היסטוריה

חביבה פדיה על ניצחונה של קבלת האר"י

קבלת האר"י תמיד נתפסה אצלי כמבנה מרשים, אסתטי ומתוחכם מאוד של חלומות, מעין פריצה לפני השטח, במקרה הטוב, של הוויות התת-מודע, שאם אפשר להפיק ממנה תועלת כלשהי יהיה זה רק על ידי הפיכתם של המבנים המטפיזיים שהיא מעמידה לעקרונות, כלומר על ידי הבנת ארמונות הפרצופים והעולמות לא כמטאפיזיקה, אלא כפסיכולוגיה וכאתיקה (או, בזהירות, כמפת דרכים מיתית, ועל כן מרומזת, לפוטנציאל הפורה של משחקי הדואליות במציאות).

וזה אכן מה שהחסידות עשתה. כדי להציל את הקבלה, שעד למאה ה-18 כבר היתה מבוססת לחלוטין על תורת האר"י (ושלמעשה, כפי שנוהג לומר ארתור גרין, קרסה לתוך עצמה מעודף משקל פרטי הפרטים של מכפלות העולמות, הפרצופים והספירות, שבתהליך בארוקי של פרקטליזציה התפצלו עד אז בצורה אקספוננטית בתוך עצמם), היא הפכה אותה לסט של תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. כפי שמסופר על המגיד ממזריטש (פתחתי את ראשי התבות):

פעם אחת היה הרב [המגיד] מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר [כלומר המגיד עצמו] דורש גם כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד [=מלמד] את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים [של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י], ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ-חיים; אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ-חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני. (אור האמת, ל"ו, ע"ג-ע"ד)

כלומר, בעוד המגיד מייחס את כל מה שכתוב בעץ-חיים לעולם הזה ולנפשו של האדם, היהודי ההוא דורש דברים ככתבם בעץ-חיים, כלומר, כפשוטם. אבל, מזהיר המגיד, הס מלייחס את הכתוב בספרי קבלת האר"י למשהו "שם למעלה", אלא רק "בעולם הזה ובאדם" הם כל הדברים שבספר עץ-חיים (וה"גם כן" שבמשפט ההוא, נדמה לי, הוא בעיקר לשם נימוס, שכן ממילא "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני").

בעצם, מבחינה עקרונית, המהלך הזה לא חדש: החסידות מחלצת תובנות פסיכולוגיות ורוחניות מקבלת האר"י באופן דומה לזה שבו חילצה הקבלה תובנות מטאפיזיות ורוחניות מהתורה ומההלכה. היא מתעלמת מהפשט וממריאה למימדים המטאפורים. הקבלה מצאה את ה"פנימיות" של התורה, והחסידות מצאה את ה"פנימיות" של "פנימיות התורה".

אבל איך מלכתחילה זכתה קבלת האר"י לבכורה? הרי התורה שהביא האר"י התבססה כפרדיגמה המרכזית של כל תורת הסוד היהודית, ואף מעבר אליה, מזמנו והלאה. האר"י, כפי שכותבת חביבה פדיה (מיד, מיד), "בין שהתכוון לכך ובין שלא, קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית" (עמ' 197). על מה ולמה?

יחד עם האר"י בצפת חי, כתב ולימד גם ר' משה קרודוברו, מקובל שהקבלה שפיתח לא נפלה מבחינת התחכום מזו של האר"י, מקובל שגרשם שלום מכנה "התיאורטיקן הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית", מקובל שהוא, שלא כאר"י, ביקש להפיץ את תורתו ולא לאסרה בצינוק אזוטרי. למה לא הפכה שיטתו של רמ"ק לבסיס לכל קבלה עתידית?

מיסטיקה, היסטוריה וריטואל

 

אני חושב שבספר חדש ומרתק של חביבה פדיה ניתן למצוא חלק מהתשובה. פדיה, שהיא יותר מפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון (היא גם משוררת, סופרת ובעצם נמצאת לדעתי בין ההוגים היהודיים המרתקים והמעמיקים כיום) מטפלת בספר – הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, רסלינג – במושג הגלות, מעמודי התווך המרכזיים של המסורת היהודית, דרך ניתוח סוגים שונים של הליכה, דהיינו גירוש, נדודים, שיטוט, בריחה, תעיה ועלייה לרגל.

הספר מרתק. כאן אביא רק דברים מתוך חלק קטן ממנו, החלק בו מטפלת פדיה בקבלת צפת, ובאופן ספציפי בפרדיגמה הגאולית של רמ"ק מול זו של האר"י. דרך הבנת ההבדלים בין אלו, נוכל אולי להתקרב להבנת ניצחונו המוחלט של האר"י ותורתו.

אם כן, פדיה ראשית מבהירה ש

עלינו להביא בחשבון היבט גנוסטי-נקבי זה של השכינה במסגרת הדיון בגלות, היות שבאופקו של כל דיון בתפיסת הגלות במיסטיקה [היהודית – ת.פ.] עומד גם המיתוס של גלות השכינה. טקסי גלות בדרך זו או אחרת מכילים התייחסות לסיפור מיתי זה של נפילת הגורם הנקבי מתוך מערכת האלוהות. (עמ' 35)

כבר מעניין, שהרי המיסטיקה היהודית נבנתה על בסיס שכלל את ההדרה של המימד הנקבי באלוהות, הדרה שהתחילה עוד מימי המקרא, עת "יהו-ה ואשרתו" הפך ליהו-ה בלבד, והאל היהודי הועמד כזכר קוסמי בודד. והנה הניתוק מהנקבי נתפס כחידלון רבתי, כטרגדיה, כגלות. כמובן, הנקבי מתפרש לא עוד כאֶלָה, או כמימד הנקבי במציאות, אלא ככנסת ישראל, שמתנתקת מאלוהיה ומגורשת מעל פניו.

ובכן, לרמ"ק ולאר"י היו תפיסות שונות לגבי התיקון האפשרי (ובסופו של דבר, הבלתי-נמנע) למצב הזה.

רמ"ק: נפילת השכינה עד הקץ

הרמ"ק הוא אשר פיתח בצורה העמוקה ביותר את מערכות ההקבלה, שיסודותיהן המוצקים הונחו בספר תיקוני זוהר, בין השכינה כגולה וכענייה ובין המקובלים כגולים. (עמ' 124)

אולם,

הרמ"ק, שהיה נצר ישיר למשפחת מגורשים [מספרד], המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחווית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומטי המלא עדין בהריסות. (עמ' 213)

רמ"ק, אם כן, ראה את המקובלים, כמו גם את השכינה, כהולכים וגולים, יותר ויותר. נדמה לי שפדיה עומדת לראשונה על חשיבותו של היבט זה בתורתו של רמ"ק. היא מביאה ציטוט מרגש מהספר אור יקר של רמ"ק, שממחיש את תפיסתו:

בחורבן בית שני כסה אופל את העולם כולו ומאז ועד עתה התחיל העולם והשכינה עמו / לרדת דרך מורד הקליפות והקליפות שולטות / ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו / מפני שבכל יום יורד מדרגה אחת ממדרגות החיצונים / וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת היא קשה מאוד מחברתה / והיינו סוכת דוד הנופלת שהיא לעולם נופלת ויורדת וקץ הגאולה תלויה בירידתה / ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת / ולכן בתהום רבה דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים וספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים שם סוד הגאולה (כרך טו, עמ' פד)

מקטע זה עולה שעל פי רמ"ק הגאולה תבוא רק כאשר השכינה תגיע לקץ ירידתה, כלומר תיפול עד שתפגע בתחתית כל התחתיות. פדיה מפרשת כי

הסיפור הסמוי – או הדימוי התואם – של ההיסטוריה הוא נפילתה של דמות נקבית, אחד מסמלי האלוהות, אל תחתיתו של בור, ורק בהיותה בשפל המדרגה נשלמת מכסת הנפילה והיא עולה באחת ובכך גם באה ההיסטוריה את קצה. (עמ' 214)

האר"י: איסוף השכינה עד התיקון

האר"י, כידוע, ערך את החומרים הקבליים שהיו לפניו ועיצב מהם, בתנופה יצירתית עצומה, מערכת מטאפיזית בעלת ציר אנכי (פרצופי פרצופים) בלתי נגמר ומולו ציר אופקי, כרונולוגי, מסודר ובהחלט נגמר, עת השבירה שאחרי הצמצום תגיעה לידי תיקון.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי המשבר הגדול [של גירוש ספרד] ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, שיטה תאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום האלוהי והגשמי גם יחד (עמ' 197)

האר"י ארגן מחדש את העולם. הוא סרטט מהלך היסטורי בו היהודים, ובראשם המקובלים, עמלים כל חייהם על איסוף חלקי האלוהות והעלאתם. הקטסטרופה הראשונית, השבירה, נענית במהלך ארוך ומייגע של תיקון.

באופן ספציפי לעניינינו, פדיה קובעת שאת אבדן השלמות הנקבית מבחינת קבלת האר"י אפשר לתאר כהתנפצות שאירעה מיד עם תחילת היווצרות העולם, בשבירת הכלים, ואילו המהלך הגאולי הוא משך הזמן הדרוש לאיסופה; כלומר ההיסטוריה תסתיים, על פי האר"י, כאשר נעלה ונאחד את כל הניצוצות המפוזרים של הדמות האלוהית. משום כך הדרך היא מעלה מעלה. זאת מול רמ"ק, שתיאר תהליך ארוך של נפילה, נפילת השכינה מטה ונפילת המקובלים איתה, שרק בסופו, פתאום, גאולה.

אם נשווה בין סיפור מהלכה הסמוי של ההיסטוריה, שהסובייקט שלו הוא השכינה כפי שמציעים האר"י והרמ"ק, נראה שלפי הרמ"ק סיפור ההידרדרות הוא סיפורו של זמן ה"משך" [הזמן הסמוי, שמודד את תהליך הגאולה – ת.פ.]. לפי האר"י סיפור ההידרדרות או המשבר מתרחש מיד בתחילת הזמן, ואילו זמן ה"משך" הוא זמן של בניה ועלייה. ישנו הבדל בין תיאור השכינה כדמות פרסונלית אחת שרגליה הולכות ויורדות ומהלך הקיום הוא השלמת ירידתה, אז היא עולה באחת, ובין תיאוריה של אותה דמות אור כמי שמתנפצת בתחילת הקיום ומהלך הקיום הוא משך איסופה לכלל דמות אחת בחזרה" (עמ' 214)

עכשיו זה ברור: יתרונה הגדול של שיטת האר"י הוא בתקווה שהיא מציעה, בעלייה שהיא מציעה. בעוד רמ"ק בעצם אומר לנו "תחזיקו חזק, זאת הולכת להיות נפילה חופשית, אל תפקחו עיניים עד שתשמעו בום", האר"י אומר, "תפשילו שרוולים, יש הרבה עבודה, זה יקח זמן, אבל מכאן והלאה זה הולך ומשתפר". קל להבין למה מסגרת פרשנית כזאת למציאות מפתה יותר לאימוץ.

הרמ"ק הציע תשובה אפוקליפטית סמויה, אבל היא שאפה לרגרסיה. היא ציפתה להמשך הקטסטרופה, ובמינוח אחר היא היתה מכוונת כל כולה לקטסטרופה השנייה. ואילו האר"י, שתורתו כפי שנרשמה בכתבי תלמידיו קשה הרבה יותר לקריאה ולעיכול מכתבי הרמ"ק, נקלט בתודעתם של הדורות הבאים כגורם מארגן אף שרוב כתביו היו קשים מדי לקריאה. הסיבה לכך היא שהאר"י סיפק תשובה לדור שלם, אשר בהדרגה הוכלה ונטמעה בתוך החשיבה המערכתית בדורות הבאים, בגבשו את הסכמה של משבר ותיקון, בין שתכלית זו נוסחה באופן שהיה בהיר לו עצמו ובין שלא (עמ' 198-199)

קמע תוצרת האר"י, מתוך שער היחודים לויטאל

הגלות כהכרח קיומי

ולא רק בגלל זה: המסגרת הפרשנית שהאר"י מציע מסבירה היטב גם את הגולה. פיזור היהודים בעולם אינו רק עונש, אלא גם בעל משמעות גאולית בפני עצמו. על פי פדיה האר"י

בונה תורה המגבשת את הקולקטיב היהודי כולו כנושא הפרוצס המשיחי ומעניק את ההסבר לסדר הסימבולי החדש: יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל[.] היהודים הם הלוגיקה הסמויה של הערים, לא הערים הן הסמויות מהעין אלא הגלות המתרחשת ביניהן היא סוד קיומן (עמ' 216)

היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם.

(רק, למה זה מרגיש כאילו אנחנו מחכים לבום?)

אחרי הרב סולובייצ'יק: הרבנים הרטמן וליכטנשטיין על מעמד האשה, מעמד ההלכה

הרב סולובייצ'יק אחת השאלות המרכזיות שקובעות עבור יהודי פלוני (לא פולני, פלוני) את יחסו להלכה היא השאלה אם קרה או לא קרה משהו בשלוש מאות השנה האחרונות. כוונתי היא שעל היהודי – או הגוף האידיאולוגי-דתי היהודי – להכריע עבור עצמו האם המודרנה, על ערכיה וחזונותיה, היא שינוי של ממש, או עוד אופנה חולפת; האם תהליך החילון אומר משהו, או אינו אלא סימן לאופיים החלש של האנשים כיום ונהייתם אחרי תשוקותיהם; האם המהפכה המדעית היא אכן מהפכה או שמא ממצאי המדע המודרני – על הפיתוחים הטכנולוגים הנובעים מהם – אינם שונים מבחינה מהותית מתמונת העולם האריסטוטלית שמלכה בכיפה לפניהם, או המערכת הקבלית שמציעה אלטרנטיבה להם גם בימים אלה.

אם יכריע היהודי דנן שההתפתחויות הרעיוניות, התרבותיות והחברתיות שנתרגשו על יושבי כדור הארץ במאות השנים האחרונות אינן מהוות שלב חדש בדברי ימי האנושות, אינן קפיצה ממשית מעבר לכל מה שקדם להן, אינן עליית מדרגה אלא המשך של השתרכות מישורית, ממילא לא יראה כל צורך בעדכון או התאמה של המערך ההלכתי אל המצב המודרני. אם, לעומת זאת, יחשוב שהעולם אכן השתנה מבחינה ממשית, סביר להניח שיגרוס גם שההלכה אמורה להשתנות איתו.

הדוגמאות הקלאסיות לכך הן כמובן התנועה הרפורמית מחד גיסא והחרדיות מאידך גיסא. הראשונה טענה במאה ה-19 שהגיע עידן חדש ושעל היהדות להתאים עצמה אליו. האחרונה סבורה שעוילם גוילם כמנהגו נוהג, ולכן על היהודים גם לנהוג כמנהגיהם מימים ימימה (למרות שבאופן אירוני, החרדיות עצמה היא כמובן המצאה מודרנית). ורייציה על הנושא הזה היא תורתו של הרב קוק, שאמנם ראה בעידן המודרני משהו חדש וטוב, אבל שינה לא את יחסו להלכה, אלא רק את יחסו למי ששינה את יחסו להלכה.

נזכרתי בשאלה הזאת מתוך עיון בשני ספרים שיצאו לאחרונה, המביאים את דבריהם של שני רבנים. שני רבנים אלה נחשבים אורתודוקסים, שניהם עולים ישנים מארה"ב לארץ, ושניהם תלמידים מובהקים של הרב יוסף דוב סולובוייצ'יק. השניים הם הרב פרופ' דוד הרטמן והרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, והספרים הם The God Who Hates Lies: Confronting and Rethinking Jewish Tradition , שיצא לפני ארבעה חודשים, ומבקשי פניך, שיצא לפני חודש.

היהלום ההלכתי של הרב סולובייצ'יק

הרטמן, שהוסמך לרבנות על ידי סולובייצ'יק, עלה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים, הקים כאן את "מכון שלום הרטמן" (ע"ש אביו), כתב כמה וכמה ספרים ונחשב מומחה לרמב"ם. אף אני זכיתי ללמוד תורה מפיו כשלמדתי הוראה במכון הרטמן. מה שמעניין בספרו האחרון, הוא שבניגוד לקודמים, הוא נפרד בו ממורו הרב סולובייצ'יק, ובעצם מכריז בפירוש שהרב הגדול טעה.

על הטעות של הגרי"ד סולובייצ'יק עומד הרטמן בפרק המוקדש לכך, תחת הכותרת איפה סטתה מהדרך האורתודוקסיה המודרנית? ההנחות ההלכתיות המוטעות של הרב סולובייצ'יק. הרטמן יוצא בו נגד תפיסתו ההלכתית של הגרי"ד, תפיסה שהפכה לרווחת באורתודוקסיה המודרנית בארה"ב.

בבסיס התפיסה הזו עומדת ההנחה שההלכה היא מערכת סגורה ומושלמת, יהלום רב פנים העומד בטהרתו מחוץ לעולם, נצחי. היהלום מנצנץ ומאיר עלינו, ולנו כל שנותר הוא לחיות לאורו. באופן כזה ההלכה מספיקה לעצמה ואינה זקוקה להיזון חוזר מהמציאות. כך יוצא שההלכה מגינה על עצמה משינוי – שהרי המציאות פעמים רבות לא ממש מתיישבת עם ההנחות ההלכתיות (נאמר, שנשים אינן כשירות לעדות, שכינים אינן פרות ורבות, שאשה שהתגיירה חשודה בזנות). ההלכה הופכת למנותקת מהמציאות, ובכך מוגנת מפניה, אבל יחד עם זה לא מתקשרת. הלכה אוטיסטית.

ואכן, על פי סולובייצ'יק

מרגע שהיא [החשיבה הצרופה ההלכתית – ת.פ.] מתחילה להתנועע במסלולה המסויים היא מבצעת את תנועתה לא בכניעה למאורע [המסויים, הקונטינגנטי – ת.פ.], כי אם תוך ציות לחוקיותה הנורמטיבית-אידיאלית המיוחדת לה. (דברי הגות והערכה, עמ' 77)

ההלכה כאלגוריתם.

ומה עם שומרי המצוות? מפני שהמציאות הפשוטה אעפס לפעמים לא מתיישבת עם ההנחות ההלכתיות על חוקיותן הנורמטיבית-אידיאלית, כדי להכפיף את המציאות להלכה, עלינו לחיות מתוך חוויה של "עקדה", כאשר אנחנו נכנעים לחוסר ההגיון שבהלכה ומצייתים למרות שאנחנו לא מבינים או מזדהים. כפי שאמר סולובייצ'יק עצמו, עלינו "להקריב לקב"ה את ההגיון היומיומי שלנו". ולא רק את ההגיון עלינו להקריב. ניתן להוסיף שבמקרים רבים אנחנו נדרשים, כדי להיות יהודים שומרי מצוות על פי דעתו של הגרי"ד, גם להקריב את המצפון שלנו, את הכמיהה שלנו לאותנטיות, את היושרה והיושר האינטלקטואלי שלנו, ואף את הכמיהה שלנו לרוחניות.

סולובייצ'יק כאמור מנתק את ההלכה מהמציאות כדי שזו לא תשפיע עליה ותאלץ אותה להשתנות עם תמורות הזמן. כך הוא מבטיח ששום אופנה, שום התפתחות מוסרית ושום גילוי מדעי לא יפריעו לרבנים האורתודוקסים להמשיך ולפסוק בדיוק כפי שפסקו אבותיהם. אולם כפי שטוען הרטמן בספרו, תפיסה זו מביאה אותנו למצב הטרגי והמביך בו התורה יכולה לשרוד רק אם אנחנו מבססים אותה על מה שאנחנו יודעים שאינו אמת. "בתיאולוגיה הזאת," מוסיף הרטמן, "הכחשת מה שאנחנו יודעים על עצמנו הוא הרגע הדתי האמיתי." ההלכה הופכת למערכת המנוגדת לאמת הפשוטה, המנוגדת להגיון הפשוט, המנוגדת לאדם.

שו"ת סמס, "עולם קטן", י"א אלול תשע"א, 10.9.11

אותנטיות ותודעת אלוהים

עבור הרטמן העניין בא לידי קונפליקט בלתי אפשרי בעיקר בענייני מגדר. בפרק תחת השם פמיניזם ואפולוגטיקה: לשקר בנוכחות האל הוא שוטח את טענותיו כנגד ההלכה האורתודוקסית בנושא הזה – בעיקר בעניין ה"עגונה", כלומר האשה שבעלה מסרב לתת לה גט (או פשוט נעלם), והיא נשארת ללא יכולת להתחתן שוב. על פי הרטמן העניין נובע מתוך התפיסה שהאשה היא קנינו של הגבר, ולעולם תחת סמכותו. ומתפיסת מערכת יחסיה עם בעלה, נובעת גם מערכת יחסיה עם האל, שהיא כמובן מוגבלת מאוד – גם שם היא זקוקה לבעלה כדי לתווך בינה ובין האלוהים.

הרטמן יוצא נגד "הסגרגציה של הנשים מהתורה", כלומר האיסור עליהן ללמוד גמרא, דבר ש

יכול כמעט להיחשב [להפיכתן] לקסטה רוחנית נפרדת. לא רק שללא גישה ישירה למכאניזם התרבותי, למסורת הקודש, נשים בתוך היהדות המסורתית לעולם לא תהפוכנה ליוצרות פעילות של התרבות. ישנו גם המימד הדתי הפנימי, אשר בכך שמונעים מהן את הכלים לצמיחה רוחנית אישית וקהילתית נשים לעולם לא תהיינה יוזמות, כובשות ובונות – אפילו של עצמן. (עמ' 89)

הרטמן דוחה את ההסבר של אחיו של הרב סולובייצ'יק, הרב אהרן סולובייצ'יק, על כך ש

האל נתן לגברים יותר מצוות מאשר לנשים משום שגברים נוטים מטבעם לכיבושים מירעים (abusive), לאחיזה […] אלוהים, בתבונתו האינסופית, הטיל על המין הגברי את המצוות החיוביות, שהזמן גרמן, ואת המחוייבות לעסוק תמיד בתלמוד תורה כך שנפשו של הגבר תהיה תמיד עסוקה במבצעים רוחניים ואינטלקטואלים, ובכך תבטל את הנטייה הטבעית של הגבר לקראת כיבוש מירע. (מצוטט שם, עמ' 92)

קל להודות שההסבר המגוחך הזה לא עושה חסד עם אחיו של הרב הגדול. בדומה לכך דוחה הרטמן את האפולוגטיקה האינפנטילית הנפוצה כיום כאילו מיעוט המצוות בא משום "טבען הפנימי" או "סגולתן האלוהית" של הנשים, ודורש שבזמננו, כאשר ברור לכל כי הן רוצות, מסוגלות, ולפעמים גם מאוד מוכשרות ללמוד, הן תוכלנה ללמוד.

