הרב אליישיב

למה הציונות לא יכולה עם ולא יכולה בלי הר הבית

כיפת הסלע. צילום של Andrew Shiva

השאלה היא אחת, כתב חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו אל תוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה?". הכניסה אל ההיסטוריה שאליה מתייחס שלום היא באופן מובן קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, נישאות כפי שהן היו, אף על ידי יוזמיהן ופעיליהן החילוניים, על כנפי המיתוס המשיחי היהודי הקדום של שיבת ציון. אולם כאשר דברים אלה מתפרסמים, ב-1971, נלווה לשאלה הזאת המטען הדרמטי של הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים.

גרשם שלוםהימים ימי האופוריה הגדולה והמעוורת. ישעיהו ליבוביץ ממהר להזהיר את קברניטי המדינה משליטה בכפייה על אוכלוסייה של למעלה ממיליון פלסטינים, אולם שלום ראה מול עיניו דווקא את סכנת החזרה הפיזית אל מקום המקדש. בזמן שליבוביץ מבכה את חילול השבת ההמוני שבאוטובוסים עמוסי הישראלים הבאים לחזות בפלאי העיר העתיקה (ולקנות בזול מסוחריה הערבים), שלום היה מודאג הרבה יותר מנוכחותו הפתאומית בשדה הפוליטיקה הישראלית של הר המוריה. ייתכן שכחוקר קבלה הוא הבין טוב יותר מליבוביץ את כוחו של הארוס המשיחי ואת חולשתה של הציונות לעומתו.

מראשיתה דיברה התנועה הציונית בשני קולות: זה הפרגמטי, המבקש למצוא מקום מפלט למיליוני יהודים רדופים, וזה הנבואי, המייחס להקמתה של מדינה ריבונית משמעות גאולית. בעוד השחרור ישעיהו ליבוביץהאינדיבידואלי במשטר שיוויני נתפס בידי מעצבי התרבות המערבית (מקאנט ועד מרקס) כחילונה הראוי של הישועה הדתית, עבור הקולקטיב היהודי הוא התגלה כתקווה נכזבת. על רקע גלי האנטישמיות של סוף המאה התשע-עשרה בשורת האמנציפציה הוחלפה על ידיהם במאמץ לכינון בית לאומי לעם היהודי. אלא שפתרון וקוץ משיחי בו: דווקא ייסודה של ממלכה יהודית עצמאית הוא הוא סימנה של הגאולה היהודית. קיבלו הנוצרים את גאולתם הם, והיהודים יקבלו את שלהם – גם אלה שמעוניינים דווקא להשאיר את הדת במוזיאון ההיסטוריה.

מעצבי התנועה הציונית הבינו היטב את המטען המשיחי שמתלווה למאמציהם, והם ניסו לנטרל אותו מתחילת הדרך. בספרו 'ציון בציונות' מגלה ההיסטוריון מוטי גולני את יחסם האמביוולנטי של מנהיגים ציונים לירושלים. הרצל עצמו לא היה משוכנע שהקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל מחייבת את דוד בן גוריוןקביעת בירתה בירושלים, וגם אם כן, תכנן שהאגן הקדוש ישמש כמרכז בינלאומי של אמונה ומדע. בן גוריון הרחיק לכת ממנו, וגרס שקיומם של המקומות הקדושים תחת ריבונות ישראלית לא יאפשר לתנועה הציונית לעצב את בירתה על פי תפיסותיה המתקדמות. הוא ביכה את ההתנגדות לחלוקת העיר, מהלך שהיה משאיר את הר הבית מחוץ לריבונות ישראל, וכשזו עלתה בעוצמה מגרונותיהם של אישים כאושיסקין וכצנלסון קבע כי "לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה." שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משה דיין כשר הביטחון היסס ארוכות לפני שנתן הוראה לכבוש את הר הבית. "מה אני צריך את הואתיקן הזה", אמר, והביע את הגישה הציונית הקלאסית לנושא.

מברית הבריונים למחתרת היהודית

משה דייןאולם, כאמור, היו מלכתחילה גם קולות שביקשו לא רק ריבונות, אלא את השלמה תהליך הגאולה בכוח הזרוע. לפני קום המדינה קריאות שכאלה נשמעו מהאגף הפשיסטי של התנועה הציונית (כפשיזם עוד לא היה קללה, אלא אידיאולוגיה לגיטמית). אישים כגון אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, מקימי 'ברית הביריונים', עמלו בראשית שנות השלושים לא רק על הבאת יהודים לתחומי המנדט ורכישת נשק למאבק מזויין בבריטים, אלא גם בהפגנות בתקיעת שופר ליד הכותל במוצאי כל יום כיפור, מנהג שהמשיך אחר כך ארגון האצ"ל.

גרינברג, המשורר שנחשב על ידי מעריציו לנביא, עלה בשנת 1924 להר הבית וחזר מוקסם. שנים אחרי כן הוא תיאר כיצד "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו… הייתי פלא-גוף אבלעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה… לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל… בהר הבית, מרום הרים". את אותו "לב" שמצא יעמיד גרינברג במרכז שירתו-נבואתו, שוזר במאות מילים את ההתגלות שזכה לה.

שירתו של גרינברג לא היתה למעשה אלא פואטיקה מיתית, המבקשת לעצב תפיסה אורגנית של אומה שקמה לתחיה סביב לבה הפועם-שותת, הלא הוא הר הבית נטול המקדש. אצ"ג ניסה "לחדש את המיתוס העתיק של עמנו" יכתוב שנים מאוחר יותר ברוך קורצוויל. קורצוויל הבין היטב שלמרות חילונה על פני השטח של המסורת היהודית בידי התנועה הציונית, רישומי האמונות העתיקות עדיין שוכנים בקרבה, כזרעים רדומים המצפים למים. שירתו של גרינברג היתה בגדר טיפות של טל המעוררות זרעים אלה אצל המוכנים לכך. להתחדשות המיתוס בשירת אצ"ג, כתב קורצוויל, "לא אורי צבי גרינברגנודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד. לאקטואליזציה של המיתוס יש משמעות פוליטית מובהקת."

