הרב שי פירון

צוק אתני, לאום איתן

מימין ומשמאל מדברים לא מעט על מבצע 'צוק איתן' כקו פרשת מים, בין אם פוליטי, חברתי, דתי או תקשורתי. דומה שמשהו אכן קרה במסגרתו, שהוא הביא "רוח חדשה" על אף שמבחינה צבאית לא היה שונה בהרבה ממבצעים קודמים בעזה. אני שותף להערכה הזאת, אם כי לדעתי לא מדובר בהתפתחות של דבר חדש, אלא בנראות ברורה יותר של תהליך שמתרחש ומתעצם מזה יותר מעשרים שנה. התהליך הזה קשור ל"רנסאנס היהודי" שעובר על ישראל, אולם ההתעוררות היהודית הזאת עצמה מחולקת בתוכה לשני ערוצים מרכזיים שמהם ראינו בתקופת 'צוק איתן' רק אחד.

בחנו למשל את הכרוניקה הבאה: זה התחיל בתפילה שנשא הרב דוד סתיו בתוכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח לשלום שלושת החטופים. אחר כך ינון מגל נזף בח"כ ג'מאל זחאלקה על שחלק על זכותם של היהודים לארץ ישראל והתעקש ש"כתוב בתורה שזאת הארץ שלנו". לקראת הכניסה הקרקעית לעזה הופץ מכתבו של אל"מ עופר וינטר שהמריץ את חייליו להכות באויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", ובמהלך הקרבות חזינו בשר הביטחון מניח תפילין במשרדו.

לנוכח מראות אלוהים אלה כתב רענן שקד בטורו השבועי ב'7 ימים' (8.8) כי "משהו בחילוניות היהודית נסדק וקרס סופית במערכה הזו. אם יש מפסידים במלחמת עזה האחרונה […] מדובר בזהות החילונית של ישראל ושל צה"ל." מנגד שר החינוך פירון מדבר על המבצע כמביא תחת כנפיו "מהלך רענן ויחודי, מהלך שיש בו גיבוש של זהות ציונית ומוסרית כאחד […] לצד מהלך השנאה וההדרה." ובמידה מסויימת שניהם צודקים.

אז מה היה לנו כאן? לכאורה, אפשר לייחס את כל היידישקייט הזה לאותה התעוררות יהודית מגוונת בה חילונים מגלים מחדש את מורשתם התרבותית-דתית, זו שמתאפיינת בין השאר בבתי מדרש פלורליסטים ובנאו-קבלה. אולם זו תהיה טעות. אנו חוזים כאן בתופעה שונה (גם אם מקבילה), שכן מדובר לא בעניין תרבותי או רוחני שמגלים חילונים בתכנים יהודיים על מנת להעשיר את זהותם ולנכס לעצמם מחדש את המסורת. כאן מדובר כתפיסתו של הקולקטיב כאתנוס, ובחיבור לדת היהודית כהעצמתו של "העם" כאחד ומאוחד אל מול האויב.

במילים אחרות, ההתעסקות שאנו חוזים בה כאן בדת מגיעה למען מטרה פוליטית, והיא הדגשת אחדותו של העם (היהודי). כמו נמר הממתין לשעת כושר כדי לזנק, המבצע בעזה הביא זרמי מעמקים שבחשו בשקט ובאיטיות עד כה לפרוץ על פני השטח ולהפגין בגאון את עצמתם. זרמים אלה מורכבים מנייטיביזם והדתה (ועבור היהדות הדתה היא תמיד גם הלאמה), ומסמנים שלב חדש בהפיכתה של הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה אתנית.

כיצד הגענו עד הלום?

בספרו The Triumph of Israel's Radical Right מתאר עמי פדהצור את התהליך בו "הימין הרדיקלי הישראלי הישן", שדיבר על ארץ ישראל השלמה במונחים של ריבונות וביטחון (למשל, מפלגת צומת), הוחלף ב"ימין הרדיקלי החדש", שנושא את שם ה' ומדבר על נחלת אבות. הימין הרדיקלי החדש מחזיק בתפיסה אתנו-לאומית, בה העם היהודי – ולא האזרחים הישראליים – מהווים את בשרו של הגוף הפוליטי במדינת ישראל. כיום ימין רדיקלי אתנו-לאומי זה שולט בחלקים נרחבים של הפוליטיקה הישראלית, כולל כמובן במפלגת השלטון (אלקין, דנון, רגב, לוין, חוטובלי, פייגלין). על פי פדהצור:

