צאת ספרו החדש של הרב חיים נבון עורר בי מיד עניין משום שהוא עוסק בנושאי דת ומדינה, ותוך כך מכריז – ממש על הכריכה – שהוא תומך ב"מדינה יהודית רזה" ו"פחות כופה". ואם לספיילר מיד, יש כאן בהחלט חדשות טובות: רב אורתודוקסי בולט לא רק מצהיר שכפייה דתית היא דבר שלילי, אלא מרחיב וקובע שיש להנהיג נישואים אזרחיים ושיש להפריט את הכשרות של הרבנות הראשית.

שהחיינו וקיימנו והגיענו, אם כן, לזמן הזה, גם אם בשביל להגיע אליו היינו צריכים לעבור דרך אימוצה של תפיסה סמי-ליברטריאנית על ידי האליטה האינטלקטואלית של הציונות הדתית. כי זה מה שמובא לפנינו: מדובר בעוד צעד בקמפיין המתמשך מטעם 'קרן תקווה' לפירמוט הציונות הדתית ולהפיכתה מאחת הקבוצות הסוציאליסטיות ביותר במדינת ישראל לאחת הקפיטליסטיות ביותר. הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, אולם כפי שמוצהר בעמוד השער והן בתודות, יצא לאור "בסיוע קרן תקווה".

אין בכך חלילה כדי לבטל את ערכו של הספר. אני חושב שזה ספר שמגמתו חיובית, ואני גם מסכים עם הרב נבון בכיוון הכללי של דבריו. נבון אינו ליברטריאן, והוא קובע שאין בעצם אפשרות שהמדינה תתעלם לחלוטין מתחום הרווחה. מה שהוא רוצה הוא התערבות שקולה ומוגבלת בתחום זה, כמו גם בתחום הערכי, כלומר ההיקף שבו המדינה יכולה לנסות לעצב את המרחב הכלכלי, כמו האזרחי, אמור להיות מוגבל, אולם לא בלתי קיים. כנראה שנתווכח על המידות אבל זאת כשלעצמה לדעתי גישה נכונה.

כדי להציג את תפיסתו מקדיש הרב נבון לא מעט מהספר כדי להראות שהתנ"ך עצמו מקדם תפיסה של "מדינה רזה" עבור בני ישראל. הוא נאחז ביחס האמביוולנטי של התנ"ך למלוכה כדי להסיק ש"התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל", כלומר לתת לקהילות היהודיות כמה שיותר אוטונומיה, ולשלטון את מינימום הכוח ההכרחי.

זהו מדרש נאה, הגם שכמובן קשה לגזור מסקנות מודרניות ממציאות של חברה שבטית וכלכלה אגררית. מצד שני יש כאן משום חתירה תחת התקווה/איום של אותה "מדינת הלכה" שמדי פעם מוצגת כאידיאל אורתודוקסי. נבון מביא מקורות שונים על דלילותה של המסגרת התורנים בכל הנוגע לניהול מדינה. הרב חיים דוד הלוי, למשל, מובא בספר כמי שעמד על כך ש"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור" (תחומין, ח), ואפשר להוסיף לכך את הר"ן, שסבר ש"נתיחדה תורתנו מבין נמוסי אומות הקדמונים במצות וחקים אין ענינם תקון מדיני כלל" (דרשות הר"ן, י"א). קביעות אלה רומזות עד כמה החלום התיאוקרטי הוא פיתוח מודרני (וראו ספרו החדש של אלכסנדר קיי, The Invention of Jewish Theocracy, על כך.)

אז נתנו לשלטון מינימום כוח, אבל הענקת אוטונומיה לרמה הקהילתית והמשפחתית אינה רק טוב כשלעצמו. על פי נבון העצמת הקהילות ומוסד המשפחה היא הדרך העיקרית למנוע ממשטר דמוקרטי להתדרדר לכדי עריצות ההמון. הוא מצביע על כך שמשטרי עריצות, מבולשביזם ועד פשיזם, ניסו לפרק את המוסדות שבין הפרט לשלטון (קהילה, משפחה, קהילות דתיות, מועדונים חברתיים) ובאופן כללי שוב ושוב מזהיר מפני שלטון ריכוזי.

שלטון ריכוזי אכן רע ומשפחות אכן חשובות, אבל נבון שוכח שדרך מרכזית בשלטון דמוקרטי ו/או ליברלי להגן על הפרט הוא באמצעות מערכת המשפט הליברלית. והרי גם את זו פירקו רודנויות למיניהן. נראה שמימד שלם בתורת הפרדת הרשויות נעלם מעיניו, כאילו הוא לא שמע על בלימת דורסנות השלטון והשמירה על חירויות הפרט על ידי בית המשפט.

מגיע הדבר לידי כך שכאשר מוזכר ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל העוסק בארצות הברית, כותב נבון כי קיומן של משפחות וקהילות הן "בעיניו [של טוקוויל] הדרך היחידה למנוע את הפיכת הדמוקרטיה לשלטון עריצות ממשלתי." אבל זה לא נכון. זו לא הדרך היחידה. טוקוויל כותב כמה פעמים שמה שמונע מארה"ב הדמוקרטית להפוך לשלטון עריצות הם בתי המשפט. כך למשל, בעמ' 277 בתרגומו של אהרן אמיר (הוצאת שלם) כתוב כי:

כשאנו באים לבקר אצל האמריקנים וללמוד את חוקיהם נוכחים אנו לדעת כי הסמכות שנתנו בידי המשפטנים, וההשפעה שנתנו להם להשפיע על הממשלה, הן כיום המחסום המוצק ביותר לסטיותיה של הדמוקרטיה.

ויש עוד מגוון אמירות כגון זו (ראו למשל עמודים 103, 154, 282, 283).

קשה לי להאמין שהרב נבון לא מכיר את עמדותיו של טוקוויל. גם לא קשה למצוא דוגמאות עכשוויות להיעזרותם של שמרנים – לא מחוסר ברירה, אלא בגאווה ובששון – בבית המשפט על מנת להגן על זכויותיהם מפני כוחה של המדינה (חשבו על מאבקן של קבוצות דתיות בארה"ב נגד אובמה-קֶר בכל הנוגע להפלות ואמצעי מניעה). נראה שרצונו של נבון להיאבק באקטיביזם שיפוטי (הוא מקדיש מספר עמודים לעניין) מונע ממנו להודות בחשיבתה של בקרה וביקורת שיפוטית על השלטון הדמוקרטי.

כך או כך הגענו אל מדינת ישראל שמתנהלת בהתאם לתפיסה סמי-ליברטריאנית: ממשלה קטנה, שירות ציבורי מינימלי והגנה על חירויות הפרט. התפיסה הזאת נחשבת "שמרנית" משום שכך נוהגים לחשוב בארה"ב ולמרות שאין בה שום דבר שמרני בפועל – היא ודאי לא תורמת לשמירה על מסורת או מורשת כלשהי.

ובאמת, כשצריך לשמור על מסורות מסויימות הרב נבון פונה לצד הלא-ליברטריאני שלו, הצד הקהילתני שסבור שלמדינה יש רשות – ואף צורך – לעצב את המרחב הציבורי. כך למשל, הוא קובע כי "במדינה יהודית, שמירה על הרוב היהודי המוצק של המדינה צריכה להיות שיקול לגיטימי בקביעה מי זכאי להיכנס למדינה ולקבל בה אזרחות" (אני חושב שהוא צודק); הוא חושב שהממשלה צריכה להיות מחוייבת להיוועץ ברבנות הראשית בסוגיות לאומיות כבדות משקל (לא כדאי לדעתי); הוא חושב שהמדינה צריכה להכיר רק בגיור האורתודוקסי (לשמחתי העניין הזה נגמר); ואף סבור ש"עקרונית […] למדינה יש סמכות לקבוע שהנישואים בישראל יהיו דתיים בלבד" (למרות שכאמור הוא תומך בהסדרת נישואים אזרחיים – אמנם, הוא רומז שמדובר רק בנישואים הטרוסקסואלים).

