לפני כחודש פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר של ד"ר בנימין בראון, מהמומחים הגדולים לעולם החרדי בארץ, תחת השם "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת". בראון סוקר, על פי עדותו בפעם הראשונה בדפוס, את הגלגולים שעבר רעיון 'דעת תורה', שהפך היום למקבילה היהודית לתפיסת ה-infallability של האפיפיור, כלומר זו שעל פיה כאשר המנהיג הדתי פוסק את פסוקו הוא לא יכול לטעות ונותר רק להנהן במרץ ולציית.
הרעיון הזה נולד רק קצת אחרי לידת החרדיות, משום שעד לפני מאתיים שנה הרב פסק בעניני הלכה, אבל אף אחד לא חשב שהוא יודע הכל על הכל ושיש לציית לדבריו תמיד. על פי בראון השלב הראשון בגיבוש הרעיון היה אצל החפץ חיים (1839-1933), והוא הגיע לשיאו המופרך, הוא השלב הרביעי על פי בראון, אצל הרב שך (1898-2001).
שך החזיק שלא רק שהוא, כמנהיג הציבור הליטאי, יכול לפסוק בכל עניין ודבר, לא רק שכשהוא עושה זאת הוא תחת "השראת שכינה" ומשמש פה ל"רוח הקודש", אלא שגם כל המנהיגים החרדיים האחרים, מגדולי התורה הליטאים ועד לאדמו"רים החסידיים, צריכים להישמע לו. בעקבות כך הסתכסך הרב שך קשות עם כל בעל זקן ומגבעת בטווח ת"ק פרסה (שכן, מה לעשות, רבים דווקא חשבו שלא הוא אלא הם עצמם יפסקו תורה לצאן מרעיתם), וזכור במיוחד כמובן הסכסוך עם הרבי מליובאוויטש, אותו הוא כינה "משיח שקר", ואת חסידותו כינה "כת".
אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, גם כשמדובר בקהל שבוי. הרב אליישיב, שעלה להנהגה אחרי מותו של שך, מיתן את הטון, ומיעט את הסכסוכים. על פי בראון מנהיגותו של אליישיב, היא השלב החמישי בדוקטרינת 'דעת תורה', כבר נתפסת כצל חיוור של זו של הרב שך. על ידי מי נתפסת? על ידי החרדים עצמם, וזה העניין המרכזי:
השלב החמישי בתולדותיה של דעת תורה, שלב הטכנוקרטיזציה, הוא במידה רבה נסיגה בעוצמה הרעיונית של הדוקטרינה, גם אם מבחינה חברתית מעשית היא עדיין חיה ובועטת. כיום נראה שחרדים רבים – וגם אם אין מדובר ברוב, בכל זאת מדובר ב"מיעוט המצוי" – שוב אינם מצייתים להוראות גדולי הדור מתוך אמונה ש"שכינה שורה במעשה ידיהם" וש"רוח הקודש שרתה בחבורתם" (כדברי הרב דסלר), אלא מתוך גישה הגורסת שהעיקר ש"העניינים מתפקדים". השאלה הנשאלת היא עד כמה תתמיד גישה זו גם בדור הבא – בימי יורשו של הרב אליישיב. (עמ' 106, ההדגשות במקור)
כלומר, אמונו של הציבור החרדי ב"גדולים" אינו מבוסס עוד על הכריזמה המאגית שלהם, שכן א) רוח הקודש אכזבה יותר מדי פעמים; ב) כולם כבר יודעים שהרב מוקף עסקנים ולמעשה מנותק מהעולם החיצוני, ולא הוא מחליט על מה ואיך ידבר. מה שנותר הוא אמון הציבור המבוסס על ההנחה שהדברים מספקים מבחינה פרגמטית. אבל אם כך, מה יקרה כשהם לא יספקו מבחינה פרגמטית?