אותה משמעות פוליטית קיבלה ביטוי מפורש במקבץ "עיקרי התחיה" שכתב אברהם 'יאיר' שטרן כחוקה לארגון הלח"י שתחת הנהגתו. ב-1941 פורסם המסמך המלא, שאינו אלא רשימה ובה י"ח נקודות שעל פי שטרן חיוניות למען תקומת האומה: מאחדות, דרך יעוד ועד כיבוש. הסעיף הי"ח והאחרון מקדם את "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". המקדש מהווה כאן סיום ומיצוי לתהליך בניית האומה על אדמתה, בניגוד חריף לדרכם של הרצל ובן גוריון כאמור. על סעיף אחרון זה התנהל פולמוס אף בתוככי הלח"י, שכן גם במחתרת לא כולם חשבו שהגיע הזמן לחזור לפולחן פרים וכבשים. אליהו לנקין, לימים מפקד האלטלנה וחבר כנסת מטעם 'חרות', התנגד לכל ביטוי דתי במנשר. שטרן הסביר לו ש"עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה, כת נושאי רעיון קדוש." לנקין לא השתכנע. לימים יירש יצחק שמיר את שטרן, וידחק החוצה גם הוא את המוטיבים המשיחים הללו.

עיקרי התחיה

ראוי לשים היטב לב שמקדמי המקדש המודרניים לא היו בעצמם שומרי מצוות, לפחות לא מבחינה אורתודוקסית. לא התחיה הדתית היתה בראש מענייהם, אלא התחיה הלאומית, והמקורות המיתיים שימשו להם כחומר בערה לתשוקה לעצמאות מדינית. המקדש עבורם אינו אלא ציר ונקודת מוקד שסביבם על "העם" להתאחד.

אברהם "יאיר" שטרןבמובן מסויים הם פשוט לקחו את ההגיון של הציונות החילונית עד סופו – ודווקא בכך היפכו אותו. כאמור לעיל, הגאולה היהודית, גם זו המסורתית, עומדת בעיקרה על בית לאומי ועל ריבונות. על פי המסורת ריבונות זו נמדדת גם בקימומם של מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. הציונות ביקשה להסתפק בעצמאות מדינית, אולם העצירה במסלול שמוביל גם למלך ומקדש היא שרירותית במידה רבה, ונשענת על הגיון פרגמטי ועל ערכים ליברלים-הומניסטים. למי שאינו מאמין בריאל-פוליטיק ואינו הומניסט, הדחיפה אל הקץ היא הגיונית לחלוטין.

הציונות, במילים אחרות, ביקשה להשתמש במיתוס עד הגבול שהיא תקבע עבורו: כן לעלות לארץ הקודש וכן להכריז בה על עצמאות מדינית, לא לחפש משיח בן דוד ולא לחדש את עבודת הקורבנות. אחימאיר, גרינברג, שטרן – כמו גם ישראל אלדד אחריהם – לא הסתפקו בכך וסברו שיש לממש את החזון כולו. יהודים מיתיים יותר מאשר דתיים, ביקשו אלה לדחוק את המציאות עד סופה, להגיע אל האופק ולממש במו ידיהם את תוכנית המתאר לגאולה השלמה. והגאולה היא הנקודה בה היפר-ציונות הופכת לפוסט-ציונות.

ישראל אלדדכפי שמראה ברוך פלח בעבודת הדוקטורט שלו, קיים קו רעיוני-משיחי אחד שמחבר בין אחימאיר, גרינברג, שטרן, אלדד – ואחריהם שבתי בן דב והמחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים, זו שבין השאר גם ניסתה לפוצץ את כיפת הסלע. אצל בן דב – יוצא לח"י שהפך להוגה דעות ציוני דתי רדיקלי ומקורי – הלפיד עובר מחילונים משיחיים לשומרי מצוות. בעצמו חוזר בתשובה, בן דב היה זה שהורה ליהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, להחריב את המקום השלישי הקדוש לאסלאם, וזאת כדי להכריח את האל להביא את הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל," אמר לו, "עשה את הדבר הזה!" ועציון אכן התחיל בתכנונים לעשייתו.

המשיחיות המחתרתית האפוקליפטית הזאת שונה מהמשיחיות הקוקיסטית של גוש אמונים בכמה וכמה קווים מרכזיים. אנשי גוש אמונים, נאמנים להגותו של הרב אברהם יצחק הכן קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק, פיתחו גישה "ממלכתית", על פיה למרות שרק הם מבינים לאשורה את המציאות הפוליטית שבתי בן דבוהשתקפותה בעולמות העליונים, אל להם לכפות על עם ישראל מהלכים שזה אינו מעוניין בהם. כפי שקבע זאב 'זמביש' חבר אחרי גילוי המחתרת, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו… לא יותר מזה." ההתיישבות ביהודה ושומרון נחשבה על כן כמעשה חלוצי, אבל לא מהפכני. ואכן, יש לזכור שזו בהחלט נתמכה על ידי חלקים לא קטנים של תנועת העבודה, כמו גם על ידי דוברים בולטים שלה כנתן אלטרמן ונעמי שמר. לא כן עניני המקדש, הרחוקים הרבה יותר מלבו של רוב העם היושב בציון.

בנוסף לכך, המשיחיות הקוקיסטית נמנעה מלגעת בהר הבית מסיבות עקרוניות. בפולקלור הציוני-דתי מעלים פעמים רבות דו-שיח שהתקיים בין חנן פורת ובין הרב צבי יהודה קוק. כפי שסיפר פורת בעצמו, היה זה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מתבקש שאל התלמיד את רבו האם הגיע הזמן ללמוד את הלכות בית הבחירה, דהיינו להתכונן לבניין בית המקדש. על פי פורת ענה לו הרב כי "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך, ובינתיים ההר מחוץ לתחום. הרב צבי יהודה, כמו אביו הרב קוק, אסר לעלות אל ההר מסיבות הלכתיות. גם בנושא זה דרכם של בן דב ועציון היתה שונה בתכלית.