איך בדיוק משתלבת ממשלה "רזה" והעצמת המשפחה והקהילה עם קביעה מטעם המדינה שהנישואים יהיו דתיים בלבד? ומהי הרבנות הראשית כולה, כמנגנון דתי בירוקרטי ממלכתי, אם לא שריד של המדינה הסוציאליסטית הריכוזית? ולמה שהדרך לאזרחות במדינה החילונית תהיה נתונה בידי זרם דתי מסויים? איך פתאום הרצון בצמצום הממשלה עובר מטאמורפוזה והופך ללגיטימציה לריכוזיות קיצונית?

כי זה בעצם העניין: יש מתח מובנה בין הרצון לממשלה קטנה לרצון לעיצוב המרחב האזרחי, ובאופן רחב יותר בין ליברליזם כלכלי לשמרנות מחד, ובין פופוליזם לשמרנות מאידך. הימין בעת הזאת – בארצות הברית כמו בישראל – מתהדר בכותרת "שמרני", כאשר בפועל הוא יותר ליברטריאני ולחילופין פופוליסטי.

השמרן (כמו טוקוויל) רוצה מערכת משפט חזקה שתגן עליו מהממשלה. הפופוליסט רוצה מערכת משפט חלשה כדי שרצון העם, דרך נבחריו, לא יוגבל. השמרן רוצה לשמר את אורח חייו ואת הקהילה שלו. הקפיטליזם מרדד ומוחק צורות חיים, מפרק קהילות ומעודד אינדיבידואליזם. השמרן רוצה מסורת, דוֹגמה, אורתודוקסיה. הן השוק והן ההמון רוצים גיוון, אופנה ובחירה.

לכן כאשר השמרן בכל זאת מבקש לבצר את הלאומיות, האתניות או המסגרות הדתיות החשובות לו, הוא חייב ליצור לעצמו כל מיני לקונות שדרכן הוא יתעקש שלמרות תמיכתו בשוק החופשי ובקול "העם", הוא בעצם דווקא רוצה להגביל את השוק ולסרב לרצון העם. בסוף כל הכרזה סרוגה על הפרטת המשק נמצא מימון לא שוויוני של מערכת החינוך הדתית, תקציבים יעודיים לישיבות ומגזר ציבורי מנופח ביהודה ושומרון. בסוף כל משפט על ממשלה קטנה מסתתר חרד"לי עם קפוטה שרוצה שהמדינה "תטפל בבעיית הרווקות המאוחרת".

מתחים וסתירות פנימיות הן לא דבר נדיר בכל הנוגע להשקפות עולם, ואין הם בהכרח מבשרים על בעיות בלתי פתירות. אולם נראה שמה שהיתה עד לא מזמן השמרנות האנגלו-אמריקאית מתפרק מול עינינו. שילוב הידיים בין הליברטריאנים מחד והנוצרים ושמרנים החברתיים מאידך אינו נהנה עוד מהאוייב המשותף שהיתה ברה"מ, ומשמש כעת רק כהסכם אד הוק לצורך ריצה משותפות בבחירות. בלוק טכני, כמו שאוהבים לומר אצלנו.

מאידך טראמפ החדיר לתוך המפלגה הרפובליקאית פופוליזם, עורר דיבורים "קואליציה בין-גזעית של אנשי מעמד פועלים שמרנים", והמנסים ללכת בדרכו, נבחרי ציבור כמו טד קרוז וג'וש האולי, כבר תומכים בתוכניות שהם עצמם היו מוקיעים כ"סוציאליזם" עד לא מזמן. רק בשבוע שעבר יצא טראמפ נגד ה-WSJ על כך שהוא בעד גבולות כלכליים פתוחים שמזיקים לעובדים האמריקאים. גם מי שתמך בברקזיט לא יכול תוך כדי כך להלל את השוק החופשי.

התפיסה השמרנית בישראל גם ככה צעירה למדי, ונותר לחכות ולראות כיצד הרוחות המנשבות בארצות הברית ישפיעו עליה. הפופוליזם הביביסטי כבר מכרסם בה, ועד שנתניהו לא יפנה את הבמה קשה לראות התגבשות של מחנה פוליטי שמרני. כאשר פולחן אישיות ואופרטוניזם גוברים על הנאמנות לשלטון החוק, שלא לדבר על עקרונות ונורמות בסיסיות, אין שמרנות. למעשה אין אידיאולוגיה בכלל.

אבל האתגר הגדול יותר יהיה השילוב בין הליברליזם למסורת היהודית, שאינה נהנית (או סובלת) מהאינדיבידואליזם ותפיסת הפרדת הדת מהמדינה שמובנים לתוך הנצרות. כזכור, משה פייגלין ניסה לייצר סינטזה כזאת עם הליברטריאניות, אם כי הסתירות הפנימיות אצלו היו גדולות עוד יותר. מדובר באתגר ותיק ובסיסי: הוא כולל לא פחות מאשר הניסיון לגבש זהות יהודית מודרנית, והוא הוליד פתרונות שונים. היהדות הרפורמית היא פתרון כזה, שמפקיד את ההגה בידי הליברליזם – ומתנתק מהמימד הלאומי. האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב היא פתרון אחר, שמעצים ומתעצם מהחלוקה בין החיים ההלכתיים בבית ובקהילה לחיים האזרחיים בחוץ – ומתעלם מהמימד הלאומי.

הפרוייקט של הרב נבון, על כן, צריך להיתפס כניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית. במובן הזה הוא מעניין וראוי לציון. הייתי מעדיף שהוא יהיה עשיר בהצעות פרוגרמטיות לפחות כפי שהוא עשיר באנקדוטות (ובאלה הוא שופע). גם ההתעלמות המוחלטת מחוסר הליברליות הקיצוני או הממשל ה”רזה” שבשליטה צבאית של ישראל במיליוני לא-אזרחים פחותי זכויות זועקת ללב השמיים, כמו גם השתיקה לגבי ההשקעה העצומה, המאוד לא כלכלית, לא שוויונית ולא רזה של המדינה בפרוייקט ההתנחלויות. אבל כל ההתחלות קשות. בסופו של דבר ההיגיון הליברלי עושה את שלו: למרות שנבון חושב שלגיטימי שהמדינה תגביל נישואים לטקסים דתיים בלבד, בשורה התחתונה הוא מכיר בכך שעדיף שלא. כשזה מגיע מרב אורתודוקסי זו בשורה טובה, הראויה לשבח.

"מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה", הבטיח ביום שני ראש הממשלה נתניהו, ולשם שינוי צדק. מדינת הלכה לא תהיה, ומדינת הלכה מעולם לא היתה. בימי דוד המלך לא רק שלא היתה הלכה, אלא אפילו ספר דברים טרם נכתב. לכשהיתה הלכה, עם חתימת המשנה במאה השניה לספירה, כבר לא היתה ממלכה עצמאית לישראל. בין לבין ממלכת החשמונאים דאגה להפנים תפיסות הלניסטיות (אריסטובולוס והורקנוס אינם שמות עבריים), לרדוף את חז"ל ולהוציאם להורג.

כשהוא מדבר על הפיכת מדינת ישראל למדינה שמתנהלת "כמו בימי דוד המלך" חה"כ בצלאל סמוטריץ' מתכחש אפוא לפרטים היסטורים אלה ואחרים. אין זה פלא: בורות היסטורית היא תנאי הכרחי לכל חזון פונדמנטליסטי. כמו עבור שאיפות תיאוקרטיות אחרות, מהרפובליקה האסלאמית של איראן, דרך "המדינה המוסלמית" של דאעש ועד חזונות "האומה ההינדית" של הלאומנים הדתיים בהודו, הניסיון לדמיין שלטון מודרני המבוסס על חוקי הדת תלוי תמיד בהמצאת עבר פיקטיבי ובמאמצים לא קטנים של שכנוע עצמי. לכאורה אם רק נתאים ונשכלל פרטים פה ושם יהיה אפשר להעתיק ולהדביק מוסדות ותפיסות מהעבר הרחוק. זה אף פעם לא עובד, ולא רק מפני שמתבססים על מיתולוגיה. זה לא עובד מפני שזה מתעלם מהשינויים המפליגים שהתרחשו במצב האנושי.

לא שלא קמו לנו רבנים שניסו לשרטט כיצד תיראה מדינת הלכה מודרנית. במאה העשרים הרב שאול ישראלי עסק בכך, הרב נפתלי בר אילן הקדיש ארבעה כרכים ל"משטר ומדינה בישראל על פי התורה", הרב א"י ולדינברג כתב על "הלכות מדינה", השופט מנחם אלון הקיף את נושא "המשפט העברי", ואם נקפוץ קדימה הרי שרק לפני שנה יצא לאור הספר "מדינה כהלכה" של הרב עדו רכניץ. אולם איש לא הצליח ליצור מסגרת שנתפשת כריאלית על ידי יותר מקומץ משוגעים לדבר.

