המערב

המלכה מתה, תחי המורשת הבריטית לעולם

כן, המלוכה היא שריד אנכרוניסטי מעידן אחר. כן, הרעיון שהנהגה עוברת בירושה, נפוטיזם רב-דורי שכזה, הוא רעיון מגוחך.

אבל אחרי שאמרנו את זה אפשר גם לקחת צעד אחורה ולהעריך שושלת מלכותית שמחד שלטה על יותר חלקים מכדור הארץ ויותר בני אדם מכל אחת אחרת אי פעם, ומאידך ידעה לצמצם את כוחה בהדרגה ולוותר על אותה השררה חסרת התקדים באופן חסר תקדים.

נתחיל באימפריה.

מאז המהפכה המהוללת ב-1688 – בה הודח המלך ג'יימס הקתולי והוחלף בבתו מארי ובנזוגה וויליאם מאורנג', ובה עברה אנגליה באופן סופי לקיום כמונרכיה חוקתית – האנגלים ניצחו בכל מערכה בינלאומית. חוזר: בכל מערכה בינלאומית.

מלחמת תשע השנים, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמת הירושה האוסטרית, מלחמת שבע השנים, המלחמה נגד צרפת הנפוליאונית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה.

היוצאת מהכלל כאן היא רק מלחמת העצמאות של ארה"ב, והם הפסידו בה כי הם נלחמו מול אנגלים, כמוהם.
הניצחונות האלה הובילו את האנגלים לכונן את האימפירה הגדולה ביותר אי פעם. בשיאה חלשה האימפירה הבריטית על רבע באדמות העולם, ושלטה על רבע מאוכלוסיית בני האדם. מניו-זינלנד, דרך הודו, המזרח התיכון (ובכללו ארץ הקודש כמובן), דרך אירופה ועד אמריקה. האנגלים היו בכל מקום ושלטו על הרבה הרבה בני אדם.

הצי הבריטי היה מאז המאה ה-17 החזק ביותר (Rule, Britannia! Britannia rule the waves) והוא הביא למסחר ענף (שהעשיר, כמובן, קודם כל את האיים הבריטים), ולהפצת עקרונות התרבות והשלטון הבריטי בכל העולם. במאה ה-19 אותו צי הופנה נגד הסחר בעבדות (לאחר שהיא הוצאה מחוץ לחוק בבריטניה עצמה), וספינות עבדים ספרדיות ופורטוגזיות נעצרו, ועבדיהם שוחררו.

אבל הסיפור החשוב הוא הסיפור התרבותי.

האימפריה העצומה, על הצי הדומיננטי שלה, הביאה לכינון ההגמוניה התרבותית הגדולה אי פעם (השפה האנגלית, הנצרות הפרוטסטנטית-פוריטנית, נורמות של פרלמנטריזם ושלטון חוק, כדורגל, טניס, איגרוף, פוקר, ברידג').

כפי שאני כותב בספרי 'אדם בצלם אלוהים', התרבות האנגלית הפכה להיות התרבות המערבית: אינדיבידואליסטית, פלורליסטית, חובבת-שינוי, חובבת-מסחר, ליברלית, קפיטליסטית.

הבריטים דחו את הפאודליזם מוקדם, כוננו זכויות (לא שוות) במגנה כרטה (1215), הגבילו את כוחה של המלוכה ועברו בהדרגה למונרכיה חוקתית, היו מאבותיו העיקריים של הליברליזם (הובס, לוק, בנת'ם, מיל – כולם היו אנגלים, ותוסיפו את אדם סמית הסקוטי).

אבל מעל לכל התפשט בעולם האינדיבידואליזם המסויים שהתפתח בבריטניה. על פי ההיסטוריונית מרגרט ג'ייקוב, באנגליה של סוף המאה השבע‑עשרה נפוץ "אינדיבידואליזם אדנותי" (Possessive Individualism): תפיסת הפרט את עצמו כאדון בלעדי של כישוריו, כבלתי תלוי וכמי שלא חייב דבר לחברה.

