הרב איתי אליצור

כמה מילים קצרות על הלכה ומוסר

[לפני שבועיים פורסם מאמר של איתי אליצור במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בו הוא האשים את הרב חיים נבון בהתאמת "התורה" לערכי זמננו. הבוקר פורסמה תגובה שלי למאמרו באותו מוסף, והיא מובאת כאן בגרסתה המלאה.]

לפני שבועות ספורים פרסם ארגון הרבנים 'בית הלל' את פסקי ההלכה הראשונים שלו. באחד מהם, הנוגע לשמירת כשרות בעת ארוחה בביתו של חבר חילוני, נפסק כי אף על פי שנקבע בעבר שאדם שאינו מקפיד על מצווה מסויימת אינו נאמן בדברים הקשורים אליה, הרי ש"במציאות ימינו יש רבים שאמנם אינם מקפידים בעצמם על כשרות, אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם", ועל כן ניתן לסמוך על החברים החילונים שהאוכל הקנוי (ולא המבושל) שהם מגישים הוא כשר. שבועיים מאוחר יותר, וכתגובה ישירה לפסק של 'בית הלל', הבהיר הרב אורי סדן מעל דפי 'עולם קטן' (ט' טבת) ש"אי אפשר לסמוך על דבריו של אדם שאינו שומר כשרות באופן אישי".

האם אחת מהפסיקות כאן בטעות יסודה? האם רבני 'בית הלל' נוהגים חלילה בניגוד להלכה, או ששמא דווקא הרב סדן אינו מקפיד על המצוות? מי שחושב שיש רק דרך אחת לפסוק הלכה כנראה מעולם לא שמע על מחלוקות בית הלל ובית שמאי, או לא הבחין שבדיונים תלמודיים מובאות דעות שונות לגבי אותה סוגייה. מחלוקות הלכתיות תמיד היו ותמיד תהיינה. מה שמעניין יותר הוא המסד הערכי שמוביל את הפוסקים לפסוק בצורה שונה. 'בית הלל' מצהירים עליו בכנות: "אנו רואים חשיבות גדולה בלכידותה של החברה בישראל" הם מציינים בגוף הפסיקה, ומתוך עמדתם זו הם פוסקים. הרב סדן מצידו מבהיר כי "אחדות ושלום אין פירושם ויתור מראש על עקרונות", ופסיקתו מתבססת על הכרעה ערכית זו. כל צד וערכיו, כל צד ופסיקתו, כך יאה וכך נאה.

על כן תמהתי כאשר קראתי במאמרו של איתי אליצור על כך ש"התורה היא נצחית ולא תשפיל את עצמה ותקבל בכל דור את ערכי אותו דור". באותו מאמר משתמש אליצור בביקורת על ספרו של הרב חיים נבון כדי לתקוף גישה "שחיים נבון הוא אחד ממיצגיה הבולטים", והיא כפי הנראה הגישה הרואה בערכים המקובלים עלינו מדדים בהם יש להתחשב בפרשנות הלכתית. אף אני אשתמש במאמרו של אליצור כדי לתקוף גישה שהוא ממיצגיה הבולטים, והיא הגישה שעומדת על כך שהדבר היחיד שהקב"ה מצפה מאיתנו הוא ציות עיוור למצוותיו. אותה גישה גם מוצאת עונג מיוחד להדגיש עד כמה בתחום הערכי עלינו להכפיף את ערכינו בפני ערכיו יתברך, או כפי שאליצור כותב, "הקב"ה מרשה לעצמו להחזיק בעולם ערכים שונה משלנו".

איך מגיע אליצור לידיעת עולם הערכים של הקב"ה? ובכן, הוא נוקט בתרגיל הפונדמנטליסטי הקלאסי, אשר מכוון לקריאת המקורות הקדומים ביותר בצורה המילולית ביותר. כך הוא מגיע, למשל, למסקנה כי הקב"ה היה מעוניין שנוציא להורג חוטאים למיניהם, ואילו הימנעותנו מכך היא תוצאה של נסיגתנו אל "מאחורי כל מיני מכשולים פרוצדורליים ופטנטים הלכתיים". באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין, למשל, שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו. האם אליצור היה טוען בפני חז"ל כי פרשנותם המקלה לציווי "עין תחת עין" היא השפלת התורה בפני ערכי דורם? האם הוא תומך בביטול חרם דרבנו גרשם ובויתור על מודל של זוגיות לטובת ריבוי נשים? צריך להיזהר, נדמה לי שבסוף השביל הזה מחכים לנו הקראים והשומרונים.

