נדמה שברור לכולם שההתפתחויות האחרונות בפרשת הרב אלון לא מוסיפות כבוד לאף אחד. לא לרב אלון, שהעדויות נגדו הן קשות ביותר, ולא לפורום תקנה, שהביא לפרסום עדויות קשות שכאלה. אישית אני חושב שהיה טוב אילו הפורום היה נמנע מלפרסם אותן, ולו משום כבודו, ויפה כתב על כך הרב בני לאו.
פרסום העדויות החדשות מעניין לא במה שהוא מגלה על הרב אלון, אלא במה שהוא מגלה על המצב הנוכחי של חלקים שונים בציבור הציוני-דתי בארץ. כאשר כתבתי מאמר על הקשר בין כריזמה להלכה בהתייחס לפרשת אלון לגליון יוני של דעות, שיערתי שם שפרשת אלון בסך הכל גמורה:
הכריזמה שהוא זכה לה לא היוותה כל איום על הממסד עד הרגע הנורא בו נחשף שהוא בגד בעקרונות מרכזיים של אותו ממסד; או אז גם ידע הממסד להרחיק אותו מכל עמדת סמכות. אם נחזור לפתיחת דברינו, נראה שזהו אחד ההבדלים החשובים בין מנהיגות כריזמטית שנוצרת בתוך דתות ממוסדות, לבין כזו שיוצרת את הדת של עצמה, כמו בניו-אייג'. בניגוד למקרה הרב אלון, על האחרונה אין כל פיקוח, ומובן שפעמים רבות התוצאות הנובעות מכך הן קשות.
אני מכה על חטא – תמים הייתי עם הרב אלון. טעיתי לחשוב שאלון לא יעז להרים את ראשו ושהסיפור הסתיים. אבל החלוקה שערכתי שם בין דתות ממוסדות לניו-אייג' היתה טעות, לפחות בכל הנוגע לאופי המנהיגים הרוחניים שבתוך מוסדות אלה, שכן אלון מתנהג הרבה יותר כמו גורו ניו-אייג'י מאשר כמו רב אורתודוקסי.
אני לא מדבר רק על ההתבטאויות האניגמטיות/פסוודו-רוחניות שהוא שיחרר לאחרונה לגבי כוחה של שתיקה, ולא רק על כך שהן לא יותר מהתחמקות מביכה של אדם שאין לו מספיק אחריות ואומץ להתייחס להאשמות חמורות שמוצבות כנגדו. אני גם לא מדבר על התרגיל הגורואיסטי הקלאסי שאלון ביצע כאשר הוא קבע ש"יש שתיקה שאתה שותק כי אתה לא מבין, אבל יש שתיקה שאתה שותק כי אתה למעלה מכל ההבנות", שמעלה את החשד שעוד מעט נגיע ללמוד על כך שיש מין שהוא למעלה מכל מין. אני אפילו לא מדבר על זה שכאשר אלון משווה עצמו לדוד המלך שגוער בדואג האדומי ובאחיתופל על הלבנת הפנים בה הם אשמים כלפיו הוא למעשה מודה שהוא חטא, שכן גם דוד מודה שחטא במדרש שהוא מצטט.
אני מדבר על זה שכל זה מצליח לו. אני מדבר על זה שהרב מוטי אלון רק צובר כוח מאז השפל הראשוני שנכנס לתוכו אחרי שהתפוצצה הפרשה. אני מדבר על זה שכמות החסידים השוטים שהרב אלון מצליח לאסוף סביבו רק הולכת וגדלה. אני מדבר על זה שבתוככי האורתודוקסיה היהודית הכריזמה גוברת על המוסר ועל ההלכה.
אכן, הדבר המעניין ביותר בפרשת אלון היא שייתכן שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלה הוא את הניצחון השני בהיסטוריה היהודית של הכריזמה על החוק. בין אם הוא אשם ובין אם לא, הרב אלון מתנהג לא רק כפרימדונה חסרת אחריות, אלא כרב-מג כריזמטי שכנראה מבין יותר בריקוד התקשורתי מאשר כל חברי תקנה מבינים בהלכה. והבעיה שלהם ושלנו היא שבמצב החברתי כיום הריקוד התקשורתי נחשב יותר מההלכה.
ניקח קצת אחורה ונסביר. בספרו הקלאסי משנות השבעים, The Fall of Public Man, סוקר הסוציולוג האמריקאי רי'צרד סנט את הדרכים בהם השאיפה לאינטימיות רגשית שינתה את פני התרבות המערבית החל מהמאה ה-18 ועד ימינו. בספר מקדיש סנט פרק לעלייתו של האינדבידואל הכריזמטי, מבחין בין סוגיו השונים (האמן, השחקן, הגאון, הפוליטיקאי, הסלב) ומברר איך הכריזמה עצמה שינתה את פניה במאה האחרונה. על פי סנט, כריזמה, שהיתה בתחילתה מתת אל בעלת גוון מאגי (וזה אכן משמעותו של המושג אצל מקס ובר, וראו לינק למאמרי לעיל) שינתה לחלוטין את פניה:
כפי שהכריזמה איבדה את משמעותה הדתית, כך היא הפסיקה להיו כוח מתורבת. בחברה חילונית, כאשר 'כריזמה' מודבקת למנהיג בעל עוצמה, מקור כוחו מסתורי יותר מאשר בחברה הדתית. מה מעניק לאישיות בעלת עוצמה את עוצמתה? 'תרבות האישיות' של המאה האחרונה ענתה על שאלה זו על ידי התמקדות בהרגשתו של אותו אדם, במקום במעשיו. מניעים יכולים להיות טובים או רעים כמובן, אבל במאה האחרונה אנשים הפסיקו לשפוט אותם כך. גילויים של דחפיו הפנימיים של אדם – ותו לא – הפך להיות מרגש; אם אדם יכול לחשוף עצמו בפומבי ועם זאת לשלוט על תהליך החשיפה, הוא מרגש. אם עשה זאת הרגשת שהוא בעל עוצמה, אם כי לא היית יכול להסביר מדוע. זוהי כריזמה חילונית: סטרפטיז נפשי. עובדת החשיפה היא שמרגשת; [אולם] שום דבר ברור אוו מוחשי לא נחשף. (תחילת פרק 12)
אני חושב שהפסקה הזאת תורמת בצורה נאה להבנת המשחק שמשחק אלון, והמשחק הנגדי (הכושל) של פורום תקנה. אלון הוא אמן המילים, אמן הדרשות. הוא נאם ודרש ושנה והסביר מעל כל במה אפשרית במגזר הציוני-דתי בעשרים השנים האחרונות, ומעל עוד כמה במות במגזרים אחרים. הוא לימד הלכה ופרשות שבוע, הטיף מוסר (גם כנגד הומוסקסואלים) וחילק עצות רוחנית. אבל עכשיו, בנוגע למעשיו, הוא שותק. הוא חילק חיבוקים ונישוקים והפיץ חום ואהבה, אבל עכשיו, מבחינה רגשית, הוא משחק את הנפגע. פאסיב אגרסיב. קל להבין מכאן שאלון בונה עצמו כקדוש מעונה.
על פי המודל של סנט, אלון הוא אמן במשחק החשיפה: הוא חושף רק מה שהוא רוצה, רק מתי שהוא רוצה, רק כמה שהוא רוצה. הוא נזהר לא לחשוף יותר מדי (עובדות), ועם זאת חושף המון (רגשות). כך הוא עוטף את עצמו במסך עשן של כריזמה, ומשאיר את חברי פורום תקנה להיות אנשי המילים, אנשי העובדות. מנקודת המבט הזאת פרסום העדויות על ידי תקנה הוא ניסיון לחשוף את אלון יותר מכפי שהוא רוצה, להוציא את החשיפה מידיו, ובכך להוציא את האויר מהכריזמה שלו. אולם כמו חרב פיפיות כך הם רק עוזרים לתהליך הפיכתו לקדוש מעונה. וחשוב יותר: בצורה כזאת הם משחקים על המגרש הכריזמטי, ועליו אין להם סיכוי לנצח.
פורום תקנה אמנם מנצח במגרשים אחרים. במגרש העובדתי (כנראה), במגרש הרציונלי, במגרש המוסרי, במגרש ההלכתי. אולי, נחיה ונראה, במגרש החוקי והמשפטי. אולם כל אלה מחווירים, ממש מלבינים פנים, מול המגרש הכריזמטי. אלון שובה את לבותיהם של חסידיו, ועושה זאת תוך הרפייתם מרצון משכלם ומנאמנותם להלכה. מערכות ההגנה המבוצרות לתפארת של פורום תקנה הם כמו קו מז'ינו מול המפציץ החמקן שהוא אלון. כי אלון חימש את עצמו בנשק המשוכלל ביותר שקיים בימינו: ברגש.
מה שהכי מעניין בפרש אלון, אם כן, הוא עליתו לבכורה של המגרש הכריזמטי בשיח הפנים-אורתודוקסי. העדפת המימד הכריזמטי של הפרשה על פני מימדים אחרים (אתיים, הלכתיים וכו') היא המהפכה האמיתית שמבצע מוטי אלון בחברה האורתודוקסית-סרוגה בישראל. מאז ימי שבתי צבי לא היה אדם שבכוח הבטחתו הכריזמטית (ושימו לב שהכריזמה של ש"צ היתה מהסוג הישן כמובן) גרר את חסידיו להתעלם מההלכה (ואני מדבר לא רק על מעשיו לכאורה של אלון, אלא גם על סמכותם ההלכתית של רבני הפורום).
פרשת הרב אלון מסמנת, אם כן, מהפך תפיסתי בקרב חלק מציבור של חובשי הכיפה הסרוגה, מהפך שניתן לקרוא לו בשמות רבים (הפנמה, אקספרסיביזם, גורואיזציה, ניו-אייג'יזציה, שבתאות) אולם הוא כולו מרוכז סביב המעבר משיפוט אידיאולוגי, הלכתי וקהילתי לשיפוט רגשי, א-רציונלי ואינדבידואלי.