זה לא במקרה. הבעיה בהלכה כפי שהיא כיום איננה שחוקיה מוזרים או לא מעודכנים. נכון, העונש על גנבה הוא קנס של כפליים מערך הפריט הגנוב, עונש מגוחך שיאפשר לכל אדם אמיד לגנוב כאוות נפשו. נכון, ההלכה אינה מתירה לנשים להעיד או לשפוט, קביעה שמעליבה את האינטליגנציה של כל אדם חושב. פרטים כאלה אפשר לכאורה לשנות ולעדכן. הבעיה המהותית היא התפיסה הבסיסית של ההלכה לגבי האדם. שכן על פי ההלכה האדם נידון לציות לחוק האלוהי ואין לו שום לגיטימציה לבחור שלא לעשות כן.

במילים פשוטות, ההלכה ממעיטה מחשיבות האוטונומיה של הפרט. כפיית קיום מצוות היא חלק מההלכה, ואין זה מקרה שההלכה מתירה הן עבדות והן פדופיליה. כאשר תפיסת הפרט כסובייקט אוטונומי אינה עיקרון חד משמעי ממילא אפשר לקבל את שעבוד הזולת, וכאשר הבחירה וההסכמה אינן התנאי ההכרחי ליחסי מין אין פלא שמתירים מין עם מי שאינו יכול לבחור (ומאידך פוסלים יחסים בהסכמה בין בני אותו מין).

לתקופתו היה הדין העברי מערכת חוק מתקדמת ונאורה, והמסורת היהודית הביאה לעולם עקרונות רבים שתרמו בסופו של דבר להומניזם ולליברליזם המודרניים. אולם כיום ההלכה עומדת במתח מהותי עם תפיסות מודרניות של אנושיות וחירות. כמחוייבות אישית וקהילתית ההלכה עשויה להוות אורח חיים משמעותי ועמוק, אולם לא ניתן לדבר על מדינה הפועלת על פי ההלכה בלי לדבר בד בבד על כפיה דתית. ואכן, הרב ולדינברג היה תומך מוצהר בתיאוקרטיה, וגם בספרו של רכניץ, שיצא כאמור רק לפני שנה, מובהר שבמדינת ההלכה לא יתקיים חופש דת.

אגב, לא צריך גם להפליג לתסריטים של דיסטופיה הלכתית כדי להבין שלא כדאי לנסות את דרכו של סמוטריץ'. מספיק להתבונן במערכות הישראליות בהן ניתן כבר כיום כוח לממסד האורתודוקסי. דיני נישואין וגירושין, בהם יש לרבנות הראשית בישראל מונופול חוקי, הפכו למנגנון של עוול וכפייה. זוגות חילונים נכפים להתחתן שלא כפי אמונתם, נשים מופלות לרעה הן תחת החופה והן בדיני גירושין, ובתי דין רבניים מתעמרים בנידונים לפניהם. גם ללא השחיתות והנפוטיזם שהרבנות מציגה לראווה היא היתה משניאה עצמה על כלל הציבור פשוט משום שמצפון המודרני מתקומם כנגד כפייה ואפליה.

חה"כ סמוטריץ', שפרסם לפני שנתיים את "תוכנית ההכרעה", בה האוכלוסייה הפלסטינית נדרשת להסכין לקיום כנתינים או לבחור בין הגירה למוות, כבר הוכיח בעבר שעקרונות הדמוקרטיה הם ממנו והלאה. אין זה מקרה שהוא זה שעומד בראש החץ התיאוקרטי. החרד"ל, המהווים כשני אחוז בלבד מהאוכלוסייה היהודית, מבוסמים מהכוח הפוליטי שניתן להם על ידי בנימין נתניהו וסבורים בטעות שעת רצון היא גם לרעיונותיהם הפונדמנטליסטים. אולם הצבתם במוקדי קבלת החלטות תביא באופן ברור לכפייה דתית ולצמצום החופש האזרחי בישראל.

"יש גם מקום רב לדמוקרטיה במשפט התורה", ניסה סמוטריץ' להרגיע אחרי דבריו על מלכות בית דוד המתקרבת. אולם אין זה נכון. יש מקום למשפט התורה בדמוקרטיה, לא להפך. מערכת היחסים היא תמיד חד כיוונית, משום שתפיסה אחת סובלנית באופן מהותי ועומדת על זכויות הפרט וחופש הדת, ותפיסה אחרת – לא. אם סמוטריץ' וחבריו יקבלו את הכוח שהם שואפים לו כולנו ניווכח בכך.

—

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

המאמר להלן נכלל בגיליון הראשון של כתב העת כיכר העיר בעריכת פרופ’ אבי שגיא, היוצא לאור על ידי ארגון פנים ועל ידי רכס – פרוייקטים חינוכיים. כתב העת מיועד להיות בימה קבועה לדיון מעמיק על קיום יהודי-ישראלי בן זמננו, ומוקדש לזכרו של מיכאל בהט ז"ל, חבר קיבוץ כפר בלום, מחלוצי ההתחדשות היהודית בחינוך, בהגות ובמעשה). הגיליון הראשון מוקדש לטקסי חיים. בין הכותבים: ‏תומר פרסיקו‏ , רות קלדרון, דב אלבוים, אביטל הוכשטיין, רני יגר, דבורה עברון, אבי דבוש, רגב בן דויד, יעקב מעוז, לילאת בן דויד, ארנה פילץ,אליזבט גולדווין, גילי זיוון, חיזקי שוהם, אריאל הורוביץ, אהוד רבין ומיכל מושקט-ברקן. כאן התוכן, ואפשר לכרוש את הגליון באתר פנים ובאתר רכס. 

החוק במדינת ישראל המחייב אזרחים יהודים הרוצים לקבל הכרה מהמדינה להתחתן בתחומיה בחופה אורתודוקסית הוא כנראה הדוגמא החריפה ביותר בספר החוקים שלנו לפגיעה בחופש דת. קשה להעלות על הדעת יהודי אורתודוקסי שהיה משלים עם חוק שמחייב אותו להתחתן בחופה שאינה הלכתית, אולם לא נראה שלנציגי היהדות האורתודוקסית בכנסת יש בעיה לעשות את מה ששנוא עליהם לחבריהם. משום שהמפלגות הלא-אורתודוקסיות נכנעות לרצונם, מאז קום המדינה סובלים אזרחי המדינה מכפייה דתית בכל הנוגע לדיני האישות שלהם.

החוק פוגע בעיקר בשני ציבורים גדולים: ראשית, מאות אלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר שנחשבו כזכאים לעליה על פי חוק השבות, אולם אינם נחשבים כיהודים על פי הרבנות הראשית לישראל, ולכן לא יכולים להתחתן במדינתם.[1] שנית, החוק פוגע במאות אלפי יהודים חילונים או לא-אורתודוקסים שלא מעוניינים מטעמי דת ומצפון שרב אורתודוקסי יעמוד תחת חופתם, אבל שאין להם ברירה אלא להסכים לכך אם הם מעוניינים להתחתן במדינת ישראל.

אין זו בעיה חוקתית-משפטית בלבד. חתונה, יש לזכור, היא מהמעמדים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם. מדובר ברגע שאינו רק אינטימי ורב חשיבות, אלא שמסמן כריתה של ברית עולם בין בני זוג, והצהרה עליה בפני הקהילה שסביבם. מדובר אפוא במסד מרכזי בעיצוב זהותם הפרטית והקהילתית של הזוג. פעמים רבות חתונה היא גם הצהרה על הקמת משפחה, ולא במקרה זוגות רבים מתחתנים אחרי שהם מנהלים יחסים רומנטיים כבר זמן רב, אולם לפני שהם מתכוונים להפוך להורים.

