הסטטוס קוו

חתונות מחוץ לרבנות: מספרים, מאפיינים ומשמעותו של טקס

המאמר להלן נכלל בגיליון הראשון של כתב העת כיכר העיר בעריכת פרופ’ אבי שגיא, היוצא לאור על ידי ארגון פנים ועל ידי רכס – פרוייקטים חינוכיים. כתב העת מיועד להיות בימה קבועה לדיון מעמיק על קיום יהודי-ישראלי בן זמננו, ומוקדש לזכרו של מיכאל בהט ז"ל, חבר קיבוץ כפר בלום, מחלוצי ההתחדשות היהודית בחינוך, בהגות ובמעשה). הגיליון הראשון מוקדש לטקסי חיים. בין הכותבים: ‏תומר פרסיקו‏ , רות קלדרון, דב אלבוים, אביטל הוכשטיין, רני יגר, דבורה עברון, אבי דבוש, רגב בן דויד, יעקב מעוז, לילאת בן דויד, ארנה פילץ,אליזבט גולדווין, גילי זיוון, חיזקי שוהם, אריאל הורוביץ, אהוד רבין ומיכל מושקט-ברקן. כאן התוכן, ואפשר לכרוש את הגליון באתר פנים ובאתר רכס

Capture

החוק במדינת ישראל המחייב אזרחים יהודים הרוצים לקבל הכרה מהמדינה להתחתן בתחומיה בחופה אורתודוקסית הוא כנראה הדוגמא החריפה ביותר בספר החוקים שלנו לפגיעה בחופש דת. קשה להעלות על הדעת יהודי אורתודוקסי שהיה משלים עם חוק שמחייב אותו להתחתן בחופה שאינה הלכתית, אולם לא נראה שלנציגי היהדות האורתודוקסית בכנסת יש בעיה לעשות את מה ששנוא עליהם לחבריהם. משום שהמפלגות הלא-אורתודוקסיות נכנעות לרצונם, מאז קום המדינה סובלים אזרחי המדינה מכפייה דתית בכל הנוגע לדיני האישות שלהם.

החוק פוגע בעיקר בשני ציבורים גדולים: ראשית, מאות אלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר שנחשבו כזכאים לעליה על פי חוק השבות, אולם אינם נחשבים כיהודים על פי הרבנות הראשית לישראל, ולכן לא יכולים להתחתן במדינתם.[1] שנית, החוק פוגע במאות אלפי יהודים חילונים או לא-אורתודוקסים שלא מעוניינים מטעמי דת ומצפון שרב אורתודוקסי יעמוד תחת חופתם, אבל שאין להם ברירה אלא להסכים לכך אם הם מעוניינים להתחתן במדינת ישראל.

אין זו בעיה חוקתית-משפטית בלבד. חתונה, יש לזכור, היא מהמעמדים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם. מדובר ברגע שאינו רק אינטימי ורב חשיבות, אלא שמסמן כריתה של ברית עולם בין בני זוג, והצהרה עליה בפני הקהילה שסביבם. מדובר אפוא במסד מרכזי בעיצוב זהותם הפרטית והקהילתית של הזוג. פעמים רבות חתונה היא גם הצהרה על הקמת משפחה, ולא במקרה זוגות רבים מתחתנים אחרי שהם מנהלים יחסים רומנטיים כבר זמן רב, אולם לפני שהם מתכוונים להפוך להורים.

במובן הזה, חתונה היא אירוע הנטוע עמוק בזהותו של הפרט ובזהות קהילתו. ללא חשיבותה יוצאת הדופן הזו של החתונה, האפשרות להתחתן ולהקים משפחה לא היתה הופכת לזכות במגילת הזכויות של האו"ם. סעיף 16 בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנחתמה באו"ם ב-1948 קובע כי יש לכל גבר ואישה מגיל בגרות את הזכות להתחתן ולהקים משפחה. הזכות הזו שמורה ומוגנת מפני שהיא מביאה לידי ביטוי חלק מהותי מתפיסתו העצמית של הפרט, כמו גם חלק מהותי מהצורה בה קהילה או חברה מסויימת מגדירה את עצמה. במילים אחרות, החתונה היא אחד מהכלים החשובים ביותר שבאמצעותם מעצב האדם את עצמו ואת קהילתו, ומעניק משמעות לחייו.

הפגיעה בחופש להתחתן כרצונו של הפרט וכדרכה של קהילתו, או חוסר יכולתו של אזרח להתחתן כלל במדינתו, מסמנות מציאות חמורה מאוד, וממילא מערערות את תפיסתה העצמית של מדינת ישראל כדמוקרטיה. אלא שבנקודה זאת גם נחשף הפער הגדול בין לשון החוק והסטטוס קוו הפוליטי ובין הלכי הרוח בציבור הישראלי. בעשור האחרון נערכו לא מעט סקרים בהם נשאלו אזרחי ישראל (על פי רוב, היהודים בלבד) האם הם תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים בישראל, דהיינו בשינוי החוק כך שיאפשר לכל אדם להתחתן כרצונו. בסקר אחרי סקר נמצא שרוב אזרחי ישראל, בדרך כלל מעל 60% מהם, תומכים בכך.[2]

***

המרחק בין עמדת הציבור ללשון החוק לא היה תמיד גדול. למרות מאבקים פנימיים במפא"י לגבי עיצוב ה"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה עם קום מדינת ישראל, רוב הציבור היהודי בישראל לא הרגיש שכניסתו תחת סמכות הרבנות הראשית היא בעיה.[3] הסטטוס קוו נחשב להסדר חיובי, כאשר במסגרתו החילונים קיבלו רשיון להתרחק מהמסורת ולדבוק בלאום ברוח מפא"י החילונית-סוציאליסטית, ושומרי המצוות גויסו כדי לשמש מעין סגל של כוהנים המספקים להם שירותי דת (משגיחי כשרות, קברנים, עורכי חופות). מבחינת היהודים החילונים, איפשר הדבר שמירה על אורחות חיים "חופשיים", תוך שמירה על זיקה למסורת שבאופן אירוני (ויש יאמרו, בעייתי) הגדירה עבורם את גבולות הלאום. מבחינת שומרי המצוות, ההסדר איפשר להם שמירה על המרחב הציבורי כבעל צביון יהודי-אורתודוקסי, ותחושת שליחות כשומרי גחלת המסורת של מדינת ישראל. ישראלים שלא נחשבים יהודים על ידי הרבנות לא היו כמעט, ולכן גם חתונות מחוץ לרבנות מכיוון זה היו מעטות.

ערעור ההסכמה שבשתיקה כלפי הסטטוס קוו על ידי הזרם המרכזי של הציבור החילוני החל בשנות השמונים, וכלל מספר תהליכים מקבילים שמועד ראשיתם, כמו גם קצב התקדמותם, משתנה, אולם שיחדיו משתלבים לכדי אותה תמורה ביחסו של הציבור החילוני אל מול הסטטוס קוו. תהליכים אלה כללו תמורות במבנה הכלכלי של ישראל (אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית תהליכי הפרטה מקיפים), ביחס הציבורי אל השלטון (משבר האמון סביב מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה), בפרדיגמה המשפטית (התעצמותו של שיח הזכויות), ובדמוגרפיה (העלייה הגדולה מברהמ"ל), וכל אחד מהם תרם לשקיעתו של האתוס הקולקטיביסטי-רפובליקאי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל עד שנות השמונים, ועודדו את עליתו של אתוס ליברלי ואינדיבידואליסטי. ההפרטה הכלכלית וחדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל, ורעיונות מערביים (בעיקר אמריקאים) בדבר חיפוש רוחני אישי ועיצוב זהות דתית באופן אינדיבידואלי נפלו על אוזניים כרויות. לראשונה מאז קום המדינה נחשבו צורות פרטיות של זהות יהודית כלגיטימיות, וגיבושן האוטונומי, ללא תלות בממסד האורתודוקסי, הפך לשכיח.

התפתחויות אלה (בתוספת המיאוס הכללי שמרגיש הציבור החילוני מהרבנות הראשית) הביאו לדחיית הסטטוס קוו, להתרחקות מהעמדה הרואה בממסד האורתודוקסי את תו התקן היחיד של היהדות ה"אותנטית", ולחיפוש של דרכים שונות ומגוונות להביע את הזיקה והזהות היהודית של הפרט. גם העולים הישנים מברהמ"ל, שלא היו יכולים להתחתן ברבנות הראשית, חייבו את יצירתה הפרטיזנית של אלטרנטיבה אזרחית לעריכת חופות. יש לראות את תפוצתן המתגברת של טקסי חופה מחוץ לרבנות הראשית על רקע תמורות חברתיות אלה.

הן התנועה הקונסרבטיבית והן הרפורמית מעידות על עלייה במספר החופות שהן עורכות כל שנה. הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, מסר לי שרבני ורבות התנועה עורכים ועורכות כאלף חופות בשנה, וזאת אחרי עליה, אמנם מתונה, במשך כל העשור האחרון. על פי עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, רבני ורבות התנועה ערכו כשלוש מאות טקסים בשנה השלמה האחרונה (2015), וזאת לעומת כמאתיים טקסים בשנה שלפניה. ארגון 'הויה', שמאגד כמה עשרות עורכי ועורכות חופות הנמצאים על מלוא הרצף בין חילונים-אתאיסטים למסורתיים ואף שומרי מצוות, מדווח על עלייה הדרגתית בשנים האחרונות, מ-148 חופות שערך ב-2013, דרך 219 ב-2014, 241 ב-2015 ו-298 טקסים שכבר נערכו או רשומים נכון לחודש יולי 2016. עיון באתר ארגון 'טקסים', המקבץ בין שורותיו עורכי טקסים "יהודיים-חילונים" מגלה עלייה מ-23 טקסים בשנת 2004, ל-197 טקסים בשנת 2015.[4]

נתונים אלה מצטרפים למספרים המשמעותיים של הישראלים שמתחתנים בחו"ל. כחמישית בכלל הנישאים בישראל מתחתנים לא במדינתם, אלא מעדיפים, או נאלצים, להתחתן בארצות אחרות. כך ב-2012 למשל, התחתנו בסך הכל 46,950 ישראלים, ומתוכם 9200 ערכו את חופתם במדינה שאינה ישראל. 21% מהם היו זוגות יהודיים משני הצדדים והשאר זוגות בהם לפחות אחד מבני הזוג לא נחשב יהודי על פי הרבנות הראשית, ולכן מנוע מלהתחתן במדינתו.[5] מצב בו במדינת חוק מעט יותר מחמישית הנישאים מעדיפים או נאלצים להתחתן מחוץ למדינתם הוא בלתי נסבל, ומעיד על המשבר החמור בו נמצאת מערכת דיני האישות בישראל.

***

אופיין של החתונות מחוץ לרבנות מגוון כמובן, אולם יש להן כמה מאפיינים מרכזיים משותפים, שאותם עצמם ניתן לגזור מתוך המניע לעריכתן. במאמרה על טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל[6] מוצאת אנא פרשיצקי שתי מגמות עיקריות שמניעות את עיצוב הטקסים האלטרנטיבים. האחת היא הפרטתה של הדת, דהיינו העצמתם של "מרכיבי הזהות האישית, ביטוי עצמי וחיפוש עצמי" בכל הנוגע לעיצוב הטקס.[7] על עניין זה עמדנו לעיל והבאנו בקיצור נמרץ את הרקע להתפתחותו. המגמה השניה שפועלת בעיצובן של הטקסים האלטרנטיבים על פי פרשיצקי היא השינוי במעמד האישה. מאחר שעבור מרבית החילונים המעמד השווה של האישה לגבר הוא מובן מאליו, האופי הלא-שוויוני של הטקס האורתודוקסי היהודי הופך לאבן נגף. בשילוב עם החירות שזוגות רבים לוקחים לעצמם, וזאת על בסיס הלגיטימציה הגוברת לעיצוב דתיות יהודית אישית ובתוכה טקסי חופה פרטיים, נושא מעמד האישה הופך לאחד מהצירים העיקריים שסביבו מתבצעים שינויים בנוסח או בהנהגות של הטקס הפרטי.

על פי פרשיצקי "הטקסים החדשים מאופיינים בשאיפה לשוויון בין המינים, ונשים מקדשות את החתנים בקידושים הדדיים, חותמות על כתובה שוויונית, מברכות ברכות, משמשות בתפקידי עדות ועורכות טקסים בחתונות".[8] מניסיוני כעורך חופות (בשלוש השנים האחרונות ערכתי מעל חמישים חופות), אני יכול להעיד שאכן רוב השינויים שנערכים בטקס החופה המסורתי נוגעים למעמדה ותפקידה של האישה בטקס. טקס הקידושין המסורתי, שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. אמנם יש צורך בהסכמתה, אבל קולה לא נשמע (מה ששם באור אירוני את הפסוק "קול חתן וקול כלה"), היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה.

בחופות שמחוץ לרבנות הראשית הנשים הן בדרך כלל שותפות אקטיביות למתרחש: הן מעניקות טבעת לחתן מיד לפניו או אחריו, מקדשות אותו או אומרות לו כמה מילים משמעותיות עם נתינת הטבעת,[9] מנסחות יחד כתובה שבה מובעות מחויבויות, כוונות ותקוות משותפות, ולעיתים גם אומרות מילים אישיות אל מול החתן, לפניו או אחריו. לבד מזה, בחופות מחוץ לרבנות יש כמובן גם עורכות, ולא רק עורכי, חופות, דהיינו נשים שמנהלות את הטקס.

החופה אלטרנטיבית לא רק מתעצבת על רקע השינויים במעמד האישה, אלא שפעמים רבות השינויים במעמד האישה הם הגורמים לפנייה אל מחוץ לרבנות. זאת לא רק משום שמבינים שבחופה תחת הרבנות לאישה יהיה מקום משני, אלא מפני שלא מעוניינים להגיע למצב שבו הכלה לעתיד מחוייבת לעבור "הדרכת כלות" או להביא פתק המאשר שטבלה במקווה. כמובן, גם הפחד מפני בית הדין הרבני במקרה של גירושין פועל להרחקת רבים מהאפשרות להתחתן במסגרת הרבנות הראשית.

מאידך, יש לציין כי במקרים בהם החתונה מחוץ לרבנות נכפית על הזוג (בשל היותו לא-יהודי בעיני הרבנות) החופה היא בדרך כלל מסורתית יותר, וזאת משום רצון להידמות עד כמה שאפשר לדרך הכלל. באופן מכמיר לב, דווקא זוגות שלא יכולים להתחתן ברבנות בוחרים לעתים להעתיק את הטקס המקוים ברבנות בדיוק עד כמה שיותר נאמן. עם זאת, בהחלט לא כל אותם זוגות נוהגים כך, ורבים מהם מעצבים את הטקס בהתאם למאפיינים שהוזכרו לעיל.

***

עיצוב הטקס מעלה בעיני שאלה חשובה, הנוגעת לעצם היותה של החופה "טקס", ולהשלכות התרבותיות והחברתיות הנגזרות מכך. הטקס הוא מאפיין מרכזי כל כך של התרבות עד כי מתבקש כמעט לזהות בין אנושיות לבין טקסיות. ובעוד שברור שהאדם הוא הרבה יותר מיצור טקסי בלבד, ללא ספק ניתן לומר שהיכן שנמצא אדם, נמצא טקס. המחקר האקדמי של הטקס הוא מהתחומים הראשונים והקלאסיים של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, ולפיענוח מקומו של הטקס בחייו של האדם הוקדשו אינספור חיבורים. אין לי שום כוונה לכלול במאמר קצר זה סקירה של המחקר, וברצוני להתייחס רק לרעיון בסיסי יחיד, והוא המימד המסורתי והקהילתי שהופך רצף מסויים של מעשים לטקס.

בדיונו על תפיסת הזהות העצמית של הפרט במודרנה עומד אנתוני גידנס על הפער בין תפיסת טקסי המעבר בחברה הפרה-מודרנית לבין תפיסתם כיום. בעוד שטקסי מעבר היו בעבר ציונים קבועים לתמורות מוכרעות-חברתית של הפרט, תמרורים קהילתיים שסימנו את הפרט כמי שעבר מקטגוריה חברתית אחת לאחרת, כיום לא המעמד אל מול החברה (ואל מול כוחות קוסמיים שונים) תופס את עיקר משמעות הטקס, אלא מעמדו של הפרט אל מול עצמו. המעבר מפרק חיים אחד למשנהו הופך אצל הפרט למשבר פסיכולוגי פנימי, והטקס, אם קיים בצורה מודעת ומתוכננת, נועד לסייע לעבור את אותו משבר.[10]

כפי שכתבתי לעיל, כך בדיוק התרחש, כתופעה חברתית מרכזית, החל משנות התשעים בישראל: עבור יותר ויותר חילונים (וכן מספרים גדלים של ציונים-דתיים), החתונה דרך הרבנות הראשית לישראל הפכה לבלתי קבילה, והם יוצאים לדרך עצמאית המבקשת לעצב חופה על פי צרכיהם. לחתונה אמנם מימד קהילתי מובהק, אולם היא נתפסת פחות כאירוע מסורתי ויותר כמענה לתשוקות אישיות, וכניסיון לעצב דרך הטקס חותמת של לגיטימציה לעולם הערכים של הזוג, כמו גם לתקוותיהם הפרטיות.

מוקד הטקס הופך אפוא להיות הזוג עצמו, ולא מפתיע שהוא או היא מעצבים אותו בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. מאידך, טקס מעצם טבעו הוא אירוע חברתי – אין טקס פרטי כפי שאין שפה פרטית – ועל כן כל טקס, על מנת לממש את תפקידו הריטואלי, חייב להבנות על יסודות תרבותיים מוכרים, ואף על יסודות טקסיים מסורתיים.

במילים פשוטות, בדיוק כפי שכפייתה של חופה אורתודוקסית על זוג שאינו מעוניין בה תהפוך את החתונה לאירוע מעוות ופגום מבחינת משמעותו, כך המצאתה של חופה פרטית שלא תקיים שום קשר עם דרך מסורתית כלשהי להתחתן תהפוך למופע, לא לטקס. גם משמעותה תיפגם. זו בעיני נקודה חשובה: זניחתה של הרבנות הראשית מאפשרת, ולעיתים אף נעשית עבור, עיצוב פרטי של טקס החופה. אולם עיצוב זה לא יכול להיות המצאתה של חופה פרטית. קהל האורחים באותה חתונה שכזו ישמש כצופה במחזה שיוכל אולי להיות מעניין או משעשע, אולם שלא יוכל לסמן להם את המעבר המתבקש בין פרקי החיים. אדרבה: כל סימון כזה של מעבר בין פרקי חיים יימשך אך ורק מהיסודות באותו אירוע שאינם מומצאים (עצם כינויו "חתונה", למשל), ואילו כל פעולה שלא תיתפס כמנהלת דיאלוג עם הטקס המסורתי תיתפס כקישוט או משחק.

החופה האלטרנטיבית, אם כן, אינה יכולה להיות חופה שטרם נראתה כמוה. לצד הפנייה אל הפרט, אל הזוג וצרכיו, חייבת מבחינה עקרונית להישמר זיקה אל האופן המסורתי שבו נערך הטקס. המתח הזה, שבין עיצובה של החופה על פי תפיסות הזוג, לבין עיצובה המסורתי של החופה, אינו מגביל, אלא מפרה. מניסיוני כעורך חופות אני יכול להעיד שרוב רובם של הזוגות מעוניינים לבסס את הטקס שהם עורכים על הטקס המסורתי, ושהשינויים שהם עורכים בחופה המסורתית מתכנסים, כאמור לעיל, בעיקר לענייני הדדיות בין החתן והכלה. החופות שמתעצבות כך דומות אחת לשנייה יותר ממה שהזוגות מתארים לעצמם. בדיאלוג שנוצר בין העולם הערכי הנוכחי ובין המסורת הולכת ומתעצבת מסורת מתחדשת, חופה יהודית ישראלית בת זמננו.

 


[1] לאלה יש להוסיף קבוצות קטנות יותר של פסולי חיתון כגון כהנים וגרושות וממזרים.

[2] על פי דו"ח שהכינו קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2009 51% מהיהודים הישראלים תמכו באפשרות לנישואים אזרחיים. סקר שערך מכון סמית עבור עמותת חדו"ש ב-2011 הראה ש-62% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהכרת המדינה בכל סוגי הנישואים, ואותן תוצאות התקבלו ב-2013. ב-2014 שיעור התומכים בכך עלה ל-66%, וב-2015 ירד ל-64%. באותה שנה מסקר שנערך בפיקוח הפרופ' קמיל פוקס עבור עיתון 'הארץ' ב-2015 עלה ש-61% מהיהודים במדינת ישראל רוצים בנישואים אזרחיים. ראו אשר אריאן, יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, מרכז גוטמן לסקרים והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2009, עמ' 52; חדשות חדו"ש, "מדד הדת והמדינה שעורך מכון סמית עבור חדו"ש: 80% מהציבור לא מרוצים מפעילות הממשלה בתחומי דת ומדינה", אתר חדו"ש, 28.9.11 ; קובי נחשוני, "ערב ראש השנה: 61% בעד הפרדת דת ממדינה", ynet, 3.9.13 ; שחר אילן, "אז מה אם הציבור רוצה?", אתר חדו"ש, 8.1.15; גדעון לוי, "אין אוטובוסים בשבת? החילונים אשמים", הארץ, 12.9.15.

[3] יצחק גל-נור, דנה בלאנדר, המערכת הפוליטית בישראל: שנים ראשונות, מבנה מוסדי, התנהגות פוליטית, בעיות לא פתורות, הדמוקרטיה הישראל, עם עובד, מכללת ספיר, המכון הישראלי לדמוקרטיה, חולון, 2013, כרך ב, עמ' 1042. ראוי לציין שתמיד היו חילונים שלא קיבלו את הסטטוס קוו, ואף יזמו הפגנות ופעולות פוליטיות בניסיון לערערו (למשל, "הליגה למניעת כפייה דתית"). עם זאת, מרבית הציבור החילוני הסכים, גם אם בשתיקה, להסדר הסטטוס קוו.

[4] שיחת טלפון עם גלעד קריב, 20.7.16; תכתובת מייל עם יזהר הס, 19.7.16; נתונים מארגון הוויה בתכתובת מייל, 24.7.16; נתונים מאתר 'טקסים' http://www.tkasim.org.il/.

[5] הנתונים הם עיבוד של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שערכה עמותת חדו"ש.

[6] אנה פרשיצקי, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", בתוך מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך שביעי, ידגר, יעקב; כ"ץ, גדעון; רצבי, שלום; ער., מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, שדה בוקר, 2014, עמ' 242-282

[7] שם, עמ' 280.

[8] שם עמ' 281.

[9] על פי דעת רבנים רבים קידושין הדדיים פוסלים את הקידושין של הגבר. עבור זוגות שמעוניינים בחופה הלכתית, הפתרון בדרך כלל כולל אמירה של מילים שאינן קידושין על ידי הכלה. לעתים קרובות נבחר הפסוק "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" מתוך שיר השירים.

[10] Anthony Giddens, Modernity and Self-Identity: Self and Society in the Late Modern Age, Polity, Cambridge, 1991, p. 147-148, 203.

הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ראיון עם ויקי אידזינסקי

שני העשורים האחרונים ראו האצה וגיוון בכל הנוגע לתהליכים שונים של חילון והדתה. במסגרת הסדרה הנוכחית בבלוג על סופו של הסטטוס-קוו בעיניני דת ומדינה נגענו כבר בסוגיות הקשורות לגיור ולרבנות הראשית בראיון עם הרב חיים אמסלם, במעמד הסמכות הרבנית בראיון עם הרב יובל שרלו, בתמורות העוברות על החברה החרדית בראיון עם ד"ר בנימין בראון, בשינויים בגבולות בין החברה החילונית לדתית ובהתעוררות היהודית-חילונית בראיון עם ד"ר חגית הכהן-וולף, ובתוכנית של תנועת 'נאמני תורה ועבודה לרפורמה ברבנות ראשית בראיון עם ד"ר שוקי פרידמן.

עד כה לא נגענו באחד המגזרים המשמעותיים בכל הנוגע לדת ומדינה, מגזר שמצד אחד נוהגים להתעלם ממנו בקלות בשאלות שכאלה, ומצד שני בכל מערכת בחירות פתאום נזכרים שיש לו צרכים מיוחדים באשר להן. מדובר במעל מיליון עולים ישנים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ובתהליכים שעוברים עליהם. כפי שתראו להלן, למרות האופי החילוני מאוד שנהוג לייחס להם, העולים הישנים עוברים בחלקם תהליכים של הדתה, וזאת בצורה מאוד מסויימת ומעניינת, ותוך קשר הדוק עם היהדות המסורתית-מזרחית.

ביקשתי מויקי אידזינסקי לשתף אותנו בידע ובתובנות שלה ממחקרה בנושא. אידזינסקי מאסטרנטית בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת את היחסים בין הדור הצעיר של דוברי הרוסית לבין המזרחים בפריפריה הישראלית, מתגוררת בתל אביב ועובדת בארגון "ישראל חופשית". היא עצמה עלתה לארץ בשנת 1992 עם אמה ואביה מפולטבה שבמרכז אוקראינה לבת ים, וכפי שתראו בהמשך, כל זה רלוונטי.

ויקי, תודה רבה על הנכונות.

סוג של אילוסטרציה

סוג של אילוסטרציה

תראה, אני חייבת להקדים ולומר שלא לגמרי נוח לי שאתה מנהל את השיחה על הדתיות הרוסית איתי, שכן העיסוק שלי בנושא הזה במהלך התזה שלי היה מוגבל, והוא לא עמד במוקד המחקר שלי. עדיף היה לפתוח את הדיון בנושא הזה עם פרופ' לריסה רמניק או עם ד"ר יוליה לרנר, למשל, שתיהן חוקרות ותיקות של הדתיות הרוסית בישראל. אבל מצד שני, אני לא יכולה לסרב להזדמנות זו ולשתוק ולעמוד מן הצד כאשר השיח הציבורי, ובמידה רבה גם השיח האקדמי, מתעלמים מתהליך ההתחזקות או ההדתה החזק שעובר ציבור דוברי הרוסית.

מעולה, אז בואי נתחיל. העולים מברית המועצות לשעבר הגיעו ממדינה בעלת אתאיזם אידיאולוגי וכוחני, שלא רק שלא טיפחה, אלא שדיכאה מוסדות דתיים. אפשר לומר באופן כללי שהם היוו אוכלוסיה חילונית מאוד. מה התהליכים שעברו עליהם בעשרים השנים האחרונות במימד הזה?

בישראל לא כל כך מתייחסים לרוסים* במחקר דת. כנסים חשובים נערכים בלי התייחסות לנושא זה, כמו כנס הדת והרוחניות האחרון שארגנתם, בו לא הייתה התייחסות לדתיות הרוסית בישראל, ולי אישית היה מאוד חבל. זה לא התחום היחידי, גם הפמיניזם, למשל, כמעט לא מתייחס למחקר השוביניזם הרוסי בישראל, מחקר העמדות הכלכליות ועוד.

אז אין הרבה מחקרים שעליהם אוכל להסתמך בשיחה שלנו. מהמעט שיש, אני בוחרת להסכים עם ד"ר יוליה לרנר, היחידה שאני מכירה שהחלה לדבר על התחזקות או הדתה, שעובר ציבור יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל מזה עשרים וחמש שנים. כך לרנר קוראת את הממצאים של פרופ' לריסה רמניק ושל אניה פרז'ינסקי מאונ' בר אילן, שפרסמו ב-2010 שרק כ-30 אחוז מיוצאי ברה"מ לשעבר בישראל רואים עצמם כאתאיסטים היום. אם נשווה את זה, למשל, למצב בשנות ה-90, אז מצאו שבין 55 ל-79 אחוזים מהעולים אז הגדירו עצמם אתאיסטים (לשם וליסק, הלמ"ס, והמכון הישראלי לדמוקרטיה פרסמו אז כולם מספרים בטווח הזה), אז זה הרי ממצא מרעיש ממש, שמעניין וחשוב מבחינות רבות מספור. וגם אם קשה להשוות סקאלות במחקרים השונים, עדיין המגמה קיימת בבירור.

שוב, לריסה רמניק עצמה לא מדגישה את ההתחזקות דווקא, אלא מתמקדת בסוג הדתיות ובהיבטים נוספים. אבל אני אישית חושבת שהממצא הזה חשוב מעין כמוהו ורוצה למקד את תשומת הלב בו ובהסברים האפשריים לתופעה.

אולי השאלה המעניינת והמורכבת ביותר היא באמת למה תהליכי הדתה אלה מתרחשים בקרב העולים הישנים. תוכלי לנסות לתת הסבר לתופעה?

כאמור מהראשונות לנסות להסביר את התופעה היו ד"ר יוליה לרנר ופרופ' נלי אליאס מאונ' בן גוריון, שחוקרות את הדתיות של הדור הראשון של העולים, שהגיעו בגיל מבוגר יחסית. הן חוקרות את ארגון ה"קבלה לעם" של הרב לייטמן, בפתח תקווה, ארגון מאוד מצליח שגם מי שהקים אותו וגם חלק גדול משתתפיו דוברי רוסית. הארגון הזה נכנס לאחרונה גם לפוליטיקה המקומית בניסיון להפיץ קבלה בדרכים חדשות, והוא לא רק הסיעה הגדולה במועצת העיר פתח תקווה בבחירות האחרונות, אלא גם הבנתי שהולך להכניס חבר כנסת בקרוב לליכוד (הם התפקדו לשם בהמוניהם).

אז בחקירתן את המפעל הדתי הזה, לרנר ואליאס מוצאות מספר סיבות להדתה. ראשית, כוחה התרפויטי של הדת, שמציעה משאבים תרבותיים, קהילתיים ופסיכולוגיים במצבי מעבר דוגמת הגירה. שנית, לדעתן הפנייה לדת אופיינית לכל המדינות והקהילות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר, ואינה ייחודית ליהודים שעזבו את ברית המועצות לישראל. ברוסיה, באוקראינה ובפולין מתרחשת היום חזרה מאסיבית לדת הפרבוסלאבית. החוקרים מפרשים את התהליך הזה, בין השאר, כמחאה נגד האתיאיזם הכפוי בתקופה הסובייטית. פליטי המשטר הסובייטי זוכרים את קורסי החובה האוניברסיטאיים על "האתיאיזם המדעי", את המטריאליזם השטחי ואת העדר המשמעות הרוחנית בחיים הסובייטיים, ומנסים לחזור לחיי הרוח דרך ההתקרבות לדת הנוצרית או היהודית. בדומה לחבריהם הפרבוסלאביים ברוסיה, גם בישראל אזרחי ברית המועצות לשעבר חוזרים לדת אבותיהם, הדת היהודית, שהייתה אסורה בברית המועצות.

במחקר שלי מצאתי סיבה נוספת להדתה, סיבה משלימה. לא חקרתי את הדור המבוגר, אלא את הדור הצעיר, שהגיעו לישראל בגילאי ילדות מאוחרת ונערות מוקדמת, מה שקרוי דור 1.5. הצעירים האלה פחות לוקחים חלק במפעלי הדת של הדור המבוגר, אלא מאמצים מנהגי דת מהסביבה מסורתית לתוכה גדלו. הרי כל הגירה לרוב מגיעה לשכבות החלשות, לפריפריה. בישראל יש מצב די מיוחד, בו הפריפריה היא ברובה מזרחית ומסורתית, והחילוניות מרוכזת במעמד הגבוה, לתוכו העולים לא הגיעו. רוב הרוסים הגיעו לקריות, לאשקלון ואשדוד, לבאר שבע ולבת ים**. כאשר הם גדלו וניסו להיות ישראלים, הם אימצו מהסביבה המסורתית שלהם מנהגי דת עם דגש על כשרות ועל שמירת שבת. מבחינתם זו הישראליות, הם לא מכירים את הדרך החילונית להיות ישראלי.

מה שכן, גם לתוך מנהגי הדת האלה הם הרבה פעמים יוצקים תוכן משלהם, שיכול להסתדר עם תפיסת עולמם. למשל, בחור צעיר שראיינתי, נקרא לו ויטלי, סטודנט להנדסה במכון הטכנולוגי בחולון. במוצאו הוא לא יהודי כלל, אבל כשהיה קטן אימו נישאה ליהודי והם כולם עלו לארץ. אז הוא ניסה לעבור גיור בצבא, ומאז שומר כשרות ושבת. היום יש לו גם חברה מעדות המזרח שהמסורתיות והמצוות מאוד חשובים לה, והיא והאישור שלה חשובים לויטלי. אז הוא מכריח גם את השותפים הרוסים שלו לדירה, חברים טובים שלו, לשמור כשרות. איך? הוא עשה איתם הסכם – רק הוא מבשל תמיד לכולם, וזה כשר. הוא גם נוסע לפעמים להשתטח על קברי צדיקים בצפת, אבל מבחינתו כשהוא שם, זה מרגש באותה מידה כמו להיות בקבר של ישו בירושלים. הוא ממש חש שם התעלות. אמא שלו ממשיכה להיות פרבוסלבית מאמינה במידה מסויימת, אך מבחינתו גם האמונה היהודית שלו היא המשך לחינוך המאמין שאמו העניקה לו, "אלוהים אחד" הוא אומר.

וזה הטענה המרכזית שלי במחקר שלי – שהשחקן המרכזי בסיפור הרוסי בישראל זה המזרחים, הם אלה שקלטו את העלייה הזאת בפועל. והחוקרים מתעלמים מזה לדעתי בעיקר בגלל האירופוצנטריות שלהם עצמם, כי אינם מסוגלים לדמיין את המזרחי כאקטיבי, כמדכא, כקולט עלייה וכשחקן מרכזי.

בהקשר הזה חשוב להדגיש משהו. הרקע לכל ההדתה הזאת של הצעירים היא המשטור הקשה שמפעילים כלפיהם גם מנגנוני המדינה עצמה, גם החברה הישראלית הכללית, וגם החברה המסורתית שבתוכה מצאו את עצמם. הסביבה לתוכה רובם הגיעו מאוד שונה תרבותית מהם, קשה היה לצברים בפריפריה לקלוט את החילוניות של הרוסים (כמו גם את הרגלי האכילה שאיתם הגיעו, עם אכילת בשר בבוקר, נקניקים, בצל, או את הרגלי הלבוש, וכל היבט תרבותי אחר, למעשה). כמו כן, באופן כללי החברה הישראלית יש סטיגמות רבות כלפי הרוסים, וזה מגביר את הלחץ עליהם להשתנות, להוכיח שהם בסדר. תוסיף לזה גם את שהמדינה עצמה לא נותנת להם להתחתן פה בלי לעבור גיור. איזה מסר הם מקבלים? שהם הגיעו למדינה פונדמנטליסטית דתית, שהם אלה שלא בסדר, והנה הגיור הוא דרך שמוצעת להם להשתייך. תבין שעבור העולים שגדלים בפריפריה הישראלית אין דרך לדעת שיש בישראל קהלים שלמים, אי שם במעוז האשכנזיות, בשמאל, בשכבות החזקות, שמיוזמתם בוחרים לא להתחתן דרך הרבנות. מבחינתם אין להם ברירה אלא לעבור גיור. ולמרות שהגיור כפוי, הצעירים מגיעים אליו עם ראש פתוח ובאמת מנסים להשתנות. והגיור האורתודוקסי החרדי הזה, אותו רבים מהם עוברים בצבא, בשילוב עם שאר הגורמים שתיארתי, מביאים אותם להדתה. למרות שהגיור האורתודוקסי גם מכניס רבים מהם לבלבול ולמשברים ולעתים גם מרחיק מהמשפחה.

באיזה סוג של דתיות מדובר? כמה מאותם עולים ישנים חוזרים בתשובה והופכים לשומרי המצוות אורתודוקסים? כמה מהם הופכים למה שמכונה "רוחניקים"? כמה מהם משלבים רעיונות ופרקטיקות מהרוחניות העכשווית עם יסודות מהמסורת היהודית? מה היחס שלהם לתנועות הלא-אורתודוקסיות? מה היחס שלהם לנצרות?

הדתיות של דוברי הרוסית לא ממוסדת, ויש לה צורות ומופעים שונים, כפונקציה של הסביבה וסוג המסגרת דרכה נכנסו לדת. אם נסתכל על דוברי רוסית שהגיעו להתנחלויות בגלל דיור זול, אז הם יאמצו מנהגי דת מעט שונים ממה שיאמץ הילד שגדל בבת ים.

מה בכל זאת מאפיין אותה? רמניק ופרז'ינסקי מצאו שלדתיות של יהודים דוברי רוסית בישראל יש אופי אקלקטי מיוחד, והיא כורכת בתוכה אלמנטים יהודיים, פרבוסלאביים, אתאיסטיים וניו-אייג'יים. כך,  כפי שאמרתי קודם, יהודי דובר רוסית בישראל יכול להתרגש ולחוש התעלות רוחנית באותה מידה בביקור בקבר ישו בירושלים או בביקור בבית כנסת ביום כיפור. לדעתי גם לרנר ואליאס יסכימו עם זה, שכן זה דומה לתחיה הרוחנית הדתית במרחב הפוסט-סובייטי כולו, שמאוד מגוונת, וכוללת הכל החל מפרובסלאביות ועד שמאניזם.

אבל רמניק מציינת עוד משהו שלדעתי מעניין מאוד. בניגוד חריף לזהות היהודית הרוסית לפני העלייה לישראל, שהייתה בעיקרה זהות יהודית אתנית ולא דתית, כך שאפילו מי שהאמין באלוהים לא קישר את אמונתו זו להתנהגותו, פה בישראל הדתיות שלהם מקבלת יותר ויותר סממנים אורתודוקסיים. כך, למשל, היא מצאה שיותר ויותר דוברי הרוסית מאמינים שאין משמעות ליהדות ללא קיום מצוות, כשרות שבת ויום כיפור, והם אף מביעים יותר ויותר התנגדות לנישואי תערובת. וזה כאמור בניגוד למה שהיה לפני העלייה, אז פחות מאחוז מיהודי ברית המועצות קיימו פרקטיקות דתיות, והזהות היהודית התבססה על הישגים מקצועיים ואינטלקטואליים יותר מאשר על דת או אפילו על תרבות חילונית כלשהי. בפנתיאון הזהות היהודית בברית המועצות לא היו רבנים, אלא זוכי פרס נובל יהודים ואייקונים של תרבות – משוררים, שחקנים ומדענים רוסים ממוצא יהודי. צבי גיטלמן פרסם לאורך השנים סדרה של מחקרים מעמיקים על יהדות בברית המועצות, ואפשר לקרוא על כך עוד במחקריו.

מגמה של הדתה בקרב אוכלוסייה סובייטית לשעבר מוכרת גם ברוסיה ובאוקראינה (שם כמובן לנצרות). כחוקרת של התחום, איך את רואה את התהליך הזה אל מול תיאוריות שונות של חילון, שהבטיחו ירידה הדרגתית ומתמשכת בדתיות של אוכלוסיות בארצות מפותחות? איך זה שהחילון "לא עובד"?

טוב, לזה יש מיליון סיבות כמובן. תראה, ברור לכולנו שהאדם צריך אידיאולוגיה כלשהי, דרך הגיונית להסביר ולארגן את ההיבטים השונים בחייו. איזו אידיאולוגיה, פילוסופיה, הוא מאמץ, תלויה בסביבה, בנסיבות, במה שזמין ואופנתי בסביבה בה הוא נמצא. במרחב הפוסט-סובייטי חוו כשלון של האידיאולוגיה הקומוניסטית. אז מה עושים עכשיו? מה שאופנתי זה לחזור לדת הפרבוסלבית. ככל הנראה משום שהיא דוכאה על ידי הקומוניסטים בצורה פתאומית וקשה. והחזרה אליה מרגישה כמו חופש, ביטוי של חלקים שהיו אסורים.

והיהודים שיצאו משם ושהגיעו לישראל גם הרגישו את הצורך הזה באידיאולוגיה חלופית, וגם רצו לשם שינוי סוף סוף לחוש גאווה על זה שהם יהודים, כתגובה לאנטישמיות שחוו שם. הם מגיעים לפה ותגיד לי אתה איזו אידיאולוגיה, השקפת עולם, הייתה זמינה עבורם כאן? הרי לקיבוצים לא שלחו אותם, וגם אם היו שולחים, בשנות התשעים לקיבוצים או לשמאל החילוני כבר לא היה מה להציע לעולים החדשים מבחינה אידיאולוגית. העלייה הגדולה הגיעה לתוך אידיאולוגיה של השוק החופשי ולתוך תחייה דתית בישראל, ולמעשה בעולם כולו. אז אלה האידיאולוגיות שהם אימצו – ואימצו בצורה די ביקורתית ויפה, אם מותר לי לציין. יש עוד הרבה מה לחקור את העמדות של דוברי הרוסית, והרבה מה ללמוד מהם, אם החברה הכללית תשכיל לעשות זאת.

האם תהליכים אלה בולטים יותר אצל גברים או אצל נשים? האם הם מוגבלים רק למי שנולד לאם יהודיה, או שאין הבחנה כזאת בין ה"מתחזקים" לשאינם? האם מצב כלכלי משפיע על שיעור ההדתה? האם ארץ המוצא משנה (נאמר, רוסיה מול גאורגיה)?

ויקי אידזינסקי

ויקי אידזינסקי

אני אישית לא מכירה הבדלים מגדריים או כלכליים במחקרן של רמניק או של לרנר. בנוגע להבדלים אתניים, המחקר של רמניק מוצא הבדלים קטנים בין מי ששני ההוריו יהודים למי שרק אחד ההורים יהודי: העולים עם שני ההורים יהודים שומרים יותר מצוות, אם כי לא ברור אם זה הבדל מובהק סטטיסטית, ולא ברור מה הייתה נקודת המוצא שלהם, אז אי אפשר להשוות את עוצמת תהליך ההתחזקות.

אבל אני חייבת לומר שאני אישית במחקר שלי לא ראיתי הבדלים של מגדר או של מוצא אתני. המחקר שלי היה איכותני, אבל היו לי 10 צעירים ששני ההורים יהודים, 6 שרק האבא ו-5 שרק האמא, ולשניים כלל לא היה "דם" יהודי, ודווקא השניים האלה שעברו גיור, היו הכי חזק בקטע היהודי. זה כמובן היה מעורבב עם דתיות נוצרית של ההורים, אבל מנסים לשמור מצוות, לאכול כשר וכו'.

כנ"ל בנוגע לארץ מוצא, רוסיה מול גיאורגיה, כפי שתיארת זאת. אני מכירה את הניסיון הזה לחלק את העולים מברית המועצות לשעבר לאלה שבאו מהחלקים האירופאיים ולאלה שבאו מהחלקים האסיאתיים, ולכנות את הראשונים אשכנזים ואת השניים מזרחים. אני אישית חושבת שזה אנכרוניסטי לכפות את החלוקה הדיכוטומית למזרחים ואשכנזים על יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר. בין השאר כי היהודים שהגיעו מהחלקים האסיאתיים של ברית המועצות לשעבר לרוב חיו שם רק דור או שניים, זה אותם יהודים אוקראיניים שברחו מהנאצים בשואה ונשארו שם (חן ברם כתב על זה דוקטורט מרתק). אבל לא רק. אני חושבת שהחלוקה הדיכוטומית למזרח ומערב היא אובססיה ישראלית בעיקר, בהיותנו מדינה של יהודים הלומי טראומת גזע. אני חושבת שבברית המועצות החלוקה למזרח ומערב הייתה אחרת, אבל זה נושא מורכב שלא נכנס אליו כאן. שורה תחתונה, אצלי במדגם היו רק צעירים שהגיעו מהחלקים האירופאיים של ברית המועצות לשעבר, והם עברו הדתה משמעותית. אז אי אפשר להגיד שזה תופעה רק של היהודים האסיאתיים.

האם קיימת יריבות או מתיחות בין החלקים מאותה אוכלוסייה שנשארו אתאיסטים לבין אלה שמפתחים חיי דת?

לדעתי ממש לא, אין יריבות, מבינים זה את זה. המחקרים לא מדברים על יריבות.

יש יסוד להניח שעם הגירתה של האוכלוסייה היהודית מברהמ"ל קיוו מגזרים מסויימים שהם יחזקו את האופי החילוני של ישראל. ובאמת, ראינו שמפלגות עולים נאבקו בעבר במפלגות דתיות כגון ש"ס, וניסו, או לפחות הצהירו שהן מעוניינות, לחוקק חוקים שיאפשרו יותר חופש דת בישראל. האם מגמה זאת הולכת להשתנות?

אתה בהחלט צודק שמגזרים רבים חיכו שהרוסים יחזקו את האופי החילוני של ישראל. וככל הנראה בגלל שציפו שלחו את הרוסים לפריפריה, כדי שיעשו עבורם שם המלחמה הדמוגרפית, עם הערבים והמזרחים כאחד. מה שלא לקחו בחשבון זה שהפריפריה דווקא עיצבה את הרוסים בדמותה. כלומר, הרוסים נכנסו לישראליות דרך המסורתיות, ולא דרך החילוניות, ולכן לא ידעו שאפשר להיות ישראלי חילוני. אצל הדור המבוגר זה גרם להרבה התנשאות על ישראלים, אבל אצל הדור הצעיר זה התבטא דווקא באימוץ הדתיות המסורתית.

ולכן לדעתי המגמה שציינת, של להילחם בש"ס ולקדם חופש דת, די נעלמה, ולא תחזור. עכשיו הכיוון של ליברמן לא שונה בעיקרון מהעמדה של בנט, שניהם רוצים לגייר את כל הרוסים, רק שליברמן רוצה יותר הקלות בגיור מבנט. למה ליברמן רוצה את זה, הוא הרי חילוני? לדעתי פשוט כי הוא חושב שככה יותר כדאי לו פוליטית, שהפרדת דת ממדינה כבר לא מספיק חשובה לרוסים. זה לא שזה חדש עבורם שפוגעים בזכויות הבסיסיות שלהם, אז גם עם זה שכדי להתחתן הם צריכים לעבור גיור הם משלימים. הרוסים גם קצת שבויים של ליברמן בקטע הזה, כי הוא היחיד שבכלל מכיר את המצוקה הזאת שלהם. אמנם לא מתכוון לעשות עם זה כלום חוץ מהקלות גיור, אבל לפחות מדבר על זה (בעיקר לקראת הבחירות). השאר לרוב מתעלמים מהמצוקה שלהם.

האם לדעתך ייתכן מצב בו בבחירות הבאות חלק משמעותי מאותה אוכלוסייה יצביע למפלגה כמו 'הבית היהודי', שמקדמת לאומיות אתנית בעלת גוון מסורתי, ויעדיפו אותה על מפלגתו של ליברמן למשל?

בהחלט כן. למעשה, זה כבר קרה מזמן, אתה לא מעודכן J בבחירות האחרונות המון רוסים הצביעו בנט, גם הצעירים.

והנה לך מידע עדכני קטן. ממש השבוע אתר אינטרנט של ערוץ 9 פרסם סקר לגבי השאלה למי היו מצביעים עכשיו לראשות הממשלה, ונחש באיזה מקום בנט היה? מקום שני, עם 24% מהקולות, אחרי ליברמן שזכה ב-44% מהקולות. ביבי ולפיד מקבלים כעשרה אחוזים מהקולות. חשוב לציין שענתה על הסקר אוכלוסייה מבוגרת יחסית, הם אלה שגולשים לאתרים דוברי רוסית.

:

*  אני בוחרת לקרוא "רוסים" ליוצאים מברית המועצות לשעבר, מכל הרפובליקות, משום שכך מתייחסים אליהם בשיח היומיומי. אבל אני משתמשת לעתים גם ב"דוברי רוסית" או ב"יוצאי ברית המועצות לשעבר". בשלוש אלה אותה כוונה.

**   גונן, עמירם. 1998. "דפוסים גיאוגרפיים של השתקעות בקרב עולי ברית המועצות בראשית שנות התשעים", דיוקנה של עלייה-תהליכי קליטתם של עולי ברית המועצות לשעבר 1990-1995, סיקרון משה ולשם אלעזר (עורכים), י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

דמוקרטיזציה מול הקצנה, פתיחות מול הסתגרות – ראיון עם ד"ר בנימין בראון על החברה החרדית

בנימין בראוןד"ר בנימין בראון הוא מהחוקרים הבולטים בזמננו של האורתודוקסיה, מסורת ההלכה והיהדות החרדית. הוא לימד בעבר באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת תל אביב, וכיום מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. בנוסף הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. את עבודת התואר השני שלו הקדיש בראון להתפתחותן של 'דעת תורה' ו'אמונת חכמים' בחברה החרדית, נושאים שמעסיקים אותו מאז. את הדוקטורט שלו כתב על החזון איש, והוא עובד, יחד עם תוספות, לכדי ספר שיצא ב-2011 תחת הכותרת "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית".

כחלק מסדרת הראיונות בבלוג לרגל מותו של הסטטוס קוו בסוגיות דת ומדינה, ובעיקר בעקבות החיכוכים האחרונים בין הציבור החרדי לבין הכנסת בפרט והציבור הישראלי בכלל, ביקשתי מד"ר בראון לענות על כמה שאלות, ואני מאוד שמח שהוא נענה.

נתחיל בגלי ההדף של "חוק השוויון בנטל" ו"הפגנת המיליון". מתחת לכותרות האימה והקללות של הרב שטיינמן על הממשלה, איך הציבור החרדי עצמו מתייחס להתפתחויות הפוליטיות האחרונות? האם שיעורים משמעותיים באמת חושבים שמישהו יתגייס בכפייה או יילך לכלא?

אני לא מספיק מחובר לשטח כדי לתת תשובה מהימנה לשאלה הזאת. מה שהולך ומתברר כעת הוא שככל הנראה הסנקציות הפליליות לא יופעלו, וזה לא בגלל החשש מפני התוצאות אלא פשוט בגלל שהחוק יקבע ככל הנראה יעדי גיוס נמוכים ותחליפים מגוונים שהחרדים יוכלו לחיות איתם. אין ספק שזה תרם להרגעה מסויימת, אבל ברור לרבים מהחרדים שהמאבק רחוק מסיומו. לא מן הנמנע שבג"ץ יחזור ויתערב, ולו רק כדי להראות שאי אפשר להערים עליו בדרכים כאלה, ואז האיום הממשי יחזור. מה גם שהחברה החרדית עדיין לוקחת קשה את המשמעות ההצהרתית של זה שמכוח החוק המדינה תכריז על תלמידי ישיבות כעל עבריינים פליליים. גם אם לא לימוד התורה שלהם הוא סעיף האישום, אלא אי התייצבות לשירות, מנקודת המבט של החרדי הממוצע יש עלבון בעצם העובדה שבחור ישיבה הלומד תורה יישב בכלא כאחרון העבריינים.

לפני חקיקת החוק חתמת על גילוי דעת שיזם שחר אילן (סמנכ"ל עמותת חדו"ש), ושביקש מראש הממשלה ומנהיגי 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' לוותר על אותן סנקציות פליליות מפורסמות שבחוק. האם חששת ממשהו נוסף לאנטגוניזם שהעניין יעורר?

אלה שחתמו על גילוי הדעת היו אנשים בעלי השקפות שונות ומניעים שונים. הם היו מאוחדים בשורה התחתונה, שהטלת הסנקציות הפליליות היא בכייה לדורות, אבל השיקולים שמכוחם הגיעו למסקנה הזאת היו מגוונים, ולפעמים אפילו מנוגדים. אני אישית רואה ערך אמיתי בלימוד התורה, וחושב שיש לו חשיבות ארוכת טווח בקיום העם היהודי. הגנת המדינה, והמדינה בכלל, הם רק אמצעי. התכלית היא העם היהודי, קיומו ושגשוגו, ולצורך זה לימוד התורה הוא בעיני מרכיב הכרחי. אני גם חושב שעולם הישיבות שנבנה כאן בעשרות השנים האחרונות – אגב, לא רק על ידי החרדים, גם על ידי הדתיים-הציונים – הוא פרק מפואר בתולדות העם היהודי והמדינה, ויבוא יום שיסתכלו עליו בערגה כעל תור זהב ויראו בו את אחד ההישגים המרשימים של המדינה. אני לא רוצה לגדוע אותו ולייבש אותו.

ספרו של בראון על החזון אישאלא מה, אני לא חושב שכדי לקיים אותו לצריך לאפשר לכל מי שרוצה ללכת לישיבה לעשות זאת בלא שירות צבאי. אני אומר 'ללכת לישיבה' ולא 'ללמוד' כי לא כל מי שהולכים לישיבה באמת לומדים. כל מי שמכיר את עולם הישיבות יודע שרבים – רבים מדי, ולא אחוז שולי – מאלה שרשומים בישיבות לא באמת לומדים, וגם מבין אלה שלומדים לא כולם באמת מקדמים את עולם התורה. זה לא בריא, לא רק למדינה אלא גם לעולם הישיבות עצמו. המשבר בלימוד התורה כבר מורגש בו שנים רבות, והיה בלי ספק אחד הגורמים שהניעו את תהליכי ההיפתחות בעולם החרדי בעשורים האחרונים.

לכן אני חושב שהמוצא הוא לא סנקציות פליליות, אלא מתן הטבות כלכליות למתגייסים ושלילתן מאלה שאינם מתגייסים. המהלך הזה גם ייצור מבחן אמתי למי שראוי ולא מי שלא ראוי לפטור: מי שבאמת ובתמים חשקה נפשו בתורה, יהיה מוכן לוותר על כל ההטבות ובלבד שיישאר באוהלה של תורה; אם הוא יתאים להתמסרות לתורה ורק מצבו הכלכלי לא יאפשר לו – הקהילה כבר תדע להכיר בערכו ותתגייס לתת לו את התמיכה שתאפשר לו את זה; מי שלא באמת מתאים לזה – יהיה מוכן לוותר על הלימוד, וזה יהיה גם סימן לזה שהוא לא באמת מתאים להתמסרות הזאת, וכך ייווצר מצב שבו מי שבאמת מתאים – נשאר, ומי שלא – מתגייס, לתועלת כל הצדדים.

אגב, זה גם הפשט הברור של ההלכה ברמב"ם, בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג, יג), הקובעת כי 'לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם' המתמסר לעבודת ה' ולידיעתו – 'ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז [=בעולם הזה] דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים [ו]ללויים'..החרדים אוהבים לצטט את ההלכה הזאת כתימוכין לפטור של תלמידי חכמים מחובות אזרחיות, בדומה לפטור שקיבל שבט לוי (שם, הלכה יב). הרבה פעמים טוענים שההלכה הזאת עומדת לכאורה בסתירה לרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י), ששם כותב הרמב"ם בחריפות נגד תלמידי חכמים המטילים עצמם על הציבור (והוא כותב על כך בחריפות רבה עוד יותר בפירוש המשניות לאבות ד, ה). אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון ההלכתי, אבל שתי ההלכות אינן סותרות, מכמה סיבות. אחת הסיבות היא שהרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל מתייחס במפורש רק לתלמיד חכם ש'פרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם', כלומר, שבכלל לא מעסיק את עצמו בענייני פרנסה ושאר ענייני העולם הזה, מוכן מבחינתו לחיות חיי דלות (כפי שהוא כותב גם בפירוש המשניות לאבות ו, ד), וממילא גם לא מצפה לזה שאחרים יספקו לו אותם. אני מדגיש: אף על פי שגם היום יש כאלה שמוכנים לזה – לא צריך להגיע לתנאים כאלה, ולא צריך להעמיד את עולם התורה רק על בעלי "מסירות נפש" בודדים כאלה, אבל מבחן הקרבה כלשהו הוא בהחלט ממין העניין.

בשולי הדברים אני רוצה להדגיש עוד משהו: באופן כללי, אני חושב שתפיסת השוויון הנוהגת כיום בשיח הציבורי היא של שוויון פורמלי, ואני מתנגד לתפיסה הזאת. בני האדם לא שווים, דרכי התרומה שלהם לחברה אינן שוות, ולכן לא צריך להיות להם דין שווה. לכן אני חושב שהמדינה מיוזמתה צריכה לפטור משירות צבאי צעירים מוכשרים במיוחד גם בתחומים לא תורניים – מדע, רוח, תרבות ואמנות – גם מתוך הכרה בחשיבות של בניין התרבות והיצירה בארץ, אבל גם מתוך ההכרה שהאנשים האלה יתרמו לעם ישראל הרבה יותר אם ילמדו, יחקרו או ייצרו נכסי תרבות מאשר אם ירוצו על ג'בלאות וישנו באוהלי סיירים, וקל וחומר אם יתייקו ניירות ויגישו קפה למפקדים שלהם, כפי שקורה לא אחת ביחידות לא-קרביות.

האם אכן אותן סנקציות פליליות איחדו את הציבור החרדי וסגרו נתיבים של פתיחות שהלכו ונפתחו קודם לכן?

סגרו – לא, האטו – כן. הגורמים שיצרו את תהליכי ההיפתחות בחברה החרדית הם גורמים פנימיים וחזקים, חלקם כלכליים (בעיקר העוני והעדר האופק התעסוקתי), חלקם חינוכיים (משבר לימוד התורה בישיבות), חלקם תרבותיים (האינטרנט, תרבות הפנאי החדשה), חלקם מנהיגותיים (היחלשות האחיזה של ה'גדולים'), וחלקם אפילו אידאולוגיים (בשולי העולם החרדי התפתחו גישות ביקורתיות). שילוב כזה – אי אפשר לעצור לגמרי, ולכן התהליכים שנובעים ממנו הם כמעט סטיכיים. גם החרדים מבינים את זה. השאלה היא אם עוזרים להם או מפריעים להם.

אם עוזרים להם ומעודדים אותם בעדינות – הם יתקיימו לא רק מהר יותר, אלא גם באופן פחות קשה ויותר בריא; אם מפריעים להם – הם יואטו, וגם יתקיימו תוך התנגדויות רמות יותר, משברים, קרעים פנימיים, קרעים עם החברה הישראלית, ושאר רעות חולות. הם גם יביאו לזה שבחברה החרדית עצמה הבחירה תהיה בין אופציות קיצוניות יותר, וממילא אלה שיבחרו בדרך ההשתלבות ייטו יותר לנשירה מלאה, כלומר לחזרה בשאלה. בקיצור, הם יתקיימו תוך משבר. לצערי, הקו שהחל בו בג"ץ והמשיכה הממשלה הנוכחית הוא קו שבוחר בדרך השנייה, כלומר, ליצור לחץ חיצוני שבעצם מפריע לתהליכים הפנימיים.

אפרופו אותם שינויים לקראת פתיחות בחברה החרדית, ספרון קטן שפרסמת באפריל 2011 נשא את הכותרת "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית?" (המכון הישראלי לדמוקרטיה). כתבת בו על הקשיים העומדים בפני דוקטרינת "דעת תורה", ועל "תפיסה אחרת של הנהגה" שהמציאות מחייבת את התפתחותה. והנה ביולי 2012 נפטר הרב אלישיב ובמקומו עלו לא "גדול הדור" אחד אלא שניים, הרב שטיינמן בבני ברק והרב אויירבך בירושלים. איך השפיע לדעתך הפיצול בהנהגה החרדית על דוקטרינת דעת תורה ועד כמה הוא מאפשר עלייתה של תפיסה אחרת של הנהגה?

אנחנו מדברים, כמובן, רק על המגזר הליטאי. החוברת נכתבה בשלהי ימיו של הרב אלישיב. בסוף אותה חוברת כתבתי שלהערכתי הרב שטיינמן כבר לא יהיה מועמד ממשי להנהגה, ובזה כמובן טעיתי, אבל תהליכי העומק שעליהם דיברתי התקיימו: מצד אחד, העקרון ההשקפתי, דוקטרינת 'דעת תורה', לא התפתח בכיוון של דמוקרטיזציה, ולא הכיר בביזור הסמכות כתופעה לגיטימית; מצד שני, נוצר ביזור דה-פקטו של הסמכות, שהביא עימו דמוקרטיזציה דה-פקטו, על אף התפיסה העקרונית ובמידה מסויימת בניגוד לתפיסה העקרונית. אם בעבר החרדי-הליטאי היה צריך לעצב את ההשקפה שלו בהתאם להשקפת 'גדול הדור', הרי שבמציאות של היום הוא בוחר (אכן, בוחר!) את גדול הדור לפי ההשקפה שלו.

איך זה מתבטא בעמדות העקרוניות? אני עוקב אחרי כתבי הפולמוס (שמגיעים, אגב, בדואר האלקטרוני). באופן פרדוקסלי, דווקא הזרם המתון יותר, שהוא הרוב, מדבר על כך ש'גדול הדור' יש רק אחד וצריך להישמע רק לו, ואילו הזרם הקיצוני יותר מפתח תפיסות 'פלורליסטיות' כביכול, או 'דמוקרטיות', על כך שבהשקפה, כמו בהלכה, כל אדם צריך 'לעשות לו רב' ולשמוע לו, ואין גוף עליון שמכריע. לכאורה, יש כאן ניצנים של תפיסת מנהיגות יותר דמוקרטית, אף על פי שהיא ממש לא מנוסחת בלשון מודרנית ותקפיד להתרחק מן התפיסות האלה. אין בה שום ביטוי לרעיון של 'שלטון העם' או של רלטיוויזם, זה ברור. חוץ מזה, גם בכתבים של הזרם הקיצוני יותר עולות במקביל טענות מסוג פחות פלורליסטי ופחות דמוקרטי, על כך שמנהיגות הסוטה מן 'ההשקפה הטהורה' אינה מנהיגות לגיטימית גם אם הרוב הולך אחריה. בסך הכל אפשר לומר שלא צפוי שינוי רעיוני בטווח הקרוב, אבל יש ויש שינוי בשטח. בשטח יש לכל פרט בחירה.

מבחינות מסויימות זה מתחיל להידמות יותר למערך ההנהגה החסידי, שהיה תמיד מבוזר מאד. אלא שיש הבדלים בין החסידים לליטאים, לא רק באתוס ובגישה הדתית – אלא גם במידת החוזק של הדבק הקהילתי. אבל זה כבר נושא אחר.

פיצול אחר, מינורי יותר, שהתרחש בשנים האחרונות היה עלייתה של מפלגת 'טוב', ובאופן כללי הפיכתו של ציבור חרדי-מודרני למודע לעצמו כציבור מובחן. ניסיונו של אותו ציבור לרכוש לעצמו כוח פוליטי נכשל, ונראה שעם העלאת אחוז החסימה אבד כל סיכוי שתהיה לו נציגות בכנסת, אבל מה מצבו מחוץ לכנסת? ומה תוכל לומר על עתידו להערכתך?

'טוב' נכשלה בכל שלוש הרשויות המקומיות שבהן היא רצה. יש לזה כמה סיבות. סיבה אחת היא בלי ספק התחזקות הגורמים הקיצוניים יותר במגזר הליטאי, בשל אווירת המלחמה וההתבצרות שעומדת באוויר לנוכח מהלכי הממשלה. סיבה אחרת היא דווקא העובדה שהזרם המרכזי נחשב היום למייצג קו מתון, ולכן כביכול הצורך ב'טוב' נעשה קטן יותר. יכול להיות ש'טוב' גם איבדה חלק מהתדמית החיננית שלה בעקבות שמועות על מאבקים פנימיים שהתנהלו בה, אבל אני לא נוטה לתת לזה משקל. תהיינה אשר תהיינה הסיבות לכשלון, הוא היה כשלון מר וכואב, ו'טוב' ביום שלמחרת גנזה לטווח רחוק את חלום הריצה לכנסת, ומן הסתם תבקש בראש ובראשונה להחזיר לעצמה את ההישגים שהיו לה בזירה המוניציפלית. לכן בטווח הקרוב אחוז החסימה לא נוגע אליה.

כמו שאמרתי קודם, השוליים המתונים של החברה החרדית הולכים ומתרחבים, והשאלה היא רק אם עוזרים להתרחבות הזאת או מפריעים לה. ההתרחבות נמשכת ותימשך, גם אם כרגע כנראה יש האטה מסויימת לעומת מה שהיה עד לפני כשנה, בעיקר בשל האווירה הלוחמנית שהשתררה. בין כך ובין אחרת, במוקדם או במאוחר החוגים המשתלבים, שאינם עשויים מעור אחד – חלקם יותר אידאולוגיים, חלקם פשוט רוצים רמת חיים טובה יותר – יהיו זקוקים לאיזשהו ייצוג מאורגן. בין אם הוא יינתן על ידי 'טוב' ובין אם על ידי גלגול אחר שלה, בין אם הוא יתגבש בכיוון יותר פוליטי ובין אם יהיה בעל אופי חברתי יותר, משהו מן הסתם ייצג את הציבור הזה.

נראה שאחד הקרבות שההנהגה החרדית נחלה בהם תבוסה מוחלטת הוא הקרב נגד האינטרנט. עד כמה החדירה של מחשבים המחוברים לרשת וסמארטפונים לציבור החרדי משנה אותו לדעתך? ולאיזה כיוון?

התמורה שחולל האינטרנט גדולה וממשית. אי אפשר לאמוד את הדברים באופן אמין, כי האתרים החרדיים עובדים בשיטה של 'ניקים', כלומר שמות בדויים, ולכל גולש יש לעתים כמה ניקים בעוד שגולשים אחרים מסתפקים בקריאה ואינם כותבים כלל, ולכן הכל הוא עניין של התרשמויות. אמנם לאחרונה נערך סקר על כך, שהראה גם הוא מספרים גבוהים של גלישה, אבל לא ברור עד כמה הוא מהימן. לפי התרשמותי, מספר הצעירים החרדים שגולשים באינטרנט – גדול, ובסופו של דבר, מכח מעין 'עקרון הויגנס' חברתי-תקשורתי, הגלים המשניים של מסרי האינטרנט מגיעים גם אלה אלה שלא גולשים בו במישרין. חוץ מזה, וזה חשוב מאד, כל החרדים המרדנים, ואני לא מדבר דווקא על ה'אנוסים' אלא גם על חרדים-חרדים שיש להם ביקורת כזו או אחרת, הרגישו תמיד מאד בודדים. האינטרנט הוציא אותם מהבדידות הזאת ושילב אותם בכעין קהילה וירטואלית.

בעבר ניסתה החרדית לבלום את חדירת המידע מבחוץ בדרכים שונות. אפשר לומר שהיא נכשלה כמעט תמיד. גם כאשר לא היה אינטרנט, החרדי הממוצע ידע פחות או יותר מה קורה "בחוץ", וגם כאשר העיתונות החרדית יצרה מחסומים – השמועות שבעל פה, שתמיד התרוצצו בקדחתנות, השלימו את החסר. מאז ומעולם היה לחרדים יחס סרקסטי כלפי העיתונות החרדית, ואף אחד לא באמת חשב שהיא משקפת תמונת המציאות אמיתית. 'יתד נאמן' עצמו כתב לא אחת שהוא מייצג את 'זכות הציבור שלא לדעת'. ואף על פי כן ולמרות הכל, הכשלון מול האינטרנט בולט במיוחד. אני אישית מכיר כמה אברכים שאין להם אינטרנט בבית, אבל ברור שהם מיעוט בטל. המגמה היא בבירור של התרחבות מעגל הגלישה. מכיון שבתהליכים האלה כמעט אף פעם אין נסיגות, סביר להניח שזה רק יגבר בעתיד, והאינטרנט ישמש גם כאן כלי מרכזי לשינוי ולהיפתחות.

אני חייב לציין שאני לא בטוח שההיפתחות אל העולם דרך האינטרנט היא הדרך הטובה לעשות זאת. זו היפתחות בלתי מבוקרת הנעשית בבת אחת ושפותחת בעיקר חלון לתכנים לא מעמיקים. סביר מאד להניח שהיא תרחיב את מעגל החזרה בשאלה בחברה החרדית, וזה לא טוב. זה בוודאי לא טוב מנקודת המבט החרדית, ואפשר להזדהות גם איתה בעניין הזה, אבל אני חושב שגם מבחינת החברה הישראלית הרחבה, חילון המוני בסגנון שבין שתי מלחמות העולם לא יהיה תופעה ברוכה.

למה לא?

לפני שאני משיב על השאלה אני צריך להקדים, למען ההגינות והגילוי הנאות, שאני עצמי, כאדם שרואה את ההלכה כקודקס מחייב לעם היהודי, לא יכול לראות כתופעה ברוכה את זה שיהודי עוזב את התורה והמצוות. אני שמח לראות מצב שבו יותר יהודים מתקרבים אל התורה, לא מצב שבו יותר יהודים מתרחקים ממנה.

אבל זה במישור האישי, ואתה שואל לא מבחינת העמדה הדתית שלי, אלא מבחינת האינטרס החברתי הקר. וגם כאן אני רואה בעייה. החילון המסיבי שהתחולל בתחילת המאה העשרים הביא למה שפרופ' מנחם פרידמן כינה 'טראומת הסחף'. הוא טבע את המונח המבריק הזה בהשראת 'לבדי' של ביאליק: 'כולם נשא הרוח, כולם סחף האור'. הטראומה לנוכח הסחף האדיר הזה הייתה אחד הגורמים שעיצבו את החברה החרדית בישראל כחברה מסתגרת ומתרחקת. אז באמצע המאה העשרים אמרו הציונים 'ממילא תוך דור או שניים הם ייעלמו', ולא כל כך אכפת היה מהטראומות של 'הספינה השוקעת' הזאת. אבל החברה החרדית הפתיעה, גדלה והפכה לכוח משמעותי, כך שהיום אפשר לומר כי כח משמעותי בחברה הישראלית הוא בעצם קבוצה שעדיין מתהלכת בצל אותה טראומה, לטוב – ובעיקר לרע. אין לי ספק שסחף נוסף יביא לטראומה נוספת, שתיקח את החברה החרדית, או לפחות את החלקים השמרניים שבה, לכיוונים יותר סתגרניים, שלא ייטיבו עם אף אחד. מעבר לכל זה, יש את העובדה הפשוטה: יותר חזרה בשאלה פירושה יותר משפחות שבורות ודואבות, יותר משברים נפשיים, יותר מאבקים. ובכלל, טראומות זה לא טוב כמעט אף פעם, הרבה יותר בריא לחולל שינויים באופן מתון ולא טראומטי.

מעבר לזה, אוסיף עוד משהו, ותרשה לי להיות כאן קצת סטריאוטיפי, כחלק מן הרוח המשוחררת של של הפורום שלך: חלק מן החוזרים בשאלה – ממש לא כולם, אפילו לא רובם, אבל חלק לא לגמרי מבוטל – מסתובב בתחושה של 'שכרון חופש' שמקביל קצת ל'שכרון הקדושה' של חוזרים בתשובה. את אותו חלק (ושוב, לא את כולם) זה מביא לא אחת לאימוץ קו חילוני מיליטנטי. כך, למשל, בין אלה שהגישו בזמנו את הבג"ץ נגד ברית המילה היו למיטב זכרוני כמה חוזרים בשאלה, ולא במקרה. כשהתופעה הזאת נשארת במימדים קטנים – ניחא; אבל אם היא תגיע למימדים גדולים – יהיה כאן חיזוק משמעותי לחילוניות המיליטנטית, שהיא, בסופו של דבר, גורם מקטב בחברה הישראלית. וקיטוב יש לנו מספיק גם בלעדי זה.

בשנים האחרונות הקדיש פרופ' יהונתן גארב מספר מאמרים למעגלים של התעוררות רוחנית ואף תרגול רוחני המתפתחים בציבור החרדי האשכנזי. גארב מתאר, מתוך מחקר "בשטח", עניין גובר והולך בתורותיהם של מנהיגים רוחניים חסידיים בני זמננו כרב יצחק מאיר מורגנשטרן, ר' יעקב אריה מיליקובסקי (האדמו"ר מאמשינוב), תלמידו ר' צבי מאיר זילברברג, או ר' יצחק משה ארלנגר. איך אתה תופס תופעה זו, מדוע לדעתך היא מתרחשת בזמן הזה ומה היא מסמנת מבחינה חברתית רחבה?

המחקרים האלה מאלפים, מכיוון שיוני גארב לקח אוסף של תופעות נקודתיות, והצליח להראות באופן משכנע שעוד נקודה ועוד נקודה כבר מהוות חלקים מקו שלם יותר, כלומר ממגמה. כיום באמת אפשר לדבר על מגמה כזאת, בעיקר בעולם החסידי (בעולם הליטאי יש התעוררות קלה של שיטת המוסר, אבל זה עניין אחר).

בעיני רבים, הבשורה הרוחנית של החסידות גוועה במאה ה-19, מתה סופית בתחילת המאה ה-20 ונקברה אחרי השואה. מכאן ואילך, החסידות הפכה בעיקר לקהילה, למסגרת חברתית שהקשר של החסיד אליה הוא בעיקר קשר משפחתי-חינוכי-כלכלי, והמרכיב היחיד שמשמעותי בה הוא הציות לאדמו"ר. בעולם החסידי יש סלנג המתאר את החסידות כ'קופת חולים', דהיינו כגוף המספק שירותים בזול – וגם מבטא השתייכויות למפלגה, לארגון עובדים וכו' (נוסח שנות החמישים). חלק מזה נכון, אבל לא לגמרי נכון. אין ספק שהחסידות השתנתה, והבשורה המיסטית שלה נדחקה לשוליים. אבל זה לא אומר שהיא איבדה לחלוטין את החיוניות הרוחנית.

ההנחה הסמויה של אלה שטענו את זה הייתה שפנייה לכיוון המסורתני, ההלכתי, המסתגר היא בהכרח גורם המחניק את החוייה הרוחנית. לאמיתו של דבר, היא גורם שעשוי לעתים קרובות להחניק את החווייה הרוחנית הרדיקלית והפורצת – וגם זה לא תמיד נכון – אבל היא נותנת מקום לחוויות סולידיות יותר, שמספקות גם הן צורך רוחני. חלק מהחסידויות יצרו תחליפים כאלה לחוייה המיסטית, שהיו גם הן בגדר בשורה רוחנית.

אפשר גם לומר יותר מזה: הם היו בשורה רוחנית שהתאימה לזמן ולמקום שבו פעלה החסידות יותר מאשר הבשורה המיסטית של הבעל שם טוב ותלמידיו. עובדה היא, שדווקא החסידות של המאה ה-19 יצרה שלל גוונים של ערכים, אתוסים ו'אווירות', רבים יותר מאלה של החסידות המוקדמת במאה ה-18. נכון, במאה העשרים התהליך הזה קצת נעצר, אבל עדיין כל חסיד גדל על הוד הקדומים של החסידות בעבר, ומבחינתו היא זו שייצגה את האידיאלים האמיתיים של התנועה, שקצת הלכו לאיבוד בשל 'ירידת הדורות'.

אז נכון שחסידים רבים כבר מתייחסים אל העניין מתוך ציניות גמורה, במיוחד בחסידויות הגדולות, אבל יש גם את אלה שלוקחים ברצינות את העניין, וכשהם לא מוצאים את המימד הרוחני הזה בתוך החסידות הגדולה וה'מתועשת' שלהם, עם האדמו"ר שלעתים פועל יותר כמנהל בכיר מאשר כאישיות רוחנית – הם מחפשים אותה מחוץ לחצר שלו. מכיוון שבעולם החסידי התקבע עניין השושלתיות, קשה למי שאין ייחוס אדמו"רי להיעשות לאדמו"ר ממש, ולכן התחילה להתפתח תופעת ה'משפיעים'. לחלק מהם יש אפילו ייחוס אדמו"רי, אבל הם לא באים מכוחו ולא מוכתרים רשמית כאדמו"רים – אם כי ברור שזה הולך ומתפתח בכיוון הזה (יוצא מכלל זה הרבי מאמשינוב, שגם אותו מנית בשורה הזאת, שהוא אדמו"ר לכל דבר).

העובדה שהם לא אדמו"רים ולא פותחים מוסדות חינוך מאפשרת לחסידים של אדמו"רים אחרים ללכת אליהם מבלי שייחשבו ל'עריקים'. אז אצל הרבי שלהם הם מוצאים את ההשתייכות הקהילתית, על כל מה שקשור בה, ואת המימד הרוחני יותר הם מוצאים אצל ה'משפיע'. מכיון שבפועל המשפיעים הופכים בהדרגה לאדמו"רים, הרי שבעצם יש כאן מין צמיחה של חצרות חדשות, לא על בסיס שושלתי, גם אם סביר מאד להניח שהמשפיעים-שיהפכו-לאדמו"רים יורישו את כתרם לבניהם אחריהם. (דרך אגב, אחד הדברים המפליאים בחסידות היא שהענף החסידי היחיד שהמשיך "לייצר" שושלות חדשות גם במאה ה-20 הוא דווקא זה של חסידות הונגריה, שמבחינות רבות דווקא הייתה ונשארה הכי שמרנית).

במידה רבה התופעה הזאת מעידה על כך שהעוצמה הרוחנית הגדולה של החסידות לא דעכה, אלא רק התמעטה, ומשנה צורה מפעם לפעם. היכולת הזאת לשמור על האנרגיה ולגלות בה פנים חדשות מעידה על מידה של חיוניות, לפחות של הגרעין החזק של החסידים, גם כאשר בחלקים נרחבים של התנועה הלהט הרוחני גווע מזמן.

אתה מקשר את המדובר לגחלים לוחשות של רוחניות חסידית קלאסית, אבל מה נותן להן חמצן מחודש וחומר בערה? לא היית קושר בין ההתעוררות הזאת לעלייה בחיפוש אחר חוויות רוחניות, אחר דתיות אקספרסיבית, אישית ופנימית, גם בחברה הישראלית בכלל? האין כאן חלק שונה מאותו גל?

יכול להיות שחלק מההתעוררות הזאת נובעת גם מהרוח הכללית 'בחוץ', כולל חיפושי הרוחניות בחברה הישראלית והניו אייג' בעולם הגדול, אבל לדעתי לאלה יש חלק שולי בסיפור הזה. העולם החסידי לא ממש נמצא באינטראקציה עם המגמות האלה, והראייה – או אחת הראיות – היא האופי המאוד חרדי של הרוחניות החסידית העכשווית. להערכתי, מה שמזין אותה הוא בראש ובראשונה הגידול וה'תיעוש' של החסידויות הגדולות, ואולי חיפוש העוגן הרליגיוזי לנוכח מה שנראה כחדירת החילון אל תוך העולם החרדי וכתחילתו של משבר. בסופו של דבר, כל חברה זקוקה לזריקות ריענון והתחדשות, והחברה החרדית יודעת לעשות זאת זה בדרכה שלה. גם אם בעיני צופים מבחוץ התחדשות של ממש היא רק בכיוון הפורץ וה'נועז' – החברה חרדית לא אמורה למלא את הכמיהות הרומנטיות האלה של מי שאינם שתפים לעולמה ולערכיה. היא מתחדשת בדרכיה שלה ולפי הצרכים הרוחניים של אנשיה.

תודה רבה.

:

הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם.