיוּת יותר חוויתית-מיסטית.

שמא אתם מגרדים בפדחתכם ושואלים את עצמכם למה האייטולות באירן או רבני הימין הקיצוני לא שמעו על זה? לחוקרים כאמור יש תשובה: שתי "מפות העולם" שצויינו קודם לכן מקורן בשני רבדים שונים של המוח שלנו: הרובד העתיק יותר, שמשותף לנו ולכל בעלי החיים החל מהזוחלים, והרובד המתקדם ביותר, זה שהתפתח מאוחר מבחינה אבולוציונית ואחראי על הפעולות הקוגניטיביות היותר גבוהות. על פי ניוברג "באמצעות תהליך של ניסוי וטעיה מסורות [דתיות] מסויימות פיתחו תרגילים קונטמפלטיבים שחיזקו את המעגלים הנוירולוגים שקשורים לתודעה, אמפתיה ומודעות חברתית. מעגלים אלה, כאשר הופעלו, עזרו לנו להיות יותר משתפי פעולה ומודעים, ומיתנו את הנטיות הטבעיות שלנו לכעס, פחד וחשדנות".

במילים אחרות, ניוברג טוען במובלע שדתות שלא פיתחו את הצד הקונטמפלטיבי שלהן הן המקבילות התרבותיות לדרגה האבולוציונית של הזוחלים, ואנשי דת שמתעקשים לא להשתמש בכלים הקונטמפלטיבים שבידיהם למעשה מאפשרים לצד הזוחלי שלהם להנהיג את הדרך שלהם אל האל – זוחלים אל אלוהים. נכון, זה פשטני מאוד. מצד שני, לחשוב שדווקא הדת שלך היא האמת היחידה זה סתם מצחיק.

עד כאן לשון מעריב

4. הספר God is Back שכתבו שני אנשי האקונומיסט John Micklewait, Adrian Wooldridge ושכתבתי עליו לפני כחודש וחצי, ממשיך לעורר הדים. בגארדיאן למשל נכתב בהקשר לכך שאם במאה ה-19 ובמשך רוב המאה העשרים הקונצנזוס במדעי החברה (ובחלקים נכבדים מהציבור המערבי) היה שהדת נמצאת בנסיגה כרונית, שלא לומר בגסיסה, הרי שבסוף המאה העשרים היה כבר ברור שזו טעות:

תפיסה שונה עלתה בשנות התשעים, ובאה לפרקה ב- 1999 כאשר הסוציולוג הנודע של הדת פטר ברגר כתב ש"ההנחה שאנחנו חיים בעולם מחולן היא טעות. העולם לוהט מדת כפי שתמיד היה" […] מה שהוא הבין היה שהמודרנה, אותה תנועה תרבותית שהמדע הוא מפרותיה המבריקים ביותר, לא מובילה לאיבוד הדת. מה שהיא מובילה אליו הוא פלורליזם.

כלומר אנשים לא דתיים פחות, אלא שהדתיות שלהם ממוסדת פחות. הציבור לא פחות מאמין, אלא רק פחות מאמין שדת אחת בלבד היא האמת – ושמשום כך עליו להכפיף עצמו בפני הוראות אנשי ממסדה. עוד על הספר כותבים בפרוספקט, ושם מסכמים את הניתוח של המחברים בדבר ההבדלים הדתיים בין אירופה לארה"ב.

אמריקה, הם כותבים, פיתחה נוסחה מנצחת כדי לשלב דת וחירות, שוויון ורציונליות. הרפובליקה החדשה, שהוקמה הן על ידי שברי זרמים כופרניים והן על ידי אבותיה הדאיסטים (כמו ג'פרסון) ביטלה את הכנסייה כממסד מרכזי והפרידה בין דת לפוליטיקה. הסידור הזה אילץ דתות להתחרות על מקומן בשוק החופשי, וכך עודד ויטאליות דתית. מופרדות מהמדינה היו יכולות הדתות גם להניף את דגל השוויון וגם לאמץ קפיטליזם ואינדבידואליזם ללא מורה.