במובן הזה, חתונה היא אירוע הנטוע עמוק בזהותו של הפרט ובזהות קהילתו. ללא חשיבותה יוצאת הדופן הזו של החתונה, האפשרות להתחתן ולהקים משפחה לא היתה הופכת לזכות במגילת הזכויות של האו"ם. סעיף 16 בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנחתמה באו"ם ב-1948 קובע כי יש לכל גבר ואישה מגיל בגרות את הזכות להתחתן ולהקים משפחה. הזכות הזו שמורה ומוגנת מפני שהיא מביאה לידי ביטוי חלק מהותי מתפיסתו העצמית של הפרט, כמו גם חלק מהותי מהצורה בה קהילה או חברה מסויימת מגדירה את עצמה. במילים אחרות, החתונה היא אחד מהכלים החשובים ביותר שבאמצעותם מעצב האדם את עצמו ואת קהילתו, ומעניק משמעות לחייו.

הפגיעה בחופש להתחתן כרצונו של הפרט וכדרכה של קהילתו, או חוסר יכולתו של אזרח להתחתן כלל במדינתו, מסמנות מציאות חמורה מאוד, וממילא מערערות את תפיסתה העצמית של מדינת ישראל כדמוקרטיה. אלא שבנקודה זאת גם נחשף הפער הגדול בין לשון החוק והסטטוס קוו הפוליטי ובין הלכי הרוח בציבור הישראלי. בעשור האחרון נערכו לא מעט סקרים בהם נשאלו אזרחי ישראל (על פי רוב, היהודים בלבד) האם הם תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים בישראל, דהיינו בשינוי החוק כך שיאפשר לכל אדם להתחתן כרצונו. בסקר אחרי סקר נמצא שרוב אזרחי ישראל, בדרך כלל מעל 60% מהם, תומכים בכך.[2]

***

המרחק בין עמדת הציבור ללשון החוק לא היה תמיד גדול. למרות מאבקים פנימיים במפא"י לגבי עיצוב ה"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה עם קום מדינת ישראל, רוב הציבור היהודי בישראל לא הרגיש שכניסתו תחת סמכות הרבנות הראשית היא בעיה.[3] הסטטוס קוו נחשב להסדר חיובי, כאשר במסגרתו החילונים קיבלו רשיון להתרחק מהמסורת ולדבוק בלאום ברוח מפא"י החילונית-סוציאליסטית, ושומרי המצוות גויסו כדי לשמש מעין סגל של כוהנים המספקים להם שירותי דת (משגיחי כשרות, קברנים, עורכי חופות). מבחינת היהודים החילונים, איפשר הדבר שמירה על אורחות חיים "חופשיים", תוך שמירה על זיקה למסורת שבאופן אירוני (ויש יאמרו, בעייתי) הגדירה עבורם את גבולות הלאום. מבחינת שומרי המצוות, ההסדר איפשר להם שמירה על המרחב הציבורי כבעל צביון יהודי-אורתודוקסי, ותחושת שליחות כשומרי גחלת המסורת של מדינת ישראל. ישראלים שלא נחשבים יהודים על ידי הרבנות לא היו כמעט, ולכן גם חתונות מחוץ לרבנות מכיוון זה היו מעטות.

ערעור ההסכמה שבשתיקה כלפי הסטטוס קוו על ידי הזרם המרכזי של הציבור החילוני החל בשנות השמונים, וכלל מספר תהליכים מקבילים שמועד ראשיתם, כמו גם קצב התקדמותם, משתנה, אולם שיחדיו משתלבים לכדי אותה תמורה ביחסו של הציבור החילוני אל מול הסטטוס קוו. תהליכים אלה כללו תמורות במבנה הכלכלי של ישראל (אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית תהליכי הפרטה מקיפים), ביחס הציבורי אל השלטון (משבר האמון סביב מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה), בפרדיגמה המשפטית (התעצמותו של שיח הזכויות), ובדמוגרפיה (העלייה הגדולה מברהמ"ל), וכל אחד מהם תרם לשקיעתו של האתוס הקולקטיביסטי-רפובליקאי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל עד שנות השמונים, ועודדו את עליתו של אתוס ליברלי ואינדיבידואליסטי. ההפרטה הכלכלית וחדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל, ורעיונות מערביים (בעיקר אמריקאים) בדבר חיפוש רוחני אישי ועיצוב זהות דתית באופן אינדיבידואלי נפלו על אוזניים כרויות. לראשונה מאז קום המדינה נחשבו צורות פרטיות של זהות יהודית כלגיטימיות, וגיבושן האוטונומי, ללא תלות בממסד האורתודוקסי, הפך לשכיח.

התפתחויות אלה (בתוספת המיאוס הכללי שמרגיש הציבור החילוני מהרבנות הראשית) הביאו לדחיית הסטטוס קוו, להתרחקות מהעמדה הרואה בממסד האורתודוקסי את תו התקן היחיד של היהדות ה"אותנטית", ולחיפוש של דרכים שונות ומגוונות להביע את הזיקה והזהות היהודית של הפרט. גם העולים הישנים מברהמ"ל, שלא היו יכולים להתחתן ברבנות הראשית, חייבו את יצירתה הפרטיזנית של אלטרנטיבה אזרחית לעריכת חופות. יש לראות את תפוצתן המתגברת של טקסי חופה מחוץ לרבנות הראשית על רקע תמורות חברתיות אלה.

הן התנועה הקונסרבטיבית והן הרפורמית מעידות על עלייה במספר החופות שהן עורכות כל שנה. הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, מסר לי שרבני ורבות התנועה עורכים ועורכות כאלף חופות בשנה, וזאת אחרי עליה, אמנם מתונה, במשך כל העשור האחרון. על פי עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, רבני ורבות התנועה ערכו כשלוש מאות טקסים בשנה השלמה האחרונה (2015), וזאת לעומת כמאתיים טקסים בשנה שלפניה. ארגון 'הויה', שמאגד כמה עשרות עורכי ועורכות חופות הנמצאים על מלוא הרצף בין חילונים-אתאיסטים למסורתיים ואף שומרי מצוות, מדווח על עלייה הדרגתית בשנים האחרונות, מ-148 חופות שערך ב-2013, דרך 219 ב-2014, 241 ב-2015 ו-298 טקסים שכבר נערכו או רשומים נכון לחודש יולי 2016. עיון באתר ארגון 'טקסים', המקבץ בין שורותיו עורכי טקסים "יהודיים-חילונים" מגלה עלייה מ-23 טקסים בשנת 2004, ל-197 טקסים בשנת 2015.[4]

נתונים אלה מצטרפים למספרים המשמעותיים של הישראלים שמתחתנים בחו"ל. כחמישית בכלל הנישאים בישראל מתחתנים לא במדינתם, אלא מעדיפים, או נאלצים, להתחתן בארצות אחרות. כך ב-2012 למשל, התחתנו בסך הכל 46,950 ישראלים, ומתוכם 9200 ערכו את חופתם במדינה שאינה ישראל. 21% מהם היו זוגות יהודיים משני הצדדים והשאר זוגות בהם לפחות אחד מבני הזוג לא נחשב יהודי על פי הרבנות הראשית, ולכן מנוע מלהתחתן במדינתו.[5] מצב בו במדינת חוק מעט יותר מחמישית הנישאים מעדיפים או נאלצים להתחתן מחוץ למדינתם הוא בלתי נסבל, ומעיד על המשבר החמור בו נמצאת מערכת דיני האישות בישראל.

***

אופיין של החתונות מחוץ לרבנות מגוון כמובן, אולם יש להן כמה מאפיינים מרכזיים משותפים, שאותם עצמם ניתן לגזור מתוך המניע לעריכתן. במאמרה על טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל[6] מוצאת אנא פרשיצקי שתי מגמות עיקריות שמניעות את עיצוב הטקסים האלטרנטיבים. האחת היא הפרטתה של הדת, דהיינו העצמתם של "מרכיבי הזהות האישית, ביטוי עצמי וחיפוש עצמי" בכל הנוגע לעיצוב הטקס.[7] על עניין זה עמדנו לעיל והבאנו בקיצור נמרץ את הרקע להתפתחותו. המגמה השניה שפועלת בעיצובן של הטקסים האלטרנטיבים על פי פרשיצקי היא השינוי במעמד האישה. מאחר שעבור מרבית החילונים המעמד השווה של האישה לגבר הוא מובן מאליו, האופי הלא-שוויוני של הטקס האורתודוקסי היהודי הופך לאבן נגף. בשילוב עם החירות שזוגות רבים לוקחים לעצמם, וזאת על בסיס הלגיטימציה הגוברת לעיצוב דתיות יהודית אישית ובתוכה טקסי חופה פרטיים, נושא מעמד האישה הופך לאחד מהצירים העיקריים שסביבו מתבצעים שינויים בנוסח או בהנהגות של הטקס הפרטי.