הרב קוק כרב ראשי אוסר על העלייה להר הבית

האתוס המניע את משיחיות המקדש אינו אפוא זה של גוש אמונים. כפי שמראה שלמה פישר במחקריו, אצל אלדד, בן דב ועציון מדובר לא במשיחיות הנשענת על רצון העם, אלא במשיחיות ניטשיאנית, המחפשת את הפריצה מהמציאות ואת העל-אדם שנכון ומסוגל לה. הן ישראל אלדד והן שבתי בן דב העריצו את ניטשה (אלדד תרגם את כתביו לעברית), ושניהם שאפו לחידוש הנבואה. עבור בן דב הנביא המודרני הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. אורי צבי גרינברג ניכן לדעתו ברוח נבואית שכזו, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מהתרבות ההומניסטית האירופאית, זניחת ההוויה הרבנית ההססנית, ויציאה לפעולה. הנביא הבן-דובי השלם הוא על-אדם, חלוץ לפני המחנה, נועז בבדידותו, מתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו, יונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

יהודה עציוןעציון עצמו היה חריג בנוף הגוש-אמוני, והתדהמה על מה שניסה לעשות בשורות המתנחלים היתה רבה. כשנעצרו חברי המחתרת והתברר מה תכננו תקף הרב אברהם שפירא, הרב האשכנזי הראשי דאז ויורשו של הרב צבי יהודה קוק בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', את חברי המחתרת וכינה אותם "נמוכי דעת המתיימרים וגם פועלים בענייני גאולה ואמונה על פי דברים אשר תצילנה כל אוזן לשמוע". כפי שמגלה חגי סגל בספרו 'אחים יקרים', להם עצמם הבהיר הרב ש"ישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם." גישה זו היתה הקונצנזוס בשורות הציונות הדתית בנוגע להר הבית עד הזמן האחרון: בהר הבית לא נוגעים.

הסכר נפרץ, המסורת ננטשה

ולא רק בציונות הדתית. יש לזכור שהן לפני 1967 והן אחריה פסקו כל גדולי הפוסקים, חרדים וציונים-דתיים כאחד, שהעלייה להר אסורה מבחינה הלכתית. כל גדולי הדורות האחרונים – הרבנים אי"ה קוק, צבי יהודה קוק, יוסף שלום אלישיב, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו, אליהו בקשי דורון, משה עמאר, אברהם שפירא, צבי טאו ועוד – חזרו ושנו שהעליה להר אסורה הלכתית. הנימוקים ההלכתיים קשורים לענייני טומאה וטהרה, אבל גם מבלי להתעמק בהם אמור להיות ברור שבמובן העקרוני ביותר קדושה מחייבת ריחוק דווקא, ולא קרבה. העצם הקדוש הוא האסור לשימוש, המגודר, המודר. יראת קודש מורה על עצירה בטרם, השתחוויה מרחוק, אי-נגיעה ואי-כניסה. "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" אומר משה רבנו בספר שמות לפני שהוא – ורק הוא – עולה להר הקדוש לקבל את התורה.

גרשון סלומוןאין זה פלא, על כן, שהתנועה הראשונה למען שינוי הסטטוס קוו בהר הבית לא צמחה משורות הציונות-הדתית. תנועת 'נאמני הר הבית', שפעלה מאז סוף שנות השישים, הונהגה על ידי גרשון סלומון, חילוני, שנתמך, איך לא, על ידי יוצאי אצ"ל ולח"י. רק במחצית שנות השמונים הופיעה התנועה הראשונה שמונהגת על ידי רב ציוני דתי (מכון המקדש, הרב ישראל אריאל), וגם היא נותרה בודדה תחת כיפתה הסרוגה עד שנות התשעים.

ואכן, עוד בינואר 1991 היה יכול הרב פרומן לבקש להרגיע את הפלסטינים ולבשר להם (מעל מאמר שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד") ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [… ישנה] התנגדות לכל עליה לחומות הר הבית… את יחס הקדושה להר הבית מביעים לא בהתפרצות אליו, אלא בפרישה ממנו."

לא עוד. בעוד בעבר הערגה להר הבית היתה נחלתו של מיעוט שולי ומנודה בציבור הציוני-דתי, כיום היא הופכת לאחד מהקולות המשמעותיים העולים מתוכו. בסקר שנערך במאי 2014 במגזר הציוני-דתי השיבו 75.4% שהם בעד "עליית יהודים להר הבית" ואילו רק 24.6% השיבו שהם נגד. נוסף על כך, 19.6% ענו שכבר עלו להר, ו-35.7% ענו שלא עלו אבל בכוונתם לעלות.

העלייה המתגברת של הציבור הציוני-דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט-קוקיסטים ופוסט-אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

ואכן, כשנשאלה קבוצת 'הציונות הדתית הקלאסית' בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק ", 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום". ניכר שהעניין הלאומי משחק תפקיד חשוב הרבה יותר מזה ההלכתי עבור המשיבים הציונים-דתיים, ומי כנפתלי בנט משמש כמודל מובהק למעבר של מרכז הכובד הציוני-דתי מהלכה ללאומיות.

העתקת מוקד התשוקה המשיחית

כיצד התרחשה תמורה רדיקלית זו בצביונו של הציבור הציוני-דתי? כרמז לכך ניתן לקחת את הנקודה בה הוצא לראשונה פסק הלכה משמעותי המאשר עלייה להר הבית. דבר זה התרחש בתחילת 1996, כאשר פורסם מכתב רשמי של ועד רבני יש"ע ובו פסיקה שהעלייה להר מותרת, וכן קריאה לכל רב "לעלות בעצמו וכן להדריך את בני קהילתו כיצד לעלות על פי כל גדרי ההלכה". מוטי ענברי, בספרו 'פונדמנטליזם יהודי והר הבית', קושר בין התערערות הפרדיגמה המשיחית שיצאה מגוש אמונים, שאותגרה בצורה עמוקה על ידי תהליך אוסלו, להתעצמות העניין בהר הבית. על פי הדגם המוכר במחקר, האכזבה מהקשיים בדרך להשגמת החזון המשיחי מובילה לא להתפכחות אלא דווקא להקצנה אמונית, שבמסגרתה נעשה ניסיון לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית.