מאידך, בקנדה ובצרפת הממסד הדתי דבק במדינה כדי להגן על עצמו ממתחרים. זה פגע בחדשנות וברוח היזמות שלו. התוצאה – בדיוק כמו בסוציליזם – מוצר עלוב שמאכזב את הצרכן. בנוסף, הדת נתפסה בעיני הציבור כמוסד ריאקציונרי ואליטיסטי, כאויבם של המודרניות והחירות. פלא שהמודרנה תפסה זהות אנטי-דתית ברוב אירופה בעוד שבארה"ב היא פרחה?

נשמע קצת "כלכלי" מדי? טוב, הם מהאקונומיסט. והנה גם ראיון עם המחברים. 

5. ראו את הצילומסך המעט מוקטן הזה, מתוך הדף הזה בוואי-נט.

ראו את הכותרת "חרדי אסור, חרדי מותר", את התמונה הזעפנית של הרב אליישיב, את הדיבור על "עסקנים" – כמה זלזול בא כאן לידי ביטוי. מה שמצער הוא שהזלזול הזה במידה מסויימת מוצדק. אריאנה מלמד כתבה על העניין. היא מלינה על כך שבעיני "גדול הדור (השלישי)",

האדם לו נועד הטלפון הכשר […] הוא בעצם אסון הממתין להתהוותו אם רק יהיו בידו הכלים לכך. תנו לו טלוויזיה, והוא כבר ימצא את דרכו לכל התכנים הלא-ראויים שיש בה. תנו לו מחשב, ומייד הוא חושף את עצמו מרצונו לעולם הפורנו והכיעור הכללי של החילונות. תנו לו טלפון, ומי יודע מה יעשה בו. האדם הזה, שק של יצרים ללא מוח, הוא יצור הנתון בסכנה תמידית: שנים של מרחב אמוני טהור וכשר לא מכינים אותו כלל להתמודדות עם פיתויים, והוא מצוי במרחק סנטימטרים ספורים מפגישה עם הסיטרא אחרא, האדם הזה טעון הגנה כילד, כמי שאין לו הרצון והיכולת לבצע בחירה חופשית, מצפונית, אמונית וכשרה. […] ואם כך נראית דמותו של האדם בעיני ההוגים של הסלולרי הכשר – מה נלין על החילונים, שמגחכים עליהם קצת?

רשימתה של מלמד נתנה לי השראה לשיר קצר א-לה ברכט. הרי:

גדול הדור, הפלאפון שלך כשר
הוא חסום לרשת, חסום סמס.
אבל יש לו חיסרון אחד:
אפשר לדבר בו

גדול הדור, הפרהסיה שלך טהורה
הלבוש בה צנוע, השבת בה שקטה
אבל יש לה חיסרון אחד:
אפשר לחיות בה

גדול הדור, החסיד שלך נאמן
הוא שומר קלה כחמורה, הוא לא חושב בלעדיך
אבל יש לו חיסרון אחד:
הוא זקוק לאל חי

6. מאמר ארוך של גליה ימיני בדה-מארקר על אותו כנס ראשון לחקר הניו-אייג' בארץ בו גם אני הרצתי. הנה כמה נתונים מעניינים מהמאמר:

7. המשיח פאר, מאחוריך: עוד טוען לכתר הנבואה, מר משה דין (לא ההוא, אל תהיו ילדים). הנה ציטוט נבחר: 

דין משה באר את התורה ובאתר זה הוא עוד מבשר לנו על בואו של המשיח בשנת 7000 לספירה מגן-עדן וכבר היה אדם בן 70 . משה דין הוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן יהוה אלהי ישראל וכי דין משה הכין לבבו לדרוש את תורת יהוה ולעשות וללמד בישראל חק תורה ומשפט כי גם להורות נתן אלהים בלבו של משה דין אז דרשו את תורת משה תמיד ושאלו נא את שאלתכם ותקבלו מענה במהרה באותו יום [יום מלא 24 שעות] אומנות האומן באמונה ומלאכת המלאך במלאכות

אני לא מבין דבר אחד: למה רק אורן זריף עושה מזה כסף?

