לפני כמה ימים כתב אסף וול טור עוקצני במיוחד הנוגע לאיחורו האופנתי של הציבור הדתי לארץ המחאות החברתיות. הנה קטעים נבחרים:

האם יש בימים אלו ציבור נבוך יותר מזה המורכב מהסגסוגת הימנית-דתית-לאומית? אותו ציבור המתיימר לטעון כי הוא מחליף את האליטות הישנות? ובכן, מנהיגיו של ציבור זה הפקירו את השטח ואת החברה הישראלית להנהגתם של הגרועים ביריביהם – שמאלני התפנוקים, ממיטב אזרחיה של מדינת תל אביב.
[…]
הרי אם תעז המשטרה לעצור רב לחקירה ולפגוע ב"כבוד התורה", תיחסם מיד הכניסה לירושלים ואפילו רבני צהר ישמיעו את קולם. אלפים יפגינו על כל פינוי, יסתננו לקבר יוסף, רבנים יתראיינו לכל מיקרופון בחירוף נפש סביב הסוגיה האם יש לקרוא "יזכור אלוהים" או שמא "יזכור אלוקים". והנה, אלפי נפגעי משכנתאות פונו מבתיהם בשנים האחרונות משום חדלות פרעון. האם מי מרבני הימין צפצף? האם עושק הרופאים הטריד אותם? האם הם חשים דבר כלפי הזולת, מעבר להתנשאות המתבדלת של "מלח הארץ"?

קראו את הטור, יש שם עוד פנינים רבות. הרשימה מסתיימת בקביעה כי

יום אחד, אולי יוכלו הסרוגים לבוא במקום האליטה הקודמת, השמאל הציוני של פעם. בינתיים, הם רחוקים מאוד משם, תקועים כנראה במאחז על איזו גבעה.

אכן תקועים. אבל לא ללא סיבה, נכון?

נכון. אני חושב שברור לכולם שיש סיבות רבות לסירוב של הימין הדתי להשתתף בהמוניו במחאה החברתית, ואני חושב גם שאותן סיבות די ברורות. כמובן, התמיכה בלית ברירה בביבי והרצון לשמור על ממשלה ימנית. מנגד הפחד מתמיכה בחד"ש, ב"אנרכיסטים" ובעמדות השמאל. גם הפחד מחלוקה מחודשת של העוגה התקציבית ודאי משחק איזשהו תפקיד, שהרי האפלייה כאן היא לטובתם. אולי גם מדובר בשמרנים שנרתעים ממהפכות, או באנשים מסודרים שלא אוהבים בלגן.

הכל נכון. ויחד עם זאת, נדמה לי שהסיבות האלה אולי מסבירות את חוסר הנכונות להשתתף במחאה, אבל לא את הניתוק הנפשי ממנה ומהמוחים. קחו למשל את שני הציטוטים הבאים, מהסופ"ש האחרון:

התסריט הכי פחות טוב של המהלך הזה הוא שהחבר'ה שם בפסטיבל השאנטי סתם יבינו שמה שהם עשו הלך למקומות אחרים לגמרי ממה שתכננו, יקפלו את האוהלים שלהם ויאפסנו אותם עד למחאת גבינת השמנת והאספרסו המתוכננת לחודש הבא. (מאמר מערכת, עולם קטן, גליון 311, כ"ז תמוז, 29.6)

אחת התוצאות של מחאת האוהלים היא הסחת הדעת של נתניהו וכמה מבכירי שריו מהמתקפה המדינית שמתכננים הפלסטינים בעוש מספר שבועות. במקום שנתניהו יעסוק יומם ולילה בהכנת תשובות ראויות למתקפה המדינית של אבו-מאזן, הוא נאלץ להתמודד עם מחאת האספרסו של שדרות רוטשילד. (עמנואל שילה, טור העורך, בשבע, כ"ו תמוז, 28.6)

great minds think alike, כך נראה. או לפחות מנותקים מהמציאות בצורה דומה. כי נדמה לי שציניות נמוכה שכזאת מראה על יותר מהסתייגות או ביקורת באשר למחאה, אנשיה או אופניה. כאן מדובר בביטול עמוק, בדחייה, בקבס. הייתכן שיש כאן גם זלזול אפריורי בכל דבר שבא מהחילונים, בטח מהתל-אביבים? (לחילונים, כידוע, אין ערכים. עגלה ריקה. לא יכול להיות שהם נלחמים על משהו חיובי. זה חייב להיות רק פינוק, אגואיזם, חמדנות, תאוות נמוכות, אספרסו. ואומרים שהשמאל מתנשא.)

אם זה נכון, נדמה לי שבימים אלה הימין הדתי מפסיד את עולמו. כן רבותי, אני חושב שזה קורה ממש מול עינינו. כי אם מחאה שזוכה לתמיכה של 88% אחוזים מהציבור, כולל 85% אחוזים ממצביעי הליכוד, מוגדרת על ידי חלק ממנהיגיו כמחאת אספרסו של ילדים מפונקים, מדובר בחוסר תקשורת עמוק בינם לבין הציבור (או בתרגום למרכזניקית, בינם לכלל עמישראל). הרב יעקב אריאל הוא היחיד שמבין את זה.

ואולי עוד דבר. שני הכותבים, אם אני לא טועה, הם מתנחלים [תיקון 15:44 – טעיתי, רק שילה מתנחל]. נראה לי שיש לזה משמעות, למרות שלא מדובר כאן רק בניתוק שנובע מכך שאכן זול יותר לחיות ברווחה בשטחים. זה הרובד הכלכלי של הניתוק. אבל הניתוק העמוק יותר הוא ברובד הנפשי. נראה שפשוט אין להם שום קשר פיזי או נפשי עם רוב רובו של העם. הם לא מזדהים עם מצוקותיו, ולא מבינים את שפתו. הם פשוט לא שם. סגורים בקהילותיהם ובהתנחלויות ההומוגניות שלהם, הם לא רואים אותו. הם גם לא מעוניינים לראות אותו.

