הרב יובל שרלו

ראיון עם הרב יובל שרלו

הרב יובל שרלו (מקור: דף הפייסבוק שלו)הרב שרלו בסך הכל מוכר לציבור הרחב, אולם נדמה לי שבאופן שטחי למדי. נכון, הוא אחד הרבנים ה"נורמלים", כאלה שמקימיים עם החברה הכללית דיאלוג, והוא כותב לא מעט פה ושם. עם זאת, הסיבה שביקשתי ממנו להתראיין (כחלק מסדרת הראיונות על מותו של הסטטוס קוו) היא שמדובר באדם שניחן ביכולת להביט במציאות במבט רחב, וביושר. שרלו אינו רק רב, אלא גם אינטלקטואל. הוא חבר בועדת הלסינקי לאישור ניסויים בבני אדם, חבר בועדת סל הבריאות וחבר מועצת העיתונות. הוא גם מעביר שיעור בנושא "מחלוקות רבניות בציונות הדתית" (במדרשת מגדל עוז), כותרת שמדגימה את יכולתו להיות בפנים ולהביט מבחוץ בו זמנית. (אציין גם כגילוי נאות ששרלו הוא דודה של אשתי.)

בנוסף לכך, לשרלו גישה מקורית מבחינה הלכתית, או נכון יותר, מטא-הלכתית. הוא מעוניין לקדם את מה שהוא מכנה, בעקבות הרב קוק, "ההלכה הנבואית". שרלו מבקש לחזק את המאפיינים ה"נבואיים" בהלכה, ובכך לענות על חלק מהמצוקות אליה היא נקלעה בעידן הנוכחי. על פי דרך זו יש לחזק את לימוד האגדה והנבואה, להגביר את השימוש בכללים מטא-הלכתיים (למשל, 'מפני השלום' או 'כבוד הבריות'), לעודד התייחסות לשאלות כלליות-ציבוריות ובעיקר להביא תשומת לב לכוונה, למצב פנימיותו של הרב הפוסק ושל היהודי המקיים את ההלכה. 'הלכה נבואית' שכזו תוכל להתמודד טוב יותר, לדעת שרלו, עם מצב האדם בתקופה המודרנית (ראו מאמר של שרלו על כך כאן ב-pdf).

בראיון להלן מדבר הרב שרלו על מעמדו של הרב בזמן של "התמוטטות האוטוריטות במבנה הישן שלהן", על הצורך של הרב לבחון מחדש (אבל לאו דווקא לשנות) עמדה הלכתית שלא מקובלת על ציבור שומרי המצוות, על חשיבות ההבנה שגם הרבנים וגם הרבנות הראשית צריכים לפעול בתוך שוק חופשי (דהיינו, לא כמונופול), וכי זו אשלייה להאמין שהישועה תבוא מכפייה על פי חוק. הוא טוען שדמותה של המדינה צריכה להתעצב על פי הזרם ההלכתי, אולם שבכל הנוגע להקצאת משאבים גם לזרמים יהודיים לא-הלכתיים יש לחתור לשוויון. ועוד: על פי שרלו היחסים בין הרבנות הראשית לרבני 'צהר' מתקרבים "לנקודה שבה זה לא יעבוד יותר" . הנה הראיון.

לפני יותר מעשור כתבת מאמר ב'אקדמות' (יב, תשס"ב) שבו הצבעת על מתח מובנה שקיים בין אופי החברה המודרנית המערבית לבין מסורת ההלכה. כתבת כי

עם עליית קרנה של התפישה הקיומית הסובייקטיבית שבעולם המודרני והפוסט מודרני מביא אופיה האובייקטיבי של ההלכה וצורת ניסוחה המשפטית לתחושת זרות. החשיבות הגדולה שבעולמנו לאותנטיות ולעצמיות, לחרות הפנימית ולבחירה, עומדת בסתירה לדמותה של ההלכה.

כך בפירוש: בסתירה לדמותה של ההלכה. כיצד לדעתך העובדה שכולנו חיים באותו עולם בו ניתנת חשיבות גדולה לאותנטיות, חירות פנימית ובחירה, משנה את ההלכה בפרט, ואת העולם הדתי של שומרי המצוות בימינו בכלל?

יש בהלכה יסוד קבוע ורציף. כל הלומד תורה רואה כי ביסודו של דבר – תודעת הרציפות, הדינמיקה ההלכתית, הכפיפות לדורות קודמים וכדו' – נוכחים מאוד מאוד בעולמה של פסיקת ההלכה. יש במציאות תנועה גדולה של שינוי, של סובייקטיביות, של נרטיב ומבט אישי, של התחדשות. שתי התרבויות האלה עומדות לכאורה בסתירה.

במקום בו יש סתירה – ובנושא בו אנו דנים מתקיימת כאמור סתירה בין הסביבה התרבותית ובין אופייה השכיח של ההלכה – עומדות שתי תנועות עקרוניות אפשריות. ראשונה בהן היא דווקא להעצים את הסתירה, לקרוא כאליהו הנביא "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ולחייב בחירה בין שתי התנועות: או נאמנות מוחלטת לתדמיתה של ההלכה או נאמנות מוחלטת לחרות ולבחירה.

תנועה שניה, שאני קרוב לה הרבה יותר, היא תנועה רכה. היא פותחת בבחינה של נקודות ההנחה של שני הקודקודים שיצרו את הסתירה, ואז היא מגלה שהפערים רכים הרבה יותר. הדבר נכון ביחס לשני הקודקודים. מחד גיסא, תנועת הבחינה המחודשת חושפת את הכשלים והבעייתיות הקיימת בהעמדת הכל על האותנטיות והעצמיות, חרות ובחירה. היא חושפת את הבעיה המוסרית בעולם שיוצרות תבניות המבוססת על נרטיב בלבד, את "המרד השפוף" בעולם של מות האידיאולוגיות, ולומדת כי גם לעולם כזה נחוצה שפה שמדברת גם בשיח אובייקטיבי, בעקרונות מוסריים וביציבות של מסורת. לא זו בלבד, אלא שיש חיפוש אחר האניגמטי והמיסטי לא פחות מאשר הסובייקטיבי. מאידך גיסא, תנועת בחינת הקטבים חושפת שהרבה דברים שנאמרים בשם ההלכה – אינם הלכה כלל ועיקר. היא חושפת את המבנה של ההלכה, שיש בו הרבה יותר מקום לבחירה ולחירות (כתבתי על כך מעט במאמר זיכרון לרב שג"ר), היא מעצימה תחומים נוספים בהופעתה של תורה, ובעיקר מה שאני מכנה ההלכה הנבואית, ויש עוד דרכים לרכך את המתח הזה. זוהי התנועה העיקרית הקיימת היום, ויש בה בשורה גדולה לעולמה של הנאמנות להלכה. לא זו בלבד, אלא שאנו למדים כי לא הכל הלכה, ויש עוד אין ספור עולמות יצירתיים אמוניים פנימיים באדם, והקשב הפנימי אליהם מוביל למקומות מתחדשים ומתקדשים.

אציין דוגמה אחת בלבד: עצם הטיעון, ההולך ונעשה שכיח יותר, כי אין הלכה אחת לכל המקומות, וכי יש צורך בפסיקה המותאמת לכל מקום, היא עצמה עדות לשינוי במבנה של ההלכה, שדיברה בשפה הרבה הרבה יותר אובייקטיבית בתודעה הדתית. אנו מוצאים את השפה הרכה יותר אפילו בדילמות הלכתיות הנוגעות לפיקוח נפש, כגון דיני הפלות או החולה הנוטה למות.

