החוויה הדתית

The Ego Tunnel

כמות הפרסומים האקדמיים בין 1965-2005 בהם מופיעה המילה מוח בכותרת או בתקציר. הגרף מכאן

הגרפים משמאל מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום במחקר המדעי בכל הנודע לפעולת ההכרה. אחרי שרוב המאה העשרים ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.

זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח, והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני מתכוון לכתוב במסגרת זו על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם. אלא שכפי שמיד תראו, הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.

"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים ואינו מושפע משיקולים פוליטיים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם לתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.

כמות הפרסומים האקדמיים בין 1965-2005 בהם מופיע המילה הכרה (או תודעה) בכותרת או בתקציר. הגרף מכאן

בספר, שנקרא The Ego Tunnel, מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מבנה את תחושת העצמיות (כלומר גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו), אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.

העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.

מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של מימד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.

האני כמודל

מספר איזכורים של המילה "מודע" על הטיותיה בכתבי העת הנחשבים Science ו-Nature בין 1966-2005. הגרף מכאן

הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ואף בראיון שערכתי איתו). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי שסרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשלייה.

בשונה מדֶלוּזְיָה, אשלייה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שנתפס לא כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשלייה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:

ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות. הדיוקן הפנימי של האדם כישות שלמה הוא תופעת האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית. […] האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו. [… המודל בנוי ככה ש]אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.].

הכוונה אם כן היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשלייה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע," טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם". במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול את הרגליים שלנו.

דה-מיסטיפיקציה של האדם

עטיפת הספר

אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו ויודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מהמוות. על פי הבודהה זו בדיוק האשלייה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.

מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.

אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפקחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.

מהו מצב תודעתי טוב?

ולא רק זה: מטצינגר מזהיר ממצב בו עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח השוק יוצף בסמים ותרופות משני תודעה שיהיו יכולים להפוך אותנו לרגועים, מאושרים, ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנה להתמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?

כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.

הארה כתפיסת המודל כמודל

אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים לאט לאט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?

בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה ש"עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים […] קיומה של 'הארה' היא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו. [… יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תעלם".

ייתכן אם כן שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הניורולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה שגם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר. למעשה אולי בדיוק להפך: ההתפקחות מתחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו חירות וקדוּשה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב. ראיון שערכתי עם מטצינגר לפני כשנה]

על סמים פסיכואקטיבים, הרב השחור של אובמה, ועוד מועדים לשמחה

קוראים יקרים, מכיוון שהתחלתי לכתוב טור שבועי בענייני הדת דיומא באתר מעריב (ואין לדעת כמה זמן זה יחזיק), ומכיוון שממילא הייתי כותב על העניינים האלה בבלוג, אני רוצה להביא את מה שאני כותב שם לכאן. דא עקא, שהשפה שבה אני כותב למעריב שונה כמובן מהשפה שאני כותב בה בבלוג, ולא לטובה. דא עקא ביתא, שאין לי זמן לכתוב את הקטעים הללו פעמיים. לכן אביא את הקטעים כלשונם לכאן, ואיתכם הסליחה. אחרי הקטע שפורסם באתר אביא עוד על הא ודא, והפעם מיוחד בשבילכם, קוראים יקרים.

1. הבודהה אסר את השימוש בהם לתלמידיו, אבל כמעט בכל תרבות עתיקה – מיוון דרך הודו ועד מקסיקו – סמים פסיכואקטיבים היו דרך המלך לחטוף הצצה אל הנשגב. בעידננו החדש התווספו אל פנתיאון האנתיאוגנים ("מזמיני האלים") עוד מני כמיקלים, תינוקות מבחנה שנולדו במעבדות חרוצות. הבעיה היחידה (חוץ מזה שמשום מה הממשלות השונות דואגות להוציא אותם מחוץ לחוק) היא שיחד עם התפוררות המסורות הדתיות השונות התפורר גם ההקשר שבמסגרתו נטלו את אותם סמים – מעולם לא היו פשוט "משתמשים" בהם.

נקודה זו שבה ועלתה בהרצאות שהתקיימו באולם המרכזי של מוזיאון המדע בירושלים, בכנס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. המושב המיוחד עסק ב"אספקטים פילוסופיים וסוצולוגיים של חומרים פסיכואקטיבים" ריכז אליו תשומת לב רבה – הדיבור היה שזהו המושב האקדמי הראשון בישראל שמוקדש כולו לנושא. גם המרצים היו מרשימים ביותר: פרופ' בני שנון, פסיכולוג קוגניטיבי ומי שהוא כנראה החוקר-המומחה מספר אחת בעולם למשקה האיהואסקה; פרופ' רפאל משולם, חתן פרס ישראל ומי שעוד בשנות השישים היה הראשון שבודד את החומר הפעיל שבקנאביס (THC – לפני ההרצאות ניגשתי ובירכתי את פרופ' משולם על הישגו הכביר. "איך אתה קשור לנושא?" הוא שאל. "אני חובב", אמרתי), ועידו הרטוגזון מיודענו, שניתן בהחלט לכנות אותו טרנס מקנה הישראלי.

מוזיאון המדע יפיפה, הכנס התנהל בצורה מרשימה, ואחרי שסיימתי בעצמי להרצות על ההשפעה ההדדית של רוחניות הניו-אייג' והאינטרנט (קוראי אתר זה ודאי מבינים את הקשר) מיהרתי אל ההרצאות הפסיכואקטיביות. ראשון דיבר בני שנון, על "השלכות פילוסופיות של מצב התודעה של האיהואסקה". שנון פתח והסביר שמחקר האיהואסקה (שלא מבחינה אנתרופולוגית) נמצא עדיין בחיתוליו. הוא הוסיף שמבין החוקרים את השפעותיו של המשקה, ישנם כאלה שלא התנסו בעצמם בנטילתו, ושמצב כזה לדעתו לא מאפשר מחקר רציני. הוא עצמו, כך העיד, יצא למסע איהואסקה כ- 160 פעם. אחרי שגם ראיין כמאתיים אנשים שהשתמשו בחומר בצורות שונות הוא כתב את ספרו המקיף The Antipodes of the Mind ("המחוזות הנסתרים של הנפש") שבו הוא מנסה לתאר באופן שיטתי את החוויות שמעורר המשקה.

סיר האיואסקה

כמו בתיאור של מופע זיקוקים, פירט שנון את האפקטים הויזואליים השונים שחווים במהלך המסע. מסתבר שלבד מהדגש על צבעוניוּת כל היש מתווספות לעולם תוספות כגון דמויות מלאכים, מלכים וחיות למיניהן – ואפילו ערים שלמות שמופיעות באופק. לבד מכל אלה ישנו כמובן השינוי בתפיסת הזמן, ובאופן מפתיע נוטל האיהואסקה גם מפתח נטייה לשיר – ובצורה מוצלחת! נאמן לכותרת הרצאתו, התעקב שנון בעיקר על התובנות שעולות למשתמש באיהואסקה. על פי שנון פעמים רבות עולות הארות בנוגע לביוגרפיה האישית במהלך המסע, והאדם למעשה עובר מעין טיפול פסיכואנליטי מזורז: המשקה פותח סוגרים נפשיים ומעמת אותנו עם עצמנו. אך בעוד שהרובד הזה של התובנות תלוי מטבע הדברים באינדבידואל, הרי שבכל שקשור למציאות עצמה, לטבע החיים והיקום, התובנות שמתעוררות דומות מאוד בין המשתמשים, ומתאימות לעקרונות של מה שנקרא "הפילוסופיה הפרניאלית", כלומר ההרגשה העמוקה שהיקום הוא אחדות אורגנית אחת, ברוכה ומיטיבה.

שנון הדגיש יחד עם זאת את חשיבות ההקשר שבו שותים את החומר, שראוי לדאוג שישקף כבוד, טקסיות ואף דתיות. האיהואסקה אינו סתם סם שלוקחים בשביל ההנאה, אלא חומר רב עוצמה שיכול לפתוח לפנינו דלתות תודעתיות אל תוך עצמנו ולקראת יסודותיו של הקיום. את החשיבות שבהקשר שבו ניטל הסם – Set & Setting כלשונו – הדגיש גם עידו הרטוגזון בקשר ל- LSD. הרטוגזון, שבקרוב יראה אור ספרו "טכנומיסטיקה", השתמש במושג זה כדי להדגיש את חשיבותו של ההקשר החברתי והתרבותי כאשר באים לבחון את השפעתה של טכנולוגיה מסויימת – והוא אכן רואה ב-לסד יצירה טכנולוגית.