אני בטוח שבמאמרו שימש אליצור פה לרבים בזמננו, שמרגישים שעל שומרי המצוות להכניע את מצפונם ושכלם ולדבוק בעקרונות מוחלטים שהם מייחסים לתורה, עקרונות אשר דווקא מפני שהם ארכאים מבחינת התפיסה המוסרית שלהם מקבלים הילה נחשקת של "אותנטיות". הנה, אומרים יהודים אלה לעצמם, למרות שלא נעים לי להפלות נשים לרעה (לדוגמא), ואני גם לא רואה כל סיבה טובה לכך, אני מציית באדיקות לצווייו של אבי שבשמיים ועושה כן. תנועת ה"עקדה" שמתגשמת על ידי ההתגברות הפרטית על המצפון ועל השכל מייצרת תחושה של נאמנות ללא סייג לתורה, והרי לנו יהודי המרוצה מאדיקותו הדתית.

הפרידה המצערת הזאת של ההלכה מהמוסר היא אחת הרעות החולות של זמננו, והיא תוצאה של תהליך רחב הרבה יותר, במסגרתו העולם המערבי כולו זנח את המסורת הדתית כמקור בלעדי למוסר, ומצא ברציונליות מחד, ובמצפון כקול פנימי מאידך, מקורות סמכות להכרעות מוסריות. בעולם בו הכושר הרציונלי והמצפון נחשבו כיצירי האל עדיין היה אפשר להתחשב בהם בפסיקת הלכה, כפי שאכן התחשבו לאורך הדורות. אולם בזמננו, כריאקציה לניכוס שני אלה על ידי התרבות המערבית החילונית החליטו הוגים דתיים רבים להפרד מהם, או אף לראות אותם כשליחי השטן, דהיינו הכוחות המפתים אותנו שלא לקיים את דבר ה'.

כתוצאה מכך אנו עדים ליותר ויותר תפיסות העושות מהציות העיוור אידיאל עליון ומעודדות אותנו להתכחש לקול התבונה והמוסר שבתוכנו ולהאמין שהקב"ה אכן רוצה שנתאכזר לזולת (הנשי, הלא-יהודי, ההומוסקסואלי), ושדווקא התנהגות כזאת היא "מוסר יהודי". המהדרין מוסיפים גם שדווקא התנהגות שכזאת תזכה אותנו בהערכה מצד אומות העולם. לעניות דעתי לא רק שעמדה זו מופרכת, אלא שגם את הערכתו של הקב"ה הוצאתה לפועל לא תשיג. לו מה שהיה הקב"ה מעוניין בו הוא ציות עיוור ותו לא הוא היה מעניש את אברהם אבינו על שהעז להתעמת איתו לגבי גורל סדום ועמורה, או מסרב בנחרצות לטרונייתן של בנות צלופחד שביקשו לשנות את הלכות הירושה. הנה שתי דוגמאות מהתורה בהן נראה שדווקא המוסר האנושי הוא המדד על פיו פועל ריבונו של עולם. גם הרב קוק מבהיר במפורש כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז איננה עוד יראת שמיים טהורה" (אוה"ק ג, כז).

האם אין, אם כן, מקום לחוויה של "עקדה" בחייו של יהודי? חלילה, מעמד שכזה הוא חלק חשוב בחיי הדת של כל אחד. לעיתים עלינו לכוף את מצפוננו ושכלנו בפני רצונו יתברך. אלא שמעמד של עקדה הוא מעצם טבעו נקודתי, נדיר וייחודי. מדובר במבחן עליון של נאמנות לרצון ה', ולא ברמיסת המצפון וההגיון כדבר שבשגרה. המחשבה שהקב"ה היה רוצה שנשבית את מצפוננו ונפסיק להשתמש בו כעניין יומיומי היא קשה. לא מדובר כאן בעקדה, אלא באילוף, בהפיכתו של האדם מיצור תבוני ומצפוני לחיית קרקס המבצעת תרגילים עבור אדונה.