איך היית מנתח את השנויים האלה על רקע ההתפלגות לזרמים בציונות הדתית (מחרד"ל ועד דתל"ש), ואיך הם משפיעים לדעתך על מעמדו של הרב?

הציונות הדתית מבוססת על שילוב של תנועות רוחניות, ובעיקר המזרחי הקלאסי ובית המדרש של הרב קוק. חלק בלתי נפרד מהמחלוקת בתוך התנועות הרוחניות היא שאלת מקומו העקרוני של הרב בהנהגה. בבית המדרש של הרב קוק עומד הרב בראש הפירמידה, והוא המופקד על התחומים כולם – למן פסיקת ההלכה הפרטית, ועד להנהגה הכללית ולהכרעה בשאלות הפוליטיות רחבות ההיקף. בבית המדרש של המזרחי הקלאסי, קודם מפגשו במשנת הרב קוק, נמצא הרב כחלק בלתי נפרד מההנהגה, כשותף בכיר, כמשפיע, כקובע גבולות, אך לא הופקדה בידיו ההנהגה הבלעדית של הציבור.

מטבע הדברים, במקום בו עומד הרב כגורם יחיד – שאלת התרבות הכללית הסובבת אותו היא משמעותית פחות. את הדיונים הרוחניים העמוקים מתארים בצורה בנאלית: "לא התורה צריכה להתכופף אל הציבור, כי אם הציבור צריך להתרומם אל התורה". כואב כי סוגיות כל כך יסודיות נידונות בצורת סיסמאות, והתייחסתי לכך מעט כאן.

לעומת זאת, בתנועה השניה, דווקא בשל היות הרב חלק ממערכת ההנהגה, ונמצא במשא ומתן מתמיד עם גורמי הנהגה נוספים וכדו' – הוא רואה את עצמו כמי שנועד לחולל שינוי, להביא את דבר האלוקים וההלכה לציבור, אך לא כמי שעומד בראשו, ולא כמי שקובע לציבור מה נכון ומה לא נכון. התהליך הוא הרבה יותר דיאלוגי (אני רוצה להדגיש כי המילה דיאלוגי אינה מקבילה למילה שוויוני). במקום הזה נוצר מפגש בין התורה העליונה והמציאות הקיימת, שזו המהות המשמעותית ביותר של התורה.

הדבר הוא לא רק חלק מתפישת הרב את עצמו, אלא גם חלק ממה שהציבור מצפה מהרב. הציבור שנמצא בתנועה הראשונה מצפה מהרב לקבוע ולחתוך, להורות ולממש, ועצם העובדה שזו מחשבתו של הרב ודעותיו מהווה גורם מחייב. לעומת זאת, הציבור מהתנועה השניה מצפה מהרב לשכנע ולהתסיס, להעצים, לסחוף, ולא פחות מכך: להאזין ולהקשיב; להתייחס אל עצמו בענווה ובצמצום מקומו; ולראות את עיקר תפקידו כמנחה ולא כמפקד, כמעצים ולא ככופה.

דוגמא למרחק ההולך וגדל בין הרבנים לציבור שומר המצוות אפשר למצוא בצרור ההתבטאויות האחרונות כנגד גיוס בנות לצה"ל. רבנים שונים ומשונים פסקו שהדבר אסור, ואחרים, דוגמתך, פסקו שאין מדובר באיסור מוחלט, אם כי יש לנטות להימנע. כך או כך, מדובר בעמדות שיוצאות כנגד מה שנראה כגל הולך ומתגבר של נערות שומרות מצוות שמתגייסות. האם לדעתך יש מקום במקרה כזה, שבו שומרי מצוות אינם מקיימים את ההלכה, להתחשב בדעת הציבור? האם על רבנים לנסות ולמצוא היתר למה שנראה שממילא יקרה, או שעליהם לשמור על גדרות ההלכה לדעתם, גם במחיר שיישארו ללא ציבור הנשמע להם.

יחסי הרב והציבור הם יחסים מורכבים מאוד. יש הטוענים כי הרב עומד בראש הציבור ומחייב את הציבור לציית להוראותיו. אפשר שאכן זה מתקיים בתנועות חרדיות מסוימות, אך למיטב הבנתי הדבר לא היה נכון אף פעם, ובוודאי שהוא לא נכון היום, בעידן של התמוטטות האוטוריטות במבנה הישן שלהן. היחסים דומים הרבה יותר לריקוד משותף. הרב נבחר על ידי הציבור, ובכך הציבור קובע יותר מכל דבר אחר את האופי ההלכתי; הרב מתחשב במעמד הציבור כאשר הוא פוסק את ההלכה; הציבור עצמו הוא הכתובת לקיום ההלכה, וממילא אם הרב פסק דבר מה והציבור אינו מקיים אותו – ההלכה כפי שהיא נתפשת בעיני הרב אינה מתממשת ועוד ועוד. כל אחד מעקרונות אלה מחייב דיון מפורט, וקשה למנות את מספר המאמרים שנכתבו על נושאים אלה.

מבין מכלול התנועות האלה אני מבקש להפנות תשומת לב לנושא שהעליתי לאחרונה גם במאמרים וגם בפורומים רבניים, העוסק בעוד תפקיד של הקהילה בפסיקת ההלכה של הרב. האם הקהילה היא חלק מהמשא ומתן על ההלכה ? האם העובדה שפסקי הרב אינם נראים בעיניי הקהילה צריכים להניע את הרב לשנות את פסקיו, או שהוא חייב להתכתש עם הקהילה ו"לרומם את הקהילה אל התורה". בדבריי טענתי כי הביקורת הקהילתית אינה מהווה סיבה לשינוי פסק הלכה. ההלכה לא אמורה למצוא חן בעיני הציבור. אולם הביקורת הקהילתית חייבת להיות סימן לרב, שהוא צריך לבחון מחדש את עמדתו. אם קהילה, שבאופן עקרוני נאמנת להלכה והולכת בדרכיה, מבקרת את הפסק, הוא חייב לשוב ולבחון את הפסקים שלו מחדש. והיה אם ימשיך לטעון כי כך הם פני הדברים מבחינה הלכתית – הוא חייב להמשיך ולדבוק בעמדתו. אולם, אם יתייחס לציבור ולקהילה בכובד ראש, לא בזלזול ולא מתוך תפישה עקרונית שהקהילה תמיד מחפשת את המפלט, הוא ימצא בציבור ובקהילה בני ברית אמיתיים, וכך יכוון יותר את עמדתו.

אם נתבונן בחברה הישראלית כולה, נראה שהיא מתגוונת והולכת מבחינת יחסה ליהדות. מבתי מדרש פלורליסטים, דרך גדילתם של הזרמים הלא-אורתודוקסים בישראל, דרך ביטויים שונים של פמיניזם דתי, ועד לתופעות של רוחניות ניו-אייג'ית יהודית. איזה תפקיד יכול להיות בעידן כזה למיסוד מרכזי של שירותי הדת כגון הרבנות הראשית? עד כמה הרבנות מתפקדת כאן כגורם מאחד, ועד כמה כממסד שמזמין מרידה? האם יש כאן לדעתך מאבק חשוב, או קרב אבוד מראש כנגד דרישתו העולה של הפרט להתחשבות ברגשותיו הדתיים האידיוסינקרטים? כך או כך, האם זה קרב שצריך לדעתך לנהל אותו בכל מקרה?

מוקדם מידי להעריך את עולמו של הרנסנס היהודי הרוחני שאינו מגדיר את עצמו כמחוייב להלכה במובנה המקובל. אני מתבונן מהצד, שותף, משתאה, תמהה, ונתון בתוך זרם גדול של מחשבות והתבוננויות המתוארות במילים מעין אלו. יש לי מחשבות שונות בנושא, ולעתים אני מבטא אותן. לפיכך, אופי ההתייחסות הרבנית לכל זה הוא חלק ממגע עם הלא-נודע, עם הערפל האופף את התופעות שמנית, ועם עומק היסטורי כבד של היעלמות תנועות לא-הלכתיות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, ו"חכם עדיף מנביא".

נכון להיום, נכון יהיה מצדנו בעולם הרבנות להטמיע את ההכרה כי אנו פועלים ב Free market , ולפעול בתוך התרבות הפתוחה, הבוחרת, המפרקת ובונה כרצונה. הדבר נכון גם ביחס לרבנות הראשית. אני רואה חשיבות גדולה בקיומה העקרוני ואף רואה את עצמי חלק ממנה, ובד בבד אני מבין היטב את השינוי התרבותי הגדול, שככל שירצה עולם הרבנות לפעול בתוכו כך הוא יהיה חייב לסגל לעצמו את אורחות התרבות הזו.

הרבנות הראשית לישראל מופקדת (ברמה העקרונית) הן על האחריות ההלכתית והן על היותה גורם מאחד. שני הדברים האלה עומדים כיום בסתירה די משמעותית. במקום בו יש סתירה – התנועה הבראשיתית לפעול בתוכה היא לרכך אותה. זה מחייב להבין כי החוק והכוח הפוליטי לא יוכלו לגבות את עולם הרבנות לאורך ימים ושנים; זה מחייב להבין כי בתוך העולם ההלכתי עצמו ישנו מרחב יותר גדול מאשר מצטייר לעתים על ידי נושאי דברו; זה מחייב רמה מסוימת של הערכה ושיתוף פעולה עם תנועות לא-הלכתיות, בד בבד עם שמירת זהות הלכתית נאמנה; זה מחייב מוסריות והתנהגות אתית, שהיא המפתח לעוצמתו הרוחנית של כל גוף וכדו'. לצערי, אנחנו לא מפנימים דיינו את העובדות האלה, וממילא הופכים לפחות ופחות משמעותיים. אדגיש כי כבר הרב קוק זצ"ל כתב כי תנאי הכרחי לכך הוא שהרבנות תהיה מגדלור מוסרי ואתי.

לא זו בלבד שאינני חושב שזה מאבק אבוד מראש, אלא שאני חושב כי בסופו של דבר, תנועות רבות תיהפכנה להיות הלכתיות יותר ויותר, אם כי איני משלה את עצמי שההלכה שתתגבש תהיה זהה לחלוטין להלכה כפי שאני מאמין שהיא צריכה להיות. יש לרבנות אופק עצום לפעול בתוכו, יש בה את העוצמות שהיא נושאת, ואני איני מבין את הפחד המתמיד ואת חוסר האמון שלה בעצמה, הבא לידי ביטוי במאבקי פוליטיקה ובאשלייה כאילו ישועתנו תבוא מהעולם הכוחני החוקי.

חוקים רבים הכופים נורמות אחידות בשם הדת במדינת שראל הפכו עם השנים לאות מתה (חוק החזיר, חוק החמץ, חוק עבודה בשבת). האם אתה מסיק מכך שהחקיקה הדתית, או הניסיון לשמור על "זהות" או "צביון" יהודיים על ידי חקיקה נכשלו? בהמשך לכך, האם לדעתך כדאי לממסד הדתי להמשיך להתנגד לנישואים אזרחיים?

עמדתי בנושאים רבים, לא רק בענייני דת ומדינה, היא שצריך לשנות את אופי הדיון. אמת הדבר, שתהליך השינוי מאוד רווח בעשרות השנים האחרונות. בשעה שהכנסת מזהה כי מדובר בנושא נפיץ – היא מקימה וועדה חוץ פרלמנטרית, פחות כוחנית, לניסוי לגיבוש הסכמה (ועדת שטיינברג, ועדת טרטנברג) ומקיים את הדיון בצורה חוץ פרלמנטרית. הריבון נותר הכנסת, והיא המחוקקת בסופו של דבר, אולם הדיון נעשה ברוח של אמנה והסכם, וניסיון להגיע למצב שאיתו כל אחד יכול לחיות. אני מאמין בדרך זו, ואני מאמין כי גם בסוגיות האלה ניתן להגיע לדרך מוסכמת על ידי הרוב, אם כי יהיו עדיין אלה שיתנגדו לה משני הכיוונים.

שאלת הנישואין האזרחיים היא סבוכה יותר מאשר היא נראית. לכאורה, פשוט צריך להכריע שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. גם מבחינה הלכתית "יבשה" זו לכאורה המציאות הטובה ביותר, שכן אין בה עגינות וממזרות, בתי דין וגירושין. אולם מצד שני, יש לעובדה זו שתי השלכות מרחיקות לכת. ראשונה בהן היא שהקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם והמשמעותית ביותר מכריזה כי מבחינתה נישואי תערובת הם לגיטימיים. הזו אחריות לכלל ישראל? הזו המשמעות של מדינה יהודית?

מעבר לכך, המדינה גם אומרת כי היא משחררת את עצמה לכנס את הציבור כולו סביב הקמת משפחה באופן מוסכם. יש בכך התנערות מאופייה הזהותי של מדינת ישראל. אני מאמין שניתן להגיע להסכמה, וכתבתי על כך פה ושם.

בנוגע לחקיקה הדתית, יש לה עוצמות משלה וחולשות משלה. אני חושב שאתה מציג את העוצמות שלה בצורה די מוטה. העוצמות של החקיקה הזו נובעות הן מהרמה הדקלרטיבית ההצהרתית, על החשיבות שלה; הן מהעיצוב החלקי של נורמות התנהגותיות; הן מהעובדה שהן מעצבות את המרחב לדיון ואת גבולותיו (חוק קובע גם את מרחב הפרת החוק); ולא פחות מכך – הן מעצבות מאוד את התנהגות הרוב במדינת ישראל הרואה את עצמו מחובר הן לחוקי מדינת ישראל והן למסורת, ובשעה שהן צועדות האחת עם השנייה – הוא שמח בכך. חוק העבודה בשבת, לדוגמה, עיצב את המציאות לאור היתרונות של החקיקה הדתית כפי שהבאתי לעיל.

אולם, לחקיקה הדתית יש גם חסרונות רבים, שעליהם התרעת בקיצור בשאלה. לא ברור עד כמה יש ערך דתי לקיום מצוות בחסות הכנסת ("ברוך אתה יו"ר הכנסת אשר קדשתנו בחוקיך וציוויתנו לאכול מצה?"); חקיקה בכלל במדינת ישראל היא יותר המלצה מאשר גורם מחייב; היא משניאה ומרחקת; ולא פחות מכך – היא בולמת לעתים דווקא את החיפוש העצמי. כל זה, מעבר לפגיעתה לעתים ביסוד הדמוקרטי של חופש הדת וכדו'.

בשל כך אני טוען כבר שנים רבות כי יש לצמצם את החקיקה הדתית לחלק משאלות הזהות הציבורית, ולהימנע ככל הניתן מחקיקה דתית הנוגעת לחיי הפרט. ברם, איני עוצם את העיניים מהעובדה שחוק נישואין וגירושין נמצא בתפר שבין שני הדברים, ועל כן הסוגיה יותר מסובכת.

חשוב לי להדגיש כי בעולמי הדתי ההלכתי והמוסרי – חקיקה דתית אין פירושה רק חקיקה של תחום שבין אדם למקום. אני רואה כטרגדיה את העובדה שבתודעה הציבורית התקבע כי הדת מתעניינת רק במערכת היחסים האנכית שבין אדם לאלוהיו. התורה, הנבואה, האגדה וההלכה מדברים בהיקפים עצומים על החקיקה הדתית החברתית, ואני חולם ופועל כי מדינת ישראל תחוקק חקיקה יהודית הנוגעת להתנהגות האתית של בני אדם. דוגמה לדבר הוא חוק לשון הרע הנוהג בישראל, שלדעתי הוא הפר את האיזון שבין כבוד האדם וחרותו ובין זכות הציבור לדעת וחופש הדיבור, והוא מאוד לא יהודי. זה צריך להיות חלק מהתודעה הדתית שלנו.

האם אתה חושב שראוי (מבחינת החוק, על רקע הדרישה לביטוי אישי והזכות לחופש דת) שמדינת ישראל יוכר רשמית רק זרם הלכתי אחד (לענייני גיור, נישואים, כשרות, קבורה)?

בד בבד עם עיקרון השוויון יש לזכור יש דברים נוספים המהווים חלק מהדיון הציבורי לפי תפישת עולמי. העובדה כי הזרמים האחרים מצליחים פחות לגדל את הדור הבא שלהם – צריכה גם היא להילקח בחשבון; העובדה כי המסורת ההלכתית נושאת על כתפיה את העולם היהודי כבר אלפי שנים – צריכה גם היא להילקח בחשבון; העובדה כי לא קיימת מערכת נורמטיבית מחייבת בחלק מהזרמים, ובשל כך אין למעשה דבר מה שיכול לעצב את דמותה של החברה – צריכה גם היא להילקח בחשבון. בשקלול של כל אלה – זו עמדתי: מדינת ישראל צריכה להתערב בצורה מינימאלית בנושא הדתי האישי. אולם, ראוי כי היא תאמץ את הזרם ההלכתי כזרם היסודי שיעצב את דמותה. כאשר מדובר בהקצאת משאבים – יש לחתור לשוויון.

אפרופו הרבנות הראשית, הציונות הדתית קיבלה סטירה מצלצלת, ולא בפעם הראשונה, עם הניצחון המוחץ של "הבנים של" בקרב על מינוי הרבנים הראשיים (כולל התקפות חסרות תקדים בחריפותן כנגד הרב דוד סתיו). האם לא הגיע הזמן שרבנים מובילים בציונות הדתית יקימו גוף שמייצג אותם ואת הציבור שלהם? האם לא ראוי ש'צהר', למשל, יהפוך לגוף רבני עצמאי, ולא ימשיך לקבץ נדבות על פתחה של הרבנות הראשית? או אם נשאל זאת בצורה אחרת, מה צריך לקרות, אילו צפרדעים צריכה הרבנות להגיש לצלחתכם, כדי שתגידו "עד כאן"?

זו שאלה טובה. אני לא יודע לענות עליה כ"אנחנו", ויכול לענות עליה רק מנקודת המבט שלי. נקודת המוצא שלי היא שעקרון קיומה של הרבנות הראשית הוא חשוב מאוד, ועל כן אני מוכן לאכול הרבה צפרדעים (כשרות…) ולתמוך בקיומה. ברם, אני פוחד, ואף מעריך, כי היא מקרבת אותנו אט אט לנקודה שבה זה לא יעבוד יותר. הדבר מתחיל בעובדה המחפירה על מעורבותם של רבנים ראשיים ואחרים בפלילים ובשחיתות; ממשיך בכך שהיא מאמצת עמדות ציבוריות והלכתיות שגויות גם משום שאינן רואות את הציבור שבכלל מתחשב בדעתה לנגד עיניה, בתחומים רבים ומגוונים, כגון עיגון וכגון גרות; ומסתיים בכך שהיא מחמיצה את תפקידה המרכזי באומה הישראלית. ביסודו של דבר מדובר במוסד שרוב מוחלט של הגוף הבוחר שלו אינו רואה בו סמכות כלשהי, וזה מצב א-נומאלי שלא יחזיק מעמד זמן רב.

בינתיים אני דבק בדרכה של צהר, שאינה חותרת תחת הרבנות הראשית, פועלת בצידה ופעמים רבות בשיתוף פעולה, ובד בבד לפי העקרונות שלה. מניסיוני למדתי כי למחלוקות ופילוגים מחירים כה כבדים, עד שהמחיר עצמו הוא מניע נוסף ל"אכול צפרדעים". אני מקווה שלא נגיע לגבול שבו הכל יישבר.

הנבואה ניתנה לשוטים ולכן אבקש ממך רק להעריך, למרות שמדובר בהערכה שאינה יכולה אלא להיות גסה: איך לדעתך תיראה היהדות האורתודוקסית בעוד שלושים שנה? חרדים, סרוגים, גברים, נשים, חופות, מקוואות, שבת, כשרות – כמי שנמצא בתוך התהליכים עצמם ומסוגל גם להשקיף עליהם מלמעלה, לאן אנחנו הולכים?

אני מודה שאין לי מושג, וגם זו אמירה. אני חושב שמי שטוען שהוא יודע – טועה. די לנו להתבונן היכן היינו לפני שלושים שנה בחלק מהסוגיות האלה והיכן אנו היום (ובדבריי "אנו" אני כולל את הרוב המוחלט של הזרמים האורתודוכסיים, כולל החרדים) כדי להבין שכל הערכה נעשית ללא בסיס אמיתי של יכולת. קשת השינויים יכולה לנוע מדה-קונסטרוקציה של העולם הדתית וההלכתי ועד לתנועת בומרנג הפוכה בכיוונה, לעולם פונדמנטליסטי וקיצוני מאוד מאוד, דווקא בשל השבר שהעולם הפוסט מודרני ותרבות הניו אייג' נושאים בקרבם.

אני יכול לדבר על החלומות שלי, ועל מה שאני עושה כדי לקדם אותם. חלומי הוא שההלכה תמשיך לעבור תהליך של כוונון מתמיד – לעצמה. לאמור: שהיא תעבור תהליך מתמיד של בירור, ללא פחד וללא מורא, מהם באמת יסודות ההלכה והדרך לקיים אותה, ולא תשקע בשמרנות מוסדית; חלומי הוא שההלכה תתחשב יותר במה שאני מכנה "ההלכה הנבואית"; חלומי הוא שההלכה תצליח לסחוף את עם ישראל בדרכה, בשל הבשורה הרוחנית והאמונית שיש בה, ולא רק מכוח החוק והסמכות שהמדינה מעניקה לה; חלומי הוא שנמצא את הדרך להפגיש עוד ועוד את השפה של זכויות האדם וצלם אלוקים בדרכה המיוחדת של ההלכה, עם בשורה לעולם כולו, שיהיה בה גם תנועת מרד נגד עניינים שונים הנוהגים היום (כגון בתחום פירוק "ודבק באשתו") וגם התבשמות מהיסודות החשובים האלה; ועוד ועוד. חלומי הוא שבד בבד עם שמירת הארמון שאנו בעולם ההלכתית כה מתאפיינים בו נזכה גם להזמין אורחים רבים יותר לתוך הארמון עצמו, ונעסוק לא רק בפחדים מפני מדרון חלקלק אלא גם ביצירת פסגות דתיות. נראה.

תודה רבה.

האתוס הניו-אייג'י והרוח ההיפר-קפיטליסטית – אילן בן-דב כמשל

באוגוסט 2009 קנה איש העסקים אילן בן-דב את 'פרטנר' ב-5.29 מיליארד שקל. הוא עשה זאת אחרי שקיבל עצה מפורשת מהרב הצדיק יאשיהו פינטו. בראיון לשלום ירושלמי אמר אז בן-דב ש"ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון". אחרי ששוויה של פרטנר נפל והגיע ל-2.8 מיליארד שקלים בתחילת השבוע, בן-דב כנראה החליט שהתיקון נגמר והיונה עפה. הוא ביצע התקפלות, מכר את חלקו בחברה וסיכם את תקופתו כיו"ר הדירקטוריון במשפט: "פרטנר הייתה גדולה עליי". לא צויין האם הוא התייעץ עם הרב פינטו לפני שהחליט לבצע את המכירה.

בעקבות טיסת בן-דב והרב פינטו לקבר ה'פלא יועץ' בבולגריה, שבועיים אחרי העסקה ההיא של בן-דב, כתב הרב יובל שרלו באתר הישיבה שהוא עומד בראשה, ישיבת ההסדר "אורות שאול" בפתח תקווה, תשובה לתלמיד ששאל אותו לדעתו על העניין. אצטט אותה בהרחבה. על פי שרלו

מדובר בעיסקה לא רעה שעושים אנשי עסקים: מה בסך הכל הם נדרשים לעשות? הם נוסעים לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיק, ואף עושים זאת עם רב חשוב. נסיעה זו אינה מחייבת אותם דבר: לא בשינוי נאמנותם להלכה האישית, ולא בניהול עסקיהם על יסודות הצדקה והמשפט; הם תורמים לחצרו של רב צדיק סכום מסוים של כסף; הם נאלצים לסבול טיסה לכמה שעות ולומר כמה דברי תפילה. זה הכל.

וראו מה הם מקבלים בתמורה: הם מקבלים ייעוץ א-לוהי והכרעה בעניני עסקיהם; הם מקבלים תחושה עמוקה של התקשרות לאמונה, שהלוא הם אמרו דברי תפילה על קברי צדיקים; הם זוכים לפרסום חינם בשל הנסיעה המתוקשרת לקברי צדיקים; תדמיתם הציבורית מקבלת נופך מסוים של מסתוריות ואזוטריות שלא הזיקה לאיש מעולם אם היא לא הייתה חזקה מידי; הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם, ומעתה והלאה דרכם העסקית סלולה לפניהם. לא כדאי?

כך נתפשת היום אפוא האמונה. סוג מסוים של עיסקה, שאינה מחייבת אלא הליכה לקבר צדיק בלווי רב, תרומת כסף, תחושה פנימית של משהו טמיר ונעלם, תקשורת-תרבות-עיתון ושלטון מעורבים זה בזה, והכל בעטיפה של אמונה, מיסטיקה וסוד. האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?

בן-דב הוא אחד מאותם אנשי עסקים רוחניים שהולכים ומתרבים בימינו. הכוהנת הגדולה של הקהילה הרוחנו-עסקית היא כמובן שרי אריסון, אבל יש עוד רבים מהם בינינו, ויש מספר עוד יותר גדול של מורים רוחניים, רבנים וגורואים המעוניינים לייעץ להם היכן ואיך להשקיע (תמורת סכומים לא ממש סמליים כמובן). מאפייני הז'אנר: שימוש בתובנות מהמסורות הדתיות בכדי להצדיק מהלכים כלכליים ולקבל תחושת ביטחון שההכרעות הכלכליות שהם עורכים הן הנכונות ביותר. הסיבה: כלכלה היא חידה בתוך מיסתורין התקוע בעכוזה של אניגמה. לאף אחד אין מושג בשקל לאן ילך השוק. ככל שחוסר הוודאות גדול יותר, השימוש במאגיה (אמונות תפלות, קמעות, רפואת אליל) גדול יותר. ראו מה קורה בספורט. לכן גם אני לא רוצה ללעוג לבן-דב. זאת כלל לא הכוונה, ואולי במצבו הייתי נדרש לאותם אמצעים. מרבה נכסים מרבה דאגה, ומרבה דאגה מרבה חיפוש אחר ביטחון ונחמה. מה שכן, כטרנד ניו-אייג'י משמעותי ומעניין יש לשים אליו לב.

judi nir new age

השימוש של בן-דב במונחים יהודיים כדי להסביר את מהלכיו העסקיים מרתק. הציפור עם עלה הזית מתיבת נח היא זו שמבשרת על סוף המבול של ההססנות העסקית. התיקון הקבלי הופך לאפשרות לבצע רכישה. השפה ה'יהודית' עוברת טרנספורמציה ניו-אייג'ית והופכת מהמסגרת לברית בין אדם לאלוהים לחלק מעסקה כלכלית. שימו לב לתשובותיו לשאלות נוספות של ירושלמי באותו ראיון:

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
"אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיניי. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח".

אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
"זה הבסיס של העם היהודי".

מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
"נפלא. אתה לא מקבל מסרים? אני לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה".

אריסון מתייחסת למסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
"אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת".

הניו-אייג' פרץ לתודעה כתנועת המונים בשנות השישים, כחלק מ"תרבות הנגד". זו כללה, לצד הפגנות סטודנטים מתוך ביקורת נאו-מרקסיסטית נגד "הממסד" (ובכלל זה השוק החופשי, המלחמה בוייטנאם ולמען זכויות אזרח ושוויון לנשים, שחורים והומואים), ולצד ביטויים תרבותיים של מרידה כללית בכל סמכות או מסורת (אוהדי ג'יימס דין ומרלון ברנדו, rebels without a cause), גם את האגף הרוחני של "ילדי הפרחים" וההיפים, שדגל בפרישה מהמרוץ והתחברות לגוף, לאדמה ולאלוהות (“turn on, tune in and drop out”). הרוחניים בשנות השישים ראו בחברה המודרנית מוקד של ניכור וצביעות ומלכודת של חיים חסרי משמעות. הם חיו בקומונות, התאספו בפסטיבלים, עשו סמים הלוצינוגנים ופעמים רבות שאבו אמונות והשקפות מתורות המזרח.

החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים, כל זה נעלם. לא בגלל שהחברה המודרנית הפכה פחות מנוכרת או צבועה, אלא מכיוון שכוחות השוק למדו כיצד לאמץ אל ליבם את אותן נשמות מרדניות. אולי זה לא אמור להפתיע אותנו: העקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו את הקפיטליזם. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ולעצמאות, כשאתה מתעקש על זכותך לפרטיות ולביטוי אישי וייחודי, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי. השוק גם יידע להתאים את עצמו במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.

התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה ומהאנטי-ממסדיות של 'ילדי הפרחים' הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. במודע או שלא במודע הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני מרכיב משקפי היפסטר אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי 'טבע נאות' אני אותנטי וקרוב לטבע. מה, לא?

בשנות השמונים, אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (הלאו דווקא רוחניים) של האדם – וכמובן לצרכי השוק העולמי. ברור, אני מקווה, שסדנאות מיצים, קורס שחזור גלגולים או מפגשי קריאת הילות אינם פרקטיקות רוחניות של מסורת עתיקה כלשהי. לא, אלו מוצרים המייצרים לעצמם צרכנים. עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (בגלגולו החדש, שאני מכנה פשוט "הרוחניות העכשווית") תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. הניו-אייג' לא רק שחדל להתנגד לכוחות השוק החופשי, אלא הפך לאחד מזרועותיו המשוכללות והרווחיות ביותר.

על המעבר מדחיית הקפיטליזם לאימוצו הנלהב ברוחניות המודרנית כתבתי ביתר פירוט כאן, כאן וכאן.

אפשר להבחין בסימנים בכל מקום ובכל זמן. אתה רוצה לשתות כוס קפה של בוקר ומגלה שנגמר החלב, יוצא למכולת והנה לפניך אדם שחיפשת בנרות ולא היה לך מושג כיצד לאתרו. בדרך לעבודה אתה תקוע בפקק מתמשך, במכונית לידך אתה רואה פנים מוכרות. אתם מנופפים לשלום זה לזה, פותחים את החלון "אתקשר אליך" הוא אומר, והזדמנות עסקית מדהימה מתגלגלת לידך בלי שהתכוונת בכלל. אתה יושב בפגישה לילית עם בעלי מקצוע ואנשי עסקים. העסקה עומדת להיסגר, אתה מהסס וחושב. לפתע אתה מקבל הודעת טקסט בטלפון הסלולרי ממכר ותיק, רב ידוע שלא שמעת ממנו זמן רב: "אילן, שיהיה לך בהצלחה". אתה מחייך וממשיך בעסקה. — אילן בן-דב, אנחנו לא לבד: היקום, חוקיו וקבועיו – ראשית החיים ותכליתם, 2008, "יצא לאור בתמיכתו של אילן בן-דב וחברת לוטוס", עמ' 4

הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת.  Harvey Cox, 2003

מלחמת הרבנים – האימפריה מכה שנית

כפי שראינו ברשימתי האחרונה בנושא, קשה בזמן הזה לכתוב על המאבק בין רבני צהר לרבני הרבנות הראשית – לא סיימת את הפסקה וכבר צצה הכפשה חדשה של אחד הצדדים על רעהו בתורה. יום ליום יביע אומר, יום ליום יביא איתו את הלכלוך התורן שמשליכים אלו על אלו, את מנת הבוז והשנאה שחימם צד א' והגיש לצד ב'. ואכן אחרי שהיה משבר, הושג "הסכם", והנה שוב משבר רבתי – מתפתחת כאן סאגה שתתחרה במאמצי ההשלמה בין הרשות הפלסטינית לחמאס.

ובכל זאת, כמה הערות על המצב. כאמור, אחרי חגיגות הניצחון של צהר על הסכם הכניעה שהסכימו ברבנות להעניק להם בנדיבותם (הרב סתיו לא מגזים: "זהו יום ניצחון ליהדות במדינת ישראל"), ואחרי שהודו בצהר לכל העולם על התגייסות המונית שכלל לא היתה (צהר ממריאים: "ארגון רבני צהר מודה לעם בישראל על התמיכה הסוחפת, הגורפת והמרגשת, שהביאה להישג חסר תקדים"), ולא שכחו להתלכלך קצת על הרבנות (הרב סתיו סיפר על זוגות ש"בשום פנים ואופן לא ידרכו ברבנות"; ח"כ אורבך קבע שצהר "מציג [את הרבנות] בקלונה") התברר, כפי שטענתי, שהמשבר לא נפתר, אלא רק נדחה.

אבל גם אני לא האמנתי שהוא נדחה רק ביומיים. בראיון ליאיר אטינגר, התבשרנו שעל פי הרב עמאר רבים ברבנות מפקפקים בכשרותן ההלכתית של חופות צהר (עמאר ברגע של עברית: "יש כאלה שאמרו שהם לא הקפידו שהכלה תטבול, זו דוגמה. יש הרבה דברים שדיברו."). הרה"ג יונה מצגר לא איחר לתרום את שני הזוז שלו וקבע כי "הקמפיין שנעשה נגד רבני ישראל הוא חוצפה שאין כדוגמתה", ושאין צורך בצהר שכן "אנחנו שוויוניים וממלכתיים אנחנו לא מקפחים איש" (ולא ברור מה מדאיג יותר, שהוא משקר ביודעין, או באמת מאמין בזה).

בקיצור, הרבנות החליטה לא לאפשר לצהר לחתן זוגות: "הוחלט כי תוקם ועדה משותפת לרבנות ולצהר שתדון בטענות הארגון לפיהן נמנעת מהם עריכת חופות משיקולים שאינם ענייניים, לעת עתה תימנע מחלק ניכר של רבני הארגון האפשרות לחתן זוגות." הועדה, מטעם הרבנות, "תבחן את ההבנות שהתקבלו בשבוע שעבר בין שר הדתות יעקב מרגי לבין יו"ר רבני "צהר", הרב דוד סתיו". וכידוע, אין כמו ועדה הגונה כדי להזרים אנרגיה למערכת.

אבל הנה אנחנו מגיעים לחלק היפה מכל, כי אין בעולם יופי כתמימות בתולית, כתמיהה זכה, תמה וברה, מעין פליאה טהורה שכזו, חפה מכל רמז של דעת טוב ורע. רשות הדיבור לרב סתיו:

אף אחד איננו יכול להסביר את האפליה הבוטה הזאת, וכך גם לא את הקריטריונים החריגים.

הו, תמימות קדושה! בכיפה סרוגה ושתי פאות, עמדה ושאלה: למה?
וכל הרבנים, וכל הדיינים,
וכל החזנים, וכל הגבאים,
וכל החכמים וכל המזוקנים,
עמדו חיוורי פנים ולא עשו תשובה.

ובכן ילדים, האם מישהו יודע את התשובה לשאלתו האוי-כל-כך-תמימה של הרב סתיו? האם מישהו יכול להסביר את האפלייה הבוטה הזאת? ואת הקריטריונים החריגים? האם מישהו יודע למה במדינת ישראל יש חוק שלא מאפשר לכל רב לחתן כל אזרח יהודי? אגלה לכם את התשובה, התקרבו אל המסך כדי שאוכל ללחוש: זה בגלל שלרבנות הראשית יש מונופול על הנישואין ששששש! אל תגלו לרב סתיו! התמימות הזאת כל כך מחמיאה לו!

כן ילדים, עכשיו אתם יודעים את מה שאפילו הרב סתיו לא מבין: שאם אתה מפלה אחרים, סופך גם אתה להיות מופלה. שאם יש קריטריונים שעל פיהם אתה מחליט שיש כאלה שלא ראויים לחתן יהודים (רבנים קונסרבטיבים, רפורמים, עורכי טקסים חילונים, נשים ר"ל), מסתבר שיהיו קריטריונים שעל פיהם סבורים אחרים שגם אתה לא ראוי לחתן. ואם זה מעוגן בחוק המדינה, יכול להיות שהפקידים יהיו יום אחד לא מהקליקה שלך. ואז אתה בחוץ.

מה מסתבר? שלמרות שההלכה (כן, גם זו האורתודוקסית) קובעת שבשביל ששני יהודים יתחתנו צריך בסך הכל חפץ שווה פרוטה, שני עדים, הסכמת האישה ומלמול "הרי את", הרבנות החליטה (למה? כי היא יכולה) שצריך גם רב, וגם מקווה, וגם שיעורי "טהרת המשפחה", וגם תעודת כשרות של האולם, ועוד כיד ההתעמרות הטובה עליהם. ומה אז קורה? רבני צהר, אנשים טובים ונחמדים שהם, מדי פעם מקילים על הזוג הצעיר, שאין לו כוח למה שעבורו הוא שטויות, ומוותרים לו על הא או על דא. הכל בהתאם להלכה כמובן, רק לא בהתאם להלכה של הרבנות.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומוסר. והגינות. וקידוש ה' גדול 

ויש גם את המימד המוסרי. זוכרים את המחאה החברתית? אל תדאגו, היא לא הלכה לשום מקום, רק נחה. אבל כשהיא רק התחילה, אמר הרב שרלו, מראשי צהר כידוע, ש

אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור […] בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש.

לגיטימי מאוד שצהר ילחמו על זכותם לחתן אזרחים, אבל יש לשים לב שהם נאבקים אך ורק על רצונם בפתרון בעיותיהם הם. מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט זאת לא, כי את האחרים שגם מבקשים את אותן זכויות הם שכחו. או אולי, לא שכחו, אלא זכרו היטב ולכן עושים הכל כדי שחס ושלום לא יקבלו את אותן זכויות שהם עצמם מבקשים. שהרי כפי שכתבתי ברשימה הקודמת על הנושא, ניתוק בין צהר לרבנות, שיוביל להקמת בית דין חיצוני לרבנות, יסמן את תחילת הפרטת שירותי הדת במדינה ופירוק המונופול של האורתודוקסיה. צהר, קנאי דת קטנים שכמותם, כמובן אינם מעוניינים בזה, ולכן (יחד עם הממלכתיות הנאמנה שלהם) היו מוכנים לכל השפלה שהרבנות תשית עליהם. אבל על דאטפת אטפוך, והפוסל במומו פוסל.

ויש גם את המימד התדמיתי. אני חושב שצהר מפספסים הזדמנות פז להרחיק את עצמם מהממסד הרבני השנוא. צהר היתה יכולה, ועדיין יכולה, להכריז על עצמאות ולפתוח בית דין משלה (תוך הכרה בזכותם של אחרים לעשות כן גם כמובן), והיתה גם מצליחה מאוד, כי אכן רבים רוצים להתחתן על פי האורתודוקסיה, וזו הרבנות החרדית שדוחה אותם. המהלך האחרון של צהר לא רק השפיל אותה כאמור, אלא גם קשר אותה בברור לרבנות, ועוד כמי שמחזרת אחרי פתחיה, דבר שיפגע בה תדמיתית. מכיוון שסופה של הרבנות, כך אני בטוח, ליפול, וסופם של נישואים אזרחיים להתקיים, צהר עושה טעות כשהיא מתעקשת לעלות על ספינה טובעת.

ויש גם את המימד הציבורי. כפי שראינו, יחד עם הדאגה ל"כלל ישראל" הידוע, צהר דואגים לעצמם, לזרם הדתי המצומצם שלהם, לקליקה. בזה הם לא שונים מאגודת ישראל או מש"ס. רק שבניגוד לאלו, הם ציונים ושואפים להנהגה. משום מה הם לא מצליחים להבין שאם הם רוצים להיות כוח חברתי מוביל עליהם לדאוג גם לאזרחים שלא מזדהים איתם, ולא רק לאנ"ש. עד שיעשו זאת הם ישארו לא הרבה יותר מגרסה חיוורת, תרתי משמע, של ש"ס.

ומילה אחרונה על נישואים ואחריות. הבעיה המרכזית של הנישואים בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, היא שהאזרחים לא לוקחים אחריות על חייהם. אם את כמות הזמן ותשומת הלב שמקדישים לשמלה ולדי-ג'יי היו מקדישים לחופה, לברכות, למשמעות הטקס והמעמד, ממילא לא היה צורך בטכנוקרטים התפלים של הרבנות. לכן יש לפרק את המונופול של הרבנות לא רק מכיוון שיש אזרחים רבים שאינם יכולים להתחתן (כל מני עולים שהרבנות מטילה ספק ביהדותם), ולא רק מכיוון שזו זכותו המובנת מאילה של כל אזרח להתחתן בטקס כרצונו וכפי דתו. יש לפרק את המונופול של הרבנות מפני שזו תחילת הדרך להחזרת האחריות של האזרחים על אחד הרגעים המשמעותיים בחייהם. ברגע שיש בחירה יש לפחות פתח למחשבה, למודעות, לתשומת לב, ולכן ללקיחת אחריות.

שימו לב גם לקמפיין הענק שהרימו צהר. כבר יותר משבוע שקוראים בצהר לחתום על עצומה למען חוק שיסדיר את פעילותם, מודעות בעמוד הראשי של וואי-נט (מאיפה התקציב?), ומספר הלייקים בדף הפייסבוק של העצומה עולה מעט מעל עשרת אלפים. כאילו שבנוסף לכל ההשפלות שהם סופגים מהרבנות הם היו צריכים גם את זו

מחאת האספרסו והאוטיזם הכרוני של הימין הדתי

לפני כמה ימים כתב אסף וול טור עוקצני במיוחד הנוגע לאיחורו האופנתי של הציבור הדתי לארץ המחאות החברתיות. הנה קטעים נבחרים:

האם יש בימים אלו ציבור נבוך יותר מזה המורכב מהסגסוגת הימנית-דתית-לאומית? אותו ציבור המתיימר לטעון כי הוא מחליף את האליטות הישנות? ובכן, מנהיגיו של ציבור זה הפקירו את השטח ואת החברה הישראלית להנהגתם של הגרועים ביריביהם – שמאלני התפנוקים, ממיטב אזרחיה של מדינת תל אביב.
[…]
הרי אם תעז המשטרה לעצור רב לחקירה ולפגוע ב"כבוד התורה", תיחסם מיד הכניסה לירושלים ואפילו רבני צהר ישמיעו את קולם. אלפים יפגינו על כל פינוי, יסתננו לקבר יוסף, רבנים יתראיינו לכל מיקרופון בחירוף נפש סביב הסוגיה האם יש לקרוא "יזכור אלוהים" או שמא "יזכור אלוקים". והנה, אלפי נפגעי משכנתאות פונו מבתיהם בשנים האחרונות משום חדלות פרעון. האם מי מרבני הימין צפצף? האם עושק הרופאים הטריד אותם? האם הם חשים דבר כלפי הזולת, מעבר להתנשאות המתבדלת של "מלח הארץ"?

קראו את הטור, יש שם עוד פנינים רבות. הרשימה מסתיימת בקביעה כי

יום אחד, אולי יוכלו הסרוגים לבוא במקום האליטה הקודמת, השמאל הציוני של פעם. בינתיים, הם רחוקים מאוד משם, תקועים כנראה במאחז על איזו גבעה.

אכן תקועים. אבל לא ללא סיבה, נכון?

נכון. אני חושב שברור לכולם שיש סיבות רבות לסירוב של הימין הדתי להשתתף בהמוניו במחאה החברתית, ואני חושב גם שאותן סיבות די ברורות. כמובן, התמיכה בלית ברירה בביבי והרצון לשמור על ממשלה ימנית. מנגד הפחד מתמיכה בחד"ש, ב"אנרכיסטים" ובעמדות השמאל. גם הפחד מחלוקה מחודשת של העוגה התקציבית ודאי משחק איזשהו תפקיד, שהרי האפלייה כאן היא לטובתם. אולי גם מדובר בשמרנים שנרתעים ממהפכות, או באנשים מסודרים שלא אוהבים בלגן.

הכל נכון. ויחד עם זאת, נדמה לי שהסיבות האלה אולי מסבירות את חוסר הנכונות להשתתף במחאה, אבל לא את הניתוק הנפשי ממנה ומהמוחים. קחו למשל את שני הציטוטים הבאים, מהסופ"ש האחרון:

התסריט הכי פחות טוב של המהלך הזה הוא שהחבר'ה שם בפסטיבל השאנטי סתם יבינו שמה שהם עשו הלך למקומות אחרים לגמרי ממה שתכננו, יקפלו את האוהלים שלהם ויאפסנו אותם עד למחאת גבינת השמנת והאספרסו המתוכננת לחודש הבא. (מאמר מערכת, עולם קטן, גליון 311, כ"ז תמוז, 29.6)

אחת התוצאות של מחאת האוהלים היא הסחת הדעת של נתניהו וכמה מבכירי שריו מהמתקפה המדינית שמתכננים הפלסטינים בעוש מספר שבועות. במקום שנתניהו יעסוק יומם ולילה בהכנת תשובות ראויות למתקפה המדינית של אבו-מאזן, הוא נאלץ להתמודד עם מחאת האספרסו של שדרות רוטשילד. (עמנואל שילה, טור העורך, בשבע, כ"ו תמוז, 28.6)

great minds think alike, כך נראה. או לפחות מנותקים מהמציאות בצורה דומה. כי נדמה לי שציניות נמוכה שכזאת מראה על יותר מהסתייגות או ביקורת באשר למחאה, אנשיה או אופניה. כאן מדובר בביטול עמוק, בדחייה, בקבס. הייתכן שיש כאן גם זלזול אפריורי בכל דבר שבא מהחילונים, בטח מהתל-אביבים? (לחילונים, כידוע, אין ערכים. עגלה ריקה. לא יכול להיות שהם נלחמים על משהו חיובי. זה חייב להיות רק פינוק, אגואיזם, חמדנות, תאוות נמוכות, אספרסו. ואומרים שהשמאל מתנשא.)

אם זה נכון, נדמה לי שבימים אלה הימין הדתי מפסיד את עולמו. כן רבותי, אני חושב שזה קורה ממש מול עינינו. כי אם מחאה שזוכה לתמיכה של 88% אחוזים מהציבור, כולל 85% אחוזים ממצביעי הליכוד, מוגדרת על ידי חלק ממנהיגיו כמחאת אספרסו של ילדים מפונקים, מדובר בחוסר תקשורת עמוק בינם לבין הציבור (או בתרגום למרכזניקית, בינם לכלל עמישראל). הרב יעקב אריאל הוא היחיד שמבין את זה.

ואולי עוד דבר. שני הכותבים, אם אני לא טועה, הם מתנחלים [תיקון 15:44 – טעיתי, רק שילה מתנחל]. נראה לי שיש לזה משמעות, למרות שלא מדובר כאן רק בניתוק שנובע מכך שאכן זול יותר לחיות ברווחה בשטחים. זה הרובד הכלכלי של הניתוק. אבל הניתוק העמוק יותר הוא ברובד הנפשי. נראה שפשוט אין להם שום קשר פיזי או נפשי עם רוב רובו של העם. הם לא מזדהים עם מצוקותיו, ולא מבינים את שפתו. הם פשוט לא שם. סגורים בקהילותיהם ובהתנחלויות ההומוגניות שלהם, הם לא רואים אותו. הם גם לא מעוניינים לראות אותו.

חשוב כמובן לומר שיש גם סרוגי כיפה רבים, ביניהם ימנים רבים, שכן מזדהים עם המאבק הזה. ברשימה מתחילת השבוע עשיתי עוול לרב שי פירון על שלא הזכרתי את דבריו המרגשים בעצרת במוצ"ש. סיפרו לי שהוא דיבר על "חזון הנביאים", לא פחות. ושלשום בערב הייתי בגן הסוס בירושלים, במאהל המחאה, לדיון תחת הכותרת הישירה מאוד, "למה דתיים לא משתתפים במחאה?". ראשון עלה לדבר הרב יובל שרלו. "לו לא הייתי פחדן הלכתי," כך פתח, "הייתי מברך בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

שרלו הסביר שהוא שמח מאוד על המחאה החשובה, והסתייגותו נובעת מה"שפה האנרכיסטית", שמהווה לדעתו סכנה לקיום המדינה. הוא קרא להפיכת תנועת המחאה לתנועת תיקון והביע תקווה שאחרי ארבעים שנה מערכת הבחירות הקרובה תעסוק לא רק בנושאי יו"ש וביטחון, אלא "בדבר החשוב ביותר", שהוא המאבק למען צדק חברתי. אי אפשר היה לטעות בהתרגשות ובהתלהבות שבקולו. אחרי הרב שרלו עלה הרב בני לאו, שנשא גם הוא דברים בנימה דומה, ודיבר על הצורך לצאת מהבית ולעשות כדי לתקן את חוסר הצדק.

אחרי הרב לאו עלתה לדבר תהילה נחלון, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה, שדבריה היו פשוטים ומבהילים. נחלון דיברה פחות על המאבק מבחינה ערכית, ויותר על נחיצותו האקוטית מבחינה מעשית. היא השוותה את מדינת ישראל עוד עשרים שנה לירושלים של היום, והתריעה ממצב שבו הדמוגרפיה וההגירה השלילית תהפוכנה את המדינה לענייה ונחשלת. ללא חלוקה הוגנת בנטל המיסים וללא טיפוח המגזר הערבי והחרדי (בדגש על לימודי ליב"ה) הציבורים העניים הללו יהפכו לרוב, כאשר תוך כדי כך כל מי שיוכל, יעזוב. כפי שהיום עוברים מירושלים לתל-אביב, יעברו מתל-אביב לחו"ל. וכבר היום רבים עוזבים (נחלון סיפרה ששמעה על הגירה של עשרת אלפים ישראלים משכילים בעשור האחרון למלבורן, דבר ששינה את פני הקהילה היהודית בעיר). מדינת ישראל כולה תהפוך לירושלים: ענייה, מסורתית, מלוכלכת, מפולגת, חסרת השכלה.

נחזור לימין הדתי. אם לסכם את מה שאנחנו רואים כאן, הרי שעוד קו של חלוקה פנים-סרוגה נחשף כאן, כאשר החרד"לים, נכון לרגע זה לפחות, שוב מדגימים עד כמה הם פשוט לא חלק ממה שקורה בישראל. עד כמה הם סקטורילים, עד כמה פניהם רק פנימה, מתבוננים בטבורם. וכולם יכולים לראות אותם כעת מביטים בטבורם. כאילו כדי להוכיח שאכן כך פורסם אתמול "מכתב רבנים" (כבר מצחיק) נוסף, שקורא "לפתור את מצוקת הדיור על ידי בנייה מאסיבית ביו"ש". אותו פתרון מוצע על ידי פעילי ימין שהקימו מאהל. כאמור, הם פשוט חיים בעולם משל עצמם. ולכן בפעם הבאה שהם יזעקו על זכויותיהם, נגד פינוי, ידרוש בנייה עבור "ריבוי טבעי" או ימחו על ההקפאה, זה פשוט לא יישמע טוב. זה יישמע כמו צרות של עשירים מנותקים. כמו מחאת אספרסו.

אבל יש לומר מילה נוספת וחשובה: אני מקווה מאוד שזה ישתנה. אני מקווה מאוד שהמחאה הזאת תצליח להתגבר על החלוקות המגזריות הללו (אם כי בשום אופן לא במחיר טשטוש חוסר ההסכמות העמוקות), משום שזה כל כך חשוב לעתיד המדינה. כי המדינה שלנו צריכה לאתחל את עצמה בכמה וכמה מישורים כלכליים וחברתיים, וזה יכול להעשות בצורה המיטבית, ואולי בצורה היחידה, רק מתוך שיתוף פעולה, או לכל הפחות מתוך שיח. על החלק היותר ימני או חרד"לי של הציונות הדתית להתעורר. כי המאבק הזה אינו על אספרסו. ואוי להם, ובמידה מסויימת גם לנו, אם על המאבק הזה הם ישקיפו מהצד.

מההפגנה בירושלים, מוצ"ש האחרון

חלקים מהרשימה התפרסמו אתמול בנוסח אחר באתר אבי חי. ובהזדמנות זו אני מזכיר לכם את ערב העיון שיתקיים ביום א', בבית הכנסת יקר, תחת הכותרת Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי. יהיה מעניין.

האימפוטנציה המבישה של הרבנים (וגם על הטרדה מינית ופלפול הלכתי של נזירים בודהיסטים)

חוסר המעש של הרבנים

אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.

מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?

מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]

כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?

האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.

ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.

אתמול, בירושלים, מול בית ראש הממשלה

פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים

התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.

מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.

וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.

ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.

העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש

"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."

(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.

ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.

והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.