על פי הרטוגזון "לסד היא טכנולוגיה שתפיסת המשתמש אותה ואת השפעתה משנה במובהק את האופן שבה היא פועלת", והוא הראה זאת על ידי פנייה להיסטוריה המסועפת של החומר: בתנאים מסויימים יכול היה ה-לסד לשמש בצורה מוצלחת ככלי לטיפול פסיכולוגי (קארי גרנט אמר "נולדתי מחדש בזכות ה-לסד", וגם ק. צטניק השתמש בו כדי להתגבר על הטראומה של אושוויץ), כמנוע ליצירתיות (אצל הביטלס בין השאר), כמעוררן של חוויות דתיות (על פי מחקר מסויים אצל 32% מהאנשים שנטלו אותו, ובצורה מוצלחת במיוחד למשל במקרה של ד"ר ריצ'רד אלפרט, הלא הוא ראם דאס) וככלי חקירה (בידי ה-CIA – היה זה ה-CIA שבסופו של דבר דחף להוצאתו של ה-לסד אל מחוץ לחוק). גם כאן, אם כן, הקונטקסט במידה רבה עושה את הטריפ.

אחרון עלה פרופ' משולם, ובהרצאה מאלפת סקר את יתרונותיו הרבים של הקנאביס. על פי מחקרים שערך על עכברים, מסתבר שהצמח הזה הוא אחד החיוביים העולם בהשפעתו על הגוף: הקנאביס מרגיע, מעורר תיאבון, גורם לשיכחה (כולנו חייבים לשכוח את רוב הדברים שמתרחשים בחיינו), מעודד את המערכת החיסונית, עוזר כנגד ראומטיזם, אוסטיופורוזיס, סוג מסויים של סוכרת, ואפילו מסייע לגוף בהתמודדות עם פציעות.

באשר לעניין האחרון הראה משולם צילומים של שני מוחות עכברים שנפגעו ממכה, כאשר החלק המת במוח של העכבר שקיבל אחרי שהוכה את תמצית הקנאביס היה קטן בצורה ניכרת מזה שלא. שוב: מוח העכבר שזכה למנה אחרי שהוכה נפגע משמעותית פחות. כאשר שאלתי האם, אם כך, טוב יעשו צוותי ניידות טיפול נמרץ אם יגיעו לטיפול בפצועים עם מזרקי גראס, אמר משולם שהמחקר שלו הוכיח את יעילות הקנאביס בנוגע לעכברים, ולמרות שקרוב לודאי שגם אצל בני אדם זה תקף, הרי שהמחקר שיוכיח את זה עוד טרם נעשה, ויעלה מליארדים. שווה את זה, לא?

הרב פוניי

2. נשיא ארה"ב אובמה אמנם קיים סדר פסח בבית הלבן מתוך כוונה לאותת לקהילה היהודית שהיא קרובה ללבו, וכבר מזמן הדגיש שמבחינה אינטלקטואלית הוא שאב רבות מהיהדות, אבל כל זה מחוויר לעומת העובדה הפשוטה שאובמה הוא בכלל קרוב משפחה של רב, של הרב קפרס פוּנֵיי (Capers Funnye). אז אולי הקרבה המשפחתית הזאת קצת רחוקה: בסך הכל אמו של הרב היתה אחותו של סבהּ של מישל אובמה. ואולי יהיו מי שיטענו שיהדותו של הרב גם מעט רחוקה מהסטנדרטי: הוא הוטבל בבריכת שחיה ציבורית על ידי הרב שייסד את הקהילה היהודית השחורה של שיקגו – כלומר לא ממש מדובר ביהדות אורתודוקסית. וכן, הוא גם שחור בעצמו.

הסיפור של היהודים השחורים בארה"ב מעניין, ולא רק כמעין קונטרה למוסלמים השחורים שם (לואיס פרחאן ושות'). פוניי בעצמו, כמו שחורים אחרים, הרגיש שהוא רוצה לעבוד את האל בצורה שונה מהנוצרים שסביבו. בכתבת מגזין שהתפרסמה בניו-יורק טיימס הוא מספר שהרגיש שהנצרות היא דת שנכפתה על אבותיו על ידי משעבדיהם הלבנים. הוא רצה משהו אחר, והרב שגייר אותו, רוברט דוויין, שכנע אותו שהאפריקאים הם בכלל הצאצאים האותנטיים של בני ישראל. יותר מאוחר עבר פוניי גם הסמכה קונסרבטיבית לרבנות. כיום הוא ראש "הקהילה של שיקאגו של האתיופים העבריים של בית שלום בני זקן".

"היהדות השחורה" של ארה"ב התחילה בכלל בסוף המאה ה- 19, כאשר נוצרי בשם וויליאם סאונדרס קראודי התחיל להטיף שהשחורים הם הם העם הנבחר של האל, עליו מסופר בתנ"ך (טענה דומה מאוד, אגב, לזו של  המייסדים של דת הראסטפארי. ובכלל, את רעיון אנחנו-בעצם-ישראל-האמיתית המציאו כבר הנוצרים הראשונים כמובן). בצורה לא מפתיעה המסר הזה נעם לאוזני עבדים משוחררים רבים. אחרי מלחמת העולם הראשונה התנועה כבר נקראה "הישראלים העבריים", והמשיכה לטעון שהיא מייצגת את בני ישראל האמיתיים. ומה עושים כל הלבנים האלה באירופה (ואחר כך בפלסטינה) שטוענים בצורה מוזרה שדווקא הם היהודים? אה, על פי "הישראלים העבריים" הם כמובן סתם צאצאים של הכוזרים שהתגיירו, זה הכל.

מיותר לציין שהקהילות היהודיות האחרות בארה"ב מסתכלות על פוניי וצאן מרעיהו בחשדנות. רק כשני אחוזים של יהודי ארה"ב הם שחורים, ולא ברור כמה מהם גם שייכים לזרם המיוחד של פוניי. פוניי עדיין לא הצליח לשכנע את יהודי ארה"ב שהוא לחלוטין אחד מהם, וספק אם אי פעם זה יעלה בידו. מצד שני, גם הוא וקהילתו מסתייגים מהזרמים היהודיים האחרים: הרפורמים למשל, עם הישיבה המעורבת, נשים וגברים, בבית הכנסת, ועם הנכונות לחתן הומוסקסואלים, לא שומרים מספיק על המסורת מבחינתם. מכיוון שהנכונות למצוא פגמים ביהדותו של הזולת היא התכונה היהודית ביותר, אפשר לומר שהם משלנו.

3. בימים אלה יצא בארה"ב ספר שכתבו העורך הראשי של האקונומיסט והכתב שלו בוושינגטון תחת הכותרת "אלוהים חזר: איך תחיית האמונה משנה את העולם". בספר טוענים השניים שלמרות שהספידו אותה אינספור פעמים בעבר, הדת חיה וקיימת, ואולי אף יותר מאי פעם דווקא בתקופתנו הפוסטמודרנית. אבל זאת כמובן לא אותה דת שהכרנו, כלומר אלוהים אולי חזר, אבל זה לא אותו אחד. השניים טוענים שההגיון הקפיטליסטי בארה"ב פועל גם בכל הנוגע לאמונה, ושאמריקאים סולדים ממסדים מונופוליסטים וחוגגים ערכים כבחירה חופשית ופלורליזם – במילים אחרות הדת היא יותר אישית, פרטית והיא מותאמת למה שהצרכן, כלומר המאמין, מבקש.

התופעה הזאת יוצרת בעצם שתי קבוצות של מאמינים אמריקאים: הקבוצה הגדולה שדבקה (או דבקה עדיין) בכנסיות הוותיקות, והקבוצה הקטנה יותר שמפתחת לעצמה צורות פולחן חדשות ואינדיבידואליות. המאבק ביניהן עלה על פני השטח לפני כשנה כאשר אופרה ווינפרי ניסתה ללמד את צופיה את תורתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, וזכתה להיות מכונה "מכשפת ניו-אייג'" על ידי נוצרים מסורתיים.

אבל לא רק בארה"ב. גם אצלנו היהדות מתפרדת לכיוונים וזרמים שונים, ויותר ויותר אנשים בוחרים לא להיות חילונים, אבל לבטא את הדתיות שלהם בצורה אישית, ומחוץ לממסד הדתי. ועם זאת, נדמה לי שיש הבדל, ושניתן לאפיין את הרוחניות הניו-אייג'ית הישראלית בנטייה חזקה מאוד לשמר בתוכה מאפיינים יהודיים. לא בכדי בכל פסטיבל שאנטי יש בית כנסת ארעי, ובכל עיר תיירותית במזרח מתקיים סדר פסח למטיילים. הרוחניקים היהודים אוהבים לשזור בדרכם הרוחנית מרכיבים מדת אבותיהם, וניתן לראות את זה הרבה פחות במערב.

רק השבוע קיבלנו דוגמא לכך: כאשר את ברכת השמש קיבלו רבבות יהודים אורתודוקסים ברחבת הכותל, על גג מגדלי עזריאלי התקבצו יהודים שאינם שומרי מצוות לשמור בדרכם דווקא את המצווה הזאת (שודאי שמעו עליה לכל היותר שבוע לפני כן). את הנכונות לאמץ מנהגים מסורתיים בדרך הרוחנית הפרטית אין לקחת כמובן מאליו, והיא מצביעה לא רק על פתיחות, אלא גם על רוח של פיוס עם המסורת: אין צורך למרוד במה שהיה כדי לבנות משהו חדש, אלא אפשר להשתמש ולפתח את המורשת המורכבת שקיבלנו. זו, אם כן, לא התחלה חזרה בתשובה או "התחזקות", אלא בדיוק להפך: תנועה קדימה אל משהו אחר וחדש תוך נשיאת המטען העשיר של העבר. וזה יופי.