אינדיבידואליזם כזה, שמבין חירות כחופש ממגבלות שמטילים אחרים, שמוצא בחוסר תלות באחרים מעלה ומחשיב את כישורי האדם לשלו בלבד, ללא חוב כלשהו לסביבתו, התפתח במאה השבע‑עשרה במיוחד באנגליה.
אחרי ביקורו באנגליה ב‑1729 כתב מונטסקייה כי "האנגלים מצטיינים מכל עמי העולם בשלושה עניינים חשובים: באדיקות דתית, במסחר ובחירות".

האדיקות הזאת, הפוריטנית, היא אדיקות דתית אינדיבידואליסטית שמרוכזת בחייו הפנימיים ומצפונו של הפרט. היא מכוננת שיח של חופש מצפון, של זכויות. תפיסת העולם הפוריטנית, כפי שכותב מקס ובר במחקרו הידוע על האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם, "עמדה בערש האדם הכלכלי המודרני", דהיינו בנקודת הלידה של האינדיבידואל היוזם, השיטתי, התבוני והאוטונומי.

אנגליה, בריטניה, התרבות האנגלו-סקסית, עומדות בבסיסו של העולם המערבי. הן אלה שהוליכו את הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים לכיוון אינדיבידואליסטי, ליברלי וקפיטליסטי. את אלה הורישה אנגליה לעולם, לטוב ולרע.

המלכה המנוחה חיה את חייה וחזתה בפירוק האימפריה הבריטית. בריטניה בתקופתה נסוגה מכל כיבושיה והצטמצמה חזרה לאי שלה. שלא כמו שליטים אחרים על אימפריות עבר (סתם דוגמא, פוטין), היא או הבריטים לא חלמו על ניסיון עיוור וכושל להחזיק בכוח במה שהיה ברור שבלתי אפשרי. הם הרפו מכל זה בקור רוח. זה היה הדבר הבריטי לעשות.

על שנאת המערב, בעבר ובין אישים בימין הישראלי כיום

ראוי להתעכב על גילויי ההערצה לתוקפנות של פוטין בקרב דוברים מהימין. לא כל הימין, ממש לא. מדובר בחלק מסויים, שהמשותף לדובריו הוא תמהיל של הערצת כוח, אמונה פשטנית בסגוליות יהודית ואיבה קמאית כלפי "המערב". הבה ניתן בה סימנים.

כזכור, מעט לפני ועם תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה זכינו לנהמות הערכה בקרב אנשים כמו אלוף במיל. גרשון הכהן, שקבע שפוטין לא מנהיג רודנות אלא משטר "אחר", לגיטימי, שהוא יכבוש את אוקראינה בקלות והעריך ש"אם פוטין מחליט הוא מגיע לברלין ככה"; או מדמויות כמו יגאל כנען ("רוסיה צודקת"), בועז העצני ("רוסיה אינה אויב ומה שהיה פעם העולם החופשי אינו בדיוק ידיד") ומגוון רבנים וביביסטים זוטרים.

גם כעת, חודש אחרי תחילת המלחמה, אל מול הכשלונות הרוסים לאורך הגזרה והאכזריות האדירה שהם מגלים כלפי האוכלוסייה האזרחית האוקראינית, כולל הפצצת בתי ספר ובתי חולים, אדם כמו משה פייגלין מספר לחסידיו שהמלחמה מציגה "בחירה בין עריצות פשיסטית לעריצות פרוגרסיבית. והשניה הרבה יותר מסוכנת" (ומעניין אם ילדי אוקראינה שמחים על בואה של העריצות הפשיסטית של פוטין לארצם מפני שהיא פחות מסוכנת).