—
פרשה חדשה יכולה לשמש כמבחן למידה בה אבד האמון ב"גדולים" בציבור החרדי. מסתבר שמנהיגי הציבור הוציאו פסק שעל פיו אין לרכוש ולקרוא את העיתון משפחה. מדובר בשבועון צבעוני, שעל פי נתן סליפקין (חרדי "רציונליסט" בעיני עצמו שגם נגדו הוציאו ה"גדולים" חרם משעשע למדי, שכדאי לרדת לעומקו בהזדמנות) מתח מעט את הגבול בעולם החרדי בכל מני כתבות נועזות (למשל, בעד יציאה לעבודה 'לכתחילה', ה' ישמור) והוא בעל "אג'נדה מובלעת לחולל טרנספורמציה בעולם החרדי".
אז מה הבעיה בפסק? הבעיה היא שכמו בעניין האינטרנט, כנראה שגם כאן מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אתר בחדרי חרדים מדווח, בכתבה שכתובה בלשון חריפה ביותר, שהתחרות של יתד נאמן, הבטאון הרשמי של הרב אליישיב וכפופיו, במשפחה דומה לתחרות של ערוץ 1 באינטרנט:
מי שנטל לידיו את העיתון [יתד נאמן] בחג הפסח האחרון, וראה אותו בעליבותו ובאפרוריותו, לא התקשה להבין בשל מה בא הסער הגדול הזה. העיתונים החרדיים של סופי השבוע הציגו עיתונות צבעונית ומושקעת, העומדת בסטנדרטים מקצועיים. 'יתד נאמן' לעומת זאת, הציגו מרכולת אפרורית, נעדרת חזון, שאובת כריזמה ושאר רוח. אין מה להגיד בתחרות על ליבו של הצרכן, המאבק הוכרע מזמן.
כלומר, הרקע לחרם הוא בריחת קוראים (וחשוב יותר, מפרסמים) מהבטאון העלוב לטובת אחיו הצעירים והצבעוניים ממנו. במילים אחרות, פסק שכזה רק מוכיח שוב קבל עם ועדה אחד מהשניים: או שהגדולים לא מבינים דבר ביחסי אנוש, מנהיגות וניהול קהל, או שהם מוטעים על ידי העסקנים הסובבים אותם. או שניהם. הכתבה בבחדרי חרדים נפתחת בציטוט המדהים הבא, מפי "יהודי המשמש בימים כתיקונם בתפקיד בכיר באחת המדיות החרדיות":
"אלו פרפורי גסיסה. הם מרגישים שהם מאבדים שליטה, ומוציאים את הנשק האטומי. הם לא יודעים שהכל יחזור אליהם כבומרנג. ברגע שנחצים כל הגבולות, והמטרה מקדשת את האמצעים, גם אנחנו נוריד כפפות. לא תהיה לנו ברירה"
האם אכן תהיה מלחמה בין הבטאונים? זה לא ממש מעניין. מה שמעניין הוא אובדן האמון בפיקחותם המאגית של הרבנים. "פרפורי גסיסה"? "מאבדים שליטה"? בעולם החרדי??? אוזנים תצילנה. כפי שמצוטט "איש תקשורת" בהמשך הכתבה:
"איך אפשר לחנך ילדים כשהם רואים את השקרים הגסים של מי שאמורים להיות נאמני ביתם של גדולי ישראל"
אכן בעיה. כש"דעת תורה" הופכת לפשקוויל, אפשר באמת לתלות אותה ליד פחי הזבל. סליפקין מסיים את הפוסט שלו בעניין כך:
רבים הבינו כבר לפני זמן רב שהמלך ערום. למרות זאת הם המשיכו להתנהג כאילו הוא לבוש. אבל עכשיו הולך להיות קשה הרבה יותר להעמיד פנים שכולם עדיין מאמינים שהוא לבוש.
לא נעים. וכל זה עוד כאשר הרב אליישיב חי. ומה יקרה כאשר הרב אליישיב יעבור לישיבה של מעלה? כתבתי לפני כשנה שהעולם החרדי הולך לעבור רעידת אדמה כאשר רבניו הגדולים יסיימו את קצבת ימיהם בעולמנו, כאשר הרבנים אליישיב, עובדיה יוסף ואחרים, כולם מעל 90, יותירו חלל ריק, ולממשיכיהם יהיה רק שבריר מהסמכות שהיתה להם. מה יקרה אז? האם אכן נחזה אז ב"דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית", כמאמר כותרת הקונטרס של ד"ר בראון? אולי. בעזרת ה'.
לולאת האל 