מברכים את השמש. התמונות מכאן

4. והמלצה קטנה: ביום ראשון הבא, 19/4, ב- 21:30 תוקרן בערוץ 8 התוכנית "יוגה למתחילים", הפקה של ה- BBC על מסעותיה בהודו של בריטית המנסה להבין מהי יוגה (לבד מתרגילי גמישות). הסרט מקסים לא רק בגלל הודו, ולא רק בגלל היוגה, אלא בגלל אותה אישה, ג'יין מידלמיס, שמסעה הרגיש והכן מלמד אותה על עצמה לא פחות מאשר על מטרתו המוצהרת. מומלץ.

עד כאן לשון מעריב

5. לפני יותר משנה טוני בלייר הפך לקתולי, וכבר אז סיפרתי על התמיהה שפשטה בממלכה המאוחדת, שכן כדי להתקתל היה צריך להישבע שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות", בעוד שכראש ממשלה לא התנגד להפלות ולשימוש באמצעי מניעה. בשבוע שעבר, בראיון למגזין העליז Attitude אומר בלייר בפירוש שהוא לא ממש קונה את כל מה שהכנסייה מתעקשת עליו. בלייר חושב שכדאי לפרש מחדש את כתבי הקודש כך שהם יתפסו בצורה מטאפורית ולא מילולית, ובאופן ספציפי שהגיע הזמן שכל הדתות יתייחסו בחיוב להומוסקסואליות. הנה מעט מבלייר:

כאשר אנשים מצטטים פסקאות בויקרא שמגנות את ההומוסקסואליות אני אומר להם שאם הם יקראו את כל הברית הישנה ויקבלו את כל מה שכתוב שם מילולית, כאילו שזה מה שתקף מבחינת אלוהים והדת, המדיניות שתתגבש אצלהם תהיה די קשוחה [אנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי …] מה שאנשים שוכחים בנוגע לישו או לנביא מוחמד למשל, זה שכל ה- raison d’être שלהם היה לשנות את הדרך בה אנשים חושבו בצורה מסורתית.

בקיצור, בחור טוב.

שחם (צילום: יוסי אלוני)

6. במעריב עלתה כתבה ארוכה של אלון הדר על אחת ריקי שחם, קאלט-לידר. על פי המסופר מדובר בטיפוס שלילי במיוחד: שחם מפגינה שליטה מלאה ברזי העושק הכיתתי, וכוללת ברפרטואר שלה רודנות טוטלית, מגלומאניה מגוחכת וניצול רגשי וכספי נרחב. אביא שלושה ציטוטים נבחרים – ראשית הגדרתה העצמית של שחם:

היא רואה את עצמה כ'אחת מחמשת הקיסרים של הפלנטה שמחזיקה בידע אודות האמת והיופי'. ויחד עם ארבעת הקיסרים האחרים של כדור הארץ (שהדלאי למה הוא אחד מהם) ניחנה ברמת התודעה הגבוהה ביותר האפשרית. מטרת העל שלה, כמו זו של הקיסרים האחרים, היא הצלת כדור הארץ.

שיהיה בהצלחה. מעמדה הרוחני המיוחד מאפשר לה גם להתעשר:

"ריקי שטפה את מוחם של חברי הכת, כי בגלל הרמה הרוחנית והתודעתית הגבוהה ביותר שלה היא חייבת להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג האיכותי ביותר", נטען בכתב התביעה. "לעומת זאת, חברי הכת, הנמצאים ברמה רוחנית ותודעתית נמוכה יותר, אינם רשאים להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג והאיכות שריקי רשאית להחזיק. התמזל מזלם של חברי הכת בכך שיש להם למי למסור את החומר שאספו, שהרי רק מסירת החומר בידי בעל תודעה כשלה, מביאה עימה גאולת הנשמה".

טוב, זה ברור. תנו לקיסר את אשר לקיסר. אבל הנה החלק הבאמת יפיפה:

השיעורים והמפגשים תועדו בהקלטות ובכתב. הם גם הועברו לקלדנית מקצועית, הודפסו, נכרכו בכריכת עור מהודרת והוגשו לשחם כ"מנחה". עולה מהם כי בין שאר כישרונותיה, שחם יכולה לגרום לחברי הכת שלה לעוף. "בקשר למעוף", מצוטטת שחם בכתב תשובה שהוגש לבית המשפט בידי עורך דינה של שפיגל, "אם לא היתה לדליה (שחם) את האמונה, לי לא היה כוח, אני צריכה מולי את האחר, אני משתמשת באמונה של האחר, פיזיקלית אני מתחברת לממד החמישי. אני יוצרת תרגיל באב לכימיה. יוצרת ספייס טיים במרחב. היו חלקיקים שיצאו ממנה (מדליה) ויכולתי לבצע את המשימה. . . כשאני גרמתי לדליה לעוף השתמשתי בחוקים של המורה שלי. אתם ברמה מסוימת, אני יכולה להביא עצמי לסטייט אוף מיינד, שאתה יודע לעלות על תדר דרכי, שאתה יכול לעשות יש מאין. (ההדגשה שלי)

ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י לתפארת. הפייבוריט שלי: "ספייס טיים במרחב". מעניין מה יחשוב השופט שיקבל את הבבל"ת הזה.

7. אפרופו ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י, הנה מאמר של ידידי יקי מנשנפרוינד (מ"העין השביעית") על אותו כנ"ל בפרסום רשמי של קופ"ח הכללית. שם מדברים על כך ש"המטרה היא לשפר את יכולת הריפוי הטבעיות של הגוף על ידי גרימת אנרגיות של צמיחה והתחדשות"!

8. ראיון בגארדיאן עם המורה הרוחני המפורסם בעולם (אחרי אותו עניין עם אופרה וינפרי: 1, 2), אקהרט טולה. לא מחדש הרבה לבד מהתייחסות ביוגרפית קצרה לימיו אחרי הטרנספורמציה שעבר ב- 1979: ראשית הוא בכלל ניסה לעשות דוקטורט בספרות אמריקה הלטינית בקיימברידג', פרש אחרי שנה, נדד דפוק וזרוק בלונדון בדירות של חברים שנתיים, אחר כך עבד קצת במשרד, שכר דירה בעזרת עזרה כספית מאביו, ולבסוף הגיע לחוף המערבי בארה"ב שם התחיל לכתוב את The Power of Now שיצא ב- 1997.

9. מסתבר ש"בבילון 5" היתה סדרה שעסקה לא מעט בתיאולוגיה. אישית פרשתי מהסצנה הטרקית בסוף "סטאר-טרק דה נקסט ג'נריישון", אבל קורא נאמן שלח אלי את הקטע המעניין הבא. מדובר בג'קאר, השגריר הנארני, שעובר תהפוכות בסדרה וביניהם לא פחות מהארה רוחנית, שבעקבותיה מגיעים אליו בני עמו לשמוע את תורתו:

האמת היא שזה קטע די מבריק. בעיקר התפיסה על פיה החיפוש הוא שיוצר את האור, ועוצמת האור מקבילה לעוצמת החיפוש. לי זה מזכיר את שיטת הקואנים בזן למשל. כגודל המצוקה שאתה מכניס עצמך אליה כן גודל תחושת השחרור עם פקיעת הבועה המנטלית, לא? לכן חשוב להדגיש שהשחרור אף פעם איננו חוויה כלשהי, אלא הידיעה וצורת החיים שנשארות ברקע כל חוויה שאי פעם תבוא. ועל כך אומר גם אותו חייזר: האור אמור להאיר את הקיר כדי שנוכל לראות את מעלותיו – וחסרונותיו! ויפה גם שהקהל לא מבין מה הוא אומר ודורש סיסמאות פשוטות שלא אומרות דבר. זה לא ישתנה גם עוד 500 שנה.

10. ביום שישי השני לאפריל התפרסמה רשימה שלי על השיר "אני ציפור מתה" של זלדה במוסף תרבות וספרות של הארץ. בכ"ז ניסן, ה- 21 לאפריל, ימלאו 25 שנה למותה. ותיקי הבלוג מכירים גרסה קודמת של אותה הרשימה.

המהפכה הרוחנית

בפברואר השנה פורסם בארה"ב מחקר גדול העוסק בחלוקה הדתית של האוכלוסייה האמריקאית. הממצאים היו משמעותיים: לא פחות מ- 44% מהאמריקאים המבוגרים אינם רואים את עצמם משוייכים כיום לדת שלתוכה נולדו. יותר מזה: הדת שמספר חבריה מצטמצם במהירות הגדולה ביותר היא הנצרות הקתולית. הקבוצה שמספר חבריה גדל בצורה המשמעותית ביותר היא ה"לא משוייכים", כלומר אותם אנשים שמיעוטם חילונים ורובם רואים עצמם דתיים אבל מסרבים לדבוק בזרם מוגדר כלשהו. כיום מונים הבלתי-משוייכים 16% מהאמריקאים, זאת לעומת 5-8% בשנות השמונים.

