הכנס לרוחניות עכשווית

על כישוף מודרני כמסורת מומצאת

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אמר מארק טוויין, אבל היא מתחרזת. את הציטוט הזה מפיו של הסופר האמריקאי הגדול הביא פרופ' ג'פרי קרייפל (אוניברסיטת רייס שבטקסס – כאן ראיון שלי איתו) בהרצאתו בכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות העכשווית שהתקיים לפני שבועיים. קרייפל נשא בכנס, שנערך בחסות התוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, את אחת מהרצאות המליאה, והוא ניצל את הבמה כדי לנסות ולערער עבור הקהל את תמונות העולם המטריאליסטית-גרידא שלו, זו שמאמינה, כדבריו, שמימן הוא גז קל נטול טעם וריח, אשר בהינתן מספיק זמן הופך לבני אדם.

ג'פרי קרייפל בכנס החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, אונ' תל-אביבקרייפל הביא את מארק טווין מפני שהאחרון חווה בחייו אירועים שהיה לו קשה מאוד להסביר. כך למשל, הוא חלם באופן מדוייק את ההלוויה של אחיו בדיוק שבוע וחצי לפני שהאח מת בתאונה. טווין כתב על המקרה הזה, ועוד כמה מקרים, מאמרים (שכיום נשכחו לחלוטין), וכינה את האירועים הללו "טלגרפיה מנטלית" (Mental Telegraphy). בכך הוא דימה את התופעה לטכנולוגיית העברת המסרים החדשנית ביותר בזמנו, בדיוק כפי שאחריו ידמו את המתרחש במחשבותינו לרדיו, יניחו שמחשבותינו מוקרנות על מסך מנטלי כמו בקולנוע, משם יעברו לטלוויזיה וממנה, בזמננו, ידמו כל אירוע נפשי למתרחש במחשב.

השימוש בטכנולוגיה כדי להסביר לעצמנו את עצמנו הוא תופעה מודרנית כמובן. בעבר השתמשו במטאפיזיקה, וישויות כגון "רוח", "נשמה" ו"ניצוץ אלוהי" היו זמינות לצורך תיאור פנימיות נפשנו. כאשר השפה הדתית חדלה לשמש עבורנו מקור בר סמכה להבנת העולם עברנו באופן מובן למה שהחליף אותה, כלומר למדע. השימוש במטאפורות טכנולוגיות הפך מאז המאה ה-19 למסורת בפני עצמה, עד כדי כך שנראה לנו טבעי לחלוטין לדמות את המתרחש בתוך ראשנו לליבת מחשב – בדיוק כפי שעבור טווין המוח היה מכשיר טלגרף. עם זאת המטאפורות האלה אינן מדוייקות יותר מאשר מילים כ"נשמה" או, לחילופין, "אנרגיה". אלו ואלו מתארות מציאות חידתית בעזרת מונחים מגושמים, משדות שיח זרים.

הכנס המדובר התקיים תחת הכותרת "יצירת מסורות בדת וברוחניות עכשווית", ועל כן אירח הרצאות שהתייחסו להמצאתן של מסורות. כמובן, כל מסורת הומצאה בשלב כלשהו, אלא שבעוד שבתולדות הדתות מסורות התפתחו בתהליך ארוך, על פני מאות ואלפי שנים, במעגלי הרוחניות העכשווית אנו יכולים להיות עדים לצמיחתן של מסורות בתוך עשרות שנים בודדות. את הדוקטורט שלי הקדשתי לצמיחתה של מסורת "המדיטציה היהודית", ובכנס דיברתי על מפעלו של ר' אריה קפלן בתחום זה. כאן אבקש לכתוב מעט על המצאתה של מסורת הכישוף שמהווה חלק מתופעת הנאו-פאגניזם.

נפתולי הכישוף בעידן הנאורות

רונלד האטוןעל הנאו-פגאניזם דיבר המומחה העולמי לתחום, פרופ' רונלד האטון (אוניברסיטת בריסטול). האטון הציג את ממצאי חקירותיו באשר למקורות הפאגניזם המודרני, ובאופן ספציפי על מקורות הכישוף בן זמננו, כלומר שורשיה של האמונה העכשווית בדבר ליגה סודית של מכשפים שמחד נרדפו עד העת המודרנית על ידי הדת הממוסדת, ומאידך מעגליהם הנסתרים שמרו על גחלת תורת האוב והלחשים.

כיום מסתובבים בינינו יחידים לא מעטים הרואים עצמם כממשיכיהם העכשוויים של אותם מכשפים, אולם האטון הסביר שהמחשבה שהיתה אי פעם תנועה, ארגון או זרם דתי שעסקו ספציפית בכישוף היא נטולת כל ביסוס היסטורי. מדובר במסורת מומצאת.

על פי האטון תהליך הפיכתה של המאגיה העתיקה לזרם דתי התחיל דווקא בביטול החוקים נגד כישוף במהלך המאה ה-18. באותה תקופה מדינות אירופה ראו עצמן כיוצאות, בחסות תנועת הנאורות, מחשכת ימי הביניים. כחלק מהעניין נמחקו חוקים שונים שהבטיחו לעוסקים בכישוף גזרות ושפטים שונים ומשונים. כל זאת לאו דווקא מפני שאנשי הנאורות היו פלורליסטים במיוחד, אלא פשוט מפני שלפתע פתאום היה ברור להם שאין כישוף בעולם כלל. אי אפשר להעניש על מעשה שאינו קיים, ולא היה אלא להצטער על כל המכשפים והמכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים.

אולם בד בבד נוצר אז הרעיון שאותם אלפים שנשרפו חיים אמנם לא היו מכשפים ומכשפות (שהרי אין דבר כזה), אולם דווקא כן היו פגאנים, כלומר שרידים ימי-ביניימים של עבודת האלילים הקדומה. אותם עובדי אלילים היו מאוגדים כזרם דתי סודי וחתרני, וטוב אפוא עשתה הכנסייה שהתנגדה לנוכחותם. אמנם לא היה צריך לשרוף אותם, אבל בעיני אנשי הנאורות בוודאי אסור גם לקבל את דתם הפרימיטיבית.

והנה, צחוק עשה לנו שר ההיסטוריה: כריאקציה לנאורות עלתה בסוף המאה ה-18 תנועת הרומנטיקה, והרומנטיקנים, שאימצו ללא פקפוק את הנראטיב ההיסטורי על פיו המכשפים והמכשפות היו פגאנים, הפכו אותו על ראשו והתחילו דווקא להעריץ את אותה דת קסמים קדמונית. כעת הפך הכישוף לסמל רומנטי של דת טבעית, חופשית, דמוקרטית וליברטנית. במקום לדחות את המכשפים הפגאנים, הפכו אלה עבור הרומנטיקנים לגיבורי ההיסטוריה הימי-ביניימית. הם נחשבו ליחידי הסגולה החתרניים שזוהרם הפציע מבעד לעננים הדכאניים של שלטון הכנסייה, יחידים נועזים ששימרו מסורת עתיקה שהעמידה במקומם – הגבוה כמובן – את הרגש, הגוף, הטבע, ובשל כך גם נתנה לגיטימציה מוכשפת למין חופשי.

חזרה לטבע והעצמה נשית

ג'רלד גרדנרשנות החמישים של המאה העשרים מארחות את התחנה הבאה בסיפור המסורת הכישופית המודרנית. אז כתב אנתרופולוג בריטי חובב בשם ג'רלד גרדנר ספרים שונים על כישוף ופאגניזם, ולמעשה עיצב את המסורת עבור העולם כולו. ספריו לא היו מבוססים רק על מחקר אקדמי, אלא, על פי עדותו, על פגישה שלו עם מעגל כישוף (coven) עתיק שנחשף בפניו. גרדנר טען שהדת הפגאנית-כישופית שרדה בסודיות עד ליום הזה, ושבזמננו היא סוף סוף יכולה לעלות על פני השטח. הוא הראה דוגמא אישית וייסד מעגלי כישוף משל עצמו. מכאן הדרך לתחייתה הפופולארית של הנאו-עוננות היתה קצרה.

בשנות השבעים המסורת המומצאת הזאת הפכה להצלחה עצומה, בעיקר בגרסה פמיניסטית שלה. כאן הכנסיות הפכו לא רק לאשמות בדיכוי החופש הדתי והמיני, אלא למגינות של עליונות הפטריארכיה. המכשפות הנרדפות נתפסו עתה לא רק כסמל רומנטי לחופש, אלא כקורבנות העיקריות של המיזוגניה המערבית, ולחלוצות התנועה הפמיניסטית.

יש להודות שמכשפות תמיד קושרו לחופש, ובעיקר חופש מיני, אולם לראיית רדיפתן כנובעת משובניזם קנאי אין ביסוס היסטורי. כפי שהאטון הבהיר, במדינות אירופאיות רבות הועלו על המוקד בעוון כישוף יותר גברים מנשים. בנוסף, בדיקה קרובה של מסמכי הכנסייה באשר למשפטי מכשפות מגלה שמרבית הפעמים מקור ההאשמות הראשוניות נגד אותן נשים – היה נשים (בדרך כלל שכנותיהן), ולא גברים. כל זה כנראה לא משנה, והנאו-פאגניזם העכשווי מלא בקבוצות שרואות בו כלי להעצמה נשית ודתיות חתרנית ושוויונית.