חשוב כמובן לומר שיש גם סרוגי כיפה רבים, ביניהם ימנים רבים, שכן מזדהים עם המאבק הזה. ברשימה מתחילת השבוע עשיתי עוול לרב שי פירון על שלא הזכרתי את דבריו המרגשים בעצרת במוצ"ש. סיפרו לי שהוא דיבר על "חזון הנביאים", לא פחות. ושלשום בערב הייתי בגן הסוס בירושלים, במאהל המחאה, לדיון תחת הכותרת הישירה מאוד, "למה דתיים לא משתתפים במחאה?". ראשון עלה לדבר הרב יובל שרלו. "לו לא הייתי פחדן הלכתי," כך פתח, "הייתי מברך בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

שרלו הסביר שהוא שמח מאוד על המחאה החשובה, והסתייגותו נובעת מה"שפה האנרכיסטית", שמהווה לדעתו סכנה לקיום המדינה. הוא קרא להפיכת תנועת המחאה לתנועת תיקון והביע תקווה שאחרי ארבעים שנה מערכת הבחירות הקרובה תעסוק לא רק בנושאי יו"ש וביטחון, אלא "בדבר החשוב ביותר", שהוא המאבק למען צדק חברתי. אי אפשר היה לטעות בהתרגשות ובהתלהבות שבקולו. אחרי הרב שרלו עלה הרב בני לאו, שנשא גם הוא דברים בנימה דומה, ודיבר על הצורך לצאת מהבית ולעשות כדי לתקן את חוסר הצדק.

אחרי הרב לאו עלתה לדבר תהילה נחלון, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה, שדבריה היו פשוטים ומבהילים. נחלון דיברה פחות על המאבק מבחינה ערכית, ויותר על נחיצותו האקוטית מבחינה מעשית. היא השוותה את מדינת ישראל עוד עשרים שנה לירושלים של היום, והתריעה ממצב שבו הדמוגרפיה וההגירה השלילית תהפוכנה את המדינה לענייה ונחשלת. ללא חלוקה הוגנת בנטל המיסים וללא טיפוח המגזר הערבי והחרדי (בדגש על לימודי ליב"ה) הציבורים העניים הללו יהפכו לרוב, כאשר תוך כדי כך כל מי שיוכל, יעזוב. כפי שהיום עוברים מירושלים לתל-אביב, יעברו מתל-אביב לחו"ל. וכבר היום רבים עוזבים (נחלון סיפרה ששמעה על הגירה של עשרת אלפים ישראלים משכילים בעשור האחרון למלבורן, דבר ששינה את פני הקהילה היהודית בעיר). מדינת ישראל כולה תהפוך לירושלים: ענייה, מסורתית, מלוכלכת, מפולגת, חסרת השכלה.

נחזור לימין הדתי. אם לסכם את מה שאנחנו רואים כאן, הרי שעוד קו של חלוקה פנים-סרוגה נחשף כאן, כאשר החרד"לים, נכון לרגע זה לפחות, שוב מדגימים עד כמה הם פשוט לא חלק ממה שקורה בישראל. עד כמה הם סקטורילים, עד כמה פניהם רק פנימה, מתבוננים בטבורם. וכולם יכולים לראות אותם כעת מביטים בטבורם. כאילו כדי להוכיח שאכן כך פורסם אתמול "מכתב רבנים" (כבר מצחיק) נוסף, שקורא "לפתור את מצוקת הדיור על ידי בנייה מאסיבית ביו"ש". אותו פתרון מוצע על ידי פעילי ימין שהקימו מאהל. כאמור, הם פשוט חיים בעולם משל עצמם. ולכן בפעם הבאה שהם יזעקו על זכויותיהם, נגד פינוי, ידרוש בנייה עבור "ריבוי טבעי" או ימחו על ההקפאה, זה פשוט לא יישמע טוב. זה יישמע כמו צרות של עשירים מנותקים. כמו מחאת אספרסו.

אבל יש לומר מילה נוספת וחשובה: אני מקווה מאוד שזה ישתנה. אני מקווה מאוד שהמחאה הזאת תצליח להתגבר על החלוקות המגזריות הללו (אם כי בשום אופן לא במחיר טשטוש חוסר ההסכמות העמוקות), משום שזה כל כך חשוב לעתיד המדינה. כי המדינה שלנו צריכה לאתחל את עצמה בכמה וכמה מישורים כלכליים וחברתיים, וזה יכול להעשות בצורה המיטבית, ואולי בצורה היחידה, רק מתוך שיתוף פעולה, או לכל הפחות מתוך שיח. על החלק היותר ימני או חרד"לי של הציונות הדתית להתעורר. כי המאבק הזה אינו על אספרסו. ואוי להם, ובמידה מסויימת גם לנו, אם על המאבק הזה הם ישקיפו מהצד.

—

חלקים מהרשימה התפרסמו אתמול בנוסח אחר באתר אבי חי. ובהזדמנות זו אני מזכיר לכם את ערב העיון שיתקיים ביום א', בבית הכנסת יקר, תחת הכותרת Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי. יהיה מעניין.

במוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות פורסמה ביום שישי כתבה מעניינת של שוש מולא ("החרדים לכתות", 4.3.11). על פי תחקיר של מולא המרכז הישראלי לנפגעי כתות ממומן ברובו מכספי איש העסקים החרדי רמי פלר. על פי הכתבה הארגון לא מזהה עצמו כקשור לפלר מפני שתדמית חרדית תעורר ספק טבעי בדבר טוהר כוונותיו, כאשר הוא יוצא כנגד גופים בעלי יומרות רוחניות לא-יהודיות.

אני לא יודע עד כמה המרכז עצמו מושפע אידיאולוגית מפלר, ואני מכיר אישית אדם משם שאני יודע שהשפעה כזאת מאוד לא מקובלת עליו, ואם כך יכול להיות שכל הסיפור הוא סערה בכוס מים. אבל נכון שאתר המרכז אכן מציג בין רשימת ה"קבוצות בעלות מאפיינים כיתתיים חריגים" כל מני קבוצות שלא נראות קשורות, כמו היהודית המשיחיים, המדיטציה הטרנסצנדנטלית, ולנדמרק. לא שאין לקבוצות הללו מאפיינים כיתתיים בכלל, אבל אם מכניסים אותן לרשימה צריך גם להכניס, והרבה לפניהן, אחוזים ניכרים מהעולם החרדי.