עילוי נוסף, הרב שמואל אליהו, קובע רק לפני כמה ימים כי "מי שקורא את המפה מבין שפוטין הבין את הראש של אירופה ואמריקה […] הם יכשלו מולו ולא ילחמו כי סולם הערכים שלהם מבולבל. פוטין כובש כעת את המדינה השלישית ובעוד חודש או חודשיים כל אוקראינה תהיה בידיו. אחר כך הוא ימשיך לפולין ולעוד מדינות, והמערב ימשיך להיכנע".

כלומר על פי הרב אליהו פוטין אוטוטו כובש את כל מזרח אירופה. משפחת אליהו ידועה בתחזיותיה ונבואותיה, אבל אם יותר לי להעריך, היה לא תהיה.

יש לנו כאן אפוא קבוצת מומחים גיאופוליטיים מרשימים, כולם סרוגי כיפה (הכהן הוריד אותה וטוען שכיום הוא חובש "כיפה שקופה"), כולם "שמרנים" כלשון האופנה הרווחת במעגלים אלה כיום, וכולם מציגים, מעט מתחת למעטפת, את אותה תפיסת עולם. ומהי? הנה רשימה קצרה של היסודות המשתלבים על מנת ליצור את סלט הפירות הזה:

1. הערצת כוח. פשוטה ועירומה. אנשים שנדלקים מבריונות, ומזהים אותה משום מה עם עמוד שדרה ערכי. שילוב של פטריארכליות, פולחן עוצמה והתלהבות טינאייג'רית מאקשן. אולי לא מיותר לציין: אין דבר פחות יהודי מזה.

2. התפיסה שתוקפנות פירושה ערכים, עמידה על עקרונות. לכן אם רוסיה תוקפנית, היא ודאי יותר ערכית מהמערב. לא משנה שהחברה הרוסית מפורקת, ששיעורי האלימות, הגירושין וההתמכרות לאלכוהול (ואם זה באמת מעניין אותם, גם שיעורי ההפלות (זה לא באמת מעניין אותם)) גבוהים הרבה יותר מאשר במערב. כל זה לא חשוב, כי כוח = עקרונות מוצקים. אה, ופוטין גם שונא הומואים אז הוא בטח סבבה.

3. בלבול בין פלורליזם לחולשה, בין כבוד לזולת – לכניעה לו. ייתכן שהגברים-גברים שלנו לא מצליחים לתפוס שההכרה ההדדית והסובלנות שהמערב אימץ הם הפגנת עוצמה וביטחון עצמי, לא נרפות ותבוסה. נראה שעבורם, אם הדרך שלהם אינה מוכרת כעליונה או כיחידה האמיתית, הם הפסידו משהו, והפסד חייב להיות בעקבות חולשה. קבלת הזולת היא עבורם השפלה, הפצצתו: ניצחון ערכי ואמוני.

4. שנאת המערב וחרדת זהות. הסדר הליברלי נתפס כאיום לזהות הפרטיקולרית. יש בזה אמת, אבל היא מנופחת לכדי חרדה תמידית מהתפרקות קהילתית וחוסר המשכיות, שני יסודות שחשובים מאוד לתודעה שמרנית. הוסיפו לזה את דחליל "הטרלול הפרוגרסיבי" שמעורר אצלם אימה (מזויפת לעיתים, לעיתים אמיתית), וכל כוח שמתייצב מול "המערב" הופך למושיע.

כל זה מתקיים על מצע של סכיזופרניה עמוקה. שהרי אותם אנשים מתגאים בשגשוג הישראלי, אף בדמוקרטיה הישראלית ("היחידה במזרח התיכון"), ואוהבים ללעוג למדינות ערב הנחשלות והרודניות. הם בזים לתיאוקרטיה האיראנית ולעולם לא היו מוכנים לחיות תחת הרודנות של פוטין. הם מחזיקים, בצדק מוחלט כמובן, שהאפליה והפוגרומים כלפי יהודים שחיו בעבר במדינות לא-ליברליות היו נוראיים, סבורים ששוויון הזכויות וחירויות הפרט שיהודים מקבלים כיום במערב הם נהדרים, מבינים היטב שרמת חיים של עולם ראשון לא יכולה להתקיים ברודנות של עולם שלישי, ובאופן כללי נהנים מהשגשוג הכלכלי, הרפואי והטכנולוגי המערבי – אבל מפני שהזהות הפונדמנטליסטים שלהם תלויה באנטגוניזם כלפי פלורליזם וקידמה הם לא מסוגלים לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שאותם תנאים מחייבים את הסדר הליברלי, בעולם בכלל ובישראל בפרט.

נתרחק מעט כדי לקבל הקשר רחב יותר. שנאת המערב אינה דבר חדש. ביקורת עוינת על התודעה הרציונלית, התועלתנית, המטריאליסטית, המכניסטית, הקפיטליסטית, האינדיבידואליסטית, ההדוניסטית, החילונית, הטכנולוגית, האנטי-היררכית, האנטי-מסורתית, הרדודה, האנוכית – כולן יחד או כל אחת לחוד – היא מסורת פילוסופית וותיקה כימי הנאורות. האיבה הזאת בנויה משילוב של חשש מהעוצמה המערבית ורצון עז להגן על התרבות המקומית, כמו גם זלזול אמיתי ברדידות ובדקדנס שניתן למצוא מאז ומעולם בכל תרבות שמשגשגת כלכלית.

בספרם הקצר והמצוין Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism מפרטים אבישי מרגלית ואיאן בורומה את ההיסטוריה של התופעה. לאורך מאות השנים האחרונות גרמנים שנאו את "המערב", שהיה עבורם צרפת ובריטניה; רוסים (למשל טולסטוי) שנאו את "המערב" שהיה עבורם מערב אירופה; יפנים שנאו את "המערב" שהיה עבורם אירופה וארה"ב; סינים שנאו את "המערב" שהיה כל מה שממערב להם; פרסים שנאו את "המערב" שהיה עבורם ארה"ב (ודאי אחרי שזו הציבה בראשם את השה הרודני); וכמובן שגם ערבים בפרט ומוסלמים בכלל שנאו את "המערב", שהיה העולם הנוצרי והמדינה היהודית.

לא מיותר לציין ששנאה זו באה פעמים רבות יחד עם אנטישמיות. זרם מובהק של אנטישמיות מודרנית באירופה פרץ אחרי המהפכה הצרפתית וכתגובה לה, תוך האשמת היהודים בערעור הסדר המלוכני הטבעי והפיכת צרפת לשוויונית וחילונית למען רווחיהם. כתב הפלסתר 'הפרוטוקולים של זקני ציון' נכתב ברוסיה והאשים את היהודים בקונספירציה שמטרתה שליטה עולמית, הרס הדת, עידוד כלכלה גלובלית (תוך יישום מדיניות מיסוי פרוגרסיבית, כן כן), ועידוד קידמה – כלומר אותם מוטיבים קבועים של שנאת המערב.

אך שנאה וקוץ בה. בורומה ומרגלית מראים באופן יפה כיצד מתעבי המערב מנסחים את איבתם בכליו הרעיוניים. הם יונקים מהפילוסופיה המערבית (הרומנטית, הלאומית, המרקסיסטית), מתאימים את המסורות שלהם לתבניות המודרניות-מערביות, ולבסוף משתמשים בטכנולוגיה שהמערב פיתח כדי להילחם בו. הם לא יכולים אחרת. זה העניין: הם כבר חלק מהמשחק ומהגיונו הפנימי. כל העולם כבר חלק מהמשחק.

הדבר ניכר היטב אצל פייגלין, אליהו, הכהן, העצני ומעגליהם השונים. איש מהם אינו מציע לזנוח את הטכנולוגיה המערבית או להתנתק מהשוק הקפיטליסטי המערבי. רובם גם ינופפו ב"זכויות" שיש להם, ידרשו את חירויות הפרט שהם סבורים שמגיעות להם, ויהללו את המדע המערבי, לפחות בכל הנוגע למדעים המדוייקים, לשדות הרפואה וההיי-טק. וכמובן: יתנגדו בלהט לאנטישמיות, שמעוצבת בעידן המודרני בעצמה על תבנית שנאת המערב, הקידמה, הקוסמופוליטיות, החילון.

יש לנו כאן, אפוא, תופעה חברתית מתוסבכת משהו. אימה מהחילון שמביא המערב – תוך חוסר רצון לחזור לימי המיסיון; בוז לסובלנות המערבית – תוך גינוי חוסר-הסובלנות שהוא הפגין כלפי יהודים בעבר; לעג לשטחיות שמביא השגשוג הקפיטליסטי – בלי לחלום אפילו לדחות את הקפיטליזם; חרדה מתגליות ארכיאולוגיות או היסטוריות שלא מסתדרות עם לשון התנ"ך – תוך הערצת המתודה המדעית כשזו מיתרגמת לפיתוחים טכנולוגיים.

לבד מהערצה ילדותית של כוח, אם כן, לפנינו טיפוח דעות קדומות ואיבה פשטנית כלפי מה שנחשב "מערבי", אשר מתחתיהם מכרסמת היקסמות מאותו מערב עצמו – וחרדה עמוקה מההיקסמות הזו.

דוגין נגד המערב: הליברליזם כקונספירציה

אלכסנדר דוגיןשמו של אלקסנדר דוגין עולה לכותרות בזמן האחרון, ומרבים לדבר עליו כ"מוח" של פוטין, או לפחות ההשראה של הרודן הרוסי בפלישתו לאוקראינה. דוגין אכן בעל השפעה רבה ברוסיה כיום, ספריו נקראים על ידי ראשיה ומפקדי צבאה, ופוטין ודאי מכיר אותו ומושפע ממנו.

דוגין אמר בכמה הזדמנויות, כולל לפני שבועיים בלבד, אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, שאוקראינה חייבת להיות חלק רוסיה, ושרוסיה לא תחזור להיות אימפריה עד שאוקראינה תסופח אליה. הוא ללא ספק קול תקיף מאוד שמעודד מאבק רוסי עם ארה"ב או "המערב", ויש לו תיאוריות שונות על חלוקה חדשה של העולם לגושים גאופוליטיים, כשרוסיה כמובן חוזרת להיות כוח משמעותי ובכיר.

עם זאת, קשה לדעת עד כמה ברצינות לוקח פוטין את רעיונותיו, וצריך גם לקחת בחשבון שפוטין מושפע מכמה הוגים אחרים, ראש וראשון בהם איוון אילין (Ilyin, 1883-1954), פילוסוף פשיסט בעל תפיסה מטאפיזית (ושלילית) של יחס האנושות לאלוהים, אשר ראה את הרוסים כעם נבחר וייחד להם תפקיד סגולי בהיסטוריה האנושית.

אני מקווה לכתוב על אילין בהזדמנות אחרת. כאן הייתי רוצה להתייחס רק לחלק מסויים מתפיסתו של דוגן (על תפיסתו הגאופוליטית ראו מאמרו של יגאל ליברנט ב’תכלת’), וזאת על פי סיכום שלה שהופיע במוסף הארץ, במאמר של עמית ורשיצקי. ואני רוצה להתייחס אליה דווקא מפני שחלקים ממנה רואים באופן מדוייק לדעתי את התפתחותה של התרבות המערבית בזמן הזה, ושחשוב להבין מדוע הניתוח הזה אכן מטריד רבים בעולם. מאידך, חשוב לא פחות לתפוס בדיוק את הרגע שבו הניתוח המפוכח של דוגן הופך לקשקוש קונספירטיבי. נתחיל:

הניתוח נכון, החולה מבולבל

המסגרת האדומה: נכון. הליברליזם, שיכול להיתפס באופן מינימלי כמסגרת מארגנת למרחב הציבורי המגנה על חירויות וזכויות הפרט, הפך למשחק היחיד בעיר, עד כדי תפיסתו כאווטאר של קץ ההיסטוריה. עוד נכון: הפוליטי "מתמוסס לתוך הכלכלי", וכפי שכולנו יודעים, תנאי השוק הגלובלי מכתיבים הכרעות פוליטיות. הריבונות של כל מדינות הלאום מאויימת על ידי כוחות השוק, חברות ענק כפייסבוק, מטבעות קריפטו וכו'.

המסגרת הכתומה: אין מה להשתמש במילה "מתקפה", אבל זה נכון שהליברליזם מוחק מסורות מקומיות ומפיץ תפיסות ליברליות, כלומר "מערביות". יש תהליך של אסימילציה של תרבויות לא-מערביות אל תוך ההגמוניה התרבותית המערבית. מקומיים רבים בכל העולם מאמצים עקרנות ליברלים של אוטונומיה ואינדיבידואליזם, של שיח זכויות ושל שוויון מהותי בין בני אדם. אם כי שוב, איש לא מכריח אותם. דוגמא רלוונטית: אוקראינה, שמאז 2014 פועלת, בכוח האזרחים, לקראת דמוקרטיזציה וליברליזציה ברוח מערבית.

המסגרות הצהובות: המודרנה כוללת חילון. גם נכון. מטריאליזם, תועלתנות. "העוגנים שסיפקו בעבר גישה אל המטפיזי, אל הנשגב והקדוש, נעקרו". זה נכון.

המסגרת הירוקה: הופ – כאן מבצע דוגין פסיעה גסה אל תוך מחוזות הקונספירציה. פתאום שיח הזכויות וחירויות הפרט אינן אלא "כלי שרת אידיאולוגיים" שמונפים בידי "קבוצות כוח" על מנת לשמור על עוצמה פוליטית וכלכלית. אנחנו שומעים הדים של מרקס שמשמשים כרקע לפופוליזם.

ועוד: פתאום אנחנו מתבשרים ש"ערכים כגון אוניברסליזם" הם חלק ממנגנון של "הבניית תודעה ליברלית", שזה כמובן נכון, אבל ללא כל זדון או כוונה. האוניברסליזם עובד היטב עם אינדיבידואליזם, עם שוויון ועם אוטונומיה. (אל תגלו לדוגין, אבל אולי הנצרות עצמה, כמסורת הדתית האחראית לאוניברסליזם המערבי, אחראית לתודעה הליברלית…) בקיצור, הניתוח שוב נכון, אבל לא כשום מזימה נכלולית אלא כתולדה של כוחות ומאורעות היסטוריים אפרסונליים.

הליברליזם כקונספירציה

כלומר דוגין, כמו רבים אחרים, מזהה נכון את האיום על המסורת שלו: המודרנה, הליברליזם, הגלובליזציה. וכמו אחרים הוא מנסה להיערך כנגד האיום הזה. ודוק: הוא מגיב לאיום מתוך ז’אנר מסויים של אנטי-ליברליזם: שלא כמו קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות שיגיבו על ידי הסתגרות (החרדים, האמיש), או אלימות מיליטנטית (איסלמיזם), דוגין, ששורשיו נטועים אצל אילין, מאמין בטהרתו הבסיסית של העם הרוסי. הוא מאמין שלמרות שנראה כאילו רוסים רבים (ובכלל זה אוקראינים) מעוניינים בערכי ופירות המערב, הם "בעצם" לא מעוניינים בהם. מישהו כנראה עבד עליהם.

לכן אין טעם להסתגר, וגם לא צריך לתקוף את המערב. צריך רק לחסל את הבעיה: קבוצה קטנה, אליטה, שמייבאת את הפרדיגמה הליברלית וכופה אותה על הכלל. לכן הגיוני לפלוש לאוקראינה ולחסל את ההנהגה שם (התוכנית המקורית, כנראה, של פוטין) כדי "לשחרר" את האוקראינים ולאפשר להם לבטא את תשוקותיהם האותנטיות, שהן כמובן להתאחד עם רוסיה תחת הנהגתו של פוטין.

במובן הזה חשיבתו של דוגין דומה מאוד לזו של הוגה אנטי-ליברלי אחר שאנחנו מכירים: הרב צבי טאו. גם טאו מאמין ש"העם" טהור וקדוש, ולכן גם עבורו לא תיתכן לא הסתגרות ולא אלימות שרירותית. כמו דוגין, טאו מאמין ש"קבוצה קטנה מאוד של אנשי שמאל קיצונים" אשר "משתמשים בשיטות של תעמולה, זורים חול בעיני העם ומנהלים אותו" (מתוך הקונטרס "עמוד הענן משלים לעמוד האש", 2017, כאן בפידיאף). הרי לא ייתכן שעם ישראל הקדוש באמת מתייחס להומואים באהדה, נכון?

המערב הוא הומו

וזאת עוד נקודה משותפת לדוגין וטאו: ראיית היחס החיובי כלפי הלהט"ב כאבן הראשה של "הליברליזם" או "המערב" או "הפוסט-מודרניזם" (אל תחפשו עקביות). כבר אילין סבר שהריקבון במערב בא לידי ביטוי ב"סטיות מיניות", ועבור דוגין קבלת ההומוסקסואליות ותיאוריות מגדריות היא עוד שלב במהלך המפרק של הליברליזם המערבי.

פוטין עצמו אמר ב-2013 שהבעיה במערב היא ש"משווים משפחות גדולות לזוגיות חד-מינית, עבודת האל לפולחן השטן", ורוסיה כידוע פעלה במגוון מישורים כדי לצמצם זכויות להט"ב בשטחה. רק לפני שבועיים, ב-6 לחודש, נשא הפטריארך הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית קיריל דרשה ובה הצדיק את המלחמה באוקראינה כמלחמת קודש נגד החטא, ונגד השפעות המערב הכוללות עריכת מצעדי גאווה (סמוטריץ' שומע?). איך ששני גברים שאוהבים אחד את השני מוציאים את האנשים האלה מדעתם.

חזרה לדוגין. אם נניח שניה להומופוביה, לפשיזם, לאימפריאליזם, לאנטישמיות (כן, ודאי שיש), להצדקת האלימות הרצחנית, לסקסיזם, לקונספירטיביות ולטירוף הכללי, נוכל להבין שדוגין, כמו אחרים רבים, מתוסכל מדבר מה אמיתי. הליברליזם שוטף את העולם והוא כוח מחלן, מרדד, וממיס כלפי תרבויות מקומיות. כל זה נכון.

ומובן למה זה מעורר חרדה עבור אנשים שהזהות האתנית/דתית/לאומית שלהם נמצאת במרכז חייהם. זה לגמרי טבעי ולגיטימי. כאדם דתי וכמי שסבור שמסורת ושקהילה הם דברים חיוניים וחשובים גם לי יש בעיה עם המאפיינים האלה של הסדר הליברלי. אני ליברל לא מפני שאני סבור שהליברליזם מהווה מסגרת סופית ואולטימטיבית לניהול חברות אנושיות, אלא מפני שאני מאמין בשוויון המהותי בין כל בני האדם, בפוטנציאל האנושי האינסופי ובחובה לאפשר לכל אדם את האוטונומיה לנסות לממש את הפוטנציאל הזה.

ועוד דבר: אני גם לא מוצא אלטרנטיבה לסדר הזה, כלומר מסגרת חברתית שמסוגלת לאפשר חיים וולנטריים בצוותא בעולם מגוון ואינדיבידואליסטי כשלנו. ודוק: גם דוגין (או הרב טאו) לא מוצא, ולכן הוא צריך להאמין שהמסגרת הזאת כולה אינה מקובלת "באמת" על ידי העם הקדוש והטהור שלו, ואינה אלא תוצר של קנוניה המונהגת על ידי אליטה זדונית. עד כמה התפיסה הזאת נאמנה למציאות אפשר לבחון היום באוקראינה.