פונדמנטליזם פגאני

כומר קתולי בעת פולחן של מאגיה שחורה, משתמש בראש כרות של אישה, ייתכן מכשפה - מתוך: Roland Brévannes, L’Orgie Satanique à Travers les Siècles, Paris, Offenstadt, 1904מסתבר, סיכם האטון, שמעולם לא היה קיימת דת פגאנית מגובשת, בעלת מודעות עצמית, ששרדה בסתר ועסקה בכישוף באירופה של ימי הביניים. לולא אנשי הנאורות שקבעו שכישוף הוא פגאניזם הרעיון לא היה קיים. בעוד שאלו גינו את המכשפים, הרומנטיקנים העריצו אותם, ומחצית השנייה של המאה העשרים דמותם הפכה לסמל פופולרי של חירות דתית, חופש מיני ופמיניזם. הנאו-פגאניזם היום משמש אפוא לא כתחיה היסטורית של עבר אבוד, אלא כביטוי של הכמיהות העמוקות של התרבות בזמננו. מדובר פחות בתנועה של דתיות חתרנית ויותר במראה מועצמת של זרמים דומיננטים בתרבות המערבית המודרנית. אולי דווקא משום כך התופעה אף יותר מרתקת: תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

התופעה, אם כן, מענייינת מאוד מבחינה חברתית, אבל מה שמהווה מחקר תרבותי עבור אחד, הוא כאמור דת חיה ומקור להזדהות אידיאולוגית עבור השני. ספריו של האטון (העיקרי ביניהם The Triumph of the Moon) על מקורות הפאגניזם המודרני הצליחו להפוך אותו לשנוא נפשם של נאו-פגאנים רבים. קבוצות שונות של אלה (אולם יש להדגיש: לא כולם) מתנגדות מאוד לרעיון שהמסורת שלהם אינה לחלוטין, או לפחות ברובה, עתיקה ואותנטית. אלה מתעבים את האטון, כותבים נגדו ונגד מחקריו, וחלק אף מאשימים אותו שעבור מחקריו מערערי האלילות הוא מקבל כסף מהווטיקן.

נאו-פגאנים ותיקים, בהיותם שרויים בתחום, מכירים את טיעוניו של האטון, יודעים שיש אמת בדבריו, ובדרך כלל מקבלים את קביעותיו ברובן. מתנגדיו העיקריים הם אלה שהפכו לפגאנים זה מכבר, "חוזרים בתשובה" טריים. כאשר אלה מגלים פתאום שהנראטיב היסטורי של אמונתם החדשה מפוקפק, הם הופכים לעיתים לפגאנים פונדמנטליסטים אשר מחשיבים את האקדמיה כולה כבת חסותה של הכנסייה, את העולם המודרני כשבוי בין טלפיה של הפטריארכיה הדכאנית, ואת מסורות הנאו-פגאניזם כתורה למשה מסיני. והנה עוד כראייה לכך ששר ההיסטוריה ניחן לא רק בחוש הומור, אלא ברגישות ממזרית לאירוניה.

האם הנאו-פאגניזם מבוסס על אבק פיות בלבד? לא, טוען האטון. יש בו בהחלט יסודות של פגאניות וכישוף עתיקים. אולם ראיית הכישוף כמסורת מגובשת שהועברה על פני הדורות בשלשלת רציפה וסודית אינה נכונה. גם הפיכתן של המכשפות לגיבורות פמיניסטיות נעשתה ללא ביסוס אמיתי, וזאת למרות שמכשפות אכן היו סמל לנשיות עוצמתית ועצמאית. המסורת הנאו-פגאנית המודרנית מכילה, על כן, גרעינים עתיקים שעובדו והותאמו להווה ולצרכיו המשתנים. כמו כל מסורת כמובן. התהליך כאן פשוט מהיר יותר. ההיסטוריה הרי לא חוזרת על עצמה במדוייק, אלא מתחרזת.

John William Waterhouse, Magic Circle, 1886

פורסם במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 14.6.13

הבלוג שלי באנגלית כבר מכיל לא מעט תרגומים של רשימות בעברית. אתם מוזמנים לקרוא ו/או להעביר למי שלא יכול לקרוא עברית: http://tomerpersicoenglish.wordpress.com/

הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית – ראיון עם יושבי הראש

הכנס הישראלי לחקר דת ורוחניות עכשווית הוא כבר מוסד מבוסס בישראל. זו לו השנה החמישית ברציפות שהוא מתקיים, ומושך אליו חוקרים מהארץ ומהעולם. הכנס נהגה ונוסד על ידי פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, והתקיים עד לשנה זו באוניברסיטת חיפה (בעבר כתבתי על הכנס הראשון, השני והשלישי). השנה העבירו עפרה ומריאנה את הלפיד לאוניברסיטת תל-אביב, ולשני יושבי הראש החדשים שלו, פרופ' רון מרגולין וד"ר אייזיק לובלסקי. ביקשתי מהם לענות על כמה שאלות עבור קוראי הבלוג, אך ראשית אציג אותם:

רון מרגולין הוא פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ועומד (לסירוגין, יחד עם ד"ר נחמה ורבין) בראש התוכנית לדתות זמננו (ג"נ: בכך אני כמובן עובד תחתיו שם). הוא מומחה לתנועת החסידות, וספרו האחרון, הדת הפנימית, עוסק במופעים של הפנמה דתית בדתות העולם ובתולדות היהדות..

ד"ר אייזיק לובלסקי הוא מומחה לאזוטריה המערבית, ומרצה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו האחרון, הודו השמימית (Celestial India), עוסק באגודה התיאוסופית ותרומתה למאבק הלאומי ההודי.

רון מרגוליןובכן, הכנס השנה מתקיים בפעם החמישית, אולם לראשונה בתל-אביב. האם לבד מהמיקום החדש יש בשורה נוספת בכנס הנוכחי?
רון ואייזיק: אנחנו מוקירים ומעריכים מאד את עבודתן של עופרה מייזלס ומריאנה רוח-מדבר, מייסדות, יוזמות ומארגנות הכנס שהתקיים באוניברסיטת חיפה בכל ארבע השנים האחרונות. באשר אלינו, החלטנו כי מתכונת הכנס, לאחר שעבר לאוניברסיטת תל אביב, תישא אופי מעט שונה, ותהיה מרוכזת בהרצאות בעלות אופי מחקרי מובהק. שאיפתנו להרחיב את העיסוק בתחום מחקר מרתק זה בתוך המסגרת האוניברסיטאית, ככל דיסציפלינה אחרת הנחקרת ונלמדת בין כתלי האקדמיה. בנוסף, אנו מעריכים כי מיקומה המרכזי של אוניברסיטת תל אביב תעניק גוון ייחודי לכנס, ומקווים כי אכן זה יהפוך לאבן שואבת לחוקרי "העידן החדש" גם בשנים הבאות.

הרוחניות העכשווית נמצאת כיום בכל מקום, ומשפיעה גם על מעגלים שאינם לכאורה קרובים אליה. איך לדעתכם יכול לתרום המחקר האקדמי של התופעה להבנת תהליכים רחבים בחברה המערבית המודרנית, כלומר לא רק לבחינת התנועות הרוחניות החדשות, אלא הרבה מעבר אליהן?
אייזיק: לתפיסתי, תופעות היסטוריות רבות נמדדות ונחקרות בשימוש בכלים מיושנים או מוגבלים מעצם טבעם. המחקר המתבצע באוניברסיטה נוטה פעמים רבות להתעלם מגורמים "אישיים", או "רוחניים", ואף לזלזל בהם כלא רציניים. מניסיוני, רבים המקרים בהם דווקא הפן הדתי או הרוחני המאפיין אדם, תנועה, או חברה שלמה, הוא זה העשוי לספק לנו כחוקרים הסבר מדויק ומעמיק יותר מאחרים על הסיבות שבשלן אירועים כאלה ואחרים התרחשו. בהתאם, הבנת החברה המערבית המודרנית מורכבת אף היא מרבדים מגוונים, ופשוט בלתי אפשרי להתעלם מפריחת הדת והרוחניות בעשרות השנים האחרונות ומההשפעות הנרחבות של תופעה זו על מגוון מעגלים: פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים והיסטוריים.

אחד הדברים המעניינים במחקר האקדמי בתחום הזה הוא שהוא משפיע עליו. דהיינו לא פעם קוראים מושאי המחקר (ה"רוחניקים") מחקרים, ומגיבים אליהם. אפשר לראות זאת בברור בנוגע למחקריו של רונלד האטון על הנאו-פגניות, שגם ידבר בכנס. האם לדעתכם אנחנו כאקדמאים צריכים להתייחס לכך? האם יש עלינו אחריות מיוחדת כתוצאה מההשפעה שלנו על המחקר, או שאין לנו אלא לעשות את עבודתנו ללא התחשבות במי שקורא אותה ומה שהוא יעשה איתה?
אייזיק: נדמה לי שאפקט ההדדיות הזה מתקיים בכל תחומי המחקר שנושאם הוא בני אדם, הלא כן? עם זאת, כיון שמחקר הרוחניות מערב רכיבים ייחודיים, וביניהם גם רגש, מיסטיות וחווייה דתית, הרי שבאמת עלולים לעתים להיווצר צמתי השפעה מעין אלה בתחום שלנו, אולי יותר מאשר באחרים. להשקפתי, חוקר רציונליסטי אמור להתעלם מהשפעות "חיצוניות", ובוודאי שלא לאפשר להן להשפיע על מחקרו. יחד עם זאת, עבור חוקרים העוסקים בחקר התרבות העכשווית, ברור שניתן להעשיר את המחקר דווקא בשל הקשר הישיר יחסית עם ה"רוחניקים". באופן אישי, כאשר קשר כזה נוצר, אני משתדל לבחון אותו באופן אובייקטיבי: האם הוא מפרה? האם הוא מספק לי זוויות תצפית שאיני יכול להגיע אליהן באופן עצמאי? האם החווייה הרגשית-דתית, האופיינית לעוסקים בעידן-החדש, מאפשרת לי, כחוקר, לבחון אותה באופן מכבד אך שכלתני? אלה השאלות המרכזיות אתן אני מתמודד במחקר בתחום זה.