בכ"א, לכתבה רואיינו מומחים שניסו להסביר מהי בכלל כת, ואחריהם גם נתנו לי לומר מילה. פרופ' בנימין בית הלחמי סירב להגדיר את המונח ודיבר על הניצול הכספי של רוב ההתארגנויות האלו. פרופ' עפרה מייזלס אמרה יפה ש"מה שנראה בעיניי מאוד בעייתי הוא הניסיון לעשות דה-לגיטימציה והפחדה מפני התהליך, הטבעי בעיניי, של חיפוש רוחני." – כלומר המילה "כת" משמשת בעיקר להפחדה, לא לטובת הבנת הנושא.

אני מצוטט (בצורה מדוייקת, ותודה רבה לכתבת!) כאומר ש

ברור שלא כל הקבוצות שמוזכרות שם הן כתות. ביהדות יש הרבה סוגי מאמינים: מקפידים, מסורתיים וכו'. בכת אין גוונים של מאמינים, אלא רק סוג אחד של אמונה. כל החברים נדרשים לאותן חובות וזכויות וברגע שהם עוברים על החוקים, הם מועפים משם ומנתקים איתם את הקשר.

הכוונה שלי היתה לנסות לתת קריטריון מסויים שאהוד עלי (ושאותו ניסח ראשונה הסוציולוג Ernst Troeltsch כבר בתחילת המאה העשרים) להבחנה בין דת ("church" בשפתו של טרולטש) לכת ("sect"): הדת היא ארגון יותר ותיק ואורגני, וכמו כן היא מנסה להכניס תחת כנפיה כמה שיותר מאמינים – מסיבות אלה דת מאפשרת מנעד מגוון מאוד של רמות אמונה ונאמנות לפרקסיס הפולחני. כת, לעומת זאת, מתאפיינת ברמה זהה וקפדנית מאוד של "אמונה": מי שלא מאמין בכל מה שנקבע ועושה את כל מה שנקבע – עף. צאו וחישבו מהי דת ומה סביבנו הן כתות על פי ההגדרה הזו. בכל מקרה אמור להיות ברור לכל שלא כל התארגנות רוחנית אלטרנטיבית היא כת, ולא כל ביטוי של דתיות ממוסדת חף מדיכוי מחשבתי.

ויש לציין שקריטריון שהבאתי היא רק אחד מני רבים ושונים. בספרו The Emerging Network פורש חוקר הניו-אייג' מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים. בקיצור, כל אחד יכול לבחור איך להגדיר כת. מה שמוביל אותנו לכיתתיות העולה מצד החלקים הקיצוניים יותר ביהדות האורתודוקסית בארץ.

על כתות גדולות יותר, ומסוכנות יותר

במבט לאחור, אני לא מרוצה מהרשימה שכתבתי לפני שבוע וחצי, יממה אחרי פרסום מכתב הרבנים לקצב. היא יצאה צעקנית מדי ולא מספיק עמוקה. הייתי צריך להדגיש בה דבר מה שכתבתי שם בשורה, ושאני רוצה לחזור אליו כעת: מדובר בחלוקה המתהווה והולכת בציבור האורתודוקסי בארץ. ומדובר בכך שהחלוקה הזאת, מבחינה מהותית, אינה עוד בין החרדים לסרוגים; אינה בין ספרדים לאשכנזים; אינה בין אנטי-ציונים, פוסט-ציונים, ממלכתיים, והיפר-ממלכתיים – למרות שגם לחלוקות הללו יש חשיבות כמובן. החלוקה שמתהווה והולכת היא החלוקה בין אלה שנותנים להגיון הבריא מקום, לבין אלה שרואים בהתגברות על ההגיון ביטוי שיא של אמונה וקדושה.

אפשר לראות את קוי ההתפלגות האלה בכל ה"שערוריות" האחרונות שהגיעו מהכיוון האורתודוקסי בארץ. 'תורת המלך' מגיעה להלכות המזוויעות שהיא מגיעה אליהן פחות מפני שמחבריה מזדהים איתן, אלא מפני שהם תפוסים במיתוס קבלי על פיו היהודי נעלה מהותית מהגוי ובטוחים שעל ההלכה לשקף את זה (כתבתי על כך שהספר הוא יותר פרוייקט הבניה של זהות והיררכיה מאשר ספר הלכה). בעוד חבורתו של הרב גינזבורג אינה 'ממלכתית', הרי שהרבנים טאו ואבינר הם סמלי ה'ממלכתיות' הסרוגה. אבל גם הם תפוסים יותר בסמל מאשר במציאות, ו"נשיא ישראל" הוא עבורם מלאך, גם אם בפועל הוא אנס. המישור הסמלי הופך למציאות "האמיתית", והמיתוס מכופף את העובדות. חוסר ההסכמה של הרב ליאור להגיע לחקירת משטרה והתמיכה בו גם הן נעות על אותו ציר של הכפפת ההגיון ל"תורה", ואותה דינמיקה היא שעומדת בבסיסן של הפגנות החרדים חסרות ההגיון, למשל על עניין האפלייה בעמנואל (כתבתי על זה כאן), או בלבה של פרשת סליפקין.

החלוקה כאן, אם כן, היא בין הנותנים למציאות מקום, לבין אלה שהמיתוס עבורם הוא האמת, והמציאות היא מסך אשלייתי שמסתיר אותו. על פי הבחנה שהציע מזמן הרב דוד הרטמן, אפשר לנסח את השאלה בעזרת שני אבות-טיפוס יהודיים של מערכות יחסים עם האל: האם אנחנו בונים את יהדותנו על העקדה, בה רגשות המוסר הטבעי של אברהם הוכנעו בשם צו האל המפלצתי, או על הדיאלוג בין אברהם לאל בדבר גורלה של סדום, בה הוא מעז לתקוף, על בסיס ההגיון והבנתו הטבעית, את ההחלטה האלוהית להרוג צדיק עם רשע, ולשנות את הפסק האלוהי.