על פי פרשיצקי "הטקסים החדשים מאופיינים בשאיפה לשוויון בין המינים, ונשים מקדשות את החתנים בקידושים הדדיים, חותמות על כתובה שוויונית, מברכות ברכות, משמשות בתפקידי עדות ועורכות טקסים בחתונות".[8] מניסיוני כעורך חופות (בשלוש השנים האחרונות ערכתי מעל חמישים חופות), אני יכול להעיד שאכן רוב השינויים שנערכים בטקס החופה המסורתי נוגעים למעמדה ותפקידה של האישה בטקס. טקס הקידושין המסורתי, שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. אמנם יש צורך בהסכמתה, אבל קולה לא נשמע (מה ששם באור אירוני את הפסוק "קול חתן וקול כלה"), היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה.

בחופות שמחוץ לרבנות הראשית הנשים הן בדרך כלל שותפות אקטיביות למתרחש: הן מעניקות טבעת לחתן מיד לפניו או אחריו, מקדשות אותו או אומרות לו כמה מילים משמעותיות עם נתינת הטבעת,[9] מנסחות יחד כתובה שבה מובעות מחויבויות, כוונות ותקוות משותפות, ולעיתים גם אומרות מילים אישיות אל מול החתן, לפניו או אחריו. לבד מזה, בחופות מחוץ לרבנות יש כמובן גם עורכות, ולא רק עורכי, חופות, דהיינו נשים שמנהלות את הטקס.

החופה אלטרנטיבית לא רק מתעצבת על רקע השינויים במעמד האישה, אלא שפעמים רבות השינויים במעמד האישה הם הגורמים לפנייה אל מחוץ לרבנות. זאת לא רק משום שמבינים שבחופה תחת הרבנות לאישה יהיה מקום משני, אלא מפני שלא מעוניינים להגיע למצב שבו הכלה לעתיד מחוייבת לעבור "הדרכת כלות" או להביא פתק המאשר שטבלה במקווה. כמובן, גם הפחד מפני בית הדין הרבני במקרה של גירושין פועל להרחקת רבים מהאפשרות להתחתן במסגרת הרבנות הראשית.

מאידך, יש לציין כי במקרים בהם החתונה מחוץ לרבנות נכפית על הזוג (בשל היותו לא-יהודי בעיני הרבנות) החופה היא בדרך כלל מסורתית יותר, וזאת משום רצון להידמות עד כמה שאפשר לדרך הכלל. באופן מכמיר לב, דווקא זוגות שלא יכולים להתחתן ברבנות בוחרים לעתים להעתיק את הטקס המקוים ברבנות בדיוק עד כמה שיותר נאמן. עם זאת, בהחלט לא כל אותם זוגות נוהגים כך, ורבים מהם מעצבים את הטקס בהתאם למאפיינים שהוזכרו לעיל.

***

עיצוב הטקס מעלה בעיני שאלה חשובה, הנוגעת לעצם היותה של החופה "טקס", ולהשלכות התרבותיות והחברתיות הנגזרות מכך. הטקס הוא מאפיין מרכזי כל כך של התרבות עד כי מתבקש כמעט לזהות בין אנושיות לבין טקסיות. ובעוד שברור שהאדם הוא הרבה יותר מיצור טקסי בלבד, ללא ספק ניתן לומר שהיכן שנמצא אדם, נמצא טקס. המחקר האקדמי של הטקס הוא מהתחומים הראשונים והקלאסיים של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, ולפיענוח מקומו של הטקס בחייו של האדם הוקדשו אינספור חיבורים. אין לי שום כוונה לכלול במאמר קצר זה סקירה של המחקר, וברצוני להתייחס רק לרעיון בסיסי יחיד, והוא המימד המסורתי והקהילתי שהופך רצף מסויים של מעשים לטקס.

בדיונו על תפיסת הזהות העצמית של הפרט במודרנה עומד אנתוני גידנס על הפער בין תפיסת טקסי המעבר בחברה הפרה-מודרנית לבין תפיסתם כיום. בעוד שטקסי מעבר היו בעבר ציונים קבועים לתמורות מוכרעות-חברתית של הפרט, תמרורים קהילתיים שסימנו את הפרט כמי שעבר מקטגוריה חברתית אחת לאחרת, כיום לא המעמד אל מול החברה (ואל מול כוחות קוסמיים שונים) תופס את עיקר משמעות הטקס, אלא מעמדו של הפרט אל מול עצמו. המעבר מפרק חיים אחד למשנהו הופך אצל הפרט למשבר פסיכולוגי פנימי, והטקס, אם קיים בצורה מודעת ומתוכננת, נועד לסייע לעבור את אותו משבר.[10]

כפי שכתבתי לעיל, כך בדיוק התרחש, כתופעה חברתית מרכזית, החל משנות התשעים בישראל: עבור יותר ויותר חילונים (וכן מספרים גדלים של ציונים-דתיים), החתונה דרך הרבנות הראשית לישראל הפכה לבלתי קבילה, והם יוצאים לדרך עצמאית המבקשת לעצב חופה על פי צרכיהם. לחתונה אמנם מימד קהילתי מובהק, אולם היא נתפסת פחות כאירוע מסורתי ויותר כמענה לתשוקות אישיות, וכניסיון לעצב דרך הטקס חותמת של לגיטימציה לעולם הערכים של הזוג, כמו גם לתקוותיהם הפרטיות.

מוקד הטקס הופך אפוא להיות הזוג עצמו, ולא מפתיע שהוא או היא מעצבים אותו בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. מאידך, טקס מעצם טבעו הוא אירוע חברתי – אין טקס פרטי כפי שאין שפה פרטית – ועל כן כל טקס, על מנת לממש את תפקידו הריטואלי, חייב להבנות על יסודות תרבותיים מוכרים, ואף על יסודות טקסיים מסורתיים.

במילים פשוטות, בדיוק כפי שכפייתה של חופה אורתודוקסית על זוג שאינו מעוניין בה תהפוך את החתונה לאירוע מעוות ופגום מבחינת משמעותו, כך המצאתה של חופה פרטית שלא תקיים שום קשר עם דרך מסורתית כלשהי להתחתן תהפוך למופע, לא לטקס. גם משמעותה תיפגם. זו בעיני נקודה חשובה: זניחתה של הרבנות הראשית מאפשרת, ולעיתים אף נעשית עבור, עיצוב פרטי של טקס החופה. אולם עיצוב זה לא יכול להיות המצאתה של חופה פרטית. קהל האורחים באותה חתונה שכזו ישמש כצופה במחזה שיוכל אולי להיות מעניין או משעשע, אולם שלא יוכל לסמן להם את המעבר המתבקש בין פרקי החיים. אדרבה: כל סימון כזה של מעבר בין פרקי חיים יימשך אך ורק מהיסודות באותו אירוע שאינם מומצאים (עצם כינויו "חתונה", למשל), ואילו כל פעולה שלא תיתפס כמנהלת דיאלוג עם הטקס המסורתי תיתפס כקישוט או משחק.

החופה האלטרנטיבית, אם כן, אינה יכולה להיות חופה שטרם נראתה כמוה. לצד הפנייה אל הפרט, אל הזוג וצרכיו, חייבת מבחינה עקרונית להישמר זיקה אל האופן המסורתי שבו נערך הטקס. המתח הזה, שבין עיצובה של החופה על פי תפיסות הזוג, לבין עיצובה המסורתי של החופה, אינו מגביל, אלא מפרה. מניסיוני כעורך חופות אני יכול להעיד שרוב רובם של הזוגות מעוניינים לבסס את הטקס שהם עורכים על הטקס המסורתי, ושהשינויים שהם עורכים בחופה המסורתית מתכנסים, כאמור לעיל, בעיקר לענייני הדדיות בין החתן והכלה. החופות שמתעצבות כך דומות אחת לשנייה יותר ממה שהזוגות מתארים לעצמם. בדיאלוג שנוצר בין העולם הערכי הנוכחי ובין המסורת הולכת ומתעצבת מסורת מתחדשת, חופה יהודית ישראלית בת זמננו.