רון: אני רואה בהשפעה של חוקרים על ההתפתחות של הרוחניות בדורות האחרונים יתרון גדול לתחום זה. ההיסטוריה של התופעה הזו ארוכה – ממכס מילר בשלהי המאה ה-19, וויליאם ג'ימס בראשית המאה ה-20, עבור דרך מירצ'ה אליאדה ועד חוקרים בני ימינו. אולי אחד התחומים הבולטים ביותר בהם המחקר במדעי הרוח תרם באופן ישיר ומשמעותי לחיים ולתרבות עצמה היה תחום זה של חקר הדתות והרוחניות. מובן מאליו שמצב עניינים זה מחייב לדעתי אחריות רבה יותר מצד החוקר מאשר בתחומים שאין להם כל השפעה על החיים, יש מי שראו זאת כך, והיו מי שלא אכפת היה להם טיב ההשפעה של עבודתם על בני אדם החיים סביבם. זו סוגיה עמוקה ואף כאובה, שהרי תופעת הכתות, שהיא חלק מן הרוחניות החדשה, כרוכה הייתה בעבר וגם בהווה בתופעות בעייתיות ביותר מבחינה מוסרית, והחוקרים הם אלו שיכולים להצביע יותר טוב מכל אחד אחר על הסכנות שבצד היתרונות. חוקר אחראי צריך להתמודד גם עם הבעיות, עקרון הנייטרליות מקורו בהשתחררות מהטלאולוגיה שמנעה את התפתחות מדעי הטבע, אולם העיסוק במדעי הרוח הוא עיסוק מסוג אחר ואי אפשר לנתקו מממדים של שיפוטיות.

אייזיק לובלסקימחקר הרוחניות העכשווית הוא בסך הכל תחום צעיר, אם כי זה מובן, בהתחשב בכך שמדובר בתופעה צעירה. אולם מחקר האיזוטריקה המערבית, שדה ידע בן אלפי שנים, גם הוא צעיר מאוד, ונמצא בהתפתחות מואצת רק בעשור האחרון. איך תוכלו להסביר את ההתעלמות המחקרית מהתחום הזה זמן רב כל כך?
אייזיק: אם נעמיד דברים על דיוקם, הרי שמחקר האזוטריה המערבית משגשג ברחבי העולם המערבי כבר משנות השישים של המאה ה- 20. נכון שבישראל התחום בחיתוליו, והדבר מצער אותי מאד. האקדמיה הישראלית לא רק ש"מתעלמת" מעיסוק בתחום זה, אלא פשוט לא מתייחסת אליו כמעט בכלל. הדבר נובע ממספר סיבות: חוקרים רבים חוששים שזיהוים עם תחומי המחקר של "העידן החדש" יצבע אותם בגוונים של חוסר רצינות. חוקרים אחרים פשוט לא מתעניינים בנושא, ותקועים עדיין באפיקי מחשבה מיושנים, שאולי התאימו למחקר האקדמי של המאה ה- 19, אך כבר ננטשו מזמן ברוב האוניברסיטאות המכובדות בעולם. בנוסף, המערכת האקדמית בישראל בסך הכל משקפת את הבעייתיות והפרובינציאליות הקיימות בכל תחום בארץ.

הדברים ידועים ואין טעם ב"קיטורים" חסרי משמעות, אך רק כדי להדגים את הסטגנציה האקדמית בישראל, מעניין לראות שעדיין אחוזים גבוהים ביותר של עבודות הדוקטורט בהיסטוריה חוזרות ועוסקות מדי שנה בקשת נושאים מצומצמת ביותר, ובעיקר בתולדות העולם המערבי במחצית הראשונה של המאה ה- 20. זה די מדהים, בהתחשב בכך שרוב החוקרים פשוט ממחזרים לדעת לא רק את עצמם, אלא גם את אותם תחומים לעוסים, בהם נדמה כי הכל כבר נכתב, ובכל זאת, המכניזם הפשטני הזה ממשיך לקבוע את הדרך, השיטה והמדד להצלחה: חוסר העזה, חוסר מקוריות, חשש מהיתפסות כשונה, ובקיצור – קיבעון מחשבתי, המתבטא אכן גם בתקצוב וביחס הכללי של הממסד האקדמי לחוקרים כמונו. לתקוותי, אנשים כמוך (תומר) וכמוני מהווים את "דור המדבר". אני מעדיף להחזיק בתפיסה אופטימית זו מאשר לבכות את מצבה הירוד של המחשבה החופשית באקדמיה הישראלית של שנת 2013.

בהמשך לכך, פעמים רבות נדמה שחוקרים של הרוחניות העכשווית מתעלמים משורשיה במסורת האיזוטרית המערבית, ומעדיפים לקשור אותה בצורה טוטלית ליבוא רעיונות מהמזרח. איך אתם מסבירים תופעה זו?
אייזיק: אני מניח שגם מספרם של החוקרים המכירים ומעריכים את חשיבות המפגש בין מזרח למערב ב- 200 השנים האחרונות מצומצם למדי בישראל, לא כל שכן אלה הבקיאים גם במסורת האזוטרית המערבית. הדבר נובע להערכתי מהיעדרה של דיסציפלינה מחקרית מסודרת ומוסכמת בחקר מדע הדתות. התחום הזה נוטה לאקלקטיות ומערב גישות מגוונות. מצד אחד, זה מצוין, כיון שהסטודנטים והחוקרים העוסקים במדע הדתות מגיעים באמת משלל כיוונים: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ועוד. מצד שני, הדבר פוגע באפשרות האחדתו של גוף ידע מסודר, אותו כל חוקר או חוקרת חייבים להכיר כבסיס בלתי ניתן לערעור. אני משער שאילו כל חוקרי העידן החדש היו מקבלים הכשרה היסטורית-פילוסופית מסודרת ולומדים באופן מעמיק את המחשבה הדתית האירופית של 2000 השנים האחרונות, שאלתך הייתה נעשית מיותרת.

מה היחס שלכם לחוויות רוחניות, לא כביטוי אישי של המסע הרוחני הפרטי שלכם כמובן, אלא כעזרים – או שמא מכשולים? – בחקר התופעה הנידונה? האם תרגול מדיטציה עוזר בהבנתה? האם ההשתתפות בסדנה של שחזור גלגולים עוזרת במחקר הנוגע לה? האם הליכה למתקשרים יכולה לשפוך לנו אור יקר ולתת לנו תובנות על התופעה, שרק על ידי בחינתה מרחוק וראיונות עם חבריה לא היינו מקבלים?
רון: ברור שלהתנסויות של החוקרים יש משמעות. האם אפשר להבין מה זו מיסה נוצרית בלי להכנס פעם לכנסיה ולראות מה מתרחש במיסה? יחד עם זאת מובן מאליו שביקור שלי בכנסיה בזמן המיסה איננו זהה למה שחווה מאמין קתולי אדוק שהולך בקביעות כל שבוע למיסה ומאמין שהוא אוכל מבשרו של ישו ושותה מדמו. המחקר בתחום הדתות והרוחניות צריך לשלב לימוד טקסטים, ידע היסטורי, תצפיות, התנסויות, ראיונות, כל דבר שמאיר את התופעה. אי אפשר לסמוך על פן אחד אך לעתים עומדים לרשותנו רק טקסטים בעקר כשמדובר בתופעות היסטוריות או רחוקות. באותה מידה יש לזכור שאי אפשר להגיע להבנות מקיפות רק מתוך התנסויות אישיות שהרי החוקר או החוקרת חייבים גם מבט חיצוני וביקורתי – אחרת אין הם עוסקים במחקר.

איך אתם רואים את שדה הרוחניות העכשווית בארץ? האם יש כאן בשורה אמיתית?
רון: לדעתי אחת ממטרות הכנס היא לקבל מושג יותר שיטתי על הרוחניות העכשווית בארץ בזכות ההרצאות השונות, המגוונות והעדכניות שיהיו בו. זו הזדמנות למפגש חי עם חוקרים שונים שהפגשתם יחד תאפשר אולי מבט פנורמי רחב יותר ממה שיש לכל אחד באופן אישי. אני מניח שאתה שואל האם לרוחניות העכשווית בישראל יש בשורה אמיתית. לדעתי זה תלוי במידה ותמשיך להיווצר אינטרגרציה ייחודית לישראל בין רוחניות יהודית ורוחניות שמקורה בעולם ההודי, הבודהיסטי ומקומות נוספים. בשורה חדשה היא תוצר של שילוב בין המקומי לעולמות אחרים. יש התחלות כאלה אך הן צריכות להתמודד עם מסורות שמרניות למדי של היהדות מצד אחד והתרבות הישראלית החילונית מצד שני. בינתיים אנחנו טובים בייבוא.