בימים האחרונים יצאו רבים וטובים בתקיפות כנגד מכתב הרבנים האחרון (למשל במבי שלג, דב הלברטל, יואל בן-נון, שי פירון). הרב בני לאו כתב מאמר חריף בוואי-נט, ועוד אחד במקור ראשון ("שבת", 4.3.11), שממנו אני רוצה לצטט את הפסקאות האחרונות:

במחנה הרב טאו זיהו את האויב שמעכיר את הרוח הישראלית באותן מגמות ליברליות, היונקות את רוחן מתרבות המערב ומזהמות את "כרם ישראל". מערכת המשפט שמעצימה את חופש הפרט, זכויות האזרח וכל שאר המגמות הליברליות, הפכה להיות ל"אויב הממלכה". התקשורת הפכה לנלעגת או מסוכנת, הפמיניזם מעכיר את דמותה הטהורה של בת ישראל, הספרות והמדע הפכו לסכנת זיהום רוחני.
[…]
זה הרגע שבו קבוצת איכות הופכת להיות כת. זה הרגע שבו פורצת מלחמת "בני אור בבני חושך". ככל שמתחדד הקו כך הופכת הסכנה שבחוץ לגדולה יותר. החזון הגדול של גאולת ישראל מאוים מארס המציאות הנשלטת על ידי גמדים טרוטי עיניים. המלחמה מתחוללת נגד התקשורת הרעה ונגד מערכת המשפט הנשלטת על ידי כוחות הרס של האומה. הממלכה עצמה מיוצגת על ידי סמלי השלטון ובראשם בית הנשיא.

המכתב (הפרטי) שכתב הרב טאו לנשיא לשעבר הוא כבר תוצאה של המהלך הזה. שילוב של ניכור ממערכת המשפט, שנאת התקשורת והאדרת סמלי המדינה הולידו אותו. חותמיו, כולם רבנים וראשי ישיבות, תלמידי הרב טאו, מחנכים מאות תלמידים לרעיונות של אהבת ישראל, למסירות נפש ולהגשמה של חיי שליחות. בו זמנית הם מנכרים את עצמם מדופק החיים הישראלי, ערלים לכאבן של הנשים המותקפות על ידי האיש הרע הזה, עיוורים למשמעות ההרסנית של חתימתם ושקועים בשיח פנימי של תורה נבדלת ומבדלת שיצרו בבית מדרשם.

וזה הרגע שבו ההנהגה הדתית, המבקשת לחבר את הציונות אל שורשיה היהודיים, צריכה להתנער מהכת הזו ולהוביל את חזון הגאולה אל מחוזות ארציים, שבהם ייפגש החזון עם המציאות הישראלית בגובהה האמיתי. אם לא עכשיו – אימתי?

בין שורותיו של לאו אפשר לראות את החלוקה בין המתמודדים עם המציאות, לבין אלה שבורחים ממנה אל מיתוס אידיאלי. מסתמן אם כן הקו המבדיל בין האולטרה-אורתודוקסיה למודרן-אורתודוקסיה בישראל. מעניין יהיה לעקוב אחרי התרחבותו של קו השבר הזה. מעניין גם איזו השפעה תהיה להתמודדות בשבועות ובחודשים הקרובים, משני צידיו של הפער התיאולוגי הזה, עם התעצמות הניסיון לכפות תוכנית נסיגה משטחי יהודה ושומרון על ישראל.

לשבט המסאי (Maasai), שחי בצפון מזרח אפריקה, יש אמונה מעניינת: הם מאמינים שאלוהים נתן להם את כל הפרות שבעולם. זאת אמונה מאוד חשובה להם, כי מבשר הפרות הם מכינים מזון, מעורן לבוש ומגלליהן בקתות. זאת אמונה מעצבנת עבור שכיניהם, משום שהמסאי נוהגים לקחת מהם את פרותיהם. השכנים קראים לזה "גניבה", אולם עבור המסאי מדובר כמובן בהשבתו של רכוש שהאל עצמו נתן להם.

המסאי הם פגאנים, ואין להתפלא יותר מדי על חוסר התחכום שבאמונותיהם, או על המימד המאוד אגוצנטרי שבהן. מעט מטריד לגלות חוסר תחכום אמוני שכזה אצל הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין. כחלק מניסיונו להסביר מדוע אין להשכיר דירות לערבים אזרחי ישראל אמר אתמול הרב שיינין "ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל. כך ייעד הקדוש ברוך הוא וכך פרש גם רש"י".

היהדות היא אכן דת קדומה ביותר, וצפוי שתחזיק שרידים מעברה העתיק. אולם אחרי כמה אלפי שנים היה אפשר לצפות לעידון ושכלול מסויים של פרטי החומר העשיר שירשו בניה, כך שלא ידמה לפוחלץ גרוטסקי שתלוי בחוסר טעם על קיר הסלון.

מה מציק לרש"י

לזכותו של הרב שיינין יש לציין שלא רק את הקב"ה הוא מביא כאסמכתא לשטר הקניין שיש לדעתו ליהודים על הארץ, אלא גם את רש"י. לגנותו יש לציין שהוא לא מבין את רש"י. הנה כך מתחיל רש"י את פירושו הידוע לתורה:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה "לאשר ישר בעיניו" (ירמיהו כז ה), ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

מה מציק לרש"י? מציד לו שהתורה לכאורה לא היתה צריכה להיפתח בסיפורים יפים על בריאת העולם, אלא במצוות, כי הרי לשם כך, הוא משוכנע, היא ניתנה. אז למה בכל זאת כך? אין זאת אלא להקדים תשובה לשאלת הגויים על כך שישראל יושבים בארץ ישראל על חשבון אחרים, כי אם יאמרו כך נענה להם אנו שהקב"ה הוא שברא את הכל, הוא שמחלק את האדמה למי שהוא רוצה, והוא שאת ארץ הקודש "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כאילו באופן נבואי התייחס לפירוש רש"י זה הרב בני לאו בגליון החדש (והשני בסך הכל) של דרשֶני (שהוא כתב עת חצי שנתי "להגות ותרבות יהודית בהוצאת מכון שלום הרטמן", עורך אמוץ עשהאל) שיצא זה עתה. במאמר תחת הכותרת "בין גבורת מתתיהו למורשת ירמיהו" כותב לאו על המקור לדברי רש"י ומביא את הפסוקים מירמיהו (כז, ה-ו):

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי. וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

על פסוקים אלה כותב לאו

זהו המקור הראשון למשפט המצוטט ביותר בקרב הדוברים הציונים שמבקשים להיאחז בדברי רש"י, הפותח את התורה בטיעון שכל הארץ של ה' היא, וברצונו נטלה מאומות העולם ונתנה לנו. אלא שהמקור לרש"י, ירמיהו, אומר בדיוק את ההפך: "ברצונו נתנה לנו, וברצונו נטלה מאיתנו ונתנה להם."