יש לציין שגם הרב סולובייצ'יק התיר לנשים בפועל ללמוד גמרא, אולם הרטמן מבקש לערוך מהפכה כללית בהתייחסותה של ההלכה לאשה. הוא מבקש לבטל את מעמדה הנחות ("שפחה לבעלה", על פי רש"י, מנחות, מג:) של האשה ביהדות:

אם התהליך ההלכתי שלנו מונע על ידי חיפוש אחר תודעת-אלוהים (God-consciousness), אנחנו מובלים למסקנה שלחוות את אלוהי הבריאה באופן עמוק בחיינו פירושו לקיים מבנה נורמטיבי ושוויוני שאינו מתיר היררכיה חברתית או הרעה (abuse), אלא מבקש להכחיד אותה בכל הזדמנות. מתוך הדימוי התנ"כי של אל טוב ומלא חמלה מבחינה אוניברסלית מגיעה הקריאה לחלץ את האדם מכבלי מערכות היחסים הסמכותניות. […] דחייתו של חוסר איזון מגדרי הלכתי נותנת ביטוי נורמטיבי לתפיסה התיאולוגית של האל הבורא, ומאפשרת לדמות האל תפקיד מתקן בהבנייה ההלכתית של יחסי האדם. (עמ' 106-107)

הרטמן מתייחס כאן לדברים שמלווים את הספר כולו, על פיהם עלינו להחליט איזה מדמויות האל (הבורא, המלך, השופט, הלוחם, האב, המאהב, הידיד) אנחנו רואים אל מול פנינו. אל שהוא מלך, שופט או שוטר שמימי ממילא יכוון אותנו לעבר ציות עיוור. אל שהוא בורא-כל או ידיד נפש יכונן בינינו מערכת יחסים שונה. הבחירה, טוען הרטמן, אינה מוכתבת מראש, ומי שבוחר במלך רודני עושה זאת מתוך השקפת עולם מסויימת, לא נכונה או אמיתית יותר. הרטמן מעדיף שנבחר דמות אלוהית שנמצאת ברזוננס עם נפשנו, איתה נוכל לכונן מערכת יחסים שתהיה עבורנו אותנטית.

הדמות האלוהית איתה אנחנו נמצאים בקשר אינטימי יכולה לעורר בנו תודעת אלוהים, כלומר, על פי הרטמן, קיום מצוות שמתבסס על הרגישות שלנו לנוכחות האל. הרטמן רואה הכרח במסורת שהיא גם ביטוי יומיומי וחוויתי של עבודת האלוהים שלנו – ולא, כפי שפעמים רבות קורה, מסורת שדווקא מדכאת את הרגישות והחוויה בשם עבודת האלוהים.

מכלל דבריו אפשר להסיק שהרטמן רואה במודרנה שינוי אמיתי, ושינוי לטובה. עבורו נשים כיום נמצאות – בצדק – במקום אחר, שמוסרית עדיף מהמקום השפחתי שבו הן היו עד לפני כמה מאות שנים. ההלכה לא יכולה להישאר יהלום מנותק, מה עוד שבמקרה הזה ברור שיהלומים שכאלה אינם ידידיה הטובים של האשה. הרטמן מבקש שההלכה תתמודד באופן ברור עם המקום הזה, ותשתנה בהתאם.

כבודם של גדולי האומה ואמונת חכמים

קצת הגזימו, החברה במשרד הפרסום מול הרטמן וספרו החדש אפשר להציב את הרב אהרן ליכטנשטיין וספרו החדש. ליכטנשטיין מדבר בספר עם חיים סבתו, ולכאורה זה האחרון מצליח לחלץ ממנו פכים מחייו האישיים. הספר (קראתי את חציו) חביב למדי, ואין ספק שהרב ליכטנשטיין הוא אדם רציני ומרשים. חוץ מבמקום מסויים.

בפרק תחת הכותרת למה יגרע חלקה? על לימוד תורה לנשים ופמיניזם מספר הרב ליכטנשטיין שהרב סולובייצ'יק היה כמובן בעד לימוד תורה לנשים. זו היתה

עמדה שהיו לה שורשים אידיאולוגים, אבל היא עצמה לא הפכה לאידיאולוגיה אצלו. הוא עודד את לימוד התורה אצל נשים, אבל זה לא היה נושא שלמענו הוא נאבק ונלחם. (עמ' 170)

גם ליכטנשטיין עצמו בעד לימוד גמרא לנשים. הוא אינו פמיניסט, ולמעשה מרגיע את סבתו שלמרות ש

אולי יש קבוצה אחרת של פמיניסטיות [כלומר מלבד הלומדות "בלי נימה פמיניסטית משמעותית" – ת.פ.] התופסות טרמפ על לימוד הגמרא [… אבל] אינני מאמין שבלימוד גמרא לבנות במגדל עוז או בכל מקום אחר יש איזה זירוז לקבוצות פמיניסטיות באותם דברים שהן מעוניינות בהם. (עמ' 172-173)

כלומר, בעוד הרטמן מעוניין בשינוי רדיקלי, ליכטנשטיין מעוניין בבלימתו. הוא מוכן שנשים ילמדו גמרא, אבל מתנגד לכך שיתפסו תפקיד מרכזי יותר בדת היהודית. הוא מסתייג מנשים ש"בעצם חושבות על העוצמה והמעמד שלהן" – כלומר, פמיניסטיות. כאשר הוא שומע מישהי המציעה שינוי רציני באופי ההלכה, וזאת על בסיס ראיית דברי חז"ל כאילו נאמרו מתוך נקודת מבט גברית של לפני 2000 שנה, הוא מסביר לה ש"מה שאת רוצה, אין זה חידוש בתוך הדת, מה שאת רוצה, זו דת חדשה." (עמ' 176). בכך הוא בהחלט נאמן לדרכו של רבו, שהרי עבור סולובייצ'יק, כאמור, ההלכה מנותקת מהמציאות, ודאי מההיסטוריה.

ומצד שני, הרב ליכטנשטיין אומר בפירוש ש

אם אכן המציאות השתנתה, הרי ישנן הלכות מסויימות שמתייחסות למציאות אחרת, מציאות שהייתה פעם, ואם כן לא זו בלבד שמותר למי שחי במציאות שונה להשתמש באותם עקרונות ולהתאים אותם למציאות החדשה, אלא שחובה עליו לעשות כן. אדרבה! מי שמתעקש לשמור על המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה, הוא כאילו מסלף. (עמ' 57)

מה קורה פה? הרי מי ש"מתעקש לשמור על המסגרות בצורה טוטלית גם כשהמציאות השתנתה" הוא הרב סולובייצ'יק! אולי לכן ממהר ליכטנשטיין לקבוע ש

השאלה היא תמיד מה הם הקריטריונים ומה הם היסודות של השקפת עולמך בהקשר הזה; האם הם מושרשים בהשקפת התורה וחז"ל? […] המחויבות לעולם התנ"ך ולעולמם של חז"ל היא אבן בוחן מרכזית בהשקפת עולמנו התורנית המוסרית. […] דברים יכולים להשתנות, אבל נימה של שינוי מחייבת זהירות רבה, תוך כדי שמירה על גדולתם של גדולים האומה, ותוך כדי שאיבה ויניקה מתוך המקורות שהם השורשים של הווייתנו הרוחנית. (עמ' 58, 60)

כבודם של גדולי האומה, אם כן, צריך להיות מובטח ומאובטח, ועלינו לשאוב מהם את הוויתנו הרוחנית. אז האם שינוי אפשרי או לא? ואיך נדע אם ערערנו את גדולתו של הרמב"ם כאשר לא הסכמנו איתו ש"רוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, יג)? ומה אם נחשוב שדבריו של רשב"י על קלות דעתן של נשים גם הם חסרי תוקף? מה אם אנחנו חושבים שהעובדות מראות אחרת?

נדמה לי שהפתרון לעמדתו של הרב ליכטנשטיין (לפחות כפי שעולה מהספר הזה – אשמח להערות מתלמידיו הבקיאים ממני) הוא שהוא, כרבו, מוכן להתחשב במציאות כדי להכניס שינויים במנהג, בעשייה בפועל, אולם מעוניין כמה שפחות להכניס שינויים בהלכה. הוא יגיב לשינויים במציאות, אבל לא ייגע במה שהוא תופס כמהות. הוא מוכן לשנות את צבע המזוזה, אפילו למשהו אופנתי, אבל לא ייגע בקלף. העקרונות ההלכתיים יצוקים מבחינתו בבטון, או לחילופין, מרחפים מעליינו כיהלומים מושלמים ונצחיים. מה שנותר לנו הוא לפלס את דרכנו לאורם, תוך התחשבות בתנאי השטח.

דבר זה מתאים לחוסר נכונותו של הרב ליכטנשטיין לקבל את התפיסה שהאנושות התקדמה מבחינה מוסרית מאז ימי חז"ל. העובדה שאין יותר עבדות, למשל, עליה שואל אותו סבתו, לא מסמנת עבורו התפתחות מוסרית חד משמעית. הנה:

תורת ההתקדמות של העולם ושל החברה, האמונה שבמידה רבה דרבנה והמריצה את כל המאה התשע-עשרה, זהו נושא שאיני מרגיש חובה לנקוט עמדה לגביו.(עמ' 67)

חובה אין, אבל גם אומץ מיוחד לא מפגין כאן הרב.

יהלומים לנצח

האם אכן תקופתנו טובה ומוסרית יותר? האם האנושות התקדמה בצורה ממשית? שאלה קשה. נדמה לי שניתן להבין שבעוד הרטמן רואה שינוי אמיתי, וחיובי, בתקופתנו על פני תקופות קדומות יותר, הרב ליכטנשטיין אינו מוכן להודות בכך. לו היה מוכן להודות בכך אולי היה נאלץ, כמו הרטמן, לגרוס שיש לשנות את ההלכה. משום שהוא לא מעוניין להגיע למקום הזה, הוא נמנע מ"לנקוט עמדה". מבחינתו אפשר להסתפק בעידון הדקורציה של היהלום ההלכתי. הרטמן רוצה לשייף את היהלום מחדש.

היסטוריה משוכתבת וגאולה מעודכנת בתורותיהם של הרבנים ארז משה דורון ומיכאל לייטמן

 Angelus Novus של פול קלה, 1920 גאולה זקוקה להיסטוריה. אם לא נדע כמה רע היה, לא נוכל להעריך את הישועה בה זכינו. במידה דומה נתינת תוקף לסדר הנוכחי, הגאול, תלויה בהתבוננות רטרוספקטיבית, המעלה את המסקנות הנכונות. ביצור החוק או המושיע שלנו מתקיים על ידי כלונסאות העשויות מדברי הימים, והרי מצוות ההגדה של פסח מבוססת על האמת הזו. ניתן לומר, אם כן, שמלאך ההיסטוריה לא רק מתקדם ופניו אל העבר, אלא העובדה שפניו אל העבר היא שמאפשרת לו להתקדם. העבר שלנו בונה עבורנו את ההווה.

אולם מה קורה אם הסדר הנוכחי לא מרגיש גאול מספיק, ואנו נדרשים לגאולה נוספת? או אז עולה הצורך גם בהיסטוריה נוספת, כלומר שכתובה של ההיסטוריה ויציקתה לתבניות שיתנו לה צורה שימושית יותר. במהלך שכזה נקטה הנצרות, שפירשה המחדש את התורה כפרפיגורציה המעידה על אמיתות ההתגלות של משיחה. גם מוחמד שכתב לא מעט היסטוריה כאשר הוא ניגש למלאכת הרכבת האיסלאם. בעידן הזה, כשסביבנו עולות ופורחות תנועות רוחניות חדשות, צפוי שניפגש גם עם נראטיבים היסטוריים חדשים, בהם על ידי הסיפור ההיסטורי שהיא מציעה מנסה כל תנועה לתת לגיטימציה למודל הגאולי שהיא מקדמת.

נתבונן בשתי תנועות שכאלה: הזרם הברסלבי של הרב ארז משה דורון, ותנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן. בחינה קרובה תאפשר לנו לראות כיצד כל אחת מהן מספרת את סיפור יציאת מצריים הפרטי שלה.

הרב ארז משה דורון הוא הידוע מבין רבני ברסלב הפונים אל ההמונים, ובכך אחד מהפופולריזטורים הגדולים של תורתו של ר' נחמן בזמננו. דורון חזר בתשובה אחרי שירותו הצבאי, גילה את ברסלב, וכעשור מאוחר יותר הוציא בהוצאה עצמית את ספרו הראשון, "נתיב לא ידעו עיט", העוסק בצורה מקיפה בהתבודדות הברסלבית. עד היום כבר פרסם למעלה מעשרים ספרים, והוא עומד בראש ארגון "לב הדברים", העוסק, על פי אתר הארגון, "בהעברת סדנאות ושיעורים בארץ ובעולם במשנתו של רבי נחמן". דורון מעיד על עצמו שהוא הפך "לכתובת לשאלות בנוגע להתבודדות".

נראה שההתבודדות היא אכן עיקר הדרך הרוחנית עבור דורון. ההתבודדות היתה כמובן גם מרכזית מאוד עבור ר' נחמן. הצדיק מברסלב דרש מכל אחד מחסידיו להתבודד לפחות שעה ביום, פעילות אשר במסגרתה "ישפוך את נפשו" לפני הקב"ה וישוחח עמו כאילו הוא חברו הטוב. במקרים מסויימים ההתבודדות היתה גם פרקטיקה מיסטית רבת עוצמה עבור ר' נחמן, וכלי מרכזי לגאולה הפרטית של החסיד.

גם עבור הרב דורון ההתבודדות היא כלי המוביל לגאולה, הן פרטית והן כללית. עבור דורון ממילא אנחנו ב"עקבתא דמשיחא", כלומר ב"דורות האחרונים סמוך לבואו" של המשיח, ועלינו מוטלת העבודה שתביא את הגאולה. עבודה זו היא תפילה. התפילה מבוצעת בשלמותה בהתבודדות, דבר שדורון מביא לגביו ראיות ממקורות יהודיים שונים, רק כדי לקבוע בסופם שהיה זה ר' נחמן שלימד את זו "יותר מכל גדולי הדורות שנזכרו".

אלא שלא סתם לימד זאת ר' נחמן, וכאן אנחנו מגיעים לחידוש ההיסטורי של הרב דורון. על פי ההיסטוריוסופיה הדורונית חלו בעולם שינויים רוחניים קיצוניים במאתיים השנים האחרונות, שינויים שהולידו את הצורך בתורתו של ר' נחמן. בספרו "גבול הקדושה" מתאר דורון תהליך היסטורי אשר במסגרתו חל שינוי דרמטי בצורת האמונה היהודית: בעוד שבעבר יהודים עבדו את האל כמלך, כיום יחסים שבנויים בצורה היררכית שכזו כבר לא קורצים לנו, ואף נראים לנו מעוותים. כל זה לא קרה במקרה:

יש בעולם כוח שנקרא 'היכלי התמורות'. אפשר לתאר זאת בצורה ציורית כמו רשת של קורי עכביש בלתי נראית המקיפה את כל כדור הארץ, או לחילופין, את הלב של כל אחד. […] כדרכם להרוס ולקלקל כל דבר שבקדושה, בנו אותם כוחות מיסטיים מערכת שלמה של תפיסת עולם [… שבעקבותיהן] התחלנו לתפוס גם את אלוקים, מלך מלכי המלכים, כקר ומנוכר, מאיים, ולעיתים קרובות גם אכזרי וגרוע מזה. […] היכלי התמורות השיגו את מטרתם המרושעת וניתקו אותנו מן הבורא.

אצל ר' נחמן "היכלי התמורות" הוא מושג המתאר מצב תודעתי הדומה להשגה רוחנית, אבל נמוך ממנה. עבור דורון הפכו אלו לכוח מטאפיזי מרושע, אותו כוח שגרם, כך נראה, לתהליכי האינדבידואליזציה והדמוקרטיזציה, שבעקבותיהם מלוכה נתפשת אצלנו כמנוגדת להגיון ולרווחה הכללית. כניסתו של אותו כוח קלוקל היא שיצרה את הצורך בגואל חדש:

אבל אז קרה משהו. לפני כמאתיים שנה הגיע לעולם רבי נחמן מברסלב. הוא הכיר את תעלולי 'היכלי התמורות' והציג בפנינו לבוש אחר של הבורא: 'חבר טוב אמיתי'.

שלא כמו בזמן שמירת המצוות השגרתית, בה אנחנו כפופים לחוק כנתינים לפני מלכם, ההתבודדות היא ההזדמנות שלנו לדבר עם האלוהים כחבר קרוב. ההתבודדות, אם כן, היא הפרקטיקה הדתית המתאימה לתקופתנו, שכן היא מתחמקת מההשפעות הרעות של 'היכלי התמורות' ומחדשת את הקשר בינינו לבין האל. בשפה פשוטה, ההתבודדות הברסלבית עונה על הצורך של המחפשים הרוחניים היום לקשר ישיר, אינטימי וחוויתי, עם האל.

את הצורך הזה מכירים גם בתנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן, "בני ברוך", אשר מונה עשרות אלפי חברים והינה ללא ספק התנועה הדתית החדשה הגדולה בארץ. אם הרב דורון שייך לסוגה הברסלבית, הרי שבני ברוך שייכת לז'אנר קבלת-הפופ, כלומר אותן תנועות שמתרגמות, תוך דילול ניכר על פי רוב, מימדים מתורת הקבלה לשפה השגורה בפי ההמונים. כמו רבות בקבוצה זו, בני ברוך מסתמכת על קבלת הרב יהודה אשלג, שבמחצית הראשונה של המאה העשרים שילב בין קבלת האר"י לרעיונות רומנטיים ומרקסיסטים כדי לרקום את תורתו הקבלית המיוחדת.

לימוד קבלת אשלג מהווה עבור התנועה את התפקיד הסוטריולוגי שההתבודדות ממלאת בתנועתו של דורון. בנוסף לכך, כפי שההתבודדות מאפשרת שם גישה ישירה ואישית אל האל, הקבלה מאפשרת לחברים בבני ברוך דרך "רוחנית", דהיינו נטולת מצוות, אל הגאולה. לשון אחר, שתי התנועות מתמודדות עם חוסר החן המובנה בקיום מצוות כיום, וכל אחת מהן מקדמת את השיטה הייחודית לה לצורך יצירת נתיב אלטרנטיבי לאלוהות. וכפי שסלילת הנתיב הזה דרשה מהרב ארז משה דורון את פיתוחה של היסטוריה מיתולוגית חדשה לעם היהודי, כך גם במקרה של בני ברוך נוכל למצוא נראטיב היסטורי שלא הכרנו בעבר.

אכן, על פי מנהיגה של בני ברוך, הרב מיכאל לייטמן, מסתבר אברהם היה המקובל הראשון, ותלמידיו הם הם ראשוני בני ישראל. "אברהם לקח את תלמידיו מבבל והוביל אותם לארץ כנען. הוא בנה מהם קבוצת מקובלים, שהמשיכה להתקיים עד לחורבן בית המקדש".

בספר "נפגשים עם קבלה" מסביר לייטמן ש"עד לחורבן הבית חי כל עם ישראל מתוך הרגשה רוחנית […] אלא שלאחר חורבן בית ראשון זה החל להיגמר, ובתקופת בית שני נפסק לחלוטין. אז כולם נפלו לגשמיות […] על כן נותרו לנו רק אותם סימנים חיצוניים." הסימנים החיצוניים האלה הן המצוות:

הבעיה היא שהדת החליפה את חכמת הקבלה לאחר חורבן בית המקדש, כשעם ישראל נפל מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, ומה שנשאר לו כזכר לפעולות הרוחניות הקודמות זה רק לקיים את הפעולות הפיזיות, כמסורת.

לכן עלינו לחזור אל הקבלה. לייטמן מסביר שעלינו להוסיף לדת שלנו את "עבודת השם" האמיתית, שהיא "העבודה הפנימית של האדם", וזו כמובן מובאת בכתבי הקבלה. כיום יש ליהודים הזדמנות חדשה לעשות כן מפני שמצד אחד הם במדינה משלהם, ומצד שני אומות העולם עברו התפתחות ניכרת שבעקבותיה הן מוכנות לראשונה ללמוד מהם. אם אכן יעשו כך הרי ש"לא יישאר מקום לדתות", מפני שהכל יבינו שהקבלה מבטאת את הפנימיות האותנטית שלהן ממילא.

הן דורון והן לייטמן מתמודדים עם חוסר החיבה של מרבית היהודים כיום כלפי המצוות. שניהם מציעים פיתרון שמזמין אותנו לקשר אישי ופנימי יותר עם האל. כדי להעניק לפתרון שלהם ארשת אותנטית, מפתחים שניהם היסטוריה אלטרנטיבית, המובילה אותנו בהכרח אל הדרך שהם מציעים.

בבלוג שלו כותב הרב לייטמן כי "האדם אינו יכול להשיג את התיקון מבלי להבין כיצד ומדוע הדברים התרחשו בהיסטוריה", וזו אכן הנקודה המרכזית. היסטוריה וגאולה קשורות בקשר עמוק. לא בכדי הרעיון המשיחי הפך למרכזי ביהדות האובססיבית לזיכרון, ולא במזרח על תפיסת הזמן המעגלית שלו. סיפור ההיסטוריה הוא שנותן תוקף לגאולה העתידה לבוא, ונותן כוח לפרקטיקה הדתית המסויימת שמספר הסיפור חפץ ביקרה. כפי שההגדה של פסח מעמידה אותנו מול הר סיני, הנראטיב ההיסטורי שבידי הרבנים דורון ולייטמן מציב מולנו את ההתבודדות, או לחילופין את הקבלה האשלגית, כל אחת מהן כשיטה בלעדית ומותאמת במיוחד לזמן הזה כדי לחולל גאולה.

המאמר התפרסם במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ביום א', ערב החג.

[אולי שמתם לב ששיבצתי פרסומת לתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, בה אני מלמד, לצד גדולים ממני. ניתן להירשם ללימודי תואר שני בה, ולהתעמק בנושאים כגון אלו שברשימה זו.

כמו כן, סאתיה סאי באבא, מהפופולרים שבקדושים ההודים ואלוהיהם של מיליונים, שחלה לאחרונה, מת ביום ראשון בבוקר, 11 שנה לפני שהתנבא שימות. בקרוב אקדיש לעניין רשימה.]

ההיסטוריה של הבודהיזם ב-1286 מילה

 
 

לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.

הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל 35. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.

גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.

אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד. 

אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבוזהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.

התרוואדה

תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.

הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימר את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.

אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה השערים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.

המהאיאנה

המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוראה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).

המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסיע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתיחסות הבודהיסטית אל העולם.

זן

מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוצינית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.

אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:

כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".

בודהיזם טיבטי

אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.

הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.

Pure Land

למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולריות, אם לא הפופלרית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום. בהצלחה.

 

[גרסה קצת שונה עלתה באנרג'י. אני מתכוון לכתוב איזה פוסטון ולהתמקד באותו הפיצול ראשוני של הבודהיזם]

ביקורת ופולמוס על הספר "נאחז בסבך"

ביקרות שלי על הספר של פרופ' דוד אסף התפרסמה היום ב"ספרים" של "הארץ", לצד דעה נגדית של הרב ד"ר רפאל ב' פוזן. המחלוקת: האם יש לחקור פרטים מביכים אצל דמויות היסטוריות חיוביות, או במילים אחרות: האם קיימת רכילות טובה?

הנה אני

והנה הוא