באמצע שנות התשעים, שנית ספורות אחרי ההתנקשות בכהנא, הזרעים האידיאולוגים שהוא שתל וטיפח במשך שנים החלו לפרוח. הימין הקיצוני החדש, שהפך לתופעה האידיאולוגית המשמעותית ביותר בישראל כיום, מאוחד על ידי סדר יום שעל פיו העקרונות הדמוקרטיים של המדינה כפופים לעקרונות האתנו-יהודיים. [… במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים] המדינה נסחפה בגל של אולטרה-פטריוטיזם. [… ואחרי מבצע עופרת יצוקה] גל הפטריוטיזם הפך במרחב הציבורי לשיטפון חסר תקדים של נייטיביזם ופופוליזם, בהנהגת תנועת 'אם תרצו'." (עמ' 205, 208)

יש כאן אפוא תהליך מתגבר שאפשר לתארו כאתניפיקציה של הישראליות. פדהצור מתמקד בשדה הפוליטי, אבל אני חושב שאפשר להבין את עלייתה של התפיסה האתנו-לאומית בצורה ברורה יותר אם ננתח את התהליכים החברתיים שעברו על החברה הישראלית מאז שנות השמונים. מחקרים שונים ורבים עמדו על השינויים בכלכלה ובתפיסה הכלכלית, בשדה המשפט ובמצב המדיני שגרמו מאז שנות השמונים לנטישתו של האתוס הרפובליקאי-קולקטיביסטי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל ואת החברה בישראל עד אז, ועודדו את עלייתו של אתוס ליברלי ואינדבידואליסטי. בעקבות אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית, תהליכי הפרטה מקיפים, כניסתם של כוחות השוק הגלובליים ועלייתם של ענפי היצור עתירי הידע התפתח בישראל במהלך שנות השמונים משק פוסט-תעשייתי המתאפיין במה שמכונה קפיטליזם מאוחר או היפר-קפיטליזם.

להתפתחויות בתחום הכלכלי התלוו מקבילות בתחום התרבותי והחברתי. חדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל. התפיסה הציונית הקולקטיביסטית בה הגוף הפוליטי מוגדר על ידי הדמוקרטיה הישראלית על אזרחיה (תוך שאיפה לאחדם על ידי "היתוך") ועל ידי אידיאולוגיה לאומית אחידה התפוררה לכדי פסיפס רב-תרבותי, מסגרת ליברלית ואתוס אינדיבידואליסטי-הישגי. במילים אחרות, לא רק המשק הופרט.

את תחילת סופו של הסטטוס-קוו הדתי אפשר למקם בראשיתו של התהליך הזה, וממילא גם את החיפוש החופשי והמגוון של העשרה תרבותית, רוחנית ו"זהותית" במקורות היהדות. אבל זו רק תולדה אחת של ההתפתחויות הנ"ל. עבור מי שהיה מעוניין לשמור על זהות קולקטיבית אחידה, ובעיקר עבור המבקשים את "אחדות העם" כלפי פנים וכלפי חוץ הכריח התהליך הזה לחפש מקורות אחרים, אלטרנטיבים לציונות, כדבק אידיאולוגי מאחה ומאחד. כאן נכנסת היהדות לא כדת, אלא כאתנוס. במילים אחרות, כריאקציה להתפוררות של הקולקטיב ולליברליזם עלתה התפיסה האתנו-לאומית.

נשים לב שהן עבור חילונים שמתעניינים ביהדות כחלק מחיפוש תרבותי או רוחני והן עבור חילונים שזקוקים ליהדות כקרקע אתנית לגיבוש סולידריות ופטריוטיזם (שלא לומר ג'ינגואיזם) מדובר בתחליף נדרש שבא למלא את החלל שהותירה התפרקותה של הציונות כאתוס קולקטיבי. אסור לשכוח שהציונות המדינית באה להציע תחליף ליהדות כדת, "יהודי חדש" שהוא חילוני ולאומי ודמוקרטי וסוציאליסטי. עם אבדנו של זה מתעורר צורך לגבש זהות יהודית חדשה. זו יכולה לעלות מתוך עיסוק מחודש ופלורליסטי במקורות, או מתוך תפיסה נייטיביסטית של היהדות כאתנוס. שני הזרמים האלה סותרים (או משלימים) אחד את השני בכמה היבטים, אולם מקורם באותו תהליך והם עונים על צרכים דומים.