8. ועוד באותו ג'אנר, אתר של אנשים המכריזים על עצמם כצדוקים

9. התפתחות בסיפור ניר בן-ארצי, שכתו קרסה לתוך עצמה לאחרונה: חוטפיו לכאורה נעצרו (כלומר לכאורה חוטפיו, נעצרו ממש).

cheesus

10. אתנחתא קומית: זוג מדאלאס גילה את ישו בשקית של חטיף צ'יטוס. גשו ללינק וצפו בוידאו.

11. כתב עת אקדמי שנתי חדש של מכון הרטמן בנושאי יהדות: "ראשית". המאמרים ניתנים לקריאה מהאתר.

12. ג'יי מיכאלסון במאמר ארוך על שלביו השונים של המסע הרוחני. המאמר מעניין וחכם, מיכאלסון ממצב עצמו כמיסטיקן יהודי מודרני, ולפחות אצלי מעורר קנאה במידת הפתיחות שבה הוא מדבר על חוויותיו הרוחניות.

13. זוכרים את המאמר החושפני שלי על אנדרו כהן? אז מישהו נחמד תרגם אותו לאנגלית כשליח אל הגויים. פנו אלי ומסרתי גם פרטים על עצמי. הנה התרגום, שמופיע בתגובה למאמר שהתחיל את כל הסיפור בבלוג האנטי-כהני.

14.  אביב טטרסקי כותב על חשיבותו של הגוף בתהליך הרוחני, ועל ההתאלמות הבודהיסטית-מערבית מכך.

15. רשימה פובליציסטית מהניו-יורק טיימס שמנתחת את ספריו של דן בראון (צופן דה-וינצ'י וכו') מבחינת יחסם לדת. השורה התחתונה:

In the Brownian worldview, all religions — even Roman Catholicism — have the potential to be wonderful, so long as we can get over the idea that any one of them might be particularly true. It’s a message perfectly tailored for 21st-century America, where the most important religious trend is neither swelling unbelief nor rising fundamentalism, but the emergence of a generalized “religiousness” detached from the claims of any specific faith tradition

16. כתבה יפה ורגישה של רון פרסלר ב"מוסף הארץ" על השבבניקים בירושלים.

17. הכנס השנתי השמיני ללימודי אסיה בישראל יערך באוניברסיטת תל-אביב בימים רביעי וחמישי, 3-4 ביוני, בבניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב. הנה התוכנייה.

18. תערוכה של אוהד אזרחי: "בצורתה האמיתית" – "In Her True Form" – תערוכת יצירות צילום של אוהד אזרחי – גלריה "שמונה", רח' אילת 8, יפו. אוצר: שחר עובדיה – פתיחה חגיגית ביום ג' 2 ליוני 2009 בשעה 20:00 (הכניסה חופשית עד 23:00) – "אוהד אזרחי מצלם עירום פשוט בנופים טבעיים ויוצר בטכניקה ייחודית מנדלות, שבהן מותכים הרקע והאובייקט לכדי ממשות תלת ממדית חלומית."

אחת מיצירותיו של אזרחי

19. מחר ידבר בתל-אביב סטיבן בצ'לור, אחד ממורי הבודהיזם הגדולים בעולם כיום. ההרצאה, תחת הכותרת "Stop and Look: A Buddhist Response to the Dilemma of Being Human, תתקיים ביום רביעי 3 ביוני בשעות 19:30-21:30 בבית הארחה בני דן, רחוב בני דן 36 (סמוך לפארק הירקון), תל-אביב. ההרצאה מקדימה שני קורסים שיעביר בצ'לו (עם זוגתו, מורה גם היא) כאורח של עמותת תובנה (כאן הפרטים). בצ'לור היה נזיר בודהיסטי (קודם טיבטי ואחר כך זן) שנים רבות, וכיום מקדם "בודהיזם חילוני" כהגדרתו, כלומר בודהיזם שדבק בעובדות בלבד (בלי גלגולי נשמות למשל). לדעתי הוא אדם חכם מאוד. לבד מזה הוא גם עניו ונחמד מאוד. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו.