הספד

כותונת פסים צבעונית – לזכרו של ר' זלמן שחטר-שלומי

ר' זלמן שחטר-שלומיהיה זה חודש אלול, ור' זלמן הוזמן להשתתף בכנס בין דתי בקלגרי, קנדה. בבוקרו של יום רצה להתפלל, אולם הרגיש כי אין חדר המלון מקום מתאים. בית כנסת כמובן לא היה, והוא נמשך באופן טבעי אל גג הבניין. עומד על הגג הרחב, הערבה הקנדית נישאת עד האופק לפניו ורכס הרי הרוקי העצומים מאחוריו, בעודו מתפלל שחרית, שמע ר' זלמן את דלת הגג נפתחת. אל המשטח עלה חבר אחר בכנס, שאמאן אינדיאני בשם רופוס גודסטרייקר, גם הוא בחיפוש אחר אתר ראוי לתפילה. נשאו השנים את תפילותיהם השונות: האחד מלופף בעור פרה, האחר מבעיר מדורה קטנה; האחד מכוסה טלית תכלת-לבן, השני מתעטף בשמיכת תפילה צבעונית; האחד תוקע בשופר מקרן איל, השני שורק במשרוקית מעצם נשר; האחד פונה למלך מלכי המלכים, השני נושא קולו אל הרוח הגדול.

תפילה במניין זו לא היתה, אבל אין כמוה כדי לאפיין את רוחו של ר' זלמן שחטר-שלומי, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. ממייסדי תנועת ההתחדשות הרוחנית היהודית ומענקי הרוח שהעמידה יהדות ארצות הברית, שחטר-שלומי היה תמיד יצירתי וחריף, מקורי ורב-קולי. חייו נפרשו על פני ההיסטוריה המודרנית של יהדות אמריקה ככותונת פסים רחבה, צבעונית, משתנה ומוסיפה גוונים ככל שהוא וקהילותיו הבשילו ובגרו.

ר' זלמן נולד בפולין ב-1924, ושנה מאוחר יותר עברה משפחתו לוינה, שם בילה את ילדותו. אביו היה חסיד בעלז, אולם הוא שלח את בנו ללמוד בגימנסיה ציונית. ב-1938 ברחה משפחתו מאימת הנאצים לבלגיה, שם החל ללמוד בבית מדרש של חסידי חב"ד. כשהגיעה משפחתו לניו-יורק, ב-1941, הפך לחסיד חב"ד, ולמד במוסדות החסידות כעשר שנים, שבסופם הוסמך לרבנות.

ב-1948 שלח אותו אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"צ, יחד עם ר' שלמה קרליבך, לקמפוסי האוניברסיטאות בארה"ב, כדי לקרב בהם סטודנטים יהודיים אל מורשתם. היה זה הניסיון הראשון ל"קירוב" והחזרה בתשובה של חילונים, ותחילתו של מה שיגדל להיות מפעל השלוחים של החסידות. "זה היה בי"ט כסלו", סיפר לימים שחטר-שלומי,

והנה אנחנו בלובאוויטש [בברוקלין], ומתקיימת התוועדות בחדר קטן… ואז שלמה ואני נקראנו פנימה. עשינו לחיים, הוא אמר לחיים. אז הרבי אמר לנו כדאי איר צולט אנהיבען פורן צו קולג'ס [=כדאי שאתם תתחילו לבקר במכללות], ובצד היה בקבוק שנאפס שהוא אמר לנו לקחת איתנו. הוא לא אמר לנו מה לעשות… אז אספתי מבתי הכנסת שלושה-עשר זוגות תפילין, שהברקתי קצת, ואז בחנוכה, שלמה הגיע [לעיר] פרובידנס, ואספתי אותו, ושנינו יצאנו למסע הראשון שלנו לאוניברסיטת ברנדיס… הצבנו שולחן ועליו את החוברות, את הטייפ-רקורדר, ועוד כל מני דברים, ואנשים הגיעו. ראשית הם הקשיבו למוסיקה ואז התחילו לשאול שאלות. ושלמה התחיל לספר סיפורים. ובעוד שלמה מספר סיפורים, מישהו אומר: זה נשמע כמו מיסטיקה הודית. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה? וכולי. ואז הייתי אומר: שלנו עוד יותר טוב!

במוקד העשייה הציבורית של שחטר-שלומי עמדה מראשיתה הפניה אל הדורות הצעירים של יהודי ארצות הברית והעיסוק בחיפוש הרוחני שערכו. אולם אם בתחילת דרכו מטרתו (יחד עם שלמה קרליבך) היתה להעמיד אלטרנטיבה יהודית קורצת לא פחות מזו שהציעה הרוחניות המזרחית, בהמשך גיבש עמדה שונה. במחצית שנות השישים, ותוך השלמת הדוקטורט שלו במחשבת ישראל, נפרד שחטר-שלומי מהאורתודוקסיה היהודית. גם לפני כן גרס שבמצבה דאז היא חסרה יכולת אמיתית לתת מענה לכמיהה הרוחנית של הצעירים. המוסדות היהודיים שראה מולו היו לדידו מאובנים, ובתי הכנסת, כפי שאמר ידידו קרליבך, היו ריקים גם כשהיו מלאים.

אולם את הניתוק הסופי מהאורתודוקסיה הביאה הכרה שהלכה והתגבשה בלבו של שחטר-שלומי, והיא, בפשטות, שיש תורה בגויים. אל מול שפע הדרכים הרוחניות שפגש ולמד בשנות השישים בארצות הברית לא היה יכול שחטר-שלומי להמשיך ולהחזיק בעמדה כאילו כל אלו אינם אלא תוצרי הסטרא אחרא או גלגולי ה"מתנות" שנתן אברהם לעבדיו. מתוך דבקות ביושר אינטלקטואלי מבחינתו, ולא פחות מזה אותנטיות רוחנית, הגיע שחטר-שלומי למסקנה שדתות העולם אינן אלא צורות שונות לעבודת האל האחד. הוא נשאר יהודי אולם פרץ מתוך המסורת דרך חדשה.

דיאלוג והפרייה הדדית

במרכז הגותו עומד הרעיון שעם העידן המודרני נדרשת היהדות ל"שינוי פרדיגמה" (כשם אחד מספריו). כניצול שואה (אחיו נרצח על ידי הנאצים) ומתוך אופטימיות עצומה שגיבש לקראת עתידה הרוחני של האנושות, גרס שחטר-שלומי שראיית העולם השבטית, המתכנסת ומתבצרת בשלה, המקדמת תחושת עליונות, המתנכרת לתרבויות ודתות אחרות והנאחזת בדוגמטיות במסגרת המסורתית חייבת להשתנות. הוא האמין בכל לבו שכדי שהיהדות עצמה תשרוד, וכדי שהיא תהווה תרומה אמיתית לכל באי עולם, עליה לגבש תפיסה אינקלוסיבית ואוניברסאלית, המכבדת מסורות דתיות אחרות ורואה ערך אמיתי – ערך דתי – בדיאלוג מעמיק והפרייה הדדית.

הוא היווה איש מפתח בפיתוח תנועת ה-Jewish Renewal, ההתעוררות הרוחנית היהודית שפורחת בארצות הברית מאז שנות השישים: בסוף אותו עשור הקים את "בני אור", ארגון יהודי שמטרתו לקדם רוחניות בצורות יצירתיות ופורצות דרך, וכן שתיים מה"חבורות" הראשונות, שהיו קהילות יהודיות שהתכנסו ללימוד משותף, א-היררכי ופתוח לכל. הוא היה מחלוצי הנאו-חסידות, שם דגש על תרגול מדיטטיבי, על תפילה בדבקות, התנסה ולימד שימוש בסמים משני תודעה, פיתח כשרות שבמרכזה הדאגה לסביבה ולזכויות בעלי חיים, וביקש ללמד קיום מצוות מתוך מודעות ואינטנסיביות דתית. שחטר-שלומי הסמיך את הרב הראשון שלו ב-1974, והוסמך כשייח סוּפי, אחרי שלמד את התורה במשך שנים, ב-1975. תחת ידיו יצאו יותר ממאה וחמישים מוסמכי רבנות ומעל שישים "משפיעים" ש"מלמדים התבודדות והתבוננות".

ר' זלמן שחטר-שלומי פוגש את ה"ק הדלאי לאמה

מדע ה-davvenology

במבט מלמעלה אפשר לראות את שחטר-שלומי כאב-טיפוס מייצג לתופעה רחבה הרבה יותר. המענה שהוא נתן לצעירים יהודים רבים הגיע על רקע אכזבתם ממה שהציעו הזרמים היהודיים המרכזיים בארצות הרבית במחצית השנייה של המאה העשרים. "תרבות הנגד" שהתעוררה בשנות השישים מחתה כלפי מה שנתפס על ידה כצביעות מצד הממסד, כחוסר נכונותו לעמוד מאחורי יומרותיו לשוויון זכויות, פרוגרסיביות והוגנות (באשר לנשים, שחורים, עניים וכו'). היציאה כנגד הממסד לא הסתפקה בזה הפוליטי, אלא תקפה גם את הממסד הדתי, וזה נאשם בכך שהוא עוסק בתחזוק הקיים ובנאמנות למסגרת וממאן לקיים את הבטחותיו לקרבת אלוהים.

שחטר-שלומי, יחד עם שלמה קרליבך, נתנו מענה לרבבות שחיפשו יהדות שונה, יהדות שעוסקת פחות בדקדוקי הלכה ויותר במפגש מיד ראשונה עם האלוהות. אף אחד מהם לא ויתר על החיבור העמוק עם התרבות היהודית – שחטר-שלומי החזיק שבנפשם של יהודים פועל זכרון תרבותי שחובה להתייחס אליו במהלך המסע הרוחני – אולם הם ידעו להכניס את המסורת היהודית למסגרת תיאורטית שתפרש אותה בהתאם לקריאות לאותנטיות שעלו מדור המחפשים הרוחניים.

ר' זלמן הציע יהדות אוניברסלית, הלומדת ממסורות רוחניות אחרות ומעמידה את תרומתה הייחודית לעולם. ניסוח אחד למשימתו הרוחנית ניתן למצוא בספרו המרכזי, Paradigm Shift. על פי שחטר-שלומי "בנייה מחדש של מה שהיה בעבר אינה אפשרית עוד […] מה שדרוש לנו הוא מדע-תפילה (davvenology) שהינו (1) אמנות ומדע, (2) מבוסס על הקבלה, (3) פועל על פי אמפיריציזם גנרי." אבחנות אלה מהוות לוז לדרכו של שחטר-שלומי, כמו גם של חלקים גדולים מה-Jewish Renewal. זו דרך המתבססת על ניסיון יותר מאשר על תיאוריה, על שיטתיות אמפירית יותר מאשר על מסורת. זו דרך שבלבה חוויה ולא אמונה, וששואבת ממורשת ישראל אולם מנסה לשכלל אותה על מנת להתאימה לתודעה ולהוויה המודרנית.

זו גם דרך שרואה בכל הדתות ביטויים שונים לאותה כמיהה אנושית בסיסית, אותה כמיהה לקרבת אלוהים. על כן היא אינה נצחנית, ואין לה כל יומרה לאקסקלוסיביות על האמת. עמדה זו מאפשרת לה להיות פתוחה לדיאלוג ולאמץ כל תרגולת רוחנית שנמצאת במסורת אחרת. הפרדיגמה החדשה שמציע שחטר-שלומי צומחת מתוך היהדות אל ההוויה האנושית-כללית. היא אינה תאיסטית, אלא פנתאיסטית, ואינה מתמקדת במעשים, אלא בתודעה.

אלול אחר

שחטר-שלומי השאיר אחריו אלפי תלמידים ותנועה רוחנית גדלה והולכת, הכוללת קהילות רבות, בית ספר לרבנים ותוכניות להכשרת מנהגים חברתיים. בדומה להשפעתו של קרליבך הנמשכת הרבה מעבר למעגלים שהיו קרובים אליו, גם הרעיונות של שחטר-שלומי (כמו הכשרות האקולוגית או הדגש על תרגולות מדיטטיביות) פרצו מזמן את גבולות תנועת ההתחדשות הרוחנית ביהדות ארה"ב, ואומצו על ידי הזרמים הממוסדים יותר, כולל זה האורתודוקסי.

שנים רבות אחרי אותו אלול שבו התפלל שחטר-שלומי עם השאמאן האינדיאני הוא הגיע לביקור אחרון אצל רבו שלעבר, ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרב מליובאוויטש. היה זה גם כן בחודש אלול, ושחטר-שלומי עמד בתור הארוך כדי לקבל מהרבי דולר. כאשר הגיע אליו הביט בו הרבי וזכר אותו מיד. הוא ידע ששחטר-שלומי כהן, ותוך שהוא נותן לו שני שטרות במקום אחד, ביקש ממנו שבברכות הכהנים בחגים הקרובים יחשוב גם עליו. יהי זכרו ברוך.

:

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

כמה מילים על הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל

דוד הרטמן. מקור: וויקיפדיה

הלוויתו של הרב פרופ' דוד הרטמן יצאה אתמול, בצהרי היום אשר בבוקרו נעצרו עשר נשים בעוון תפילה בטלית בכותל. המעצר היווה סיום לא נעים לבוקר משמח ביותר, בו את רחבת הכותל גדשו עשרות רבות של תומכים (ולא מעט עיתונאים), ביניהם כמה מן הצנחנים ששחררו את הכותל במלחמת ששת הימים. כדברי אחד מהם, יצחק יפעת, הם הגיעו כדי "לשחרר את הכותל שוב", והפעם מהממסד החרדי-אורתודוקסי האנטי-דמוקרטי שהשתלט עליו. מעולם לא זכו נשות הכותל לתמיכה ציבורית כה רחבה, ומעולם לא היו עד כדי כך קרובות לקונצנזוס. דוד הרטמן היה שמח לדעת שרבים כל כך הולכים בדרך אותה התחיל לפרוץ לפני ארבעים שנה, כשעלה לארץ אחרי אותה מלחמה.

הרטמן אמנם למד בצעירותו בישיבת לייקווד הליטאית בניו-יורק, אולם מאוחר יותר הפך לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שגם הסמיכו לרבנות. בשונה מרבו הוא עלה, בתור ציוני נלהב, לארץ, והקים בירושלים את מכון שלום הרטמן, על שם אביו. עם השנים הוא קנה לו שם כמומחה להגות הרמב"ם וכן כהוגה חשוב המתייחס לחזית ההתמודדות של המסורת ההלכתית עם אתגרי החשיבה המודרנית. הוא הצביע על כך שניתן לתפוס את מערכת היחסים של האדם עם אלוהיו לא רק כציות מושלם לסט של ציוויים שמימיים, אלא גם כמסגרת של דיאלוג מתמיד, עמוק ואינטימי. בעוד שהכיוון הראשון מיוצג בבירור על ידי האב-טיפוס המיתי של העקדה, השני נמשך מתוך הפולמוס שמקיים אברהם עם האל לגבי גורלה של סדום. שני המודלים האמוניים הללו קבועים בחייו של היהודי הראשון, וכל הכרעה ביניהם היא ממילא בחירה שלנו.

הרטמן בחר בדיאלוג. עם השנים דעותיו הפכו ליברליות יותר, והוא נחשב לסמן שמאלי מאוד באורתודוקסיה המודרנית. בספריו האחרונים הוא חורג במפורש מדעתו של רבו. בעוד שסולובייצ'יק עמד על נבדלותה ושלמותה של ההלכה כפי שהיא, ועל היכולת שלנו לגזור מתוכה עצמה, באופן כמעט מתמטי, פסיקות לגבי המציאות, הרטמן הדגיש שעלינו להיות קשובים יותר לעולם לפני שאנחנו כופים עליו הלכה. הפריעו לו לא רק חריגות ברורות מהמציאות הפשוטה (כגון הקביעה ההלכתית שאישה שהתגיירה אינה יכולה להתחתן עם כהן, מפני שהיא חשודה בזנות), אלא אף יותר מכך הסבל הנגרם לפרטים אשר עיוורונה של ההלכה למצוקתם כולא אותם בדרך ללא מוצא.

מתוך השנים הבודדות שלמדתי הוראה במכון הרטמן נחרתו בזיכרוני צעקותיו (ממש כך) כשהיה מגיע לדבר על מסורבות גט או עגונות. הוא היה משוכנע באופן חד משמעי שיש לפתור את מוקדי הכאב האלה בצורה מהירה, וזעם על רבנים שהסבירו לו שחוסר יכולתם להתיר את הקשרים הסבוכים במקרים כאלו היא ה"עקדה" שלהם. "אותן נשים נשארות במצוקתן, והם עוברים עקדה?!?" כאן ניכרת אותה חובה שראה בקיום דיאלוג נוקב – גם אם מתוך יראה – עם האל, על פני הכניעה התמימה (או המיתממת) להלכה במצבה הנוכחי. עומק עבודת ה' של היהודי אינו מתגלה, על פי הרטמן, בציות עיוור, אלא דווקא בבחינה מודעת ומתמדת של יחסו עם המסורת ועם האל, במימוש יכולתו לבחור ולהכריע מתוך חירות ואחריות. דוד הרטמן היה מאמין גדול באלוהים, אולם לא פחות מכך מאמין גדול באדם, והגותו מוקדשת להעצמתו ולעידודו לקחת אחריות על עולמו, החילוני והדתי.

השיעורים איתו היו תמיד מסעירים, ולא רק בגלל הנושאים שעסקנו בהם. הוא עצמו היה מתענג על הויכוח והפלפול, היה מתגרה בנו כדי שנחלוק עליו ונתעמת איתו, היה המרוצה ביותר מכל חיכוך המוליד הפרייה הדדית ופריצת דרך. החתירה אל האמת היתה בנפשו, ושוב ושוב היה מצטט את מסכת יומא בה קבעו החכמים שהנביאים השונים לא תיארו את האל כ"גיבור" או "נורא" משום שבימיהם, ימי החורבן, לא ראו לפניהם את גבורתו ונוראותו. "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". חותמתו של הקב"ה אמת, ואין טעם לזייף מלפניו.

דוד הרטמן עלה לארץ משום שהיה משוכנע שנוצרת כאן יהדות חדשה, יהדות ארץ-ישראלית שפורצת את מוגבלויות הגלות. הוא התאכזב לגלות שאותה יהדות חדשה הקדישה את כל אונה, החל משנות השבעים, להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון תוך התעלמות מזכויות האוכלוסייה הפלסטינית. עם השנים הצער שלו על מצב היהדות הדתית הארץ העמיק, והוא עשה ככל שביכולתו להציע אלטרנטיבה שעל פי דעתו לא מתכחשת למציאות, לא מתנתקת מהעולם. 'מכון שלום הרטמן' שייסד על שם אביו הפך בעשרים השנים האחרונות למרכז אינטלקטואלי שוקק, המכנס תחת כנפיו יהודים מכל הזרמים (ואף כמה לא-יהודים), מוציא לאור ספרי מחקר והגות ומחנך דור חדש של יהודים, הן בבתי הספר המסונפים אליו, והן בסדנאות ושיעורים שהוא העביר לרבבות שעברו בין שעריו. אין לי ספק שחלקים מהתחייה הפלורליסטית של הזמן הזה חייבים את קיומם למכון ולאנשיו. ברור לי שהתהודה הרבה שקיבלה עליית הנשים המתפללות לכותל ביום הלוויתו היא בחלקה בזכותו. היא, בין השאר, ההמשך לשליחותו.

סתם

פורסם באתר אבי חי

דברים לזכרו של אילן גור זאב

אילן גור זאב במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.

ראמש בלסקר מת

ראמש מרביץ תורה. תמונה שצילמתי לפני שנתיים

רק לפני פחות מחודשיים ראיתי אותו. הגעתי בזמן ביקור-חולים לאחד מבתי החולים הפרטיים של בומבי, שם הוא אושפז בגלל שבר באגן. מולי נגלה הודי צנום, ממש כחוש, בן 92, מכוסה כולו בסמיכות ומוקף בבני משפחה. ומחייך. למרות שההנחה היתה שהוא סובל מכאבים, רוב הזמן הוא נראה משהו בין שליו לאדיש. אבל כאשר ביכרתי אותו לשלום הפציע על פניו אותו חיוך ידוע שלו, הפציע והאיר אותי כולי. אני מיד התנצלתי שבמרוצה להגיע אליו שכחתי להביא מתנה (והרי לא מגיעים אל הגורו בידיים ריקות), והוא רק צחק ואמר שטוב שלא ביזבזתי כסף. נשארתי לידו שעתיים, נהנה מנוכחותו, ובסוף שעות הביקורים בירכתי אותו לשלום. לא היה לי קשה לנחש שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. שלשום, ב-27 לחודש, הלך לעולמו.