אולם נדמה שאת המכה האנושה, הניצחת, על התפיסה המשיחית הקוקיסטית הנחיתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וחורבן גוש קטיף. הנראטיב הגוש-אמוני, המדבר על גאולה שאין לה הפסק, על אי-אפשרותה של נסיגה, נקלע למשבר קיומי, כמו גם התפיסה של המדינה החילונית כ'חמורו של משיח', כלומר כאילו על גבה החומרי תיתכן התקדמות מלאה לקראת אותה גאולה.

חביבה פדיהבערב עיון שכינס ארגון 'עיר עמים' לפני כשנה התייחסה חביבה פדיה להתעצמות העיסוק בהר הבית בקרב הציבור הציוני-דתי אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה." כאשר הקשר הזה נשבר, מסבירה פדיה, מעתיקים את התקווה המשיחית למוקד סימבולי אלטרנטיבי. הר הבית מחליף את ההתנחלות על אדמת ארץ ישראל כמפתח לגאולה.

עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה. שוחרי ההר מציבים כבר עכשיו את היעד הסופי, ובעלייה ותפילה על ההר חורגים הן ממסורת ההלכה והן מהחוק הישראלי. הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומם תופסת משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

והם לא לבד. ממש כמו לפני קום המדינה, גם כיום יהודים חילונים מצטרפים, ולעיתים מובילים את התנועה אל ההר. כמעט מחצית מחברי הכנסת של הליכוד פועלים למען עליית יהודים להר הבית, ביניהם גם כמה חילונים. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, כינסה כבר 15 ישיבות ועדה לדיונים בנושא, גילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל" ויריב לוין מדבר על הר הבית כעל "לב" האומה. לכן החלוקה איננה בין "חילונים" ל"דתיים", והשאלה מעולם לא היתה קיום או אי-קיום מצוות. השאלה היא ניסיון הגשמת המיתוס במציאות.

למרות חששותיו של בן גוריון המוזכרות לעיל, מלחמת השחרור השאירה את מדינת ישראל בלי הר הבית. רק עם כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים האפשרות לממש את קריאתו של אברהם (יאיר) שטרן הפכה מציאותית, והמיתוס הקדמון התחיל לרחוש בתת-מודע הקולקטיבי. אחרי כמעט חמישים שנה של הבשלה, מדינת ישראל נמצאת כיום קרוב כפי שלא היתה מעולם לניסיון לחדש בפועל את עברה המיתי, להביא בכוח מה שנחשב על ידי רבים לגאולה. גם מבלי לקחת בחשבון את היותו של הר הבית, בפשטות, תפוס, צריך להיות ברור שהתקדמות לקראת מקדש פירושה סופה של היהדות וסופה של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותן. בפרפרזה על שאלתו של שלום בה פתחנו, השאלה היא לכן האם תוכל הציונות לעמוד מול הדחף לממש את עצמה סופית ולהפוך להיסטוריה.

הדמייה של בית המקדש בירושלים. מתוך אתר 'חדשות הגאולה' של חב"ד. לחצו על התמונה למעבר לשם.

התפרסם במוסף הארץ. חלק ראשון מתוך שניים. החלק השני כאן.

Exeunt, גדול הדור וארכיבישוף

פרידה מגדול הדור

בסוף שנות השבעים עברה ספרד מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה, וזאת עם מות הרודן שלה מאז שנות השלושים, הג'נרליסימו פרנסיסקו פרנקו. בימיו האחרונים היה פרנקו חולה מאוד, כתוצאה משילוב מוצלח של כמה התקפי לב ופרקינסון. למעשה חייו נמשכו באותה תקופה רק הודות למכונות, ואילו הוא עצמו היה חסר הכרה – ניתן לומר שלכל דבר ועניין היה מת. אחרי שסוף סוף הוציא את נשמתו תהה מישל פוקו על מצבו של אותו אדם ששלט שליטה אבסולוטית בחייהם, ולא פעם במותם, של מיליונים, ושעבר פתאום להיות נשלט חסר-אונים וחסר-מודעות על ידי צוות רפואי שלכאורה כפוף לפקודותיו, אך למעשה פועל מתוקף ערכים הומניסטים אוניברסלים.

יוסף שלום אלישיב משום מה נזכרתי באנקדוטה הזו לאור מה שמתרחש בתקופה האחרונה עם הרב אליישיב. כבר שנים שאינו שולט, למעשה, בנתיניו, כלומר באלה שנשבעים לו אמונים, וחבורה של פונקציונרים סביבו מחליטה בשבילו ובשבילם מה דעתו. אולם המצב החמיר לאחרונה, כאשר אלישיב הפך תלוי בהשגי המדע והרפואה המודרנית כדי להמשיך ולחיות. כאן, כדי להמשיך ולשמש כמנהיג אבסולוטי הוא היה צריך להיכנס תחת פיקוחם ופיקודם של אנשים שמעולם לא היו נתיניו, ואשר פועלים בשדה ערכי ומחשבתי שונה לחלוטין. אלו הנשימו את מנהיגותו הגוססת עבור מאות האלפים שבשבילם הוא הסמכות העליונה.

כמובן, אין מה להשוות בין דיקטטור רצחני לבין גדול-דור מלומד. למרות שסביר להניח שאיסורו העקשני של הרב אליישיב לתרום איברים אחרי מוות-מוחי הביא לקיצור חייהם של חולים שונים, הוא בוודאי לא רודן אכזר. לכן אני כמובן משווה בין השניים רק בעניין המסויים של שליט-אוטוקרטי-שכבר-בעצם-לא-חי- אבל-כל-עוד-הוא-מונשם-הוא-לכאורה-השליט-למרות-שבעצם-ממילא-כבר-הרבה-זמן-הוא-לא-שולט-על- כלום.

ראוי לשים לב למצב האירוני שמופיע כאן לפנינו: אדם שמתנגד רשמית לאפשרות שרבבות האנשים ששומעים לו יצאו וירכשו השכלה ומקצוע, תלוי בחסדיהם של מי שיצאו ורכשו מקצוע, ולמעשה הם מהרופאים הטובים בעולם היום. לא זאת אף זאת: מבחינה עקרונית כל המבנה האמפירי-רציונלי שעל פיו פועל המדע המודרני מהווה עבור הרב אליישיב במקרה הטוב קשקושים של "חול", ובמקרה הפחות טוב "טומאה" ממש. והנה אותם קשקושים וטומאות הם שמאפשרים לרב הגדול להמשיך ולחיות, להמשיך להיות גדול הדור וגדול בתורה, ותוך כדי כך גם להמשיך ולאסור על תלמידיו לצאת וללמוד את אותן טומאות, שמחזיקות אותו חי.