איך אפשר להסביר את הנתונים הללו? לא, זה לא עניין של חילון גובר והולך, למרות שגם זה קיים. אבל ארה"ב היא מדינה די דתית כידוע, וכאמור מרבית אותם לא-משוייכים אינם מגדירים עצמם כחילונים. לא רק זאת, אלא שיש קשר הדוק בין הממצאים הללו: לא במקרה בחברה שבה כמעט מחצית מהאזרחים מרשים לעצמם להחליף את דתם גם קטן מספר הקתולים וגדל מספרם של אלה שעזבו את מסורת אבותיהם אבל לא קיבלו על עצמם כל מסורת אחרת. הנתונים האלו הם תסמינים של מה שאפשר לקרוא לו "המהפכה הרוחנית".

מדברים על מהפכה

>
לפני שלוש שנים פורסם ספר בשם זה: The Spiritual Revolution, שנכתב על ידי פול הילָס, אחד מחוקרי הניו-אייג' הידועים בעולם, ולינדה וודהד, חוקרת נצרות, שניהם מאוניברסיטת לנקסטר בבריטניה. בספר הם מנסים לברר האם אכן, כפי שחסידי הניו-אייג' מכריזים ומתגאים, החברה המערבית נמצאת בתהליך גובר והולך של "ספיריטואליזציה", כלומר של מעבר מדתות ממוסדות וממוקדות-ריטואל לזרמים רוחניים מבוזרים וממוקדי-חוויה. הם גילו שכן.

וכמובן שהם לא תולים את השינויים שעוברת החברה שלנו בכך שאנחנו מקבלים תשדורות אנרגיה מהפליאדות או מפני שכדור הארץ נכנס לאופק דלי, וכאן העניין הגדול שבמחקר שלהם: וודהד והילס שוטחים תזה מלומדת בדבר השינוי התודעתי-תפיסתי של האדם המערבי, שמעודד אותו לזנוח את המסורות המובנות שירש ולפתח גרסאות אישיות של עבודת-שמיים.

אבל נתחיל בממצאים. כדי להבין האם אכן מתרחשת "מהפכה רוחנית" צריך ראשית להגדיר לעצמנו מהי רוחניות, ומה ההבדל בינה לבין דת. וודהד והילס מותחים את קו פרשת המים שבין שתי אלה בנקודת המיקוד שלהן: אם בחיים שמרכז הכובד שלהם הוא העולם האובייקטיבי על תפקידיו ותפקודיו השונים, ואם בכאלו שממוקדים במימד הסובייקטיבי של הפרט על חוויותיו השונות.

על פי הבחנה זו דת היא מוסד תרבותי שמקדש את האובייקטיבי: חוקים אוניברסלים, אמונות נצחיות, ובעיקר הכפפת רצונו וצרכיו של הפרט בפני אלה של הממסד והקהילה. רוחניות, לעומת זאת, מקדשת (והמילה הזאת משמעותית) את המימד הסובייקטיבי של החיים: את כל מה שרגשי, חוויתי, ובעיקר – אינדיבידואלי. על כן בעוד שבדת מקור הסמכות שלנו הוא תמיד חיצוני (הרב, האפיפיור, האל הטרנאנדנטי), ברוחניות אנחנו לא כפופים לאיש, ומנסים לבטא ייחוד אידיוסינקרטי (הנשמה שלנו, האני-האמיתי שלנו, האלוהים האימננטי בנו).

מקום למימד החוויתי והרגשי ואף לגילוי פנימי של האמת קיים לא מהיום בדתות מערביות (כגון זרמי הגנוזיס, או ראשית החסידות) וכמובן שהוא מודגש בדתות המזרח, אבל אחת התופעות הייחודיות לניו-אייג' היא לא רק שימת דגש מועצם למימדים אלה, אלא גם הפירוק של המימד הקהילתי בחיפוש הרוחני. המעבר מדת לרוחניות, אם כן, מתרחש לאורך שני צירים שאינם בהכרח משולבים: דגש הולך וגובר על החוויה האישית, ופירוק של המסגרת הקהילתית שבמסגרתה נערכת הפנייה אל האל.

ובכן, מהפך

בוש, למשל, הוא חלק מאותן כנסיות פרוטסטנטיות ששמות דגש על החוויה הפנימית של המאמין. ישו התגלה לו והוא "נולד מחדש". הקריאה המקובלת בחוגים אלו היא ש- "Jesus is my personal savior" - הקשר האישי עם ג'יזס הוא שחשוב, כמו גם ההתלהבות הדתית הבאה בעקבותיו.

המחקר נערך באופן ממוקד בעיירה Kendal שבצפון-מערב אנגליה, וכן נסמך על ממצאים של מחקרים וסקרים שעוסקים באוכלוסיה הכללית של בריטניה וארה"ב. מושאי המחקר הם נוצרים כמובן (על סוגיהם השונים והמגוונים), וכדי לגלות האם אכן מתבצע מעבר שכזה, אם אכן מהגרים בימינו מערביים רבים מהדת הממוסדת לרוחניות המבוזרת, מבחינים החוקרים גם בתוך הממסד הדתי בין הזרמים, ומציינים את אלה שעל אף שהם, כאמור, משוייכים לדתות ממוסדות וקהילתיות בעיקרם, הם נותנים גם מקום, ואף דגש, לחוויה הסובייקטיבית של המאמין (כלומר מני כנסיות אוונגליסטיות שמעודדות רגשנות והתלהבות דתית).

ובכן, הממצאים הם חד משמעיים: לאורך ארבעים השנים האחרונות גדל בצורה פנומנאלית מספר האנשים שעוסקים במה שמוגדר כאן כרוחניות. בשנות התשעים בלבד קפץ המספר במאות אחוזים. מאידך, הן בבריטניה והן בארה"ב הנוכחות בכנסיות בימי א' הגיעה לשיא מיד אחרי מלחה"ע השנייה, ומאז היא בהידרדרות עקבית: בבריטניה כיום הנוכחות פחתה ב-50% אחוז ונמצאת סביב 8% מהאוכלוסייה, ובארה"ב, למרות שאחוז המגיעים לכנסייה מתוך כלל האוכלוסייה גדול הרבה יותר (קצת פחות מ-30%), גם הוא פחת ב-50% בקירוב מאז שנות החמישים. נתון משמעותי הוא שפחות מאמינים נטשו קהילות דתיות ממוסדות ששמו דגש על החוויה הסובייקטיבית – וחלק מהקהילות הללו (למשל ה- Quakers) ראו אף צמיחה במניינם.

וודהד והילס מביאים עוד שלל נתונים המצביעים על מעבר לעבודת דתית ממוקדת פרט: אם בשנות החמישים 43% מהבריטים האמינו באל פרסונלי (אותו מלך גדול בשמיים) ו- 38% באל שהוא "רוח או כוח-חיים כלשהו", הרי שכיום המספרים הם 26% ו- 44% בהתאמה. בארה"ב מאמינים 72% באל פרסונלי, אבל 10% מאמינים שאלוהים "מייצג מצב תודעה גבוה יותר" ו-7% מאמינים שאלוהים הוא "מימוש מושלם של הפוטנציאל האנושי הפרטי" – ביטויים שאי אפשר שלא לתפוס את המימד הסובייקטיבי, האינדיבידואליסטי, המודגש שבהם.

הפנייה הסובייקטיבית

המספרים הללו מצביעים על נטייה הולכת וגוברת ל"רוחניות", והשאלה המעניינת היא למה זה קורה. כאמור, וודהד והילס מציעים הסבר רציונלי לעניין. כדי להבין את התנועות האדירות האלה בהשקפות הדתיות של האנשים הם מציעים לבחון אותן דרך הפריזמה של מה שאחד הפילוסופים הפוליטיים והחברתיים הנודעים בעולם, צ'רלס טיילור, מכנה "הפנייה הסובייקטיבית העצומה של התרבות המודרנית".

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

דוגמאות לפנייה הסובייקטיבית ניתן לראות למשל בחינוך (המעבר למערכת חינוך מבוזרת, לבתי ספר יחודיים, לתפיסה בה התלמיד ניצב במרכז ושעלינו לא למלא אותו באינפורמציה, אלא לעזור לו להגשים את הפוטנציאל שלו), בבידור (תוכניות שממוקדות באינדבידואל כמו שעשועונים וריאליטי), בכלכלה (המעבר של הקפיטליזם ממיקוד ביצור למיקוד בצריכה) ובתעסוקה (המעבר ממשרות "לכל החיים" לדילוג בין עבודות ואף בין מקצועות). בכלל, בעצם העובדה שמישהו יכול לנמק את מעשיו או בחירותיו לא בהתלות בחוקים או במסורת, אלא בכך ש"זה מרגיש לי נכון" או ש"אני חייב להיות נאמן לעצמי" מצביעה על החשיבות העצומה שכיום מוענקת לסובייקטיביות שלנו.

בסופו של דבר מגלים אנשים שיש להם חיים פנימיים. המימד התוך-נפשי הולך ומתרחב, הדקויות והנימים של הסובייקטיביות שלנו תופסים נפח ועומק, ורבים חשים שמה שבראשם ובלבם חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו. מכאן מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, והמעבר הוא מדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. כפי שמציין טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". אכן כך. טיילור, אגב, הוא קתולי מאמין.