מה דעתכם על האפשרויות שהרוחניות העכשווית מציעה ליהדות זמננו? האם תיתכן הפרייה הדדית שתיצור תרבות או דת יהודית בעלת ערך מוסף?
רון: מבחינתי זהו האתגר הגדול לרוחניות העכשווית בישראל. החייאת הדת היהודית הסובלת מהתאבנות רוחנית באמצעות המפגש שבין יהדות ויהודים לבין היבטים שונים של הרוחניות העולמית. היהדות היא דת קהילתית מאד וקהילתיות זו גם השפיעה על תופעות שונות ומוכרות בחברה הישראלית. קהילתיות יכולה להיות דבר מעיק ביותר, במיוחד בעולם אינדיבידואליסטי בו אנו חיים, אולם בהיסטוריה של היהדות היו שלבים בהם הפכה הקהילתיות היהודית לבעלת עוצמות רוחניות. דבר זה התרחש בחלק מן העדות החסידיות מאז שלהי המאה השמונה עשרה, בחבורות מקובלים כמו זו שהתקיימה בצפת במאה השש עשרה, בחוגים מסויימים בימי חז"ל וכדומה.

הרוחניות העכשווית היא הסיכוי של היהדות והקהילתיות היהודית להתחדש ולשוב לשמש מקור להעצמה רוחנית לחברים בקהילה הזו. היפתחות של יהודים לטכניקות מן המזרח, למדיטציות, לקשב לגוף של היוגה ותורות תנועה מזרחיות אחרות, או למשל לריקוד הסופי, היא פתיחות לממד שחסר ביהדות. מצד שני מדובר גם בגם דרכים רוחניות ששילובן עם היהדות יכול להובילן למקומות חדשים. להפוך את הרוחניות לדרך לשינוי החברה והעולם ולא רק דרך להעצמת היחידים בגלל היתרון של הפניה היהודית אל החברה שהוא גם חסרונן של רוב הדרכים המזרחיות (למרות שרוב המתרגלים שלהן מכחישים זאת). אם היהודים ישתחררו ממסורתיות היתר שלהם המשתקפת בעריצות של ההלכה שהפכה מחסום בפני פתיחות ושילוב עם עולמות רוחניים אחרים, יש סיכוי שמשהו טוב יקרה.

הכנס הישראלי החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית יתקיים כאמור באוניברסיטת תל-אביב ב-28-29 למאי. כאן התוכנייה. אין צורך בהרשמה מראש. כדאי להגיע.

רשמים מהכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית

הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית חשוב לא רק בתכניו, אלא בעצם קיומו בפעם השניה. זאת מפני שיש כאן כבר תחילתה של מסורת, וכולי שמחה על המוסד החשוב הזה שקם ומתגבש, של מקום מפגש לחוקרים של השדה המשמעותי הזה, מקום שיכול להפרות את מחשבתם של החוקרים ולהעניק גם לרוחניקים עצמם אפשרות לביקורת עצמית ורפלקסיה. אז קודם כל, כל הכבוד למארגנות, פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, ולשנה הבאה באוניברסיטת חיפה.

ואוי, כמה כיף היה לי עצמי בכנס. הרי זה בדיוק המקום בשבילי, רוחניק אקדמי שכמוני. ואכן, מכרים וחברים הקיפו אותי משני צדדי, ניו-אייג'יסטים מצד אחד וחוקרי ניו-אייג' מהשני, עד שהיה קשה ללהטט בין השיחות ולזכור את מי לברך באנרגיות טובות ועם מי לנתח את מקומה של המילה "אנרגיות" בשדה הסמנטי של הרוחניות העכשווית. כמובן שהחלטתי להרפות ולזרום.

חצי היום הראשון

פרופ' יוסי גליקסון על רקע גלי מוח של מודט מנוסה

מושב הפתיחה היה חביב, אבל לטעמי פחות מעניין מזה של שנה שעברה. דיברו בו פרופ' יוסי גליקסון (אונ' בר אילן) וד"ר נדב דוידוביץ' (אונ' בן גוריון) שהתייחסו לחוויות רוחניות מהצד היותר ביולוגי שלהם. פרופ' גליקסון, שעובד במרכז הרב תחומי (המרשים) לחקר המוח שיש בבר אילן ודיבר על ההבדל בין מצבי טראנס למצבי טרנסצאנדנטיות. טראנס, הוא אמר (אני מסכם בקיצור נמרץ) הוא איבוד המודעות הרפלקסיבית. טרנסצאנדנטיות היא הגברת הרפלקסיביות. לי נראה שאלו הגדרות טובות. ד"ר דוידוביץ' דיבר על הדיכוטומיה בין מדע (כתהליך רציונלי) לרוחניות (שאינה), ועל כך שאותה דיכוטומיה פחות חדה ממה שעושים ממנה (הוא לא ממש הסביר על מה ולמה).

אחר כך הייתי במושב שדיבר על יחסי היהדות והבודהיזם כיום. לא אמרו בו דברים שקוראי בלוג זה לא שמעו בעבר. אציין רק שפרופ' יהודה גלמן (בן גוריון) הצביע על כך שהבודהיזם הוא אימון מצויין להסרת המרכזיות-של-העצמי שבאה לידי ביטוי גם בפנאטיות תאיסטית ובתחושה שהעם שלך (למשל, היהודים) עליון על אחרים. לדעתו יכול מאוד להיות שזה מה שקוסם בבודהיזם לכל כך הרבה יהודים בימינו.

אחרי הפסקת הצהריים אני עצמי דיברתי. ההרצאה שלי, "בדרכי נועם: רוחניות הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו", מבוססת על מאמר שאמור להתפרסם בגליון אקדמות הקרוב (או מקסימום זה שאחריו), וכאשר זה יקרה אביא אותו כולו כאן, אז צריך מעט סבלנות. לבד ממני אציין שדיבר במושב שלי גם ד"ר רפאל שוח"ט (בר אילן) שקבע שהעניין הפופולרי בקבלה הוא שילוב של אכזבה מהמדע, תגובה פוסט-טראומטית למלחמת יום כיפור והסתייגות חילונית מהיהדות ההלכתית.

ועכשיו לדברים המעניינים יותר לדעתי

במקצה המושבים השלישי הגעתי לשמוע על "מגמות חדשות בשדה הזהויות היהודיות-ישראליות". ראשונה דיברה ד"ר חגית הכהן-וולף (העברית). ד"ר הכהן-וולף חקרה קבוצה של יהודים שמגדירים עצמם חילונים, אבל לומדים בבתי מדרש פלורליסטים ו/או משתתפים בתפילות בבתי-תפילה (כן: לא בתי-כנסת, אלא התארגנויות ספונטאניות של תפילות של "חילונים"). הממצא המעניין ביותר שלה היה בהשוואה של תפיסת היהדות בין יהודים שכאלה לבין כאלה שלא משתתפים בפעילויות הנ"ל.

היא מצאה שאלו שלומדים בבתי מדרש ומתפללים בבית תפילה מחזיקים בהגדרה רחבה הרבה יותר של היהדות. כלומר בעוד החילונים הרגילים מזהים את היהדות עם האורתודוקסיה, החילונים שמתעניינים ומממשים את דתם לא חושבים שהאורתודוקסיה היא הייצוג הלגיטימי היחיד של היהדות. כלומר אם אך ורק בשררה מעוניינים רבני האורתודוקסיה, כדאי להם לשמור על החילונים בורים בקשר ליהדותם, ועד כמה שאפשר יבשים מבחינה רליגיוזית.

אסף ליבוביץ' (העברית) דיבר על "מסורתיים חדשים בישראל". על פיו בישראל מתעצבת זהות מסורתית חדשה שמשלבת בין המסורתיות המזרחית המוכרת, שיח ליברלי ורוחניות ניו-אייג'. וכל זה קורה לא באתרים המסורתיים של המסורתיות המסורתית (דהיינו, הפריפריה), אלא במרכזי התרבות הישראלית (דהינו, תל-אביב). ליבוביץ' חזר אל הקונספציה המחקרית הקלאסית ביחס למזרחיות (אייזנשטט ועוד), על כך שזו נוצרה בין היהודים המזרחיים משום שאלו נפגשו בצורה איטית ומתונה יותר עם המודרנה, ועל כן לא התפלגו, כמו אחיהם האשכנזים, לשני מחנות ברורים, חילונים וחרדים. על פי התזה הזאת עלייתם של המזרחיים למדינת ישראל המודרנית תביא להעלמותה של המזרחיות, כאשר המסורתיים נודדים לאחד הקצוות שהאשכנזים הקדימו והכינו עבורם. זה כמובן לא קרה.

המסורתיים החדשים הם התפתחות חדשה מתוך המסורתיות הישנה שלא נעלמה: הם מקבלים את מסורת הוריהם ושומרים עליה, אבל א) ליברלים יותר מהם (פמניסטים, מקבלים הומוסקסואליות); ב) מתעניינים ברוחניות, כלומר הדת אצלם היא לא רק פולקלור, אלא עמדה קיומית שאמורה להיבחן על פי מידת האותנטיות שלה, הסיפוק שהיא מניבה וכו'; ג) הם מחזיקים בהון התרבותי שמאפשר להם להבין ולפעול במרכזים התרבותיים של ישראל. דוגמאות למסורתיים חדשים: 1) צבי יחזקאלי 2) עמוס תמם, שגם אמר לליבוביץ' את המשפט הנהדר הבא, שבעצם מסכם הכל: "אני תל-אביבי, ולכן המסורתיות שלי אחרת ופרטית ופנימית".