בזמן כהונתו כגדול הדור המשיך הרב אליישיב ואף העצים את האידיאולוגיה החרדית הנפסדת של ניתוק מהעולם. אפשר, כאמור לעיל, לבחון את העמדה הזאת הן מהזוית של ההתנגדות לאפשרות לרכוש השכלה כללית, ואפשר גם להתבונן בה מהיחס שלו כלפי חילונים. כפי שכתב פרופ' בנימין בראון לא מזמן:

בניגוד לקן הדומיננטי בהלכה האורתודוקסית במאה העשרים, הרואה בחילונים של זמננו "תינוקות שנשבו", ולפיכך דן אותם כחוטאים מאונס, [הרב אלישיב] קבע כי החילונים בימינו הם בגדר "מומרים", שדינם כגויים, שיין שנגעו בו הופך ליין נסך [שאינו כשר]. בשל מעמדם זה עולה גם ספק אם מותר לצרפם למניין. (לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית, עמ' 76)

יצא לי שיר החילונים הם גויים, ועל כן ממילא אין להתקשר עמם. הקו המחשבתי ברור: כמה שיותר להפריד בין הטומאה שבחוץ לבין הטהרה שבפנים. ולא ניכנס כאן לסנקציות הכבדות שמופעלות נגד מי שנתפס מתרועע עם אותם "מומרים".

ומשום מה שוב עולה בדמיוני אנקדוטה על רודנויות עבר: כאשר בנתה מזרח גרמניה את חומת ברלין בשנות השישים היא טענה שהחומה אמורה לבלום את האימפריאליזם הקפיטליסטי ולמנוע את השחתת "רצון העם", שכולו, כמובן, שואף לבנות דמוקרטיה פרולטרית סוציאליסטית והרמונית. כידוע, למעשה החומה נבנתה כדי למנוע מאנשי מזרח גרמניה לברוח למערבה. האין בניית חומה שכל תכליתה למנוע מאנשיך שלך מגע או מעבר אל העולם החיצוני העדות הברורה ביותר לפשיטת הרגל הכללית של האידיאולוגיה שלך?

פרידה מהארכיבישוף

ראש הכנסייה האנגליקנית הודיע השבוע על פרישתו, תשע שנים לפני שהיה חייב על פי הנוהל. לכאורה, לרב אליישיב נשמעים כמה מאות אלפי יהודים, לארכיבישוף רואן וויליאמס נשמעים מעל שבעים מיליון נוצרים. למעשה, הכנסייה האנגליקנית היא גוף הרבה פחות אחיד וממושמע מגייסותיו של אלישיב. ואכן, המשימה העיקרית שעמדה בפני הארכיבישוף בכהונתו היא למנוע פיצול רשמי בכנסייה, וזאת בין הליברלים יותר לשמרנים יותר. "רשמי" כתבתי, כי מעשית מדובר בגופים שונים, כאשר השמרנים, שיושבים בעיקר באפריקה, מאמינים שאלוהים חושב שהומוסקסואליות היא חטא ושנשים לא יכולות להיות כהנות דת, ואילו הפרוגרסיבים, שיושבים בעיקר בארה"ב ובאנגליה, היו שמחים לאפשר נישואים חד מיניים ולמנות הומואים ונשים לתפקידי כהונה.

(תגידו, לא נמאס שכל הזמן רבים על אותם נושאים? הומואים, נשים, הומואים, נשים, מין, מגדר, הומואים, נשים? גברים הטרוסקסואלים מתקוטטים על מה אסור למי שאינו הם. אולי נריב קצת על עושר מול עוני, סמים בעד או נגד, פציפיזם מול הגנה עצמית, ביקורת המקרא, למי יש גלימות יותר יפות, אקולוגיה וזיהום אויר, חשיבותה של החוויה המיסטית, צמחונות, איזו ברנדי הכי טובה?)

רואן וויליאמס אכן היו לו כמה בעיות עם ענייני הומואים, תחילה כאשר הכנסייה-האחות האפיסקופלית בארה"ב מינתה את Gene Robinson, הומו מוצהר לבישוף (2003), ואחרי זה כשמינה בעצמו את חברו Jeffrey John לבישוף, גם הוא הומו, ונאלץ לסגת במהירות לנוכח זעקות השמרנים. הבעיה כאן היתה ההתמודדות עם האנגליקנים שבאפריקה, שכנסיותיהם גדלות, ולא קטנות כמו במערב (כחלק מגל הנצרות הגלובלית), שלא היו ממש בעניין.

וויליאמס הוא, על פי הגדרתו העצמית, "שמאלני שעיר" (hairy leftie), והליברלים שבכנסייה ציפו ממנו לגדולות, אבל התאכזבו מרצונו להתפשר שוב ושוב עם השמרנים (כידוע, פשרה עם שמרנים משמעותה בעצם קבלת עמדתם). מדי פעם הוא אכן פלט משהו שמאלני להפליא, שלא לומר סמולני (כמו בעניין השריעה, או חיסול בן לאדן), אבל למעשה כנראה היה פחות ליברל ממה שעשו ממנו, כפי שמדגישים כמה פרשנים (למשל כאן). עבורו הקהילה היתה חשובה לא פחות מהפרט וזכויותיו, ושמירה על הקהילה הייתה החובה העיקרית ששם לעצמו. כאמור, וויליאמס ניסה בכוח לשמור על הכנסייה מפיצול רשמי, וכן מקפיצתם של כוהנים שמרנים יותר אל הכנסייה הקתולית, אחרי שהאפיפיור הציע (תוך סיבוב הסכין בגבו של וויליאמס) לקלוט אותם בתנאים משופרים (אפשר להביא את האשה והילדים!). בזה הוא הצליח.

אינטליגנטי מאוד גם בעיני מבקריו, וויליאמס הגיע למעמד מקריירה אקדמית מצליחה, ואליה הוא עכשיו ישוב. לעיתים הדרך המורכבת שבה התנסח, כך קובעים במאמר המערכת בגרדיאן, הרחיקה ממנו את הקהל, אבל מצד שני "הרעיון שנוצרים אדוקים חייבים להיות טפשים, אטומים או בעלי דעות קדומות לא היה יכול להיתפס ברצינות על ידי כל מי שהקשיב לארכיבישוף." באופן אישי מאוד הרשים אותי מכתב שהוא כתב לילדה בת שש ששאלה אותו "מי המציא את אלוהים?" הנה השורות הראשונות מתשובתו (אחרי שהוא מבהיר שידבר בשם אלוהים):

לולו היקרה – אף אחד לא המציא אותי – אבל אנשים רבים גילו אותי והיו מופתעים למדי. הם גילו אותי כשהתבוננו סביב בעולם וחשבו שהוא ממש יפה וממש מסתורי ותהו לעצמם מאיפה הוא הגיע. הוא גילו אותי כשהם היו מאוד מאוד שקטים, לבדם, והרגישו מעין שלווה ואהבה שהם לא ציפו לה. ואז הם המציאו רעיונות עלי – חלקם בעלי טעם וחלקם לא ממש בעלי טעם. מפעם לפעם שלחתי אליהם סימנים – בעיקר בחייו של ישו – כדי שיתקרבו למה שמי שאני באמת.

יפיפה. מעניין איך היה עונה הרב אליישיב על אותה שאלה.

ה"גדולים" מאבדים את הקטנים – לקראת דמוקרטיזציה חרדית?

לפני כחודש פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר של ד"ר בנימין בראון, מהמומחים הגדולים לעולם החרדי בארץ, תחת השם "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת". בראון סוקר, על פי עדותו בפעם הראשונה בדפוס, את הגלגולים שעבר רעיון 'דעת תורה', שהפך היום למקבילה היהודית לתפיסת ה-infallability של האפיפיור, כלומר זו שעל פיה כאשר המנהיג הדתי פוסק את פסוקו הוא לא יכול לטעות ונותר רק להנהן במרץ ולציית.

הרעיון הזה נולד רק קצת אחרי לידת החרדיות, משום שעד לפני מאתיים שנה הרב פסק בעניני הלכה, אבל אף אחד לא חשב שהוא יודע הכל על הכל ושיש לציית לדבריו תמיד. על פי בראון השלב הראשון בגיבוש הרעיון היה אצל החפץ חיים (1839-1933), והוא הגיע לשיאו המופרך, הוא השלב הרביעי על פי בראון, אצל הרב שך (1898-2001).

שך החזיק שלא רק שהוא, כמנהיג הציבור הליטאי, יכול לפסוק בכל עניין ודבר, לא רק שכשהוא עושה זאת הוא תחת "השראת שכינה" ומשמש פה ל"רוח הקודש", אלא שגם כל המנהיגים החרדיים האחרים, מגדולי התורה הליטאים ועד לאדמו"רים החסידיים, צריכים להישמע לו. בעקבות כך הסתכסך הרב שך קשות עם כל בעל זקן ומגבעת בטווח ת"ק פרסה (שכן, מה לעשות, רבים דווקא חשבו שלא הוא אלא הם עצמם יפסקו תורה לצאן מרעיתם), וזכור במיוחד כמובן הסכסוך עם הרבי מליובאוויטש, אותו הוא כינה "משיח שקר", ואת חסידותו כינה "כת".

אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, גם כשמדובר בקהל שבוי. הרב אליישיב, שעלה להנהגה אחרי מותו של שך, מיתן את הטון, ומיעט את הסכסוכים. על פי בראון מנהיגותו של אליישיב, היא השלב החמישי בדוקטרינת 'דעת תורה', כבר נתפסת כצל חיוור של זו של הרב שך. על ידי מי נתפסת? על ידי החרדים עצמם, וזה העניין המרכזי:

השלב החמישי בתולדותיה של דעת תורה, שלב הטכנוקרטיזציה, הוא במידה רבה נסיגה בעוצמה הרעיונית של הדוקטרינה, גם אם מבחינה חברתית מעשית היא עדיין חיה ובועטת. כיום נראה שחרדים רבים – וגם אם אין מדובר ברוב, בכל זאת מדובר ב"מיעוט המצוי" – שוב אינם מצייתים להוראות גדולי הדור מתוך אמונה ש"שכינה שורה במעשה ידיהם" וש"רוח הקודש שרתה בחבורתם" (כדברי הרב דסלר), אלא מתוך גישה הגורסת שהעיקר ש"העניינים מתפקדים". השאלה הנשאלת היא עד כמה תתמיד גישה זו גם בדור הבא – בימי יורשו של הרב אליישיב. (עמ' 106, ההדגשות במקור)

כלומר, אמונו של הציבור החרדי ב"גדולים" אינו מבוסס עוד על הכריזמה המאגית שלהם, שכן א) רוח הקודש אכזבה יותר מדי פעמים; ב) כולם כבר יודעים שהרב מוקף עסקנים ולמעשה מנותק מהעולם החיצוני, ולא הוא מחליט על מה ואיך ידבר. מה שנותר הוא אמון הציבור המבוסס על ההנחה שהדברים מספקים מבחינה פרגמטית. אבל אם כך, מה יקרה כשהם לא יספקו מבחינה פרגמטית?

פרשה חדשה יכולה לשמש כמבחן למידה בה אבד האמון ב"גדולים" בציבור החרדי. מסתבר שמנהיגי הציבור הוציאו פסק שעל פיו אין לרכוש ולקרוא את העיתון משפחה. מדובר בשבועון צבעוני, שעל פי נתן סליפקין (חרדי "רציונליסט" בעיני עצמו שגם נגדו הוציאו ה"גדולים" חרם משעשע למדי, שכדאי לרדת לעומקו בהזדמנות) מתח מעט את הגבול בעולם החרדי בכל מני כתבות נועזות (למשל, בעד יציאה לעבודה 'לכתחילה', ה' ישמור) והוא בעל "אג'נדה מובלעת לחולל טרנספורמציה בעולם החרדי".