על פי המקור עליו נסמך רש"י, מסתבר לנו כי הרב שיינין לא ממש מבין מה הוא כותב, שכן רש"י מתאר כיצד הקב"ה, מתוקף כך שהוא ברא את הארץ כולה, לוקח את ארץ ישראל מעם ישראל ונותן אותה לנבוכדנצר. הארץ אינה של ישראל בכל תנאי, והקב"ה יכול להחליט לתתה לאחרים. לאו טוען שזה קורה כאשר בני ישראל לא מתנהגים כראוי, ויש לו על מה לסמוך את דבריו כמובן.

כל שבט ואמונותיו

אבל יש להוסיף ולומר כי גם לו היה הרב שיינין לומד כראוי ומבין כיאות את רש"י, ערכה של הטענה שמשום שרש"י כתב משהו, או משום שמספר מסויים (אגב, לא יותר מדי גדול) של יהודים מאמינים באותו משהו, המשהו הזה נכון, זהה בדיוק לערכה של טענתם של בני המסאי כי כל הפרות בעולם שייכות להם ולכן אין להתלונן על כך שהם "מחזירים" לעצמם פרות שהיו ברשות אחרים. זו אמונה וזו אמונה. זו מבוססת על מיתוס וזו מבוססת על מיתוס. וראוי ששתיהן תהיינה מוגבלות לתחום הפרט.

למה? מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לתקשר אמונות. אמונות אינן משהו שניתן לבחון בכלים רציונליים, וממילא אי אפשר לשכנע מישהו שמתנגד לה שאמונה מסויימת היא אמת. במובן הזה אמונות הן כמו רגשות: דווקא ככל שהן עזות יותר, כך פחות אפשר להסביר אותן. מכיוון שאנחנו מעוניינים לשמור על יכולת של תקשורת בין בני אדם, כדאי למנוע מלתת לאמונות מקום משמעותי במרחב הציבורי (יורגן הברמס, שם שם).

במקרה הספציפי הזה די ברור שהניסיון לתלות את אפליית האזרחים הערבים במדינת ישראל בחוק המקראי אינו הרבה יותר מאשר גזענות בכסות הלכתית. הרבנות הראשית לכאורה מסתייגת, הרב יהודה גלעד זעק כנגד התועבה הזאת ב"לונדון וקירשנבאום" אתמול, והרב שרלו כבר חלק בכתב על העמדה הזו לפני שבועיים, אבל קשה לא לשים לב לפרופורציות המדכאות בין מספר התומכים למספר המסתייגים. רק עם נבל וכסל הגוי הקטן הזה.

ועוד משהו לגבי זה: הרב שיינין כבר הראה בעבר שהחוק והדמוקרטיה ממנו והלאה, כאשר סירב למלא צו בג"ץ ולהעניק כשרות למאפייה של יהודים משיחיים. כעת הוא כאמור מביא את פירושו השגוי לרש"י בהתייחסו לפסק ההלכה החדש עליו חתמו רבני ערים רבים, שקובע שאסור להזכיר דירות לאזרחים ערבים. בהקשר זה הרב שיינין מצוטט כאומר ש"הגזענות מקורה בתורה", שהרי על פי התורה הם קבעו את הלכתם וכו'.

אם אכן התורה מובילה בצורה חד משמעית לגזענות הרי שאין לתורה תקווה ותקומה. אמרתי בעבר ואומר זאת שוב: אין עתיד שאינו כיתתי ליהדות אתנוצנטרית וגזענית. לא רק מרבית העולם אלא מרבית היהודים בעולם לא ירצו להיות חלק מדת מפוחדת ושונאת-אדם. אולם הפרשנות הגזענית של ההלכה, הגם שיש לה כמובן על מה לסמוך, אינה נובעת באופן דטרמיניסטי מהמקורות. אם כבר פתחנו והבאנו מהגליון החדש של דרשני, נביא ציטוט נוסף ממאמר של פרופ' מנחם לורברבוים על סוגיית דת ומדינה. לורברבוים מדבר על אפשרויות הפרדתן של אלו, וקובע שלא יהיה נכון לאמץ בישראל את הדגם הצרפתי של הפרדה מוחלטת. אולם לגבי הקולות הדתיים האנטי-דמוקרטיים הוא קובע כי

אימוץ מהפכנות תאוקרטית על ידי רבנים (אם מיצהר נגד ריבונותה המדינית של המדינה, ואם מש"ס נגד מערכת המשפט שלה) אינו נגזרת של צו אלוהי מוחלט, אלא הוא כרוך בבחירות פרשניות. הוא מצריך דחייה של אפשרויות אחרות שהן בעלות לגיטימציה עמוקה במסורת.

חילונים יהודים וחילונים ישראלים

ונביא עוד מעט מדרשני, כי עוד שני מאמרים בו נוגעים לעניינינו. כך למשל, הרב ד"ר דניאל הרטמן מנסה לתת מפרט אוכלוסין מעודכן על פי הנטייה הדתית של הקבוצות בישראל. הרטמן מתבסס על סקרים וקובע כי "ששת שבטי ישראל" כיום הם:

1. החרדים – כמעט 10% מהציבור היהודי
2. הציונות הדתית – כ- 10%
3. הציבור המסורתי – 35%-30%
4. החילונים היהודים – 35%-30%
5. החילונים הישראלים – 10%
6. הלא–יהודים היהודים – כ- 5%

החידוש של הרטמן כאן הוא חלוקת החילונים לשתי קבוצות. ההבדל בין החילונים היהודים לחילונים הישראלים הוא שה"שבט" הראשון

[אינו] רואה באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, וגם לא את גילומה האותנטי. מבחינתו, שורשי החילוניות היהודית אמנם נטועים בעבר, אבל ביסודה היא מבשרת זהות יהודית חדשה. עבור שבט זה, מדינת ישראל, אדמתה, תרבותה וערכיה הם יסודות לחיים יהודיים חדשים שמחליפים את בית הכנסת, את האמונה הדתית ואת קיום המצוות. ה"ישראליוּת" היא ביטוי חדש ופורה לחיים היהודיים של פעם, ולא תחליף לה, והיא משתקפת במציאות העכשווית של העם היהודי במדינתו הריבונית ובאתגרים הערכיים של חיי היום-יום במדינה היהודית.

ה"שבט" החילוני-ישראלי שונה:

אם עבור השבט החילוני–יהודי הישראליוּת צובעת את המסורת היהודית במשמעות חדשה, אצל החילונים הגמורים היא מחליפה את היהדות לגמרי. שבט זה מעדיף לראות עצמו כישראלי ולא כיהודי. […] לשבט זה משתייכת אותה עשירית מיהודי ישראל שאינם צמים ביום כיפור או מקיימים סדר פסח. בשבילם, היהדות אינה אתוס קולקטיבי וגם לא מורשת לאומית; היא נטל שיש להשילו. הישראלים החילונים מקבלים ברצון את שליטת האורתודוקסיה ביהדות. אליהם מתייחסת האימרה הישראלית הידועה "בית הכנסת שאינני מתפלל בו הוא אורתודוקסי". אחיזתה של הרבנות האורתודוקסית ביהדות היא ברכה גדולה לישראלים אלו, משום שהיא מקנה לגיטימציה לדחיית הדת שלהם.

אני לא יודע אם אכן 30-35% מהיהודים בארץ אינם רואים באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, אבל אני חושב שמספרם של אלה הולך וגדל. עדות לכך מביא בגליון יאיר שלג ("קץ המרד החילוני"), שלספר החדש שלו כבר התייחסתי. שלג מדבר על "רנסנס יהודי בישראל" שמתפתח בשני מסלולים מקבילים: התרבותי והרוחני.

המסלול התרבותי בא אפוא לידי ביטוי בעיקר בבתי המדרש ובפעילויות המתקיימות במרחב הציבורי ושואפות להשפיע עליו – תיקוני ליל שבועות, קהילות תפילה הפונות לקהל הרחב, חלופות חילוניות לטקסי החגים ולטקסי מחזור החיים היהודי, מן הלידה, ההגעה למצוות, והנישואין ועד הפטירה והאבל. לעומתו, המסלול הרוחני עונה על רצונם של יחידים בהתעלות רוחנית: לימודי קבלה, התקרבות לחסידות, וריאציות יהודיות לתופעת ה"ניו-אייג' העולמי", וכיוצא באלו.

אחלה מן אחסן. שלג ממשיך ומתאר בצורה מעניינת מאוד את המסלולים, גורמיהם ותולדותיהם. המסלול הרוחני לדידו "נראה כווריאציה מקומית של תופעת הניו–אייג' העולמית, שגם מניעי צמיחתה דומים" (ובדיוק כך כתבתי לפני שבועיים במקור ראשון), ואילו המסלול התרבותי "נולד בעיקר מן החסך החברתי התרבותי שנוצר בחברה הישראלית עם התפרקותם של שני העוגנים הערכיים הגדולים שביניהן היא עגנה בעשורים הראשונים לקיומה: הציונות והסוציאליזם."

על פי שלג הבעיתיות של המסלול התרבותי הוא שהוא אליטיסטי באופיו (חשבו על חתך האוכלוסייה שמגיע לאלול או בינה) ולכן "במקום להפוך מנוף לשינוי תרבותי של החברה ולמאבק בתרבות ערוץ 2, [הוא הפך ל]מקום מפלט מהחברה ומתרבותה העכשווית". אבל הנקודה החשובה מבחינת ענינינו כרגע היא זו:

הרנסנס היהודי אינו מרמז על נכונות חילונית להתפשר עם כפייתן של נורמות דתיות ברשות הפרט. אדרבה, אותה רוח אינדיבידואלית שמאפשרת לחילונים לאמץ יסודות מן היהדות בלי לחוש שהם בוגדים בזהותם החילונית, מדרבנת אותם גם לעמוד על שלהם בהתמודדות עם הכפייה הדתית – למשל בתחום טקסי החתונה, שבו רבים מהם מבקשים לעצב להם חלופות חילוניות–ליברליות. יתר על כן, אותם חוגים חילוניים הבולטים בעיסוק אקטיבי ביהדות הם החוגים שמהם צומחות החלופות לכפייה הדתית, וזאת משום שהם אלה המרגישים שזהותם היהודית עמוקה ומבוססת דיה, ושאין להם סיבה להפקיד אותה בידי החוגים האורתודוקסיים.

אפשר להניח שהמגמה בה יהודים ישראלים מנכסים מחדש את דתם-תרבותם תלך ותתרחב כל עוד האורתודוקסיה מציגה דת זעפנית, קטנונית וגזענית. והגליון של דרשני טוב. משום מה אין להשיג אותו בחנויות, אלא רק דרך מכון הרטמן, במייל ldorsheni@shi.org.il

מאמר שפורסם ב"דעות", ונספחיים על הרב אלון ועל דברים נוקבים שפורסמו בגליון האחרון

בעשורים האחרונים הדיון בכריזמה לגווניה נעשה יותר ויותר חשוב בשדה חקר הדתות, וזאת משום ריבוי התנועות הדתיות החדשות (New Religious Movements, או NRMs בשפת המחקר), כלומר התופעה ההולכת ונפוצה של זרמים רוחניים קטנים, ושמא פשוט כתות, שמתקיימים תחת הנהגתו של מורה רוחני יחיד. קבוצות כאלה הם למעשה הדוגמה הטובה ביותר למה שמקס ובר (מאבות הסוציולוגיה, 1864-1920) כינה "הנהגה כריזמטית", דהיינו הנהגה שמבוססת כולה על סמכותו של אדם בודד, ואשר בדרך כלל יוצאת כנגד הזרם המרכזי בחברה.

ובר לא היה הראשון שהשתמש במונח 'כריזמה', אבל ללא ספק הוא היה זה שהחדיר אותו כמושג בעל חשיבות עליונה להבנת התופעה הדתית. הוא משתמש במונח במגוון דרכים, אולם בבסיסו כוונתו היא לאופי העל-טבעי, המאגי, של ההנהגה הכריזמטית, כלומר לכך שהמנהיג הדתי הכריזמטי נחשב כמי שיש לו גישה אל המימד העל-נורמלי של המציאות ויכולת לדלות ממנו כוחות או בשורות, ועל כן – סמכות. מכאן מובן שאחד מאבות הטיפוס העיקריים של המנהיג הכריזמטי עבור ובר הוא הנביא המקראי.

כיום עדיין יש בינינו "כריזמטים" במובן הזה (למשל הרב איפרגן "הרנטגן"), אולם לרוב אנחנו כמובן לא מתכוונים שלאדם כריזמטי יש כוחות על-טבעיים. אולם בבסיס האופן בו אנחנו מתייחסים אליו נותר דומה: יש בו 'משהו' שמייחד אותו, משהו שלא ניתן בדיוק להגדיר, אבל שנוסך קסם בלתי ניתן להכחשה על הפוגשים בו. במילים פשוטות – הוא מקסים.

מתח מתמיד ומפרה

ההנהגה הכריזמטית ניצבת עבור ובר כנגד שתי צורות אחרות של מנהיגות: המנהיגות המסורתית, והמנהיגות הרציונלית-משפטית. המנהיגות המסורתית שואבת את כוחה מהעבר: היא עוברת בירושה ומיצגת היררכיה שאולי פעם הונהגה על ידי מנהיג כריזמטי, אבל מאז עברה מיסוד והפכה למסורת קבועה. המלוכה היא דוגמא ברורה למנהיגות מסורתית, וכך גם אב-המשפחה. המנהיגות הרציונלית-משפטית, לעומתה, מתבססת על עקרונות רציונלים (למשל: החוק בה חל בצורה שווה על כולם), והיא היחידה שעולה על במת ההיסטוריה לדעת ובר בנקודה מסויימת מאוד: במערב המודרני.

מובן שהחלוקה הזאת היא סכמטית ופשטנית; במציאות סוגי ההנהגה האלה משולבים האחד בשני, וכך גם ביהדות. היהדות מציגה (באופן נוכח יותר מבשאר הדתות) שילוב אמיץ בין הנהגה מסורתית להנהגה חוקית, וובר לא היה עיוור לכך. היהודים, כמו הפרוטסטנטים אבל הרבה לפניהם, דחו את השימוש בטקסיות-מאגית (שניתן למצוא בתרבויות שמאניות או אצל הקתולים) כאמצעי לגאולה, ומיסדו מערכת לגליסטית מקיפה שכפופה ברובה לשיקולים רציונליים. משום כך, ההנהגה הכריזמטית היהודית, שגם היא התקיימה לצד ההנהגה החוקית והמסורתית, היתה פעמים רבות באופן מודגש אנטי-ממסדית. אין זה מקרה שרוב הנביאים לא היו כוהנים ואף יצאו כנגד עבודת הקורבנות, ואין זה מקרה שחז"ל מיהרו לקבוע ש"חכם עדיף מנביא". מכיוון שהמנהיג הכריזמטי שואב את כוחו מעצמו, הוא מהווה מוקד נבדל ומתחרה להנהגה המסורתית.

במילים אחרות, קיים מתח מתמיד בין כריזמה להלכה: בעוד הרב מבסס את סמכותו על קדושת המסורת, הנביא (או הכריזמט המודרני) מגבש את סמכותו סביב קדושתו שלו. יחד עם זאת, המתח הזה הוא יסוד מפרה, וובר ראה במנהיגים הכריזמטיים סוכני שינוי הדוחפים את המערכת המסורתית קדימה (בעיקר בזמני משבר) ומפתחים אותה. אין זה אלא מופע נוסף של אותו ניגוד ישן נושן בין הביטחון לחופש, בין החוק היבש והאהבה המקלקלת את השורה, או בשפה קבלית – בין עיגולים ויושר.

בהיסטוריה היהודית ניתן לראות דוגמא מובהקת למתח בין ההנהגה הכריזמטית לזו המסורתית בתנועה השבתאית, שם נביא כריזמטי (נתן העזתי) ומועמד למשיח, ריסקו עבור חסידיהם את המסגרת הנורמטיבית של ההלכה. כמשיח ניחן שבתי צבי במטען הכריזמטי האולטימטיבי עבור היהודים, ואין זה מפליא שכל שיקול מסורתי (או מוסרי) התבטל בפני הנהגתו.

אם התנועה השבתאית היתה כוח שהרס יותר מאשר יצר, אולי בעיקר בגלל הבגידה המאוחרת של מנהיגה במסורתו, הרי שבתנועת החסידות ניתן לראות בצורה ברורה כיצד הכריזמה משמשת ככוח יצירתי ומפתח. הצדיקים החסידיים, כבר מהבעש"ט, היו כמובן מנהיגים כריזמטיים, אבל יכולתם לשמור על המסגרת המסורתית בת בבד עם הדגשת החידושים שהם יצרו איפשרה לחסידות להוות יסוד יוצר ובונה ולהעניק ליהדות כלים חדשים וחשובים להתמודדות עם העולם המודרני.

פרשת הרב מוטי אלון

דוגמא מעניינת של הנהגה כריזמתית, שיחסיה עם הממסד היו יוצאי דופן, ניתן למצוא בדמותו של הרב מוטי אלון. הכריזמה של הרב אלון היא כמובן גרסה מודרנית ומעודנת בהרבה של אותו כוח מאגי שהשאמן או הצדיק החסידי החזיק בו; הוא פשוט מקרין תכונות שבחברה שלנו אינן שכיחות (ולכן מבוקשות) כמו קרבה, רוחב-לב, עומק, דבקות-דתית ויושרה. מקרה הרב אלון שונה גם מבחינות אחרות: הכריזמה שלו לא גויסה כדי להוות מוקד אלטרנטיבי של סמכות או אף כדי לחדש חידושים מתוך הזרם המרכזי, אלא דווקא כדי לבצר את המוקד המסורתי, דהיינו את ההלכה כפי שהיא.

משום כך הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.

המקרה של אלון מוכיח אם כן לא את סכנתה של הכריזמה בימינו, אלא דווקא את חוסר השפעתה המצער. כאמור, כמו כל דת ממוסדת צריכה היהדות מנהיגות כריזמטית שתנצל את כוחה היצירתי והסוחף כדי להפרות ולשכלל אותה. כפי שידע ובר, החיכוך בין ההנהגה הממסדית לכריזמטית הוא כזה שמתיז ניצוצות, אך דווקא בכוחם של אלה להאיר פינות חשוכות בעמדתה הנוכחית ולהצעידה קדימה. החוקים נחוצים לא פחות מהיצר לפרוץ אותם, ומאידך, ללא אותו יצר החוק הקפוץ יביא רק לסטגנציה, לעצירות.

עבור חסידיו של הרב אלון המכה היא כואבת מאוד, אולם מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את התפתחותה של המסורת היהודית, מה שמצער במקרה הרב אלון לא מעט הוא שהרב לא ניצל את הכריזמה שזכה לה כדי להאיר צללים וכדי למשוך אנשים מחושך לאור, ולפיכך כוחות היצירה והחידוש שגלומים היו בדמותו נותרו עקרים ולא אתגרו את הממסד הרבני – לא לפני חשיפת הפרשה הקשורה להתנהגותו ולא לאחריה.

נספח א': כריזמה, מין, והרב מוטי אלון

על פי ובר כריזמה גם קשורה בקשר רב דורות למיניות: אחת הדרכים הותיקות ביותר לזכות בראשונה היתה להימנע מכל קשר עם האחרונה. הסגפן הנזירי נטען בכריזמה, כלומר נחשב למיוחד או טהור, בגלל שהוא חי בצורה מיוחדת, צורה בלתי-אנושית שבמסורות רבות נחשבת משום מה לעל-אנושית. אחת הסיבות לאימוץ הנזירות על ידי הכמורה בכנסייה הקתולית היתה על פי ובר כדי להשוות בין הכריזמה של כהניה לזו של סגפניה המתבודדים במדבר – הממסד הכנסייתי לא היה יכול להרשות לעצמו מוקד מתחרה חזק כל כך של סמכות כריזמטית. ניתן לומר שגם בהינדואיזם המצב דומה, וממנו למדו זאת גם הבודהיסטים.

ביהדות כמובן המצב שונה, ודמויות לא נטענות בכריזמה משום שהן פרושות מבחינה מינית. היהדות תמיד ידעה לשמור על יחס בריא יותר למין (טוב, בזמננו זה כבר לפעמים לא כך), וממילא הימנעות ממנו לא נחשבה למעשה שראוי לשבח. יוסף, למשל, לא נערץ על שום שלא קיים יחסי מין, אלא על שום שלא חטא באשת איש. מאידך כאשר יהודה הולך לזונה זו לא נחשבת בעיה, אלא רק כשאותה אישה מתגלה ככלתו תמר.

מין אם כן אינו מטבע שניתן לקנות איתו כריזמה ביהדות, אלא אם כן קיומו או אי קיומו מתיישב על קיומה או אי קיומה של מצווה. כאשר הרב אלון מקיים יחסי מין עם גברים הבעיה מבחינת האורתודוקסיה היא לא המין, אלא הגברים.

והערה אחרונה על המצב של הרב אלון כעת: הרב אלון חזר ללמד. אם לשפוט על פי דבריה של אמונה אלון בראיון שנתנה בשישי האחרון ל-7 ימים, הוא מוקף באנשים שבטוחים בחפותו, או לפחות בטוחים שנעשה לו עוול. בראיון אלון אף מאשימה חברים בפורום תקנה בנסיון מכוון לחיסולו של הרב אלון כדמות ציבורית: "שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן".

בלי להתייחס להאשמה השערורייתית הזאת שבעצם מטילה רפש ברוב האישים הבולטים של הציונות הדתית כיום (ויש לזכור שאלון עצמו לא הכחיש את מה שהוא מואשם בו), הרי שעולה ממנה משהו שנדמה לי שכתבתי כבר איפשהו: אלון הופך לגורו, ותלמידיו סביבו הופכים לכת. באין לו מקום באורתודוקסיה, הוא פורש ממנה דה-פאקטו ומקים לעצמו מועדון פרטי. נבנית כאן אם כן חצר מנותקת של מעריצי הרב מוטי, מוחרמת על ידי סביבתה ובעלת מודעות עצמית פרנואידית (ומה היה הימין הדתי עושה בלי תיאוריות קונספירציה?). בעיני חסידיו הרב הוא צדיק נסתר, מוכפש ומעונה, שעומד לבד אל מול כל העולם, ובעיני כל העולם אלון הוא מחזה מביך של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. נעקוב אחרי ההתפתחויות. משעמם לא יהיה.

נספח ב': גליון דעות 47

המאמר שלעיל, ללא הנספח, פורסם בגליון האחרון של דעות (עורך עמרי שאשא), גליון 47 המעניין שיצא זה עתה. הגליון "מבקש להתבונן מחדש על מרכיביה השונים של דמות הרב", ובין המאמרים המעניינים יש ראיון של משה מאיר עם הרב יובל שרלו, וכן דברי ביקורת נוקבים של כמה אישים נכבדים.

הרב בני לאו, למשל, יוצא נגד "קבלת מרות וצייתנות לרבנים גדולי תורה [שמולידה] דלות רוח, תלותיות וכניעה" ובעד "חינוך לעצמאות, לתודעת חירות אישית ולהעצמת היחיד". אחר כך הוא פחות או יותר מכריז מלחמה על הרבנים החרדים הגדולים:

ההשתקה של חכמי ישראל [דוגמת הרב דרוקמן בעניין הגיור – ת.פ.] היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. […] הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו. ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנחנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.

דברים נוקבים אם אי פעם היו כאלה. אריאל פיקאר (הרב, הד"ר) גם הוא טוען שיש להסיר מהרב את

מרכיב הסמכות. כפי שהוא נתפס עד היום, הרב הוא השארית האחרונה של תפיסה חברתית היררכית קדם-מודרנית וקדם-דמוקרטית. […] החברה הדתית-מודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו.

אכן, אכן. לא שכל היררכיה היא דבר רע לדעתי, בכלל לא. אבל הרדוקציה של ההלכה לשו"ת סמס, למשל, היא הסרת אחריות קיצונית ודלדול רוח חמור של חלקים מציבור שומרי המצוות. וזו רק דוגמא אחת. בקיצור, כדאי לקרוא.