לאורך שלוש-עשרה השנים האחרונות היה ראמש בלסקר אחד המורים שלי לאורכה, לרוחבה ולעומקה של הדרך הרוחנית. פגשתי אותו לראשונה ב-1997, בביתו בבומביי, ומאז בכל פעם שהייתי בהודו קפצתי לביקור. ראמש, אולי תלמידו הידוע ביותר של ניסרגדתה מהארג', היה, לאחר שזכה לדעת את עצמו בנוכחות רבו, אחד המורים היותר מתוחכמים מבחינת תורתם. הסאטסאנגים איתו בשנים ההם נדמו יותר להרצאות פילוסופיות על טבע המציאות (לעיתים בליווי סרטוטים!). מלכתחילה גם ניכר טוב לבו ונדיבותו, כאשר היה פותח את ביתו לזרים ובוקר בוקר מקדיש שעות לכל מי שרצה לשתות ממעיין חוכמתו (בין תלמידיו, אגב, היה גם אחד לאונרד כהן).

עם השנים אותה נדיבות רק הלכה והתגברה, כאשר על אף גילו המתקדם היה ממשיך, בוקר בוקר, שבעה ימים בשבוע, לקבל זרים אל ביתו ולשוחח על הדרך אל האושר. תורתו, מאידך, הלכה והפכה פשוטה (ואף, בשנים האחרונות, פשטנית משהו לדעתי), והוא הודה שזה מפני שנואש מכך שרוב האנשים לא מבינים אותו. אבל גם מי שלא הבין, נהנה מנוכחותו העוצמתית, הקורנת, שלא לדבר על הצחוק המעורר שלו. הוא כתב כשלושים ספרים, ומספר עצום של אנשים רכש ממנו דעת ונדחף אל החירות. ברור לי שאני חב לו לא מעט. יהי זכרו ברוך.

כך כתבתי היום בבוקר במעריב (כן, באמת גם כתבתי את זה היום בבוקר, עוד לפני הריצה לביה"ס), ולרשימה שם מצורפים קטעים מראיונות שערכתי איתו לפני שנתיים ולפני ארבע שנים. אני רוצה לכתוב כאן עוד כמה דברים.

ראשית, עד כמה שכל אחד שמת הוא "אחרון המוהיקנים", גם ראמש הוא כזה כמובן. בכל זאת גורו הודי, נצר אחרון לשושלת מפוארת, תלמיד ישיר של ניסרגדטה, אדוויטי במקורותיו וברהמין במוצאו. עם מותו של אג'א לפני כמה שנים אני כרגע לא יכול להיזכר באיזשהו גורו הודי (ניאו-)אדוויטי חי. קשה להניח שלא יקומו נוספים, ובכל זאת, זהו סופה של תקופה.

יחד עם זאת, קשה אבל חשוב לי לומר שראמש לדעתי היה בעל פגמים, בתורתו ובהתנהגותו. לדטרמיניזם המוחלט שבו דגל אני לא מסכים. גם לא לכך שכל תכלית החיים היא השגת שקט נפשי. גם לא לניהיליזם המוסרי שלו (כתבתי על זה בסוף הרשימה הזו). בהשלכה מכל אלה, אני גם לא מוכן לקבל קווים מסויימים בהתנהגותו (מה? נחשו. רמז: הוא היה גורו).

אבל יש בו גם קווים שכאילו מתעלים מעל לכל זה. הוא כן היה נדיב, ונעים. הוא היה מוכן להסביר שוב ושוב את אותו דבר לכל מי ששאל. הוא ניסה להתאים את תורתו לקהל (לדעתי, כאמור, הוא הלך עם זה רחוק מדי). והיתה לו נוכחות יפיפיה, קב של קדושה שהיה נסוח סביבו. בתחילת דרכו הוא היה בדיוק מה שהייתי צריך: גורו הודי אדוויטי שמדבר אנגלית שוטפת ומוכן להפליג לדיונים מטאפיזיים ערטילאיים, להתפלפל על טבעה של המציאות במעגלים הולכים ומתעלים, הולכים ודקים – פעמים רבות עד ללא מוצא.

אהבתי אותו, ואני חושב שהוא אהב אותי. על שום נטייתי להתווכח היה אומר שאני ממש כמו ברהמין צעיר (הוא עצמו לא הוריד את השרוך הקדוש כל חייו), ובשנים האחרונות סמך עלי והפנה את מי שלא הבין אותו לדבר איתי אחרי המפגש. קיבלתי ממנו רעיונות, חיוכים, ומסרים שעברו ממנו בשתיקה, בנוכחותו, ושחדרו לעומק הוויתי. מכל אלה גדלתי. מי יתן ונוכחותו תמשיך ותשפיע משפעה.