הרב דב ליאור

מלחמות התנ"ך כמאבק הנהגה

רבות כבר דובר, סופר, תואר ושוּרר אודות מאבקי הטיטנים התורניים שמתחוללים בזמן האחרון בשדות המערכה המחותתים המכונים "הציבור הדתי-לאומי". תנ"ך 'בגובה העיניים' או דווקא 'בגובה השמיים', כל האומר דוד המלך חטא אינו אלא טועה או לחילופין רואה את הדברים כהוויתם – הפולמוס הזה, שנראה לצופה החילוני כעוד פלפול על היותה של בהמה מסויימת מעלה או לא מעלה גירה, טעון למעשה במשמעויות תיאולוגיות כבדות משקל, כפי שניסיתי להסביר כאן (וראו גם מאמר נהדר מאת חגי משגב).

ברשימה הקצרה הזאת הייתי רוצה להצביע על המימדים הסוציולוגים של מאבק האיתנים הזה, שהינם לא פחות כבדי משקל. גלעד סרי-לוי כתב באריכות וברצינות ארבע רשימות על החלוקות הפנימיות שבתוך המגזר הסרוג (1, 2, 3, 4), ואני ממליץ למי שרוצה לקרוא אותן כדי לקבל מפה של השטח. כאן הייתי רוצה להציע שלוש סיבות חברתיות עקרוניות שעומדות בלב הפולמוס, לבד מזו התיאולוגית כמובן.

וגלוי עיניים (טרוטות)

ראשית כמה מילים כלליות על הסכסוך. הסיפור נוגע לכאורה לתוכני תוכנית הלימודים במקרא שאמורה להילמד לראשונה בשנת הלימודים הקרובה בבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד). התוכנית שהכינה המפמ"רית (מפקחת-מרכזת) החדשה של המקצוע בחינוך הדתי, מירי שליסל, נועדה להיות "מפגש של התלמידים עם דבר ה'", כפי שהגדירה זאת שליסל במכתב ההסבר (הציטוט מכתבה של טלילה נשר ב'הארץ'), כלומר להביא את דבר ה' לגובה העיניים.

התוכנית זכתה לקבלת פנים חמה, ולא במובן הטוב של המילה, מצד רבני ישיבות 'הקו', כלומר הישיבות המשתלשלות מבית מדרשו של הרב צבי טאו. מדובר בזרם המשלב תפיסה חרדית של ההלכה עם ממלכתיות אדוקה הנגזרת מראיית מדינת ישראל כשלב מרכזי ולפני-אחרון בתוכנית הגאולה הכללית של הקב"ה. אל רבנים אלה הצטרפו עוד כמה חרד"לניקים, והם ששיגרו מכתבים של אש וגופרית לכל מי שקשור לנושא. בדבריהם הם מתריעים מפני "מבט קלוקל […] מגובה עיניים טרוטות" ואף "פרשנות של חול ושל גויים", לא עלינו.

אז מי במחנה המתנגדים? ובכן, החשובים ביותר כאן הם הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושלמה אבינר. יש גם אחרים וטובים (למשל הרב זלמן נחמיה גולדברג, שנתן בזמנו הסכמה לספר תורת המלך, או הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'), אבל אלה השמות שעושים רעש. ברקע ניצב כצוק איתן של גרניט אטומה הרב טאו, וסביבו תלמידיו. ראוי לציין כאן שחלק מילדיהם של רבנים אלה, ובפרט של תלמידי הרב טאו, לומדים בכלל בחינוך החרדי, ולא יבואו ממילא במגע עם התוכנית הזאת. ולמרות זאת, הם רוצים לשלוט בתכניה.

סילופים, נשים וחשיבה חופשית

לכאורה, אם כן, מדובר בפולמוס תיאולוגי על דרך הוראת התנ"ך. למעשה, למרות שלתיאולוגיה גרידא יש כאן תפקיד, מדובר גם במאבק על כמה סוגיות חברתיות והנהגותיות. אפשר לקבל רמז לכך מהעובדה הפשוטה שרוב רובן של הזעקות לא יצאו כלל כנגד התוכנית גופא, אלא כנגד המפמ"רית שליסל וכלפי תכנים שהיא העלתה לאתר התוכנית ברשת, ושנועדו כחומר העשרה ופורום לצורך דיונים בין המורים. שימו לב: הרבנים המכובדים הנ"ל יצאו לא ממש נגד התוכנית, אלא נגד העומדת בראשה, ונגד חומרי עזר שהיא פרסמה, שאינם נמצאים בתוכנית עצמה. כפי שכותב הרב ישראל רוזן,

כמדומה שעל התכנית לא היה שום ערעור, גם לא מצד רבני 'הקו' […] ולא מצד רבנים נודעים [… ש]אינם משתייכים כלל לזרם זה. הקצף יצא רק על אתר משרד החינוך, 'ללמוד וללמד', בו שובצו חמרי העשרה למורים, ללא זיקה ישירה לתכנית הלימודים, וללא מעורבות או אחריות של ועדת המקצוע.