יכול להיות שאליצור סבור שעל פי ההלכה יש לכפות את החילוני לאכול כשר במכות שוטים. זו עמדה הלכתית לגיטימית, אבל לא יותר אותנטית מזו של 'בית הלל' או הרב סדן. אם נאמין שהקב"ה מעוניין שנשתמש בשכל הישר ובמוסר הטבעי, ייתכן שנחשוב שהיא אף אותנטית פחות. שכן גישתו של אליצור הופכת את היהדות לדת מכאנית אשר המחשבה והמצפון בה הם מיותרים – ממש הקריקטורה אליה פאולוס בזמנו ביקש לדמות אותה. באופן אישי נדמה לי שהקב"ה היה דווקא רוצה שנשתמש היטב בהגיון ובמצפון בהם הוא חונן אותנו, שנעבוד אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

בית המקדש כבקשתך – על היצרים מהם מורכב געגוע

בית המקדש אולי חרב בגלל שנאה, אבל לא האהבה, אלא רגשות ויצרים אחרים לחלוטין מניעים את הרצון להקמתו המחודשת. את הכמיהה לבנייתו של בית המקדש, להבדיל מהצער שאפשר להרגיש על חורבנו של הקודם (וחורבנה-כמעט של החברה הישראלית דאז בכלל), כיניתי לא מזמן "פונדמנטליזם מגל שני". זאת לא בגלל שהוא בא אחרי הראשון, אלא דווקא מכיוון שהוא מנסה להגיע לזמן מוקדם יותר לפניו: הפונדמנטליזם המקדשי רוצה להחיות את המקדש על כוהניו וקורבנותיו, ובכך מתגעגע למצב דתי שקדם ליהדות הרבנית-הלכתית, אליה רוצה לחזור, למשל, הפונדמנטליזם החרדי.

באותו מאמר קשרתי את הגעגוע הנוכחי למקדש ללאומיות:

ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה. שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחת. […] העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.

וול פוט. וכעת ארצה לקשור את המקדש לעניינים נוספים. ט' באב שעבר עלינו זה עתה זימן הזדמנויות שונות להתעסק במקדש, ועיתוני ועלוני המגזר לא פיספסו אותן כמובן. אני רוצה לכתוב כאן על שלוש גישות שונות לעניין, שלוש כמיהות שונות למקדש, שבשום אופן לא ממצות את השדה הנרחב הזה, אבל שמשלימות במקצת את הגישה המקדשית-לאומית שהצגתי לעיל.

גישה ראשונה ניתן למצוא אצל הרב ישראל אריאל, ראש "מכון המקדש" (אפשר היה לקרוא את דבריו בגליון האחרון, 510, של עלון מעייני הישועה). בהתייחסו לעלייה להר הבית קובע הרב אריאל כי

יש מצווה לעלות להר בכל עת ובכל שעה, ומי שעולה להר מקיים מצות עשה מן התורה. […] לפני שאתה שואל תלמיד חכם מה דעתו על העלייה להר הבית, שאל אותו: מה דעת כבוד הרב על העובדה שהבוקר לא הקריבו את קרבן התמיד במקדש? אם הרב יאמר שאין לו כל בעיה עם העובדה הזו, וכשם שחיכינו אלפיים שנה נחכה עוד אלפיים שנה, כבר לא צריך לשאול אותו את השאלה על העלייה להר הבית. כי מי שאין ליבו על ביטול העבודה במקדש, ומי שביטול מאתיים מצוות של תורה אינו נוגע ללבו, מדוע שיגע לליבו שיהודים אינם בהר הבית, וכי מה יש להם לחפש שם?

הרב אריאל אומר דבר פשוט: יהודי מקיים מצוות. חוסר-מקדש אינו מאפשר ליהודי לקיים חלק לא מבוטל מהמצוות. יש צורך במקדש (או לכל הפחות בעלייה להר הבית) כדי לקיים כמה שיותר מצוות. יש צורך לקיים כמה שיותר מצוות כי זה רצון ה'.

הגישה הראשונה, אם כן, היא כמיהה למקדש מתוך ערגה להלכה, מתוך רצון לשמור כמה שיותר מצוות. אפשר לקרוא לזה אספנות הלכתית. (אם כי, מעניין אותי אם הרב כמהה כל כך לקיים גם מצוות לקט שכחה ופאה, ודוק).