שמעון פוגל (בן גוריון) דיבר על "לימוד מגמות רוחניות בלימוד הגמרא בישיבות ההסדר". על פיו אנחנו בעיצומו של משבר כללי בלימודי הגמרא, שנתפסים (על פי השיטה בה הם נלמדים, כלומר השיטה הליטאית, בריסקאית, שמתמקדת בכמה מסכתות שהינן יותר "משפטיות" שמנותחות בכלים אנליטיים) כלא רלוונטים ומשעממים. לצד המבקשים לשמר את השיטה הזו, יש המחדשים. מגמה מסויימת של חידוש היא שילוב מימד רוחני בלימוד התלמוד.

פוגל ציין כמה אסכולות בתוך כיוון זה. הרב יהושע ויצמן מישיבת ההסדר במעלות, למשל, טוען כי בארץ ישראל יש לשנות את לימוד התלמוד ולא ללמוד כפי שלמדו אבותינו בבריסק. בישיבתו, לצד לימוד השיטה הישנה, מנסים גם למצוא את "פנימיות" הכתוב, או את "הסוד" שהוא אוצר. על פי פוגל התלמוד נתפס אצלו כטקסט מרובד, בעל עומקים, כאשר ברור שהרובד העמוק יותר הוא החשוב יותר. בעוד הרובד הראשון, השטחי, הוא הרובד ההלכתי, הרובד השני הוא קבלי, והוא תכליתו האמיתית של הלימוד.

כדוגמא לסוגייה שנלמדת כך הביא פוגל את סוגיית החמור ש"בעליו עמו" או שלא (בבא-מציעא). הסוגייה הזו, שעוסקת בשימוש בחמור ובאשמים על שימוש לא מיטיב בו, הופכת לדיון בפריקת עול מצוות של הציונות בתחילת דרכה ולשאלה האם הציונים אשמים, או דווקא הקב"ה הוא שאחראי. דוגמא נוספת לחיפוש של רובד קבלי בתלמוד הביא פוגל משל הרב אהרן הראל מישיבת שילה. בשונה מהרב ויצמן מנסה הרב הראל למצוא בעיקר טעמי מצוות קבליים בתוך הטקסט התלמודי.

אסכולה תלמודית-רוחנית אחרת היא זו של הרב שג"ר מישיבת שיח ושל הרב רא"ם הכהן מישיבת עתניאל. שניהם מנסים למצוא מסלולי המראה לדיון בערכים מופשטים וסוגיות אשר ברוח בתוך הסוגיות עצמן, כלומר כאן אין תפיסה של רבדים גיאולוגים בטקסט התלמודי אליהם יש לחפור מבעד לקרום החיצוני, אלא השקפה על פיה ניתן להבין שמאחורי החלטות חז"ל עמד מערך ערכי או רוחני שאותו ניתן לגלות מתוך לימוד הסוגייה עצמה בצורה נכונה.

כותרת הרצאתו של אודי אברמוביץ' (בן גוריון) היתה "פוליטיקה אנטי-פוליטית: המיסטיקה הפוסט-ציונית של הרב מנחם פרומן", וההרצאה שלו הצליחה לסדר לי בראש כמה דברים שידעתי על הרב פרומן ולא התאימו לכאורה. הרב פרומן הוא כמובן אחת הדמויות היותר מעניינות בין הכיפות הסרגות היום, ואחת הדמויות האהובות, באמת אהובות למרות שאני לא מכיר אותו כלל, עלי באופן אישי. כולם כבר שמעו על הרעיון שלו על פיו שלום באזור יכול לבוא דווקא על ידי המנהיגים הדתיים. אברמוביץ' התייחס בהרצאתו לפן מסויים אצל פרומן, והוא השילוב שלו בין מיסטיקה לפוליטיקה.

עוז אלמוג מונה

אז לכאורה נראה שאין שילוב מעולה מזה. הרי רק צריך לערבב טוב טוב ולזרוק גפרור, וכולנו עולים בסערה השמיימה. ואכן, אומר אברמוביץ', לא בכדי רוב האורתודוקסים מנסים לא להפוך את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך יהודי-מוסלמי. על פי אברמוביץ', על אף מה שמקובל לומר, גוש אמונים נזהר מאוד לא לעשות כן. הקוקיזם העניק מובן דתי-מיסטי ללאומיות, אבל לא לסכסוך בין העמים. כאשר אחרי מלחמת ששת הימים, סיפר אברמוביץ', שאל חנן פורת את הרצי"ה קוק האם הגיע זמן ללמוד הלכות מקדש וכהונה, ענה לו הרצי"ה שעוד שנים רבות מאוד נלמד הלכות מלכים ומלחמות, דהיינו: ממלכה, לא מקדש עומדים בראש סדר היום.

הרב פרומן נוקט בגישה שונה. העניין הוא כזה, והוא העניין שממנו הבנתי כמה דברים שלא הבנתי בעבר: אצל הרב פרומן חשובה מאוד האירוטיקה. הארוס שמחבר בין בני אדם, בין בני אדם לאלוהיהם ובין בני אדם לאדמתם, הוא מה שפועם במרכז התיאולוגיה שלו. הרב פרומן כמובן לא המציא כאן כלום: הוא מקבל תפיסה זו מהקבלה הלוריאנית, שעבורה כל העולם האלוהי הוא זיווגים זיווגים, שהפרדה בו היא שבר ואיחוד אצלו הוא עונג וברית וגאולה.

לכן עבור פרומן ריבונות על חלקי מולדת, שהיתה עבור הרצי"ה מהותית, היא פחות חשובה. מה שיותר חשוב הם החיים בארץ עצמם. אהבת האדמה, עבודתה, הפרחתה. ואם יש לך שכנים פלסטינאים, צריך פשוט להסתדר איתם. במילים אחרות: הארץ חשובה לו יותר מהמדינה. היום קוראים לזה פוסט-ציונות.

אבל יותר מכך: על פי מה שהבנתי מאברמוביץ' פרומן בכלל לא רואה את המציאות, אלא את הניצוצות האלוהיים שמאחוריה. הוא נפגש עם אחמד יאסין (ועליו תפילין) כי צריך להיפגש עם פרעה כדי להשלים עמו. הוא נפגש איתו אף על פי שיאסין שלח מחבלים לרצוח ישראלים כי עצם העברה המוסרית בפגישה עם רב-המחבלים הזה היא תיקון, כי היא עבירה לשמה וכך צריך לנהוג במגע עם הסטרא אחרא! אין לו כל משנה סדורה לגבי פיתרון הסכסוך, אלא רק תקווה שהקב"ה יזיז את מה שצריך אם אנחנו נזוז לכיוון הנכון. בקיצור, מדובר באדם מסוכן מאוד.

הדגש הרב של פרומן על אירוטיקה מנקודת מבט קבלית מסביר למה בעוד הוא לכאורה יכול "לחשוב מחוץ לקופסה" בעניינים רבים, בכל הנוגע למין הוא פרימיטיב מוחלט. הומוסקסואליות בשבילו היא לא סתם חטא, לא סתם תועבה, אלא ממש פגיעה בסדר הקוסמי, הורדה של קדושה לתוככי הביבים (ומעניין איך הוא הגיב לסיפור מוטי אלון). בשביל אנשים כמו הרב פרומן לא רק שבעצם אין ולא יכולה להיות פשרה (בשום נושא, כי בכל נושא הוא רק מסדר את הדברים על פי הקדושה לתפיסתו), אלא אין ולא יכולה להיות הכרה אמיתית במציאות, ובכלל זה בזולת. כאמור: את המציאות הוא לא רואה, אלא רק את האותיות הקבליות שבונות אותה לדעתו. כמו אלה שצופים בזרם המטריקס ורואים את העולם, רק הפוך. זו סכנה, זו התנשאות, וזו אלילות.

מליאת ערב

אלבוים נושא עיניו

במליאת הערב ישבו על הבמה ד"ר מריאנה רוח מדבר, מהמארגנות, הפרופ' לסוציולוגיה עוז אלמוג, דב אלבוים המלמד (במלעיל) לחילונים (או "חילונים"), ד"ר שי פינטוב, רופא בעל סובלנות לרפואה האלטרנטיבית, ופרופ' פיליפ וקסלר, המומחה לתרבות רוחנית. אביא רק מדבריהם של אלמוג ואלבוים.

עוז אלמוג דיבר על מקורותיו של הניו-אייג', ומנה כמה וכמה מאפינים ושורשים לתופעה. למי שמעוניין, גלי ויינשטיין (גרנק) סיכמה את העניין יפה אצלה בבלוג. בגדול הניו-אייג' לדעת עוז הוא נסיגה מעולם רציונלי מדי, "הילד המשותף של פרויד והמהארישי", ומהווה מעין "חסידות חילונית", בכך שהוא פונה לאוכלוסיה שלמדנות לא מתאימה לה, ובכ"ז היא רוצה קשר טוב עם הקב"ה.

דב אלבוים חלק על אלמוג: החסידות הקלאסית מעולם לא היתה שטחית מבחינת הלמדנות שלה, וגם הניו-אייג' הוא לא רק בריחה מבוהלת מעולם רציונלי. על פי אלבוים הניו-אייג' הוא ביטוי לתהליך רב עוצמה בתולדות היהדות והעולם. בכל פעם שהיהדות זכתה לתנאי חירות תודעתית היתה בה פריחה רוחנית, טען אלבוים. כך בספרד במאה ה-13, בצפת במאה ה-16, באיזמיר ועזה במאה ה-17 ובמזרח אירופה במאה ה-18. זהו על פי אלבוים תהליך אמיתי, עמוק, ולא רק רגרסיה מהמודרנה. אם כבר זו השלמה למודרנה. לא רק עץ הדעת, אלא גם עץ החיים. השלמת הפיצול בין פנימי וחיצוני, מדע ורוח.

וזה שזה קורה במדינת ישראל זה מרגש במיוחד, טוען אלבוים, וחשוב במיוחד. כי הפיוס בינינו לבין הגורמים האחרים באזור, אם הוא יתבסס על הסכמות רציונליות בלבד, לא יחזיק. תהליך השלום האמיתי, העמוק, צריך להתחולל בתחום של הרוח. (זה נשמע כמו פרומן, לא? אבל כמובן ההבדל הוא גדול: אלבוים, צודק או טועה, מנתח את המציאות ומסיק את מסקנותיו. פרומן קורא קבלה ומסיק את מסקנותיו. הדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא להתמודד איתה, ולא עם ספרים עליה. ולמי שמעדיף את הקבלה על המציאות קוראים פשוט שבתאִי.) אלבוים נושא עיניו לאופק ומקווה ל"פיוס רוחני עמוק".

כמה דברי ביקורת

בכנס השנה היו 120 הרצאות שונות. זה מרשים מאוד, ובמספרים כאלה אי אפשר לצפות שכל ההרצאות תהינה ברמה גבוהה, ובכל זאת לדעתי המיון היה צריך להיות קפדני יותר. היו הרצאות שלא התאימו למעמד. זאת ועוד: ריבוי ההרצאות והמושבים גורם גם ליום הכנס להיות מרוצה מתנשמת ומתנשפת בין הכיתות השונות בתקווה להגיע להרצאות שמעניינות אותך ותוך ידיעה שאתה ממילא מפספס המון, כל זאת בעוד אתה מנסה לעשות קצת מינגלינג ולדבר עם איזה חבר או מומחה, תוך כדי הליכה מהירה, בפה מלא בורקס. ברמה מסויימת זה בלתי נמנע, אבל פחות הרצאות יקלו על הלחץ, ויש כאמור ממה לקצץ.

עוד דבר שהיה ממנו לא מעט בכנס הפעם הוא מושבים בהם ניתנה לקהל "התנסות" בנושאים עליהם דיברו. אני התנסתי ב"מדיטציית מוות" יהודית מידי ג'יימס ג'ייקובסון מייזלס. היה מעניין, היה אפילו מחכים, אבל גם זה היה כל כך לחוץ, כל כך מחוץ משני צדדיו על ידי הרצאות לפניו ואחריו, שהרגשתי נבוך בשביל ג'יימס ובשביל הקהל, ששניהם לא מקבלים את שראוי להם. מבחינה עקרונית אני באמת בעד לנסות את התרגולים אותם אנחנו חוקרים (אין לי ספק שמעורבותי האישית בחיפוש ותרגול רוחני מסייעת לי מאוד להבנת הזרמים והכוחות השונים בשדה), אבל בצורה כזאת התרגול הוא שטחי, הופך ל"ניו-אייג'" במובן הרע של המילה, ובטח לא מתאים לחקר הניו-אייג'. אני שוב רוצה לומר שלדעתי הכנס הוא בכללו הצלחה יפיפיה, ומהווה תופעה יחידה במינה וחשובה מאוד בישראל. אני גם מבין כמובן את תנאי הזמן המצומצם וכו'. ובכל זאת, צריך לחשוב על פתרונות לדברים אלה (למשל, אם באמת רוצים, מדיטציה אחת, כללית, רצינית, לכל הקהל במליאה).

ומילה אחרונה על הקהל: כנס כזה מושך אליו תמהונים אינספור. כל מני רוחניקים מקצועיים, ממנהלי "מרכזים רוחניים" ועד כאלה שזהותם היא חיפוש רוחני תמידי, שרואים בכנס הזדמנות מצויינת להפגין נוכחות ולשתף את הקהל בהארה הפרטית שלהם. משום כך זמני השאלות בסוף ההרצאות (לפחות במליאה הכללית) הופכות לכדי סדרת מונולוגים מפי הווירדואוז דנן, למצוקת הקהל השבוי ולמבוכת הכלל. את זה אני לא בטוח אם אפשר למנוע, אבל צריך לנסות. אני לא יודע עוד כמה פעמים אוכל לשמוע איזו ניו-אייג'יסטית בשרוול שמגלה לי שהכל אחד.

כשבנק הפועלים שומע קולות

ביוני 2009 הכריזה שרי אריסון שהיא מקבלת מסרים מהשמיים, והשמיים לא נפלו. אזרחי ישראל, ונגיד בנקהּ, שרגילים זה מכבר לראות את שועי הארץ מצטופפים בחצרות רבנים ומשתטחים על קברי צדיקים, היו צריכים כעת לעכל שלאחת הדמויות החזקות במשק הישראלי יש, לטענתה, קשר אישי, חי וישיר, עם ישויות שמימיות, והם עשו זאת בקלות מרשימה. שום בעל סמכות לא דרש את ניתוקה של אריסון מבנק הפועלים, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, והמנייה של הבנק עלתה יום אחרי הגילוי באחוז וחצי.

אין זאת אלא שתפיסת העולם הניו-אייג'ית, בה קיים עולם רוחני ונסתר, וקיים בכל אחד פוטנציאל לקשור עמו קשר (או פשוט לתקשר אותו), קנתה לה אחיזה אמיצה בפרהסיה הישראלית. כי גם אם רק למיעוט מהציבור אמונות אלה הן מובנות מאליהן, לרוב אזרחי ישראל הן בהחלט מובנות, והם יקבלו בהבנה גם אנשים שיחזיקו בהן. ואם דרושה גושפנקא רשמית לתפוצת התופעה, הרי שהניו-אייג' בארץ כבר מעורר עניין אקדמי לא מבוטל (ועל כך מיד).

אכן, אם צדק קיקרו ואין שני איצטגנינים יכולים לעבור האחד על פני אחיו ברחוב מבלי לכבוש חיוך, הרי ששלל ההילרים והגורואים, המתקשרים והמעוננים, הקוצ'רים והמקובלים הפוקדים את מחוזותינו בזמן הזה לבטח לא יכולים להפסיק לצחוק. הרוחניות הססגונית של הניו-אייג', שקיבלה את דמותה בשנות השבעים בארה"ב, נקלטה בצורה נפלאה על אדמת ארץ הקודש, ומחקרים מראים שישראל כיום היא אחת המדינות בה תת-התרבות הייחודית הזאת פורחת בצורה המרשימה ביותר.

אך מהו הניו-אייג'? המנסה לתת הגדרה לתופעה נתקל בבעיה דומה לזו בה נתקל המבקש להגדיר את הפוסטמודרניזם: מדובר בתופעה רחבה מאוד, אך מפוזרת ומבוזרת, מלאה מאפיינים שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד, יחודית כשם שהיא אקלקטית, נוכחת בכל כשם שהיא חמקמקה, ומלנכולית כשם שהיא מקסימה. על פי רוב המונח משמש לתיאור אוסף גדול והטרוגני מאוד של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, ערב רב ומעורבב של פאגניזם, פילוסופיות מזרחיות ואוקולטיזם.

יחד עם זאת, אין ספק שלמשפחת "העידן החדש" יש קוד גנטי ברור: מדובר בתופעה דתית שהיא בד בבד אישית מאוד, ופנימית מאוד. הכוונה היא שהפולחן בה מתקיים רובו ככולו בראשו ובלבו של הפרט, ושהמתרחש באלו גם מהווה עבורו את מקור הסמכות הבלעדי. במילים פשוטות, מה שחשוב לניו-אייג'יסט הוא מה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש, ומה שהוא חושב, מדמיין ומרגיש קובע עבור הניו-אייג'יסט את מה שחשוב.

מהבחינה הזאת קל לראות ששורשיו של "העידן החדש" נטועים במעיינות הותיקים של ההומניזם והרומנטיקה. בניגוד לדעה הרווחת, הניו-אייג' אינו מסמן השלה של כל אחריות, אלא דווקא נתינת תוקף לאחריותו של הפרט על חייו ועל התפתחותו. הניו-אייג'יסט רואה עצמו כאינדיבידואל אוטונומי המתבקש לבחון את דרכיו, ואף לדקדק, "להיות מודע", לתחושותיו ותשוקותיו. הפניית העורף לממסד הדתי (או התרבותי) ההגמוני אינה משאירה את ההולך בדרך זו בשממה אתית, אלא עצמה מגיעה אחרי שמוקד הסמכות והאחריות עבר מהחוץ פנימה, ועל כן משמעותה דווקא קבלה של אחריות, וזאת מתוך עמדה הומניסטית אופטימית ששינוי מהותי לטובה הוא מן האפשר.

אל העמדה הזו מצטרף מה שהפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור מכנה "המפנה האקספרסיביסטי", כלומר הרעיון שנפוץ במערב החל מסוף המאה ה-18, על פיו כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, שייחודו של כל אדם מתבטא בחוויותיו ורגשותיו, ושיחודיות זו אמורה להנחות אותו בחייו: כך הפרט אמור "לממש" את עצמו.