על שני הזרמים האלו כתבתי בפירוט רב יותר במאמר שעתיד להתפרסם בגיליון אקדמות הבא, ולא אאריך כאן. ברם מה שצריך להיות מובן הוא שמבצע 'צוק איתן' העלה לתודעה והדגיש באופן חסר תקדים את הזרם האתנו-לאומי שהלך והתעצם בעשרים השנים האחרונות. התופעות המוזכרות בפסקה השנייה של רשימה זו ואחרות אינן אלא חלק מהקריסה של הזהות האזרחית של הישראלים היהודים החילונים אל תוך הזהות האתנית שלהם, כאשר זו האחרונה מהווה בסיס "אמיתי", "טבעי" ו"אותנטי" יותר מאשר כל הגדרה פורמלית של שיח משפטי דמוקרטי-ליברלי. ההתייהדות הזו והחזרה למסורת מאפשרת בד בבד זהות יהודית חדשה-ישנה שעולה מתוך הציונות החילונית המתפוררת, ואחדות פשוטה, פטריוטיזם ולעיתים ג'ינגואיזם אל מול האויב בעתות מלחמה.

נספח: שתי הערות לגבי השמאל הישראלי

קודם כל, במלחמה הזאת הוא חטף מכות. אסור לעבור על כך לסדר היום וראוי לשים לב היטב לתופעה: לא היה מדובר במקרים חריגים פה ושם, אלא בהתארגנויות מכוונות ומתוזמרות להיאסף בקרבת מפגיני שמאל, לזרוק בקבוקים ואבנים ואף לארוב למפגינים בדרכם הביתה בכדי להפליא בהם מכות, לפעמים תוך שימוש בנשק קר. אין כאן "התפרצות של זעם". זה היה מתוכנן. כשאמיל גרינצוויג נרצח על ידי יונה אברושמי הייתי אמנם רק בן 9, אבל אני לא זוכר אלימות כל כך שגרתית ושכיחה מהימין כלפי מפגני שמאל מאז ועד הזמן הזה.

מה קרה כאן? אם אנחנו מדברים על פריצתה על פני השטח של אתנו-לאומיות אפשר להבין למה מתרחש רצח על רקע לאומי-אתני כמו זה של מוחמד אבו ח'דיר, אבל כיצד נפרש אלימות כלפי יהודים? ההסבר יכול להיות פשוט למדי: המשתמשים באלימות כלפי אנשי שמאל אינם רואים בהם חלק מקבוצת הבית. עבורם הם אינם חברים מלאים ב"עם ישראל". אל תשכחו, הרי הם "שכחו מה זה להיות יהודים".

כאן אנחנו רואים איך האתנו-לאומיות חייבת לפנות כנגד עצמה, וזאת על מנת להכשיר עמיוּת "טהורה" ומלוכדת. כי תפיסת לאומיות אתנית מניחה מראש שהעם כולו הוא אחד. מי שלא מהעם שלנו חייב להיות נגדנו, ומי שנגדנו חייב להיות לא מהעם שלנו. חייב להיות לא-אנחנו. האלימות כאן מגיעה על רקע דחייה תודעתית של האלימים את מושאי אלימותם. עבורם אנשי שמאל לא זו בלבד שאינם חלק לגיטימי מהספקטרום הפוליטי במדינה (כמו הערבים אזרחי ישראל), אלא אף אינם חלק מהעם היהודי. באופן פרדוקסלי דווקא אלה המצהירים שוב ושוב על אהבתם המוחלטת ל"כל יהודי" מוציאים מכלל היהודים קבוצה לא קטנה, ודווקא מי שרואים עצמם כפטריוטים גדולים פועלים כדי לפרק את הציבור הישראלי לקבוצות שונות ויריבות. ואפשר גם לבחון את השתיקה של ההנהגה הפוליטית לנוכח התהליך המתדרדר הזה.

הערה שניה

בספרה מרחב המקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (ספר מרתק כשם שהוא תזזיתי, עשיר באבחנות ותובנות), עומדת חביבה פדיה על יחסו המורכב של הפוליטי לתיאולוגי ביהדות המודרנית. פדיה מתייחסת לחילון היהדות על ידי הציונות ומציינת כי

בשלבים הראשונים של תהליכי הלאומיות וההשכלה שעברו היהודים באירופה, המישור התיאולוגי שעבר תהליך חילון מואץ הזין את הפוליטי. בשלבים הבאים (ששיאם ב-67'), הפוליטי שהתהדק אל הממשי [כלומר, פגש את ארץ האבות בפועל – ת.פ.], והיה מעובה תיאולוגית, תוך כדי מחיקת הרפרן הדתי, שב ועבר תהליכי הדתה והשגבה בידי הציבור האמוני בארץ. בשלב השלישי, וככל שהשבר בממשי מתברר, מתחולל תהליך נסיגה והיפרדות של השמאל החילוני מן המבנים המורשים של לאומיות כטרנספורמציה של דת, וכאן נפער הפער בין שתי הקבוצות, הדתיים הלאומיים והחילונים הציוניים, שהיטיבו ללכת יחד בתחילת הפרוייקט הציוני. (עמ' 90)