 

---

[1] לאלה יש להוסיף קבוצות קטנות יותר של פסולי חיתון כגון כהנים וגרושות וממזרים.

[2] על פי דו"ח שהכינו קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2009 51% מהיהודים הישראלים תמכו באפשרות לנישואים אזרחיים. סקר שערך מכון סמית עבור עמותת חדו"ש ב-2011 הראה ש-62% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהכרת המדינה בכל סוגי הנישואים, ואותן תוצאות התקבלו ב-2013. ב-2014 שיעור התומכים בכך עלה ל-66%, וב-2015 ירד ל-64%. באותה שנה מסקר שנערך בפיקוח הפרופ' קמיל פוקס עבור עיתון 'הארץ' ב-2015 עלה ש-61% מהיהודים במדינת ישראל רוצים בנישואים אזרחיים. ראו אשר אריאן, יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, מרכז גוטמן לסקרים והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2009, עמ' 52; חדשות חדו"ש, "מדד הדת והמדינה שעורך מכון סמית עבור חדו"ש: 80% מהציבור לא מרוצים מפעילות הממשלה בתחומי דת ומדינה", אתר חדו"ש, 28.9.11 ; קובי נחשוני, "ערב ראש השנה: 61% בעד הפרדת דת ממדינה", ynet, 3.9.13 ; שחר אילן, "אז מה אם הציבור רוצה?", אתר חדו"ש, 8.1.15; גדעון לוי, "אין אוטובוסים בשבת? החילונים אשמים", הארץ, 12.9.15.

[3] יצחק גל-נור, דנה בלאנדר, המערכת הפוליטית בישראל: שנים ראשונות, מבנה מוסדי, התנהגות פוליטית, בעיות לא פתורות, הדמוקרטיה הישראל, עם עובד, מכללת ספיר, המכון הישראלי לדמוקרטיה, חולון, 2013, כרך ב, עמ' 1042. ראוי לציין שתמיד היו חילונים שלא קיבלו את הסטטוס קוו, ואף יזמו הפגנות ופעולות פוליטיות בניסיון לערערו (למשל, "הליגה למניעת כפייה דתית"). עם זאת, מרבית הציבור החילוני הסכים, גם אם בשתיקה, להסדר הסטטוס קוו.

[4] שיחת טלפון עם גלעד קריב, 20.7.16; תכתובת מייל עם יזהר הס, 19.7.16; נתונים מארגון הוויה בתכתובת מייל, 24.7.16; נתונים מאתר 'טקסים' http://www.tkasim.org.il/.

[5] הנתונים הם עיבוד של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שערכה עמותת חדו"ש.

[6] אנה פרשיצקי, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", בתוך מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך שביעי, ידגר, יעקב; כ"ץ, גדעון; רצבי, שלום; ער., מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, שדה בוקר, 2014, עמ' 242-282

[7] שם, עמ' 280.

[8] שם עמ' 281.

[9] על פי דעת רבנים רבים קידושין הדדיים פוסלים את הקידושין של הגבר. עבור זוגות שמעוניינים בחופה הלכתית, הפתרון בדרך כלל כולל אמירה של מילים שאינן קידושין על ידי הכלה. לעתים קרובות נבחר הפסוק "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" מתוך שיר השירים.

[10] Anthony Giddens, Modernity and Self-Identity: Self and Society in the Late Modern Age, Polity, Cambridge, 1991, p. 147-148, 203.

בראש השנה פורסם סקר בוואי-נט שכבר הפך למסורת: סקר בענייני דת ומדינה. הסקר, שמבוצע בשיתוף עם עמותת חדו"ש ועל ידי מכון סמית, מצע, כמו בכל שנה, שרוב רובו של הציבור היהודי בישראל מעוניין בחופש דת: 61% מהאזרחים היהודים בישראל תומכים בהפרדת הדת מהמדינה, 84% מסכימים כי במדינת ישראל צריך להתקיים חופש בחירה והתנהגות לחילונים ולדתיים לפי השקפת עולמם, 64% בעד הכרה בגיורי הזרמים הלא אורתודוקסיים, 72% מעוניינים בפתיחת מרכזי קניות בשבת ו-66% סבורים כי יש להכיר בכל סוגי הנישואים, ובכללם קונסרבטיביים, רפורמיים ואזרחיים. בפשטות: רוב מובהק ומוצק להגדלת חופש הדת בישראל.

והנה, לכבוד ראש השנה וממש באותו יום התפרסם גם ראיון שקיים קובי נחשוני, כתב וואי-נט, עם הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו. וכמו תמונת ראי, דעתו של הרב התבררה בכל עניין כהפוכה מדעת רוב עם ישראל: הרב לאו מתנגד לנישואים אזרחיים, מתנגד להפרטת הגיור (אפילו רק לרבנים אורתודוקסים), ואת החקיקה המנסה לאפשר יותר חופש דת בישראל הוא מכנה "חסרת אחריות". כמתנה לחג קיבלנו עוד עדות לחוסר הקשר בין הרבנות הראשית בישראל ליהודי הארץ.

עובדת קיומו של הניתוק הזה אינה כמובן חדשה, והיא מוכרת לכולנו. למעשה, הרבנות כיום איבדה את מרבית הלגיטימציה הציבורית שלה, וכוחה בא לה ברובו מהחוק ומהיכולת שלה לכפות את רצונה על הציבור. מקרי שחיתות, אטימות, סיאוב ונפוטיזם גרמו לרוב הציבור להסתייג מהמוסד הזה, עד כדי כך שבסקר בינלאומי שבחן את עמדות הציבור על שחיתות וגופים מושחתים במדינותיהם נמצא שמתוך 107 מדינות ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם במדד השחיתות שהאזרחים מייחסים למוסדות הדת שלה, מיד אחרי יפן וסודן. הישג מרשים לכל הדעות.

ללא ספק, הגיע הזמן לשינוי, ובין הגופים שמנסים להוביל שינוי כזה נמצאת תנועת 'נאמני תורה ועבודה', תנועה ציונית דתית שלא מפחדת ליזום וליצור. מזה תקופה מנסה התנועה לקדם תוכנית נועזת ומהפכנית תחת הכותרת רבנות ישראלית-דמוקרטית, לשינוי שירותי הדת בישראל, תוכנית שבמרכזה ההצעה לקיים בחירות דמוקרטיות בקהילות ובשכונות למינוי הרב המקומי. רבני הערים והשכונות של הרבנות הראשית עולים למשלם המיסים כחצי מיליארד ש"ח בשנה, והם כמעט חסרי ערך. רבנים חרדיים ממונים לשכונות חילוניות, ולפעמים הם אף אינם גרים בשכונות או אפילו בערים שבהם הם מכהנים. בחירת הרב המקומי תהפוך אותו ממילא לרלוונטי (למי שרוצה בכך כמובן).

פירושו של דבר הוא רבנים שלא מונחתים לתפקידם "מלמעלה" ושלא ממונים לכל החיים. פירושו של דבר רבנים שמדברים בשפת הקהילה שלהם, שיש להם יכולות חברתיות וחיבור פשוט ובלתי אמצעי לקהל שזקוק לשירותיהם. ופירושו של דבר גיוון ופלורליזם ביהדות בישראל, כאשר רבני שכונות יכולים גם להיות מתנועות לא-אורתודוקסיות – ועל כן גם ממין שאינו זכר. ופירושו של דבר גם רבנות ראשית רלוונטית יותר, משום שרבני הערים יבחרו את מועצת הרבנות הראשית, וזו תבחר את הרבנים הראשיים. כן כן, רבותי, דמוקרטיזציה של כל המערכת. (ויש אפילו קמפיין עם סרטונים, שמשובצים גם להלן.)

אז מה בדיוק כוללת התוכנית? ולמה פשוט לא לבטל את הרבנות? ואיזה סיכוי בכלל יש לתוכנית השאפתנית הזאת? על שאלות אלה ביקשתי מד"ר שוקי פרידמן, הוגה המודל החדש, ראש פרויקט דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה', מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, עורך (יחד עם פרופ' ידידיה שטרן) את הספר רבנות: האתגר, לענות. קבלו אם כן את הרשימה החמישית בסדרת 'מותו של הסטטוס קוו' (הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם, ד"ר בנימין בראון, ד"ר חגית הכהן וולף).

לבד מחוסר ה"כימיה", נאמר, בין הרבנות הראשית לרוב הציבור הישראלי, מה בעצם לתפיסתכם לא עובד כמו שצריך ברבנות? איפה אתם מוצאים את הבעיות העיקריות?
הבעיה היא לא חוסר כימיה. הבעיה עמוקה הרבה יותר. גם אם אתה דתי, כדי שתפנה לרב, אתה צריך לחוש שיש בסיס משותף שהוא מעבר להסכמה על שולחן ערוך אחד. הוא צריך לכלול גם ערכים ותפיסות עולם משותפות או לפחות הנחה שהרב יבין אותך ואת העולם שלך. כשמדובר באדם שאינו דתי, שהפניה לרב לא טבעית לו, זה מקבל משנה תוקף. לא תפנה לרב אם לא תרגיש נוח עם מי שהוא ועם מה שהוא מייצג. והרבנים היום פשוט לא שם.

איך הבעיות של הרבנות קשורות לדעתך למה שאפשר לכנות אותו התערערותה של הסמכות הרבנית ביהדות זמננו (גם בקשר שומרי מצוות כמובן)?
כשמדברים על רבנות, צריך להבחין בין הרבנות הראשות-המדינתית והממוסדת לבין מוסד הרב וסמכותו בכללו. הרבנות הראשית לישראל-למעשה לא קיימת כמקור סמכות אפילו לא בעיני עצמה. הרבנים הראשיים לישראל, הנוכחיים ואלו שקדמו להם, הכפיפו עצמם לסמכות הלכתית אחרת. במצב כזה, ברור שהם לא מהווים מקור סמכות. מעבר לכך, רבני הרבנות הראשית כבר לא באמת משרתים אף אחד. החרדים, מתפרנסים מהרבנות אבל לא סופרים את הרבנים שלה. החילונים ממילא לא במשחק הזה היום. במקרה הטוב הם לא שונאים את הרבנות. הציונות הדתית, ערש הרבנות הראשית לכאורה, מתרחקת ומתנתקת כי החרדים הפכו את הרבנות הראשית לאסקופה הנדרסת, בכוונת מכוון, בכך שמינו את הרב מצגר לרב ראשי. אגב אני בטוח שהמטרה של הרב אלישיב בזמנו במינוי מצגר הייתה צינית למהדרין. אבל אני לא בטוח שהוא צפה כמה זה יצליח…

אבל סמכות רבנים היום מעורערת גם בהקשר הרחב של סמכות הרב. הנכונות האישית של פרטים, גם כאלו ששומרים תרי"ג מצוות, להכפיף את עצמם לרב ירדה מאוד, ואצל רבים היא לא קיימת.

התפקיד הקלאסי הבסיסי של פסיקת הלכה הולך ונעלם מן העולם. לא צריך רב, יש גוגל בסמארטפון, ושם יש כמעט לכל שאלה יש תשובה. ובדברים המורכבים יותר, בשאלות הלכתיות מורכבות למשל, פונים לפוסקים מתמחים, כל אחד בתחומו. לפעמים יש תחושה כאילו דתיים רוצים רב כדי להנחות אותך במעקשי החיים. אבל גם זה כבר לא לגמרי נכון. דתיים רבים, וגם חרדים, הפנימו את התפיסה השקועה עמוק כל כך בתרבות בה אני חיים, של אוטונומיה אישית, והם מחילים את זה גם על עצמם. לפעמים אפילו באופן לא מודע. לכן הסמכות הרבנית כורסמה משמעותית, והרב, כמנהיג של קהילה דתית או קהילה בכלל, הולך ומאבד את מסמכותו וממעמדו. אני חושב אגב שבהיבט הזה מפריזים לפעמים בכוחם של הרבנים וביכולת שלהם להשפיע על צאן מרעיתם לעשות כך או אחרת. ואפשר לתת לכך לא מעט דוגמאות.

אתם מציעים רפורמה ברבנות הראשית. זה יפה אבל אני רוצה לשאול אותך, למה בכלל צריך רבנות ראשית? לה הגיע הזמן לסגור את המוסד הארכאי הזה ולתת לאזרחי ישראל חופש לפעול לפי אמונתם?
זו באמת שאלה טובה. כי כמו שהרבנות הראשית נראית היום יש לה מעט צידוק להתקיים. אבל השאלה הזו נוגעת לא רק לאיך נראית רבנות ראשית אלא לאיך נראית מדינה יהודית ודמוקרטית. מייסדי מדינת ישראל החליטו, וטוב שכך, שהמדינה תשא אופי יהודי. המשמעות של אופי יהודי היא לא רק סימבולית ולא רק בחוק השבות. יש לה עוד הרבה השלכות. על חלקן אני מניח שאתה מבכה, ועל חלקן הקטן גם אני. אבל אחד הביטויים של מדינה יהודית זה גם שירותי דת יהודיים ממוסדים ומדינתיים. חלק מהם מנדטוריים, כמו נישואין וגירושין. רובם לא. אבל הם צריכים להינתן, ובאופן מיטבי, למי שרוצה לצרוך אותם. פירוק הרבנות הראשית הוא הפרטה של הזהות היהודית של המדינה ולכן אני חושב שרבנות מתפקדת היא עדיין דבר שאנחנו צריכים אותו. אני חושב שהרפורמה הזו, הדמוקרטיזציה של הרבנות הראשית, תתן פתרון ביניים שמאפשר ליהדות מכל הסוגים להיות חלק מהזהות היהודית של המדינה, אבל לא מפרק לגמרי את המדינה מיהדותה ומאחריות לכך.

מה אם כן המודל שאתם מציעים לרפורמה ברבנות?
הרפורמה של 'רבנות ישראלית-דמוקרטית' היא, במילים פשוטות, דמוקרטיזציה של הרבנות הממוסדת. הרפורמה הזו תביא, כך אני מאמין ומקווה, לשינוי פני הרבנות במדינת ישראל. ראשית, בהיבט של מי שימלאו את תפקידי הרב: לרוב אלו לא יהיו תלמידי חכמים גאונים שעולמם בארבע אמות של בית המדרש אלא רבנים שיש להם יכולת מנהיגות ואשר מדברים בשפה שתהיה מובנת על ידי קהל שומעיהם.

שנית, ובעיני זה גם העיקר, קיום הליך של בחירות לרבנות של שכונות או ישובים, יחבר את כלל התושבים או לפחות את אלו שמעוניינים בכך באופן כלשהו, לרב שייבחר וממילא גם לתכנים ולמסרים שלו, שכן הם בחרו בו ברוב קולות ולכן יש סיכוי גדול יותר שיטו אוזן ללקחו. זה אגב מתחיל לקרות. נפגשנו עם סגן השר לשירותי דת, הרב אליהו בן דהן כדי לגייס את תמיכתו ברפורמה. אני לא בטוח שהוא יתמוך בכל אבל בדבר אחד הוא תומך: בחירה דמוקרטית של רבנים בישובים. לכן כבר בבחירות לרבנים שמתקיימות בימים אלו, בחירה דמוקרטית של רב על ידי כל הקהילה היא לגיטימית.

שלישית, הרבנים לא ייבחרו לכל החיים כמו היום, אלא לקדנציה קצובה של כ-7 או לכל היותר 10 שנים, כמו הרבנים הראשיים. במצב כזה, יהיה רענון מתמיד של השורות ולא יהיו רבנים שמזמן אבד עליהם הקלח, או שהפכו ללא רלבנטיים לקהילה בה הם פועלים. זה שינוי אדיר.

אם הדבר יצליח יהיה בכך תיקון גדול בשני מימדים נוספים: מערכת שלמה – רבני הרבנות הראשית – שכיום עולה למשלם המסים מעל לחצי מליארד ש"ח, אבל תפוקתה ותועלתה נמוכות מאוד, משום שהיא כמעט ולא רלבנטית לאף אחד, תהפוך להיות רלבנטית הרבה יותר. תהיה הרבה יותר תמורה לאגרה. יתרה מזו, מימוש המודל במלואו אומר גם בחירות של רב ראשי ומועצת הרבנות הראשית על ידי הרבנים שייבחרו באופן דמוקרטי. זה יביא בהכרח לשינוי פני מועצת הרבנות הראשית ולכן גם לשינוי מערכתי ברבנות הראשית כולה משום שרבנים מתונים יותר יבחרו נציגים מתונים יותר למועצת הרבנות הראשית.