המודעה המבשרת על החרם אז מה הבעיה בפסק? הבעיה היא שכמו בעניין האינטרנט, כנראה שגם כאן מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אתר בחדרי חרדים מדווח, בכתבה שכתובה בלשון חריפה ביותר, שהתחרות של יתד נאמן, הבטאון הרשמי של הרב אליישיב וכפופיו, במשפחה דומה לתחרות של ערוץ 1 באינטרנט:

מי שנטל לידיו את העיתון [יתד נאמן] בחג הפסח האחרון, וראה אותו בעליבותו ובאפרוריותו, לא התקשה להבין בשל מה בא הסער הגדול הזה. העיתונים החרדיים של סופי השבוע הציגו עיתונות צבעונית ומושקעת, העומדת בסטנדרטים מקצועיים. 'יתד נאמן' לעומת זאת, הציגו מרכולת אפרורית, נעדרת חזון, שאובת כריזמה ושאר רוח. אין מה להגיד בתחרות על ליבו של הצרכן, המאבק הוכרע מזמן.

כלומר, הרקע לחרם הוא בריחת קוראים (וחשוב יותר, מפרסמים) מהבטאון העלוב לטובת אחיו הצעירים והצבעוניים ממנו. במילים אחרות, פסק שכזה רק מוכיח שוב קבל עם ועדה אחד מהשניים: או שהגדולים לא מבינים דבר ביחסי אנוש, מנהיגות וניהול קהל, או שהם מוטעים על ידי העסקנים הסובבים אותם. או שניהם. הכתבה בבחדרי חרדים נפתחת בציטוט המדהים הבא, מפי "יהודי המשמש בימים כתיקונם בתפקיד בכיר באחת המדיות החרדיות":

"אלו פרפורי גסיסה. הם מרגישים שהם מאבדים שליטה, ומוציאים את הנשק האטומי. הם לא יודעים שהכל יחזור אליהם כבומרנג. ברגע שנחצים כל הגבולות, והמטרה מקדשת את האמצעים, גם אנחנו נוריד כפפות. לא תהיה לנו ברירה"

האם אכן תהיה מלחמה בין הבטאונים? זה לא ממש מעניין. מה שמעניין הוא אובדן האמון בפיקחותם המאגית של הרבנים. "פרפורי גסיסה"? "מאבדים שליטה"? בעולם החרדי??? אוזנים תצילנה. כפי שמצוטט "איש תקשורת" בהמשך הכתבה:

"איך אפשר לחנך ילדים כשהם רואים את השקרים הגסים של מי שאמורים להיות נאמני ביתם של גדולי ישראל"

הרבנים שך (מימין) ואליישיב. (מקור: notti gozef ויקיפדיה) אכן בעיה. כש"דעת תורה" הופכת לפשקוויל, אפשר באמת לתלות אותה ליד פחי הזבל. סליפקין מסיים את הפוסט שלו בעניין כך:

רבים הבינו כבר לפני זמן רב שהמלך ערום. למרות זאת הם המשיכו להתנהג כאילו הוא לבוש. אבל עכשיו הולך להיות קשה הרבה יותר להעמיד פנים שכולם עדיין מאמינים שהוא לבוש.

לא נעים. וכל זה עוד כאשר הרב אליישיב חי. ומה יקרה כאשר הרב אליישיב יעבור לישיבה של מעלה? כתבתי לפני כשנה שהעולם החרדי הולך לעבור רעידת אדמה כאשר רבניו הגדולים יסיימו את קצבת ימיהם בעולמנו, כאשר הרבנים אליישיב, עובדיה יוסף ואחרים, כולם מעל 90, יותירו חלל ריק, ולממשיכיהם יהיה רק שבריר מהסמכות שהיתה להם. מה יקרה אז? האם אכן נחזה אז ב"דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית", כמאמר כותרת הקונטרס של ד"ר בראון? אולי. בעזרת ה'.

"ישראל חלילה יפרד לכמה עמים"

"אם אין סמכות אחת המקובלת על כולם, ישראל חלילה יפרד לכמה עמים", כתב לי המגיב מרדכי על הרשימה האחרונה, שעסקה בחוסר המוסריות והטעם של הרישום לנישואין ברבנות (ושכבר עכשיו היא בין הנצפות ביותר שלי אי פעם, מה שמעיד על העניין – והאמוציות – שהנושא מעורר). המגיבה קלאודיה כתבה שם ש"חיים יבין עשה סדרה דוקומנטרית רצינית בעניין והגיע למסקנה שכדאי למי שלא אורתודוקס לשלם מחירים איומים כדי שלא ליצור שני עמים כאן", הכל כדי שאבין שגם אם אני צודק שהרבנות הראשית היא מוסד מסואב, אטום ואף מושחת, גם אם כרגיל לא היינו נוגעים ברבנות הראשית באמת בניין שאורכה ת"ק פרסה, אין ברירה אלא לסתום את האף ולשתף עמה פעולה, אחרת יהיו כאן "שני עמים".

הסוגה הספרותית הזו של ההפחדות או האיומים מפני פיצול ביהדות אף פעם לא הצליחה באמת לנעוץ עוגן בבינתי, ואולי אני באמת לא מבין משהו: האם כבר עכשיו אין זרמים ותתי זרמים ביהדות? האם כבר עכשיו אין גיורים רפורמים וקונסרבטיבים ורקונסטרוקציוניסטים וג'וויש-ריניואליסטים בארה"ב? האם כבר עכשיו אין טקסי נישואין בכל אחד מהזרמים האלה, כל אחד על פי נטיותיו והלכותיו? כלומר, על פי המפחידנים הללו, כבר עכשיו אי אפשר לקבל את יהדות ארה"ב כיהדות, כי הם "עם אחר". זה נשמע הגיוני למישהו?

ומה עם השתלטותה של חב"ד המשיחית על קהילות יהודיות שלמות, למשל ברוסיה? מה עם זה שיהודים רבים בתפוצות חושבים ש"יחי אדוננו וגו'" זה הסיום המקובל לתפילת שחרית או קבלת שבת? הם מאותו "עם" כמונו, או לא?