פדיה מסבירה כיצד הציונות, שהיתה כאמור לעיל מתחילתה פרוייקט של חילון היהדות, בלעה אל תוכה את שטחי יהודה ושומרון, מה שהביא את הציונות הדתית להפוך את המדינה לכס האל בעולם, דהיינו להשתלטותה של התיאולוגיה הקוקיסטית על הציונות הדתית. בשלב השלישי מתברר שאפעס יש ביהודה ושומרון עוד עם, ושגם אם בלענו קשה לעכל את ארוחת המלכים הזאת. בשלב זה נסוג חלק מהשמאל החילוני לא רק מהרצון להחזיק בשטחים, אלא מהציונות בכלל, דהיינו מכל תפיסה לאומית, ומאמץ תפיסה קוסמופוליטית פוסט-לאומית (והדבר קשור באופן עמוק גם לתהליכים הכלכליים-חברתיים שתיארתי לעיל כמובן. וראו גם ניתוחיו הדומים של שלמה פישר שכתבתי עליהם כאן וכאן).

אלא שנסיגתו של השמאל החילוני מהציונות משחקת לידיהם של הדתיים הלאומיים, שהרי הציונות מתחילתה היתה כאמור פרוייקט של חילון היהדות. באופן בלתי נמנע עם החלשות הציונות החילונית מתעצמת הציונות הדתית, תרתי משמע. יחד איתה מתעצמת גם אותה תפיסה אתנית על פיה מדינת ישראל היא קודם כל הלאומיות האתנית של היהודים ולא דמוקרטיה ייצוגית (בעלת אופי יהודי). מי שחשב שזניחת הציונות תביא לליברליזציה וקוסמופוליטיות טעה אפוא פעמיים: הן מבחינה של התעוררות חיפוש זהות יהודית (תרבותית, רוחנית) אלטרנטיבית לזו הציונית-חילונית, והן מבחינה של העצמת הציונות הדתית והתפשטותה של התפיסה האתנו-לאומית.

ייתכן שבזה, אגב, צודקים המבקרים את השמאל מהימין הדתי, וזאת באומרם שהשתלבות אמיתית במרחב תהיה לא על ידי מסמוס קטגוריות הזהות והפיכתנו כולנו לקוסמופוליטים, אלא דווקא מתוך הכרה בזהויות הדתיות והאתניות וכינון של יחסים בין-אתניים מתוך כבוד הדדי (שיכול, אגב, להתקיים בד בבד עם איבה הדדית). כמובן שעמידה על הכרחיותה של הדמוקרטיה הליברלית ועל כיבוד זכויותיהם של כלל התושבים מהירדן לים היא תנאי שאין להתפשר עליו, אבל נדמה לי שהניסיון לארגן שמאל אינטרנציונלי המבוסס רק על קטגוריות זהות של מעמד או אזרחות (ולא לאום או דת) מועד לכישלון.

כפי שכתב לאחרונה עפרי אילני, אותה "פנטזיה של שמאל עממי-אורגני […] מתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות." חוסר הכנות כאן הוא חוסר הנכונות להכיר בשאיפותיהם הלאומיות ובזהויותיהם האתניות והדתיות של הישראלי והפלסטיני (ולפעמים גם בזהותו העדתית של הישראלי), תשוקות וזהויות שאינן המצאה או דמיון ואשר רובם המוחלט לעולם לא יפרדו מהן. יש לחשוב איפה על השתלבות מתוכן, לא על הטהרות מהן.

יש עתיד לרבנות?

20120113_0741542הרב שי פירון סבל לא מעט מחבירתו ליאיר לפיד, אולם אחרי שזלזלו בו, השמיצו אותו ואף דרשו לשלול את תעודת הרבנות שלו, עומד פירון להיות אחד האנשים החשובים ביותר בכנסת. כמי שכנראה יהיה הנציג הבכיר ביותר של הציונות הדתית בממשלה הבאה, מעניין יהיה בעיקר לעקוב אחרי מעשיו בשני עניינם חשובים: הראשון, עזרתו במינויו של הרב דוד סתיו לרב האשכנזי הראשי לישראל; השני, פעולותיו בנוגע לנישואים אזרחיים בישראל, אפשרות שפירון התבטא בצורה חיובית כלפיה.

שני נושאים אלה קשורים ביניהם כמובן, מפני שהחוק הנוכחי במדינת ישראל מאפשר ליהודים להתחתן רק דרך הרבנות. מאידך, פירוק המונופול של הרבנות על הנישואים תחייב את העומדים בראשה לערוך שידוד מערכות מקיף, הן מבחינה תפיסתית, הן מבחינה ארגונית, וייתכן שאף מבחינה הלכתית. הבחירות למשרות הרבנים הראשיים תתקיימנה בתוך כמה חודשים, והפעם, בזכות עוצמתה של 'יש עתיד' ובמידה מוסיימת גם בזכות תריסר חברי 'הבית היהודי' וחובשי הכיפה הסרוגה בליכוד, יש סיכוי טוב מאוד שהרב סתיו ייבחר.

כידוע לכל, הרבנות הראשית הפכה בשנים האחרונות למוסד שאזרחי ישראל אוהבים לשנוא. מדובר בהחלט במטרה קלה: ארגון מיושן ומסואב, פעמים מושחת ופעמים מרושע, שאם לא די בכך גם כופה את עצמו בכוח החוק על האזרחים שלא מעוניינים בכל מגע איתו. כבר לפני עשור, לקראת בחירתם של הרבנים הראשיים הנוכחיים, כתבה במבי שלג בגיליון 'ארץ אחרת' שהוקדש לרבנות כי כמעט כל הכותבים שהיא פנתה אליהם, "המשתייכים לחלקים מגוונים בחברה הישראלית, מבינים אל נכון שאנו נמצאים ברגע היסטורי הדורש שינוי גדול."

השינוי הנדרש לא הגיע. במהלך שנחשב על ידי רבים כניסיון ברור לגמד ולגחך את הרבנות לחצו המפלגות החרדיות, בהוראת הרב אלישיב, למנות לתפקיד הרב האשכנזי הראשי את הרב יונה מצגר, אדם שבלשון המעטה לא נחשב על ידי איש כדמות תורנית מרשימה. הרב הספרדי הראשי, הראשון לציון שלמה עמאר, אמנם תפקד באופן סביר יותר, אולם התדרדרות הרבנות הראשית לא נמנעה, ואף גברה. הרבנות הראשית נמצאת כיום בדרך בטוחה להפוך לבלתי-רלוונטית עבור חלקים ניכרים מהציבור הישראלי.

התפתחות כזאת תהיה שלילית משני טעמים: ראשית, בעוד חילונים יהיו יכולים לוותר על שירותיה של הרבנות ולהתחתן (אמנם בצורה לא חוקית) דרך מגוון של ארגונים פלורליסטים או (אמנם על ידי הוצאת כספים) בחו"ל, עבור שומרי מצוות הרבנות תמשיך להיות הקובעת באשר לנישואים, וחשוב יותר, גירושים. פתרון כזה ישאיר את הציבור האורתודוקסי, ובעיקר נשותיו, כבו ערובה בידיה הבלתי-כשירות של הרבנות, אשר יש להניח שתהפוך עוד יותר חסרת רגישות ככל שהיא תבין שמי שעדיין נכנס בשעריה הוא לחלוטין קהל שבוי.

הטעם השני הוא שרבנות ראשית היא מוסד שחשוב למדינת ישראל, בדיוק כפי שכנסיות (במובן הרחב של המילה) חשובות במדינות נוצריות ומסדרי נזירות הינדים חשובים בהודו. אין שום ספק שמוסדות דת נוהגים באופן שגרתי לנצל את כוחם לרעה ולכפות את עמדותיהם על פרטים שאינם מעונינים בכך, אולם אל לנו לראות רק את חצי הכוס הריקה. דווקא בדמוקרטיה, כאשר הדת מופרדת מהמדינה ומהחוק האזרחי, יכול הממסד הדתי ליצור אלטרנטיבה תרבותית ומוסרית לכוחות השולטים. ביקורת דתית-מוסרית מצד מוסדות ואישי דת, ביקורת שמציעה אופק אוטופי המעוגן במסורת והשונה מהקונצנזואלי או האופנתי, היא חיונית לכל חברה אנושית בריאה. היא חיונית על אחת כמה וכמה לחברה המערבית בת זמננו, הנוטה יותר ויותר להיסחף אל הריגושי-בידורי מחד, ואל האינסטרומנטלי-תועלתני מאידך. מוסד כמו הרבנות הראשית יכול להשמיע קול שונה, להצביע על אידיאלים אלטרנטיבים ואפשרויות אתיות אחרות, ובכך לאפשר לאזרחי ישראל יותר מודעות ויותר בחירה באשר לנתיב חייהם.

כמובן, כל זה אכן בתנאי שהממסד הרבני חסר כוח לכפות את דעותיו על הציבור. אם לא כן, חצי הכוס המלאה מתרוקנת גם היא, ואנחנו נותרים עם מוסד רודני, שדרכו לניצול כוחו לרעה, לשחיתות ולהשנאת עצמו על האוכלוסיה היא קצרה. בישראל זה בדיוק המצב. הדמוקרטיה שלנו מאפשרת בצורה שערורייתית לכהני דת לכפות את טקסיהם והלכותיהם על הציבור הרחב. זוג הרוצה להתחתן במדינת ישראל מחוייב להעמיד תחת חופתו רב שבמרבית המקרים הוא אינו מכיר ואינו רוצה להכיר. אותו רב מצידו על פי רוב מנוכר לאורחות חייהם והשקפת עולמם של הזוג המתחתן, שלא לומר בז להם ורואה בהם שיקוץ. הצעד הראשון להבראת הרבנות הראשית חייב אם כן חקיקת חוק לנישואים אזרחיים בישראל.

וכאן אנחנו חוזרים לרב, ובקרוב שר, שי פירון. בחירת הרב הראשי תלויה לא מעט בהסכמים הקואליציונים שייחתמו בקרוב. הרב הראשי נבחר על ידי "אסיפה". מדובר בסלט ססגוני של 150 איש, הכולל 58 רבני ערים, שכונות ומועצות אזוריות, 10 דיינים, הרב הצבאי הראשי וסגנו, 10 רבנים ששר הדתות ממנה, 18 ראשי מועצות דתיות, 35 ראשי ערים ומועצות אזוריות ו-17 חברי כנסת ונציגי ציבור שהממשלה בוחרת (הכל כאן בחוק הרבנות הראשית). דהיינו 27 חברים מטעם המועצה הם מינוי ישיר של הממשלה, ועל האחרים ניתן כמובן להפעיל לחצים בהתאם לסיכום הקואליציוני.

אין ספק שהרב פירון יקדם את מועמדותו של הרב סתיו, ויש להניח שחלק מההסכם הקואליציוני יהיה בחירתם של חברי "אסיפה" האוהדים את העניין, ולחץ ראוי על האחרים. הרב סתיו הוא בהחלט מועמד מוצלח, ויהווה בברור שיפור משמעותי על הרב הראשי האשכנזי הנוכחי. יחד עם זאת, אל לו לפירון להפקיר את סתיו בודד בצריח הרבנות המתמוטטת. אם לא יעמוד על הנהגת נישואים אזרחיים וחופש בחירה לאזרחי ישראל, נועם הליכותיו ורצונו הטוב של הרב סתיו לא יוכלו למנוע את המשך ההתרחקות של הציבור מהרבנות. רק הצורך האמיתי להעמיד חלופה ראויה לנישואים אזרחיים יאפשר לרבנות לתקן את עצמה, ורק נישואים שלא יבואו מתוך הכרח וכפייה יאפשרו לציבור המעוניין בכך להתקרב לרבנות הראשית. רק הצבתה של הרבנות כמוסד המתווה מופת מוסרי תאפשר לה להתקבל מתוך רצון על הציבור, ורק הבחירה החופשית בטקס המסורתי תטעין אותו באמת במשמעות דתית. וכמובן: להתחתן כרצונו או כרצונה זו גם הזכות האלמנטרית של כל אזרח ואזרחית במדינה דמוקרטית.

סתם

פורסם באתר 'אבי חי'

מחאת האספרסו והאוטיזם הכרוני של הימין הדתי

לפני כמה ימים כתב אסף וול טור עוקצני במיוחד הנוגע לאיחורו האופנתי של הציבור הדתי לארץ המחאות החברתיות. הנה קטעים נבחרים:

האם יש בימים אלו ציבור נבוך יותר מזה המורכב מהסגסוגת הימנית-דתית-לאומית? אותו ציבור המתיימר לטעון כי הוא מחליף את האליטות הישנות? ובכן, מנהיגיו של ציבור זה הפקירו את השטח ואת החברה הישראלית להנהגתם של הגרועים ביריביהם – שמאלני התפנוקים, ממיטב אזרחיה של מדינת תל אביב.
[…]
הרי אם תעז המשטרה לעצור רב לחקירה ולפגוע ב"כבוד התורה", תיחסם מיד הכניסה לירושלים ואפילו רבני צהר ישמיעו את קולם. אלפים יפגינו על כל פינוי, יסתננו לקבר יוסף, רבנים יתראיינו לכל מיקרופון בחירוף נפש סביב הסוגיה האם יש לקרוא "יזכור אלוהים" או שמא "יזכור אלוקים". והנה, אלפי נפגעי משכנתאות פונו מבתיהם בשנים האחרונות משום חדלות פרעון. האם מי מרבני הימין צפצף? האם עושק הרופאים הטריד אותם? האם הם חשים דבר כלפי הזולת, מעבר להתנשאות המתבדלת של "מלח הארץ"?

קראו את הטור, יש שם עוד פנינים רבות. הרשימה מסתיימת בקביעה כי

יום אחד, אולי יוכלו הסרוגים לבוא במקום האליטה הקודמת, השמאל הציוני של פעם. בינתיים, הם רחוקים מאוד משם, תקועים כנראה במאחז על איזו גבעה.