כעת אנחנו יכולים גם להבין את הקשר במחקר האמריקאי הנ"ל בין זניחת הדת המקורית, החלשות הקתוליות והגידול בקרב הבלתי-משוייכים: כל אלו תוצאות ישירות של הפנייה הסובייקטיבית. זניחת הדת המקורית נובעת מהלגיטימציה שהפרט מרגיש להתנתק ממסורת שלמרות שהוא נולד לתוכה היא "לא מדברת אליו" או לא מתאימה לו: הצרכים הפרטיים והבחירה האישית קודמים למורשת המשפחתית-קהילתית. החלשות הקתוליות גם היא ברורה, שכן הקתוליות היא דוגמא קיצונית למסורת מאוד ממסדית ו"אובייקטיבית", ולפחות ופחות אנשים הגיוני למצוא את אלוהים במסגרת כזו. וכמובן, אותם המוני בלתי-משוייכים הם אלא שברור להם שעליהם לעצב לעצמם את חייהם הדתיים, או שלמצער אין כל צורך לדבוק במסגרת דתית "אובייקטיבית" אחת.

עד 2050 תושלם המהפכה

יחד עם זאת חשוב לזכור: "המגזר הרוחני" עדיין מונה הרבה פחות חברים מזה הדתי: כ-2% בלבד בבריטניה, וכ-8% בארה"ב. "הרוחניות" עדיין לא החליפה את "הדת", ועוד חזון למועד המהפכה הרוחנית המלאה. אבל הפנייה הסובייקטיבית של המערב היא שרירה וקיימת, ולא עושה סימנים של התפוגגות. על פי שני החוקרים אם העניינים יתגלגלו הלאה בקצב בנוכחי, כי אז עד 2050 כבר יחזיקו "הרוחניים" בבכורה, וגם "הדתיים" שישארו יהיו אלה שהממסד הדתי שלהם שם דגש על חוויות דתיות סובייקטיביות, ולא רק על מסורת וחוק. כנסיות אחרות תהיינה בסכנה ממשית של היעלמות.

במבט מקומי, על פי ממצאים אלה אפשר לנבא שחוץ מהניו-אייג' שליט"א, תהיה זו חסידות ברסלב, עם הדגש על מערכת היחסים המאוד אישית עם הקב"ה, שתמשיך לפרוח, וכן מני קבוצות של נערי גבעות שמדגישים את המימד החוויתי בדת. מנגד, ספסלי בתי הכנסת של זרמי היהדות האורתודוקסית היבשושית של קיום מצוות "כי צריך" ילכו ויתרוקנו.

כל זה כמובן תלוי בהמשך החירות האישית לבחור את אמונותינו בעצמנו. כלומר זה כנראה יקרה, אלא אם כן ישתלטו עלינו מני טליבאן (אלה שעבורם הפנייה הסובייקטיבית היא לא יותר מאשר קשקוש אקדמי, בין אם מוסלמים, נוצרים או יהודיים) ויכפו על כל השאר את דעתם בצורה אלימה. אני חושש שהם ינסו, ואין אלא לקוות שהקב"ה יצילינו מידם.

נספח: דברי פי אפיפיור חן

מר רצינגר, הידוע כאפיפיור. אולי עולם הולך ונעלם, אבל חכם.

בביקורו האחרון בארה"ב אמר בנדיקטוס XVI משהו חכם מאוד על הנושא הזה, והציג זווית אחרת של אותו הגיון שגורר אותנו לנסות למצוא את אלוהים בתוכנו ולא בשמיים. הוד קדושתו אומר, שימו לב, שמכיוון שתפיסת העולם החילונית

נותנת רק למדע מעמד של 'אובייקטיביות', היא דוחקת את רגלי הדת אל המימד הסובייקטיבי של התחושות הפרטיות [… אבל] זה לא אומר ש'הידוע' מוגבל למה שניתן לאשר אמפירית, ולא שהדת מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'. נוצרים שמוכנים לקבל את קו המחשבה הפגום הזה יביאו את עצמם לרעיון שאין מה להדגיש את האמת האובייקטיבית כאשר אנו מציגים את הדת הנוצרית, שכן על כל אחד רק ללכת בעקבות מצפונו ולבחור בקהילה שמתאימה בצורה הטובה ביותר לטעמו האישי. את התוצאה אנו רואים בתופעות כגון שגשוגן של קהילות שנמנעות ממבנים ממסדיים ומצמצמות עד למינימום את חשיבות התוכן הדוקטרינלי עבור החיים הנוצריים.

טוב, אז אני לא יודע למה הוא בדיוק מתכוון כשהוא מדבר על האמת האובייקטיבית ביחס לנצרות (האמת האובייקטיבית של לידת הבתולין? של השילוש הקדוש? של נבואות אחרית הימים?), אבל הוא עלה כאן על נקודה חשובה בקשר לפנייה הסובייקטיבית, והיא שהיא באה בד בבד עם ניכוס האובייקטיביות על ידי המדע. כי כיום הרי מובן לכולנו שהמדע אחראי על גילוי האמת על העולם, ואם המדע מופקד על מה שאכן קיים, על האמת, על העולם, הרי שבכל הנוגע להצלת נפשותינו, לגאולה ולידיעת האל אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. זו עוד סיבה שקשה לנו לקחת ברצינות ממסדים דתיים אורתודוקסים, ושהדת אכן מוצאת את עצמה "מוגבלת למימד הארעי של 'החוויה האישית'".

[עלה באנרג'י (בלי הנספח). התיאור שלי של המחקר כאן הוא מאוד סכמטי. אני ממליץ למי שבאמת מתעניין לקרוא את הספר.]

היי על הר סיני

לפני כשבוע יצא "הארץ" בכותרת ממוחזרת אך שפרובוקטיבית ממנה קשה למצוא: "האם משה רבנו היה על 'טריפ' במעמד הר סיני?". המדובר בתזה שמציע (שוב) פרופ' בני שנון, מרצה לפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית, על פיה בני ישראל, ומשה בראשם, ערכו ניסויים פסיכודלים בעודם במדבר סיני, וזאת עם מני צמחים שגדלים שם וידועים כמבורכים בפסיכואקטיביות. תוך יומיים הידיעה הזו תורגמה ופורסמה במעל מאה עיתונים ברחבי העולם (הנה למשל הגרדיין, פורבס, איביסי, פוקס, והנה גם רשימה של יובל הרגיל, שכתב על התיאוריה הזו בפירוט כבר מזמן), וגררה את הגל הצפוי של גינויים מצד אורתודוקסים קפוצי-ישבן ולגלוגים מצד אתאיסטים משועממים.

ויאמר משה: אני דולפין! (הרעיון מכאן)

כאמור, במרכז התיאוריה, שכמובן אי אפשר להוכיח אותה, עומד הסבר "הגיוני" לכך שבני ישראל עברו חוויה רוחנית קולקטיבית בעודם מביטים במעלה ההר שם אלוהים הכתיב למשה את התורה. מסתבר שהם פשוט היו דלוקים על מני צמחים, וליתר דיוק "השבר הלבן, חרמל בערבית, חומר הגורם להזיות שבו משתמשים הבדווים עד היום", וכן השיטה, "שמכילה אף היא חומרים הזייתיים". כל זה עלה בדעתו של פרופ' שנון אחרי שהלה התנסה במסע רוחני שהתעורר משתיית איאואסקה, אותו משקה קסמים מהאמזונס שמשמש את המקומיים לעריכת מסעות רוחניים, ושם לב שגם אצלו מופיעים תסמינים הקרובים לתיאורים המקראיים של מני התגלויות, כגון סינאסתזיה (ערבוב של חוויות חושיות, סתם דוגמא: ראיית קולות) ואיבוד תחושת הזמן. כך למשל, גם הסנה הבוער חשוד בעיני שנון כחזיון פסיכודלי.

כמה דברים מעניינים יש בסיפור הזה. ראשית, ההנחה שסיפור הר סיני הוא התרחשות היסטורית. זה כבר יפה, כי מרבית חוקרי המקרא כיום סבורים שלא היה ולא נברא. אישית, אני סבור שהיה ונברא, אם כי ודאי לא בדיוק כפי שכתוב בתורה. אני הולך בדעה זו אחרי מורי ורבי בסוגיות מקראיות, חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, שחושב שהגל הנוכחי של הכחשת כל מה שכתוב בתנ"ך ואין לו הוכחה ארכיאולוגית הוא אופנה שתחלוף, ושאין שום סיבה להניח שלמאורעות שכתובים אין בסיס היסטורי מסויים. עד כמה מסויים? או, אז כמובן שיש לבדוק בדיוק מהו הבסיס ההיסטורי, ואת זה ניסה פרופ' שנון לעשות.