"בסדר", תאמרו, "אולי, אבל בארץ לפחות הכל דבש!" באמת? שמעתם שיש חילונים שחיים יחד ובכלל לא מתחתנים? ושמעתם שהם גם מולידים ילדים? ושמעתם שהם גם נפרדים ואחרי זה מולידים ילדים עם יהודים אחרים? והכל בארץ הקודש? מה איתם, הם גם עם אחר? ומה אם הילדים שלהם (ממערכות היחסים המאוחרות) ירצו להתחתן ברבנות? יתנו להם או לא? הם אותו עם או לא?

בכלל, כל הפחד הזה מפני פיצול, חלוקה, שונות, גיוון נראה לי פשוט משונה, שכן מה יותר יפה מיהודיות רבות, כל אחת פורחת בדרכה? מה רע ביהודים שונים שעושים דברים שונים, כולם עובדים את ה' על פי הבנתם או סתם חיים (או עושים חיים) על פי הבנתם? האם לא היו לבית הלל ובית שמאי הלכות שונות, והאם הם לא מצאו דרך להתחתן זה עם זה בכל זאת?

נראה לי שהחרדה הזאת מאחרוּת חייבת לסמן איזו תשוקה אדירה, קונטרול-פריקית, לשליטה ("שכולם יעשו כמוני!") או לחילופין אפס ביטחון וחוסר אמון מוחלט בחוסנה של היהדות ("הצילו, היהדות מתפרקת!"). כלומר או שאותם דאגנים לא מסוגלים לקבל שיש דרכים אחרות משלהם להיות יהודי, או שהם חוששים שמא אחרי 3000 שנות תלאות ופרעות דווקא זה שכמה אלפי איש יקבלו גיור לקולה, או כמה אלפי נשים יתחתנו עם פלסטינאים, יצליח למחוק את היהדות.

רבותי, תנו קצת אמון בבני אדם, ותנו קצת אמון בתהליכים חברתיים והיסטוריים (וכן, תנו קמצוץ אמון גם בו יתברך). רילקס. ואם אתם בכל זאת רוצים לצעוק על מישהו, הנה לכם הרבנים הגאונים יוסף ואליישיב, צעקו עליהם. למה? כי הם ממש בימים אלה פיצלו לנו את היהדות, כאן בארץ הקודש.

מעשה שהיה כך היה

כידוע, אחרי איומים בחקיקת חוק הגיור הצה"לי, הרב עובדיה נכנס לפעולה, ובאקט שמצביע יותר מכל על גמישותה הפלאית של ההלכה (משל היתה נערת קרקס בת 12 ולא קודקס לגליסטי בן 2000), הכשיר רטרואקטיבית ולאלתר את כל הגיורים שנעשו בצה"ל. הוא עשה את זה כדי שהרב הראשי עמאר, שארכובותיו משקשקות מהקפדתם וקפידתם של הרבנים האשכנזים, יוכל הוא בעצמו להכשירם. לרב עובדיה יש לכאורה עור הלכתי עבה מספיק כדי לספוג את מטח חציהם המורעלים של הליטאים.

והנה, אותם חצים אכן הגיעו, והם מכוונים הישר ללבו של הרב עובדיה. זה התחיל בפשקוויל הזה שצילמתי לפני כשבועיים בירושלים:

לחצו כדי להגדיל

המשיך ביתד נאמן שתחת הכותרת "אין לך חילול ה' גדול מזה" כיסה בסופ"ש האחרון את הגר"ע יוסף בזפת ונוצות וטען כי "הנסיבות והלחצים הסביבתיים שאילצו אותו לחולל מהפך מהיר בהשקפת עולמו" גררו "'גיור' חסר כל תוקף – מציאות מחרידה שמשמעותה הישירה הינה פגיעה קשה בטהרת הייחוס והטמעת נוכרים בכרם בית ישראל".

אח"כ צצה כתובת גרפיטי בירושלים שקבעה ש"הרב עובדיה רפורמי", וכעת חיה אנחנו מגיעים לפרק ההדחה, שמשודר בדמות מכתב ובו פסק הלכה רשמי מאת הרב אליישיב ו-16 גדויילים אחרים (שעל פי יאיר אטינגר פורסם ביומונים החרדיים) הקובע כי "הפירצה הקובעת כי יש ל'הכשיר' גיורים שאינם כהלכה, ולהכניס גויים לכרם בית ישראל" משום ש"הכל יודעים שלא היה בכוונת הגויים הללו לקבל על עצמם שום עיקר מעיקרי הדת לא שבת ולא כשרות ולא טהרת המשפחה" ונחתם בתפילה התמימה ש"השם יתברך ייתן בלב התועים בינה".

כלומר הגיורים חד משמעית לא תקפים ותפילתנו נתונה לבינתו של הרב עובדיה. אטינגר מסיים את כתבתו בפסקה הנאה הבאה:

לבד מהמשמעות הציבורית, לפסק ההלכה הגורף של הרבנים האשכנזים עשויה להיות משמעות מהפכנית מבחינה הלכתית, גם לשיטתם. הקביעה כי כל הגרים הם גויים, משליכה למשל על ההכרה במעמדם האישי של כל אלפי המתגיירים ושל ילדיהם, בהווה ולעתיד לבוא. כפועל יוצא של הפסיקה, למשל, אפשר שהרבנים החרדים יקבעו כי אין להכיר בנישואיה של כל גיורת בוגרת מסלולי הגיור של הצבא, כלומר שהיא לא תצטרך גט במקרה של פרידה מבעלה ותוכל להינשא שנית באין מפריע. בהמשך לכך, ילדיה מחוץ לנישואיה הראשונים לא ייחשבו על ידי הרבנים החרדים כממזרים, וזאת בניגוד לעמדתו של הרב עובדיה יוסף, שקבע באופן גורף – ודרמטי לא פחות – כי כל הגיורים כשרים.

והנה כבר שני גויים בבטנך ישראל, ושני לאומים ממעייך יפרדו, ואז יחזרו ויתאחדו, ואז יפרו וירבו וימלאו את הארץ והעולם בגוני גונים יהודיים ושאינם יהודיים. הקב"ה מחייך חיוך גדול.

[ראו שתי רשימות קצרות על חסידות ברסלב בבלוג המשני שניתן לראות את תקציריו משמאל: אחת על השפעת ההשכלה על החסידות, והשנייה על הכתרת ר' ישראל דב אודסר למשיח]