מעניין, לא? תוכנית הלימודים עצמה הוכרזה כבעייתית, אולם הביקורת הופנתה כלפי התכנים באתר, שאינם כלולים בתוכנית ושלא היתה שום חובה ללמד אותם או אף לעיין בהם (כך גם מובהר בכתבתה של נשר) – וכמובן, הביקורת הופנתה גם כנגד מי שהעלתה אותם, המפמ"רית מירי שליסל. למעשה, היחיד שיצא נגד התוכנית עצמה היה הרב אבינר, אלא שבגלל שלא מצא בה פגמים אמיתיים נזקק להביא מתוכה ציטוטים קטועים בצורה מגמתית ונבזית (עד כדי כך שהרב אמנון בזק, במאמר שקרע את ביקורתו של אבינר לגזרים, קם ושאל "מדוע דברים מפורשים סולפו באופן כל כך הפוך מכוונתם הברורה של כותביהם?").

הנקודה הזאת מביאה אותי להציע שתי סיבות סוציולוגיות ראשונות לזעקות השבר הנוכחיות מצד אותם רבנים:

  • 1. האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של המורים להעשיר את עולמם, ולהורות מתוך עולם עשיר? האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של מורים להתדיין בינם לבין עצמם בפורום מיוחד? האם ייתכן שהבעיה, בקיצור, היא החירות האינטלקטואלית שהמפמ"רית מציעה כהעשרה למוריה, הזמנתה אותם להעשיר את עולמם? האם אותם רבני 'קו' מוטרדים פחות מהתוכנית עצמה, ויותר מהאפשרות, הטכנית והעקרונית, להוסיף עליה חומרי העשרה ולשאול לגביה שאלות? לדעתי יש יסוד להאמין שכן. אותם רבנים מעוניינים לשלוט בצורה מוחלטת ועקרונית בכל מה שהמורים מלמדים את ילדיהם. פתיחת האפשרות להעשרה פירושה איבוד השליטה על התכנים בתוכנית, דבר המטריד רבנים אלה גם – ובעיקר – אם תכני התוכנית כשרים לחלוטין.
  • 2. הרב טאו, הרב לבנון והרב ליאור התבטאו כולם בעבר כנגד כהונתן של נשים בעמדות סמכות: הרב לבנון אסר על נשים להתמודד למזכירות אלון מורה, הרב ליאור תמך בפסיקתו זו והבהיר שעבודת נשים מחוץ לבית מנוגדת ל"השקפתה של תורה", ורק לאחרונה התבשרנו שהרב טאו גורס גם הוא ש"הבית הוא המקום של האשה ולא המרחב החברתי". הרב אבינר גם הוא אינו ידוע בדעותיו הפרוגרסיביות בנושא. היציאה כגד התוכנית מונעת גם מתוך הרצון להפטר מהמפמ"רית, שבהיותה אישה ממילא אינה אמורה להיות בעמדת קבלת החלטות לדעתם. מידע שהגיע אלי מכמה מקורות מבהיר שבפורומים שונים רבנים המובילים את המאבק אמרו במפורש שהם רוצים להביא לפיטורי שליסל, ושהדבר אף נאמר לפני פרוץ הפולמוס הנוכחי. בשיחות אלה גם הובעה התקווה שכפי שהלחץ לפטר את אדר כהן הביא לתוצאות, יהיה אפשר גם להעיף מפמ"רים אחרים שמפריעים לקו האידיאולוגי.

נקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, וושמו להם ראש אחד

אלה, אם כן, שתי סיבות סוציולוגיות שאני מציע שנמצאות בבסיס המאבק. הסיבה השלישית גדולה ומהותית יותר, וממנה, נדמה לי, יונק הזעם הקדוש של הרבנים המתנגדים לתוכנית את מירב הלהט שלו.

העניין הוא כזה: אם ניגשים למיפוי הדמויות המרכזיות בסיפור מוצאים שמי שתומך בתוכנית הם הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, ישעיהו הדרי ואיתן אייזמן. כולם חתומים על מסמך שמגבה את התוכנית. למרות שיש ניסיון להציג את המאבק ככזה המתחולל בין רבני 'הקו' לרבני 'הגוש' (כלומר אנשי ישיבת 'הר עציון' ובנותיה), הרי שאלו אינם רבני 'הגוש', אלא הרבה יותר רבני 'מרכז הרב'.