דבר מעניין שני הוא ההנחה שפרופ' שנון מניח, שיש צורך בסמים כדי לחוות חוויות רוחניות ומיסטיות. זה פשוט לא נכון, ויעידו אלפי יוגים ומודטים וחסידים חיים (בהנחה שעל טקסטים אין לסמוך – מי יודע מה הכותבים בלעו לפני זה). ראבק, אני עצמי יכול להעיד: ברוך השם, נפתחו לי השמיים ואראה מראות אלוהים לא פעם ולא פעמיים, ללא כל שימוש בחומרים הלוצינוגנים. זה יכול לקרות כתוצאה ממדיטציה, או מטיול בטבע, או מרגע של תשומת לב, או סתם ככה ללא כל סיבה ניכרת. כך גם תמיד הסברתי לעצמי את עניין הסנה הבוער: פעמים רבות במצב של מודעות מוגברת המציאות זורחת לה מתוך עצמה, ונראה כאילו היא כולה מאורת או עולה באש, אם כי כמובן שאיננה כלה.

עכשיו, חוויות רוחניות קולקטיביות זה בכל זאת עניין מאוד נדיר, אבל לא מעבר למה שניתן להניח בצורה הגיונית. כל אחד שהיה במסיבה מוצלחת, או במועדון ריקודים, או במשחק כדורגל, או בטיש, יודע עד כמה המצב התודעתי של האנשים סביבך משפיע עליך. לכינוס של אנשים רבים למטרה אחת יש כוח הגדול מסכום חלקיו, ואם המטרה היא רוחנית אפשר בהחלט לצפות לחוויות מיסטיות (וראו תיאור המרגש של החוויה המיסטית הקולקטיבית של הנוצרים הראשונים, בספר מעשי השליחים, פרק 2). תנועות רוחניות רבות במהלך ההיסטוריה גילו את הטריק הזה של ההתכנסות יחדיו, ודי לציין את הקוויקרים שיושבים במעגל ושותקים בצפייה להתגלות. בהחלט ייתכן שהיה למרגלות הר סיני איזה אירוע מיוחד, אירוע שכולם התכוננו לו וציפו לו (הרי עברו לפניו כל מני טקסי הטהרות), ובהחלט ייתכן שבאורך נדיר התעוררה ברוב הנוכחים תודעה מיסטית עמוקה. לא ברור לי למה זאת לא ההנחה הבסיסית למה שקרה.

דבר מעניין שלישי, שמקשה לדעתי על תיאוריית ההיי בהר סיני, הוא התוצאות של אותו אירוע: האם עם שלם שמסטול מצמחים ימציא לעצמו חוקים שדומים לעשרת הדיברות, ויקבל אותם הר כגיגית? כאילו, שמעתי שסמים מסוכנים לחופש שלך, אבל עד כדי כך? מאידך, מי שמכיר מספיק רוחניות אותנטית יכול לומר שבשונה מחוויות אקסטטיות של מיסטיקה בוסרית, ובשונה מטריפים מגניבים שלרוב בהם מסתכמות התנסויות בסמים, הרי שחוויה רוחנית עמוקה אינה מונעת מהאדם לתפקד כפי שהוא רוצה, אלא אדרבא, אף מעודדת יצירתיות ושפע – לא טוב לך מפני שיצאת מהחיים, אלא דווקא מפני שנכנסת אליהם באמת, ואתה חי אותם טוב יותר. קשה לי להאמין שאדם בטריפ, גם אם הוא משה רבנו, יקדיש זמן לחקיקת איסורים על לוחות של אבן. קשה לי עוד יותר להניח שמיד אחר כך הוא יתאכזב מהעם, ישבור את אותם לוחות ויצליח מיד לגייס מיליציה קטנה מקרב הסטלנים איתה לטבוח בשלושת אלפים מסוממים אחרים, שעשו משהו שלא מוצא חן בעיניו. בקיצור, עם כל הערכתי למשקה האיאואסקה ולסמים אנתאוגנים (ודווקא מפני הערכתי), ועם כל הכבוד לחוויות נרקוטיות למיניהן וסוגיהן, נראה לי שאם זו היתה ראשיתה של הדת היהודית, היא היתה נראית מאוד אחרת.

כל המרבה הרי זה משובח

ובעוד היהודים דנים על סמים, הכנסייה קובעת שהם מובילים לגיהנום נצחי. אולי כבר שמעתם על זה: הכנסייה הקתולית החליטה להתחדש בתחום שבו היא הטובה ביותר – חטאים. לרשימה הקלאסית, מאז המאה השישית, של שבעת החטאים ברי-המוות (גאווה, קנאה, גרגרנות, תאווה, זעם, חמדנות ועצלות) מתווספים כעת (עדיין לא רשמית, הזכיר אותם בראיון לבטאון הואטיקן הארכיבישוף גיאנפרנקו ג'ירוטי, הסמכות של הכנסייה בכל הנוגע לענישה וסליחה) זיהום סביבתי, מניפולציה גנטית, עושר מוגזם, עידוד עוני, סחר ושימוש בסמים, ניסויים מדעיים בעיתיים והפרת זכויות בסיסיות של טבע האדם (אני מתרגם ישירות – הניסוחים שלהם). הנה הדיווח של הביביסי לעניין.

שבעה חטאים – השלימו את כל הקומבינציות (התרשים מכאן)

בראיון אצל לונדון וקירשנבאום שמעתי את ד"ר יוסי שורץ (אונ' תל אביב) מכוון את תשומת הלב לעיקר בסיפור הזה: העובדה שהכנסייה מרגישה צורך לעדכן את החטאים שאמורים להדאיג את מאמיניה מצביעה על כך שלמעשה חטאים אחרים ממה שנקבעו החל מהמאה השישית אכן מדאיגים את מאמיניה. כלומר ברור לכנסייה שאנשים דואגים פחות לרמה הפסיכולוגית האישית, ויותר לרמה הגלובלית, החברתית – הרי החטאים הקלאסיים הינם יותר תכונות והלכי-רוח מאשר מעשים, יותר כוונות מאשר פעולות.

מה שמעניין הוא שהכיוון כאן הוא בדיוק הפוך מזה הנהוג בעדות הניו-אייג'. מה הרוחניקים של ימינו מתכנסים להתבונן בפופיק של עצמם, מה אנשי העידן החדש שמים את הפסיכולוגיה (ותקראו לזה ההכרה, התודעה, המודעות, קונשסנש, וואטאבר) בראש שמחתם ואת מה שמתחולל בראש כמרכיב המכריע בכל שמחה שהיא, הרי שהכנסייה הקתולית קובעת שלא רק התודעה היא שקובעת את ההוויה, אלא גם להפך (ואולי בעיקר להפך), ושאין להתעלם מהתנאים בהם אנחנו חיים: שחשובה השמירה על איזון אקולוגי וכלכלי בעולמנו. התפתחות מעניינת, ועם כל כמה שהיא מריחה מפופוליזם, משמעותית.

666

וזה היה צריך להיות צפוי: קולות בימין הפונדמנטליסטי של אמריקה מתחילים ללחוש שברק אובמה הוא האנטי-כרייסט. זה, כידוע, אמור להופיע משום מקום, לגולת כריזמה והשפעה, להבטיח שלום ולהביא את מלחמת גוג ומגוג. אפילו צירפו לזה את הנבואה הניו-אייג'ית שבשנת 2012 יגמר העולם – בדיוק בסוף כהונתו של הנשיא האמריקאי הבא… בקיצור, סמכו על הפנאטים שלא יניחו למשחקים המיתיים שממלאים את חייהם. מצאתי גיף חביב שאביא כתגובה ציונית הולמת:

סיפור על הארה ופחד: המקרה המוזר של סוזן סגל

סוזן סגל

קריאת ספרה של סוזן סגל, לפני כחודש, הביאה אותי למשבר אמונה. כן, לפעמים זה עדיין קורה, ברוך השם. "Collision with the Infinite" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית מרתקת המתארת את חייה של סגל, יהודיה אמריקאית שהמיוחד בה הוא תהליך ההארה הספונטאני שעברה: יום אחד זה פשוט נחת עליה, כמו ברק על עץ בודד. אבל תהליך ההארה של סגל מוזר וייחודי לא רק מבחינת אופיו הפתאומי וחסר ההכנה – כי סגל סבלה מההארה שלה: לסוזן סגל היה ממש לא נעים לגלות שהיא לא אינדבידואל נפרד ונבדל מהקיום כולו. להפך: זה הפחיד אותה לאללה. איך זה יכול להיות? זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי, ואנסה להציע הסבר חלקי לדבר. אך תחילה, הנה סיפורה.

סוזן סגל, דור שני לניצולי שואה, נולדה בארה"ב ב- 1955 וגדלה בלייק-פורסט, עיירה קטנה ליד שיקגו. בדרך כלל נוהגים לתאר אותה כאישה ממוצעת, חפה מכל תרגול רוחני או אף עניין בכזה, אך ההפך הוא הנכון: סגל גילתה נטייה טבעית לעולם הרוחני כבר מילדות, וגם הטרנספורמציה שהיא עברה לא היתה בשום אופן מיידית; כפי שנראה, התהליך בו היא התעוררה למציאות היה ארוך והדרגתי.

היא, טניסון והמהארישי מהש יוגי

כבר כשהיתה ילדה היתה אוהבת סגל לשבת בעיניים עצומות ולמלמל את שמה עד שבנקודה מסויימת, לדבריה "כמו ספינה שניתק פתאום החבל בינה ובין החוף", היא צללה לתוך "מרחב עצום". פחד שהתעורר בה היה מחזיר אותה אל החוף, עד הפעם הבאה. התרגול הספונטאני הזה זהה בדיוק לזה של לורד אלפרד טניסון, המשורר האנגלי המפורסם. הוא מצוטט בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" כאומר:

I have never had any revelations through anaesthetics, but a kind of waking trance — this for lack of a better word — I have frequently had, quite up from boyhood, when I have been all alone. This has come upon me through repeating my own name to myself silently, till all at once, as it were out of the intensity of the consciousness of individuality, individuality itself seemed to dissolve and fade away into boundless being, and this not a confused state but the clearest, the surest of the surest, utterly beyond words — where death was an almost laughable impossibility — the loss of personality (if so it were) seeming no extinction, but the only true life. I am ashamed of my feeble description. Have I not said the state is utterly beyond words?

גם כשגדלה נמשכה אל החיים הרוחניים: תקופה ארוכה היא התלהבה מאוד מתנועתו של המהרישי מהש יוגי. ב- 1973 החלה לתרגל מדיטציה טרנסאנדנטלית ושנתיים לאחר מכן כבר שירתה כמורה באחד המרכזים של התנועה. המדיטציה בשבילה היתה כמעט טבעית, והיא היתה שוקעת בקלות באותו "מרחב" חסר גבולות ואפיונים, ממנו היא היתה בורחת כאשר הפחד, שהיה תמיד מלווה את החוויה הזאת, היה גדול מדי.

למרות שלא הסתדרה עם חבריה בדרגות הגבוהות של תנועתו של המהרישי (היא מתארת אותם כשתלטנים, כעוסים וגסים), סגל שמרה אמונים לשיטה, ובסוף 1976 הצטרפה לקורס ה"סידהים" (כוחות-על) שהתנועה התחילה אז להפעיל, עם דגש על מה שהיום כולם מכירים בשם "תעופה יוגית". זה כבר היה יותר מדי בשבילה. סגל התפלאה שהמהארישי, שממנו שמעה לא פעם על אי-נחיצותם של כוחות מיוחדים שכאלה, פתאום מלמד את מה שהוא עצמו הגדיר כ"הסחות דעת". בסיומו של אותו קורס (של חצי שנה) היא עזבה את התנועה שלו לתמיד.

ואיתה את רוב העניין שלה ברוחניות. היא עברה לקליפורניה, למדה ספרות אנגלית בברקלי, וב- 1980 עברה לגור בפריז. שם, בהרצאה של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, פגשה את מי שיהיה בעלה. הם חיו בפריז, התחתנו אחרי שמונה חודשים, אחרי שנתיים היא נכנסה להריון, והכל נראה כאילו מושלם ממנו אין. ואז זה קרה.

כמו מקל דינמיט

זה קרה באביב. חזרתי הביתה לדירתי בגדה השמאלית, אחרי שיעור לנשים הרות בקליניקה בקצה השני של העיר […] כמה אוטובוסים עברו לפני שראיתי את מספר 37 מגיע במורד השדרה הרחבה. […] כשעמדתי בתור הרגשתי פתאום איך אוזני נפקקות, כאילו הן מגיבות לשינויי לחץ במטוס נוחת. הרגשתי מנותקת מהמתרחש מולי, כאילו אני אטומה בתוך בועה, ללא יכולת לפעול אלא בצורה מכאנית לגמרי. הרמתי את רגל ימין שלי כדי לעלות לאוטובוס והתנגשתי חזיתית עם כוח בלתי-נראה, שחדר אל תוך הכרתי כמו מקל דינמיט שפיצוצו החרישי מבקיע לרווחה את דלת התודעה הרגילה שלי ומחלק אותי לשניים. בחלל הפעור שנוצר, מה שקראתי לו "אני" נדחף בכוח למיקום חדש מאחור ומשמאל לראש שלי. 'אני' הייתי כעת מאחורי הגוף שלי, מביטה בעולם ללא שימוש בעיניים.

סגל ממשיכה ומתארת עת המצב אליו היא נכפתה להיכנס כְּזה הידוע מהספרות המיסטית בתור "העד" (witness consciousness), בו היא חווה עצמה כעדה פאסיבית לכל מעשיו של גופה ומחשבותיו של מוחה. היא לא אהבה את זה. למעשה, מיד עם הפיכתה ל"עד" הופיעה גם אימה עצומה. סגל מתארת את המצב כקו הגבול בין קיום לאינות, ומספרת איך שהמיינד שלה, מוטרף מפאניקה, ניסה בכל מאודו לשמור על עצמו קיים, ולכן לא חדל מלהפריח מחשבות ושאלות, ללא כל יכולת להבין מה בעצם התרחש.

לאורך החודשים הבאים ניסתה סגל בכוח לחזור למצב "הנורמלי" על ידי כל מני תרגילים של כוח רצון או מניפולציות של החושים. שום דבר לא עזר, ולאורך כל הזמן הפחד שאחז בה רק הלך וגבר, מגיע למימדים של חרדה פתולוגית, כשסגל סובלת מרעידות בלתי נשלטות ומהזעה בלתי פוסקת. היא מתארת את התקופה הזאת פשוט כ"סיוט".

חוויה של חיים ללא זהות עצמית

אחרי כמה חודשים [מספרת סגל], משהו שוב השתנה: העד נעלם. המצב החדש היה הרבה יותר מוזר, ולכן עוד הרבה יותר מפחיד, מזה של החודשים הקודמים. […] העלמותו של העד היתה העלמותם של השרידים האחרונים של זהות עצמית. העד לפחות היווה מיקום ל'אני', למרות שמיקום מרוחק. עם התמוססותו של העד כבר פשוט לא היתה שום חוויה של 'אני'. החוויה של זהות פרטית נעלמה ולא חזרה עוד לעולם.

"החוויה של חיים ללא זהות עצמית, ללא קיום כמישהו, כ'אני', קשה לתיאור מאין כמוה, אבל בלתי אפשרי לטעות בה" היא כותבת. מה שהפתיע את סגל הוא שלמרות זאת, ולמרות החרדה שרק התגברה, היא באופן מפתיע תיפקדה מצויין. למעשה, היא ניהלה את חייה אפילו יותר טוב מלפנים. רק המיינד לא הפסיק לשאול שאלות על מה שלא היה יכול להבין: "מי חושב? מי מרגיש? מי מפחד? אל מי האנשים האלה מדברים ומי מדבר חזרה?" וכו'. סגל הרגישה שהיא (מי שלא תהיה) משתגעת, וקבעה תור לטיפול אצל פסיכיאטר.

כך החל עשור מפרך ועגום בחייה: עשר שנים היא נגררה מפסיכיאטר לפסיכולוג וחוזר חלילה, מתארת באזניהם את מה שלא ניתן לתיאור, מקבלת תרופות או תרגילים שונים לביצוע, ומתוסכלת מחוסר השפעתם, לבד משקיעתה יותר ויותר בתחושה שהיא פשוט משוגעת. היא ילדה את בתה, התגרשה מבעלה (שלא יכול היה להבין מה לא בסדר איתה) ועברה חזרה לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בעצמה, בניסיון למצוא תרופה למצבה.

מדי פעם היא פגשה מישהו שאמר לה שמה שהיא חווה הוא דווקא האידיאל של תורות רוחניות רבות, אבל היא לא יכלה להאמין לזה, "משום שכל רעיון שאי פעם שמעתי על התפתחות רוחנית היה מבוסס אך ורק על עונג ואקסטאזה. זה נראה בלתי אפשרי שחוויה רוחנית אמיתית יכולה להיות מפחידה כמו המצב שבו מצאתי את עצמי […] המיינד לא היה מוכן לקבל שאינותה של עצמיות אינה תופעה פתולוגית".

מפגש עם הבודהה

ב- 1992, עשר שנים אחרי ה"התנגשות עם האינסופי" ושנה אחרי שהשלימה את הכשרתה כפסיכולוגית קלינית (והתייאשה סופית מהאפשרות שפתרון למצבה ימצא בפסיכולוגיה), היא התחילה שוב להתעניין בתורות רוחניות. היא קראה כל דבר שמצאה, ולבסוף הגיעה לבודהיזם. כאן התלהבה מכרכים שלמים שתיארו את אותן חוויות חסרות-אני שעברה, שהסבירו בפירוט איך שהן מהוות למעשה זיהוי אמיתי של המצב שתמיד היה: שאין לה (או לאף אחד אחר) שום גרעין מרכזי ומתמשך של עצמיות, ושלמרות זאת הדפוסים השונים של הגוף והנפש ממשיכים להתקיים ללא כל בעיה – כולל אלו הפחות נעימים.

היא הבינה אז שלא רק תיאורי החוויה הרוחנית כחגיגה של עונג ואקסטאזה הטעו אותה. סגל, שכל השכלתה הרוחנית הגיעה מתנועתו של המהארישי, מספרת שהוא אף פעם לא דיבר על מצב בו האני נעלם. עתה לראשונה נתקלה בתיאור לא רק מפורט, אלא גם חיובי, של המצב הזה.  מאידך היא גם פגשה חבר שהזכיר לה שהמהארישי טען בפירוש שהדרכתו של גורו נחוצה מאוד דווקא בשלבים הגבוהים יותר של ההשגה הרוחנית, שהוא זה שמאשר את ההארה ושללא נוכחותו יכול המתלמד לתעות בדרכו ולמצוא עצמו אבוד ביער חשוך של בלבול ופחד.

זו היתה תחילת היציאה של סוזן מאותו היער. זמן מה אחר כך היא נפגשה עם ז'אן קליין, מורה אדוויטה צרפתי, שהרגיע אותה מאוד. אחריו היא שוחחה עם כריסטופר טיטמוס, שהסביר לה על החשיבות שבמילים שיבהירו לה מה בדיוק קרה לה. "מתוך האישור החיובי למה שעברת תבוא השקטת הפחד. מתוך השקט יבוא השפע של החוויה והעמקת התובנה", אמר לה. היא דיברה גם עם ג'ק קורנפילד, ראם דאס, פאפאג'י, גנגאג'י ואנדרו כהן. אחרי השיחה עם כהן היא ראתה לראשונה איך הריקות מהאני היא באותו זמן מלאות באינסוף המבריק של הקיום.

המצב הטבעי

בעקבות כל הדברים המעודדים ששמעה, הרגישה סגל טוב יותר, אבל עדיין לא היתה חופשייה לחלוטין מההרגשה שמשהו לא לגמרי בסדר איתה. על פי עדותה, השלב השלישי בטרנספורמציה הרוחנית שלה הגיע, ב- 1993, אחרי אחת-עשרה שנים של מצוקה, באותה פתאומיות בו הגיעו שני הקודמים:

בעיצומו של שבוע רב אירועים נסעתי צפונה כדי לפגוש חברים, כשפתאום שמתי לב שאני נוסעת דרך עצמי. במשך שנים לא היה כל עצמי בכלל, אבל כאן על הכביש הכל היה אני עצמי, ואני נסעתי דרכי כדי להגיע לאיפה שאני כבר נמצאת. מבחינה מהותית לא נסעתי לשום מקום מפני שכבר הייתי בכל מקום והייתי כל מקום. הריקות האינסופית שידעתי שהיא אני היתה כעת המלאות האינסופית של כל מה שראיתי.

סגל ראתה כעת שלא רק שאין עצמי – אין גם אַחֵר. העובדה שאין גרעין נבדל של עצמיות, שאין מהות פרטית, עוררה בה סוף סוף את ההבנה המשלימה, המתבקשת, שכל הדברים כולם חולקים את אותה מהות אחת. "מה שנותר כאשר אין אני הוא כל מה שיש", היא כותבת, וכל מה שיש נראה לה פתאום חי ומלא אור.

רק אחרי שנתיים התחילה סגל המאושרת לדבר על הגילוי שלה עם חברים. היא התעקשה שהיא לא מורה רוחנית, אלא מתארת בפשטות את "המצב הטבעי", את המהות, את בסיס הקיום, שהיא כינתה "המרחב" (או הנירחבות? – "vastness"), שהוא מאז ומעולם אנחנו עצמנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. סגל חגגה את חייה כאותו מרחב.

אבל בסוף 1996 התחילה סגל לחוות אירועים אנרגטיים רבי עוצמה. תחילה הם היו מענגים, אבל במהרה הם החלו להטריד אותה. סגל פרשה מהציבור ונחה בביתה רוב הזמן. היא החלה לאבד קשר עם אותו מרחב, ונעה בינו לבין המצב תודעתי האנושי הנפוץ. פעם אחת טענה שהיא רואה מלאכים. בפברואר 1997 היא לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה או להחזיק עט. גם הזיכרון שלה נפגע ובעצת רופאים היא נשלחה לסריקת מוח. הצילומים גילו גידול סרטני גדול בראשה. אי אפשר היה להוציא את כולו בניתוח, ובראשון באפריל סוזן סגל נפטרה. בהלוויתה שולבו מוטיבים טיבטים ויהודיים.

אז מה היה לנו כאן?

מה בעצם קרה לסוזן סגל? נדמה לי שאין ספק שהיא עברה תהליך של הארה. על פי התרשמותי, אחרי השלב השלישי בתהליך ההתעוררות שלה, היא היתה מה שנהוג לכנות מוארת. ייתכן שהיא הדגישה באופן מוגזם את המימד המוחלט של המציאות (עניין שכיח אצל מוארים טריים), אבל סביר להניח שזה היה נפתר עם הזמן. מה שברור הוא שאם חשבתי בעבר שהארה היא בעיקרה הבנה מסויימת, ואם סיפורה של סגל מדוייק, טעיתי. סגל לא הבינה כלום. סגל עברה שינויים במוקד ההזדהות של ההכרה שלה. ההזדהות של הכרתה עם האגו שלה נקטעה, והיא (כלומר אותו אורגניזם, או אותה הכרה) איבדה את מוקד ההזדהות שלה, תחילה לא לחלוטין ולבסוף לגמרי, עת היא חשה שהיא עצמה הכל וכלום. בכל אופן, היא לא ידעה איך לפרש את השינויים התודעתיים האלה וזה הכניס אותה לפאניקה.

למה הפאניקה? לדעתי בראש ובראשונה מתוך חוסר ידע. כן כן: ידע אינטלקטואלי, "שכלי", מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו. כפי שכתבתי פעם, הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה לא היה כמעט אף פעם מקובל על מיסטיקנים. בכל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדוויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה – כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו. אותו לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות.

(כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, או אף דרשו לשבור אותה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך אם נבדוק נראה שבצד האזהרה מפני עודף אינטלקטואליזציה, בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים, ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.)

על פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם), לעתים כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, וזאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה והבוסריות שלה. סגל ממש לא היתה מוכנה למה שקרה לה. היא לא ידעה מה זה, הידע הרוחני שהיה לה לא דיבר בכלל על אופציה כזאת, ולא נותר למיינד חסר הישע שלה אלא להסיק שהיא התחרפנה. מכאן הפחד, שלא נרגע גם אחרי שנים מפני שכמעט כל אחד ששאלה את עצתו היה גם כן בטוח שהיא עברה אירוע פתולוגי.

התעוררה מחלום?

זה אולי מסביר את הפחד. אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: איך זה שסגל לא ראתה מיד, אינטואיטיבית, בבהירות חסרת פשרות, שמה שעובר עליה הוא אמיתי, שחותמת האמת טבועה לעומק כל תפיסת המציאות החדשה שלה? איך לא היה ברור לה שהיא "התעוררה מהחלום", "יצאה מהסרט", "רואה את טבע הדברים", "ערה בפעם הראשונה"?

השאלה הזאת עולה כמובן על רקע הנחת המוצא השכיחה, על פיה ככל שהמחפש הרוחני יעפיל מעלה בסולם הרוחני גם יהיה ברור לו יותר ויותר שהוא אכן קרב אל האמת לאמיתה, וברור לא מפני שככה סיפרו לו, אלא מתוך תחושה אינטואיטיבית, בלתי-אמצעית, ש"אהה! ככה צריך להיות!" או "בדיוק! איך לא ראיתי את זה קודם???".

כלומר אמורה להיות, ולהתגלות, איזו וודאות מוצקה שהמצב החדש, או אף החוויה הזמנית שלנו, מממשים אמת שלא היתה גלויה לנו, כאילו הבנו פתאום בדיחה, או כמו הרגשת ההקלה כאשר פקק לחץ נפתח לנו באוזן. בעבר כתבתי על אותה וודאות כמאפיין מהותי של חוויות רוחניות.

ואצל סגל? היא הרגישה שהיא השתגעה. היא הרגישה שהאמת חמקה ממנה. מהי, אם כך, האמת? האם היא הגילוי שהאני אינו מוצק ומגובש, או איזשהו מצב אחדותי של חוסר הזדהות? אני כבר לא בטוח. כלומר, לבטח קיים מצב כזה. הוא לבטח גם יכול להיות נעים ומלא שלווה, אולי אף מלא אהבה וחמלה. השאלה היא: מה הופך אותו לאמיתי יותר ממצב של הזדהות עם האגו? האם כלל יש אמת אובייקטיבית בכל הנוגע למצבו של האדם? ואולי האמת אינה שום מצב אחר, שנמצא אי שם בעתיד, אלא הרגע הסובייקטיבי הזה עצמו, על כל המוגבלוּת והקטנוּת שלו?

[גרסה מקוצרת עלתה באנרג'י. פרק על סגל ניתן למצוא בספר "בוקר טוב עולם" בעריכת שי טובלי. והנה מה שנראה לי שהוא הראיון היחיד שנתנה סגל. חוץ מזה, פרופ' יהודה שנהב מנצל מאמר ביקורת על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית חילונית" כדי לכתוב על אפשרותה של זו בכלל, ודוד מרחב מבקר את הביקורת וגם נותן לינק לביקורת של אסף ענברי על אותו מיזם שאפתני (שבסך הכל, על כל חולשותיו, טוב שהוא יוצא); עוד בפינת הביקורות: אני כתבתי מעט על הסרט "חופשת קיץ"; ובמדור ההיתולי: סטיבן קולבר מראיין את האב ג'יימס מרטין על פקפוקיה של אמא תרזה.]