אכן תקועים. אבל לא ללא סיבה, נכון?

נכון. אני חושב שברור לכולם שיש סיבות רבות לסירוב של הימין הדתי להשתתף בהמוניו במחאה החברתית, ואני חושב גם שאותן סיבות די ברורות. כמובן, התמיכה בלית ברירה בביבי והרצון לשמור על ממשלה ימנית. מנגד הפחד מתמיכה בחד"ש, ב"אנרכיסטים" ובעמדות השמאל. גם הפחד מחלוקה מחודשת של העוגה התקציבית ודאי משחק איזשהו תפקיד, שהרי האפלייה כאן היא לטובתם. אולי גם מדובר בשמרנים שנרתעים ממהפכות, או באנשים מסודרים שלא אוהבים בלגן.

הכל נכון. ויחד עם זאת, נדמה לי שהסיבות האלה אולי מסבירות את חוסר הנכונות להשתתף במחאה, אבל לא את הניתוק הנפשי ממנה ומהמוחים. קחו למשל את שני הציטוטים הבאים, מהסופ"ש האחרון:

התסריט הכי פחות טוב של המהלך הזה הוא שהחבר'ה שם בפסטיבל השאנטי סתם יבינו שמה שהם עשו הלך למקומות אחרים לגמרי ממה שתכננו, יקפלו את האוהלים שלהם ויאפסנו אותם עד למחאת גבינת השמנת והאספרסו המתוכננת לחודש הבא. (מאמר מערכת, עולם קטן, גליון 311, כ"ז תמוז, 29.6)

אחת התוצאות של מחאת האוהלים היא הסחת הדעת של נתניהו וכמה מבכירי שריו מהמתקפה המדינית שמתכננים הפלסטינים בעוש מספר שבועות. במקום שנתניהו יעסוק יומם ולילה בהכנת תשובות ראויות למתקפה המדינית של אבו-מאזן, הוא נאלץ להתמודד עם מחאת האספרסו של שדרות רוטשילד. (עמנואל שילה, טור העורך, בשבע, כ"ו תמוז, 28.6)

great minds think alike, כך נראה. או לפחות מנותקים מהמציאות בצורה דומה. כי נדמה לי שציניות נמוכה שכזאת מראה על יותר מהסתייגות או ביקורת באשר למחאה, אנשיה או אופניה. כאן מדובר בביטול עמוק, בדחייה, בקבס. הייתכן שיש כאן גם זלזול אפריורי בכל דבר שבא מהחילונים, בטח מהתל-אביבים? (לחילונים, כידוע, אין ערכים. עגלה ריקה. לא יכול להיות שהם נלחמים על משהו חיובי. זה חייב להיות רק פינוק, אגואיזם, חמדנות, תאוות נמוכות, אספרסו. ואומרים שהשמאל מתנשא.)

אם זה נכון, נדמה לי שבימים אלה הימין הדתי מפסיד את עולמו. כן רבותי, אני חושב שזה קורה ממש מול עינינו. כי אם מחאה שזוכה לתמיכה של 88% אחוזים מהציבור, כולל 85% אחוזים ממצביעי הליכוד, מוגדרת על ידי חלק ממנהיגיו כמחאת אספרסו של ילדים מפונקים, מדובר בחוסר תקשורת עמוק בינם לבין הציבור (או בתרגום למרכזניקית, בינם לכלל עמישראל). הרב יעקב אריאל הוא היחיד שמבין את זה.

ואולי עוד דבר. שני הכותבים, אם אני לא טועה, הם מתנחלים [תיקון 15:44 – טעיתי, רק שילה מתנחל]. נראה לי שיש לזה משמעות, למרות שלא מדובר כאן רק בניתוק שנובע מכך שאכן זול יותר לחיות ברווחה בשטחים. זה הרובד הכלכלי של הניתוק. אבל הניתוק העמוק יותר הוא ברובד הנפשי. נראה שפשוט אין להם שום קשר פיזי או נפשי עם רוב רובו של העם. הם לא מזדהים עם מצוקותיו, ולא מבינים את שפתו. הם פשוט לא שם. סגורים בקהילותיהם ובהתנחלויות ההומוגניות שלהם, הם לא רואים אותו. הם גם לא מעוניינים לראות אותו.

