ראוי להתעכב על גילויי ההערצה לתוקפנות של פוטין בקרב דוברים מהימין. לא כל הימין, ממש לא. מדובר בחלק מסויים, שהמשותף לדובריו הוא תמהיל של הערצת כוח, אמונה פשטנית בסגוליות יהודית ואיבה קמאית כלפי "המערב". הבה ניתן בה סימנים.
כזכור, מעט לפני ועם תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה זכינו לנהמות הערכה בקרב אנשים כמו אלוף במיל. גרשון הכהן, שקבע שפוטין לא מנהיג רודנות אלא משטר "אחר", לגיטימי, שהוא יכבוש את אוקראינה בקלות והעריך ש"אם פוטין מחליט הוא מגיע לברלין ככה"; או מדמויות כמו יגאל כנען ("רוסיה צודקת"), בועז העצני ("רוסיה אינה אויב ומה שהיה פעם העולם החופשי אינו בדיוק ידיד") ומגוון רבנים וביביסטים זוטרים.
גם כעת, חודש אחרי תחילת המלחמה, אל מול הכשלונות הרוסים לאורך הגזרה והאכזריות האדירה שהם מגלים כלפי האוכלוסייה האזרחית האוקראינית, כולל הפצצת בתי ספר ובתי חולים, אדם כמו משה פייגלין מספר לחסידיו שהמלחמה מציגה "בחירה בין עריצות פשיסטית לעריצות פרוגרסיבית. והשניה הרבה יותר מסוכנת" (ומעניין אם ילדי אוקראינה שמחים על בואה של העריצות הפשיסטית של פוטין לארצם מפני שהיא פחות מסוכנת).
עילוי נוסף, הרב שמואל אליהו, קובע רק לפני כמה ימים כי "מי שקורא את המפה מבין שפוטין הבין את הראש של אירופה ואמריקה […] הם יכשלו מולו ולא ילחמו כי סולם הערכים שלהם מבולבל. פוטין כובש כעת את המדינה השלישית ובעוד חודש או חודשיים כל אוקראינה תהיה בידיו. אחר כך הוא ימשיך לפולין ולעוד מדינות, והמערב ימשיך להיכנע".
כלומר על פי הרב אליהו פוטין אוטוטו כובש את כל מזרח אירופה. משפחת אליהו ידועה בתחזיותיה ונבואותיה, אבל אם יותר לי להעריך, היה לא תהיה.
יש לנו כאן אפוא קבוצת מומחים גיאופוליטיים מרשימים, כולם סרוגי כיפה (הכהן הוריד אותה וטוען שכיום הוא חובש "כיפה שקופה"), כולם "שמרנים" כלשון האופנה הרווחת במעגלים אלה כיום, וכולם מציגים, מעט מתחת למעטפת, את אותה תפיסת עולם. ומהי? הנה רשימה קצרה של היסודות המשתלבים על מנת ליצור את סלט הפירות הזה:
1. הערצת כוח. פשוטה ועירומה. אנשים שנדלקים מבריונות, ומזהים אותה משום מה עם עמוד שדרה ערכי. שילוב של פטריארכליות, פולחן עוצמה והתלהבות טינאייג'רית מאקשן. אולי לא מיותר לציין: אין דבר פחות יהודי מזה.
2. התפיסה שתוקפנות פירושה ערכים, עמידה על עקרונות. לכן אם רוסיה תוקפנית, היא ודאי יותר ערכית מהמערב. לא משנה שהחברה הרוסית מפורקת, ששיעורי האלימות, הגירושין וההתמכרות לאלכוהול (ואם זה באמת מעניין אותם, גם שיעורי ההפלות (זה לא באמת מעניין אותם)) גבוהים הרבה יותר מאשר במערב. כל זה לא חשוב, כי כוח = עקרונות מוצקים. אה, ופוטין גם שונא הומואים אז הוא בטח סבבה.
3. בלבול בין פלורליזם לחולשה, בין כבוד לזולת – לכניעה לו. ייתכן שהגברים-גברים שלנו לא מצליחים לתפוס שההכרה ההדדית והסובלנות שהמערב אימץ הם הפגנת עוצמה וביטחון עצמי, לא נרפות ותבוסה. נראה שעבורם, אם הדרך שלהם אינה מוכרת כעליונה או כיחידה האמיתית, הם הפסידו משהו, והפסד חייב להיות בעקבות חולשה. קבלת הזולת היא עבורם השפלה, הפצצתו: ניצחון ערכי ואמוני.
4. שנאת המערב וחרדת זהות. הסדר הליברלי נתפס כאיום לזהות הפרטיקולרית. יש בזה אמת, אבל היא מנופחת לכדי חרדה תמידית מהתפרקות קהילתית וחוסר המשכיות, שני יסודות שחשובים מאוד לתודעה שמרנית. הוסיפו לזה את דחליל "הטרלול הפרוגרסיבי" שמעורר אצלם אימה (מזויפת לעיתים, לעיתים אמיתית), וכל כוח שמתייצב מול "המערב" הופך למושיע.
כל זה מתקיים על מצע של סכיזופרניה עמוקה. שהרי אותם אנשים מתגאים בשגשוג הישראלי, אף בדמוקרטיה הישראלית ("היחידה במזרח התיכון"), ואוהבים ללעוג למדינות ערב הנחשלות והרודניות. הם בזים לתיאוקרטיה האיראנית ולעולם לא היו מוכנים לחיות תחת הרודנות של פוטין. הם מחזיקים, בצדק מוחלט כמובן, שהאפליה והפוגרומים כלפי יהודים שחיו בעבר במדינות לא-ליברליות היו נוראיים, סבורים ששוויון הזכויות וחירויות הפרט שיהודים מקבלים כיום במערב הם נהדרים, מבינים היטב שרמת חיים של עולם ראשון לא יכולה להתקיים ברודנות של עולם שלישי, ובאופן כללי נהנים מהשגשוג הכלכלי, הרפואי והטכנולוגי המערבי – אבל מפני שהזהות הפונדמנטליסטים שלהם תלויה באנטגוניזם כלפי פלורליזם וקידמה הם לא מסוגלים לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שאותם תנאים מחייבים את הסדר הליברלי, בעולם בכלל ובישראל בפרט.
נתרחק מעט כדי לקבל הקשר רחב יותר. שנאת המערב אינה דבר חדש. ביקורת עוינת על התודעה הרציונלית, התועלתנית, המטריאליסטית, המכניסטית, הקפיטליסטית, האינדיבידואליסטית, ההדוניסטית, החילונית, הטכנולוגית, האנטי-היררכית, האנטי-מסורתית, הרדודה, האנוכית – כולן יחד או כל אחת לחוד – היא מסורת פילוסופית וותיקה כימי הנאורות. האיבה הזאת בנויה משילוב של חשש מהעוצמה המערבית ורצון עז להגן על התרבות המקומית, כמו גם זלזול אמיתי ברדידות ובדקדנס שניתן למצוא מאז ומעולם בכל תרבות שמשגשגת כלכלית.
בספרם הקצר והמצוין Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism מפרטים אבישי מרגלית ואיאן בורומה את ההיסטוריה של התופעה. לאורך מאות השנים האחרונות גרמנים שנאו את "המערב", שהיה עבורם צרפת ובריטניה; רוסים (למשל טולסטוי) שנאו את "המערב" שהיה עבורם מערב אירופה; יפנים שנאו את "המערב" שהיה עבורם אירופה וארה"ב; סינים שנאו את "המערב" שהיה כל מה שממערב להם; פרסים שנאו את "המערב" שהיה עבורם ארה"ב (ודאי אחרי שזו הציבה בראשם את השה הרודני); וכמובן שגם ערבים בפרט ומוסלמים בכלל שנאו את "המערב", שהיה העולם הנוצרי והמדינה היהודית.
לא מיותר לציין ששנאה זו באה פעמים רבות יחד עם אנטישמיות. זרם מובהק של אנטישמיות מודרנית באירופה פרץ אחרי המהפכה הצרפתית וכתגובה לה, תוך האשמת היהודים בערעור הסדר המלוכני הטבעי והפיכת צרפת לשוויונית וחילונית למען רווחיהם. כתב הפלסתר 'הפרוטוקולים של זקני ציון' נכתב ברוסיה והאשים את היהודים בקונספירציה שמטרתה שליטה עולמית, הרס הדת, עידוד כלכלה גלובלית (תוך יישום מדיניות מיסוי פרוגרסיבית, כן כן), ועידוד קידמה – כלומר אותם מוטיבים קבועים של שנאת המערב.
אך שנאה וקוץ בה. בורומה ומרגלית מראים באופן יפה כיצד מתעבי המערב מנסחים את איבתם בכליו הרעיוניים. הם יונקים מהפילוסופיה המערבית (הרומנטית, הלאומית, המרקסיסטית), מתאימים את המסורות שלהם לתבניות המודרניות-מערביות, ולבסוף משתמשים בטכנולוגיה שהמערב פיתח כדי להילחם בו. הם לא יכולים אחרת. זה העניין: הם כבר חלק מהמשחק ומהגיונו הפנימי. כל העולם כבר חלק מהמשחק.
הדבר ניכר היטב אצל פייגלין, אליהו, הכהן, העצני ומעגליהם השונים. איש מהם אינו מציע לזנוח את הטכנולוגיה המערבית או להתנתק מהשוק הקפיטליסטי המערבי. רובם גם ינופפו ב"זכויות" שיש להם, ידרשו את חירויות הפרט שהם סבורים שמגיעות להם, ויהללו את המדע המערבי, לפחות בכל הנוגע למדעים המדוייקים, לשדות הרפואה וההיי-טק. וכמובן: יתנגדו בלהט לאנטישמיות, שמעוצבת בעידן המודרני בעצמה על תבנית שנאת המערב, הקידמה, הקוסמופוליטיות, החילון.
יש לנו כאן, אפוא, תופעה חברתית מתוסבכת משהו. אימה מהחילון שמביא המערב – תוך חוסר רצון לחזור לימי המיסיון; בוז לסובלנות המערבית – תוך גינוי חוסר-הסובלנות שהוא הפגין כלפי יהודים בעבר; לעג לשטחיות שמביא השגשוג הקפיטליסטי – בלי לחלום אפילו לדחות את הקפיטליזם; חרדה מתגליות ארכיאולוגיות או היסטוריות שלא מסתדרות עם לשון התנ"ך – תוך הערצת המתודה המדעית כשזו מיתרגמת לפיתוחים טכנולוגיים.
לבד מהערצה ילדותית של כוח, אם כן, לפנינו טיפוח דעות קדומות ואיבה פשטנית כלפי מה שנחשב "מערבי", אשר מתחתיהם מכרסמת היקסמות מאותו מערב עצמו – וחרדה עמוקה מההיקסמות הזו.
לולאת האל 