גישה שנייה, הפוכה למעשה, היא של משה פייגלין. פייגלין הוא טיפוס מוזר, לא טיפש בשום אופן, אבל גם בשום אופן לא מחובר למציאות. אני זוכר מאמר פובליציסטי שלו מלפני כשנה בו הוא קרא "להתנתק" כלכלית ופוליטית מארה"ב. במאמר שפורסם לפני כחודשיים (מקור ראשון, 3.6.11) הוא קורא "לעלות להר". הנימוק שלו, הוא מה שמעניין:

כל העניין של המקדש הוא החיבור הבלתי-אמצעי של האדם לאלוהיו. הדת נוצרה כשנלקח מאיתנו בית המקדש. כל האותנטיות החסרה בטקסיות הדתית, החלחלה העוברת בראש החילוני כשהוא רואה את הרוטינה חסרת הפשר כביכול באותן ד' אמות של הלכה, שאין לנו מלבדן מאז חרב הבית ולמעשה הן מחליפות אותו – כל הניתוק הזה בין הדת לחיים – כל אלה תוצר של אבדן המקדש.

אילו ידע החילוני שאפשר להתעלות, לחיות באמת, לא בטקסים ולא במצעדים, לחיות את כל מרחבי החיים, הפרטיים והלאומיים והאוניברסליים כשהאלוהים איתך ממש, פיזית ומטפיזית, היה רץ לבנותו. והדתיים? אלה היו מתנגדים כמובן. […] כי התרגלו לסכיזופרניה הזו של הפיצול בין האמונה לחיים.

הטקסט הזה מדהים ומרתק לדעתי. פייגלין מתגלה כאן כרומנטיקן חסר תקנה המתגעגע לתור-זהב שמעולם לא היה, ומאמין שהמקדש מאפשר איכשהו להתגבר על "הדת" ולהכניס את הידיים ישר לאלוהים. הוא מדבר על טקסיות דתית חסרת אותנטיות כמי שכנראה לא קרא מעולם את ספר ויקרא על מאות פסוקיו המתארים שום דבר מלבד טקסיות דתית המלמדת בדקדקנות כיצד יש לשחוט קורבנות ולהזליף את דמם פה ושם. המקדש אצל פייגלין איכשהו אמור לחבר "בין הדת לחיים", כאילו שנסיעה תלת-שנתית לירושלים עם כבשה בבגאז' תהפוך את היידישקייט והגבר היהודי לבשר אחד (נשים כמובן מחוץ לכל העניין, אל תשכחו). המקדש עבור פייגלין הוא בעצם התרופה ממחלת הדת, ממנה הוא כנראה סובל מאוד. ההלכה נמאסה עליו, והוא רוצה משהו אחר, רוצה "להתעלות, לחיות באמת". אז הנה גישה שנייה: המקדש כבריחה מההלכה.

גישה שלישית מצאתי בגליון נשים האחרון, מגזין כרומו לנשים מבית מקור ראשון. בגליון ה-5 באוגוסט התפרסמה כתבה של הודיה כריש-חזוני ובה "תיעוד נדיר" של עליית נשים להר הבית. הנה כמה ציטוטים:

עינת זיו מעפרה, חברה ב"מכון המקדש" ומהמארגנים של העניין, מספרת ש

ההרגשה הכי חזקה שם היא שהשכינה עזובה. אבל לקבוצת נשים יש כוח. נשים הן לכאורה עדינות יותר, אבל חוות את הדברים באופן הרבה יותר עמוק.

ש.ק., אחת המשתתפות, מעידה כי

זו חוויה מדהימה. חוויה של תפילה שלא חווים בשום מקום אחר. אני קוראת לנשים לעלות להר הבית. התפילה שם עוצמתית מאוד. […] יש שם חיבור לשכינה. […] השכינה נמצאת שם ומרגישים אותה מיד. זה כמו להכניס תקע לחשמל.

הכתבת עצמה כותבת ש

למעלה, על הרחבה הלבנה, האווירה משתנה. יש כאן אנרגיה אחרת באויר. אין ספק. מין זמזום שקט שמתחיל בפנים, עולה אל כפות הידיים וגורם להם להיפרש לצדדים, כמו להבדיל, בזמן של מדיטציה.

אז מה יש לנו כאן? יש לנו כאן אירוע חוויתי בעיקרו. לא מדובר בקיום מצווה ולא ברצון להימנע מקיום מצווה. מדובר ברצון להרגיש משהו. הנשים "חוות את הדברים", יש שם "חוויה של תפילה שלא חווים בשום מקום אחר", וזאת מפני ש"השכינה נמצאת שם ומרגישים אותה". טוב, זה ברור, יש הרי "אנרגיה אחרת".

העלייה להר כאן, אם כן, או הרצון במקדש עתידי (גם זה שם, אל דאגה), אמורים לספק ליהודי הדתי חוויה של קדושה, מפגש חוויתי עם השכינה, דבר שהוא או היא לדאבון הלב העצום לא מרגישים בצורה יומיומית. שנוי המקום, האתר הלא מוכר, הקבוצה החדשה, ואולי אכן גם "אנרגיות" למיניהן שבמקום עצמו מאפשרים חוויה דתית מועצמת, חוויה מיסטית למעשה, דבר שהכמיהה אליו בימינו היא רבה. מדובר בעצם בלונה-פארק רוחני לשומרי מצוות. דיסנילנד לדוסים.

ניתן להבין עד כמה שונה הגישה הזו מהגישה ההלכתית על ידי פניה לדבריו של הרב איתי אליצור, גם הם מהכתבה, שמבחינים בצורה יפה (אם כי, אני מנחש, לא מודעת) בין שתי תפיסות שונות של קדושה:

עולים לשם בשביל הקדושה, בשביל הקרבה לשכינה. העלייה להר נמצאת במתח בין שני דברים – בין הרצון להתחבר לקדושה, ובין החובה לשמור על הקדושה. אם ניכנס למקום שלטמאי מתים אסור להיכנס אליו – חיללנו, יצא שכרנו בהפסדנו. [הדגשות שלי – ת.פ.]

שימו לב: ה"מתח" כאן הוא בין שתי קדושות שונות לגמרי: "להתחבר" לקדושה – הרי זה עניין חוויתי. לחלל את הקדושה – הרי זה עניין הלכתי-טכני. שהרי טומאה וטהרה הן קטגוריות הלכתיות שאף אחד מאיתנו כיום לא "מתחבר" אליהן. אולי פעם הן הזיזו משהו בנפשותיהם של שומרי מצוות, אבל כיום אף אחד לא מרגיש שהוא טהור או טמא הלכתית.

ובדיוק בגלל זה דרוש לאותן נשים לעלות להר – כדי סוף סוף להרגיש משהו "דתי". במקום שההלכה מנותקת מהחוויה, דרושה חוויה ממקור אחר. העלייה למקדש כמקור (א-נומי) להתלהבות דתית. חסידי ברסלב של הרב ברלנד נוהגים כמו משוגעים בלילות או מתגנבים לקבר יוסף כדי להרגיש "אנדרנלין של קדושה". העליה להר הבית בהחלט יותר בטיחותית.

(אני חייב להיות כנה ולומר שהגישה השלישית כאן חביבה עלי. כלומר, לא בוולגריות שמוצאים אותה אצל חסידי ברלנד, אבל כן בכמיהה הכללית לחוויה קרובה של פגישה עם האלוהות.)

המקדש כמסמן ריק

מבקר הספרות רולן בארת היה ידוע בניתוח שערך לתופעות תרבותיות בעזרת הכלים הסמיוטיים (או "סמיולוגים" בלשונו של בארת), כלומר אלו העוסקים בשפה ובסימנים, שפיתח פרדיננד דה-סוסיר. בארת הראה כיצד תופעות תרבותיות שונות בנויות על החלוקה הסוסרית של מסמן ומסומן, שיוצרים יחד סימן (המסמן הוא רצף ההברות או הדמות. המסומן הוא המשמעות שאלו מעלים במוחנו. מסמן + מסומן = סימן).

"המסמן," היה אומר בארת, "הוא ריק", כלומר אין לו משמעות משל עצמו. הוא יכול להיות כל דבר (ואכן, רצפי ההברות "לחם", "bread" והתמונה של המאפה בקונדיטוריה הם כולם מסמנים של אותו מסומן). המסומן הוא שבו חשקה נפשנו. שני אלה יחד הם כאמור סימן.

אולם כדי לנתח תופעות תרבותיות לקח בארת את העניין צעד אחד נוסף:

ניתן לאתר במיתוס את הסכמה התלת-ממדית שדיברתי עליה זה עתה: המסמן, המסומן והסימן. אך המיתוס מהווה מערכת מיוחדת בכך שהוא נבנה על בסיס של רצף סמיולוגי הקיים לפניו: זוהי מערכת סמיולוגית בדרגה שנייה. מה שמהווה סימן (כלומר מכלול הקושר מושג ודימוי) במערכת הראשונית, הופך למסמן פשוט במערכת המשנית. (מתוך מיתולוגיות, תר. עידו בסוק, הוצאת בבל, 1998, עמ' 241, ההדגשות שלי)

השימוש כאן במילה "מיתוס" שונה מזה שבו אני בדרך כלל משתמש בו בבלוג הזה. בארת מתכוון לכל דימוי חזותי או ערך או מבע או פעולה – בעצם הכל אצלו יכול להיות מיתוס, בתנאי שהוא משתמש בסימן כמסמן, מוסיף לו מסומן ובונה בעזרתו סימן חדש. שוב: המיתוס של בארת לוקח את הסימן, כלומר את המושג השלם, ומשתמש בו במסמן, כדי להטעין אותו במשמעות חדשה (וזה המסומן), וכך לבנות איתו סימן חדש. הסימן החדש הוא הסימן "בדרגה שנייה".

למשל, אם ניקח את המסמן הפיזי: נערה יהודיה בשביס. המסומן במוחנו, כלומר משמעות החזיון הזה, יכול להיות "נערה דתיה נשואה". שני אלה יחד הם הסימן, שאפשר להכניס לעיתון (כתמונה) כדי לאותת משהו לקוראים. מה שעושה המיתוס על פי בארת הוא שהוא לוקח את הסימן הזה ומשתמש בו כמסמן. למשל, אם עורך עיתון יקח את הנערה בשביס, שבמקרה נמצאת בתוך אוהל ברוטשילד, ויפרסם תמונה שלה כך, הרי שהוא מאותת לקוראים משהו חדש, משהו כמו "גם דוסיות חסודות בעד המאבק", או אולי "המאבק חוצה מגזרים ועמדות פוליטיות, ולכן הוא עממי ואותנטי". הנערה בשביס (לא הספציפית ההיא, אלא הסימן) הפכה למסמן עבור מסומן חדש, שהוא המסר ההוא כאמור. זוהי בנייה של מיתוס על פי בארת.

ואחרי ההקדמה הקצת ארוכה הזאת, איך כל זה קשור למקדש? זה קשור בכך שהמקדש, כסימן בעל משמעות ברורה, מת מזמן. כי אין יותר מקדש. המקדש הפיזי נחרב, וכל מה שנשאר הוא המסמן, כלומר רצף ההברות "מקדש". המסמן, כידוע, הוא ריק, בדיוק כמו רוב הרחבה סביב כיפת הסלע. למקום ריק אפשר להכניס מה שרוצים: תפילות, מצוות, קורבנות, אנרגיות, כמיהות וערגות – אפילו אחדות לאומית.

המסמן "מקדש" יכול היום לקבל כמעט כל מסומן. למעשה יש אפילו נוצרים אוונגליסטים שרוצים לבנות מחדש את בית המקדש, והוא בוודאי לא מסמן עבורם את שהוא מסמן עבור ישראל אריאל או משה פייגלין. שכן המסמן "מקדש" פתוח לכל דכפין וכל דצריך, והוא אכן מתמלא על פי צרכי השעה, בין אם אלו לאומיות, הלכתיות או רוחניות.

זאת לא רק משום שאין בית מקדש פיזי. גם אילו היה קבוצות שונות היו מחפשות בו דברים שונים, בהתאם לצרכים התרבותיים השונים והמתחדשים. כך מוסד דתי עתיק מרוקן מתוכנו הראשוני ומוטען במשמעות על פי צרכיו של המשתמש. בסמיוטיקה זה נקרא קונוטציה. בחקר הדתות זהו אחד המאפיינים של הניו-אייג'.