אם כל קהילה תבחר את הרב שלה, ייתכן שהיא תבחר רב קונסרבטיבי, או רבה רפורמית. למעשה, ייתכן שהיא תבחר את רואה החשבון מהקומה החמישית שיהיה המנהיג הרוחני-קהילתי. איך נקבע מי יכול להיבחר ומי לא, או שמא הכל פתוח?
לא הכל פתוח אבל זה יהיה הרבה יותר פתוח מהיום. רב צריך להתאים לאופי השכונה או הישוב בהם הוא פועל ולתושבים להם הוא נותן שירות או שאותם הוא רוצה להנהיג. רב ציוני בשכונה חרדית בבני-ברק לא יצליח לעולם בתפקיד, ולא משנה כמה תורה הוא יודע. וכך גם להפך. בשכונה שבה רוב התושבים שייכים לזרם מסוים, נכון שהרב שיכהן שם יהיה קרוב אליהם. אחרת חבל על הכסף שמשלם המסים מוציא עליו. מצד שני, לא כל בעל מכולת שלמד כמה משניות בבית כנסת יוכל להפוך לרב. הרף יהיה סביר וידרוש גם הכשרה רבנית מוכרת ממוסד בארץ או בחו"ל וניסיון מסוים בעבודה רבנית.

דמוקרטיזציה של הרבנות תביא באופן בלתי נמנע לריבוי קהילות, זרמים תפיסות הלכתיות ותיאולוגיות. המודל הזה רחוק מאוד, אפוא, מזה של מקים הרבנות הראשית, הרב קוק, שביקש לייסד סמכות אחת וראשית לארץ ישראל. למעשה מדובר כאן בויתור על חלום האחידות מתוך אחדות, ואפשר לומר שזה מפנה תיאולוגי משמעותי עבור היהדות האורתודוקסית. מה דעתך?
הרב קוק גם חלם שהרבנות הראשית תקרב בין עם ישראל לבין אביו שבשמים… היום זה נראה חלום רחוק. מעבר לזה, תכלס, כמו שאמרנו קודם, הרבנות הראשית, הממוסדת, כבר מזמן לא מהווה מקור סמכות מוסכם. להפך, אין אף אחד שבאמת מקבל את פסיקת ההלכה של הרבנים הראשיים והם מכפיפים את עצמם לסמכות אחרת, כל אחד למי שנראה לו.

ובכלל, גם היום, כבר יש כל כך הרבה זרמים. אם אתה מתקרב ומתחיל לבחון מקרוב כל 'זרם', אתה פתאום מגלה שלא מדובר בנהר אחד, אלא בעשרות פלגים קטנים שזורמים כל אחד בנתיב שלו. תראה את הציונות הדתית היום. זה זרם אחד? כבר מזמן לא. יש חסידים, ולייטים, וליברלים וחרד"לים ועוד ועוד. וככה זה גם אצל החרדים. לכן השינוי הזה רק ייתן לכל זרם, או לכל אחד, לבחור מנהיג דתי לטעמו ולא שזרם אחד, חרדי לרוב, יכפה עליו את מי שמתאים לו או שצריך לסדר לו ג'וב. לכן, ריבוי הקהילות והזרמים יהפוך לברכה. כל אחד יוכל למצוא את הרב שלו ולחיות את החיים היהודיים באופן שבו הוא תופס את יהדותו ולא בהכתבה 'מלמעלה'.

הרבנות היא גוף ותיק, גדול, מסועף, ומאוד שמרני. בנוסף על כך הגוף הזה מגלגל הרבה כסף והרבה אינטרסים. אולי השאלה החשובה ביותר היא מה גורם לכם לחשוב שיש איזשהו סיכוי שהתוכנית שלכם תתקבל?
זו באמת שאלת מיליון הדולר. להעביר את השינוי הזה לא הולך להיות פשוט. אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי. הרב בן דהן כאמור כבר תומך ברעיון של בחירות דמוקרטיות למשרד רב במקומות שרוצים בכך. וזו נקודת התחלה לא רעה. לא כל תאוותנו, אבל התחלה. בנושא קציבת כהונה של רבנים אנחנו הולכים להגיש בג"ץ כי המצב היום לא הגיוני. ואנחנו מקווים שהשינוי יתחיל משם. מעבר לכך, יש לנו הצעת חוק שנותנת מסגרת חוקית לכל הרפורמה ויש לה כבר תמיכה בכמה סיעות וגם בתוך הבית היהודי. כך שברור שזה יהיה קשה, אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי.

אבל למען האמת גם אם לא נשלים את כל המלאכה בכנסת הקרובה, יש כאן תהליך. תפיסה חדשה של האפשרות שגלומה בזיקה בין רב לקהילה שלו ובמהות תפקידו של הרב. זו תפיסה שאומרת שרבנים, גם אם הם מקבלים את שכרם מהמדינה, יכולים להיות מחוברים לקהילה. שונה ממה שקיים היום ונכון הרבה יותר. זה יהיה עוד אחד מהשינויים בסטאטוס קוו. ואגב זה לסדרת הכתבות שלך בנושא קוראים מותו של הסטאטוס-קוו, ואין ספק שהוא באמת מת מזמן. בכל אחד מאבני היסוד שלו – הדין האישי; שבת; כשרות; הרבנות הראשית; גיור, הדברים השתנו באופן משמעותי. כך שכשמדברים היום על הסטאטוס קוו, זה משהו שנמצא במקום אחר לגמרי.

אנחנו נוגעים כאן ביחסי דת ומדינה כמובן. כמי שמומחה במשפט מוסלמי, איך אתה רואה את יחסי הגומלין האידיאלים בין דת ומדינה ביהדות, וזאת בהשוואה לאסלאם ולנצרות?
נצרות זה קל יותר. יש לפחות לכאורה, שתי חרבות: לכס הקדוש ולקיסר-המדינה, ולכנסיה אין אמביציה (לכאורה..) לשלוט. התפיסות של היהדות והאסלאם בענין הזה מאוד דומות. אם תשאל את שיח' אל-אזהר שהוא המופתי-הפוסק של מצרים ואת הרב הראשי לישראל מה האידיאל שלהם, שניהם יאמרו לך שהמצב האידיאלי הוא מדינת הלכה שבה אנשי דת הם אלו שאומרים את המילה האחרונה.

אבל, תודה לאל, אנחנו חיים במדינה מערבית מודרנית שיכולה להרשות לעצמה להנות משתי הזהויות הללו. לבטא באופן מדינתי גם זיקה למקורות היהודיים וגם להיות מחויבת לערכים מערביים ליברליים ודמוקרטיים. אני חושב שבפרספקטיבה של שישים ומשהו שנים, מושג מודוס ויונדי שמשתנה כל הזמן, אבל שמבטא איזון סביר. הרבה כוחות, פוליטיים, משפטיים וחוץ ממסדיים שמופעלים לכל הכיוונים, מביאים אותנו לאיזון שהוא אף פעם לא מושלם. ובטח לא מבטא את חלומותיו של מישהו, אבל זה גם מה שטוב בו. הוא פשרה סבירה.

לבסוף, מה החזון שלך לגבי הרבנות הראשית? מה אידיאלי מבחינתך?
אני חושב שלרבנות הראשית יש עתיד רק אם היא תעבור שינוי דרמטי. אתה צודק. זה באמת גוף גדול ושמרן. אבל הרבנות הראשית היום, שהוקמה במתכונת הנוכחית לפני כמעט מאה שנים, היא כמו ספינה שהולכת להתנגש בקרחון. אם היא לא תשנה כיוון, היא תתנגש בו ותטבע. אם היא תמשיך להתנהל כמו שהיא היום, במקרה הגרוע היא תשרוד, ובמקרה הטוב היא תעלם. אבל, אם היא תשתנה, יכול להיות לה ערך מוסף משמעותי כגורם שמאפשר לאזרחי המדינה היהודים, מתוך בחירה, להתחבר למקור שדולה את החכמה שלו מתוך חכמה מצטברת של אלפי שנים ויודע לתווך אותה ליהודים, דתיים כחילונים, שחיים בישראל במאה ה-21. וגם סתם, להיות לעם ישראל רבנים.

תודה רבה.