המאבק, אם כן, למרות שאידיאולוגית הוא נגד גישה המזוהה עם 'הגוש', מעשית הוא נגד אנשים המזוהים עם 'מרכז הרב'. למה אם כן נלחמים בהם?

  • 3. אני רוצה להציע שמדובר בעצם במאבק הנהגה, שנערך בדיוק בטריטוריה היחידה שעדיין נתונה למיקוח. המאבק הוא 1) בין המנהיגים; 2) על הציבור המפולג; 3) לגבי הדור הצעיר. כיצד?

ראשית, ניכר שהמאבק הזה נערך בין גדולי רבני הציונות הדתית, הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, אהרן ליכטנשטיין, זלמן מלמד, דב ליאור וצבי טאו. אלה זקני השבט, וכולם סביב שנתם השמונים. שימו לב שלבד מהרב מלמד, שנמנע מתפיסת צד בפולמוס, כל השאר מעורבים בקטטה. המאבק, אם כן, הוא בין המנהיגים היוצאים של הציונות הדתית, כאשר הרב אבינר ותלמידי הרב טאו מנסים למצב את עצמם כמנהיגים החדשים של הדור הבא, כשומרי החומות כנגד מגמות "רפורמיות".

שנית, כל מי שמעט בינה בראשו יודע שהציבור הדתי-לאומי הוא כבר לא ציבור, כלומר, הוא כבר לא אחד. בשביל מי שהחזיק עדיין באיזו אשלייה בעניין הבהיר לאחרונה הרב אבינר ש"הפילוג כבר נעשה". אלא מה? המקום היחיד שבו הציבור הזה יושב יחד הוא במערכת החינוך שלו (לבד, כאמור, מילדים של רבנים מיוחסים, שנשלחים למערכת החינוך החרדית). לכן מערכת החינוך הופכת לשלל האחרון שעליו אפשר לריב.

שלישית, מכיוון שמערכת החינוך היא המוסד המשותף האחרון של הפלגים הסרוגים השונים, לחרד"לניקים יש איזו אשלייה שאם הם ישלטו בתכני הלימוד הם יוכלו לגדל דור של מאמינים תמימים, ולאחד לכאורה מחדש את ממלכות ישראל ויהודה – סליחה, 'הגוש' ו'הקו'. בנוסף לכך, תקיפת תוכנית הלימודים באה כדי לערער את המוניטין ההלכתי של העומדים בראשה (אריאל, דרוקמן וכו'), כך שהמתקיפים יצטיירו כשומרי אמוני ישראל, וממילא כמנהיגים הראויים של הציבור הסרוג. לא מן הנמנע שיש כאן גם ניסיון לחבל במועמדותו המחודשת, בעוד שבעה חודשים, של הרב יעקב אריאל (או רב אחר מרבני 'צהר') לרב האשכנזי הראשי (ראו על מאמצי הבחירות כאן).

דור של אפיקורסים

כל זה כמובן לא יקרה. כתבתי לעיל שזו "אשליה" מפני שרק אנשים שגרים בישובים הומוגניים לחלוטין והמנהיגים אורח חיים סטייל מאה שערים יכולים להעלות על דעתם שרוב מניין ובניין הילדים והנוער חובשי הכיפות הסרוגות מסוגלים לבלוע את האינדוקטרינציה התפלה והילדותית שהם מציעים בתור חומר לימוד. ססמותיהם בדבר "טהרת הקודש" של החינוך הראוי ל"ילדי ישראל" רק מדגימה עד כמה הם מנותקים מעולמם של מרבית חובשי הכיפה היום, שביטויים חרדיים שכאלה מעוררים בהם לא יראה, אלא גיחוך. אם ישתלטו החרד"לים על בתי הספר לא ילדים טהורי קודש יצאו משם, אלא אפיקורסים.

סתם

עדכון 9:45: שני פרטי מידע מעניינים שהגיעו אלי עכשיו, ומצביעים על אופי המאבק שמנהלים המתנגדים לתוכנית:
1. מסתבר שהיה מי שטרח ללכת ולחפש אחר העותק הבודד של עבודת המאסטר של שליסל ולמרקר בה כל משפט שחשוד בשימוש במקורות 'בגובה העיניים'. את הצילומים הוא שלח לרשימת תפוצה של רבנים בדואר רגיל.
2. בנוסף, יו"ר מנהל החמ"ד, ד"ר אברהם ליפשיץ, קיבל זימון לדין תורה אצל הרב ליאור, במסמך עם חתימה של הרב רבינוביץ. הבעיה היא שהרב רבינוביץ כלל לא חתם על דבר כזה. הזימון התקבל ממזכירו של הרב ליאור. הרב רבינוביץ התקשר לנזוף במזכיר שהתנצל על "הטעות".

[בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.]

מחאת הרב דב ליאור ותחזוק המסורת

הרב דב ליאור, באדיבות ויקיפדיה אילו רצה הרב דב ליאור, הוא היה מגיע לחקירה במשטרה בכוחות עצמו. אין הלכה שמצווה לא להיחקר. המנעותו מהגעה לחקירה אינה משום שהאמין שזה מה שאביו שבשמיים ציווה עליו, אלא משום שזה מה שהוא עצמו רצה. השאלה, אם כן, היא למה הוא רצה זאת. התשובה הפשוטה היא שהוא עצמו רצה זאת בשביל לבצר בעיני רוחו ובעיני תלמידיו את עצמאותה של ההלכה, את היותה נפרדת ומנותקת מכל מערכת חוקים אנושית. לאמור, המדינה על חוקיה החילוניים לא תוכל לשפוט אותי על דברי הלכה, שכן זו עומדת מעל ומעבר לכל חוק ארצי.

העמדה הזאת, שהוא ותלמידיו מציגים בעצמם, אינה כשלעצמה מובנת מאליה. אין שום סיבה פנים-הלכתית לחשוב שההלכה מנותקת מכל חוק ארצי, שהיא לא נמצאת בשיג ושיח מתמיד עם חוקי המדינה, מנהגי המקום, כללי האופנה כמו גם חוקי הפיזיקה. נהפוך הוא, רוב פוסקי ההלכה לדורותיהם ראו בהתאמה בין ההלכה ל"דרך הארץ" מציאות חיה במקרה הטוב, ואידיאל שיש לשאוף אליו במקרה הפחות טוב. לכן השאלה שצריך לשאול היא למה חשוב לרב ליאור לנתק בין שני אלה, בין ההלכה ובין הנורמה המקומית, בין אם נקרא לה דינא דמלכותא, החוק הדמוקרטי או כללי ההגינות והנימוס הבסיסיים. למה חשוב לו להעמיד את עצמו כנגד המדינה והחברה בישראל.

כמובן שלעניין סיבות רבות, חלקן פוליטיות (בעקבות הפינוי מעזה), חלקן פסיכולוגיות (בעקבות הפינוי מעזה) וחלקן חברתיות (בעקבות הפינוי מעזה), אולם כאן ארצה להצביע על סיבה אחת לעניין, והיא הרצון של הרב ליאור לבצר את ההלכה כ"מסורת". על פי ההסבר הזה, סירובו להיחקר עוזר לתיפעולו של פרוייקט המתמשך הלז.

האורתודוקסיה היהודית היא מסורת שהתפתחה במאתיים השנים האחרונות. אני כמובן לא טוען שיהודים לא קיימו מצוות לפני כן, אלא שהמסגרת החברתית שבה נשמרת ההלכה היא כיום שונה משהיתה לפני כמה מאות שנים. זה כמובן ברור לכל, שהרי אין החרדיות או הציונות הדתית דומות לחיים בשטעטל. ממילא גם ההלכה שונה, מכל מני בחינות, שעל אחת מהן אעמוד מיד.

האורתודוקסיה, כפי שהיה מכנה זאת אריק הובסבאום, היא "מסורת מומצאת". מסורת, בניגוד למנהג, רוטינה, נורמה או קונבנציה, היא סדרה מודעת של טקסים, כלומר פעולות שיש לעשות מתוך כוונה ברורה ורפלקסיבית. בספרו על העניין (The Invention of Tradition) מסביר הובסבאום שהמצאת מסורות היא "תהליך של פורמליזציה וריטואליזציה, המתאפיין בהצבעה על העבר, ולו רק על ידי כפיית חזרת פעולות על עצמן" (עמ' 4). מסורת מומצאת מדגישה את עברה על ידי שיעתוקה המתמשך בהווה.

הרב ליאור, כמו אורתודוקסים רבים, זקוק להלכה כישות מטאפיזית. נפרדת, עליונה, שלמה, מושלמת. ההלכה על פיו היא מימד נוסף במציאות, היפוסטאזה אלוהית. היא חייבת להיות כזו, משום שכמציאות חיה, נושמת, טבעית ומתפתחת היא חדלה מלהתקיים. אנחנו כיום לא מקיימים מצוות כדבר מובן מאליו, לא כמנהג אבות אורגני שמעובר בעלפה ולא כברירת מחדל חברתית-קהילתית. אם בכלל, אנחנו מקיימים מצוות כבחירה. כאמור, זהו עניין מודע. כל זאת משום שבמעבר מהשטעטל לאמנסיפציה ההלכה נעלמה כמציאות טבעית עבור רוב היהודים. ואם היא נעלמה ככזו, לא היתה שום ברירה אלא להפוך אותה במודע למציאות נפרדת (ואם כבר נפרדת, אז אלוהית). המודרנה היא בדיוק המשבר שמוליד מעין מסורת מומצאת שכזו.

קטע מתוך ה'הסכמה' של הרב ליאור לספר 'תורת המלך'. עוד ראייה שרבנים, גם גדולים, לאו דווקא יודעים לכתוב עברית.

יצחק בנימיני נגד האל והרבנות

לאחרונה פרסם יצחק בנימיני, אחד העורכים של הוצאת רסלינג והוגה בפני עצמו, ספר תחת הכותרת צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית. בספר בנימיני מפרש את הפרקים הראשונים של ספר בראשית בצורה מקורית ומעניינת, תוך פניה למקורות ושדות שיח שונים. אני לא רוצה כאן להתייחס לפרשנותו, אלא להערות האוטוביוגרפיות המחוייכות-אירוניות שהוא מפזר לאורך הספר, הערות שבעצם מתלכדות לכדי מעין 'תיאוריה של הדת', ושדרכן נוכל גם לפגוש דתיות שונה לחלוטין מזו של הרב ליאור ודומיו.

שכן בנימיני בא ממסורת שאינה עדיין "מסורת":

לא מעט מיהודי תרבות האיסלם (החיים בישראל תחת סד המילה "מזרחיים") […] חיים את האלוהים לא כצו חיצוני, לא כדת, אלא כמסורת אבות, כדרך חיים: שומר אבי וכך דודיי וסבי ז"ל ואמי, ואולי גם אני, שומרים על שבת, לא מדליקים אש, נוסעים בשבת, חובשים כיפה בבית הכנסת ובשעת הקידוש בערב שבת, אבל בשאר הזמן מורידים את הכיפה ולא מרגישים בשום פנים ואופן פחות יהודים מזה שהוגדר כ-הדתי. (עמ' 105)

לדעת בנימיני כמוהו גם היה אברהם, לפני מתן תורה. התורה לדידו היא הכפייה החיצונית על הספונטאניות של הקשר הטבעי עם האל:

ומה נאמר בקשר לכך שאברהם חי את עידן הקדם-משה? שמשה והר סיני הם שלב חדש הנוטל את המסורת והופכה לצו חיצוני-רבני של אליטה המטילה על הסובייקט אינספור חוקים וחוקי משנה כפייתיים שאין לו מילוט מהם. […] על כן עבודת האל בבראשית של אברהם, החולף על פני הארץ ובונה מזבחות ל-ה', הנה טבעית, אישית, משפחתית […] ואולי זו דת עממית בהיותה לא תחת סד הטלאולוגיה הקולקטיבית.

הסובייקט הפרסי, הסוחר, היודע להתמקח, שומר מסורת ואינו מכפיף את עצמו בהכרח לאידיאולוגיות מלבד ממד ההצלחה המשפחתית, מלבד הארגון של תא המשפחה, תוך קיום הלכות דת, הטקסים של שבת, חגים, כשרות, ולא בקיצוניות ולא בכיור בשרי מול כיור חלבי, אלא באי-אכילה פשוטה של בשר עם חלב, של סוכה לפעמים כן ולפעמים לא, תוך חיוך, תוך אירוניה, תוך הגחכה של מי מבני המשפחה המציב את עצמו בעמדה רבנית: "מולה!", כך כפי שאמי נוהגת לומר לאבי שלעתים מחליט להיות קצת יותר צמוד למנהג, או סבתי שושנה אחדות ז"ל, אֵם אמי, שנהגה ללכת יום-יום ושבת-שבת לבית הכנסת השכונתי להתפלל, אך גם הזדעזעה למשמע נכדתה על כך שהיא מתכוונת לחיות כדתייה אדוקה. זר לא יבין זאת.

אבל ייתכן שלא רק בני משפחתי נהגו כך במשך הדורות, אלא מרבית יהודי העולם בקהילות שונות, אשר לא הקפידו על קוצו של חוק ויוד אלא הזרימו את החוק לתוך חייהם, פעלו בתוך האידיאולוגיה הרבנית, ולא הקימו מוסדות רפורמיים אדיאולוגיים, אלא בו-זמנית תמיד חתרו תחת הצו המוחלט הרבני. (עמ' 107-109)

בנימיני מתאר כאן את הדת כמנהג, כמסורת חיה (להבדיל ממסורת מומצאת). הדת כחלק אורגני מהחיים שזורמת איתם ודרכם. לכאורה כך נראו הדברים לפני המודרנה, וגם אחריה בארצות ערב, אליהן היא הגיעה באיחור ובצורה איטית יותר. כשהרב אמסלם צוחק על אלי ישי על שהפך לליטאי, לזה הוא מתכוון, כלומר לאימוץ התפיסה האשכנזית, הליטאית-טכנוקרטית-טרנסצנדנטית-קשוחה של ההלכה.

בנימיני ממשיך ומפתח את העניין. הוא טוען שאותו תהליך התרחש לגבי האמונה, בה במקום אמונה דיאלוגית שדרשה מהאל טובות הנאה (פרנסה, פריון וכו'), הומצאה על ידי שליחי הדת אמונה "טהורה" ו"תמימה", שאינה תלויה בדבר, והוכרז שזו דווקא היא האמונה האמיתית, העמוקה יותר, בעוד שאין היא אלא המצאה של תיאולוגים, שהולבשה על האמונה הטבעית והאותנטית יותר.

אלוהים והרבנים נמצאים על פי בנימיני בצד אחד, הצד שמקדם דתיות סינטטית וכפוייה. מולם ניצבים המאמינים הפשוטים על משפחותיהם, שנגררים בעל כורכם למסגרת מלאכותית (זאת, אפשר להוסיף, אחרי שנשדדו מהאמונה התמימה על ידי כוחות החילון). מכאן עובר בנימיני להתפלמסות עם תפיסת המזרחיות של מאיר בוזגלו, ולבסוף כאמור מגבש מעין תיאוריה ראשונית של התופעה הדתית. קראו שם.

דב ליאור נגד הזרימה לעבר המסורתיות

חזרה לרב דב ליאור ולמה שמטריד את הרב דב ליאור. הרב ליאור מבין שכדי להדגיש את מעמדה המורם של ההלכה צריך להדגיש עד כמה היא לא ארצית. עד כמה היא משהו אחר. הבעיה היא שלא מספיק לעשות את זה פעם אחת ולתמיד. זה עניין שדורש תחזוקה מתמדת. אם נמשיך את הקו הפרשני של בנימיני, המסורת המומצאת נמצאת כל הזמן בסכנה להיטמע בחיים, לגלוש לעבר מנהג חי וגמיש, כמעט לא מודע. או פשוט להיעלם.

כדי להשאיר אותה אלוהית, מנותקת, מעוררת יראה ומנפיקת ציות, יש צורך לחזור ולתקף אותה, להצביע עליה כאלוהית באופן רפטטיבי, ממש כמו החזרה על כל אחד מהטקסים שנכללים בתוך המסורת. לכן יש ניסיון חוזר להבהיר תוך כדי מאבק ש"ה' הוא האלוהים", דהיינו שהחוק הלכתי הוא מעל לכל, שהוא אלוהי. לכן יוצאים למאבק אחרי מאבק. לכן קוראים לזה "קידוש ה'".

אותו דבר מתרחש באינספור הפגנות חרדים. אותו דבר כאשר חיילי הסדר קמים ועוזבים מופע שבו שרה אישה. ההפגנה, מתוך מאמץ, ב"אתכפייא", מול כולם, היא שמבססת את ההלכה כמערכת נורמטיבית שנמצאת מעל ומעבר לעולם ולכל אשר בו. אחרת הסכנה היא שנתרגל, שנעשה מצוות מתוך הרגל, שנאבד את היראה, שנהפוך למסורתיים. אולי גם לחילונים.

אם נמשיך את הדיון שבו פתחנו ברשימה על רעיונותיהם של הרב יואל בן נון ויואב שורק, הרי שכאן בדיוק צריך להתחולל חלק מהשינוי מבחינת האורתודוקסיה: היא צריכה לוותר על תפיסת ההלכה כמערכת שלמה, אידיאלית, מנותקת. ויתור כזה יאפשר להלכה להתאחד עם החיים. השאלה היא האם ויתור כזה הוא אפשרי מבחינתה.

תודה (ועוד קצת)

אני רוצה להביע את ההוקרה העצומה שאני מרגיש כלפיכם, קוראותי וקוראי הותיקים, וגם אחרים שהזדהו עם המאבק. תודה רבה רבה על התמיכה המתפרצת והמחבקת לה זכיתי, מורלית וכספית. הפוסט הקודם נצפה על ידי כמעט שבעת אלפים איש, ויותר ממאתיים איש תרמו ממיטב כספם לטובת הבלוג וההגנה המשפטית, דבר שכמובן מאוד מאוד עוזר לי. מה אפשר לומר? זה פשוט מפגן של תמיכה שאני מאושר להתברך בו. מצד קוראי הותיקים אני רואה בכך לא רק הבעה של אהבה לכתיבתי אלא גם אמון, שלא אכתוב משהו שאני לא יכול לעמוד מאחוריו. מצד מי שהגיע לכאן לראשונה, זו הבעת סולידריות והתנגדות לניסיון להשתקה בחסות המשפט. תודה רבה רבה לכולכם.

הכסף יוקדש למערכה המשפטית. כל התרומות מתועדות כמובן, ודו"ח סופי יפורסם בבלוג, בשקיפות מלאה, כראוי. במסגרת ניהול המשפט בקוד פתוח אני אשמח גם לשלוח את כתב התביעה, ב-pdf, לכל מי שחפץ בכך (הנה המסמך ב-scribd). העדכון כרגע הוא שאנחנו, כלומר טובלי, עו"דינו, אנוכי ועו"דיני נפגשים ביום ד' בבוקר לדיון ראשוני וחשוב. משם יתברר אם ואיך אנחנו הולכים למשפט. מתוך כך יתברר גם כמה כסף כל הבלגן הזה הולך לעלות לי. משפט שמתנהל (בהצלחה) עד סופו עולה כמה עשרות אלפי שקלים. נקווה שלא יהיה צורך בכך.

ומה עוד? בינתיים קיבלתי עדויות חדשות ומצויינות על מעללי טובלי, ואני מבקש עוד עדויות, לכל מי שנפגע או יודע על פגיעה מפעילותו. אפשר ורצויי גם לשלוח מאמרים שהתפרסמו על טובלי בעיתונות (לא ברשת), למי שבמקרה מחזיק ארכיון פרטי בבית. כמו כן, ב- 9.3.07 שודרה כתבה על הקהילה של טובלי ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 – האם למישהו יש הקלטה? זה גם יכול לעזור.

ורק אומר שכמו כמה מגיבים, גם אני מאוד רוצה לשוב למתכונת הרגילה של הבלוג, ללא קשקושי טובלי. באמת שיש דברים הרבה יותר משמעותיים לכתוב עליהם. אבל כנראה בזמן הקרוב תשמעו קצת יותר על זה, אז אנא סבלנותכם. את השבוע האחרון למשל הקדשתי כמעט כולו להכנה למשפט. בסוף גם זה בטח יהפוך לפוסט. שקיפות מלאה, כאמור.

ג'ייקובס בראש

אבל פטור בלא כלום אי אפשר – בשבוע שעבר בכל זאת התרחשו שני אירועים שכדאי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא שנבחר ראש חדש לתנועה הרפורמית. הרב ריצ'רד ג'ייקובס נבחר אחרי חודשים של דיונים, וצפוי להחליף את הרב אריק יופה, שנמצא בתפקיד כבר 15 שנה (יופה, כזכור, הוא זה שהאנס המורשע משה קצב, עוד בהיותו נשיא מדינת ישראל, סירב לכנות אותו "רב"). ג'ייקובס, אם כן, ינהיג תנועה שמכנסת תחתיה כ-900 בתי כנסת ומיליון וחצי יהודים אמריקאים.

ולמה זה משמעותי? תשובה לכך אפשר למצוא בכתבה מצויינת של נועם שיזף במוסף הארץ האחרון. שיזף מתאר בה את הפער, שלא לומר קרע, ההולך וגדל בין יהודי ארה"ב למדינת ישראל. מספר מרואיינים מספרים לו על כך שישראל הפכה לנושא שאי אפשר לדבר עליו בין יהודי ארה"ב, כל כך חריפות המחלוקות ביניהם בקשר אליה. כל זאת מפני שעבור יהודים אמריקאים רבים חלק מרכזי בזהות היהודית הוא נאמנות לתפיסה ליברלית ומוסר אגליטרי. הנה:

הבעיה עם ישראל אינה נוגעת רק לתהליך השלום ולכיבוש. במידה רבה, דווקא להתפתחויות הפנימיות בחברה הישראלית יש משקל גדול יותר עבור רבים. יהודים ליברלים מוטרדים מרדיפת ארגוני זכויות האדם, מהקווים הנפרדים לנשים ולגברים בירושלים וממכתבי הרבנים; לא פחות מ-1,000 רבנים אמריקאים חתמו על מכתב מחאה בתגובה לאיסור השכרת הדירות לערבים. שני נושאים אחרים שזכו לפרסום ניכר בקרב יהודי ארצות הברית כמעט שאינם מקבלים תשומת לב בדיון הציבורי בישראל: חוק הגיור, שיעניק את המונופול בשאלת הגיורים לרבנות הראשית וכבר יצר בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות תחושה שמותירים אותם מחוץ לגדר, והמעצר על ידי משטרת ירושלים של נשים מארגון "נשות הכותל" שביקשו להתפלל עם ספר תורה, כנהוג בקהילות שלהם, ברחבת הכותל בירושלים.

בהמשך הכתבה מסביר שמואל רוזנר, שבדיוק יצא לאור ספרו העוסק ביהודי ארצות הברית ("שטעטל, בייגל, בייסבול" – כתר):

חשוב להדגיש שאין נתונים חד משמעיים בנושא, בין השאר כי קשה למדוד יחס רגשי. מה שכן ניכר זה פער תרבותי עמוק מאוד בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. אצל האמריקאים, ליברליות פוליטית היא במידה רבה חלק מהדת. הם הטמיעו את הערכים הפוליטיים הליברליים שלהם כל כך עמוק לתוך ההוויה היהודית שלהם, שמאוד קשה לזהות איפה נגמרת הפוליטיקה ואיפה מתחילה הדת.

לאותה תפיסה הרואה במוסר עמוד תווך מרכזי בזהות היהודית יש שורשים שמגיעים בעת החדשה עד למנדלסון, והיא שוכללה מאוד בקרב התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית. עבור אותם יהודים אי אפשר להפריד בין נאמנות ליהדות לבין נאמנות למוסר אוניברסלי. מכאן מובן למה להסמיך נשים או הומוסקסואלים לרבנות, למשל, הוא עבורם עניין בעל חשיבות יהודית, ולא פשרה על ערכי היהדות. מכאן מובנת הרגישות לעוולות שנעשות כלפי החלש והזר. מכאן מובן גם למה כשמדינת ישראל לא נאמנה לאותו מוסר, היא מהווה מקור לרגישות שהנגיעה בו מעוררת לא מעט אמוציות.

ולכן מעניינת מאוד מה היא העמדה המוסרית של הרב ריצ'רד ג'ייקובס. בהתחשב בכך שהוא היה יו"ר הועדה לפלורליזם בקרן החדשה לישראל, שבמסגרתה פעל במשך כעשרים שנה, ומכיוון שרק לאחרונה תמך בזכותם של יזמים מוסלמים לבנות את אותו מסגד ליד אתר התאומים, אפשר להבין לא רע איפה הוא על הסקאלה שבין ברוך מרזל למרטין לותר קינג. אם רק לפני חודשיים אמר יופה שישראל לא נראית לאחרונה כמו דמוקרטיה, מותר להניח שג'ייקובס מסכים איתו ואף מעבר לכך. מותר גם להניח שתהיה לזה השפעה על יחסי יהדות ארה"ב ומדינת ישראל.

ליאור בראש

העניין המעניין השני הוא "ועד רבנים" חדש שלכאורה הוקם, ושאמור לשמש כ"בית הוראה" שבו יידונו נושאים הנוגעים "לציבור, לעם ולמדינה" ו"תקבע דעה תורנית ברורה וכן יעדים ומשימות הראויים להיקבע על פי דעת תורתנו". בדיוק מה שהיה חסר. ומי ברבנים?

בראש בית ההוראה עומד הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע-חברון, הנחשב לפוסק הבכיר ביותר מבין חברי הועד. כמו כן חברים בבית ההוראה הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, הרב אליקים לבנון, הרב האזורי לשומרון, הרב דוד חי הכהן, רבה של בת ים, הרב מיכאל הרשקוביץ, רב היישוב נריה והרב שמעון כהן, רבה של באר שבע. לכיפה נודע כי אל הועד הוזמנו גם הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, יחד עם הרב שמואל אליהו, רבה של צפת – אך השניים טרם קיבלו החלטה בנושא.

נו, כל התכשיטים במקום אחד. אם כי מעניין אם הרב אליהו, שמנסה למצב את עצמו כיורשו של אביו, יסכים להיכנס תחת מרותו של ליאור. ושימו לב:

הרב בורשטין טוען כי ועד הרבנים החדש איננו גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר"

קרי: ועד הרבנים הוא גוף מתחרה לארגון הרבנים הגדול "צהר". כנראה מפני ש"צהר" הפך לגוף שמוציא ניירות עמדה לגבי ענייני דיומא, ואותם רבנים ימניים ותיאוקרטים יותר הרגישו שדרוש גוף שיתן תגובה חרד"לית הולמת. וכל זה כדי לומר, שהקווים מתחדדים ומתבהרים. ברגע שיש גוף, ברגע שלגוף יש שם, אפשר כבר להתייחס אליו כזרם. ברגע שיש זרם, יש זרם שממול. והנה יש לנו כעת את הרבנים ה"צוהריסטים" ומולם, נאמר, ה"בית-הוראיסטים", או "הליאוריסטים".