חשוב כמובן לומר שיש גם סרוגי כיפה רבים, ביניהם ימנים רבים, שכן מזדהים עם המאבק הזה. ברשימה מתחילת השבוע עשיתי עוול לרב שי פירון על שלא הזכרתי את דבריו המרגשים בעצרת במוצ"ש. סיפרו לי שהוא דיבר על "חזון הנביאים", לא פחות. ושלשום בערב הייתי בגן הסוס בירושלים, במאהל המחאה, לדיון תחת הכותרת הישירה מאוד, "למה דתיים לא משתתפים במחאה?". ראשון עלה לדבר הרב יובל שרלו. "לו לא הייתי פחדן הלכתי," כך פתח, "הייתי מברך בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

שרלו הסביר שהוא שמח מאוד על המחאה החשובה, והסתייגותו נובעת מה"שפה האנרכיסטית", שמהווה לדעתו סכנה לקיום המדינה. הוא קרא להפיכת תנועת המחאה לתנועת תיקון והביע תקווה שאחרי ארבעים שנה מערכת הבחירות הקרובה תעסוק לא רק בנושאי יו"ש וביטחון, אלא "בדבר החשוב ביותר", שהוא המאבק למען צדק חברתי. אי אפשר היה לטעות בהתרגשות ובהתלהבות שבקולו. אחרי הרב שרלו עלה הרב בני לאו, שנשא גם הוא דברים בנימה דומה, ודיבר על הצורך לצאת מהבית ולעשות כדי לתקן את חוסר הצדק.

אחרי הרב לאו עלתה לדבר תהילה נחלון, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה, שדבריה היו פשוטים ומבהילים. נחלון דיברה פחות על המאבק מבחינה ערכית, ויותר על נחיצותו האקוטית מבחינה מעשית. היא השוותה את מדינת ישראל עוד עשרים שנה לירושלים של היום, והתריעה ממצב שבו הדמוגרפיה וההגירה השלילית תהפוכנה את המדינה לענייה ונחשלת. ללא חלוקה הוגנת בנטל המיסים וללא טיפוח המגזר הערבי והחרדי (בדגש על לימודי ליב"ה) הציבורים העניים הללו יהפכו לרוב, כאשר תוך כדי כך כל מי שיוכל, יעזוב. כפי שהיום עוברים מירושלים לתל-אביב, יעברו מתל-אביב לחו"ל. וכבר היום רבים עוזבים (נחלון סיפרה ששמעה על הגירה של עשרת אלפים ישראלים משכילים בעשור האחרון למלבורן, דבר ששינה את פני הקהילה היהודית בעיר). מדינת ישראל כולה תהפוך לירושלים: ענייה, מסורתית, מלוכלכת, מפולגת, חסרת השכלה.

נחזור לימין הדתי. אם לסכם את מה שאנחנו רואים כאן, הרי שעוד קו של חלוקה פנים-סרוגה נחשף כאן, כאשר החרד"לים, נכון לרגע זה לפחות, שוב מדגימים עד כמה הם פשוט לא חלק ממה שקורה בישראל. עד כמה הם סקטורילים, עד כמה פניהם רק פנימה, מתבוננים בטבורם. וכולם יכולים לראות אותם כעת מביטים בטבורם. כאילו כדי להוכיח שאכן כך פורסם אתמול "מכתב רבנים" (כבר מצחיק) נוסף, שקורא "לפתור את מצוקת הדיור על ידי בנייה מאסיבית ביו"ש". אותו פתרון מוצע על ידי פעילי ימין שהקימו מאהל. כאמור, הם פשוט חיים בעולם משל עצמם. ולכן בפעם הבאה שהם יזעקו על זכויותיהם, נגד פינוי, ידרוש בנייה עבור "ריבוי טבעי" או ימחו על ההקפאה, זה פשוט לא יישמע טוב. זה יישמע כמו צרות של עשירים מנותקים. כמו מחאת אספרסו.

אבל יש לומר מילה נוספת וחשובה: אני מקווה מאוד שזה ישתנה. אני מקווה מאוד שהמחאה הזאת תצליח להתגבר על החלוקות המגזריות הללו (אם כי בשום אופן לא במחיר טשטוש חוסר ההסכמות העמוקות), משום שזה כל כך חשוב לעתיד המדינה. כי המדינה שלנו צריכה לאתחל את עצמה בכמה וכמה מישורים כלכליים וחברתיים, וזה יכול להעשות בצורה המיטבית, ואולי בצורה היחידה, רק מתוך שיתוף פעולה, או לכל הפחות מתוך שיח. על החלק היותר ימני או חרד"לי של הציונות הדתית להתעורר. כי המאבק הזה אינו על אספרסו. ואוי להם, ובמידה מסויימת גם לנו, אם על המאבק הזה הם ישקיפו מהצד.

מההפגנה בירושלים, מוצ"ש האחרון

חלקים מהרשימה התפרסמו אתמול בנוסח אחר באתר אבי חי. ובהזדמנות זו אני מזכיר לכם את ערב העיון שיתקיים ביום א', בבית הכנסת יקר, תחת הכותרת Good Enough Jew – על גבולות היהדות והאדם הדתי. יהיה מעניין.