השקפות אלה הן כבר מזמן חלק מהאויר שאנחנו נושמים, ובשדה הדת, בגלל סיבות כלכליות וחברתיות שונות, הן תורגמו במחצית השנייה של המאה העשרים לצורה דתית נפוצה מאוד בה הקשר עם האל הוא כאמור עניין אישי וחוויתי. יחד עם הציפיות הגדולות, המשיחיות, שהביאה על כנפיה המודרנה, ציפיות לעידן חדש בו העולם ישתלם ויהפוך לעדן, קיבלה תנועה רוחנית זו את התקווה לטרנספורמציה כללית של המציאות, ואת שמה, "The New Age".

אם נתבונן במבט היסטורי מקיף אף יותר, נראה שבניו-אייג' מאמץ המערב מחדש אידיאלים פילוסופיים-דתיים שנשכחו והושכחו על ידי נציגיו המונותאיסטים. ה"הארה" שמשתוקקים לה אנשי הניו-אייג' אינה שונה מבחינת התפקיד האתי שהיא ממלאת מה- ataraxia שהבטיח אפיקורוס, ה- autarkeia של הקיניקנים, ה- apatheia עליה דיברו הסטואיקנים, או אף "אהבת אלוהים השכלית" של שפינוזה. כל אלה הן צורות בהן מוצא הפרט בכוחותיו, ובתוכו, את הנשגב. הניו-אייג'יסט חורג בכך מהלך הרוח הכללי של התרבות היודו-נוצרית בה המוסרי הוגדר בעיקר כפעולות שראוי לעשות, וחוזר אל תפיסת עולם בה הטוב העליון נתפס כטרנספורמציה פנימית אותה ראוי לעבור.

נחזור לשרי אריסון. הניו-אייג' הוא מעצם טבעו מערך תרבותי שובר היררכיות: כל אחד יכול להיות בו נביא, כל אחד יכול לייסד דת, כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה ולהיות חבר באיזו דת או כת שהוא רוצה. מקור הסמכות עבור האינדיבידואל הניו-אייג'יסט הוא כאמור אך ורק האינדבידואל הניו-אייג'יסט: הוא עצמו ופנתיאון תובנותיו וחוויותיו. כרגיל בחברתנו הפוסט-מודרנית אין עם זה שום בעיה, וכולנו שמחים לתת לכל אחד לעבוד את אלוהיו או אליליו כמיטב הכרתו.

אך מה קורה כאשר תפיסת-עולם א-היררכית שכזו נפגשת עם מערכת שבה עדיין חשוב לנו, עם כל הכבוד לדרידה, לשמור על היררכיות ברורות של סמכות וידע? מערכות כאלו הן למשל הצבא או הכלכלה – כלומר כל מקום בו לא ניתן לשכנע את עצמנו שהשפעתן של ההכרעות שמתקבלות בו היא אך ורק אסתטית (והרי על טעם ועל ריח וגו'), אלא ברור לנו שמדובר בעניינים של חיים ומוות. האם גם בארזים הללו נפלה שלהבת?

נראה שכן. ראייה לכך ניתן להביא מתחום הרפואה, בו ודאי נגזרים גורלות, אך זה מכבר מציעים לנו נציגיו הממסדיים במדינה שלל צורות של רפואה אלטרנטיבית, שלא כולן נבחנו ואושרו על ידי המתודות המדעיות שהביאונו עד הלום. ציבור הפציינטים של היום רוצה לא רק להרגיש טוב תוך כדי הטיפול, אלא לעיתים בטוח שהרגשה טובה היא היא הטיפול היעיל ביותר למצבו. כאן שוב ניכר שההגיון הניו-אייג'י, על פיו החוויה הפנימית היא הן מקור הסמכות והן המטרה הסופית, חדר לשדרה המרכזית של תרבותנו.

בדיוק משום כך כאשר אריסון מתוודה שהיא שומעת קולות השאלה המעניינת אינה זו העוסקת בבריאותה הנפשית או בהשגתה הרוחנית, אלא במידה בה דבריה יעוררו חוסר נוחות בקרב הציבור: עד לאיזו דרגה בהיררכיה החברתית-מדינית ישלים הקונצנזוס הישראלי עם מפגן בוטה של חוסר רציונליות? אם נזכור שעל אותה רפסודה אירציונלית עומדים יחד עם אריסון חברי כנסת שמאמינים ששליטה צבאית בחבלי ארץ מזרזת את בוא המשיח, נבין שכפי הנראה העניין יכול להגיע עד לרמות הגבוהות ביותר. ואולי היה זה הניו-אייג' שפתח את הדלת למרכז החברה עבור הפונדמנטליזם.

במגוון השאלות החברתיות שמעלה הניו-אייג' יעסוק "הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית" שיכונס ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. הכנס המרשים בגודלו יציע 32 מושבים בהם ידברו מעל מאה מרצים, ובכללם חוקרים המגיעים מחו"ל. בין המושבים ניתן יהיה לשמוע על כל דבר החל מהקשר בין רוחניות לבריאות הגוף, דרך יחסי הגומלין בין רוחניות הניו-אייג' והאמנות, האינטרנט, המרחב העסקי ואף המשפט, ועד ההתחדשות הרוחנית היהודית והקשר המתחזק בין יהדות ובודהיזם. בין לבין ישולבו אף אפשרויות להתנסות בפרקטיקות הנחקרות. הכנס, שמארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, יפתח מושב מליאה בנושא השפעת המדיטציה על המוח על פי המחקר המודרני, ואם הוא יהיה דומה לקודמו בשנה שעברה, הרי שצפוי לקהל אירוע מלמד, שלא לומר מעורר.

 

[פורסם היום בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". הכנס כאמור יערך ב-8 למרץ, יום שני, באונ' חיפה. הנה האתר עם טופס ההרשמה (והנה התוכנייה כולה בקובץ pdf). את הכנס מארגנות פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר זו השנה השנייה, ואף אני הק' אתן בו הרצאה תחת הכותרת "בדרכי נועם: הניו-אייג' כהפנמה של אתוס נוצרי ביהדות בת זמננו". הנה התרשמותי מהכנס בשנה שעברה. והנה התוכנית הכללית של הכנס השנה:

אני במושב ב'. בואו בהמוניכם.]

שינזן יאנג, ראווי שנקר, והכנס לחקר הרוחניות העכשווית

שינזן, סאוריו ואנוכי נהנים מהשכינה (כל התמונות מירושלים בצילום מיכל גולן)

הנה הרגע המשעשע ביותר שזכיתי לו השנה: שינזן יאנג מבקש שאייצב את הכיפה שהוא חובש על ראשו. הוא רוצה שהיא תהיה בדיוק באמצע (למעשה הוא שאל אותי אם יש משמעות לזה שיהודים לפעמים חובשים אותה על העוקם). כיפה סרוגה לבנבנה, על ראשו הקירח של יהודי אמריקאי בן 65 שהוא אחד ממורי המדיטציה הבודהיסטית המפורסמים בארה"ב.

שינזן גילה מחדש את יהדותו בטיול הזה לארץ הקודש. "הסמסקרות היהודיות שלי חוזרות", הוא אמר, והתכוון לאותם דפוסי חיים שטבועים בנו על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית. מה שיש לעשות הוא כמובן להתבונן בהם מבלי להזדהות איתם. אני לא יודע עד כמה שינזן באמת רצה לא להזדהות איתם בכלל.

שינזן יאנג היה בארץ כאורח של עמותת תובנה, והעביר קורס ויפאסנה מטעמה. אחריו, ביום האחרון שלו כאן, התנדבתי להראות לו את ירושלים. יחד עם מורה נוסף שהוא עובד איתו, סאוריו, ותלמידתו הנאמנה מיכל גולן יצאנו למה שנקרא "האגן הקדוש".

התחלנו בכותל. הצמדנו ראשנו לאבנים ונפתחנו אל הנוכחות של המקום. שינזן הסכים איתי שהקיר העתיק טעון בקדושה, ושאפשר ממש להרגיש איך השאקטי נכנסת ומרעידה את הגוף. "מקומות כאלה פשוט גורמים לנו להיות מודעים יותר לרטט התמידי שבו נמצא העולם, כולל אנחנו עצמנו כמובן" – כך הסביר את העניין שינזן, כבודהיסט "מדעי" למשעי.

שינזן נולד בלוס-אנג'לס ומגיל צעיר נחשף לתרבות היפנית דרך חברי ילדותו. כשגדל נסע ליפן מטעם אוניברסיטת UCLA ולמד שם את המקבילה היפאנית לוג'ריאנה הטיבטית – או במילים אחרות בודהיזם טנטרי יפני (Shingon). הנזירים לא הסכימו ללמד אותו רק את התיאוריה, והוא היה חייב לתרגל איתם, דבר שכמובן גרם לו להתמכר לעניין.

הוא מעולם לא השלים את הדוקטורט שלו, והסתפק בהחלטה לעשות מדיטציה כל חייו, עניין שראה כאימוץ שיאה של התרבות המזרחית. כשחזר למערב חיפש את שיאה של התרבות מערבית לאמץ, ומצא את המתמטיקה ואת מדעי המוח. הוא לימד את עצמו אלגברה ועד היום עוקב אחר הגילויים החדשים במחקר התודעה המערבי, ובתור מורה הוא מרבה לשלב את דרך המחשבה המדעית והמתמטית בלימוד תרות הבודהה.

אחרי ביקור בבית-הכנסת בכותל, בו שינזן השתלב בנידנודי תפילה עם האברכים במקום, עלינו לכנסיית הקבר, שם השתטחנו יחד על קברו (הזמני כמובן) של ישו, נדחסנו בין אלפי צליינים כדי לראות את הפסיפסים המרהיבים שעל התקרות וניסינו לפענח כתובות שונות במקום. שינזן, לבד מיפנית, סינית, סנסקריט ועוד חמש שפות יודע גם קצת יוונית, ואני עדיין זוכר מעט מהלטינית שלמדתי בתואר השני.

"Stabat Mater Dolorosa" קראנו. "עומדת האם האבלה", עומדת מול בנה שעל הצלב בתשומת לב, עומדת בפתיחות לב, עומדת ובוכה. משם חזרנו להר הבית, בשעה שהתירו סוף סוף להכנס למתחם אל-אקצה. סיירנו ברחבה העצומה, ואחרי הפסיפסים המרהיבים של הכנסייה התמוגגנו מהקליגרפיה המסולסלת של כיפת הסלע.

שינזן לא מוכן לענות על שאלות מטאפיזיות והוא אומר שהוא לא יודע אם יש או אין נשמה או חיים אחרי המוות. ודאי שאלוהים נמצא מחוץ לטווח המודעות שלו. אבל באחד הרחובות הקרובים לאל-אקצה, מעל תה מתוק ונרגילה, שאלתי אותו על אותו תרגולת טנטרית שהוא למד. "למה טובים כל דמיוני האלים והאלות הללו, כל מלמולי המנטרות הללו, כל הפוזות הגופניות המוזרות הללו? למה פשוט לא להתבונן בכל מה שקורה, לעשות ויפאסנה?"

בתגובה טען שינזן שהוג'ריאנה התפתחה אחרי שהבודהיזם כבר הפך לדת, כלומר כבר אימץ פנתיאון אלים שלם ומגוון טקסים וצורות פולחן. במצב כזה המורים הרציניים יותר השתמשו בצורות הדתיות הרווחות (אלים, מנטרות) כעזרים לפיתוח ריכוז ומודעות. תרגולות טנטריות בודהיסטיות, אם כן, הן לא יותר מאשר ויפאסנה שמועצמת על ידי מיתולוגיה לדעתו.

שרי שרי שרי שרי

אולם מקסיקו באוניברסיטה העברית לא היה מלא מפה אל פה, אבל מה שלא קיבלנו בכמות קיבלנו בגיוון: ישראלים והודים, חילונים ודתיים, חליפות ושרוולים, כולם ישבו וציפו לו, לאיש ולחזון, הוד קדושתו שרי שרי ראווי שנקר. לפני כמה שנים שמעתי באותו מקום את ז'אק דרידה, ואולי אין כמו הניגוד ביניהם כדי לתת את ההרגשה ששררה באולם. דרידה, שדיבר ברגישות ובנועם, עסק כמובן בלופטגשעפטען, והרצאתו המובנית והמסודרת נגעה בשירה, אלוהים וחוסר משמעותם הקבועה של המילים.

שנקר לעומתו היה כולו חיוך. הוא קפץ מנושא לנושא ומעניין לעניין, מדיבור על דרכים למיגור האלימות, למשמעותה של הארה, עבר לקבלת שאלות מהקהל ומיד לתרגול מדיטציה שהתחילה בכלל במסאז' עצמי של הפנים. ומבעד לקפיצות כולן היה נסוך קו דק של שלווה פנימית מרשימה. שנקר אדם רגוע, אין מה לדבר. עם מוספים לזה את פעילויותיו הענפות – לפני כניסתו הקהל נחשף, על ידי סרט מטעם עמותת "אמנות החיים" ועדות אישית של ד"ר חיה רמון למפעליו ההומניטרים חובקי העולם – אפשר בהחלט לומר שהוא אדם מרשים.

המסרים של שנקר פשוטים מאוד, ואפשר לסכמם בכמה משפטי מפתח שנשמעו מפיו: צריך "להעביר את החיים מהראש ללב" כי הבעיה היא ש"בדרך מהילדות לבגרות איבדנו את תחושת הקשר עם הכל" ולחזור לתחושה הזו "זה מה שאני מכנה 'הארה'"; עד אז "רוחניות היא מה שמשחרר את האדם מלחץ ואלימות", ו"כשמאבדים את הלחץ הופכים קרובים לאלוהים." כאשר שאל מישהו מהקהל איך להגיע לשלום באזורנו, הסביר שנקר ששלום אמיתי מתחיל, ניחשתם נכון, "בתוך עצמנו".

אז כן, אין כאן תחכום של פילוסופיה פוסטמודרניסטית צרפתית. רחוק מזה. ואולי הפשטות והנגיעה בחיים עצמם הם מה ששובה לב באיש הזה. אבל לא רק: שנקר, לאו דווקא בצורה מתוכננת, מציע מסר שמסוגל כיום לדבר אל קהל שחותך לאומים ודתות. כי מה שעומד במרכז תורתו של שנקר הוא הדגש על הפנימיות. בפרסומים של העמותה שלו כתוב ששנקר "לא מזדהה עם אף דת" ושלדידו רק ידיעת "העצמי הפנימי" תביא לאנושות אושר אמיתי.

כלומר מה שבעצם מאפשר לשנקר לדבר אל ההמונים הוא הדגשת הפנימיות על חשבון החיצוניות, לאמור לא משנה מה הדת שלך ה"חיצונית" (אילו חגים אתה חוגג, לאיזה אל אתה מתפלל), ממילא מה שחשוב, מה שאמיתי, הוא מה שבפנים – וזה הלא משותף לכל לבני האדם ודתות כולן. על ידי התרגיל הזה, שעתיק כימי הנצרות, מצליח שנקר לקנות את ליבותינו, שהרי מעט מאוד מאיתנו לא יסכימו שמה שבאמת חשוב הוא מה שמרגישים ומתכוונים, הרבה יותר מכל מני אמונות ומנהגים, לא? טוב, לא ממש. היהדות למשל, טענה במשך דורות רבים שמה שחשוב הוא דווקא מה שעושים. אבל מי חושב כך היום?

שנקר, כבר כתבתי, נמצא בשדה הניו-אייג' במעמד סמי-אפיפיורי: בעזרת מעין "מדיטציית פטנט" שפיתח (הסודרשנה קרייה, שהיא סדרה של תרגילי נשימה) הוא קונה את נשמותיהם של ההמונים, ובעזרת פעילותו למען האנושות את ליבותיהם. הוא נפגש תדיר עם שועי עולם בניסיון להשכין שלום או רווחה, וכבר זכה משום מאמציו באין ספור פרסי-עמותות ואותות כבוד, ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום (בארץ הוא אורחו של הנשיא פרס, אלא מה).

מסריו, יאמרו המקטרגים, פשטניים, ואילו אוהדים יאמרו: פשוטים. השיטה שלו, יאמרו הראשונים, היא גימיק, ואילו האחרונים יצביעו על מיליונים שדרכה הכניסו מדיטציה לחייהם. מה שמעניק לו את ברכת הדרך שלי זה שהוא לא רואה את עצמו כמישהו מיוחד, אלא כעוד אדם מוכשר שרוצה לעשות טוב, ומאידך, וזה חשוב: שהוא אכן עושה טוב, והרבה.

שני המורים הגדולים האלה, אם כן, הם מורים שיטתיים מאוד – יש להם "שיטה": שינזן, שלמד מתמטיקה, אוהב לומר שהויפאסנה פועלת כמו אלגוריתם: בעזרת סט קבוע של כללים ניתן לנוע קדימה ולטפל בכל התרחשות על פי הכללים שקבענו מראש. שנקר, כאמור, הוא אחד מהמורים הרוחניים שמציעים סט תרגילים מצומצם שאמור להצעיד אותנו בבטחה על הדרך אל האושר. 

הראייה המאוד טכנית הזאת של הדרך הרוחנית מאפיינת חלקים לא קטנים מהניו-אייג', והיא מורשת של המהפכה המדעית, והדחייה של כל מסורת דתית (כלומר אמונות, טקסים, ערכים ומנהגים) לטובת ה"לב" של הדת, שהוא, כמסתבר, הרוחניות. זה לא בהכרח רע כמובן, רק ראוי לשים לזה לב. מה שכן, גישה כזאת עומדת בסתירה לגישה ניו-אייג'ית רווחת אחרת: האנטי-אינטלקטואליזם. הרי אם יש לחשוד בכל תוצרי השכל, אם צריך רק לזרום ולהרגיש, איזה מקום יש לשיטות שכאלה, עם כל הודאות הטכנית-אנליטית שלהן?

מדעי הרוח

ודאי לא קשה לכם לנחש שאני לא חסיד גדול של האנטי-אינטלקטואליזם הניו-אייג'י. למעשה, אני חושב שראוי לחקור היטב את האופן שבו אנחנו ניגשים להתפתחותנו הרוחנית. בשנה שעברה היה לי העונג להשתתף בכנס אקדמי על הניו-אייג': "הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית". בכנס השתתפו כ-70 מרצות ומרצים, אותם שמעו מאות מבקרים, ועבורי הוא היה מענג. (את מרבית ההרצאות, כולל את שלי, ניתן לשמוע כאן).

השנה יערך הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. כבר עכשיו יצא "קול קורא" להגשת הצעות להרצאות, אותו ניתן למצוא באתר הכנס. יו"ר וועדת הכנס הן פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, ואני בטוח שגם הפעם הכנס יהיה מרתק ומהנה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב]